אור ברסלב

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי

פרק שלישי

משנה מי שאמר כו' עיין תוס' ד"ה הריני נזירה ואתה שכתבו הכי גרס ר"ת ושמע בעלה ואמרה אמי כו' אתו לאפוקי נוסחת הירושלמי (בפירקין ה"א) דמשמע בעלה ואמר ואני עיין שם.

גמ' יתיב ר"ל כו' וקאמר והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דיבור כו' א"ל תוב לא שבקת רווחא לתלמידא. ופרש"י ז"ל דאינן יכולין להתפיס אלא שנים וכל השלשה צריך שיהיה כדי דיבור. והכריחו לזה הא דתנן במתניתין ב' פעמים ואני ומכל מקום לא נראה כן אלא כדי דיבור שאמרו הוא אחר כל דבריו של ראשון. ויכולין ג' להתפיס תוך כדי דיבור וכמו שכתבו התוס' ז"ל ור"י נשיאה דאמר לר"ל תוב כו' לא פליג על ר"ל לפרש"י.

והתוס' ז"ל פרשו דר"ל ור"י פליגי בהא דלר"ל לא הוי התפסה אלא כולן בתוך כדי דיבור. ואין יכולין להתפיס אלא ג' ואמר ליה רב יהודה נשיאה לא שבקת רווחא לתלמידא דתלמיד שהפסיק בנתינת שלום לרבו תו לא יכול להתפיס אלא סבירא ליה דרביעי גם כן יכול להתפיס כיון שהוא סמוך לכדי דיבור מיד אבל החמישי אינו יכול להתפיס וסברתם ז"ל בזה הוא דטעמא דבעינן כדי דיבור משום דאז משמעות דבריו דואני נזיר קאמר. אבל אחר תוך כדי דיבור אין במשמעות ואני דאנזירות קאמר והיינו היכא דהפסיק בנתים ולא אמר מיד כששמע אבל היכא דנאנס כגון אם היה צריך לשאול בשלום רבו לא מסתבר שלא יועיל ואני שאמר מיד אחר האונס כיון שלא היה יכול לומר קודם. ומשום הכי תיקנו בכל אדם שיועיל תיכף אחר כדי דיבור. ונראה דלאו תקנת חכמים היא דאם כן לא הוי נזיר דאורייתא והיכי מביא קרבן אלא כן הוא דרך כל אדם לשהות מעט היינו כדי דיבור שמא יצטרך לשאול בשלום רבו. אבל תוך כדי דיבור ממש פשיטא דלאו תקנת חכמים היא אלא סברא מהתורה הוא בין לענין הך דינא דשמעתין בין לענין חזרה בכל מילי דתוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ולר"י נשיאה דאמר מיד אחר כדי דיבור יכול להתפיס נראה דהוא הדין לענין חזרה דיכול לחזור בו מיד אחר כדי דיבור.

והר"ן ז"ל בפ"ג דנדרים כתב בשם ר"ת ז"ל דעיקר תוך כדי דיבור הוא תקנת חכמים כדי להניח ריוח לתלמיד והקשה עליו שם וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מהתורה. וכן כתבו התוס' ז"ל התם והקשו גם כן כנ"ל. ובב"ק דף ע"ג (ע"ב) הביאו התוס' ז"ל כן בשם ר"ת ז"ל והביא ראיה מהא דאמר ר"י נשיאה הכא תוב לא שבקת רווחא לתלמידא אלמא דמהאי טעמא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אבל לא הבנתי ראיה זו דהא ר"ל פליג עליה וסבירא ליה דלא הוי התפסה אלא תוך כדי דיבור ממש ולא סמוך מיד. ומייתי הש"ס תניא נמי הכי כר"ל ואם כן על כרחך לאו משום תקנת תלמיד הוא דלר"ל תלמיד אין לו רווחא בזה. ואחר שאלת שלום לרבו תו אינו יכול להתפיס. והוא הדין לכל דיני תוך כדי דיבור ועל כרחך טעמא לאו משום הכי הוא.

אבל בשיטה מקובצת ראיתי דמפרש בשם ר"ת ז"ל דלר"ל נמי גם הרביעי יכול להתפיס דסמוך לכדי דיבור מיד כתוך כדי דיבור דמי. ור"י נשיאה מוסיף דאפילו חמישי גם כן יכול להתפיס משום דאם כן לא שבקת רווחא לתלמידא. והשתא א"ש דר"ת ז"ל הוכרח לפרש כן דלשיטתו אזיל דעיקר טעמא דתוך כדי דיבור הוא משום תקנת תלמיד ואם כן על כרחך ברביעי כ"ע מודים דאכתי יכול להתפיס ובחמישי הוא דפליגי ואם כן נפקא מינה לדינא בעלמא גם כן בין שיטת ר"ת ז"ל ובין שיטת התוס' ז"ל. דלשיטת ר"ת יכול לחזור בו אפילו סמוך לכדי דיבור מיד. ולשיטת התוס' ז"ל אינו יכול לחזור בו אלא בתוך כדי דיבור דוקא. ואם כן יפלא בעיני על הר"ן ז"ל שהביא לטעמו של ר"ת ז"ל משום תקנת תלמיד והקשה עליו כנ"ל. והרי לפשטא דכולה שמעתא דאינו חוזר בו אלא תוך כדי דיבור בלאו הכי ואי אפשר לומר דטעמו של ר"ת ז"ל דהא באמת לית ליה רווחא לתלמידא ומכל מקום אכתי לא הבנתי ראיית ר"ת ז"ל מהא דאמר ר"י תוב לא שבקת רווחא לתלמידא דהא לשיטתו ר"י נשיאה סבירא ליה הכא דלא בעינן תוך כדי דיבור כלל ואפילו שהה הרבה יכול להתפיס משום דלא הוי בנזיר מידות נזירות דכי נזיר עובר לפניו ואמר אהא דהוי נזיר. וכמו שכתב השיטה מקובצת ז"ל לשיטתו. ואם כן בעלמא על כרחך לא סבירא ליה דמשום תקנת תלמיד הוא דיקשה נמי תוב לא שבקת רווחא לתלמידא. ועל כרחך טעמא דתוך כדי דיבור בעלמא מאיזה טעם אחר הוא. ועי' בנימוק"י פ' יש נוחלין. וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל בזה.

ומ"ש השיטה מקובצת ז"ל לשיטת ר"ת דלר"י נשיאה יכול להתפיס אפילו אחר זמן הרבה ומדמה ה לאהא. קצת קשה דאהא אפילו אין נזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות עכ"פ ומשום הכי כי נזיר עובר לפניו הוי מוכיח. אבל ואני לחוד ודאי לאו יד הוא כלל ואם כן אפילו כי נזיר עובר לפניו לא מהני וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש שמעתין דהריני לא מהני אפילו נזיר עובר לפניו וצריך דוקא שיאמר הריני כזה. ועיין בתוי"ט במתניתין ובמשנה למלך ז"ל פ"א מהלכות נזירות (הלכה ו') מה שכתב בזה.

ונראה דר"ל לא אמר דבעינן תוך כדי דיבור אלא היכא דאמר ואני לחוד. אבל היכא דאמר ואני כמותך מסתבר דאפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר דדבריו מוכיחים דמתפיס עצמו בנזירות כמותו. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נדרים (ה"ג) כתב הרי שנדר ושמע חבירו ואמר ואני כמותך בתוך כדי דיבור משמע דואני כמותך נמי בעינן תוך כדי דיבור. וכבר תמה על זה המשנה למלך ז"ל שם מ"ש מהא דכתב שם דאם הקדיש חתיכה ואמר על חתיכה אחרת אפילו אחר כמה ימים זו כזו דהוי התפסה והדבר פשוט דבכה"ג הוי התפסה בכל גווני. והיה נראה לחלק דדוקא היכא דמתפיס חתיכה בחתיכה דעל חתיכה הראשונה חל הקדושה. ומשום הכי יכול להתפיס בקדושתה עוד כמה חתיכות כל זמן שקדושה עליה וכדקיי"ל בנדרים דמתפיס בדבר הנדור. אבל היכא דשמע חבירו שנדר מאיזה דבר דאין על הנודר שום קדושה אלא דאסר החפץ עליו אם כן כשאמר ואני כמותך לאחר כדי דיבור לא הוי התפסה דאין עליו קדושה להתפיס בו. אבל כשאמר תוך כדי דיבור ואני כמותך קאי אנדר שיהא גם הוא נדור כמותו. ולפי זה בנזיר שיש עליו קדושה כשאמר ואני כמותך גם הרמב"ם ז"ל מודה דאפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר כמו בהריני כזה דל"ד תוך כדי דיבור אלא כל שנזיר עובר לפניו הוי נזיר. ועי' מה שכתבתי בזה לעיל דף י"א ודף י"ג בדברי הירושלמי והרמב"ם ז"ל בלישנא דואני אי הוי ממש כראשון אי לא. ומש"כ בריש נדרים גבי בעיא דידות.

ועיין בירושלמי במתני' דאמרינן התם דהא דתנן ואני ואני הא תליא בפלוגתא דתנאי אי בעינן ווי"ן. ולמ"ד בעינן ווי"ן בהא הוא דהוי התפסה וכי הותר הראשון הותרו כולן אבל אם אמרו אני אני בלא ווי"ן הם נזירים לעצמן ואם הותר הראשון לא הותרו כולן. ועי' מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נדרים (הלכה י"א) לענין קונם שאני נהנה לזה ולזה ובמה שכתב הלחם משנה ז"ל שם. ולולי דברי הירושלמי היה נראה דאני בלא ו' לאו קבלה היא כלל ולאו כלום קאמר. ודו"ק.

ועיין בק"ע שהקשה לר"ש אמאי אם הותר הנדר מהאחד לא הותרו כולם. וז"א דאטו אם הותר האחרון יותר הראשון ומה ענין זה לזה. וק"ל.

דף כא.

רש"י בד"ה מדקאמר אחרון מותר וכולן אסורין ואפי' אותו שהתפיס לאחר שלישי ש"מ דבקמא מתפיס. ועי' בא"מ. ואין דברי רש"י ז"ל מובנים בזה לפי שיטתו דלר"ל אין יכולין להתפיס אלא שנים לבד הראשון. אם כן מי שהתפיס אחר שלישי אין התפסה שלו כלום דהוא לאחר כדי דיבור מן הראשון. ובתוספות ובשיטה מקובצת ליתא כלל להאי נוסחא. ומסיק הש"ס מברייתא דתני בהדיא דחד בחבריה מיתפיס. ובירושלמי משמע דמתניתין דוקא ואני ואני קאמר משום דסבירא ליה בקמא מיתפיס. ופליגי אברייתא דסבירא ליה דחד בחבריה מיתפיס. ולמתניתין צריך שיהיה כולהו בתוך כדי דיבור של ראשון ולברייתא אפילו זה תוך כדי דיבור של זה.

ודרך אגב ראיתי שם איזה הלכות שצריכין ביאור וז"ל אחד שאמר הריני נזיר מאה ושמע חבירו ואמר ואני מאה יום וחזר ואמר ואני נעשה עיקר טפילה. ופי' הפני משה דאם הותר השני הותר הראשון או שלא הותר אחד מחבירו ע"ש. ואין זה מובן דהא כי חזר הראשון ואמר ואני קיבל עליו נזירות שניה ואם הותר השני ודאי הותר הראשון בנזירות שניה אבל ראשונה ודאי לא הותרה ומאי קמ"ל בזה וי"ל דקמ"ל דאפילו בכה"ג אמרינן דבחבריה מיתפיס אף על גב דהכא מסתבר דבקמא התפיס היינו בעצמו שהוא הנודר הראשון קמ"ל דמכל מקום נעשה טפילה. ובחבריה מיתפיס. ונזירות שניה טפילה היא. אבל צ"ע למה נקט נזירות מאה ולא סתם נזירות. ואולי קמ"ל דבזה גם כן נעשה טפילה ואין צריך למנות נזירות שניה כ"א שלשים יום וכמבואר לעיל דאם אמר השני ואני לחוד לא הוי אלא נזיר ל'.

עוד שם אחד שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כדי דיבור של ראשון ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כדי דיבור של שני הותר הראשון הותר השני הותר השני הותר השלישי ופי' הנ"ל משום דסבירא ליה דבקמא מיתפיס. וגם זה אינו מובן דאם כן השלישי לא הוי נזיר כלל כיון דאמר ואני לאחר כדי דיבור של ראשון. ואולי צריך לומר הותר השני הותר השלישי וקמ"ל דאפילו למ"ד בקמא מיתפיס היינו היכא דכולם בתוך כדי דיבור של ראשון אבל אם הוא לאחר כדי דיבור של ראשון על כרחך בשני התפיס ומשום הכי כי הותר השני הותר השלישי וצ"ע.

