קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי
מתני' מי שאמר הריני נזיר כו'. כל המשנה כבר כתבתי לעיל בפ"ק בפלוגתא דבר פדא ורב מתנא. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' ז"ל ע"ש. ודברי התוס' ז"ל כאן גם כן מבוארים יותר התם. אך את זה ראיתי לדקדק במתניתין אמאי לא קאמר הש"ס לעיל דרב סבירא ליה כר"א דאמר מקצת היום ככולו אפילו אם נטמא ביום שלשים קודם הבאת קרבנותיו דזה הוי דומה להא דר' יוסי דסבירא ליה מקצת היום ככולו היכא דנטמא הזב ביום ז' דילפינן מינה דסבירא ליה דעולה לכאן ולכאן. והכי נמי דכוותיה דאע"ג דנטמא וטומאה סותרת בנזיר כמו הזיבה דסותרת בז' נקיים. ואפילו הכי אמר ר"א דמקצת היום ככולו. ולבר פדא אתי שפיר. וק"ל.
דף טז:
תוס' בד"ה ור"א כו' ואף על גב דלבר פדא כו'. עיין בא"מ. ועיין בירושלמי (בשמעתין) בהלכה זו דמייתי עובדא בר' אמי דאמר לגלח ביום למ"ד. ועובדא אחריתי אמר לגלח ביום ל"א. ופירש הפני משה שם דמיירי בנזיר שנטמא. והוא פלא דבימי ר' אמי מי הוי תגלחת נזירות דהא אין קרבן. והדבר פשוט דקאי אשלשים של אבל. וכמו שחזר ופי' הוא עצמו שם עיין שם.
שם במשנה מי שנזר שתי נזירות כו'. ראיתי בירושלמי בהלכה זו שמעתתא הצריכה ביאור. ולא נתבארה יפה בדברי המפרשים ז"ל. על כן ראיתי לבארה בס"ד כיד ה' הטובה עלי וממילא כמה מילי מעלייתא נשמעינה מינה. והכי איתא התם השלים נזירותו הראשונה ובא להשען על השניה ולא מצאו פתח לראשונה עד שמצאו פתח לשניה עלת לו שניה ראשונה. מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מקצתו בטל כולו. אם באומר שלשים יום אלו. שלשים יום אלו לא בדא עלת לו שניה ראשונה. אלא כינן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר באומר אלו לנזירות. אבל אם אמר אלו לנזירות ואלו לנזירות אחרות לא בדא עלת לו שניה ראשונה. אמר ר"א השלים נזירותו לראשונה מכיון שהביא קרבן וגילח עלת לו ראשונה שניה. ר' יעקב בר אחא פקיד לחברייא הוון ידעין דר' יוחנן פליג עד שיביא כל קרבנותיו כרבנן. ברם כר"ש אפילו לא הביא אלא קרבן אחד. הפריש שתיהן כא' אין בידו אלא אחת. הפריש זו בפני עצמו וזו בפני עצמו והקריב של זו בזו ושל זו בזו לא יצא. הא לקדש קדשה לא כן תני ר' חייא קרבנו על נזרו ולא שיקדים קרבנו לנזרו. שניא היא שעומד בנזירותו ניחא שניה ראשונה. ראשונה שניה. אמר ר' יודא והדא מסייע לר"א לא כן ר"י בר אחא מפקד לחברייא אין שמעתון מילא מר"א הוון ידעין דר"י פליג עד שיביא כל קרבנותיו סברין מימר כרבנן ור"א כר"ש אנן קיימין ר' חיננא בשם ר' פנחס תפתר בנזירותו ובנזירות בנו בדא עלת לו שניה בראשונה עכ"ל.
ועיין בפני משה מה שפירש בהלכה זו. והמעיין יראה רבות הדחוקים לפי' ולא רציתי להאריך. ואענה אני חלקי. השלים נזירות ראשונה ובא להשען על השניה היינו שיצא בקרבנות השניה על הראשונה ומצאו פתח לשניה עלת לו שניה ראשונה ויוצא בקרבנות שניה על הראשונה. מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכבר כתבתי מזה בחידושי לנדרים דף י"ז דמש"ס דילן משמע דזה לא בא לכלל נדר שהותר מקצתו כו' והבאתי שם דברי התוס' ז"ל בשבועות שהקשו כנ"ל על הא דמוקמינן להא דנשאל על הראשונה כו' היינו שקיבל עליו ב' נזירות כאחת ולא הביאו דברי הירושלמי הנ"ל. עיין שם מה שכתבתי בזה. אם באומר שלשים יום אלו שלשים יום אלו לא בדא עלת לו שניה ראשונה כיון דנזירות חלוקות הן בזמנים מיוחדים לא שייך למימר דשניה נעשה ראשונה. ונהי דלענין קרבנות קאמר מכל מקום כיון דהאי נזירות לחוד והאי נזירות לחוד אפילו אם נשאל על השניה אין קרבנותיו ראוין לראשונה. ומשני דמיירי באומר הריני נזיר ונזיר. וכי נשאל על השניה אלו הימים יחשבו גם לראשונה. ואמר עוד באומר אלו לנזירות. אבל אמר אלו לנזירותי ואלו לנזירות אחרת לא בדא עלת לו שניה ראשונה. פי' דגם בהפרשת הקרבנות צריך שיאמר סתם אלו לנזירות. ומשום הכי כי נשאל על השניה עולין לראשונה. אבל אם אמר אלו לנזירותי ואלו לנזירות אחרת לא בדא עלת לו שניה ראשונה. שפי' דלשני הפרושים גם כן אין ראוין לראשונה אפילו כי נשאל על השניה. אמר ר"א השלים נזירותו לראשונה מכיון שהביא קרבן וגילח עלת לו ראשונה שניה. וקמ"ל ר"א דאפילו לא הביא אלא קרבן אחד מיד מתחלת נזירות שניה דסבירא ליה כר"ש דאפילו לא הביא אלא קרבן אחד הותר בכל וחל נזירות שניה. ור"י בר אחא מפקד כו' הוון ידעין דר"י פליג על זה וסבירא ליה כרבנן עד שיקריב את כולם. אבל קודם שהקריב את כולם לא חלה השניה. הפריש את שתיהן כא' אין בידו אלא אחת היינו שהקריבן כאחת לאחר מנין ב' הנזירות וכדתניא בתוספתא. והיינו משום דהשניה לא התחילה כלל קודם הבאת קרבנות הראשונה. הפריש זו בפני עצמו וזו בפני עצמו והקריב של זו בזו לא יצא והכי איתא נמי בתוספתא דלא יצא בקרבן שהפריש על נזירות אחרת.
ומכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות (הלכה ו') שנראה מדבריו שם דאם הקריב חטאת שהפריש על חלב שאכל אמש על חלב שאכל היום דיצא. ומדרבנן בעלמא הוא דלא יביא. וכמו שכתב שם הר"י קורקוס ז"ל והביא ראיה מהתוספתא ומאי שנא מקרבן נזירות דלא יצא מנזירות על חבירו דהתם כתיב קרבנו על חטאו והכא כתיב קרבנו על נזרו. ואי הכא דוקא נזירות זו. התם נמי דוקא על חלב שהפרישו. ועי' מה שכתבתי לעיל דף י"ב בזה. ופריך הא לקדש קדשה אפילו אם הפריש לשניה קרבנות קודם שהתחיל למנותה וכדאמר הקריב של זו בזו ושל זו בזו והתני ר"ח כו' ולא שיקדים קרבנו לנזרו. ומשני שניא הכא שעומד הוא בנזירות דהא השניה גם כן היה לה לחול באלו הימים אלא שהראשונה מעכבת עליו משום הכי לא חשיב מוקדם קרבנו לנזרו. ופריך ניחא שניה ראשונה. ראשונה שניה. ונראה דצריך לומר איפכא. ניחא ראשונה שניה דזה דבר שאפשר הוא דמהראשונה יעלה לו לשניה אם נשאל על הראשונה. שניה ראשונה בתמיה היכי משכחת לה שתעשה מן השניה ראשונה הא כל זמן שהראשונה לא נגמרה עדיין לא חלה השנייה ומשני לא כן כו' ור"א כר"ש אנן קיימין דסבירא ליה דנזירות שניה חלה מיד אחר קרבן אחד. ואם כן שפיר מצינו שתעשה מקרבנות שניה על הראשונה היינו יתר הקרבנות שעדיין לא הביא בשביל הראשונה. ר"ח בשם ר"פ תיפתר בנזירותו ונזירות בנו בדא עלת לו שניה ראשונה דבזה אשכחינן כפשוטו דראשונה התחיל למנות נזירותו ואחר כך בלידת בנו חזר למנות נזירות בנו. ואם מצא פתח לנזירות בנו עלת לו שניה ראשונה. והימים והקרבנות של שניה עלו לו לראשונה. ומוכח כמו שהגהתי. ומה שפירש הפני משה בזה הוא תמוה. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי.
ולפי זה שמעינן מדברי הירושלמי דהא דאם נשאל על אחת עלתה לשניה היינו דוקא אם הפריש הקרבנות בסתם לנזירות. אבל אם פרש דאילו לנזירות זו ואילו לנזירות זו אפילו ע"י שאלה אין ראוין לחברתה. ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזירות לא נתבאר כל זה אלא כתב סתמא ואפילו הביא כפרתו ואחר כך נשאל עלתה ראשונה בשניה. וכתב שם הכסף משנה דבירושלמי דפרקין משמע הכי. ולפי מה שכתבתי אין כאן שום משמעות מדברי הירושלמי דשמעתין אבל לא היה צריך לזה. דבהדיא עסקינן הכי בש"ס דילן בשבועות דאפילו הביא כפרתו יכול לשאול. וכבר כתבתי בזה בנדרים. ואדרבה לשיטת הירושלמי נראה דאם הביא כפרתו כבר אפילו אם נשאל על הראשונה צריך להביא קרבנות לשניה כיון דכבר הקריבן לראשונה ולא גרע מאילו היה ההפרשה בתחלה בפירוש זו לנזירות זו וזו לנזירות זו דאין עולין לחברתה כל שכן הכא שהקריבן לשם ראשונה. גם מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם בהאי דינא בין שקיבל ב' נזירות בבת אחת בין שקיבל בזה אחר זה. וכתב הכסף משנה ז"ל דהכי משמע בירושלמי דפרקין. גם כן אינו מדוקדק דהא בירושלמי אמר דאם קיבל בבת אחת הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלא מש"ס דילן הוא דמוכח הכי דבתחלה מוקמינן לה בקיבל עליו בזה אחר זה. ובתר הכי מוקמינן לה שקיבל בב"א כדאיתא בנדרים. והאי דינא דאם הקריב של זו בזו דלא יצא גם כן לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל וי"ל דהוא לשיטתיה בחטאת על חלב של אמש דאם הקריב על חלב שאכל היום יצא וכנ"ל.
וראיתי בתוספתא סוף פרק ד' (אות י') דתני התם פלוגתא דר' אלעזר ור' יוסי אם נטמא קודם הבאת קרבנות של הראשונה. דר"א אומר דצריך להביא קרבן טומאה דעדיין הוא בנזירות מפני השניה העומדת לחול. ור"י אומר דיצא מן הראשונה ולשניה לא בא ע"ש. משמע דלר"א צריך להביא קרבן טומאה אף על גב דאין כאן סתירה כלל. ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד.
