קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק חמישי
דף לא.
תוס' בד"ה כיצד כו' אית דמפרשי דהקדש אלבן קאי משום דהקדש טעות כו' ואית דמפרשי דהקדש טעות כו' ואית דמפרשי דשור שחור שיצא ראשון אחר הלבן הקדש. מדבריהם ז"ל הכא נראה דרב פפא קאי בשיטתו אפילו למסקנא דמוכח מהא דכולם נזירים דב"ש סבירא ליה הקדש טעות הוי הקדש היינו דוקא התם אבל הכא ברישא דמתניתין דמי להרי זה תמורה לחצי היום וכדאמרינן בגמ' ושור שחור הוא דהוי הקדש לב"ש והקדש בכוונה הוא. אבל לקמן בגמרא לא כתבו כן אלא רב פפא גופא הדר ביה ומסיפא מוכח דהכל משום הקדש טעות הוא ולבן הוא דקדוש וכמו שיתבאר שם.
בא"ד ובגמ' מפרש כו' ובגמרא אפרש כו' כצ"ל.
שם רש"י במתני' לישנא אחרינא יצא לבן בש"א אותו שחור שיצא תחלה אחר הלבן הקדש. הך לישנא אחרינא אינו מובן דהא רב פפא הוא דמפרש לה הכי בגמ' אלא דרש"י ז"ל פירש בדברי רב פפא תרי לישני לחד לישנא שחור שיצא ראשון קדוש ולחד לישנא הלבן קדוש וכגון דלית ליה אלא האי. ומשמע קצת דהך לישנא אחרינא אפילו למ"ד דטעמא דב"ש משום הקדש טעות הוא השחור קדוש אף על גב דלא יצא ראשון. וכן מצאתי בשיטה מקובצת דאיכא דמפרשי הכי דלמאי דס"ד דטעמא משום הקדש טעות הוא השחור שיצא אחר הלבן קדוש דסבר היה שיצא ראשון. ולפי זה אתי שפיר דאין צריך לומר דרב פפא פליג בהקדש השור דלמאי דס"ד הלבן קדוש ולר"פ השחור קדוש. וזה לא הוזכר בש"ס דפליגי בזה. ולפי הנ"ל י"ל דבין למאי דסלקא דעתך בין למסקנא שור אחד הוא דקדוש או הלבן או השחור כ"א כפי פירושו וק"ל. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בלישנא אחרינא בגמ' ע"ש שכתב ל"א למאי דפרישית במתניתין כו'.
תוס' בד"ה אמר ר"פ לכך כו' פי' דרב פפא סבירא ליה דב"ש לא גמרי הקדש מתמורה כו'. כוונתם דר"פ לאו ארישא לחוד הוא דאמר דלאו הקדש טעות הוא. אבל בשאר הקדש טעות ילפי ב"ש הקדש מתמורה דאם כן לא הוי פריך מסיפא דמתני' אלא ר"פ סבירא ליה דלא ילפי כלל מתמורה והקדש טעות לאו הקדש הוא והכא הקדש בכוונה הוא. ובסוף דבריהם דכתבו דהא דאמרינן לעיל דב"ש סבירא ליה אין שאלה בהקדש הוא דלא כר"פ. אינו מובן דהא מסקינן בגמ' מסיפא דכולם נזירים דעל כרחך סבירא להו לב"ש דהקדש טעות הוי הקדש.
בד"ה ת"ש ששה שהיו מהלכין כו' ה"נ אית למימר דהקדש טעות גמור הוי הקדש. ולא דמי להרי זו תמורה בחצי היום ומסיק אמרי הכא סברי ב"ש הקדש טעות הוי הקדש התם לא ואיפרך הא דר"פ אפילו ברישא טעות הוי הקדש התם לא ואיפרך הא דר"פ אפילו ברישא והלבן קדוש. ולא ניחא להו לפרש דהפירכא הוא לר"פ דבעי למימר דב"ש סבירא ליה דהקדש טעות לא הוי הקדש וברישא הקדש בכוונה הוא. הא בהא דכולם נזירים על כרחך צריך לומר דסבירא ליה הקדש טעות הוי הקדש. ומשני אמרי הכא אמרי ב"ש כו' דבכהאי גוונא סבירא להו לב"ש דהוי הקדש משום דילפי מתמורה. אבל ברישא דגבי תמורה בכהאי גוונא גם כן לא הוי תמורה קודם חצי היום טעמייהו לאו משום הקדש טעות הוא אלא משום דהוי הקדש בכוונה וכי הא דמוקי לה ר"פ וכן פרש"י בסוף שמעתין. צ"ל דמסתבר להו דעד כאן לא בעי ר"פ לאוקמי משום דהוי הקדש בכוונה אלא למאי דס"ד דב"ש לא סבירא ליה דהקדש טעות הוי הקדש אבל לבתר דשמעינן מסיפא דהקדש טעות הוי הקדש מסתמא רישא גם כן מהאי טעמא הוא ולא דמי לתמורה לחצי היום. וכבר כתבתי דמדבריו ז"ל במתניתין משמע דאוקימתא דר"פ קיימא במסקנא ורישא משום דהקדש בכוונה הוא וכן נראה מדברי השיטה מקובצת ז"ל ולדבריהם ז"ל תיקשי אמאי איצטריך ליה לאביי לאוקמי כגון דקאים בטיהרא כו' כיון דמהא דכולם נזירים מוכח דאפילו בכהאי גוונא הוי הקדש אלא על כרחך צריך לומר דאביי סבירא ליה דלא דמי לכולם נזירים אלא הוי כמו תמורה לחצי היום ומשום הכי מוקים לה כגון דקאים בטיהרא ואם כן מנא ליה דר"פ הדר ביה לגמרי. ולקמן באוקימתא דאביי יתבאר עוד בזה.
דף לא:
גמ' אביי אמר כו' הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא כו' ואמר להון אילו הוי ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור. וביארו התוס' דאביי סבירא ליה דהיכא דקאים בצפרא לא דמי להא דכולם נזירים דהתם דעתו היה לנזירות אלא שדימה שזה פלוני וטעות הוא. אבל הכא כיון דאמר שחור דעתו אשחור ומהיכי תיתי למימר דדעתו היה גם אלבן. אבל אי קאים בטיהרא ואמר על מה שעבר י"ל גם כן שדעתו היה גם ללבן אלא שנדמה לו דשחור יצא ראשון ומשום הכי כי אמר אילו הוי ידענא כו' הרי גילה דעתו דל"ד שחור קאמר אלא שכך נדמה לו וכמו כן צריך לומר גבי דינר וחבית דטעה ודימה שהיה של זהב והחבית של יין אבל דעתו היה להקדיש כל שיצא ראשון. והא דאמרינן לעיל בהרי עלי מנחה מן השעורים דלב"ה נמי מביא מן החטים אם אמר אילו הייתי יודע כו' צריך לומר דהתם כיון דעיקר מנחה מן החטים הוא כי אמר אילו הייתי יודע כו' מהני גם לב"ה דודאי טעה בזה אבל הכא סבירא להו לב"ה דאפילו אמר אילו הייתי יודע לא מהני כיון דכבר אמר שחור ומנ"ל למימר דללבן נמי נתכוין. ובאמת הקדש טעות כזה לא מצינו בשאר דוכתי דבכל דוכתי הוי הקדש טעות היינו שהוציא מפיו מה שלא היה בלבו כגון נתכוין לומר עולה ואמר שלמים דאזלינן בתר פיו למ"ד הקדש טעות הוי הקדש והוי שלמים והכא אזלינן בתר מחשבות לבו אף על פי שהוא נגד מה שהוציא בשפתיו ואמאי בעולה ואמר שלמים לא תהוי עולה כפי שהיה בלבו. וכבר כתבו התוס' ז"ל גם כן דבתמורה הא דמהני בטעות היינו דאזלינן בתר פיו ואי משום דאמר אילו הוי ידענא כו' הא כסבור לומר עולה ואמר שלמים. אף על גב דאמר כן דסבור היה לומר עולה אפילו הכי הוי שלמים. וצריך לומר דהיכא דעל ידי פיו גם כן חל הקדש אזלינן יותר בתר פיו אף על גב שלא היה כן בלבו. אבל היכא דעל ידי הוצאת פיו לא יחול הקדש כלל אזלינן בתר כוונת לבו. וכן בהא דאמרי ב"ש דכולם נזירים היינו גם כן משום דבתר כוונת הלב אזלינן ובלבו היה להיות נזיר אלא שנדמה לו שזה פלוני.