עוד שם אחד שאמר הריני נזיר שתים ושמעו שנים ואמרו ואנו נזירים שתים או כל אחד ואחד שתים הוא הותר הותרו הם. הותרו הם לא הותר הוא. משמע דמיבעי ליה בשנים שאמרו ואנו אם כוונתם שכל אחד לא יהיה אלא נזיר אחת ובצירוף שניהם הוי נזירות שתים או כוונתם שכל אחד יהיה נזיר שתים וכן פי' הנ"ל. ולדידי צ"ע דהא אפילו אחד שאמר ואני אחר מי שאמר הריני נזיר שתים לא הוי אלא נזיר אחת. וק"ו מאחד שאמר הריני נזיר מאה ואמר חבירו ואני דאיתא בירושלמי (בשמעתין) דלא הוי אלא נזיר ל' וכמו שהבאתי לעיל אף על גב דנזירות מאה הוי נזירות אחת כ"ש כשזה קיבל עליו שתי נזירות דחבירו לא הוי אלא נזיר אחת. ויש לחלק. ובקרבן העדה הקשה איפכא מאי מיבעי ליה ומה לי אם אחד אומר ואני או שנים אמרו ואנו. וזה יש ליישב כיון דכל אחד אומר בלשון רבים ואנו י"ל דלא נתכוונו אלא כ"א נזירות אחת ובצירוף הוי שנים. ותו מיבעי ליה התם איפכא אם שנים אמרו הרי אנו נזירים ושמע אחד ואמר ואני אם תחת שניהם נזר והוי נזיר שתים או תחת כ"א נזר ולא הוי אלא נזיר אחת. וצריך לומר גם כן דמשום הכי קמיבעי ליה דלמא תחת שניהם נזר כיון דהראשונים אמרו בלשון רבים הרי אנו נזירים אם כן י"ל דהוא גם כן לשתי נזירות נתכוין. והרמב"ם ז"ל לא הביא כל הנ"ל.

ועיין בנדרים פ"ט דתנן נמי התם כה"ג דמתניתין שאני נהנה לזה ולזה ולזה וגרסינן התם במתניתין הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר כנ"ל. ואם כן הוי מצי למיפשט מהתם דחד בחבריה מיתפיס אלא דז"א אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל דבלזה ולזה לחוד נמי הותר הראשון הותר כולם. אבל למאי דמוקמינן לה שם בדף כ"ו דאמר פלוני כפלוני כו' ליכא למישמע מינה דהתם התפיס בפירוש חד בחבריה. ועי' תוי"ט ז"ל שם בפ"ט דהביא לדברי הרמב"ם ז"ל מהך דהכא דבואני לחוד הוי התפסה. והדבר פשוט דאין מכאן ראיה וכמו שחילק הוא ז"ל בעצמו שם. אבל מהא דתני בתוספתא דנדרים פ"ה גבי לזה ולזה דבעינן נמי דוקא תוך כדי דיבור משמע דמיירי בלזה ולזה לחוד דאי אמר פלוני כפלוני אפילו לאחר כדי דיבור מהני דהוי כמי שאמר ואני כמוך בהאי דינא דמתני' דמהני אפילו לאחר כדי דיבור וכמש"כ לעיל. אלא דלפי דברי הרמב"ם ז"ל בנדרים אפילו אמר ואני כמוך בעינן דוקא תוך כדי דיבור וכמבואר לעיל. וכן נראה דבפלוני כפלוני ודאי בעינן תוך כדי דבור גם כן ועיין תוי"ט ז"ל שם דמשמע מדבריו דואני כמוהו גם כן בעינן תוך כדי דיבור ועיין במשנה למלך ז"ל שם בפ"א מהלכות נדרים (הי"ח). ודו"ק.

גמרא משום דאמר פי כפיו כו' ורמינהו ידי נזירה כו' ומשני דאמר פי כפיו מיין כו'. ופירשו התוס' ז"ל דל"ד שאמר מיין אלא כיון שאמר פי כפיו ונזיר עובר לפניו הוי נזיר. והביאו ראיה לזה מהתוספתא דתני הכי ולא משמע הכי בגמרא דאם כן מאי פריך ורמינהו כו' כיון דבתוספתא תני הכי בהדיא לחלק בין ידי נזירה לידי כידו. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דצריך שיאמר פי כפיו מיין דוקא. ובאמת צריך להבין במאי עדיף אם אמר ידי כידו מאילו אמר בפירוש פי נזיר או ידי נזיר. והתוס' ז"ל כתבו דהוי כמו יד כיון דנזיר עובר לפניו וממתניתין משמע קצת כדברי התוס' ז"ל דאי נימא דאמר בפירוש שערי מלגוז אם כן אפילו לא אמר שערי כשערו אלא שערי מלגוז עלי ונזיר עומד אצלו גם כן הוי נזיר כמו הריני מסלסל הריני מכלכל ואין זה מוכרח.

דף כא:

ידי נזירה כו' לא אמר כלום. ראשי נזירה כבדי נזירה הרי זה נזיר. זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר. לכאורה טעמא דהאי ברייתא משום דנזיר הוי כהקדש וכי היכי דבהקדש אם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדוש כולו לכ"ע. הכי נמי אם הזיר עצמו בדבר שהנשמה תלויה בו דהוי נזיר. וכי הא דפריך הש"ס נמי בקדושין גבי חצייך מקודשת לי ותפשוט קדושה בכולה כמו בקדשים והיינו משום דהרי את מקודשת הוא לישנא דהקדש. כמ"ש התוס' ז"ל התם. והם ז"ל סבירא ליה הכי גם למסקנא גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דמיבעי ליה להש"ס התם. וכתבו ז"ל דמיירי בלשון אחר של קדושין דבלשון מקודשת ליכא למיבעי דפשטה קדושה בכוליה דהא ליכא עוד דעת אחרת. אבל לדידי קשיא היכי מדמינן לה להקדש בין הכא בין בקדושין דלמא דוקא בהקדש דלכ"ע חל על אותו אבר עכ"פ משום הכי בדבר שהנשמה תלויה בו אמרינן דאיפשוט קדושי בכוליה אבל הכא מנ"ל דחייל נזירות כלל כיון דלא אשכחן נזירות לחצאין. דלמא היכא דהזיר חציו לא הוי נזיר כלל. וכן בקדושין ליכא קדושין לחצאין. אם כן דלמא לא חייל כלל וליכא קדושה כלל דתפשוט בכולה. תדע דאי להקדש דמי אם כן הא בהקדש פליגי תנאי בתמורה. ואיכא מ"ד דאפילו הקדיש יד או רגל של בהמה קדשה כולה. ואם כן מאי פריך הש"ס הכא ורמינהו מברייתא דידי נזירה לא אמר כלום. דלמא מתניתין אתיא כהאי תנא דאפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו קדשה כולה ומשום הכי אם אמר פי כפיו הוי נזיר. אלא על כרחך דוקא התם דעל אבר חל ההקדש סבירא ליה להאי תנא מגו דחל על האבר חל אכוליה גם כן אבל הכא דעל אבר אחד אי אפשר לנזירות שתחול משום הכי לכ"ע לא חל עליו נזירות כלל. ואם כן הוא הדין בדבר שהנשמה תלויה בו דלמא לא חייל נזירות הכא כלל. כיון דלא הזיר אלא לחציו.

וכבר הקשיתי בזה בילדותי על שמעתא דקדושין הא דפריך ונפשוט קדושי בכולה משום דלשון הקדש הוא והא בתמורה דף י"א מיבעי ליה לרבא בעוף מהו היינו אם הקדיש עוף מהו אי פשיט קדושה בכולה אי לא. מי אמרינן בהמה דוקא או דלמא קרבן כתיב משמע דדבר שאינו לא בהמה ולא קרבן ודאי לא פשטה קדושה בכולה. ומאי פריך התם ותיפשוט קדושי בכולה. ועיין תוס' ז"ל בקדושין שם שכתבו דבדבר שהנשמה תלויה בו מסברא פשיט בכוליה ואם כן הא דמיבעי ליה בעוף מאי היינו באבר שאין הנשמה תלויה בו. ועיין רש"י ז"ל התם בתמורה וכבר הארכתי בזה שם בחידושי לתמורה בענין זה. ובדברי הרמב"ם ז"ל שם. ומהא דשמעתין נמי על כרחך הכי משמע דבדבר שהנשמה תלויה בו מסברא פשיט בכוליה ומשום הכי בנזיר נמי דינא הכי.

אבל בירושלמי דשמעתין איתא דלאו מסברא קים לן הכי גבי נזיר אלא משום דילפינן גז"ש נדר נדר. ולא נתבאר מהיכי ילפינן אי מקרבנות דכתיב בהו נדר או מערכין דכתיב בהו נדר בערכך נפשות ואי נימא דמקרבן ילפינן אם כן הדק"ל דאם כן הא באבר שאין הנשמה תלויה בו גם כן הוי נזיר למ"ד דבקרבן פשיט קדושה בכוליה אפילו אין הנשמה תלויה בו. ועוד דאם כן מאי מיבעי ליה בעוף מאי הא עוף ודאי נדר הוא ולא גרע מנזירות. על כן נראה יותר דמערכין ילפינן. אבל אי לאו גז"ש מסברא לא אמרינן דתיפשוט בכוליה אף על גב דנזירות לשון הקדש הוא. ואם כן תיקשי מאי פריך בקדושין ותיפשוט קדושי בכולה.

ועוד נראה דמערכין לא מצינן למילף לנזירות דפשיט קדושי בכוליה דהתם בערכין לא הוי טעמא משום דפשיט בכוליה אלא דגזירת הכתוב הוא דאם העריך נפשות היינו אבר שהנשמה תלויה בו צריך ליתן כל ערכו וילפינן מינה לדמים גם כן דאם אמר דמי ראשי וכבדי עלי נותן דמי כולו אבל בדמים למזבח אין צריך ליתן דמי כולו וכדאיתא בערכין ואם כן היכי מצינן למילף לנזירות דהוי כקדושת הגוף וכבר כתבתי דמשיטת תלמודין משמע דמסברא אמרינן הכי בכל לשון הקדש דבדבר שהנשמה תלויה בו פשיט קדושי בכוליה אי הוי קדושת הגוף. ובקרבן העדה הקשה מהך ברייתא על הא דפליגי רב ששת ורב חסדא ורבא בתמורה שם איזהו דבר שהנשמה תלויה בו ואיכא מאן דאמר בדבר שהוא עושה אותה נבילה ור"ש אמר התם בדבר שהיא מתה דוקא והא הכא בברייתא תנינא דכבד הוי דבר שהנשמה תלויה בו. וכן תנינן במתניתין דערכין ערך כבדי עלי נותן ערך כולו דהוי דבר שהנשמה תלויה ותיקשי לרבא ורב ששת דאמרי דווקא דבר שעושה אותה נבילה או שהיא מתה. ואין כאן קושיא דהא כבר סתם רבי בחולין דטריפה אינה חיה ורבא סבירא ליה כמ"ד טריפה חיה כדאמרי' התם. אבל עוד נראה לי דעד כאן לא פליגי רבא ורב ששת אלא גבי הקדש קרבן דטעמא הוא משום דפשטה קדושה בכולה משום הכי סבירא ליה לרבא ורב ששת דלמ"ד טריפה חיה לא פשטה קדושה בכולה אבל לענין ערכין דילפינן מנפשות דאם העריך אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולי כ"ע מודו דאפילו למ"ד טריפה חיה ובכלל נפשות הוא מכל מקום מתנוונה והולך הוא. ואם כן לא תיקשי לרבא ורב ששת ממתניתין דערכין וכן מברייתא דשמעתין לפי משמעות הירושלמי דיליף לה מערכין לא תיקשי גם כן. ועל פי זה אתי שפיר נמי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרשב"א ז"ל דטריפת הכבד לאו מצד עצמו הוא אלא מחמת המרה דעתידה להנטל אם כן אמאי חשיב כבד אבר שהנשמה תלויה בו הא בו בעצמו אין הנשמה תלויה בו. אבל לפי הנ"ל ניחא דמכל מקום בכלל נפשות הוא כיון דסופו להטרף. אלא דאם כן לא חשיב כבד דבר שהנשמה תלויה בו אלא לענין ערכין. אבל לא לענין קרבן דבעינן התם דוקא דבר שאינו חיה. וצריך לומר דמכל מקום חשיב כבד דבר שהנשמה תלויה בו גם לדברי הרשב"א כיון דעכ"פ מיטרפא מחמתיה. וגם בזה כבר כתבתי בערכין שם בחידושינו. ועי' בירושלמי בשמעתין (פ"ד ה"א) דגרס התם במקום ידי נזירה רגלי נזירה כו' הילוכי נזיר דיבורי נזיר לא אמר כלום. ואין זה מובן דאהילוך ודיבור בלאו הכי לא חייל נזירות דהא אין בו ממש. ואמאי לא נקיט בלישנא דהש"ס דילן ידי נזירה כו'.