מתני' מי שנזר בביה"ק כו' אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה. יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. ופירש"י ותוס' ז"ל דקמ"ל ברישא דאינו מביא קרבן טומאה על מה שנזר בטומאת ביה"ק. אבל אם יצא והזה ושנה וטבל וחזר ונכנס עולין לו מן המנין. היינו מקצת יום השביעי עולה לו. ומשום הכי מביא קרבן טומאה על כניסתו לביה"ק. ולפי זה עולין לו מן המנין דסיפא. לישנא דרבים קשה הא איום השביעי לחודיה קאי. וגם אינו מאותו ענין של ואין עולין לו דרישא. דהתם אימי טומאתו בביה"ק קאי. ובסיפא עולין לו היינו לגלח ולהביא קרבן טומאה. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בפירוש המשנה דטומאת בית הקברות הוא מהטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וקמ"ל מתניתין דאפילו הכי אין עולין אלו הימים לנזירות. ואינו מביא קרבן טומאה היינו אם נטמא בעודו ביה"ק בטומאה גמורה אפילו הכי אינו מביא קרבן טומאה כיון דאין עולין לו אלו הימים. יצא ונכנס אחר שהזה ושנה וטבל. אלו הימים שמנה בין יציאה לכניסה עולין לו דכניסת ביה"ק אינו סותר. ומביא קרבן טומאה אם נטמא בטומאה גמורה כיון דכבר התחיל בנזירות. ומדבריו בפירוש המשנה משמע דאם נכנס אחר שהזה ושנה עולין לו אפילו אלו הימים שעמד בביה"ק כל שהתחיל נזירותו בכמה ימי טהרה. אבל בחבורו לא כתב כן. וכן כתב הלחם משנה ז"ל גם כן וצריך לפרש לפי שיטתו הא דאמרינן לקמן וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר ולפטור את הנזיר בקבר. היינו לפוטרו אם נטמא בטומאה גמורה כיון דהוא טמא בתחלתו לענין זה דאין הימים עולין לו משום הכי פטור אפילו אם נטמא בטומאה גמורה. אלא דהק"ו לקמן ומה טהור שנטמא כו' מי שהיה טמא מתחלה אינו דין שיהיה טעון כו'. אינו מיושב לשיטתו דהא לאו על הטומאה שנטמא בתחלה היינו טומאת ביה"ק אנו דנין דזו בלאו הכי אין מגלח עליה. אלא אמה שנטמא אחר כך בטומאה גמורה. והיכי קרי ליה טמא מתחלתו. וצריך לומר דמכל מקום קרי ליה טמא מתחלתו משום דגם טומאת ביה"ק טומאה היא שלא יעלו לו. ומשום הכי סלקא דעתך למילף בקל וחומר.
ואכתי יש לדקדק מנ"ל למעוטי מקרא דוטמא ראש נזרו דאפילו אם נטמא אחר כך טומאה גמורה דלמא קרא לא אתי למעוטי אלא דהיה טמא בתחלתו טומאה גמורה. אבל אם לא היה טמא בתחלתו אלא טומאה שאין הנזיר מגלח עליה כי נטמא אחר כך אימא דקרינן ביה וטמא ראש נזרו דהא כבר חל עליה נזירות ואחר כך נטמא. וי"ל דלשיטתו לא איצטריך קרא כלל להיכא דנזר בשעת טומאה. ולא צריך קרא אלא היכא דנטמא בתחלתו טומאה שאין הנזיר מגלח ואחר כך נטמא טומאה גמורה. ושמעינן מדבריו ז"ל עוד דאם באמצע הנזירות נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח ואחר כך נטמא בטומאה שהנזיר מגלח סותר את הכל. אף על גב דאין ימים אלו עולים למנין נזירות כמו הכא אם יצא ונכנס ונטמא שם טומאה גמורה דמייתי קרבן.
ויש לדקדק עוד לפי שיטתו מאי מיבעי ליה לרב אשי בגמרא אם נזר בקבר אם הוא מגלח. והא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן משמע לקמן בפ' כה"ג במתניתין להדיא דאינו טעון תגלחת. ומאי קמיבעי ליה הכא בביה"ק. ומבעיא דרב אשי דלא מיבעי ליה אלא משום דהוי טמא קודם שנזר. ובהא אפשר לא נאמר תגלחת כמו קרבן אבל טומאת ביה"ק שפיר מגלח עליה. ועוד קשה דלקמן גבי הא דבעי למילף ימי חלוטו דאינן עולין מימי טומאתו. ופריך מה לימי טומאה שכן סותר את הקודם. ויליף מנזיר בקבר דאינן עולין אף על גב דאינו סותר. ולדברי הרמב"ם אמאי לא קאמר כל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן יוכיחו שאין עולין. ואפשר לומר דמהא גופא שמעינן הא דאין עולין ימי הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן מדילפינן הכא מקרא דאם נטמא אחר כך בטומאה גמורה אינו מביא קרבן טומאה. ועל כרחך היינו משום דהימים שהוא בביה"ק אין עולין והוי טומאה קודם לנזרו. ומינה ילפינן לכל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן. אבל קושיא הראשונה במקומה עומדת. דהא משמע מהבעיא דרב אשי דטומאה גמורה היא. ועוד דאכתי תקשה מנ"ל דימי טומאה שאין הנזיר מגלח דאין עולין לו. וקרא דוטמא ראש נזרו דלמא אתי להיכא דנזר בעת טומאה גמורה. ואחר כך נטמא טומאה אחרת. גם מש"כ דלטומאה מעיקרא לא צריך קרא לא משמע הכי בכוליה שמעתין. והדברים ארוכים בזה. ויתבארו עוד בס"ד בהלכות אשר לפנינו.
ועוד מוכח לשיטתו דהא דימי טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן אין עולין הוא מהתורה מדלא מייתי קרבן טומאה אם נטמא אחר כך ויקשה מכאן על דבריו ז"ל בפ"ג מהלכות טומאת מת דכל טומאות אלו הם מדברי סופרים וכבר הקשה המשנה למלך ז"ל דבריו אהדדי בפרק ה' מהלכות נזירות. וגם זה יתבאר יותר לקמן במקומן בס"ד.
ואחר העיון מצאתי מקום גם לדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שכתב דאם חזר ונכנס עולין לו גם ימים שהוא שוהה בביה"ק. דבירושלמי בהלכה זו פליגי בזה רב ושמואל. דרב אמר דמיד שיצא מונה לנזירות. משום דהכתוב קראו טהור בשעת פרישתו כדכתיב ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו. ושמואל פליג עליה ואמר דאינו מונה אלא לאחר הזאת שלישי ושביעי. הרי דלרב מונה ימי הטומאה שאין מביא קרבן עליהם. וצריך לומר דרב מפרש למתניתין דלקמן ומתחיל ומונה מיד היינו דמונה גם ימי הטומאה וגם הם עולין לו. אבל כל זמן שהוא בקבר לרב נמי אין עולין לו. ואכתי דבריו ז"ל בפי' המשנה דלא כמאן. והא דאמרינן התם דלרב נמי דוקא אם נכנס בשביעי מביא קרבן טומאה. קצת קשה אמאי לא יביא קרבן טומאה אפילו אם נכנס קודם ז' כיון דעולין לנזירות. ועל כרחך צריך לומר דכל שהוא טמא מכבר אפילו אם חזר ונטמא בטומאה אחרת אינו מביא קרבן טומאה. ודברים אלו צריכים יותר ביאור. יזכני ה' לבאר אותם במקומן.
שם מי שנזר והוא בביה"ק ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו דסבר דמיתלי תליא וקאי. וכיון דמשכחת טהרה חיילא. ור"ל אמר דאין נזירות חלה עליו ואי הדר אמר חייל עליה ואי לא לא. לכאורה היה נראה לפרש דלהאי לישנא לר' יוחנן נמי אין נזירות חייל על אותן הימים שיהיו כל דקדוקי נזירות עליו לענין טומאה ותגלחת ויין. אלא דלענין זה חייל דמיד דמשכחת טהרה חיילא ממילא בלי שום אמירה. והכי משמע לישנא דמיתלי תליא וקאי. דאי חיילא מיד לכל דקדוקי נזירות אם כן לאו מיתלי תליא הוא. דהא חיילא מיד. ולר"ל לאו מיתלי תליא לחול אחר כך ממילא. אלא צריך שיחזור ויקבל אחר טהרתו. אבל לא משמע הכי מהא דפריך הש"ס לר"ל מהא דאם גילח ושתה יין סופג את הארבעים. אבל לר"י ניחא. אלמא דלר' יוחנן חייל עליה נזירות לגמרי מיד. ועל כרחך צריך לפרש הא דמיתלי תליא לכי משכחת טהרה היינו לענין קרבן לחוד. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דהאי לישנא לאו דוקא. ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה מיתלי תליא ומכל מקום נראה דאסור אינו מדוקדק. דהא מבואר כן בש"ס כנ"ל. ועיין בא"מ.
ולר"ל הוא דאמרינן להאי לישנא דלא חייל כלל וצריך שיחזור ויאמר אחר כך ולא ניחא ליה להאי לישנא למימר דלר"ל לא חיילא כלל לענין דיני נזירות. ומכל מקום אין צריך שיחזור ויאמר אחר כך אלא חייל ממילא לכי משכחת טהרה. משום דסבירא ליה להאי לישנא דלא מסתבר למימר הכי. דאי אין טומאה מעכבת על הנזירות וקבלתו קבלה היא. אם כן היה לה לחול מיד לכל דיני נזירות. ואי לא חלה לדיני נזירות קבלתו לאו קבלה היא. ואכתי קשה ממה נפשך אי לאו קבלה היא לא יהיה נדר כלל. ואמאי מחויב לחזור ולקבל. ואי קבלה היא ומחויב להיות נזיר יחול עליה מיד אחר טהרתו. אף על גב דבשעת קבלה אינו ראוי לנזירות דטמא הוא. מכל מקום אחר שיטהר יחול עליו מקבלתו הראשונה כדאשכחן בנזירות על נזירות דאע"ג דנזירות שניה לא חיילא השתא. חיילא לאחר מכאן ממילא והיכן מצינו כזאת דקבלתו לא יהיה קבלה ויתחייב לחזור ולקבל.
ומה שכתבו רש"י ותוס' ז"ל דסגי בקבלה מועטת שיאמר הריני כמו שנדרתי גם כן אין טעם לזה לחלק בהכי ואי בעלמא לא הוי קבלה כה"ג הכי נמי לא ליהוי קבלה. וצריך לומר דלר"ל מפרשינן למה שנזר בביה"ק היינו שנדר שיקבל עליו נזירות לכשיטהר. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש נדרים כה"ג ועיין מש"כ שם. אבל לסמוך על קבלתו זו לחודא לא סמכינן כיון דלא חזי השתא לנזירות. ולא דמי לנזירות על נזירות דהשתא נמי חזי לנזירות. ועיין בשיטה מקובצת ז"ל שנסתפק לר"ל בהאי לישנא אי אסור ביין ותגלחת. ולא הבנתי ספק זה כיון דצריך לחזור ולקבל ודאי נראה דקודם קבלה אין עליו כל דקדוקי נזירות. וטעמיה דר"ל בהא נראה דהכי סבירא ליה מסברא בעלמא דכל עוד שהוא בטומאתו לא חייל עליה נזירות. דלא מסתבר למימר דמהא דמיעט רחמנא טמא שנזר מקרבן יליף. וכמו שכתבו התוספות ז"ל לאידך לישנא דלהאי לישנא דלא חייל נזירות כלל לא שייך למימר דרחמנא מיעטיה מקרבן כיון דאין עליה נזירות כלל. ואשכחן הכי לרב הונא דסבירא ליה בהריני נזיר היום הריני נזיר היום דהשניה לא חיילא כלל. והכי נמי דכוותיה כיון דאינו ראוי לנזירות מחמת טומאתו אין קבלתו כלום. אלא דהתם בטלה נזירות השניה לגמרי והכא מחויב לקבל אחר שיטהר. ואפשר דהכי נמי אם אמר כשהוא ביה"ק הריני נזיר היום דאין עליו נזירות כלל. ומיירי הכא היכא דאמר הריני נזיר סתם. וכבר כתבתי בזה בחידושי לנדרים שם.
דף יז.
הכא במאי עסקינן שיצא ונכנס. ופירש"י ז"ל דאתי לאפוקי מדר"א דאמר לא בו ביום כו'. ואין דבריו מובנים דלענין מלקות לא פליג ר"א. ופשיטא דלוקה על הטומאה לכ"ע אפילו בו ביום. ור"א לא קאמר אלא לענין קרבן. ואפשר סבירא ליה דלר"ל דקיימינן השתא דיליף מפטורא דקרבן דנזירות לא חיילא כלל. אם כן הוא הדין לר"א דסבירא ליה דבו ביום פטור מן הקרבן הוא הדין דליכא מלקות. והתוס' ז"ל כתב דקמ"ל דאין צריך אמירה מפורשת וכמש"כ בשם רש"י ז"ל. עוד כתבו דקמ"ל דעובר בבל תאחר. וגם זה אינו מובן דהיכי שמעינן לה מברייתא דהא סופג את הארבעים קתני היינו אי הדר ואמר. אבל בל תאחר מנ"ל. ולתירוץ קמא נמי קשה מאי איריא יוצא ונכנס הא ביציאה לחוד גם כן מצי לאשמעינן האי רבותא דסגי בקבלה שאינה גמורה. ואפשר לומר דר"ל סבירא ליה בפירוש דיצא ונכנס כרב בירושלמי דאפילו קודם הזאת שלישי ושביעי עולה למנין. ואם חזר ונכנס מביא קרבן טומאה. ואם כן הא קמ"ל דאפילו בשעת טומאתו אסור בכל דקדוקי נזירות. אלא דבש"ס דילן משמע דלא סבירא ליה הא דרב. ורב גופא מפרש נכנס לאחר הזאה. וכדאמר רב לרב כהנא ורב אסי אמינא דלא צריכיתו.