וראיתי בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל שכתב לעיל בהא דאמרינן לר"פ מהכא אין. היינו דמהא דכולם נזירים שפיר שמעינן דהקדש טעות הוי הקדש ואזלינן בתר פיו שאמר הריני נזיר ודעתו היה בכל ענין ומה שאמר שזה פלוני היינו שנדמה לו כן ודומיא דהכי בתמורה אילו אמר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה על זה ואחר כך אמר כסבור הייתי לומר לבן אזלינן בתר פיו. מבואר מדבריו ז"ל דבכולם נזירים גם כן אזלינן בתר פיו ונראה מדבריו דסבירא ליה כשיטה זו דמתניתין במסקנא קיימי כשינויא דר"פ דלאו משום הקדש טעות הוא אלא הקדש בכוונה דבמתניתין לא שייך למימר דאזלינן בתר פיו דשור שחור קאמר ובשינויא דאביי כתב דבכולם נזירים גם כן בעינן שיאמר אילו הוי ידענא שאין זה פלוני גם כן הוי אמינא הכי. ולא ידענא מי הכריחו לזה דהתם משמע דהוי הקדש טעות בכל ענין. ובמתניתין הוא דאיצטריך למימר הכי וכו'. ומדבריו אלו נראה דסבירא ליה דמהא דכולם נזירים איפריך הא דר"פ גם ברישא דמתניתין דרישא דמתניתין והא דכולם נזירים דמיין להדדי. והשתא אביי דסבירא ליה דלא הוי הקדש טעות ברישא דמתניתין אלא באומר אילו הוי ידענא כו' אם כן בהא דכולם נזירים גם כן צריך לומר כן דאמר אילו הוי ידענא ולפי זה יש לומר דלאביי טעמא דב"ש לאו משום דילפי מתמורה אלא משום דאמר אילו הוי ידענא כו' אבל בשאר הקדש טעות אפשר דמודו דלא הוי הקדש אלא דאם כן אמאי לא פריך לאביי נמי מהא דאמרי ליה ב"ה לב"ש אי אתם מודים כו' מכלל דסברי ב"ש כו' ועל כרחך משמע דאף על גב דאמר אלו הוי ידענא מכל מקום מטעם הקדש טעות דהוי הקדש הוא דאתינן עלה.
העולה מכל הנ"ל דבשינויא דר"פ איכא תרי שיטתא בטעמא דרישא דמתניתין או דגם לפי המסקנא קיימי שינויא דר"פ ושחור הוא דקדוש. וטעמא דסיפא דכולם נזירים הוא משום הקדש טעות אבל ברישא לאו הקדש טעות הוא דגם בתמורה כהאי גוונא לא הוי תמורה. או דלמסקנא דשמעתין מסיפא דסבירא ליה לב"ש דכולם נזירים משום דהוי הקדש טעות הוא הדין דרישא טעמא משום הקדש טעות. ולא דמי לתמורה לחצי היום. ואביי סבירא ליה דהיכא דקאים בצפרא כו' לכ"ע לא הוי אפילו הקדש טעות והיינו משום דדמי לתמורה לחצי היום ומתניתין דמיירי דקאים בטיהרא כו' והוסיף עוד ואמר אילו הוי ידענא כו' בהא הוא דהוי הקדש טעות. וסיפא דמתניתין דכולם נזירים להך שיטתא דר"פ לא איפריך מהא. דבכולם נזירים חשיב שפיר הקדש טעות. לאביי נמי אתיא סיפא כפשטיה ואין צריך שיאמר התם אילו הוי ידענא כו' אבל להך שיטתא דר"פ איפריך מסיפא משום דכולם נזירים דסיפא דמי לרישא ואי בהא הוי הקדש ברישא נמי הוי הקדש אם כן לאביי דאמר דברישא לא הוי הקדש אלא אם אמר אילו הוי ידענא כו' הכא נמי בסיפא צריך שיאמר אילו הוי ידענא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל.
ונפקא מינה מכל הלין גם לדידן לענין תמורה אם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה תמורה ע"ז. דלשינויא דר"פ אי נימא דקיימא גם לפי המסקנא גם בתמורה לא מהני דאין זה בכלל הקדש טעות ואי נימא דלמסקנא הוי הקדש טעות אם כן בתמורה כהאי גוונא לדידן נמי הוי תמורה. ולאביי אי קאים בצפרא כו' גם בתמורה לא הוי תמורה. והיכא דקאים בטיהרא צריך שיאמר אילו הייתי יודע כו' ואז מהני בתמורה.
והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין כתב המשנה כצורתה שור שחור שיצא כו' דינר זהב שיעלה כו' וכתב הטעם דהקדש טעות לא הוי הקדש צריך לומר דסבירא ליה דלמסקנא דר"פ אפילו בכהאי גוונא הוי הקדש טעות דלאביי אין כאן רבותא דהא בכהאי גוונא לא חשיב הקדש טעות ואפילו בתמורה דאיתא בטעות לא מהני וכש"כ דמוכח הכי לפי מה שהגיה הלחם משנה ז"ל שם בדבריו התפיס באחרת הוי הקדש בכהאי גוונא משום דמתפיס הוי כתמורה ולאביי הא בכהאי גוונא גם בתמורה לא מהני אלא על כרחך צריך לומר דסבירא ליה דמסקנא אליבא דר"פ הוא דבכל גווני הוי הקדש טעות.
אלא הא דמדמה התפסה לתמורה כבר תמה בזה המשל"מ ז"ל שם מהא דיכול לשאול על דבר הנתפס ואי התפסה חל אפילו בטעות לא יוכל לשאול עליו גם כן כמו בתמורה דאין נשאלין. ומה שכתב שם לחלק בין נדר דעיקרו על ידי התפסה ובין הקדש. אינו מובן דהא בנזיר עצמו גם כן מצינו כן הותר האחרון כו' ונזיר הוי כהקדש. ואף על גב דמסתבר לומר כן דהתפסה הוי כתמורה לענין זה דהא התפסה נמי הוי סוף הקדש כמו תמורה ואמאי לא נילף התפסה מתמורה דיחול אפילו בטעות אלא דצריך לומר דמהא גופא דעיקר שאלה נאמרה בנדר דעיקרו על ידי התפסה ש"מ דהתפסה אינה חלה בטעות דאי לאו הכי לא הוי מהני שאלה ודברי הרמב"ם ז"ל צ"ע.