איבעי להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז כו'. עיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל לפי שהבעל כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד וזש"א מיגז גייז ולא מיעקר עקר עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור דמשמעות לשונו ז"ל דהש"ס מיבעי ליה אי מיעקר עקר לגמרי כל הנדר או מיגז גייז היינו דהנדר לא נעקר אלא מה שתלוי באשה נתנה לו תורה רשות לבטל והותר לה על פי התורה לעבור על נדרה ע"פ הפרת הבעל אבל הנדר לא נעקר ופי' מיגז גייז כמו באב וארוס דאחד מהם מיגז גייז היינו שמיפר החצי וחצי השני קיים. הכי נמי מה שתלוי באשה הוא מיפר וגייז אבל עיקר הנדר נשאר. וכן כתב הלחם משנה ז"ל בפי"ג מהל' נדרים לפרש דבריו בפי' המשנה. ועפ"ז כתב ליישב דבריו ז"ל בחיבורו שם פרק הנ"ל שכתב דבעל עוקר הנדר מעיקרו ומתחלתו דהיינו מה שתלוי באשה. ולא הבנתי דברים אלו דאי מה שתלוי באשה עוקר מתחלתו אכתי תיקשי אמאי לוקה אם עברה קודם הפרה. ועוד אם מה שתלוי באשה עוקר מתחלתו מה נשאר לו עוד לקרוא לו בשם נדר שיחול על חברתה. ודברי הכסף משנה ז"ל גם כן אינן מובנין שם דמשמע מדבריו דאיכא מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל ובין הרא"ש ז"ל בפסקיו סוף פרק נערה שכתב דבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא. ובמאי נחלקו בזה הא לכ"ע אם עברה על נדרה קודם הפרה לוקה. על כן נראה דמה שכ' הרמב"ם ז"ל דהבעל עוקר הנדר מתחלתו ומפירו היינו דדעת הבעל כן הוא לעקור הנדר מתחלתו ולא ניחא ליה בהתחלת הנדר. וכי היכי דקיי"ל דאם קיים לה על רגע שוב אינו יכול להפר אלא בעינן שיעקור אותו מתחלתו. ומיבעי לן אי מהני הפרתו בזה לעקרו מתחלתו ולבטלו למפרע או דלמא נהי דהוא עוקרו מתחלתו אבל אין לו כח אלא להפר מכאן ולהבא. אבל למפרע הנדר כמות שהוא והיינו משום דאין לו רשות אלא להפר מה שתלוי באשתו והיינו הפרה דמכאן ולהבא.

והנה כבר דקדקתי בזה בנדרים ריש פרק נערה היכי אמרינן הכא דבעל מיעקר עקר למפרע הנדר והרי הוא כאילו אינו. דאם כן דברים שבינו לבינה דקי"ל דחוזרין וחלין עליה לאחר שנשאת לאחר היכי מצינן למימר בזה דמיעקר עקר דאם כן אמאי חוזרין וחלין. ועוד בהא דקיי"ל דארוס מיפר בקודמין אפילו מה שנדרה קודם שנתארסה ובהא גם כן היכי שייך למימר דמיעקר עקר כיון דתחלת הנדר היה שלא ברשותו. ולזה י"ל כיון דנתנה תורה רשות לארוס להפר בקודמין ע"כ יש לו כח לעקור הנדר מעיקרו דאי לאו הכי לא הוי מצי מיפר כלל. דלהך סברא דמספקא לן דלמא מיעקר עקר ע"כ לא הוי הפרה אלא אם עוקרו מתחלתו. אבל אם מיפר בפירוש מכאן ולהבא או שאין הפרתו יכולה לעקור הנדר מתחלתו לאו הפרה היא כלל וכדמוכח לקמן בהא דבעינן למיפשט ממתני' דאם אמר ואני אינו יכול להפר ש"מ דמיעקר עקר. ואי נימא דיכול להפר מכאן ולהבא גם כן אם כן אכתי ליפר לה מכאן ולהבא. אלא ודאי מכאן ולהבא לאו הפרה היא כלל דאם חל הנדר על שעה אחת אינו יכול לבטלו עוד אם לא כשיכול לעוקרו מעיקרא ואתי שפיר בארוס דמיפר בקודמין. וע"כ יש לו כח לעוקרו מעיקרא גם כן. אבל מדברים שבינו לבינה ודאי תיקשי דלכאורה ליכא למימר בזה דעוקרו מעיקרא דהא ישנו לנדר עדיין וחוזר וחל עליה אחר שנשאת לאחר.

ועלה בדעתי לומר דהא דמיבעי לן הכא אי מיעקר עקר כו' היינו דוקא בנזירות דאיכא למימר בהא דמיעקר עקר משום דלא אשכחן חצי נזירות. וכיון דמיפר מכאן ולהבא ממילא דנעקר גם למפרע ומתחלתו בטל הוא. או דלמא אפילו בנזירות מיגז גייז ונזירות דקודם הפרה לא בטלה. אבל בשאר נדרים לא מיבעי לן כלל ולכ"ע אינו מיפר אלא מכאן ולהבא. ובנזירות דוקא היא דבעינן למימר דלא שייכא הפרה מכאן ולהבא אלא היכא דאפשר שתעקר מתחלתו והיכא דנתקיים שעה אחת כמו אם אמר ואני לא הוה הפרה כלל. משום דלא אשכחן נזירות לחצאין. ובזה אתי שפיר דלא יצטרך לומר דכל הני בעיי דמיבעי לן בנדרי קיים ליכי היום. מופר ליכי למחר וקיים ליכי שעה אתיין דוקא למ"ד מיגז גייז. דלמ"ד מיעקר עקר ליכא למיבעי כנ"ל. כיון דכבר קיים לה על זה מה תו אי אפשר למיעקריה. אבל לפי הנ"ל ניחא דבשאר נדרים לכ"ע מיגז גייז. וניחא נמי בזה מה שדקדקתי לעיל דהכא מסקינן דברייתא דהאשה שנטמאה מביאה חטאת העוף אתיא כמ"ד מיעקר עקר. ובנדרים משמע דאתיא אפילו למ"ד מיגז גייז משום דאין קרבן לחצי נזירות וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם. אבל לפי הנ"ל ניחא דהיינו הך דהכא דהא דאמר רב יוסף התם אין קרבן לחצי נזירות היינו משום דבנזירות מיעקר עקר כיון דליכא חצי נזירות. ואתי שפיר נמי הא דאמרינן לקמן דהחטאת תמות גם למ"ד מיעקר עקר ומאי שנא מהתרת חכם אי נימא דעוקר הנדר מתחלתו הא הוי הקדש טעות גמור. ומה שכתבו התוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא לחלק בזה אינו מוכרח אבל לפי מה שכתבתי ניחא דלאו הוא קעקר לה אלא ממילא נעקר כיון דאין נזירות לחצאין ולא הוי הקדש טעות כל כך. וכן משמע מהא דמיבעי לן בנדרים דף ס"ח בארוס אי מיגז גייז ואם אכלה הב' זיתים לקיא או מיקליש קליש ובכוליה קליש איסוריה ומסיק התם דב"ש וב"ה פליגי בזה. והשתא אי נימא דמיעקר עקר היכי מצינן למימר דמיגז גייז כיון דנעקר הדבר מתחלתו. והיה אפשר לומר דהיינו טעמא דהני תנאי דמ"ד מיקליש קליש הוא משום דסבירא ליה מיעקר עקר ומ"ד בארוס דמיגז גייז היינו משום דסבירא ליה בכל הפרה דמיגז גייז. אלא דאם כן תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא קיי"ל מיגז גייז ובארוס קיי"ל כב"ה דמיקליש קליש. ומספקא לי בארוס שהפר עד שלא חל הנדר למ"ד דהוי הפרה אי אמרינן בזה מיגז גייז כיון דחלק הארוס אינו חל כלל כדפשיט הש"ס התם בנדרים דף ע"ה ולא מצאתי כעת סעד לדברי בדברי הראשונים ז"ל לחלק בין נזירות לנדרים בהאי דינא ויתבאר עוד בזה בשמעתין בס"ד.

הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר כו' אלא שמע מינה מיעקר עקר. ופרש"י ז"ל דכיון דמיעקר עקר והכא אינו יכול לעוקרו דהא כבר קיים לה על שעה אחת כשאמר ואני משום הכי אינו יכול להפר כלל. והתוס' ז"ל פירשו דמשום הכי אינו יכול להפר דאם יפה לה נעקר הנדר מעיקרו ויותר גם שלו. וקיי"ל דהוא אינו מיחל וכתבו דצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו ושלו ממילא מותר אין זה בכלל הוא אינו מיחל. ותירוץ הר"ר אליהו ז"ל הוא ע"ד דברי רש"י ז"ל. וכבר כתבתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דאם אמר אחד הריני נזיר כשיהיה לי בן והשני אמר ואני השני נזיר לאלתר. ואם כן איכא נפקא מינה בין הני תרי טעמי דלהאי טעמא דאינו יכול להפר משום דהוי קיום אם כן בכה"ג יכול להפר את שלה דהא קיום עד שלא חל הנדר לאו קיום הוא. ואם כן שלו נמי מותר כיון דשלו הותר ממילא. אבל להאי טעמא דהוא אינו יכול להפר משום דשלו נמי יבטל והוא אינו מיחל אם כן הוא הדין בכה"ג דאינו מיפר את שלה כיון דמיעקר עקר אם כן שלו נמי יבטל והוא אינו יכול לבטל את שלו.

ולפי זה יש לומר דאפילו למ"ד מיגז גייז אינו יכול להפר גם בכה"ג מהאי טעמא דאם יפר לה עד שלא חל הנדר אם כן לא חל הנדר כלל ולא שייך בזה מיגז גייז וכמו שכתבתי לעיל ואם כן שלו נמי יבטל כיון דבכה"ג לכולי עלמא בטל נדרה מעיקרו. ומיושב בזה מה שדקדקתי לדברי הרמב"ם ז"ל לעיל אמאי תנן סתמא אינו יכול להפר ולפי הנ"ל ניחא דאינו יכול להפר משום דשלו נמי יבטל אם יפר לה קודם חלות הנדר אלא דאכתי קשה יפה לה לאחר חלות נדרה. ועוד דשלו נמי נראה דלא הותר אף על גב דמיפר לה קודם חלות נדרה דהא לא נעקרו דבריה למפרע מה שאמרה הריני נזירה כשיהיה לי בן ושפיר חל עליו נזרו כשאמר ואני אף על גב דהפר לה אחר כך.

ובעיקר דברי התוס' ז"ל שנסתפקו אי יכול להפר בכה"ג שנדרו גם כן יותר על ידי זה. נסתפק בזה עוד המשנה למלך ז"ל לענין התרת חכם אם יכול המתפיס להתיר נדר מי שהתפיס בו. ומדמה ליה להך דהכא לענין הפרה. ולענ"ד יש לחלק ובהתרה כ"ע מודים דאינו יכול להתיר כיון דהותר נדרו גם כן תליא בזה אם כן הרי הוא מיחל לעצמו וממילא התרתו לראשון גם כן לאו כלום היא. אבל הכא בהפרה נהי דלכתחלה אסור להפר אבל אם הפר אמאי לא תהיה הפרתו הפרה לגבי האשה דהא מכל מקום הפר לה. וצ"ע.

לעולם מיגז גייז וכיון דאמר ואני כמ"ד קיים ליכי דמי. מהאי לישנא משמע דלמאי דסלקא דעתך דמיעקר עקר לא הוי סבירא ליה דואני כמ"ד קיים ליכי דמי ולא קיום הוא. ועל כרחך צריך לומר דהא דאינו יכול להפר הוא משום דאינו מיפר לעצמו וכמו שכתבו התוספות ז"ל. ובירושלמי בשמעתין מספקא ליה בהאי ואני אי הוי כקיים ליכי דלכ"ע הוי קיום או כמו יפה עשית דפליגי בזה אמוראי אי הוי קיים ובנדרים דף ע"ד ע"ב פשיטא ליה להש"ס דהוי קיום עיין שם. ולפי זה יש ליישב הא דמסיק השס הכא אי מיתשיל אהקמתו מצי מיפר והא למאי דסלקא דעתך נמי מהני שאלה אהקמה. ומאי איריא דמסיק הכי למסקנא דמיגז גייז. אבל אי נימא דלמאי דסלקא דעתך סבירא ליה דלא הוי קיום אלא משום דאינו יכול להפר לעצמו הוא דאינו מופר לא מהני בזה שאלה כיון דלאו הקמה היא כלל. אלא דהא דאמרינן אי מיתשיל אהקמתו ע"כ היינו שישאל על נזרו דבלאו הכי אינו יכול לשאול על הקמתו כ"ז שנזרו קיים. ואם כן אכתי למאי דסלקא דעתך נמי אי הוי מיתשיל אנזירותו שפיר יכול להפר דתו לית ביה משום דהוא אינו מיחל כיון דאיתשיל עליה והתירו לו. והתוס' ז"ל כתבו דהא דמיתשיל אהקמתו הוא משום דקיי"ל נשאלין על ההיקם. ולכאורה אין צריך לזה דשאלה דהקמה הכא הוא שאלה על הנזירות שלו ולכ"ע יכול לשאול. אלא דנראה דבשאלה על נזירות שלו לחוד לא סגי. וצריך לחזור ולשאול על הקמתו משום דבשאלה על נזירותו אכתי הקמה במלתיה קאי. ודו"ק.