תוס' בד"ה ונזיר טהור כו' וא"ת ולישני דהדר וקיבל כו'. וי"ל דהכא לא שייך הך רבותא שכתבו התוס' ז"ל לעיל ואם כן מאי קמ"ל בזה דשביעי עולה לו מן המנין. ואי קמ"ל דעולה לו אף על גב דאכתי טבול יום הוא. הך רבותא הוי מצי לאשמעינן היכא דנזר מתחלה בשביעי לטומאתו. ומאי איריא טמא שנזר. וק"ל.
שם גמ' אמר מר בר רב אשי מיחל כ"ע לא פליגי דחיילא אלא כי פליגי למילקי. עיין רש"י שכתב דלר"ל לא לקי אפילו אטומאה דבסוף אי לא הדר ואמר. וז"א כדמוכח בריש נדרים. דלהאי לישנא לא בעינן הדר ואמר. וגם לא נתבאר בדבריו לענין מאי חיילא ממילא כי משכחת טהרה. אי ליין ולתגלחת ואמאי לא יחול נמי לענין טומאה כיון דחיילא ממילא. ומ"ש דבעינן לענין טומאה דבסוף הדר ואמר.
והתוס' ז"ל פירשו דלר"ל נמי חייל לאלתר לענין תגלחת ויין. וכי פליגי למילקי אטומאה אם נטמא בתוך ימי טומאתו או אם התרו בו לצאת. לר"י לוקה גם אטומאה ור"ל סבירא ליה כיון דאימעיט נזירות בטומאה מקרבן הוא הדין דאימעיט ממלקות. ומכל מקום לר"ל נמי איכא מלקות בטומאה משום בל תאחר. וכדאיתא בריש נדרים. אבל משום נזירות לא לקי אטומאה. ומשמע להו הכי מהא דאמרינן מיחל כ"ע לא פליגי דחיילא משמע דחייל לאלתר. ועל כרחך לענין יין ותגלחת. והא דאמר ר"ל אין נזירות חיילא עליה הוא לענין טומאה. וגם דבריהם ז"ל צ"ע היכן מצינו לחלק באיסורי נזיר דילקה על יין ותגלחת ולא ילקה על הטומאה ואי משום דכבר טמא הוא מתחלת נזירותו דמיעט רחמנא בזה דאינו לוקה על הטומאה אין זה משום דנזירות לא חייל עליו אלא דגזירת הכתוב הוא היכא דנזר בטומאה לא ילקה על הטומאה ולמה אמר ר"ל דנזירות אינה חלה עליו. והתוס' ז"ל בנדרים כתבו דנזירות טהרה לא חייל עליו עדיין. ואין זה מספיק דהא אפילו בימי טומאתו מוזהר הוא על הטומאה כשהוא באמצע נזירות ועל כרחך הכא גזה"כ הוא.
אבל הר"ן ז"ל שם בנדרים פירש דלר"ל אינו לוקה על כל איסורי נזיר דנזירות לא חייל לאלתר כלל. והא דקאמר דלכ"ע חיילא היינו לכי משכחת טהרה חיילא מיד. ולא חידש לר"ל בהאי לישנא אלא דלא בעינן הדר ואמר אלא חייל ממילא לכשיטהר. והכי משמע פשטא דשמעתא וכבר הבאתי שם בנדרים דברי הירושלמי בהלכה זו דפליגי בזה במאי פליגי ר"י ור"ל. ואיכא דאמרי דפליגי ביין ותגלחת דבטומאה לר"י נמי אין מתרין בו אלא ביין ותגלחת קאמר ר"י דמתרין בו. ור"ל אמר מתוך שאין מתרין בו על הטומאה אין מתרין בו על היין והתגלחת. ולמסקנא משמע דר"י סבירא ליה דמתרין בו על הטומאה גם כן. אף על גב דלא נתברר לי פירוש דברי הירושלמי במאי דאמר התם מחלפא שיטתיה דרבי תמן הוא אומר מתרין בו על הטומאה ועל היין ועל התגלחת. ופי' הפני משה דממתניתין דלקמן היה מטמא כו' ואמרו לו אל תטמא. פריך דעלה אמר רבי יוחנן דמתרין בו על הטומאה. ואין זה מובן דהתם לכ"ע לוקה אם נטמא וחזר ונטמא. ולא פליגי אלא היכא דנזר בטומאה. אלא דנראה התם דטעמיה דר"ל דאין מתרין בו על הטומאה הוא משום דכבר טמא הוא. ומשום הכי אין מתרין בו אם חזר ונטמא דהוי כמו טומאה בחיבורין. וכיון דלא חל עליו איסור טומאה אין מתרין בו גם כן משום יין ותגלחת. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה.
שם ת"ש מי שהיה טמא ונזר כו' תיובתא. יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' ז"ל טעמיה דר"ל דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן הוא הדין דאימעיט ממלקות. והיינו לרבנן דר"א. אבל לר"א דסבירא ליה דלא מייתי קרבן אלא אם כבר יש ימים הראשונים. ואם כן לא איצטריך קרא לטמא שנזר דלא מייתי קרבן דהא ליכא ימים הראשונים ופ"ז לא שמעינן אליביה דאין לוקה על הטומאה. ואם כן אמאי לא מוקי לה להאי ברייתא כר"א. אבל לרבנן דאימעיט מקרבן שפיר אימעיט נמי ממלקות. אבל אי נימא דרל מסברא בעלמא הוא דסבירא ליה הכי אתי שפיר. והא דלא משני דסופג את הארבעים בנטמא לר"ל הוא משום לאו דבל תאחר משום דמשמע ליה אפילו נטמא באותו יום שנזר בטומאה דבזה ליכא בל תאחר. ועי' בריש נדרים שכתב הר"ן ז"ל דנזר והוא בביה"ק עובר בבל תאחר היינו דצריך לצאת מיד ולקבל עליו נזירות טהרה. לישנא דמיד אינו מדוקדק דהא ביום שנזר ליכא בל תאחר אפילו אם ישהה בביה"ק. ואי לאו דבל תאחר הוי לאו שיש בו מעשה אי לא יתבאר לקמן.
תוס' בד"ה קרבן טומאה הוא דלא מייתי כו' שמבקש ליטהר כו'. אין לשונם ז"ל מדוקדק ומאי בעו בזה דפשיטא דלקי אם חזר ונטמא כמו באמצע נזירות אף על גב דליכא נפקא מינה לנזירות טהרה היינו שחזר ונטמא תיכף אחר טומאה ראשונה וכמש"כ.
בד"ה אילימא דאמרי ליה לא תנזור כו' ולא הוי כלאו שאין בו מעשה. דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר עכ"ל. כוונתם אף על גב דקבלת הנזירות לאו מעשה הוא מכל מקום מה שאינו יוצא בשעת קבלה זה חשוב מעשה ולא בעינן הכא שהייה וכי מיבעי ליה בנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע את המעזיבה כי גמירי שהייה במקדש אבל אבראי לא גמירי שהייה ולוקה אפילו אם לא שהה או דילמא אבראי נמי גמירי שהייה ואינו לוקה אלא אם כן שהה כדי השתחוואה. כן פירש רש"י ותוס' ז"ל כאן ובשבועות. ולפי זה משמע דהא דגמירי הלכה במקדש אם שהה חייב הוא לקולא דבעינן דוקא שישהה ואי לאו הלכתא היה חייב אפילו אם לא שהה. ולכאורה משמע איפכא דאי לאו הלכתא לא היה חייב כלל אפילו שהה כיון דלא קעביד מעשה. ובשבועות שם דף י"ז בעי רבא תרתי בעיי חדא אי צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה אלא לוקה אפילו לא שהה משמע נמי דמסברא לא בעינן שהייה. ותו מיבעי ליה תלה עצמו באויר העזרה מאי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחוואה הוא. אבל היכא דלאו בר השתחוואה לא גמירי שהייה ואפילו שהה פטור. משמע מזה איפכא דמסברא בלא הלכתא פטור לגמרי אפילו שהה.
והתוס' ז"ל שם בשבועות בד"ה או אין צריך כו' כתבו דהא דפשיטא ליה לענין מלקות דבשהה ודאי חייב לרב ביבי דסבירא ליה במכות לענין כלאים דשהייה לא מיחייב היינו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא בבעיא דמלקות מיירי למ"ד לוקין עליו. ואם כן בשיעור שהייה פשיטא דלוקה. וכי מיבעי ליה אי צריך שיעור שהייה. אבל לרב אשי דסבירא ליה דגבי כלאים כל ששהה כדי לפשוט וללבוש חייב אתיא הכא ככ"ע דבשיעור שהייה ודאי לוקה. ולענין מקדש נמי על כרחך כי גמירי הלכתא דבעינן שיעור שהייה דאי לאו הלכתא היה חייב אפילו בלא שיעור שהייה כל ששהה כדי יציאה וכניסה. דלפרוש מן הטומאה חשיב מעשה כמו ליטמא בתחלה.
אלא דלפי זה צ"ע אמאי קרינן לה התם בשבועות ובהוריות מצות עשה שבמקדש מקרא דוישלחו מן המחנה הא ל"ת גמורה היא כל שאינו פורש עצמו מן הטומאה. ועיין תוס' שם בשבועות בד"ה אבל חייבים על עשה שבנדה מש"כ שם. וע"ש בדף י"ח ע"ב בד"ה לא תעשה מנ"ל. וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל בהוריות שכתב שם בפ"ג במשנה דאין חייבין על עשה כו' ומבואר הוא שעשה זה שבמקדש ועשה שבנדה אינם מצוות עשה גרידא. אבל הוא מצוה מדרך הקבלה כמו שנצטוה עליו למי שיש עליו בגדי שעטנז פשוט זה הבגד שזה הציווי סיבתו מצות לא תעשה עכ"ל. הרי דהרמב"ם ז"ל מדמה לפרישה דמקדש ונדה לפשיטה דכלאים דחשיב מעשה. ואם כן הוא הדין פרישה דנזיר מבית הקברות גם כן כה"ג הוא. ופשיטא דאית ביה מלקות אם שהה ולא יצא אלא דמיבעי ליה אי צריך שהייה כדי השתחוואה.
אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו הלכה ט' משמע דמפרש להאי בעיא אי גמירי בה שהייה ולוקה אם שהה או דלמא לא גמירי בה שהייה ואינו לוקה כלל אף על פי ששהה ופסק התם לקולא דאפילו שהה אינו לוקה. וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל התם דהכי מפרש לה הרמב"ם ז"ל. ולפי הנ"ל קשה על זה מאיזה טעם יפטור אם שהה כיון דיכול לפרוש מן הטומאה. ושם הלכה ח' כתב מי שנזר והוא בבית הקברות כו' ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזור שם אינו מגלח שערו כו'. וכבר הקשו הלחם משנה ז"ל שם אמאי לוקה על שהייה כיון דמספקא לן אפילו אם שהה לפי שיטתו. ועי' בכסף משנה שהגיה שם בדברי הרמב"ם ז"ל ולוקה על שהייתו אלא אם התרו בו שלא יזור שם. ולי נראה דכן צריך לומר ולוקה על שהייתו שם אם התרו בו שלא יזור שם. דלפי שיטתו דמיבעי ליה אי חייב ע"י שהייה היכא דאמרינן ליה לא תנזור פשיטא דחייב אבל על ידי שהייה דבלא שהה ליכא מלקות דמה שלא יצא בשעת קבלת נזירות לא סבירא ליה להרמב"ם ז"ל דחשיב מעשה אלא אם שהה אחר כך מהני בזה התראתו שלא יזור. ואתי שפיר קושית הלחם משנה ז"ל. וגם אין צריך להוסיף בדברי הרמב"ם ז"ל תיבת אלא כמו שהגיה הכסף משנה ז"ל. אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה יפטר אם שהה ולא פירש אפילו אם נטמא באונס כיון דיכול לפרוש מן הטומאה. והוי דומיא דפשיטת כלאים. ועוד קשה דבפ"ה מהל' נזירות הלכה י"ט כתב נכנס לאוהל המת או לביה"ק בשגגה ונודע לו והתרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה. והוא ששהה כדי השתחוואה כמו בטומאת מקדש עכ"ל. הרי שכתב דאם נכנס בשגגה לוקה על שהייה ומ"ש היכא דנטמא באונס כגון שפרע עליו את המעזיבה אינו לוקה אפילו אם שהה ואם נטמא בשוגג ואחר כך נודע לו לוקה על שהייתו וכן הקשה הלחם משנה ז"ל.