שם גמ' אילו הוי ידענא דלבן נפיק כו'. מכאן משמע דהלבן קדוש ודלא כלישנא אחרינא ברש"י ז"ל במתניתין דהשחור קדוש וק"ל.
רישא קשיא לרב חסדא כו' כי אמרי בתורא דקרמנאי. ומסקנת הש"ס דמתניתין סברי בעין רעה מקדיש והיכא דעלה בידו גרוע ממנו הוי הקדש. אבל אם עלה דבר מעולה לא הוי הקדש דאין דעתו על היפה. והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין כתב דלא הוי הקדש בין שעלה גרוע או יפה והיינו משום דלב"ה בכל גוונא לא הוי הקדש. אלא דמש"כ בהתפסה כהאי גוונא הוי הקדש קשה דאם עלה בידו מעולה אפילו לב"ש לא הוי הקדש. ונהי דאנן קיי"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש אם כן קשיא איפכא היכא דעלה גרוע ממנו אמאי הוי הקדש גבי התפסה. וכן נפקא מינה לכ"ע לענין תמורה אם אמר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה ויצא לבן דגרוע הוא לא יהיה תמורה לדידן דקיי"ל בעין יפה מקדיש והיה נראה דהא דמחלק הש"ס בין עלה דבר גרוע או יפה היינו לאוקימתא דאביי דאמר דצריך לומר אילו הוי ידענא כו' דבזה אמרינן דאם עלה דבר היפה ודאי לא היה דעתו לזה כיון דמקדיש בעין רעה מקדיש. אבל לאוקימתא דרב פפא בכל גוונא הוי הקדש והוא הדין לדידן בהתפסה או בתמורה ודו"ק.
ועיין תוס' ז"ל שכתבו צריכותא לכל הני בבי דמתניתין דשור איצטריך לא שמעינן דשחור עדיף מלבן ודלא כרב חסדא ודינר איצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש. ושמן איצטריך לאשמעינן דלא אזלינן בתר רוב מקומות דמשחא עדיף. והרע"ב ז"ל כתב דאשמעינן בקדושת הגוף ובקדושת דמים. שור הוי קדושת הגוף ודינר הוי קדושת דמים. ודקדק התוס' יום טוב ז"ל שמן למאי איצטריך. וכתב דאתי לאשמעינן דבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דמקדיש סתם יפלו דמיהם לבדק הבית. ולא הבנתי רבותא זו דהא קדושת דינר לא עדיף מקדושה זו דיין ושמן. גם מש"כ ביין ושמן דדמיהם יפלו לבדק הבית. לא כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות ערכין ע"ש. על כל פנים מוכח ממתניתין דבכל הקדש אמרי ב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ועיין מה שכתבתי בזה בעירובין דף למ"ד עיין שם.
משנה נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת כו' תרעה בעדר כו'. והקשו התוס' ז"ל מאי שנא מאשה שהפר לה בעלה דהחטאת תמות כו' ואפילו למ"ד מיעקר עקר הא אוקמינן כר"א הקפר. אבל לרבנן נפקי לחולין. נראה מד' לפי תי' זה דלר"א הקפר אפילו אם נשאל לחכם לא נפקי לחולין. ומתניתין דילן אתיא כרבנן והוא דחוק למימר דסתמי פליגי אהדדי למ"ד מיעקר עקר. דמתניתין דלעיל אתיא כר"א הקפר ומתניתין אתיא כרבנן. וכתבו עוד דאפילו לר"א נראה דלא דמי דהתם מיפר לה בלא חרטה אבל הכא לא חל הנדר שעה אחת כדפרישית עכ"ל. ויש לדקדק בדבריהם אלו דלכאורה משמע מדבריהם דדוקא בהפרה דמיפר בלא חרטה הוא דלא נפקי לחולין לר"א. אבל בשאלה לחכם דמתיר על ידי חרטה אפילו לר"א נפיק לחולין. ובסוף דבריהם משמע דדוקא הכא הוא דלא דמי דלא חל הנדר שעה אחת כדפרישית היינו דמיירי הכא שטעה בלשון הנזירות והתיר לו החכם ואמר לו שאין הלשון לנזירות כלל וכמו שפי' לעיל בתוס' בד"ה נשאל לחכם אבל התיר לו החכם על ידי שאלה וחרטה הכי נמי דלא נפקי לחולין לר"א. אבל לפי האמת נראה יותר דאפילו על ידי שאלה לחכם נפקי לחולין לכ"ע אפילו לר"א כיון דעקר הנזירות על ידי טעות ונהי דהיתר חכם דמתניתין הדבר מוכרח לפרש היינו שאמר לו שאין בלשון נזירות דאי לאו הכי לב"ש אינו יכול לשאול על נזרו מכל מקום לענין דתצא ותרעה בעדר ליכא נפקא מינה ואפילו על ידי שאלה ממש גם כן תרעה בעדר וכן משמע מהא דאמר ר' ירמיה בגמ' מדב"ש נשמע לב"ה לענין תמורה דהיכא דמתעקר עיקר הקדש איתעקר תמורה והתם ודאי נראה דאפילו על ידי שאלה בהקדש ראשון גם כן מיתעקר התמורה כיון דהוי חולין למפרע ומאין תחול התמורה. והכי נמי במתני' לענין דתצא ותרעה בעדר כיון דהנזירות בטלה למפרע אין קרבנות גם כן וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה נשאל דהוי כמו שהקדיש לנזירותו ולאו נזיר הוא דאין זה הקדש. והכי משמע בירושלמי הכא בשמעתין (ה"א) דפריך הכא את אמרת תצא ותרעה בעדר וכא את אמרת הכין היינו מ"ש דברישא הוי הקדש אף על גב דבטעות הוא. והכא תרעה בעדר. ומשני תמן לנזירותו הוא נשאל מנזירותו יצאו קרבנותיו לחולין כיון דאין נזירות אין קרבנות.
ומסתימת דברי הירושלמי נראה דמפרש להיתר חכם דמתני' היינו על ידי שאלה ממש. ואפשר סבירא ליה דנזירות לא דמי להקדש לענין זה וכמו שכתבתי במקום אחר בזה אליבא דר"א אלא דמהא דאמרו ב"ש לקמן דכולם נזירים משמע דאין לחלק בין נזירות להקדש. וכי היכי דהקדש טעות הוי הקדש. הכא נמי נזירות בטעות הוי נזירות. וכיון דאפילו בטעות גמור הוי נזירות כ"ש דלא מהני שאלה בנזיר דהא איצטריך קרא לב"ה דיש שאלה בהקדש. כדאיתא בנדרים ובב"ב אף על גב דהקדש טעות דהוי הקדש מסברא קים להו. אלמא דכל היכא דהקדש טעות הוי הקדש פשיטא דשאלה לא מהני. ועיין בכסף משנה פ"ד מהלכות נדרים שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשאלה מהני גם בקדשי מזבח דשמעינן לה מדליתא בטעות. והרי איצטריך ליה לב"ה קרא להכי כדאיתא בנדרים ואמאי לא הביא ש"ס מפורש התם בנדרים דגם קדשי מזבח ישנן בשאלה ולפוטרן משחוטי חוץ. על כל פנים זה נראה ברור דגם על ידי שאלה ממש יצאו וירעו בעדר.
אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות לא משמע כן דכתב שם בהלכה ח' מי שדימה שהוא חייב נזירות והפריש קרבנות ואחר כך שאל לחכם והורהו שאין זה נדר יצאו וירעו בעדר. משמע דוקא בכהאי גוונא שטעה בלשון הנזירות הוא דיצאו וירעו בעדר. אבל בהיתר שעל ידי פתח לא יצאו לחולין. ומכל מקום נראה דגם בזה יצאו לחולין בכל היתר חכם. ומ"ש והורהו שאין זה נדר כוונתו גם כן על ידי פתח או חרטה. וקצת קשה אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל הא דר' ירמיה בגמרא דבתמורה כהאי גוונא גם כן לא הוי תמורה וגם מה שמסיים בהל' נזירות שם יצאו וירעו בעדר שזה הקדש טעות הוא שאינו הקדש כמו שיתבאר במקומו עכ"ל ובאמת זה עדיף מהקדש טעות דהא אפילו בתמורה דאיתיה בטעות בכהאי גוונא לא הוי תמורה. ודו"ק.
דף לב.
גמרא אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות מרובה. כן הוא גירסת רש"י ז"ל ופי' ז"ל אינו מובן כלל. ועיין בא"מ שהאריך לישב פירושו בתרתי לישני. ואין הדברים מתישבין. ויותר נכון בזה גירסת התוס' ז"ל. אי רבנן קשיא גם נזירות מרובה דסבירא ליה לרבנן דימים שנהג בהן היתר אין עולין ומתניתין תנן דמונה משעה שנזר. ואי ר"י קשיא נזירות מועטת אבל נזירות מרובה לא תיקשי כל כך דהא איכא ימים שנהג בהן היתר שעולין לו דהא אינו סותר אלא ל' יום. והא דתנן מונה משעה שנדר היינו מקצת משעה שנדר. ועיין שם בד"ה דתניא כו' שיש חסרון דברים שם בסוף הדיבור מש"כ ומתניתין משמע כו' דזה כתב לר"י דלא תיקשי מנזירות מרובה. ומחלוקת ר"י ורבנן לשיטתם הוא דאם בא להביא קרבנותיו בסוף נזירותו ועבר ונהג היתר בכמה ימים מנזירות אין נזקקין להביא קרבנותיו עד שינהוג עוד ימים כימים שנהג בהם היתר בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת ור"י אמר דבנזירות מרובה היינו של מאה יום ונהג היתר ס' יום דיו לקנוס אותו לנהוג איסור ר' ל' יום ול' יום יעלו לו. אבל ל' יום סותר הוא בכל גוונא. ולפי זה הוא מלתא בלא טעמא למיקנסיה רק ל' יום ולא כל הימים שנהג בהן היתר. והיה אפשר לפרש דמיירי היכא דנהג היתר בשתיית יין כל ימי הנזירות ורוצה להביא קרבנותיו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור ל' יום דאין נזירות פחות מל' יום. אבל היכא דלא נהג היתר אלא מקצת הנזירות ונשאר עוד עד הבאת קרבנותיו ל' יום מנזירותו לא קנסינן ליה כלל לר"י. ואתי שפיר לפי זה הא דמוקמינן למתניתין אליבא דר"י בנזירות מרובה. ואתי שפיר דמונה משעה שנדר היינו אם נשאר משעה שאסרו החכם עד השלמת נזירותו ל' יום. כל הימים שנהג בהם היתר עולין לו.
שוב ראיתי בשיטה מקובצת שפי' כן בשם הר"ר עזריאל דלר"י אם נשאר ל' יום מנזירותו עולין לו כל ימי ההיתר. ומקיים שם גרסת רש"י ז"ל דלרבנן קשיא נזירות מועטת והוא הדין נזירות מרובה. ומשום ר"י הוא דקאמר הכי. ולר"י קשיא גם נזירות מרובה היכא דלא נשאר ל' יום. ומשני דלר"י מתניתין מייירי בנזירות מרובה ונשאר עוד ל' יום לנהוג איסור. ולפי שיטה זו היה נראה דבשאר נדרים אין קונסין אותו כלל אליבא דר"י דדוקא הכא דרוצה להביא קרבנות צריך לנהוג איסור דאין נזירות פחות מל' יום. אבל בשאר נדרים לא קנסינן ליה. אבל בנדרים דף כ' משמע דבשאר נדרים גם כן קנסינן ליה ופירשו התם רש"י ותוס' ז"ל דהא דאין נזקקין לו היינו אם בא לשאול על נדרו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור ככל הימים שנהג היתר ולר"י דיו ל' יום. וכתבו התוס' ז"ל התם דבשאר נדרים אפשר מודה ר"י דקנסינן ליה כל הימים. אבל מדברי התוספתא פ"א דנדרים הביאו דגם בנדרים פליגי ר' יוסי ור' יהודה.
ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נזירות נראה דסבירא ליה כשיטת הר"ר עזריאל ז"ל דדיו ל' יום שנוהג בנזירות ואם עומד באמצע נזירותו ונשאר ל' יום משעה שאסרו לא קנסינן ליה כלל ע"ש ומה שכתב שם דאם לא נהג איסור אין נזקקין לו כלל היינו שאין נשאלין לו להתיר לו על ידי פתח וחרטה וכמו שכתב הראב"ד ז"ל. ובירושלמי בשמעתין מייתי פלוגתא דב"ש וב"ה בזה. דב"ש אמרי דמונה משעה שנשאל. וב"ה אמרי משעה שנדר. והכי איתא בתוספתא גם כן. ומסיק אם זלזל בנזירותו כל עמא מודו דמשעה שנשאל ואם לא זלזל כ"ע מודו דמשעה שנדר. כי פליגי היכא דבא לשאול אי לשון נדר הוא דב"ש סבירא ליה מתוך שבא לשאול ולא היה הנדר ברור אצלו ודאי זילזל בנזירותו ומונה משעה שנשאל. וב"ה סברי דמונה משעה שנדר. ולפי זה אתיא מתני' כב"ה ולא תיקשי מרבנן ור"י דהם מיירי שזילזל ודאי בנזירותו. אבל מסוגיא דשמעתין משמע דלא סבירא ליה הך פלוגתא דב"ש וב"ה מדפריך מתני' מני כו'.
ומייתי התם עוד פלוגתא דר"י ורבי יוסי בזלזל בנזירותו דאין נזקקין לו. אלא דבדברי ר' יוסי הגירסא התם להיפך בד"א בנזרו מרובה אבל בנזרו מועט דיו ל' יום. וכן איתא בתוספתא וע' בפני משה מה שפירש בזה ואינו מובן. ונראה דצריך לומר כמו דאיתא בש"ס דילן בד"א בנזרו מועט כו'. ומסיק עוד אי בטומאה כ"ע מודו דהכל סותר. אי בגלוח כ"ע מודו דאינו סותר אלא ל' יום אלא בשתה יין. ומשמע מהכא דגילוח סותר אפילו בנזירות מרובה וכשיטת הרמב"ם ז"ל. דלשיטת התוס' ז"ל גילוח לא סתר כלל בנזירות מרובה אם נשאר עדיין ל' יום עד השלמת הנזירות. ומכל מקום יש להבין הא דאמר דכ"ע מודים דלא סתר אלא ל' יום כיון דהכא משום קנסא קאמר אם כן אם עבר וגלח זמן מרובה אמאי לא נקנסיה שינהוג איסור כימים שנהג היתר. וי"ל כיון דהתורה אמרה דאינו סותר אלא ל' לא קנסינן ליה יותר. וקאמר עוד בעומד באמצע נזירות. אבל בסוף נזירות הכל סותר פי' הא דאמר ר"י דדיו ל' יום היינו בעומד באמצע נזירות וסגי אם ינהוג נזירות ל' יום אבל בסוף נזירות היינו שזלזל כל ימי הנזירות הכל סתר גם לר' יוסי. וכן פירש הפני משה. ונפקא מינה לענין נדרים. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק לאמצע נזירות או סוף נזירות בכל גווני דיו ל' יום. ועי' בק"ע וכן בש"ע סי' ר"ח לא חילק בזה. ועיי"ש שהגיה הרמ"א ז"ל אם עבר במזיד. ולא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל ועי' משנה למלך ז"ל בפ"ד שם.
עיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאם נטמא או גילח באותן העשרה ימים מכין אותו מכות מרדות. ולא הבנתי דמשמע דצריך להשלים קודם הבאת קרבנותיו. ואם כן אמאי אינו לוקה מה"ת וכמש"כ שם לעיל דלוקה על כל איסורי נזיר קודם הבאת קרבנות וכדאיתא לעיל במכילתין. ודו"ק.
ועיין בפירוש הרע"ב ז"ל שפירש המשנה כפשטה דמונה משעה שנדר ולא קנסינן. וכתב התוי"ט ז"ל דסבירא ליה כחכמים דספ"ב דנדרים דסבירא ליה דלא קנסינן ליה כלל והוא דחוק דאם כן למה ליה להש"ס להגיה המשנה הכא. ויותר נראה דלמאי דפסק הרמב"ם ז"ל כר"י אין צריך להגיה המשנה וכדאמרינן בגמ'. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ואין לשונו ז"ל מדוקדק שם ועי' תוי"ט בספ"ב דנדרים.
רש"י בד"ה הני מילי דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים. אבל אם הפריש בהמה כו' איגלאי מלתא דלאו שפיר המיר ולא הוי תמורה עכ"ל. ואין דבריו ז"ל מובנים והפירוש הפשוט כמו שכתבו התוס' ז"ל.
גמ' ר"נ אמר טעותו ולא כוונתו. דוקא אם טעה וסבר דתשיעי הוא עשירי למנין אבל אם ידע שהוא תשיעי וקרא עשירי אינו קדוש. ורב חסדא אמר כ"ש כוונתו. יש לדקדק לרב חסדא מנ"ל דבטעות נמי הוא קדוש דלמא לא מרבי קרא אלא בכוונה. אבל בטעות אינו קדוש כיון דבכוונה מסתבר ליה טפי שיקדש מבטעות. ולמ"ד שם סוף בכורות דטעות מעשר תמורה הוי אם כן י"ל כיון דילפינן דבכוונה קדוש והוי תמורה. אם כן ממילא הוא הדין דבטעות הוי תמורה ככל תמורה דאיתיה בטעות. אלא דאם כן מאי מקשו ב"ש לב"ה מתשיעי ועשירי כיון דיש להם דין תמורה דאיתא בטעות גם לב"ה. ועל כרחך צריך לומר דגם למ"ד דתשיעי ועשירי דין תמורה להם מכל מקום לענין טעות לא דמי לתמורה והא דלרב חסדא בטעות גם כן קדוש צריך לומר דעיקר קרא משמע בטעות. ובסברא פליגי ר"נ סבירא ליה דוקא בטעות אבל בכוונה לא קדוש ורב חסדא סבירא ליה דכ"ש בכוונה. ורבא פריך לר"נ אמאי לא השיבו ב"ה לב"ש מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה. ורב שימי אמר דק"ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות. הקדש שקדוש בכוונה אינו דין שיקדש בטעות. והאי קל וחומר פריכא הוא דאטו בהקדש טעות נמי מסתבר יותר שיקדש מבכוונה והא דוקא במעשר הוא דסבירא ליה לר"נ הכי דטעות עדיף מכוונה דכיון דידע דעשירי הוא אין בדבריו כלום. אבל בהקדש ודאי כוונה עדיפא. ורש"י ז"ל פי' באמת דהא דקאמר הש"ס ולא היא כו' היינו דאתי למידחי האי ק"ו והקושיא לר"נ במקומה עומדת כיון דהכא במעשר טעות עדיף מכוונה.
אבל התוס' ז"ל פירשו דהש"ס הוא דמסיק לה לב"ה. דלא חשו להאי ק"ו דהקדש בדעתיה דמרא תליא וכוונה עדיף. אבל מעשר מקרא ילפינן וב"ה חד מתרי טעמי נקט עכ"ל. ולא הוי צריכי לזה לדבריהם דלאו ק"ו הוא משום דמעשר מקרא ילפינן אם כן היינו תשובה שהשיבו להם במתניתין. ובירושלמי משני הכי לפרכא דרבא דחדא מתרי טעמי נקטי. ונראה דהוו מצי להשיב לב"ש הכי מסברא בעלמא דשאני הכא במעשר דעדיף בטעות מבכוונה וכדקים ליה לר"נ הכי מסברא מה שאין כן בהקדש דבכוונה תליא מלתא ובדעתא דמרא. ועי' בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שנראה דסבירא ליה התם כר"נ דבכוונה אפילו תשיעי ואחד עשר אינו קדוש וכתב דהיינו טעמא לחלק בין מעשר להקדש דמעשר לא תלי בכוונה דעשירי למנין מאליו קדוש. אבל אין דבריו ז"ל מובנים. ע"ש מש"כ הגע עצמך אם הניח השבט על שמיני ויודע שהוא שמיני אינו קדוש. ומאי אריא יודע שהוא שמיני. ויתר הדברים גם כן אינו מדוקדק שם.
וממה שהשיבו ב"ש לב"ה מקרא לתשיעי עשירי. קשה לי על הא דפליגי בירושלמי ריש פרקין רבי ירמיה ור' יוסי אליבא דב"ש דר"פ דר' יוסי אמר דלא אמרי ב"ש דבטעות הוי הקדש אלא בגוונא דרישא דנתכוין להקדיש. אלא שטעה בדבר אחר בין שחור ללבן. אבל אם נתכוין לומר חולין ואמר עולה לב"ש נמי לא הוי הקדש. ומתניתין דתרומות נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. אתיא נמי כב"ש דזה נמי כמתכוין לומר חולין ואמר עולה. ור' ירמיה אמר דאפילו חולין ואמר עולה קדוש לב"ש ומתניתין דתרומות אתיא דלא כב"ש וכן הביא הר"ש ז"ל לדברי הירושלמי שם בפ"ג מתרומות. והשתא דלר' יוסי ב"ש מוו בנתכוין לומר חולין ואמר עולה או עולה ואמר שלמים. אם כן מה השיבו לב"ה מקרא לתשיעי עשירי הא לדידהו נמי תיקשי. דזה הוא כנתכוין לומר חולין ואמר עולה דלדידהו נמי לא קדוש. וצריך לומר דלא השיבו אלא דאיכא דוכתי דקדוש בטעות. ואין תשובה זו עיקר כמו שכתבו התוספות ז"ל דעיקר טעמייהו דילפי מתמורה. אלא דמהא נמי תיקשי כיון דילפי מתמורה אם כן כי היכי דבתמורה אפילו נתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים הוי תמורה. הכי נמי בהקדש כהאי גוונא ליהוי הקדש אלא דמשמע התם בירושלמי (בשמעתין ה"א) בהך שמעתין דבתמורה גופא פליגי חזקיה ורבי יוחנן בהא. דלחזקיה בתמורה גם כן אם בא לומר חולין ואמר תמורת עולה לא קדשה ור' יוחנן אמר דקדשה וחזיא דר' יוחנן בר' יוסי בר"י בתמורה כפתרא דר' ירמיה על דבית שמאי במוקדשין הרי דבתמורה גופא פליגי בזה אי בטעות הוי תמורה אי לא. ואם כן י"ל דר' יוסי בירושלמי סבירא ליה כחזקיה והכי פליגי חזקיה ור"י בש"ס דילן בתמורה. ועיין מש"כ שם בחידושינו וי"ל עוד דר' יוסי סבירא ליה דבתמורה נמי לא קדיש אלא בטעות כי האי כסבור לומר שחור ואמר לבן וכדאיתא התם בתמורה דרבי יוחנן אמר הכי בלישנא אחרינא. ודו"ק.