והיינו טעמא כיון דלא צריכי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה וגמירי כו'. והיה נראה דהא דאמרינן דהוי כחטאת שמתו בעליה הוא מדרבנן בעלמא כיון דמן הדין היה יוצא לחולין ובמתו בעליה הוא דגמירי הלכתא דלמיתה אזלי אבל לא בכה"ג. וכן משמע מהא דמביאה חטאת העוף בנטמאה והפר לה ואי נימא דמהתורה חטאת כזו מתה אם כן חטאת העוף נמי תמות. ודברי רש"י ז"ל שכתב דבחטאת העוף לא גמירי הלכתא דחטאות המתות צ"ע ויתבאר לקמן. אבל לקמן במתניתין משמע דקדושה גמורה חל עליהם. דתנן ועולה תקרב עולה כו' שמע מינה דלא אמרינן בהא דליפוק לחולין ומהתורה קדשי. אבל באמת טעמא בעי דבשלמא בחטאת קאמר הש"ס משום דצריכי כפרה וגמרה ואקדשה כמו שכתבו התוס' ז"ל. אבל עולה ושלמים אמאי לא נפקא לחולין כיון דמיעקר עקר. וי"ל דעיקר פרכת הש"ס הוא מחטאת דתמות. ועל זה פריך ליפוק לחולין דודאי לא ניחא לה דלימות והוי הקדש טעות. אבל עולה ושלמים ודאי לא חשיב הקדש טעות ע"י הפרת הבעל ואיהי גמרי ומקדשי. ומשני דחטאת כיון דלא צריכי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה דהוי גם כן כמו הקדש טעות וכדאמרינן בסוף ב"ק ואפילו הכי גמירי דלמיתה אזלי. והכי נמי כיון דלא צריכי כפרה אזלי למיתה. משא"כ בחטאת העוף דנזיר טמא דצריכה כפרה גם לאחר הפרה וכר"א הקפר משום הכי מביאה חטאת אפילו לכתחלה וכמו שכתבתי לעיל. אבל לפי גירסת התוס' ז"ל כיון דצריכה כפרה הוי כחטאת כו' קצת קשה מאי שנא דמביאה חטאת העוף כיון דגמירי דלמיתה אזלי מ"ש חטאת בהמה ומאי שנא חטאת העוף. ומ"ש התוס' ז"ל משום דחטאת העוף בא על הספק אין זה מספיק. דחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל וזה נאכל וכבר כתבתי בזה לעיל. וצריך לומר דמכל מקום כיון דאשכחן ביה דבא על הספק הוא הדין דבא על כפרה כל דהו. וכן כתב בשיטה מקובצת ז"ל עיין שם.

רש"י בד"ה והיינו טעמא כו' משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות. אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות עכ"ל וכבר עמד על זה השער המלך בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה י"ח) דבכמה מקומות בש"ס משמע דאין חילוק בזה בין חטאת בהמה לחטאת העוף. והכי אמרינן להדיא ביומא בפרק הוציאו לו א"ר יהודה לא היו שופרות כו' מפני התערובות ומסיק מפני תערובות חטאת המתות והכי מוכח מכמה סתמות במס' קנים. ופלוגתא דתנאי בזה לא שמענו. והכי משמע בריש זבחים גבי הא דאמרינן דחטאת משום דלא אתי לאחר מיתה לא מרצה. ואם איתא חטאת העוף יוכיח דאתי לאחר מיתה ואינו מרצה. ויש עוד לומר בזה דבחטאת העוף לא איצטריך הלכתא למיתה דלהקריב ודאי מסברא לא קרבי כיון דאתי לכפרה וליכא בעלים לכפרה והכי משמע בשבועות פ"ק גבי חטאת צבור לר"ש ע"ש וכי איצטריך הלכתא דלא אזלי לרעיה ובעוף לא שייכא רעיה דאין פדיון לעוף ואם כן ממילא אזלי למיתה אלא דאם כן הא דגמירי הלכתא דבאשם רועה על כרחך לא איצטריך הלכתא אלא דלא קרב אשם דהא עולה קרבה מהתורה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי. אלמא דאי לאו הלכתא הוה אמינא דקרב אשם אף על גב דליכא בעלים ויתבאר עוד בזה לקמן דף כ"ה בס"ד.

ומהא דילפינן בבכורות מקרא דמפריסי פרסה לה' חטאות המתות שהם בלאו משמע קצת דדוקא בבהמה שהיא מפריס פרסה נאמר הלאו ולא בעוף. אבל אין זה מוכרח דלעוף לא איצטריך קרא דבלאו הכי הוא בלאו משום דהוי מליקה שלא כמצותו ונבילה היא ואין כאן מקומו בזה. וכבר כתבתי בזה בחידושי לתמורה גם כן.

תוס' בד"ה לעולם מיעקר עקר כו' וסיפא איצטריך לאפוקי מדר' יהודה דאמר דלוקה מכת מרדות. ומדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כר' יהודה נראה דת"ק לא פליג אר' יהודה בהא וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל. ואם כן הדק"ל מאי קמ"ל בסיפא ואמאי לא תני רבותא טפי דאפילו שתתה יין קודם הפרה אינה סופגת. וי"ל דמהכא משמע כדברי הרמב"ם ז"ל ואתי לאשמעינן דליקה מכת מרדות ולא איצטריך למימר דמשום ר"י נקט הכי דתיקשי לשמעינן רבותא לת"ק וכמו שהקשה בא"מ. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דליכא פלוגתא בזה.

דף כב.

בד"ה ת"ש כו' וקצת קשה כו' וי"ל דההיא אוקמא כר"א הקפר. והך רבנן עכ"ל. ואין זה מובן דפלוגתא דר"א הקפר ורבנן לא שייכא כלל לפלוגתא דמיגז גייז. או מיעקר עקר. ועל כרחך צריך לומר דהני תרי ברייתות פליגי בהא וכבר כתבתי לעיל לצדד דברייתא דמביאה חטאת העוף מצי סברה נמי דמיגז גייז. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל על כרחך צריך לומר דפלוגתא דתנאי היא.

בא"ד ור"ש אמר כו' ותימא כיון שקבלה עליה נזירות איך תהיה מותרת בהתרת חברתה הא אין נזירות לחצאין ותי' דר"ש מיירי דאמרה בפירוש לא נתכוונתי אלא להיות כמותך ואם סופך להיות מותרת לא יחול עליה נזירות כל עיקר. ות"ק ור"ש לא פליגי. ובשם מהר"ף כתבו דר"ש בואני לחוד גם כן סבירא ליה דשתיהם מותרות ופליג את"ק. ולשיטתם ז"ל לר"ש השניה קלה מראשונה. דהראשונה אם נטמאה קודם הפרה לוקה והשניה אינה לוקה דלא חל עליה נזירות כל עיקר. ולא משמע הכי אלא שתיהם שוות. ובהדיא אמרינן בירושלמי אמתניתין דלקמן מאחר שזו לוקה זו נמי לוקה. ועל כרחך צריך לומר שהפר לה אח"כ דאי לאו הכי מאי מיבעי לה התם שניה מהו שתלקה פשיטא דלוקה כמו כל מתפיס ועיין בפ"מ שם. ודוחק לומר דמיבעי ליה אפילו בלא הפרה אי לוקה שניה משום דלמא יפר לה בעלה לראשונה ואיגלאי מלתא דנזירות שניה לאו כלום היא והוי כעין התראת ספק דז"א דאם כן למ"ד מיעקר עקר אמאי לוקה אשה כשעברה על נזרה שמא יפה לה בעלה אלא ודאי אין זה התראת ספק כיון שאין זה בידה. ועל כרחך כשהפר לה אחר כך הוא דמיבעי ליה. וש"מ דשניה נמי לא בטל נדרה מעיקרא אלא מהפרת הראשונה ואילך. ועל כרחך צריך לחלק דדוקא בשעת קבלה אינה יכולה לקבל נזירות לחצאין. אבל הכא דהתפיסה בחברתה הרי היא כמותה. וכשהפר נדר חברתה גם של שניה בטל מכאן ולהבא. ומבואר שם עוד בירושלמי דר"ש מיירי דוקא היכא דאמרה ואני כמותיך או הריני כמותיך אבל בסתם ואני לא פליג ר"ש ונזירות שניה קיים ע"ש. ותו גרסינן התם עלה דאמר התם מאחר שזו לוקה זו לוקה אמר רבי לא רבי שמעון היא ותיעשה שניה כאומרת הריני נזירה לאחר עשרים יום ר"ש כדעתי' דפוטר כשלא התנדב כדרך המתנדבים. ועיין בפני משה מה שפירש בזה בדוחק. ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דצריך לומר ותיעשה שניה כאומרת הריני נזירה עשרים יום והיינו קושית התוס' ז"ל. אמאי שניה מותרת והרי זו כאילו קבלה עליה נזירות עשרים יום דהוי נזירה למ"ד יום. ומשני ר"ש כדעתיה שלא התנדב כדרך המתנדבים ומשום הכי לא הוי נזירה אלא כמותה של ראשונה. אלא דבפ"ק כתבתי דר"ש מודה בכה"ג דקיבל עליו חצי נזירות דהוי נזיר למ"ד יום עיין שם וצ"ע.

דף כב:

גמ' מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו בעיא דרמב"ח בהרי עלי כבשר זבח שלמים דמיבעיא ליה אי בעיקרא קמתפיס אי בצננא מתפיס. וכתבו התוס' ז"ל לפרש והוא שיטת ר"ת ז"ל כמו שכתב בשיטה מקובצת דמר זוטרא אתי לדחויי הא דפשיט הש"ס מברייתא דחברתה אסורה דמיגז גייז דאפילו מיעקר עקר חברתה אסורה. משום דבעיקרא מתפיס היינו קודם הפרה. ואמר מר זוטרא דאיכא למיפשט מינה לבעיא דרמב"ח. ודחי הש"ס דהכא הוא דאמרינן בעיקרא מתפיס משום דאחר הפרה אין עליה כלום ולפי זה מסיק הש"ס דמיעקר עקר. והרבו ז"ל להקשות על שיטה זו כמבואר בדבריהם ז"ל. וכ' בשם הר"מ ז"ל לפרש דמר זוטרא אתי למיפשט בעיא דרמב"ח מהא דתניא בברייתא דחברתה אסורה. אלמא דבעיקרא מתפיס דאי בדהשתא חברתה נמי תישתרי. והקשו ז"ל הא בעיא דרמב"ח מיירי בבשר שלמים לאחר זריקה אבל קודם זריקה משמע דפשיטא דאסור. וכתבו דסוגיא דהכא סבירא ליה דרמב"ח בעי לה אפילו קודם זריקה. וגם שיטה זו קשיא טובא. חדא דאמרי' התם בנדרים גבי הרי עלי כבכור אי לפני זריקת דמים פשיטא דאסור אלמא דליכא לספוקי בלפני זריקה. וגם אין שום סברא למימר דנתכוין לאחר זריקה. כיון דהשתא הוי דבר הנדור ודאי נתכוין להתכיס באיסור. ועוד דלדבריהם כי היכי דהתם מספקא ליה לרמב"ח אם נתכוין על אחר זריקה ולא הוי התפסה כלל הכי נמי הכא ואני דקאמרה נתכוונה לאחר הפרה ולא הויא נזירה כלל והא לכא למ"ד אלא כל זמן שחברתה אסורה השניה גם כן אסורה כיון דאמרה ואני תוך כדי דיבור של הראשונה ודאי לקבלת נזירות נתכוונה וגם לא ידעה דבעל הראשונה יפה לה. ועיקר שקלא וטריא דשמעתין הוא לאחר הפרת הראשונה אם השניה גם כן מותרת. ואם כן אין זה ענין לבעיא דרמב"ח דהתם מיבעי ליה אי הוי התפסה כלל והכא קיימינן באיסור השניה אחר הפרת הראשונה. ור"ש הוא דסבירא ליה הכי היכא דאמרה ואני כמותיך דאחר הפרה השניה מותרת למפרע לשיטת התוס' ז"ל וכמו שכתבתי לעיל. אבל כל זמן שלא הפר לה ודאי אסורה השניה.