והיה נראה לומר דהתוס' ז"ל כתבו בשבועות שם דטעמא דרב אשי דמחייב בכלאים בכדי פשיטה ולבישה משום דתחלת הלבישה היה ע"י מעשה אם כן י"ל דהיכא דנכנס לביה"ק בשוגג דעשה מעשה בכניסה בטומאה משום הכי חייב גם כן בכדי שהיה אבל הכא דמיירי בשחבירו פרע עליו את המעזיבה דהוא לא עשה מעשה משום הכי לא מחייב אשהייה גם כן. אבל אין זה מספיק דאם כן גבי מקדש גם כן אמאי לא מיבעי ליה כה"ג אם לא עשה מעשה בתחלת הטומאה כגון שנכנס ואחר כך מת שם מת דנטמא באוהל ממילא ולא עשה מעשה אם יתחייב על השהייה. ומאי קמיבעי ליה הכא אי אבראי גמירי שהייה. ובלאו הכי לענ"ד נראה דאין אנו צריכים לזה דתחלת הלבישה ע"י מעשה דאטו אם לבשו אחר באונס דהוא לא עשה מעשה אין מתרין בו אחר כך על הפשיטה. אלא ודאי זה גופא חשיב מעשה מה שהוא לבוש כלאים ונושאן עליו ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות כלאים ובכסף משנה שם. ומש"כ הכסף משנה שם דהא דלוקה על הכלאים אפילו הלבישו אחר היינו משום דהוא עצמו מסייע ללבישה. לענ"ד אין צורך לזה דתחלת הלבישה ודאי חשיב מעשה אפילו על ידי אחר אם לא באונס הוא. וכי קאמינא דליכא מעשה בתחלת הלבישה היינו היכא דהלבישו אחר באונס. ועי' בזה בברכות בהא דהמוצא כלאים בבגדו. ובמנחות סוף פרק הקומץ רבה. וכן נראה לענין טומאה דמה שעומד באוהל המת מעשה הוא וחייב לצאת. וכבר נאמרו דברים אלו באורך בדברי הראשונים ז"ל. ועי' מל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש (ה"ג) שהאריך קצת בזה. וכתב שם לדברי התוס' דאפילו אם חבירו פרע עליו המעזיבה חשיב תחלתו ע"י מעשה דהכניסה לביה"ק מעשה היא אפילו אם היתה בהיתר. וע"ש שהביא ראיה לזה מדברי התוס' ז"ל שכתבו דאם התרו בו לא תנזור חשיב מעשה מה שאינו יוצא אף על גב דהכניסה לביה"ק היתה בהיתר. ואין מזה ראיה דמה שאינו יוצא בשעת קבלה ודאי חשיב מעשה לכ"ע ואפילו שהייה לא בעינן לדברי התוס'. ועי' בסוף דבריו שם שמסיק דאם נטמא באונס על ידי חבירו לכולי עלמא לא לקי כיון דתחלת הטומאה לא באה על ידי מעשה. והמה סותרים תחלת דבריו ז"ל שכתב לדברי התוספות ז"ל דהכניסה חשיב מעשה אפילו היתה בהיתר.
ועוד קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל כיון דהוא ז"ל מפרש לבעיא דרב אשי אי לוקה על השהיה בנזיר בקבר או דלמא אינו לוקה כלל על השהייה. אם כן נהי דמחלק בין היכא דנטמא באונס כמו הכא בפרע עליו המעזיבה ובין נטמא בשוגג ואחר כך נודע לו דלוקה על שהייתו מכל מקום מנ"ל דבעינן שיעור השתחוואה כיון דלא הוזכר בעיא זו בש"ס א"כ מסתברא דלא הוזכר שיעור השתחוואה אלא לענין מקדש. אבל לנזיר בקבר בשהה כדי כניסה ויציאה לחוד ליחייב כמו בכלאים דסגי כדי לפשוט וללבוש.
וראיתי להמשנה למלך ז"ל שם בפ"י מהלכות נזירות שכתב לדייק מדברי רש"י ז"ל בשבועות דלא מיבעי לן אי גמירי שהייה אלא אם נכנס בשידה כו' ואחר כך נטמא דנולדה הטומאה כשהוא בבית הקברות ונכנס בהיתר אבל אם נכנס לבית הקברות בלא שידה אפילו באונס בזה ודאי לא גמירי שהייה. דבפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה היינו אם נכנס באיסור במקדש אפילו שוגג כשנודע לו והתרו בו ודאי לוקה לאלתר. והוא הדין בנזיר שנכנס לבית הקברות אפילו אם נכנס בשוגג מכל מקום כשנודע לו לוקה בלא שהייה. ויפלא בעיני שלא הביא דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה שכתב להדיא איפכא. דבכה"ג בעינן שהייה כדי השתחוואה. גם אם תחלת כניסתו היה באיסור. וכן לענין מקדש י"ל דעיקר הלכתא לנטמא בפנים נאמרה. דלנטמא בחוץ ונכנס לא איצטריך הלכתא דהא חייב קרבן מיד ועיקרה לקרבן נאמרה. אבל לבתר דמיבעי לן אי שייך שהייה למלקות לאו דוקא לנטמא בפנים אלא אפילו נכנס בשוגג בטומאה ואחר כך נודע לו גם כן אינו לוקה אלא בשהה כדי השתחוואה. אף על גב דלישנא דהש"ס שם בשבועות לא משמע הכי בהא דקאמר או דלמא בפנים גמירי שהייה ל"ש לקרבן כו'. ובשיטה מקובצת בשמעתין ראיתי שכתב דלא הוי מצי לאוקמי בעיא דרבא כגון שנכנס לבית הקברות בשוגג והתרו בו לצאת משום דאמרינן בשבועות דבאונס גמירי שהייה משמע מדבריו ז"ל דיש חילוק בין אונס לשוגג. ולא מצאתי מקום לחילוק זה. ובין מזיד לאונס הוא דסבירא ליה להש"ס בשבועות לחלק וכמו שכ' התוס' ז"ל.
עוד ראיתי שם במשנה למלך ז"ל שדקדק במה שכתב רש"י הכא שנזר בבית הקברות בשידה תיבה ומגדל. ובשבועות פי' רש"י שהיה נזיר מכבר ונכנס לבית הקברות בשידה כו'. ובאמת אין דברי רש"י ז"ל כאן מובנים דמאי נפקא מינה במה שנזר כשהוא בשידה כו' הא זה הוא ממש כמו שנזר עד שלא נכנס לבית הקברות ואחר כך נכנס. דפריעת המעזיבה זו היא כניסתו ומה לי אם נזר קודם כניסה או לאחר כניסה כל זמן שהוא בשידה כו' הרי הוא כאילו לא נכנס. וגם אינו מובן מה שכתב בד"ה בעי רבא דלר' יוחנן בעי לה דאמר דלוקה על הטומאה. ולפי המסקנא לכ"ע לוקה דכשנזר בשידה חלה עליו נזירות גמורה לכ"ע. וכי שהה לאחר כך ודאי לוקה לכ"ע.
הדרן לקמייתא על כל פנים דברי הרמב"ם ז"ל נפלאים המה כנ"ל. והיה נראה דמקור של דברי הרמב"ם ז"ל הוא מהני תרתי בעיי דאיבעי לן בנזיר בבית הקברות חדא בשבועות וחדא בשמעתין. ושם בשבועות לא איתמר כל הני שקלי וטריי דאתמר הכא. ומשום הכי מפרש לבעיא דשבועות בנזיר שנכנס לבית הקברות בשוגג אי בעי שהייה כדי השתחוואה או לאו ככל אינך בעיי דהתם והיינו הך דכתב בפרק ה' דבעינן דוקא כדי השתחוואה ולקולא. והך דהכא מפרש לה דמיבעי ליה אי מחייב בשהייה כלל. וכל שכן לפי מה שהגהתי בדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אם אמרו לו לא תנזור אינו לוקה אלא אם שהה. אם כן על כרחך הא דמיבעי ליה בנכנס בשידה כו' היינו אי מחייב בשהייה. ופסק לקולא דאינו לוקה כלל אפילו אם שהה. ועדיין לא מצאתי טעם מספיק לדבר דלא ילקה על השהייה אפילו בכה"ג. וגם מאי איריא דכתב להאי דינא בנזיר בבית הקברות הא איתיה להאי אפילו אם היה נזיר כבר ונכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל.
והנה עוד עלה בדעתי לומר דמה שכתב הרמב"ם ז"ל דאע"פ ששהה שם אינו לוקה לאו משום דלא גמירי בה שהייה לחיובא אלא משום דהוי טומאה בחיבורין ואפילו אם נטמא בטומאה אחרת בעודו בבית הקברות אינו לוקה דמחולל ועומד הוא. ושהייתו בבית הקברות לא חמיר מאילו נגע בטומאה. וכבר הקשו כן התוס' ז"ל בשבועות שם מאי מיבעי ליה בשהייה הא הוי טומאה בחיבורין. ומה שתירצו שם דהא דפטור בטומאה בחיבורין היינו דוקא בלא הספיק להשליכו מעליו ע"ש מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי מדלא ביאר לחלק כנ"ל. וגם מה שתירץ בשם ר"ת דמיירי שנטמא סמוך לחשיכה דמוסיף יום אחד בשהייתו היינו דבעיין על כרחך צריך לאוקמי בהכי. אבל לשון הרמב"ם ז"ל אפשר לפרש בהכי דמשום הכי לא לקי על השהייה משום דהוי טומאה בחיבורין. אלא דדבריו ז"ל בפ"ה לא נראין הכי. דאם כן אמאי לוקה התם על שהייתו הא הוי טומאה בחיבורין. ועל כרחך צריך לומר לשיטתו דטומאה בחיבורין שאני דכ"ז שהוא נוגע בטומאה אינו חייב אם נוגע בטומאה אחרת דאינו מוסיף חילול על חילולו. אבל כשמתרין אותו לפרוש מן הטומאה שפיר לוקה משום דחייב הוא בכל שעה לפרוש מן הטומאה. וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן. אבל למאן דמיקל אפילו בטומאה שלא בחיבורין. והוא דעת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' הנ"ל ודאי קשה אמאי לוקה על השהייה הכא. דהא לא עדיף שהייה זו מאילו יצא וחזר ונכנס דפטור. והוא ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל שכתב כאן דאע"פ ששהה אינו לוקה עיין שם. ולקמן בהלכה זו דטומאה בחיבורין יתבאר יותר בזה. יזכני ה' ברחמיו.
שוב ראיתי דהלכה זו מבוארת בירושלמי בשמעתין (הלכה ו) דפליגי התם ר"י ור"א. עודנו שם בבית הקברות. ר' יוחנן אמר מתרין על כל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה. ור"א אמר אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור. הרי דר"י מחייב על כל שהייה כדי פרישה. ואמר ר' הילא מהשתחואה למד ר' יוחנן. כי היכי דחייב התם בשהה כדי השתחואה. הכי נמי חייב אם שהה כדי פרישה. ומשמע התם דהכא לא בעינן שיעור השתחואה אלא כדי פרישה. אלא דלמד מהתם כי היכי דהתם חייב בשהה הכי נמי חייב בשהה. האנן סברין מימר מה פליגין במכות הא קרבן לא. מן מה דמר ר' הילא מהשתחואה למד הדא אמרה היא בקרבן היא במכות. ופי' הפני משה דר"י קרבן נמי מחייב אשהייה.