משנה מי שנדר כו' והלך להביא בהמתו אם עד שלא נגנבה נזר הרי זה נזיר דאין פותחין בנולד. ואם משנגנבה נזר אינו נזיר. ופירש"י שבדעתו היה לקבל נזירות על אותה בהמה וכיון שלא היתה ברשותו הוי נזירות בטעות עכ"ל. משמע מדבריו דאין צריך שאלה לחכם אלא נזירות בטעות הוא. והתוס' ז"ל בד"ה ואם לאו כתבו דהחכם מתיר לו והוי חרטה מעלייתא. משמע דצריך שאלה לחכם. אבל בסוף דבריהם כתבו דאפי' ב"ש מודו בהא דהוי נדר טעות. ואם כן על כרחך אין צריך שאלה דלב"ש אין שאלה בנזירות בכל גוונא כמו בהקדש דאין שאלה כלל. ומכל מקום לא הבנתי דבריהם ז"ל נהי דנדר טעות הוא. הא לב"ש נזר בטעות הוי נזיר. ומי גרע מאומר הריני נזיר שזה פלוני דהוי נזיר אפילו אין זה פלוני. וכן בהקדש ותמורה בכל גווני דטעות הוי הקדש ותמורה. ומש"כ דלא חל רגע אחת סברא זו לא מהני אלא היכא דמתעקר עיקר הקדש. אבל תחלת הקדש אפילו בטעות גמור כגון נתכוין לומר עולה ואמר שלמים הוי הקדש. והוא הדין בנזירות לב"ש. וצריך לומר כיון שדעתו היה על בהמה זו הרי הוא כאילו התנה בפירוש הריני נזיר על מנת להביא בהמה זו דזה מהני אפילו לב"ש להתנות איזה תנאי ואם לא נתקיים התנאי לא הוי נזיר. ומכל מקום לפי משמעות דבריהם ז"ל דסתם נזר קשה קצת לומר דמחמת אומדן דעתו משוינן ליה נדר טעות דלא ליבעי שאלה כלל. אבל בירושלמי מוקי לה שאמר בפירוש הריני נזיר על בהמה שיש לי בבית. ומדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות נזירות נראה נמי דמתניתין מיירי דלא אמר בפירוש על מנת כו' אלא כך היה דעתו ובכלל נדרי שגגות הוי. ועיין מה שכתב הלחם משנה ז"ל שם. אך מה שכתבו התוס' ז"ל דב"ש נמי מודו בהא. ודאי צ"ע דנהי דנזיר שוגג הוא גם כן הוי נזיר ככל הקדש טעות. וכתב שם הרמב"ם גם כן דאין צריך שאלה לחכם. וכן בסיפא דנזרו משחרב בית המקדש גם כן הוי נדר טעות דודאי לא נזרו אלא על דעת שבית המקדש קיים. והא דתנן אם עד שלא נגנבה כו' הרי זה נזיר על כרחך אתי לאשמעינן דלא מהני אפילו שאלה משום דהוי נולד. דאי קמ"ל דצריך שאלה פשיטא כיון שנזר עד שלא נגנבה. ונחום המדי טעה בזה והתיר להם על ידי נולד היינו על ידי שאלה והתרת חכם.
אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב דנחום התיר להם שלא בהתרת חכם אלא דלא הוי נדר כלל. ודבריו נפלאים המה. אף על גב דלדבריו ז"ל אתי שפיר הא דקרי לה במתניתין טעותא להא דנחום דלשיטת רש"י ותוס' ז"ל אין כאן טעות כלל. דעל ידי היתר חכם יכול להתיר לכ"ע אפילו על ידי נולד. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות מכל מקום מש"כ שם דהא דאמרי רבנן משחרב אינו נזיר הוא בשיטת ר"א דאמר פותחין בנולד. אין דבריו ז"ל מובנים. ועיין בלחם משנה ז"ל בפ"ב מהלכות נזירות ועי' מה שכ' בחי' לנדרים ריש פ' רא"א פותחין שם בדבריו ז"ל בפירוש המשנה.
ובירושלמי שם מיבעי ליה החזירוה גנבים בלילה אי חזרה הנזירות למפרע או מכאן ולהבא הוא נזיר. מזה נמי משמע דלא הוי נזיר כלל ואין צריך שאלה. דאי על ידי שאלה אם כן בטלה הנזירות לגמרי ואינה חוזרת עוד. אבל משום נדר טעות כי החזירוה הגנבים חוזרת נזרו אליו. ומדברי הירושלמי האלו יש להכריע כדעת הראנ"ח במה שכתב גבי קונם שאני נהנה לפלונית שאביה רע ואם עשה תשובה הותר. ואם חזר לסורו דעת הראנ"ח ז"ל דחזר האיסור למקומו. והמשנה למלך ז"ל נחלק עליו עי' בפ"ח מהלכות נדרים. ומהך דהכא מוכח כדברי הראנ"ח ז"ל דהא הכא תלה נדרו בבהמה זו. וכי נגנבה הבהמה בטל הנדר וכשחזרוה הגנבים חזר הנדר למקומו. וכבר כתבתי בזה בנדרים ס"פ פותחין ע"ש.
דף לב:
גמרא שטפוהו רבנן לר' אליעזר ואוקמיה בשיטתייהו. ופי' התוס' ז"ל דר"א נמי הדר ביה דהא היה באותו מעמד בשעת חורבן ולא נחלק על חכמים ע"ש. ולדידי קשה הא בכהאי גוונא שנזרו קודם חורבן על כרחך אין להתיר אלא על ידי שאלה. ואם כן לא היה יכול ר"א לחלוק על חכמים ולקיים היתר נחום המדי דאליביה אין שאלה בנזירות כלל כי היכי דאין שאלה בהקדש. אלא דכבר כתבתי בריש יבמות דאליבא דר"א צריך לחלק בין הקדש לנזירות דאף על גב דאין שאלה בהקדש בנזירות יש שאלה. עיין שם.