והר"ן ז"ל בשבועות ביאר יותר בזה וכתב דרמב"ח מיבעי ליה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה והכל מחד טעמא אי מה שאמר זה כזה כוונתו לגמרי כזה. ונפקא מינה בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה. לפני זריקה אי כזה ממש קאמר אינו נאסר הנתפס אלא כל זמן שלא נזרק הדם של השלמים. אבל כשנזרק הדם הותר גם מה שהתפיס בו כיון דכזה ממש קאמר. ולאחר זריקה גם כן ודאי בהשתא מתפיס ומותר כמו זה או דלמא כזה לאו לגמרי קאמר אלא בעיקרא מתפיס ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה דבר הנתפס בו לעולם אסור ולפי זה שפיר בעי למיפשט מהא דאמרינן הכא דחברתה אסורה אפילו לאחר שהותרה הראשונה על ידי הפרה ושמע מינה דבעיקרא מתפיס ולא לגמרי כדבר שהתפיס בו. דאי ואני לגמרי כמותך קאמרה גם היא תישתרי כשהותרה הראשונה כמו לר"ש היכא דאמרה ואני כמותיך דשניהם מותרות.

וגם בשיטתו ז"ל יש לדקדק דהיכי מייתי ראיה מואני לחוד להיכא דאמר זה כזה דהוי כמו ואני כמותיך דאמר ר"ש דשניהם מותרות. ואי משום דרבנן פליגי עליה דר"ש ואפילו בואני כמותיך חברתה אסורה. גם כן אין ראיה דנזירות שאני דאין נזירות לחצאין ולא פקעי בכדי אפילו לאחר היתר הראשונה. וכמו שכתבתי לעיל. מה שאין כן בשהתפיס בשר היתר בבשר שלמים דיכול לאוסרו עז"מ הכי נמי דהותר גם הוא לאחר זריקה דזה כזה ממש קאמר. תדע דאטו אם התפיס בנזיר שכבר מנה חצי נזירותו ושמע חבירו ואמר ואני כמותך אטו השני לא יהיה נזיר אלא ט"ו יום כמו הראשון זה ודאי אינו אלא ואני כמותך אקבלת נזירות קאמר וצריך לנהוג נזירות שלימה והכי נמי דכוותה. גם מה שכתב ז"ל דאי כזה ממש קאמר הותר הנתפס גם כן לאחר זריקה של שלמים גם כן צ"ע דהתם זריקה הוא דשריא לה. אבל דבר הנתפס בו במה יותר. וכל שכן לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בעצמו בשמעתא דנטיעות האלו קרבן כו' דקונם כללי הוי כקדושת הגוף דלא פקעי בכדי. ואם כן היכי סלקא דעתך למישרי החתיכה הנתפסת והיכי פקעי קדושתה בכדי. ועוד לשיטתו לא אתי שפיר הא דקאמר הש"ס מי דמי התם כו'. אבל הכא אי סלקא דעתך כו' כיון דהשתא באיסורא מתפסה דהראשונה נמי אסורה ולאחר היתר הראשונה הוא דמיבעי לן אי הותרה נמי השניה משום דואני כמותך ממש קאמרי. ואם כן מאי נפקא מינה בין שלמים דיש עליה קדושה גם לאחר זריקה או בהאי דינא דשמעתין. וכי היכי דהכא לא הותרה השניה בהיתר הראשונה הכי נמי התם לא הותרה. וגם לשונו ז"ל שם אינו מובן מה שכתב דהריני כמותיך שאני משמע דבהריני כמותיך רבנן נמי מודו לר"ש. ואם כן זה כזה דמיא להריני כמותיך. ואין הלכה זו ברורה אצלי לכל הני שיטתא.

ולפי משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לעיל דמיגז גייז היינו דמה שעל האשה עוקרו מעיקרא וכמו שביארו דבריו הכסף משנה והלחם משנה ז"ל כמו שהבאתי לעיל א"ש קצת סוגיא דשמעתין דפשיט מינה הא דרמב"ח מהא דחברתה אסורה אפילו אם הפר לראשונה והיינו על כרחך משום דבעיקרא קמתפיס והנדר לא נעקר מעיקרו דאי בדהשתא מתפסא הרי הופר נדרה למפרע וחברתה נמי תישתרי. אבל כבר כתבתי לעיל דלדברי הרמב"ם ז"ל גם כן לא גייז אלא מכאן ולהבא. ולפמ"ש לעיל דלר"ש לא אמרינן אין נזירות לחצאין ואפילו הכי מודה היכא דאמר ואני לחוד דחברתה אסורה י"ל דמר"ש בעי לאוכוחי דבעיקרא קמתפיס. אבל גם זה קשה דהיכא פשיט מואני לחוד לזה כזה דהוי כמו ואני כמותיך וכמו שכתבתי לעיל בכמה מקומות דואני לחוד לאו לגמרי כמותו קאמר וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי היכא דהתפיס בנזיר מאה דלא הוי אלא נזיר שלשים. ולגירסת התוספתא דבעינן דוקא שתאמר לא נתכוונתי כו' אבל הריני כמותיך לחוד אסורה גם לר"ש אתי שפיר קצת.

וכתב עוד הר"ן ז"ל התם בשם הרמב"ן ז"ל דבעיא דרמב"ח איפשטא דבהשתא קמתפיס מהא דמסיק הש"ס בריש פרקין דחד בחבריה מיתפיס ולא בקמא דהוא עיקר. והר"ן ז"ל כתב דהתם שאני דהוי גופין מחולקין. והרמב"ם ז"ל כתב בשאני נהנה לזה ולזה כו' דגם כן חד בחברי' מיתפיס והרי התם ליכא גופין מחולקין ושמע מינה דבהשתא קמתפיס. ובהא דרמב"ח פסק הרמב"ם ז"ל דבעיקרו מתפיס. ונראה דהתם שאני דשתי קדושות שוות הן ויכא למיפשט מינה לשום צד. ואפילו אי בעלמא בהשתא קמתפיס בעלמא מצינן למימר דבעיקרו מתפיס. והכא שאני דאדסמיך ליה קאי וכן איפכא ועיין בר"ן ז"ל שם בשבועות ועיין מה שכתבתי בזה בהאי שמעתא דרמב"ח שם בנדרים.

אמרה לה הריני בעקביך מהו כו'. ופי' ז"ל דהך בעיא בתורת את"ל היא אפילו אי בואני לחוד חברתה אסורה. אבל אמרה הריני בעקביך בכולה מלתא קאמרה ושריא או דלמא הכא גם כן כקודם הפרה קאמרה ואסורה. מכאן מוכח כדברי התוס' ז"ל לעיל דלר"ש חברתה מותרת למפרע דאי כדכתיבנא דלר"ש לא אמרינן אין נזירות לחצאין תיקשי הכא דלרבנן קיימינן ואפילו הכי מיבעי לן אי גם חברתה שריא ועל כרחך צריך לומר דלא יחול עליה נזירות כלל. ועיין ר"ן ז"ל בשבועות שצדד לומר דאין זה בכלל אין נזירות לחצאין כיון דלא אפשר עיין שם. ופשיט לה ממתני' דשמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי נימא דמקמי דליפר לה קאמר ליפר לדידה וליקום לדידיה אלא לאו שמע מינה בכולה מלתא מתפיס. ומשום הכי אינו יכול להפר לה דקאי בלא יחל דברו.

ומכאן קשה למה שנסתפקו בתוס' ז"ל לעיל אי שייך לא יחל בכה"ג והא הכא ע"כ טעמא משום לא יחל הוא. דליכא למימר משום קיום וכמו שכתב הר"ר אליהו ז"ל לעיל. דהא קיימינן השתא דמיגז גייז. ואם נאמר דהא דהותר גם הוא כשהותרה היא היינו מכאן ולהבא י"ל דהא כ"ע מודו דשייך בזה לא יחל כיון דכבר התחיל בנזירות. אבל לעיל דשלו בטל מעיקרו י"ל דלא שייך בזה לא יחל. אבל התוס' ז"ל כתבו דהכא נמי השניה מותרת למפרע דהוי כאומרת בפירוש אם תותר את גם אני אהיה מותרת אם כן הדק"ל אמאי איכא משום בל יחל. ויותר תיקשה דהכא לכאורה לכ"ע ליכא משום בל יחל כיון דהוי כמתנה בפירוש כשתותר את גם אני אהיה מותר הרי זה כתנאי בעלמא ואמאי אינו יכול להפר לה דעל כרחך צריך לומר כמ"ש התוס' ז"ל דואני דבעל הוי כמו הריני בעקביך דאשה דעלמא ודעתו שאם יפר לה שיהיה מותר גם הוא הרי הוא כאילו התנה בפירוש כך. שוב ראיתי במשנה למלך ז"ל פ"ב מהל' נזירות (הלכה ד') שהקשה מכאן על דברי התוס' ז"ל לעיל.

ויש עוד לדקדק לפי מש"כ התוס' ז"ל דואני דבעל הוי כמו הריני בעקביך ודעתו כשיפר לה שיהיה גם הוא מותר ובנדרים מסיק הש"ס דואני כמ"ד קיים ליכי לעולם דמי ולא עלה על דעתו להפר וי"ל דסלקא דעתך דהש"ס לדמויי ואני דבעל להריני בעקביך והש"ס מדחי לה דואני כקיים לעולם דמי ולא דמי להריני בעקביך. וסלקא שמעתא בהריני בעקביך בבעיא דלא איפשטא. והרמב"ם ז"ל לא הביאה. ועמד על זה המשנה למלך ז"ל בפי"ג מהל' נדרים (הלכה י"ד). ולדידי ניחא מדבעי הש"ס למיפשט בנדרים מהא דאינו יכול להפר דקיים ליכי שעה הוי הקמה. ולא דחי הש"ס דמשום הכי אינו יכול להפר דהוי כמו הריני בעקביך ושלו נמי יותר והרי הוא בלא יחל דברו שמע מינה דאפילו בהריני בעקביך גם כן חברתה אסורה. ודו"ק.

רש"י בד"ה מי דמי כו' אפילו בצננא מתפיס אפילו הכי אסור עכ"ל. ואין זה מובן כדמוכח שמעתא דנדרים דלאחר זריקה לכ"ע אינו מתפיס בו. וק"ל.

גמ' ורמינהו הריני נזיר ואת אם אמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה. וכתבו התוס' ז"ל דפרכא זו אזלא למ"ד דמיעקר עקר ואם כן גייז לאו פרכא היא דנהי דהוי כתולה נדרו בנדרה מכל מקום יכול להפר את שלה ושלו קיים. כיון דעליה חל הנדר גם כן. אלא דמיגז גייז בהפרתו. ולשיטתם קשה היכי פריך הש"ס סתמא אליבא דמ"ד מיעקר עקר דלמא סבירא ליה כמ"ד מיגז גייז ולא תיקשה. ונהי דברייתא משמע להש"ס דסבירא ליה מיעקר עקר והיינו דתני שניהם אסורים היינו שאינו יכול להפר לה דאי לאו הכי מאי קמ"ל דשניהם אסורים. אכתי מנ"ל להקשות דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה כמ"ד מיגז גייז. ומשום הכי מיפר את שלה ושלו קיים. ורב יהודה משני הכי לפי שיטתם דברייתא נמי סבירא ליה כמ"ד מיגז גייז ויכול להפר את שלה והא דתני שניהם אסורים היינו קודם הפרה ולכ"ע הוי כתולה נדרו בנדרה. ואביי מחלק בין הריני נזיר ואת דזה הוי כתולה נדרו בנדרה ובהא מיירי ברייתא ואינו מיפר את שלה משום דבעל מיעקר עקר ואם כן שלו נמי יתבטל ועובר בבל יחל. ומתניתין מיירי דאמר הריני נזיר ואת מאי. דלא הוי תולה נדרו בנדרה ומשום הכי מיפר שלה ושלו קיים. וגם זה קשה דלשיטתם אביי סבירא ליה כמ"ד מיעקר עקר. והוא דלא כדמסיק הש"ס לעיל דמיגז גייז. וכן משמע בכוליה מכילתין דהכי קיי"ל דמיגז גייז. וכן משמע בנדרים פרק בתרא דאביי גופא סבירא ליה דמיגז גייז. בשמעתא דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה.

ובשיטה מקובצת כתב דלרב יהודה מצי מיפר אפילו למ"ד מיעקר עקר דמה שתלה נדרו בנדרה היינו בקבלתה לחוד. אבל אם קבלה אף על גב דהפר לה אחר כך שלו קיים. ולאביי נמי יש לומר דאפילו למ"ד מיגז גייז אינו יכול להפר כל שתלה נדרו בנדרה משום דהוי כתולה ממש ואם בטל שלה שלו נמי בטל. ובזה פליגי רב יהודה ואביי. לרב יהודה לא תלה אלא בקבלתה ולאביי תלה בנדרה ממש. ואפילו למ"ד מיגז גייז אינו מיפר את שלה משום דיעבור על שלו גם כן בבל יחל. והתוס' ז"ל לא ניחא להו לעשות פלוגתא בזה בין רב יהודה לאביי.