והא דתנן ואינו מביא קרבן טומאה היינו אם לא שהה. והוא תמוה לכאורה דהא קרבן ודאי לא מייתי כיון דכבר טמא הוא. וכדתנן לקמן נטמא וחזר ונטמא אינו מביא על טומאה השניה דכטומאה אריכתא היא. ואולי דוקא היכא דבר קרבן הוא על הטומאה ראשונה. אבל הכא דאינו מביא קרבן על הטומאה ראשונה. כי חזר ונטמא מביא קרבן והוי כמו יצא ונכנס דמביא קרבן טומאה על הכניסה. וכמ"ד התם אפילו נכנס קודם הזאת ג' וז'. ומכל מקום צ"ע דיצא ונכנס דעולין לו מן המנין שפיר מביא קרבן טומאה כי חזר ונכנס. אבל הכא דאין עולין לו מן המנין למה יביא קרבן טומאה על השהייה. וכן כתב רש"י ז"ל בשבועות דקרבן לא שייך הכא דנזיר לא מייתי קרבן אלא למיחל עליה נזירות טהרה ע"ש וצ"ע. על כל פנים שמעינן מינה דר"י ור"א פליגי בהא אי חייב על השהייה אי לא. ופריך עליה דר"י ממתניתין דהיה שותה יין כל היום כו' אינו חייב אלא אחת. ולר' יוחנן משמע דהתראה אחת חל על כל פרישה ופרישה. ומשני דאין בית הבליעה פנוי דלא הוי שום הפסק בנתים. ומשום הכי אינו חייב אלא אחת. ופריך מהיה מטמא למתים כל היום כו' פתר לה בשוהה על כל פרישה והוא לוקה. על כרחך צריך לפרש דמוקי למתניתין בלא שהה כדי פרישה והוא מיירי בשוהה על כל פרישה. ופריך עוד מהא דתני כהן שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר דאינו חייב שנאמר להחלו מי שמוסיף חילול. ואם כן אמאי לוקה הכא על השהייה הא אינו מוסיף חילול והיינו קושית התוס' ז"ל בשבועות. ומשני דר' יוחנן דריש לה להיכא דנטמא לאביו בהיתר דבעוד שהוא לוקט עצמות אביו אם נטמא לאחר אינו לוקה. אבל בסתם נטמא למת כל ששהה כדי פרישה לוקה. והעולה משיטת הירושלמי דהאי דינא דשהייה תליא בהך דינא דטומאה בחיבורין. ונראה דבהכי מפרש התם נמי הך פלוגתא דלהחלו בשעת מיתה ר' אומר אף במותן. היינו דרבי מחייב אפילו לאחר מיתה אם שהה כדי פרישה. והיינו דאמר שמעון בר ווא הא נפיקא מן כא כו' ע"ש דצריך לצאת מיד ולא לשהות. ומאי דמחייב ר' יוחנן על כל פרישה בהתראה אחת כן הוא שיטת הירושלמי לקמן במתניתין דהיה מטמא למתים כו'.
ובאותו ענין יש לי מקום עיון בדברי הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן שע"ב (סעיף ז') בכהן ששוכב ערום באוהל עם המת דצריך להקיצו. ונלמד דין זה מהא דהמוצא כלאים בבגד חבירו פושטו אפילו בשוק דכל מקום שיש חילול כו'. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דנזיר כה"ג אינו לוקה על השהייה אלא מכין אותו מכת מרדות משמע דליכא אלא איסור דרבנן בשהייתו ופשיטא דכהן ונזיר דין אחד להם בזה וכדמוכח בירושלמי הנ"ל גם כן. ואם כן היכי ילפינן לה מכלאים דהתם לוקה על כל כדי פשיטה ולבישה ומשום הכי אינו עומד כבוד הבריות לנגדו. אבל בכהן דאינו לוקה על שהייתו או משום דהוי טומאה בחיבורין או משום דלא חשיב מעשה וכמו שכתבתי לעיל מאיזה טעם שיהיה. גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ובאמת יפלא בעיני מדוע לא אשכחן לבעיא דרבא בנזיר בבית הקברות גם בכהן בבית הקברות ובכה"ג שנכנס בשידה תיבה ומגדל. והרמב"ם ז"ל כתב להאי דינא גם כן בהל' אבל לענין כהן.
ותו אמרינן התם בירושלמי יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. אמר לו ר' טרפון וכי מה הוסיף על חילולו כו'. וכן פליגי ר' טרפון ור' עקיבא במסכת שמחות בפ"ד בנטמא בו ביום לאחר שפירש אלא דהתם גרסינן איפכא ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. ולמאן דפוטר אפילו שלא בחיבורין היינו משום דבאותו יום אינו מוסיף חילול ומאן דמחייב היינו משום דמוסיף לענין הנוגע בו ואם כן הדרא קושיין לדוכתיה הכא בשהייה מאי תוספת איכא. ואכתי אמאי חייב אשהייתו דאי מלקין אותו משום דחייב לפרוש מן הטומאה אם כן למה בעינן תוספת חילול בפירש וחזר ונגע. וצריך לומר דהא דמלקין אותו לפרוש מן הטומאה הוא גם כן כדי למעט חילולו. והדברים ארוכים וצריכים עיון גדול בדברי הראשונים ז"ל.
ועוד צל"ע בדברי הרמ"א ז"ל בסי' שע"ג בהגהה סעיף ז' שכתב דבזמן שהוא עוסק במתו מותר להטמאות לאחרים. הן אמת דהכי איתא במסכת שמחות פרק הנ"ל הלכה ט"ו ע"ש. אבל בירושלמי בשמעתין מבואר להדיא דבחיבורין גם כן איכא איסורא. ואפילו נטמא לאביו אסור להטמאות לאחרים. ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם ועוד יתבארו ענינים אלו במקומן בס"ד.
עוד ראיתי שם במסכת שמחות פרק הנ"ל הלכה כ"א כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים ושאין הנזיר מגלח עליה אינו סופק את הארבעים והרי בנזיר עצמו גם כן לוקה על כל טומאה ומאי שנא כהן מנזיר וגם בזה אנופף ידי שם בדיני טומאה לבאר יותר בזה אי"ה.
ומדברי הירושלמי נראה דטומאת בית הקברות הוא טומאה שהנזיר מגלח עליה ומביא קרבן עליה ודלא כדברי הרמב"ם ז"ל במתניתין.
ויש לי עוד דברים באותו ענין במה שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ה (הלכה כא) דאם נזר בבית הקברות לוקה גם משום בל תאחר. והרא"ש ז"ל בריש נדרים כתב דהוי לאו שאין בו מעשה. והלחם משנה ז"ל כתב דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם וכמו שכתבו התוס' ז"ל. וזה דלא כמו שכתבתי להגיה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו דאפילו אם התרו בו לא תנזור אינו לוקה אלא אם כן שהה שם. אם כן בבל תאחר לא שייכא חיובא דשהייה דהא לא מאחר בשהייתו נזירות טהרה ומאי טעמא לוקה משום בל תאחר אלא על כרחך מה שאינו יוצא בהתחלת הטומאה חשוב מעשה ולוקה על כל האזהרות וכי היכי דלוקה על טומאה וביאה אפילו אם חבירו פרע עליו את המעזיבה מדעתו וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הלכה י"ח ע"ש אף על גב דהוא לא עביד מעשה. ועיין תוס' ז"ל לקמן דף מ"ג. ודו"ק בכל הנ"ל.
ועוד יש מקום עיון בענין זה בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים פ"ה (הלכה ח') שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר לירד למצרים לסחורה ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה דבשעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה. אלמא דלא חשיב מעשה מה שאינו יוצא ומאי שנא דלענין יציאה מן הטומאה חשיב מעשה. ונראה דיש לחלק דעל יציאתו ממצרים בלאו הכי לא שייך מלקות דהוי התראת ספק שיכול לומר דיצא משם ולא ישתקע כיון דאין איסור בשהייה שם ומה שכתב דאם יחשוב להשתקע הוי אין בו מעשה היינו אפילו אם אומר בשעת כניסתו לשם דנכנס על מנת להשתקע שם מכל מקום אין בו מלקות כיון דבכניסה עצמה אין כאן איסור ומה שאומר דכניסתו היא להשתקע זה אין בו מעשה. וי"ל עוד דהתם במצרים דאינו מצווה על הפרישה משם וליכא איסורא אלא השקיעה שם זה חשוב שפיר אין בו מעשה כיון דאין שיעור לזה. אבל בלאו הכי נראה דהתראת ספק הוא. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שם דממה שכתב דלא הותר לחזור למצרים אלא לסחורה ולפרקמטיא משמע דלטיול בעלמא אסור. ואם כן מצינו מלקות בלאו זה כשיורד רק לטיול בעלמא ואמאי כתב דאין אסור אלא להשתקע. וי"ל דלאו דוקא לסחורה אלא היינו ירידה על מנת לחזור דזה מצוי הוא בסחורה ובפרקמטיא ואין אסור אלא הישיבה שם וכמבואר בירושלמי הביאו הכסף משנה ז"ל שם לישיבה אי אתה חוזר וגם בזה צ"ע בדברי הראשונים ז"ל ועיין בפ"ג מהל' אבל בדברי הרמב"ם ז"ל ובדברי הכסף משנה ז"ל שם ובלחם משנה. ובדין התראת ספק לדעת הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו בזה במקום אחר.
דף יז:
בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא. יש לדקדק אמאי לא פשיט ליה מהא דתנן ואין עולין לו מן המנין ואי נימא דטעון תגלחת פשיטא דאין עולין למנין דהא תגלחת סותרת. וי"ל דנפקא מינה לענין נזירות מרובה דנשאר עדיין שלשים יום כדי גידול שער וקמ"ל דאין עולין וכדמוקי לה הש"ס לקמן להא דימי חלוטו וימי ספורו דאינו סותר את הקודמין היינו בנזירות מרובה עיין לקמן דף נ"ו (והוא הדין דאיכא נפקא מינה גם בנזירות מועטת. דאי נימא דעולין ואין צריך למנות שלשים אלא משום גידול שער אם כן אי נטמא בימי גידול שער אינו סותר אבל אם אינן עולין כי נטמא סותר הכל. ובעיקר דין סתירת תגלחת אי דוקא בנזירות מועטת או גם בנזירות מרובה ודעת הרמב"ם ז"ל בזה יתבאר לקמן בפרק ג מינים בס"ד.
דף יח.
ומה טהור שנטמא כו' מי שהיה טמא מתחלתו אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרים. לכאורה אי דרשינן ק"ו כה"ג הוי לן למידרש שלא יחול כלל נזירות בטומאה דמה אם היה טהור ונטמא סותר את הקודמים כל שכן אם הוא טמא מעיקרא שלא יחול נזירות כלל. ומצינו ק"ו כה"ג לענין הוא טמא מעיקרא שלא יחול נזירות כלל. ומצינו ק"ו כה"ג לענין הכפרה קודם הנדר כדאיתא בנדרים. וי"ל דהא דסותר את הקודמים לאו משום דמבטל הנזירות שמנה כבר אלא גזירת הכתוב הוא שלא יהיה טומאה מפסקת בנזירות וליכא למילף בק"ו שלא יחול כלל. וק"ל.
מאי רבי כו' דתניא וקדש את ראשו כו'. תחלה צריך לבאר מחלוקת התנאים בזה ואחר כך אכתוב מה שיש לדקדק בשמעתין. הנה עיקר פלוגתא דתנאי בזה הוא מאימתי מתחיל למנות נזירות טהרה ואיכא בזה ד' תנאי. ר"י בר"י סבירא ליה דמתחיל למנות בשביעי מיד לאחר הזאה ותגלחת ודריש וקדש את ראשו ביום ההוא קאי אשביעי. ורבי סבירא ליה דאינו מתחיל אלא ביום הבאת קרבנות תחלת שמיני אף על פי שלא הביא עדיין שום קרבן כיון שהוא ראוי להביא קרבן מתחיל למנות מיד בשמיני ודריש ביום ההוא אף על פי שלא הביא קרבנותיו והיינו דקאמר ביום הבאת קרבנותיו וביומא תליא ולא בקרבנות. ור' אליעזר לקמן בברייתא לפרש"י ז"ל סבירא ליה כרבי דמתחיל בשמיני. ולפי' התוס' ז"ל סבירא ליה כר"י בר"י. ורבנן דברייתא סבירא ליה דאין מתחיל למנות אלא אחר הבאת קרבן היינו חטאת אף על פי שלא הביא אשמו. ור"י בנו של ריב"ב סבירא ליה דאשם גם כן מעכב ואינו מונה עד אחר שיביא גם אשמו אף על פי שלא הביא עולתו ובכריתות תנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד משמע דאע"פ דטומאות הרבה הם ולאו חדא טומאה אריכתא מכל מקום אינו מביא אלא קרבן אחד ואמר רב חסדא דלא אתיא מתניתין אלא כר"י בר"י דמתחיל נזירות טהרה בשביעי. משום הכי כי חזר ונטמא בשביעי חשיבא טומאה אחריתא ואפילו הכי קמ"ל מתניתין דאינו מביא אלא קרבן אחד. אבל לרבי אם נטמא בשביעי הוי טומאה אריכתא כיון דלא התחיל בנזירות טהרה עדיין ואם נטמא בשמיני דכבר התחיל נזירות טהרה ויצא לשעה הראויה להביא קרבן חייב להביא על כל או"א.