אמר רב יוסף אי הואי התם הוה אמינא כו'. ופירש"י ז"ל דקאי אהא דמשחרב אינו נזיר משום דסבורין דאכתי קאי והא הוי ידעי שיחרב דכתיב היכל כו'. והתוס' ז"ל כתבו שלא בא אלא להוכיחם שלא עשו בחכמה והיה להם לירא שיחרב הבית. עיין שם. ויותר נראה כפירוש השיטה מקובצת ז"ל דקאי אהא דנחלקו חכמים על נחום משום דהוי נולד ואין פותחין בנולד. ורב יוסף אמר דהוה אמינא להו דלאו נולד הוא שהיה ידוע שיחרב. והכי מבואר בהדיא בירושלמי דנחום הוי בעי מימר להון לא הויתון ידעי שהנביאים מתנבאים שיחרב ולאו נולד הוא. ומסיק דאכתי נולד הוא דלא ידעו זמן החורבן וכדמסיק הכא בשמעתין.
ועיין בסוטה דף ו' גבי הא דאמרינן התם אם באו עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. והקשו התוס' ז"ל התם אמאי לא יצאו לחולין דומיא דהכא דאם נגנבה קודם שנזר אינו נזיר דאדעתא דהכי לא נזר. והתם נמי כיון דכבר יש עדים קודם הקדש. ואין כאן קושיא כל כך דהתם שפיר הקדיש כל זמן שלא באו עדים ושמא לא יבואו כלל ואין כאן הקדש טעות. ועי' תוי"ט ז"ל שם בפ"ג דסוטה. ומה שהקשו שם עוד למה נשרפת וישאל עליה ותצא לחולין. לא ידענא אמאי לא הקשו כן בכל חטאות המתות כמו כפרו בעליה ועברה שנתה דאזלי למיתה למה לא ישאל עליהם ויצאו לחולין. אלא דבהני לא מהני שאלה דהא בלאו הכי נמי הקדש טעות הוא וכדאמרינן בסוף הגוזל עצים בב"ק דאדעתא דהכי לא קידשה. אלא דהלכתא גמירי לה דאזיל למיתה אם כן שאלה נמי לא מהני וצ"ע.
משנה היו מהלכין כו' אמר אחד הריני נזיר שזה פלוני. ופי' התוס' ז"ל דנדמה לו שהוא פלוני ודעתו היה לנזירות. והב' אמר שאין זה פלוני. והג' אמר שאחד מכם נזיר. והד' אמר שאם אין אחד מכם נזיר. ופירשו כוונתו גם כן כהשלישי דאחד מכם אינו נזיר אבל השני נזיר. והוכרחו לזה משום ר"ט דפליג ואמר דכולם אינם נזירים שלא ניתנו להפלאה. ואם נפרש שאין אחד מכם נזיר היינו דשניהם אינן נזירים. אם כן דבריו בהפלאה הם שהרי כן הוא דשניהם אינן נזירים. אבל בשיטה מקובצת כתב דאין אחד מהם נזיר היינו דשניכם אינן נזירים. ואפילו הכי לא חשיב הפלאה דלאו כ"ע דינא גמירי עיין שם. ואמרי ב"ש דכולם נזירים דהוי הקדש טעות. וב"ה אמרי דאינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו. ולפי זה אחד מן הראשונים והג' והד' הוי נזירים לב"ה דהא דברי הג' והד' ודאי נתקיימו לפי שיטתם דאחד מן הראשונים ודאי נזיר הוא. אבל לפי מה שפירש השיטה מקובצת הד' אינו נזיר דלא נתקיימו דבריו דאחד מהן נזיר הוא. ורש"י ז"ל פי' לעיל הריני נזיר שזה פלוני היינו אם הוא פלוני הריני נזיר. דודאי אינו פלוני. והב' אמר הריני נזיר שאין זה פלוני דודאי פלוני הוא. והג' אמר שאחד מכם נזיר דודאי שניכם אינן נזירים. והד' אמר שאין אחד מכם נזיר דודאי יש אחד בכם נזיר. ולב"ש כולם נזירים דגם זה נדר טעות הוא וחל. ולב"ה אינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו. ולפירושו נמי אחד מן הראשונים והג' הוו נזירים. דהג' אמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר וכן הוא. אבל הד' לא הוי נזיר דהא קאמר שאין אחד מכם נזיר ולא כן הוא שאמד מהם נזיר הוא. וליכא נפקא מינה בין פירוש רש"י לפי' התוס' ז"ל אלא בפשט דבריו דלפי' התוס' לנזירות נתכוין ואף על גב דאין זה פתח הולכין אחר כוונת לבו דנתכוין לנזירות. ולפירש"י ז"ל לא נתכוין לנזירות. ואף על גב דלא קבל עליו נזירות אלא אם זה פלוני. ובאמת היה דעתו דאין זה פלוני אפילו הכי לב"ש הוי נזיר בכל גווני אפילו אם אין זה פלוני. והד' אליבא דר"ט לפירוש רש"י ז"ל היה נראה דהוי נזיר דהא הפליא דבריו שאין אחד מהן נזיר. אבל המשנה למלך ז"ל כתב דלפירוש רש"י אין זה הפלאה. כיון שדימה בדעתו שאחד מהן נזיר ולא נתכוין לנזירות וכן מסתבר. ובלאו הכי דעת השיטה מקובצת דאפילו לפי' התוס' ז"ל לר"ט לא הוי נזיר אפילו אמר שאין שניכם נזירים כמו שכתבתי.
שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר. ר"ש אומר כו'. ומסקינן בגמ' דפלוגתייהו בספק נזירות ות"ק היינו ר"י דכרי דסבירא ליה ספק נזירות להקל. ור"ש לטעמיה דסבירא ליה ספק נזירות להחמיר. ויש לדקדק מאי טעמא דת"ק דלא החמיר הכא בספק דהא אין ספיקו חמור מוודאו דיוכלו שניהם להביא קרבן בשותפות דאחד מהן ודאי נזיר. וי"ל דאכתי משום הקפה ספיקן חמור דאיך יעשו שניהם הקפה. ומהאי טעמא נמי מצריך ר"ש להתנות בתנאי נדבה ואין מביאין קרבן בשותפות. ובתוספתא סוף פ"ג ראיתי דאיתא התם וב"ה אומרים דאינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ויביאו קרבן בשותפות. ואין זה מובן דלב"ה למה יביאו בשותפות דמי שנתקיימו דבריו הוי ודאי נזיר. ועל כרחך צריך לומר דקאי היכא דהרתיע לאחוריו דאחד מהם נזיר ולא נודע מי ויביאו קרבן בשותפות. וצריך לומר דתוספתא זו אתיא כמ"ד הקפת כל הראש לא שמה הקפה ולכ"ע אזלינן לחומרא הכא. ובירושלמי נראה שהקשו גם כן כנ"ל דאיתא התם במה אנן קיימין אם שזה אומר ראובן וזה אומר שמעון ממה נפשך ראובן הוא נזיר שמעון הוא נזיר. אלא זה אומר שמעון וזה אומר ראובן הרתיע לאחוריו אינו לא ראובן ולא שמעון. והיינו דקשיא ליה כנ"ל אמאי מיקל ת"ק הא ממה נפשך אחד מהן נזיר ויביאו קרבן בשותפות ומשני דהרתיע לאחוריו ושמא לא ראובן ולא שמעון הוא. ומשום הכי הוי ספק נזירות. וזה ברור בכוונת הירושלמי.
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב (ה"ח) שכתב דאחד אמר הריני נזיר אם יהיה ראובן. ולכאורה בהאי לישנא מאי טעמא דב"ש דאמרי דהוי נזיר אפילו הוא שמעון הא תנאי הוא זה ובתנאי גם לב"ש נראה דלא הוי נזיר אלא אם נתקיים התנאי וצריך לומר דאין זה תנאי גמור.