על כל פנים מוכח משמעתין דאיכא בל יחל בכה"ג שיבטל נדרו על ידי הפרתו את שלה. ולא תיקשי מהכא לדברי התוס' ז"ל לעיל שנסתפקו בזה דהתם תנן אינו יכול להפר משמע דאפילו דיעבד לא הוי הפרה. לזה נסתפקו אמאי לא הוי הפרה כיון דמכל מקום הפר לה. אבל הכא דתנן דלכתחלה מיפר את שלה ודאי איכא בל יחל. ועיין במשנה למלך ז"ל בפ"ב מהל' נזירות (ה"ד) שהקשה על דברי התוס' ז"ל לעיל מהא דשמעתין דאיכא בל יחל. ובפי"ג (מהלכות נדרים) כתב הוא ז"ל בעצמו כנ"ל דבדיעבד הוי הפרה. ואין כאן קושיא וע"ש בפי"ג (הלכה יג) בדברי הלחם משנה ז"ל והמשנה למלך שהאריכו בזה. ודברי הרמב"ם ז"ל יבוארו לקמן.

ובעיקר דין בל יחל שכתבו התוס' ז"ל הכא יש לי לדקדק כיון דהוי כמתנה בפירוש אם את תהיה נזירה אהיה נזיר גם אני אם כן אמאי אינו יכול להפר נדרה כיון דנדרו הוא על תנאי של נזירותה. ולא מיבעי למ"ד דמיעקר עקר ונדרה בטל לגמרי ודאי דנראה דיכול להפר לה ושלו גם כן בטל אלא אפילו למ"ד מיגז גייז גם כן נראה כי היכי דנדרה בטל מכאן ולהבא נדרו גם כן בטל כיון דתלה נדרו בנדרה בתנאי וצריך לומר דמכל מקום איכא בל יחל בזה כל שהוא עצמו גורם לבטל נדרו.

ועוד היה נראה לומר דהכא לאו משום בל יחל הוא דאתינן אלא משום דהוי קיום אף על גב דקיום קודם הנדר לאו כלום הוא מכל מקום הכא דקבלה על עצמה ואמרה אמן תוך כדי דיבור של קיומו הוי קיום בשעת הנדר והיינו דוקא היכא דאמר הריני נזיר ואת לחלוטין אבי ואת מאי לא הוי קיום כיון דבלשון שאלה אמר. ופריך הש"ס מתני' וברייתא אהדדי דמברייתא משמע דאינו יכול להפר את שלה. ומשני רב יהודה תני מיפר את שלה כו' והיינו משום דבברייתא נמי מיירי בואת מאי דלא הוי קיום. ומכל מקום הוי כתולה נדרו בנדרה ואם לא אמרה אמן שניהם מותרים. ואביי משני דברייתא מיירי דאמר ואת לחלוטין ומשום הכי אינו מיפר דהוי קיום. ומתניתין מיירי בואת מאי דלא הוי קיום משום הכי מיפר שלה ושלו קיים. ואף על גב דואת מאי נמי תלה נדרו בנדרה מכל מקום תרווייהו סבירא ליה דמיגז גייז ומשום הכי שלו קיים. אלא דמהא דאמר אביי אברייתא משום דהוי תולה נדרו בנדרה. משמע דדוקא ואת לחלוטין הוא דהוי תולה נדרו בנדרה אבל בואת מאי לא הוי כתולה נדרו בנדרה ואפילו הכי יש לומר דלאביי נמי טעמא דברייתא דאינו מיפר הוא משום דהוי קיום והא דאמר דקתלי נדרו בנדרה היינו להוכיח דברייתא מיירי בואת לחלוטין דאי לאו הכי לא הוי כתולה נדרו בנדרה.

ובתוספתא פ"ג (אות ד') מבואר להדיא כמסקנא דאביי לחלק בין ואת לחלוטין ובין ואת מאי דתני התם הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהם אסורים אם רצה להפר מיפר לה מפני שקדם הקם לנדר. ואם לאו הוא אסור והיא מותרת. הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים. ועל כרחך צריך לומר דרישא מיירי בואת מאי ומשום הכי הוא אסור והיא מותרת דלא תלה נדרו בנדרה וסיפא מיירי בואת סתם דתלה נדרו בנדרה. אבל קשה לפי זה למה ליה ברישא טעמא דיכול להפר משום דקדם הקם לנדר הא בלאו הכי לא הוי קיום כיון דואת מאי קאמר. ובסיפא היכא דתלי נדרו בנדרה לא נתבאר כלל בתוספתא דין הפרתו.

ודברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' נדרים בהלכה י"ד נפלאים המה שכתב כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי את הרי זה יפר ואם היפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה. וכבר העירו בזה מפרשי דבריו ז"ל דהא במה תאמרי את לאו תולה נדרו בנדרה הוא וכדאמר אביי ואמאי שלו בטל. וכתבו ז"ל להגיה בדבריו דמה שכתב ואם היפר לה שלו בטל שייך לעיל ברישא אינו יכול להפר ואם היפר שלו בטל. ולהנוסחא אשר לפנינו יש מקום בירושלמי דגרס במתניתין מיפר את שלה ושלו בטל. והיינו כמש"כ אליבא דרב יהודה דבכל גוונא הוי תולה נדרו בנדרה אפילו במה תאמרי את. והא דברישא אינו יכול להפר היינו משום דהוי קיום וכמו שכתבתי לעיל. אבל לפי מה שהגיהו ז"ל בדבריו הא דואם הפר לה שלו בטל היינו ברישא דאת נזירה כמותי. על כרחך צריך לומר דהא דאינו יכול להפר משום דתלה נדרו בנדרה והוא בלא יחל. ומשמעות לשון הרמב"ם ז"ל הוא דמשום קיום אינו יכול להפר ע"ש. ועוד צריך לומר לפי זה דאף דאינו יכול להפר לכתחלה מכל מקום אם היפר הוי הפרה וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם. וכן צריך לומר דאפילו למאי דקיי"ל דמיגז גייז אפילו הכי שלו גם כן בטל משום דתלה נדרו בנדרה. ועל זה קשה דבשלמא שלה בטל ע"י הפרתו. אבל שלו ע"י מה תבטל הא לא אשכחן נזירות לחצאין. וכמו שהקשו התוס' ז"ל לעיל גבי ואני כמותיך. אבל מנוסחת הירושלמי דשלו בטל משמע כנ"ל. דהא שיטת הירושלמי הוא דבעל מכאן ולהבא הוא מיפר והיינו דמיגז גייז ואפילו הכי שלו בטל משום דהוי כאומר על מנת וכדאיתא בירושלמי במתניתין. ועיין בזה בנקודת הכסף בי"ד סי' רל"ד שהאריך בזה לקיים ד' הרמב"ם ז"ל על פי שיטת הירושלמי ומה שחילק התם בין תולה ממש לנעשה כתולה הוא דחוק ועיין בא"מ שהאריך גם כן בזה. ומש"כ שם בגירסת הירושלמי הותר הוא הותרה היא כו' אינו מובן לפי גירסתנו דארישא דמתניתין הוא דקאמר הכי הריני נזיר ושמעה היא ואמרה ואני. אבל בהריני נזיר ואת גרסינן הותרה היא הותר הוא. ומוכח דגירסת הירושלמי הוא דשלו בטל. והבה"ז ז"ל גם כן האריך בזה. והדבר פלא עד יבוא ויורה צדק. ועיין בא"מ שהביא דברי התוספתא ברישא מפני שקדם נדר להקם ולא הגיה כמש"כ דצריך לומר מפני שקדם הקם לנדר. והוא ברור.

דף כג.

משנה ר"י אומר כו' תספוג מכת מרדות. וכתבו התוס' ז"ל דת"ק פליג אר"י וסבירא ליה דאין מכין מכת מרדות בכה"ג. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דר"י לא פליג עם ת"ק ופסק כר"י דמכין אותו. ועיין מה שכתבתי לעיל בזה. ומספקא להו להתוס' ז"ל במתניתין על מכת מרדות בדבר שעבר אי אין מלקין אותו יותר מארבעים דלא חמיר מדברי תורה. ודוקא כשאין רוצה לקיים הוא דמכין אותו בלי מספר. והוא מדברי הירושלמי במתניתין (הלכה ג') דאמרינן התם מלקות תורה, ארבעים חסר אחת ואומדין אותו אם יכול לקבל ואם לאו אין מלקין אותו. מכת מרדות, חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. ומספקא להו אם דוקא בדבר שאינו רוצה לקיים וכדמשמע מלשון עד שיקבל. או בכל מכת מרדות אפילו על מה שעבר כבר מכין עד שתצא נפשה והיינו בגוונא דמתניתין משום דחמורים דברי סופרים יותר מד"ת. ובגוונא דמתניתין לא מסתבר לכאורה שיהיה חמור מדברי תורה דהא היא נתכוונה לעבור על ד"ת. וכי מפני שהיפר לה בעלה והיא לא ידעה נחמיר בזה מאילו עברה על דברי תורה ממש. וגם בכל העובר על דברי סופרים קשה מאד לומר שיתחייב מלקות עד שתצא נפשו. דאם כן למה אמרינן בכל דוכתי דמכין אותו מכת מרדות הוה ליה למימר דיהרג וזו לא שמענו לדונו במיתה. וכן מצינו בכמה דוכתי נגידא על דברי סופרים ולא היתה הכאה עד שתצא נפשו.

ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות חמץ ומצה (הלכה יב) שכתב גבי אוכל מצה בפני עצמו דמכין אותו עד שתצא נפשו המה נפלאים. ומאי שנא בהאי איסורא דכתב כן. ולא בשאר איסור דרבנן ואפילו בבועל ארוסתו בבית חמיו כתב בפ"י מהלכות אישות (הלכה א') סתמא דמכין אותו מכת מרדות ולא כתב האי לישנא דעד שתצא נפשו. ואוכל מצה בע"פ לא חמיר מהא דכאילו בועל ארוסתו כו' אמרינן כדאיתא בירושלמי. וכן מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו גבי הא דנגדיה רב יוסף לבר בי רב משום דטבא ליה עבדי ליה ע"ש. ונראין בזה דברי הא"מ דהא דאמרינן בירושלמי דמכין אותו עד שתצא נפשו היינו דבמכת מרדות לא אמדינן ליה אם יכול לקבל ע"ש. ועיין בקדושין דף כ"ח (ע"א) דמשמע דמכת מרדות גם כן מספר ארבעים הוא. גבי הא דקורא לחבירו ממזר עיין שם. והרע"ב ז"ל במתניתין כתב דהוא לפי ראות עיני הדיין ולפי צורך השעה. וסיים שם ודוקא בעבירה שכבר נעשתה אבל גבי מצות עשה אומרים לו עשה סוכה כו' מכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו. ואין זה דבר והיפוכו וצריך היה לומר אבל בעבירה נמשכת מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. וי"ל דכולה חדא מלתא היא וטעם אחד לשניהם דלהפרישו מאיסורא או לכופו לקיים מצות עשה אין לזה שיעור והרשות ביד ב"ד להכותו עד שתצא נפשו. וכן פירש"י ז"ל בחולין להא דתניא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו. והיינו משום דל"ת כבר נעשתה עבירה ועל שעבר נתנה התורה קצבה אבל על להבא אין לדבר קצבה וכופין אותו לקיים עד שתצא נפשו ובית דין מוזהרים על זה. ועיין בחולין שם דף קל"ב (ע"ב) וברש"י שם ובהגהת רי"פ ז"ל ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דינא דהאי ברייתא דבעשה סוכה ולולב מכין אותו עד שתצא נפשו. ובחולין דף ק"י (ע"ב) מסיק בגמרא דבמצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרים עליה ומשום הכי שבקוהו להאי גברא דלא הוי מוקר לאבוה ולאמיה. והרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים פ"ה (הלכה ט"ו) כתב ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו בעיניהם. והוא דלא כדמסקינן בש"ס בחולין שם וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל בזה. ועיין פי' המשנה הכא.