ובעי הש"ס אמאי לא אוקים רב חסדא כרבי ובנטמא בליל שמיני דנזירות טהרה כבר התחיל והוי טומאות הרבה ומכל מקום אינו מביא אלא אחת משום דלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן. ומשני דהא בהא תליא. דאי לילה מחוסר זמן. נזירות גם כן לא מתחלי אלא ביום שראוי להביא קרבנותיו היינו ביום השמיני ואי לילה אינו מחוסר זמן הרי זה בכלל שעה הראויה להביא קרבן וחייב על כל אחד ואחד. והא דלא מוקי הש"ס למתניתין דכריתות כרבנן. דנזירות אינו מתחיל אלא לאחר הבאת חטאת ואם נטמא קודם הבאת קרבנותיו אינו מביא אלא אחת. משום דלדידהו דנזירות לא חייל עדיין חשיב גם כן כטומאה אריכתא ולא מיקרי טומאות הרבה. כללא דמלתא לא מיקרי טומאות הרבה אלא אם נטמא בשעה שחל נזירות טהרה ולא אשכחן אלא לר"י בר"י אם נטמא בשביעי דכבר התחיל נזירות טהרה ואפילו הכי אינו מביא אלא אחת כיון דלא יצא עדיין לשעה הראויה להביא קרבן.
ובפ"ק דחגיגה פליגי בזה חזקיה ור' יוחנן. דר"י אמר דנטמא בליל ח' נמי מביא קרבן אחר. ופריך התם מדידיה אדידיה דאמר התם כיון דלא חזי בראשון אין לו תשלומין ואילו הכא אף על גב דקרבן ראשון לא יצא לשעה הראוי' דהא נטמא בלילה ואפילו הכי יש לו תשלומין ומביא ב' קרבנות. ומשני שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. ולפי זה קשה כיון דסבירא ליה השתא אליביה דר' יוחנן דלילה מחוסר זמן אם כן נזירות טהרה גם כן לא התחיל עדיין ואם כן אמאי מביא הא הוי כטומאה אריכתא וכדאמר רב חסדא הכא. ואין לומר דר' יוחנן סבירא ליה כר"י בר"י דנזירות טהרה משביעי חיילא. וכי נטמא בשביעי הוא דאינו מביא אלא קרבן אחד אבל אם נטמא בליל שמיני מביא על כ"א. דז"א כיון דסבירא ליה השתא דלילה מחוסר זמן אם כן מה בין שביעי לליל שמיני.
ועוד יש לדקדק דמשמע התם דפריך עליה דר"י אמאי מייתי קרבן על טומאה הראשונה כיון דלא חזי בזמנה היינו בשמיני תו לא תיהוי לה תשלומין ואטומאה שניה נמי לא בעי לאתויי קרבן כיון דלא חל נזירות טהרה עדיין. ואם כן אטו לא בעי לאתויי קרבן כלל וזה לא שמענו ואפילו אליבא דרבי אם נטמא בשביעי על כל פנים קרבן אחד מייתי. ובהא ליכא לשנויי חד מהני תירוצי דשני הש"ס בחגיגה דשאני טומאה כו' ליכא למימר דהא רבי סבירא ליה דשני רגל בפ"ע הוא ושביעי ודאי מחוסר זמן הוא. ואם כן אמאי מייתי קרבן כלל. וי"ל כיון דטומאה אריכתא היא ודאי חד קרבן בעי אתויי ולא פריך אלא אהא דמייתי אטומאה ראשונה לבדה וכיון שנדחית בזמנה אין לה תשלומין. ואכתי קשה למאי דמשני שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין כו' משום הכי אפילו לא יצא לשעה הראויה להביא קרבן מביא על כ"א. אם כן מאי טעמא דמתניתין בנזיר שנטמא טומאות הרבה היינו שנטמא בשביעי לר"י בר"י אמאי לא יביא על כל אחד ואחד. אם לא שנאמר דנטמא בשביעי כיון דלא נטהר לגמרי וצריך הערב שמש מודה ר"י דאינו מביא אלא אחת. אבל בליל ח' כיון דנטהר לגמרי מראשונה חייב להביא עכאו"א כיון דטומאה יש לה תשלומין ור"י אליבא דר"י בר"י קאמר דנזירות טהרה משביעי חיילא ועיין רש"י ז"ל שם בחגיגה בד"ה ור' יוחנן כו'. וד' התוספות ז"ל שם בד"ה נטמא ביום אינן מובנים ועיין מהרש"א ז"ל שם.
אבל בכריתות דף ח' לא משמע כן בהא דאמרינן התם דוקא אם ראה בליל ח' לזב בעל ב' ראיות הוא דמביא. אבל ראה ביום ז' אינו מביא דכל ראיה הסותרת אינה מביאה לידי קרבן. משמע דוקא משום דסותרת. אבל אי לא סתרה מביאה לידי קרבן אפילו ביום ז'. ואם כן אמאי אינו מביא גבי נזיר אם נטמא בשביעי דהא ליכא סתירה בזה. ושעה הראויה לקרבן לא בעינן. ועוד קשיא לי באותו ענין הא דאמר ר"י התם ראה אחת בלילה ושתים ביום מביא. משמע דוקא ראה אחת בלילה אבל ראה אחת בז' ושתים בח' אינו מביא. ואמאי הא ר' יוחנן סבירא ליה לעיל כר' יוסי דביום ז' אינו סותר וכדאיתא לעיל סוף פרק שני. ואם כן אפילו ראה אחת בז' ושתים בח' נמי יביא. ולר"י גופא דסבירא ליה לילה אינו מחוסר זמן אפילו ראה אחת בז' ושתים בליל ח' יביא. ועל כרחך צריך לומר דהא דאיצטריך למימר דמשום הכי אינו מביא אם ראה בז' משום דסותרת היינו דוקא בזב בעל שתי ראיות דליכא קרבן ואי לא הוי סתרה היה מביא לידי קרבן אבל היכא דאיכא קרבן לכ"ע הראיה או הטומאה בשביעי אינו מביא לידי קרבן.
והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזירות (ה"י) פסק כרבנן לענין טומאה דאינו חוזר ומביא אלא אם נטמא לאחר הבאת קרבן. ולענין חלות נזירות טהרה כתב שם הלכה ז' דמשמיני הוא מתחיל ולא הזכיר שם דיוקא אחר הבאת קרבנותיו אבל אם לא הביא קרבנו אינו מתחיל למנות נזירות טהרה. והוא פלא דהא עיקר דברי חכמים הוא לענין חלות נזירות טהרה. ומאי טעמא לא כתב הכא לדברי חכמים דאין נזירות טהרה חלה עד שיביא קרבנותיו וגבי קרבן טומאה כתבה. וכדילפי מקרא דוקדש את ראשו ומקרא דהזיר לה' כו' דנזירות לא חלה עד אחר הבאת קרבנותיו. ועוד יש לדקדק בדבריו ז"ל כיון דלפי משמעות דבריו לרבנן נמי מתחיל למנות מח' אם כן הוי מצי לאוקמי מתניתין דכריתות כרבנן. שוב ראיתי שם הלכה י"ג שכתב להדיא דאינו מתחיל למנות אלא אחר החטאת. וכסתמא דמתניתין דלקמן בפ' כה"ג. וכבר דקדקו הכסף משנה והלחם משנה ז"ל היכי כתב נמי לסתמא דכריתות דנזיר שנטמא טומאות הרבה ולרבנן לא אשכחן טומאות הרבה כיון דאינו מתחיל למנות נזירות. עיין מה שכתב בזה הכסף משנה והלחם משנה והא"מ בפסקי הרמב"ם ז"ל בסוף מכילתין. ולדידי תיקשי יותר דהא חזקיה ור"י בחגיגה על כרחך סבירא ליה כרבי או כר"י בר"י ואם כן אמאי לא פסק כוותייהו. ואין לומר דחזקיה ור"י אליבייהו פליגי אבל לדינא סבירא ליה כרבנן. דאם כן אמאי לא קאמר התם איפכא דר"י סבירא ליה לילה מחוסר זמן והכא בנטמא בלילה קאמר למ"ד לילה אינו מחוסר זמן והכי עדיפא כיון דבלאו הכי לאו אליבא דנפשייהו קאמרי. וי"ל דלד' האומר לילה אינו מחוסר זמן פשיטא ומאי קמ"ל. וכן בהא דסבירא ליה לר"י בחגיגה דלילה. אינו מחוסר זמן לא פסק כוותיה אלא כברייתא בכריתות דף ח' דסבירא ליה לילה מחוסר זמן. ודרך אגב ראיתי בכ"מ פ"ו מהל' בכורות (הל' יד) שתמה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט להא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דהא הרמב"ם ז"ל פסק דלילה מחוסר זמן ותנאי פליגי בזה בכריתות. ועיין ביבמות פרק הערל מש"כ בזה לענין ערל בליל שמיני אי הוי ערלה שלא בזמנה ובדברי הרמב"ם ז"ל שם. ועיין משנה למלך ז"ל בפג מהל' איסורי מזבח.
אחר כל הנ"ל העולה משמעתין דעיקר טעמא דנזיר שנטמא טומאות הרבה לרבי ולרבנן מסברא הדין כן כיון דלא חייל נזירות טהרה. אלא לר"י בר"י דאמר נזירות טהרה מתחיל מיום השביעי. צריך לדקדק אי מסברא סבירא ליה הכי או מאיזה קרא קא יליף ככל אינך דתנן התם בכריתות דמביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. וכל הנך דתני התם לא דמיין להדדי דיולדת אפילו ילדה בליל פ"א צריכה להביא ב' קרבנות וכב"ה דמתניתין התם וזב אי חזר וראה ביום השמיני לכ"ע מביא ב' קרבנות כיון דיצא לשעה הראויה להביא קרבן ובנזיר דוקא אם נטמא לאחר הבאת חטאת. והטעם הוא דכל זמן שאין מתחיל למנות נזירות טהרה אין צריך להביא קרבן על טומאתו. ובירושלמי לעיל בפרק שני גבי הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן כתב דנזירות בנו גם כן לא חל עד אחר הבאת קרבן שלו. ויליף לה מנזיר שנטמא. והתם כ"ע מודו דהא ליכא תגלחת אלא על הקרבן וקודם תגלחת של הראשונה אי אפשר שיתחיל למנות. אבל אחר תגלחת על איזה קרבן שיהיה מתחיל למנות השניה. ואין שאר הקרבן מעכב.
אבל מצורע שנתנגע נגעים הרבה דמביא נמי קרבן אחד לא נתבאר במתניתין התם מה דינו אם בשעה הראויה להביא קרבן הדבר תלוי כמו זב ויולדת. או דלמא דוקא אחר הבאת קרבן כמו נזיר לרבנן. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מחוסרי כפרה כתב מצורע שנתנגע ונתרפא והביא צפרים וחזר ונתנגע מביא קרבן אחד לכולן. אבל נתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שניה וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל אחד ואחד. וכתב התוי"ט ז"ל בפ"ב דכריתות דלמד כן מהא דנזיר שנטמא דאמרי רבנן דאינו מביא קרבן אחר עד שיביא חטאתו. אבל לתנא דמתניתין דהתם דנזיר שנטמא בשעה הראויה להביא קרבן תליא הוא הדין במצורע שנתנגע הדין כן. ואין דבריו ז"ל מובנים דנזיר שנטמא שאני משום דאינו מתחיל בנזירות עד שיביא חטאתו משום הכי אינו מביא קרבן אחר. אבל במצורע שנתנגע מנ"ל דלמא לזב ויולדת מדמינן ליה דאם יצא לשעה הראויה להביא קרבן חייב להביא קרבן אחר. ונהי דביולדת ילפינן מקרא התם בכריתות דעל ידה שלאחר מלאת מביא קרבן אחר הא גבי זב מסברא בעלמא אמרינן הכי דאם יצא לשעה הראויה להביא קרבן חייב להביא קרבן אחר. ואם כן במצורע נמי הדין כן. וי"ל כיון דילפינן מזאת תורת תורה אחת למצורעים הרבה. לא מחלקינן בין יצא לשעה הראויה לקרבן אי לא. ודוקא ביולדת הוא דילפינן מזאת ללידה שלאחר מלאת דצריך להביא קרבן אחר.
שוב ראיתי בתוספתא כריתות פרק א' (אות ז') דבהדיא פליגי תנאי התם בזה. ר"א סבירא ליה דאפילו הביא צפרים ונתנגע צריך להביא קרבן ור' יהודה אמר עד שיביא אשמו. ור"ש אמר עד שיביא חטאתו. ואם כן דברי הרמב"ם ז"ל פשוטים דפסק כתנאי דפליגי אר"א. אבל לחייבו בשעה הראויה לקרבן ליכא למ"ד. ולא הבנתי לשון הרמב"ם ז"ל מה שכתב וכן אם הביא אשמו ונתנגע כו' הא היינו הך דרישא. ונראה דצריך לומר וכן אם הביא חטאתו דבאחד מהם סגי באשם או בחטאת ואף על גב דכי האי פלוגתא ממש פליגי נמי לענין קביעת עניות ועשירות כדאיתא בכריתות שם הני תנאי ממש והתם פסק כר' יהודה דהכל הולך אחר האשם מכל מקום לענין קרבן אחר כתב דתלי בתרוייהו באשם או בחטאת משום דהכי משמע ממתניתין דכריתות דהביא צפרים ונתנגע אינו מביא אלא קרבן אחד. אבל בשאר קרבנותיו בין בחטאת בין באשם צריך להביא קרבן אחר ועי' כסף משנה שם. ומכל מקום צ"ע דהא אם הביא חטאתו עד שלא הביא אשמו פסול הוא. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. ואם כן ליכא נפקא מינה בהבאת חטאת דהא כבר הביא אשמו. ועיין בדברי הכסף משנה והלחם משנה שם שנחלקו בדעת הרמב"ם ז"ל אי אשם מצורע מעכב אי לא. ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד.