דף לג.
אביי אמר כגון דאמר א"נ לאו פלוני הוא אהא נזיר. עיין פרש"י ז"ל וקשה טובא דאם כן אמאי קמ"ל פשיטא דהוי נזיר בין כך ובין כך. והתוס' ז"ל כתבו דמיירי שחזר בו תוך כדי דיבור ודבריו האחרונים עיקרים. וגם זה לא הבנתי דאפי' אחר כ"ד וכי לא מצי לקבל עליו נזירות גם אי לאו פלוני הוא. וראיתי במשנה למלך ז"ל שם בפ"ב שהקשה על שמעתין כנ"ל עיין שם מ"ש בזה. ולפי דברי השיטה מקובצת שהבאתי לעיל דלאביי גם אליבא דב"ש צריך שיאמר אילו הייתי יודע דלאו פלוני הוא הייתי אומר כך י"ל דאביי לטעמיה לעיל והיינו הך דקאמר הכא אי נמי לאו פלוני הוא ומאי לא נתקיימו דבריו לא נתקיימו דבריו האחרונים אלא דבריו הראשונים ודו"ק.
הרתיע לאחוריו כו'. עיין בפי' המשנה להרמב"ם שכתב דקאי גם אזה שנחלקו עליו אם הוא נזיר אי לא. נראה מדבריו ז"ל שפי' דאלו שאמרו הריני נזיר שאחד מכם נזיר בבא בפני עצמה היא ולא קאי ארישא דלפי מה שפי' דקאי ארישא ליכא נפקא מינה אם הרתיע לאחוריו דהא ממה נפשך אחד מהם נזיר וק"ל.
דף לד.
תוס' בד"ה אלא ר"י דכרי כו' עיין שם מה שהקשו מרב אשי דנדרים ועיין תוס' ז"ל שם בנדרים ומש"כ שם בחידושי.
משנה ראה את הכוי כו' הרי כולם נזירים. ופרש"י ז"ל דאתי כב"ש דנזיר בטעות הוי נזיר. ובשם המורה פי' דאתיא כב"ה ומשמע קצת מלשונו דלב"ה ספק נזיר דהוי נזיר גמור היינו ודאי נזיר. וזו לא שמענו. ובלאו הכי אין דבריו מוכרחים במה שהוכיח דב"ה ס"ל דספק נזיר הוי נזיר. אבל התוס' ז"ל גם כן לא ניחא להו לאוקמי מתניתין כב"ש. וכתבו גם כן דאתיא כב"ה אליבא דר"ש וכולם הוו נזירים מספק אלא בג' האחרונים נסתפקו. וצידדו לומר דג' האחרונים הוי נזירים ודאים דאחד מהם נזיר וא' מהם אינו נזיר ומי שאמר כולכם נזירים גם כן ודאי נזיר דלספק נזירות איכוין דכולם ספק נזירים. ולפי זה לא תיקשי הא דלא תני נמי שאין כולכם נזירים דאי אמר הכי לא הוי נזיר כלל דהאיכא ב' נזירים ודאים. זה שאמר שאחד מכם נזיר וזה שאמר שאין אחד מכם נזיר. וכתבו עוד די"ל דג' האחרונים גם כן ספק נזירים הם משום דיש להסתפק בדבריו אי מה שאמר שא' מכם נזיר היינו שיש בכם אחד נזיר אף על גב דלא נודע מי הוא או דלמא שאחד מכם נזיר ודאי היינו שיוודע שהוא נזיר ואם כן ספק של נזירות של ג' האחרונים אינו מסוג הספק של הראשונים. אלא משום דמספקא לן בכוונתם ואם כן אמאי לא נשאל את פיהם למה נתכוונו. ועוד קשה לשיטה זו דכולן ספק הם אם כן היכי אמרינן בגמ' דאשכחן תשע נזירות באדם אחד. ואמאי הוי תשע נזיריות הא באחת יוצא ממה נפשך דאו החיה או בהמה הוא.
אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה דכולם הוו נזירים ודאין לכ"ע דכולם אומרים אמת שיש בו דרך שוה לחיה ולבהמה וכן יתר הדרכים. ובאמת לפי דעתו ז"ל דכוי הוא הבא מן התיש והצביה ודאי מוכרח לפרש כן דנזירות ספק לא שייך בזה דבגוף הבריה אין כאן ספק כלל. וכל הדרכים שיש בו הוא כמצותיו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. אלא אפילו אי ספק חיה ספק בהמה הוא גם כן לא אתי שפיר כל הני ספיקות כמו זה שאמר לא חיה ולא בהמה או חיה ובהמה דליכא ספיקא בזה ומאין יבואו לנזירות ספק בזה. וג' האחרונים כתב הוא ז"ל בפי' המשנה דבבא בפני עצמה היא ולא קאי על הראשונים. אלא אם ראה בני אדם שיש מהן נזירים ויש שאינן נזירים בזה גם כן איכא כל הני אופני נזירות ומדמי לה לכוי דיש בו מקצת חיה ומקצת בהמה וה"נ דכוותיה. ואף דאין הדבר דומה כ"כ דהכא בגוף אחד איכא כל הני דרכים ובסיפא הוי גופין מחולקין כבר דקדק כן הלחם משנה ז"ל שם בפ"ב. אלא דהוכרח לפרש כן לפי שיטתו דכולם נזירים ודאין אם כן זה שאמר שאחד מכם נזיר או שאין אחד מכם נזיר הרי לא נתקיימו דבריו דכולם נזירים הם. וכ"ת לעיל בהיו מהלכין בדרך דלב"ש כל הראשונים נזירים ואפילו הכי גם אלו שאמרו שאחד מכם נזיר או שאין אחד מכם נזיר גם כן נזירים הם. דלב"ש אפילו בטעות הוי נזיר וגם התם נראה דמפרש לה לבבא בפני עצמה וכמו שכתבתי לעיל אלא דהתם מיירי דספק הוא אם יש נזיר בתוכם אי לאו או אי כולם נזירים ומשום הכי הוי התם נזיר ספק ועכ"ז דחוק הוא לפרש הני תרי בבי דמתניתין דאיתמרו בחד לישנא שאחד מכם בתרי גווני וכן הא דתני בברייתא וכולן מונים ט' נזירות לא אתי שפיר אליביה וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל.
ועיין תוס' יום טוב ז"ל שדקדק אמאי לא תני במתניתין הכא ששניכם נזירים כדתנן לעיל. ובירושלמי תני לה הכא במתניתין ופריך על ברייתא דתני תשע נזירות הא אינון עשרה אי אפשר שלא נתקיימו דברי אחד מהם ופי' הפני משה דזה שאמר שניכם נזירים לא נתקיימו דבריו דעל איזה שנים אמר. ר' ייסא אמר דב"ש היא דאמר הקדש טעות הקדש וכל העשר הוי נזירים. ולפי זה מוכח כדברי הרמב"ם ז"ל דכל הט' אפילו לב"ה הוי נזירים. אלא דפירוש דחוק דזה שאמר ששניכם נזירים אמאי חשיב לא נתקיימו דבריו. ויותר היה נראה דזה שאמר שאין אחד מכם נזיר לא נתקיימו דבריו דהא כולם נזירים ועדיין צ"ע.