שם ואי איתמר הני תרתי ה"א הני הוא דסגי להו בכפרה וסליחה דלא איקבע איסורא. אבל ב' חתיכות א' של חלב כו' דאיקבע איסורא לא סגי ליה בכפרה וסליחה קמ"ל דל"ש. עי' רש"י ז"ל שפירש דלא איקבע איסורא דהוא סבור דשומן הוא. ואיקבע איסורא היינו דמיהא ידע דחדא מינייהו של חלב. ואינו מובן דהא בתרווייהו לא מייתי אשם תלוי אלא כסבור בשעת אכילה דשומן הוא. ואחר כך נודע לו דספק חלב הוא. אלא פשוט דאיקבע איסורא היינו דבב' חתיכות חמיר איסורא משום דיש בהני חתיכות חדא דאיסורא. וכדאיתא בכריתות דהיינו טעמא דמאן דלא מחייב אשם תלוי אלא בב' חתיכות משום דאיקבע איסורא. אבל בחתיכה אחת ספק אין כאן קביעות איסור. ויש לדקדק בהך צריכותא דחתיכה אחת וב' חתיכות. דעל כרחך לאו אקראי קאי דהא ליכא בתרווייהו אלא חד קרא. וצריך לומר דקאי על איסי בן יהודה דמה הוסיף בזה דמוקי לקרא בב' חתיכות. לזה משני דקמ"ל דסגי בכפרה וסליחה אפילו בב' חתיכות. ואם כן אין אנו צריכין לומר דאיסי פליג את"ק ולא מחייב אשם תלוי אלא בב' חתיכות וכמו שכתבו התוס' ז"ל. אלא איסי נמי מודה דאפי' בחתיכה אחת חייב אשם תלוי. וקמ"ל דאפילו בב' חתיכות סגי ליה בכפרה וסליחה. דלדברי התוס' ז"ל לא אתי שפיר הך צריכותא דהא לאיסי בן יהודה חתיכה אחת לא צריך כפרה וסליחה כלל. ולא מייתי אשם תלוי על חתיכה אחת. אלא משמע דאיסי נמי מודה בחתיכה אחת וקמ"ל דאפילו בב' חתיכות סגי בכפרה וסליחה. אלא דאם כן אמאי לא אשמעינן דאפילו בב' חתיכות אחת של חלב ואחת של דם ולא ידע איזה מהן אכל דסגי ליה בכפרה וסליחה דקיימא לן דמייתי אשם תלוי אפילו בכה"ג. וי"ל דתנאי פליגי בזה אי מייתי אשם תלוי בכהאי גוונא כדאיתא בכריתות.

ואכתי קשה קצת הא דקאמר דסלקא דעתך בב' חתיכות דלא סגי בכפרה וסליחה והא אפילו בודאי חלב סגי ליה בכפרה וסליחה כדכתיב גבי חטאת ונסלח לו. ויש לומר דהכא מיירי בספק איסור דחמור הוא מודאי כדאיתא בכריתות דחטאת בת דנקא ואשם הוא בכסף שקלים.

וראיתי בשיטה מקובצת דגרס בדברי איסי והוא לא ידע ונסלח לו ומהאי קרא דריש לב' חתיכות וקעביד הש"ס צריכותא להני קראי. ולא הבנתי דאם כן מאי טעמא דמ"ד בכריתות דלא מייתי אשם תלוי בחתיכה אחת כיון דאיכא תרי קראי נימא דחד אתי לחתיכה אחת וחד אתי לב' חתיכות. אלא ודאי משמע דליכא אלא חד קרא להא. ועיין בא"מ.

עוד הקשה בשיטה מקובצת הא כתיב ב' פעמים וה' יסלח קודם קרא דאישה הפרם כו' ע"ש מה שתירץ. והדבר פשוט דהני תרתי סליחה דלעיל קאי על אחר הפרה דלא יחשב לה עון מה שעוברת על נדרה בעל כרחך על ידי הפרת הבעל. והך דאישה הפרם מיותר הוא. ועל כרחך אתי לאחר הפרה והיא צריכה סליחה יותר. ובספרי הובא בילקוט דריש לה להך דרשא מוה' יסלח לה קמאי עיין שם. ועיין בא"ח ובמהרש"א ז"ל במס' קדושין דף פ"א.

תוס' בד"ה פסח מיהא עביד. והקשו מהא דאמרינן ביומא דאכילה גסה לא שמה אכילה ותירצו דתרי אכילה גסה הם היינו שאינו קץ במאכלו אלא שאינו אוכל לרעבון גם כן מיקרי אכילה גסה. וקשה דאם כן אמאי לא מוקי ביבמות פ' החולץ קרא דמצות תאכל באכילה גסה כזו. ונראה דליכא אלא חדא אכילה גסה. ואפילו הכי לא שייך למיקרי פושע לתת מכשול לפניו כיון דמכל מקום במצוה קעסיק דפסח מיהא עביד ולמה יכשל באכילתו דר"ל דריש ליה הכי לקרא דמי שהוא פושע נותנין לפניו מכשול להכשל אפילו בדרכי ה' שהם עסקי מצוה. והא דקעביד פסחא לאו פושע הוא ואמאי קרית ליה רשע. והתוס' ז"ל בע"פ כתבו דמשום הכי קאמר פסח מיהא עביד דנהי דלא יצא באכילת פסח מכל מקום יצא ידי פסחו דאכילת פסחים לא מעכבא. ובזבחים פ"ג משמע קצת דר"ל סבירא ליה דאכילת פסחים מעכבא. ועיין בא"מ מש"כ בזה. ובשיטה מקובצת כתב דנהי דלא יצא ידי פסחו באכילה גסה מכל מקום אין לו למנוע בשביל זה מלאכול פסחו דמכל מקום קצת מצוה איכא ואין זו מכשול.

ורש"י ז"ל כתב דאכלו אכילה גסה או לשם רעבון מחמת תאוה. ואין זה מובן דמחמת רעבון הוא מצוה מן המובחר ואי משום דאכלו בלא כוונה לשם מצוה הא מצות אין צריכות כוונה. וביבמות פ' החולץ כתבתי לצדד דאכילת קדשים לכ"ע אפילו בלא כוונה יצא ועיין בר"ה גבי הא דכפאו ואכל מצה. ואין כאן מקומו.

והנה לא מצינו מפורש דאכילה גסה לאו שמה אכילה אלא לענין יוה"כ ולענין אכילת תרומה וקדשים ויש להסתפק לענין אכילת איסורין אי לא חשיב אכילה גם כן ופטור. או דלמא דוקא בהני הוא דלאו שמה אכילה. ומהא דממעטינן בתרומה אכילה גסה מדכתיב כי יאכל משמע דמלשון אכילה ממעט לה. ואם כן בכל האיסורין גם כן לאו דרך אכילה הוא. אלא דאם כן אמאי אתמר האי ביוה"כ ובתרומה לחוד ולא בכל האיסורין. וכבר נסתפק בזה המשנה למלך ז"ל בהל' יסודי התורה. ואפשר אין זה בכלל שלא כדרך אכילתו דהא אכיל ליה דרך אכילה אלא דהוא שבע וקץ במזונו. ובאיסורין הרי הוא חייב על הנאת גרונו לחוד וכדאיתא סוף פרק גיד הנשה דפליגי בזה ר"י ור"ל אי לוקה על הנאת גרונו. וגם בזה אין כאן מקומו.

גמ' אלא משל ללוט ושתי בנותיו הם שנתכוונו לדבר מצוה צדיקים ילכו בם כו'. והוא מענין אחד עם דברי איסי בן יהודה שאמר על דבר זה ידוו כל הדווים. יכוין כי מי שלבו דוי בפגמי ומכאובי הנפש בזדון יביאו אותו לידי מכשול עוד. ונתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר וכל זה מפני שנפשו לא מטוהרה מאז. וכמש"נ גם בלא דעת אם אירע מכשול לאדם בלא דעת הוא מפני שנפש לא טוב. ועל זה יש לדוות אם נותנין לפניו מכשולים. ואין לו תקנה אלא אם יראה לטהר נפשו מאשר הזיד בתחלה ויסורו ממנו המכשלות גם כן. ור' יוחנן הוסיף עוד כי מי שנפשו לא מטוהרה בפשע וזדון לא די שיעלה בידו דבר איסור שלא בכוונה אלא אפילו בדרכי ה' יכשל בם. ובלוט ושתי בנותיו דהם הלכו לבטח לשם מצוה והוא נכשל בהם מפני הפשע אשר לו מאז כדדריש ליה לכל הפסוק הזה על שם עבירה וישא לוט ותשא אשת אדוניו. את עיניה כי היא ישרה בעיני. ולכאורה הלא גם שם נאמר את עיניה ולמה חילק אותן לב' דרשות את עיניה כי היא ישרה בעיני. אך ביארו ז"ל דרכי היצר ממה התחלתו ועד היכן יגיע אחריתו כי אמרו ז"ל שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. הורונו בזה כי ראשית דרכי היצר הוא על ידי קלות ראש כי אמרו ז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא. יכוין כי צריך האדם השלם לקבל עליו עול מלכות שמים על ב' דרכים. הא' על שמירת הלא תעשה והב' על קיום העשה. על שמירת הלא תעשה אמרו כשור לעול כי ע"י העול ילך לכל אשר יטנו בעליו וכדוגמא הזאת כאשר יקבל עליו עול מלכות שמים לא יניחנו לבוא לידי עבירה ועון. ועל קיום העשה אמרו ז"ל כחמור למשא שיהיה עמוס בכל עת במשא התורה והמצוה. ושניהם יחדו עול שמירת הלא תעשה ומשא קיום התורה יתקיים בידו לשמרו מכל רע. אבל האחד בלי חבירו אפילו אם יקבל עליו עול שמירת הלא תעשה ולא יקבל עליו עשיית הטוב גם זה לא יתקיים בידו. וכמש"כ יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס רצונו היינו שלא יחזיק במעשה הטוב גם רע לא ימאס כי סופו לבוא לידי רע. וכן משא הטוב לא יתקיים בידו אלא על ידי שמירת הלא תעשה גם כן ודרכי היצר להסיר ממנו עול ומשא הטוב למען הביאו על ידי זה ממדרגה למדרגה עד מדרגה התחתונה שבשאול ח"ו היינו העבירות החמורות ח"ו. וזש"א שחוק וקלות ראש היינו הסרת העול והמשא על רגע. כי השחוק הוא הסרת משא הטוב כמש"נ לשחוק אמרתי מהולל אם לא בשמחה של מצוה וכמו שאמרו ז"ל תפילין מנחנא. וקלות ראש הוא הסרת העול משמירת הלא תעשה. וכאשר יסיר מעליו העול והמשא על רגע יתן היצר עליו עולו וימשכנו עד שירגילהו לערוה אשר היא תכלית דרכי מות. וזה שדרשו ז"ל בפסוק זה וישא לוט ותשא אשת אדוניו כי ראשית דרך הרע הוא הרמת הראש. והוא מצד קלות הראש להסיר מעליו עול ומשא הטוב ומיד בא העין הוא סרסורא דעבירה למשוך אותו להלוך אחריהם ולעורר בו כח הרע והתאוה בפועל. וזה שאמרו את עיניו כי היא ישרה בעיני כי כבר יצא הרע מכח אל הפועל ועדיין אין זה בפועל ממש כמש"נ אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ולא לקחה בעצמו. ולז"נ וירא וירא אותה שכם בן חמור כי כח הסרסור גבר עד שעשה מעשה בעצמו כמבואר בכתוב. וכאשר ישלוט בו הסרסור הראשון הוא העין להוציא את מעשהו זר מעשהו יפגשנו הסרסור השני זה הלב החומד ויתגבר בו התאוה הרעה והזרה עד כי יגיע עד ככר לחם. פירוש כי כל כך תתפשט בו כח הרע עד אשר לא יערב לו לחמו אשר זה הוטבע בטבע האדם לתור אחר לחמו. וארס התאוה הזרה ירחיק ממנו גם את זה כי לא יתור גם אחר לחמו וזש"נ את כל ככר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וכל כך ימשכנו בחבלי מות עד אשר יהיה כשכור שכרותו של לוט ולא ישאר בו שום דעה. וז"ש כי כולה משקה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי גו' כי אין לך משוקץ ומתועב כמו אשה היושבת תחת בעלה ופורצת גדר לזנות עם רעים רבים וכ"כ העושה רע יסיתנו יצרו לעזוב את אלוף נעוריו הוא יוצר רוחו ונשמתו ויתמכר לעשות הרע ח"ו ונאמר כאן ה' מדרגות במעשה הרע לעומת ה' מדרגות בכוונת הנפש אשר הטוב והשלם יעבוד את בוראו בכל כחות נפשו. והרע הזה התמכר לרשע בכל כחות נפשו לתת לזרים חילו והתחלת הרעה הזאת נצמח ממעט שחוק וקלות ראש. ואתה חכם שמענה ואתה דע לך ואל תסיר מעליך העול והמשא הטוב אפילו על רגע ותלך לבטח דרכך בארחות חיים.