ודרך אגב יש לדקדק עוד באותו ענין בהא דאמרינן בריש כריתות דמנינא דחמשה מביאין קרבן אחד על טומאות הרבה אתי לאפוקי מהא דרבי דאליביה ליכא לאשכוחי טומאות הרבה דלא אשכחן כה"ג דאתי מנינא למעוטי. ואמאי לא קאמר דאתי למעוטי זב דלית ביה טומאות הרבה וקמ"ל כדרב יוסף גבי ראה אחת בלילה דאליביה לא פסיקא מלתא דמביא קרבן אחד דאיכא גוונא דמביא על כל אחד ואחד וכדאמרינן התם בכריתות דמשום הכי לא תני לה בהני דמתני'. וי"ל דלא שייך בזה למעוטי זב כיון דבעיקר הדין זב נמי מביא קרבן אחד על טומאות הרבה אלא דלא פסיקא ליה למיתניה בהדי הנך. וק"ל.
דף יח:
תוס' בד"ה מתחיל ומונה מיד דברי ר"א כו'. ומסקי שם דר"א סבירא ליה כר"י בר"י דנזירות טהרה משביעי מתחיל. דאי לאו הכי אלא משמיני הוא דחל נזירות טהרה. אם כן כי נטמא בשמיני אמאי מביא קרן הא ליכא ימים הראשונים. ולקמן דף נ"ד מיבעי ליה בהא דתנן התם על כולן אינו מתחיל למנות עד שיטהר ומביא קרבנותיו אי עד שיטהר היינו בשביעי עד דעביד הערב שמש ור"א היא אי עד שיטהר היינו עד שיביא קרבנותיו ורבנן היא. לשיטת התוס' ז"ל צריך לומר דלא הוי גרסי התם עד דעביד הערב שמש דהא בשביעי מתחיל למנות לר"א כפי שיטתם. אבל למאי דגרסינן התם עד דעביד הערב שמש וכו' פי' התם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות והרז"ל עד שיטהר עד שיערב שמשו על כרחך צריך לומר דסבירא ליה כרבי דנזירות טהרה בשמיני חל וסבירא ליה דלילה אינו מחוסר זמן ומשום הכי מתחיל למנות מיד אחר הערב שמש. ולענין קושיית התוס' ז"ל הא ליכא ימים הראשונים על כרחך צריך לומר דלא אמר ר"א אלא בטומאה ראשונה אם נטמא ביום ראשון של נזירות אינו מביא קרבן. אבל בטומאה שניה גם ר"א מודה דכל שנטמא לאחר התחלת נזירות טהרה צריך להביא קרבן אחר אף על גב דליכא ימים ראשונים לסתור. ועל כרחך צריך לומר כן לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כר' אליעזר דאינו מביא קרבן אלא אי איכא בשני ימים ראשונים. ואפילו הכי פסק כחכמים דאם נטמא אחר הבאת חטאת חוזר ומביא קרבן אף על גב דליכא ימים ראשונים. דהא אינו מתחיל למנות אלא אחר הבאת חטאת. ואתי שפיר בזה קושיית התוס' ז"ל לקמן אמאי לא פשיט מהכא דנפקא חד ומתחיל תרין ע"ש. ולפי הנ"ל ליכא למיפשט מהכא כלל. וכן משמע מתחלת דברי ר"א נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד. משמע דוקא משום דלא יצא לשעה הראויה לקרבן. ולדברי התוס' ז"ל תיפוק ליה בלאו הכי אינו מביא קרבן על טומאה השניה דהא ליכא ימים ראשונים. אלא שמע מינה דבכה"ג כ"ע מודו דלא בעינן ימים ראשונים. אלא דלפי מ"ש דר"א סבירא ליה דנזירות טהרה מתחיל אחר הערב שמש בשביעי. אם כן היכי פשיט לקמן מדתנן בסיפא מתחיל ומונה מיד וברישא תנן עד שיטהר שמע מינה דעד שיטהר בהבאת קרבנותיו. ולפי הנ"ל אין כאן ראיה דהא בסיפא דמתניתין בטומאות שאין הנזיר מגלח מתחיל ומונה בשביעי. ואילו ברישא דמתני' אינו מתחיל למנות אלא בשמיני היינו אחר הערב שמש דשביעי. ודו"ק.
שם גמרא ר"י בנו של ריב"ב אומר כשם שחטאתו מעכבתו כך אשמו מעכבו. ופליגי הכא תנאי אם אשם נזיר טמא מעכב אי לא וחכמים סברי דאינו מעכב מלחול נזירות טהרה. ולרבי ור"י בר"י גם חטאת לא מעכבא. ואם כן קשה מהא דתנן בערכין סתמא דמתניתין חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן משום דמעכבי כפרה ולא פשע בהו. והאיכא חטאת נזיר טמא דלא מעכב לרבי ולר"י בר"י ואשם אינו מעכב גם לחכמים ולמה אמר רב פפא התם פעמים שחייבי חטאות ממשכנין היינו חטאת נזיר טהור משום דאם גילח על אחד משלשתן יצא ולא אמר נמי דחטאת ואשם נזיר טמא ממשכנין דגם כן לא מעכבי. והלחם משנה פ"י מהלכות נזיר כתב דבאמת גם אלו ממשכנין. ורב פפא חדא מנייהו נקט. ואכתי תיקשי לפי מש"כ המל"מ ז"ל בפי"ד מהלכות מעה"ק בשם הרמב"ן ז"ל. דהיכא דעובר בבל תאחר ממשכנין אותו. אם כן בקרבנות נזיר טמא ממ"נ ממשכנין אותו. דאי מעכבי הא קעבר בבל תאחר תגלחת טהרה וצריך למשכנו. ואי לא מעכבי גם כן צריך למשכנו דהא יפשע ולא יביא. על כן נראה לי דקרבנות נזיר טמא אפילו אי לא מעכבי תגלחת טהרה מכל מקום אין ממשכנין אותו כיון דלכפרה אתי כמו שנאמר וכפר עליו כו' לא משהי ליה. ועיין מש"כ בזה בריש נדרים בהא דאמר רב אחא דעובר בבל תאחר גילוח הנזיר. אם כן אפילו אם לא יצא באחד משלשתן גם כן צריך למשכנו דקעבר בבל תאחר תגלחתו. עיין שם.
תוס' בד"ה ורבנן עולה לא בעי מיעוטא כו' וא"ת מאי טעמא דרבי ישמעאל שפיר קאמרי ליה רבנן. ולא הבנתי קושייתם הא ר"י סבירא ליה דעולת מצורע מעכב כדאיתא בפסחים ובערכין אלמא דלדידיה לאו דורון הוא וכן משמע לקמן בגמ' דלר' ישמעאל לאו דורון הוא. וצריך לומר דמהכא יליף רבי ישמעאל מדאיצטריך קרא למעוטי אף על פי שלא הביא עולתו מינה שמעינן דלאו דורון הוא ובמצורע עולתו מעכבת גם כן.
ומה שהקשו תוס' ז"ל מנ"ל אליבא דרבי דמיום שמיני מתחיל נזירות טהרה אף על פי שלא הביא קרבן כלל. הדבר פשוט דתלמודין סברה דיום הבאת קרבנותיו דקאמר רבי משמע כיון שהגיע היום לחוד מתחיל נזירות טהרה. אבל בירושלמי פרק שלשה מינים במתניתין דתגלחת הטומאה כיצד איתא להדיא דרבי סבירא ליה עד שיביא ממש. ושיטתא אחריתא איתא התם דלר"י בר"י אם נטמא וחזר ונטמא מביא על כל אחד ואחד. ולרבי אינו מביא אלא קרבן אחד דעדיין בנזירות טומאה הוא עומד. ור' הילא אמר התם דלא פליגי אלא למנות נזירות טהרה אבל קרבן טומאה כ"ע מודו שמביא קרבן טומאה. כן הוא הנוסחא לפנינו והוא דבר מחודש דבשמעתין משמע דאי לא חל נזירות טהרה ודאי לא מייתי קרבן טומאה וכן מסתבר כיון דלא יצא לנזירות טהרה עדיין. אבל אם נגיה כ"ע מודו דמביא קרבן אחד אפילו לר"י בר"י וכן בדברי התוספתא דמייתי התם אינו מביא אלא קרבן אחד וכדאיתא נוסחא זו בדברי התוספתא אתיא מסקנת הירושלמי כשיטת הש"ס דילן. ואתי שפיר לפי זה הא דמסיק התם ע"ד דר' זעירא כרבי דנדחה קרבן ראשון ומביא קרבן שני פירוש דהתוספתא אתיא כרבי. אבל על דעתי' דר"י בר"י לא נדחה ומביא על כל אחד ואחד. ע"ד דר' הילא ד"ה נדחה ומביא קרבן אחד כך צריך לומר דלכ"ע נדחה הראשון ומביא קרבן שני. ומשמע עוד מדברי הירושלמי דבהרבה טומאות עיקר הקרבן בא על טומאה האחרונה דהראשונה נדחית וכמו שכתב בריש שמעתין לר' יוחנן דחגיגה. ואיכא נפקא מינה בזה דאם הפריש קרבן על טומאה הראשונה וחזר ונטמא דהוי הקרבן ראשון דחוי וצריך להפריש קרבן אחר ואין זה מוכרח כ"כ. ודו"ק.
ובתוספתא פ"ד נראה גם כן קצת דיש חילוק בין התחלת למנות נזירות טהרה דתני התם דבחטאת תלוי ולא באשם ולענין קרבן טומאה תני התם דר"ש אמר דבאשם תליא ולא בחטאת ע"ש. אבל נראה דחסר התם בבא דפליגי לענין מצורע. ואהא הוא דאמר ר' שמעון עד שיביא אשמו וכדאיתא בתוספתא דכריתות כמו שהבאתי לעיל.
דף יט.
גמ' מאן תנא כו' מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא כו'. ופרש"י לחוד פירושא דלרבנן לא איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף כיון דדורון בעלמא הוא. ולאידך פירושא לרבנן דדורון בעלמא הוא אמאי לא תביא עולת העוף. אבל לר"י דלאו דורון הוא אלא מחויב לנזירות כי הפר לה הבעל אינה צריכה להביא עולה וכן פי' התוס' ז"ל. וכבר כתבתי לעיל דאין הדבר מוכרח דלר"י עולה לאו דורון הוא. ולאידך לישנא גם כן דלרבנן צריך להביא עולה ג"א אינו מובן דחטאת מחויב להביא אבל עולה אינו מחויב להביא לפי מאי דמסיק דאליבא דמ"ד מיעקר עקר קיימינן וחטאת נמי מן הדין לא היה לו להביא אלא משום דצריך כפרה. והיה נראה לפרש דהא דמביאה חטאת העוף אתיא כר"י דלרבנן דעיקר התחלת נזירות טהרה תלוי בחטאת אם כן עיקר חיובו כדי להכשירו לנזירות טהרה והיכא דליכא עוד נזירות כי הכא דהפר לה בעלה אינה צריכה להביא עוד חטאת גם כן. אבל לר"י דלאו חטאת לחוד מעכבו אלא אשם גם כן מעכבו לא הוי עיקר חיובו בשביל הכשר נזירות טהרה. ומשום הכי מביאה חטאת אפילו ליכא עוד נזירות. אלא דיש לפקפק בזה כיון דתרווייהו מעכבי אם כן תרווייהו אתו לנזירות טהרה ואפילו הכי מביאה חטאת לר' ישמעאל. אם כן לרבנן נמי תביא חטאת. והנה אשם לא הוזכר כאן ומשמע דאשם ודאי אינה מביאה כיון דמיעקר עקר ואפילו למ"ד מיגז גייז פרש"י ז"ל לקמן דף כ"ב (דאינה מביאה אשם דלא בא אלא להכשיר להתחיל בנזירות טהרה. ואין זה מובן דהא חטאת ודאי בא להכשיר לנזירות טהרה ואפילו הכי מביאה כיון דמיגז גייז ואם כן אשם אמאי לא תביא. והתוס' ז"ל כתבו כאן דאשם נמי מביאה למ"ד מיגז גייז.
ויש לדקדק עוד להך ברייתא דסבירא ליה דמיעקר עקר וחטאת מביאה משום דסבר לה כר"א הקפר אי מביאה חטאת ונאכלת או אינה נאכלת כמו חטאת הבאה על הספק. ומדברי התוס' ז"ל משמע דלא עדיף מחטאת הבאה על הספק דהכא נמי ליכא חיוב גמור להביא חטאת אלא בעלילה כל דהו מביאה חטאת כיון דבאה על הספק. והכי נראה דאי נימא דנאכלת אם כן חיוב גמור הוא והיכן מצינו מהתורה שיהיה מחויב חטאת ולא עולה. אלא ודאי משמע דלאו בתורת חיוב גמור מייתי להאי חטאת. ובשיטה מקובצת ראיתי שכתב דחטאת גם כן לא מייתי אלא אם הפרישה קודם שהפר לה בעלה אבל אם לא הפרישה קודם הפרת חטאת נמי לא תביא ולא ידעתי מנ"ל. ועוד דאם כבר הפריעה עולה גם כן אמאי לא תקריב דהא לחולין אינה יוצאת. וכיון דאינה יוצאת לחולין אמאי לא תקריב עולה כמו עולת יולדת דקרב אפילו לאחר מיתה וכן עולת נזיר דתנן לקמן דף כ"ד (ע"ב) דתקריב עולה אפילו לאחר הפרה אם כבר הפרישה. אבל אי נימא דהכא מביאה חטאת אפילו אם לא הפרישה תחלה אתי שפיר. והתוס' ז"ל לקמן דף כ"ד (ע"א) כתבו לחלק בין עולת נזיר טהור לעולת נזיר טמא דלר"י לאו דורון הוא אבל לא מצינו בשום מקום לעולה דאזלי למיתה. ונהי דאין כאן נזירות דמיעקר עקר תיהוי עולת נדבה.
ועיין בירושלמי פרק ד' משנה דתגלחת הטומאה כו' דאיתא התם להדיא דאשם בא לאחר הפרה ודלא כמו שכתב רש"י ז"ל. ועיין מש"כ בזה בנדרים דף פ"ב (ע"ב) מה שנראה התם דאפילו למ"ד מיגז גייז מביאה חטאת ואינה מביאה עולה. וכתבתי שם דהרמב"ם ז"ל סמך על סוגיא דילן דלמ"ד מיגז גייז צריכה להביא כל קרבנות. וכתבתי שם עוד לחלק בין הפרת בעל להתרת חכם אפילו אי מיעקר עקר וכן משמע הכא דאינו דומה הפרת בעל להתרת חכם דהא בהתרת חכם ודאי יצא הכל לחולין. אלא דאין מזה ראיה דהכא בהפרה היא גמר ואקדשיה וכדאיתא לקמן דף כ"ב ושם יתבאר יותר בס"ד.
וצריך עיון במנחות דף ד' דאמר רב אשם נזיר ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשירו. ופי' רש"י ז"ל שם שבא להכשיר למנות נזירות טהרה ואטו כר"י בנו של ריב"ב סבירא ליה דאשם מעכב ההכשר דהא לרבנן אין אשם מעכב ואינו בא להכשיר.
תוס' בד"ה לא נכנס כו' וצ"ע דלא סגי למיתני ונכנס משום פלוגתא דר"א. ולפי' הרמב"ם ז"ל דמביא קרבן טומאה היא מלתא בפני עצמו אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה אתי שפיר דלא הוי ליה למיתני יצא ונכנס עולין לו מן המנין אלא יצא עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה אם נטמא טומאה גמורה. אבל לפי' המשנה דהימים שהוא בבית הקברות גם כן עולין קשה מאי פריך אלא נכנס כו' הא זה הוא עיקר רבותא אבל הוא ז"ל חזר בו בחיבורו.
גמ' אמר עולא לא אמר ר' אליעזר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר. והקשו התוס' ז"ל מנ"ל לחלק בזה אליבא דר"א וכי היכי דלרבנן דלא דרשי ימים אין חילוק בין נזיר טהור שנטמא לטמא שנזר הכי נמי לר"א מנ"ל לחלק ומה טעם יש בדבר. ובירושלמי בשמעתין נמי מייתי הא דעולא דלא אמר ר"א אלא בנזיר טמא אבל בטהור אפילו אין לו מהיכן ליפול שמואל בר אבא בעי יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות בנו מהו שיצטרפו מה אנו קיימין אם בשנולד בנו היום ונכנס למחר הרי יש לנזירות בנו ב' ימים אם בשנולד בנו למחר ונכנס למחר הרי יש לנזירותו ב' ימים דכבר עברו ב' ימים לנזירותו היום ומקצת יום מחר וקאמר כגון שנולד ביה"ש דלא הוי אלא יום אחד לו ויום אחד לבנו מהו שיצטרפו אמר ר' אבין אפילו תימא בחצי היום. פי' שנולד בחצי היום לא כן סברין מימר תחלת היום לו סוף היום לבנו וחשיב ב' ימים ומהו שיצטרפו וחשיב סתירה ב' ימים ומוכח מכאן דאם נטמא בנזירות בנו סותר את שלו דאי לאו הכי מאי מיבעי ליה אמר ר' יוסי מה צריכא ליה בנזיר טהור אבל בנזיר טמא פשיטא ליה שהן מצטרפין אמר ר' מנא קומי ר' יוסי ולאו כל דכן הוא ומה ימים שאין עולין לא בנזירותו ולא בנזירות בנו מצטרפין ימים שהן עולין בנזירותו ונזירות בנו אינו דין שיצטרפו.
ודברים אלו צריכים ביאור דהא על כרחך מה שאמר דבטמא שנזר פשיטא ליה שהן מצטרפין היינו שקיבל עליו נזירות ונזירות לבנו הכל בשעת טומאה וקודם לידת הבן חל עליו נזירותו וכשנולד הבן חל עליו נזירות בנו והיכי שייך צירוף בזה. דהא בלאו הכי אינו מביא קרבן טומאה כשנטמא בשעת טומאתו. ואי מיירי כשיצא ונכנס אם כן מיד כשיצא חל עליו נזירות בנו לחוד וגם בזה ליכא צירוף. ועוד דלאחר שיצא אמאי הוי ימים שאין עולין הא לאחר שיצא עולין לו גם כן. ועל כרחך צריך לומר דלשיטת הירושלמי אם נטמא אפילו קודם שיצא מביא קרבן טומאה וכדמשמע לעיל נמי גבי שהייה וכמו שכתבתי שם בשיטת הירושלמי. ולפי זה שפיר מסתבר לחלק בין טמא שנזר דבעי ר"א ימים ראשונים דכיון דאין עולין בעינן שיהיה ימים להפיל אבל אם נזר בטהרה מודה ר"א דאפילו בו ביום. אבל לפי סוגיא דשמעתין ודאי צ"ע מאיזה טעם יש חילוק בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא כיון דעיקר נזירות אינו מתחיל אלא לאחר שיטהר והרי הוא כנזיר טהור שנטמא.
ומאי דאמרינן תו בירושלמי שם דר' יוסי השיב לר' מנא תמן אינו ראוי לקבל התראה. ברם הכא ראוי לקבל התראה. ופי' הפני משה דבנזיר טמא אינו ראוי לקבל התראה אל תטמא דטמא ועומד הוא גם כן צ"ע. וכבר הארכנו בזה לעיל אי לוקה על הטומאה בעודנו שם בבית הקברות.
דף יט:
גמרא הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו עד שיהיו לו ימים ראשונים כו'. יש לדקדק אמאי נקטה ברייתא להאי דינא בנזירות מרובה ולא בסתם נזירות דאם אין לו ימים ראשונים אינו סותר. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דהא דר"א בעי ימים ראשונים היינו לענין סתירה דכי ליכא ימים ראשונים אינו סותר אותו היום. אבל קרבן טומאה מייתי. על כרחך ליכא לאוקמי הא דר"א אלא בנזירות מרובה דבנזירות מועטת ליכא נפקא מינה בהאי סתירה. דבלאו הכי נסתר יום ראשון כיון דמביא קרבן טומאה וצריך לגלח על כרחך צריך למנות אחר כך עוד ל' יום דאין תגלחת פחות מל' יום. אבל בנזירות מרובה אתי שפיר דיום ראשון עולה לו ומשלים עליו את מנינו אחר כך. אבל לשיטת התוס' ז"ל דלר"א אם אין ימים ראשונים אינו מגלח ואינו מביא קרבן אלא מזה בשלישי ושביעי אם כן אפילו בנזירות מועטת איתא להאי דינא ולמה תניא בנזירות מרובה וי"ל משום סיפא מכלל דאיכא אחרונים דלא ילפינן אלא דאינו סותר הכל אבל ל' מיהא סותר גם לר"א וכמו שכתבו התוס' ז"ל והא ליתא אלא בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת הא סתר הכל. אלא דהכא לרא קיימינן ור"א סבירא ליה נטמא ביום ל' אינו סותר אלא שבעה. ואם כן גם בנזירות מועטת יש חילוק היכא דאיכא ימים אחרונים אי לא. אבל ז"א דהא דאינו סותר אלא ז' לר"א הוא משום דסבירא ליה מקצת היום ככולו והוי כאחר מלאת. וכדאמרינן לעיל בפ"ק לרב מתנא. ולבר פדא משום דסתם נזירות אינה אלא כ"ט יום.
והנה התוס' ז"ל בריש פירקין במתניתין בהא דאמר ר"א נטמא ביום מאה סותר שלשים הקשו אמאי לא נימא מקצת היום ככולו לרב מתנא כמו ביום ל' בסתם נזירות. וכן הקשו בפ"ק גבי פלוגתא דרב מתנא ובר פדא. וכתבו שם לחד תירוצא דמיירי באומר שלמים. ולפי זה הכא נמי צריך לומר דמיירי באומר שלמים דאי לאו הכי לא אצטריך קרא מכלל דאיכא אחרונים. ולחד תירוצא כתבו דבנזירות מרובה ילפינן מקרא דוזאת תורת דלא אמרינן מקצת היום ככולו. וכמו שהאריכו בזה לעיל בפ"ק דקרא דוזאת תורת לא מיירי בסתם נזירות אלא בנזירות מפורשת ע"ש. ואם כן קשה אמאי קאמר הכא בברייתא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר אדרבה אי לאו קרא ה"א דלא סתר כלל משום דמקצת היום ככולו ומקרא דזאת תורת ילפינן לחומרא. דבנזירות מפורשת לא אמרינן מקצת היום ככולו. וגם ל"ל קרא דמכלל דאיכא אחרונים. ומש"כ התוס' ז"ל דהוה אמינא דקרא דזאת תורת קאי איום ק"א אינו מובן דמהיכי תיתי לומר כן כיון דאיצטריך ליום ק' דלא נימא מקצת היום ככולו. והתוס' ז"ל לעיל דף ו' ע"ב בד"ה קסבר ר"א כו' הקשו הא דפריך התם נסתור כולהו הא אין לו אחרונים. ותירצו דזה לא מהני אלא דלא לסתור הכל. אבל ל' מיהא סותר. וגם זה אינו מובן דהא אכתי לא ידעינן התם מקרא דזאת תורת הנזיר ואמאי לא נימא כיון דאין לו אחרונים לא לסתור כלל. כמו אם אין לו ראשונים. ובירושלמי נמי אמרינן דלר"א בעינן נמי אחרונים. ופריך מהא דאמר ר"א נטמא ביום ק"א סותר שבעה. אלמא דסותר אף על פי דליכא אחרונים. ומשני שמענו שסותר שמענו שמביא קרבן. משמע לשיטתו דעיקר מיעוטא דראשונים ואחרונים לענין קרבן הוא דמיירי. ואפילו אי סותר מכל מקום אינו מביא קרבן. אבל מה דפריך מנטמא ביום ק"א קצת קשה אמאי לא פריך מנטמא ביום מאה דסותר ל' לר"א ואין לו אחרונים וכדאמרינן בשמעתין. וי"ל דסבירא ליה דיום מאה יש לו אחרונים מקצת יום ק"א. דעל כרחך סבירא ליה דסותר שבעה היינו סתירה גמורה. דאי משום הזאת ג' וז' לבד וכמש"כ התוס' ז"ל לא הוי פריך מהא דסותר ז'. אבל הש"ס דילן סבירא ליה דיום מאה אין לו אחרונים משום דיום ק"א אינו בחשבון הנזירות.