דרש רבא אח נפשע כו'. הוסיף עוד בענין הזה כי ההולך אחרי תאותו ונפשע מקרית עוז הוא מקור הטוב יעורר עליו מדנים כבריח ארמון כי לא ישוב עוד אל הטוב. וכמו עמון ומואב אשר לא יבואו עוד בקהל ה' ועוד זאת כי יתגלה קלונו ברבים וכ"ז מצד מקורן אשר אביהם לוט נתכוין לדבר עבירה. ונפרד מקרית עוז הוא אברהם. ומה שנראה מכאן כי פרידת לוט מאברהם גרמה את אשר נאסרו עמון ומואב לבוא בקהל. והתורה אמרה על דבר אשר לא קדמו אתכם גו' ואשר שכר עליך את בלעם וגם זה מבואר כי הכל מסיבה זו אשר נפרד לוט ממקור הטוב ויצא אל בחינת הרע הגמור. וכמו שסימני הטובים הם רחמנים גומלי חסדים כן הוא סימני הרעים להיפך. ובשביל זה לא קדמו בלחם ומים. ולא די בזה אלא עוד שכרו את בלעם לקלל וכל זה מחמת פרידתו אשר נפרד ממקור הטוב לגמרי ומטעם זה לא נאסרו אלא הזכרים ולא הנקבות. כי בנותיו נתכוונו לדבר מצוה על כרחך לא נפרדו מן הטוב ולא עליהם היה הבריח לעורר מדנים לאסרם בקהל ה'.

דף כג:

גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר ר"י לעולם יעסוק אדם כו' אלא כמצוה שלא לשמה דכתיב תבורך מנשים יעל גו' מנשים באוהל תבורך. עיין פרש"י וכבר כתב בא"מ דאין זה נראה. עוד הקשה בא"מ בשם בני חייא היכי אמרינן הכא דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה והא בערכין אמרינן דענוה שלא לשמה עדיפא מתוכחה לשמה מהאי טעמא דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכל שכן דעדיף מעבירה לשמה. ונראה דהתם לענין מעשה אחת אם ימנע עצמו להוכיח מחמת ענוה ענוה שלא לשמה היא והתוכחה היא לשמה ודאי מוטב לאחוז במדה הגדולה אפילו שלא לשמה ממדה אחרת קטנה הימנה אפילו לשמה דהכל הולך אחר המעשה. ואילו הוא באפשרות כ"כ במצוה ועבירה במעשה אחת אם יעשנה כמצותה תהיה שלא לשמה ואם יעשנה בעבירה תהיה לשמה ודאי מוטב שיעשנה כמצותה אפילו שלא לשמה משיעשנה בעבירה ולשמה. והכא מלתא אחריתי היא דלענין קיבול שכר קאמר והיינו כי שכר מצוה מצוה כי על ידי מצוה אחת יהיה שכרו לזכותו במצוה אחרת וזה הוא השכר הגדול מכל. ואמר רנב"י גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כי לפי מאי דסלקא דעתך סבירא ליה דהכוונה גדולה יותר מן המעשה. כי ע"י כוונתו לטוב אפילו בעבירה יזכה לעשות מצוה לשמה אבל במצוה שלא לשמה סלקא דעתך דלא יגיע לו השכר הזה לעשות מצוה לשמה. וזה פריך האמר ר"י לעולם יעסוק אדם כו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה כי הרגל מעשה הטוב גם בלי כוונת לשמה תביאהו גם כן לעשות מצוה לשמה. ולהכי משני אימא כמצוה שלא לשמה וכמו שמצוה שלא לשמה מביאו לידי מצוה לשמה הכי נמי בעבירה לשמה מביאו לידי מצוה לשמה. ומביא ראיה מקרא דמנשים באוהל תבורך ומאן נינהו נשים באוהל שרה רבקה רחל ולאה וברכתן היה לעשות מצות לשמן וזכתה יעל גם כן לברכה זו. ומוכח מינה דעבירה לשמה מביאה לידי מצוה לשמה. אבל לענין בחירת המעשה פשיטא דמצוה שלא לשמה עדיפא מעבירה לשמה. וגם אין מקום לעבירה לשמה אלא היכא דאיכא מגדר מלתא כמו יעל שעשתה זאת למחוץ ראש אויב לפקח נפשות כל ישראל. ועל ידי זה יתייחד האוהל להיות אחד ואין לך לשמה גדול מזה. ותבין בזה מה שזכתה לברכת נשים באוהל. ובא וראה גודל כח מעשה הטוב לבד. שאין לך שלא לשמה גדול מקרבנות בלעם עם בלק אשר עצת רשע היתה אתם בזה להרוס את האוהל. וכמו שדרשו ז"ל בזוה"ק ואנכי אקרה כה. ועם כל זה זכה בלק ויצאה ממנו רות שיצא ממנה דוד שבנה את אוהל בל יצען בנין עדי עד. והבן.

תוס' בד"ה ומאן אינון נשים כו' ומנשים היינו כו'. עיין בא"מ. וצריך לומר ומנשים היינו כעין נשים והכי איתא בשיטה מקובצת עיין שם.

דף כד.

משנה שלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם. וכתבו התוס' ז"ל דאם הקדישה הלחם כבר צריכה פדיון אפילו למ"ד מיעקר עקר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדייה. משמע דמן הדין היה יוצא בלא פדיון. ולא הוי צריכי לזה. דבלאו הכי אינו יוצא לחולין כל הקרבנות שהפרישה משלה אפילו אם הפר לה בעלה וכמו שכתבתי לעיל בזה.

ולענין זרוע כתבו התוס' ז"ל בד"ה שלמים דהכי נמי אין טעון זרוע לענין תנופה כמו בשלא כמצותו. אבל מכל מקום הזרוע אסורה כחומר שלמי נזיר. עוד כתבו בשם ר"ת דאסורה להתבשל עם האיל. ולא הבנתי סברתם ז"ל בזה דלא מצינו שיהא טפל חמור מן העיקר. דעיקר הזרוע של נזיר התירה התורה לכתחלה לבשל עם האיל וזו שאין אסורה אלא משום שהיתה ראויה לשלמי נזיר תאסר להתבשל עם האיל. והתוס' ז"ל במנחות דף ג' כתבו ז"ל דלאחר מיתה או לאחר כפרה דלא תנן בהו אלא אינה טעונה לחם באמת טעונה זרוע ע"ש. אבל בירושלמי הכא במתניתין איתא להדיא דאין טעון לא לחם ולא זרוע ומשמע דאין טעון זרוע כלל. והיה נראה דמן הדין אין עליהם שם שלמי נזיר כיון דאין כאן נזיר ולנדבה הן באין. והא דאינו נאכל אלא ליום ולילה הוא חומרא מדרבנן בעלמא. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזירות (הלכה י"ב) נראה דשלא כמצותו אין טעון זרוע לגמרי אלא דמה שכתב שם ולא מתנות הוא פלאי. וכמו שתמה הלחם משנה ז"ל שם ובכל הני דתנן אין טעונה לחם גם הרמב"ם ז"ל מסתם לה סתומי. ולא הזכיר דין הזרוע כלל.

רש"י בד"ה החטאת תמות כו' וכי ההיא טעמא דפרשינן לעיל כו'. עיין תוס' יום טוב ז"ל שהוסיף הכא בשם רש"י ז"ל דצריכה כפרה אם שתתה יין ולא ידעה שהפר לה בעלה עיין שם ואין ענין זה לזה. ועיין תוס' חדשים מה שכתב בזה ודבריו גם כן אינם מובנים אבל דברי רש"י ותוס' ז"ל גמרא ערוכה היא לעיל אלא דלא צריכינן לזה אלא למ"ד מיעקר עקר. אבל למ"ד מיגז גייז דהכי קיי"ל בלאו הכי אתי שפיר דקדושתן לא בטלה. ועיין מש"כ לעיל בזה.

גמ' מאן תנא דלא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא כו'. כבר כתבתי בזה בחי' לנדרים דף ל"ה דקשיא מכאן על דברי הר"ן ז"ל שם שכתב דבהא דאדם מביא קרבן על אשתו ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע מיחייב להביא קרבן בשבילה ור"י לא קאמר אלא דבלשון פטור שכתבה לו גם הקרבנות בכלל ע"ש. והרי הכא בשמעתין מבואר דלרבנן לא משתעבד לה כלל. ועיין שם בהגהת רי"ף ז"ל על הגליון. והנה הר"ן ז"ל משמע ליה הכי מהא דאמרינן התם בנדרים דילפינן מזאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה שכן אדם מביא קרבן על אשתו. משמע דמקרא דזאת תורת יליף לה דצריך להביא קרבנות אשתו. ולא מחמת השעבוד דהשעבוד אינו אלא מדרבנן והיכי דרשינן קרא להכי. אלא על כרחך משמע דמהתורה חיוב על הבעל להביא קרבנות שהאשה חייבת אם אין לה משלה. כמו האב שמחויב להביא קרבנות בנו הקטן אלא דחיוב האב על הבן אינו מנכסיו לחיובי קרבן עשיר אלא אינו צריך להביא אלא קרבן עני בשבילו אבל אשתו דכגופו דמיא צריך להביא בשבילה קרבן עשיר ועיין בזה בתוס' י"ט ז"ל סוף נגעים. ואם כן יש לומר דהכי קאמרינן הכא דלרבנן אין עליה שעבוד עליו אלא צריך להביא בשבילה וליתן לה קרבנותיה במתנה כדי שתקוים מצותא דרחמנא. ומשום הכי אינה צריכה לכתוב לו פטור על אחר גירושין. אבל לר"י דכותבת לו פטור על אחר גירושין שמע מינה דסבירא ליה דמשועבד הוא לה. והיינו דקאמר רב חסדא הא מני רבנן היא דאינו משועבד לה אלא צריך להקנות לה. ועיין תוס' יום טוב שם שכתב דהרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא והוא מבואר בפ"ו מהלכות שגגות הלכה ו' עיין שם. ועיי"ש בפי' המשנה בנגעים שכתב הטעם משום דאשתו כגופו.

ובאמת לפי פשטא דשמעתין הכא דלרבנן אינו משועבד לה כלל. ואם כן אשה אינה מביאה קרבנות חובתה דמשלה אין לה. דמה שקנתה אשה כו' ובעלה אינו מחויב ליתן לה קרבנותיה וזה לא מסתבר. ובערכין אמרינן דחייבי עולות גם כן פעמים אין ממשכנין כגון עולת יולדת משום דמעכבא כפרה. ולכאורה בכה"ג דע"פ רוב בעל מביא בשבילה ואם כן אמאי אין ממשכנים אותו. וכן בחייבי חטאות ואשמות כה"ג דאם נתחייבה האשה בהם ועל הבעל להביאם אמאי לא ימשכנו אותו דהא לא שייך גביה הך טעמא דמעכבא כפרה. וי"ל כיון דאשתו כגופו כיון דלדידה מעכבא כפרה גם הוא לא פשע בהו. וכן הוא בעולת יולדת למאי דסלקא דעתך התם דאין ממשכנים. ועיין בר"ש סוף נגעים דסבירא ליה דחטאות ואשמות שלה אינו מחויב הבעל בשבילה ועיין מה שכתבתי בזה בנדרים שם.

וכן מצינו בעבד ושפחה לענין פסח דחייב הרב לזכות אותן ולמנותן עמו על פסחו כיון דהם מצווים בפסח. והכי נמי דכוותיה באשה בכל קרבנות חובותיה. ולפי מאי דקיי"ל דבעינן מצה שלו משום דגמרינן לה מחלה. אם כן באשה לכאורה צריך בעלה לאקנויי לה כזית מצה שיהיה שלה. וי"ל כיון דמשועבד לה במזונותיה כל מה שאוכלת הוי דידה. ודו"ק.

דף כד:

רש"י בד"ה רבא אמר כו' דאמר לה אם תהא לשום כפרה תהא בהמה שלך. ולכאורה אם אמר הכי בפירוש אם תהא צריכה לכפרה הוי מלתא דפשיטא דלאחר הפרה תצא ותרעה בעדר כיון דלא צריכה לכפרה. אלא נראה דאפילו אקני לה סתם לכפרתה אמרינן דלא אקני לה אלא אם היא צריכה לכפרה. והתוס' ז"ל כתבו דאם נתן לה עתה לקרבנות נזיר הוי קיום ואינו יכול להפר. ואין זה מוכרח כל כך דהוי קיים דהא אילו אמר לה יפה עשית לא הוי קיום לחד מאן דאמר בירושלמי וכמו שהבאתי לעיל. ונהי דבתלמודין בנדרים אמרינן דיפה עשית הוי קיום מכל מקום מה שנתן לה לקרבנות אינו מוכרח כ"כ דליהוי קיום ומטעם זה כתבו התוס' ז"ל דאמר לה קודם לכן אם תצטרכי כו' וכן הוא כוונת רש"י ז"ל.

גמרא שקימצה מעיסתה כו'. עיין שיטה מקובצת שכתב דהוה מצי לאוקמי דהבעל נתן לה בין צריכי אי לא צריכי. וכן בכל המקומות בש"ס שהקשו כנ"ל הוי מצי לאוקמי הכי וק"ל. ומה שכתב רש"י ז"ל דהא דקאמר ואי בעית אימא היינו משום דפליג על הא דקימצה מעיסתה וסבירא ליה דזה נמי לבעל. הוא אינו מוכרח. ועיין סנהדרין דף ע"א ובתוס' שם.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה