אור ברסלב

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שני

פרק ראשון

דף ט.

הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. ופירש"י ותוס' ז"ל דר"י סבירא ליה דב"ש לא אמרו אלא דהוי נדור מן הגרוגרות והוי כאומר הרי הן עלי קרבן. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות פירש בזה פירוש מחודש דר"י אמר דלא אמרו ב"ש דהוי נזיר אלא היכא דאמר גם כן והרי הן עלי כקרבן. והדבר פלאי דמה ענין הרי עלי קרבן לנזירות. ואולי יש לומר דאי לא אמר הרי הן עלי כקרבן אמרינן דלהיות נדור מגרוגרות איכוין. אבל השתא דאמר הרי הן עלי קרבן על כרחך בהריני נזיר לנזירות איכוין אבל לא משמע כן שם בדבריו. ולשון המשנה משמע כדבריו. אבל טעמא לא ידענא לפי פירושו בדברי ר"י. ובגמרא יתבאר יותר בס"ד.

גמרא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. דאי כוונתו כפי שהוציא בשפתיו הוי דבריו לבטלה דלא אשכחן נזרות מגרוגרות אלא על כרחך כשאמר הריני נזיר לנזירות גמורה נתכוין ומה שאמר מן הגרוגרות לאו בכוונה גמורה אמר כן אלא עיקר כוונתו לנזירות היתה. וכמו בערך כלי עלי דמוצא שפתיו לאו כלום הם דאין ערך לכלי. ואפילו הכי משום דאין מוציא דבריו לבטלה אמרינן דגמר ואמר לשם דמים. הכי נמי אף על גב דהריני נזיר מן הגרוגרות קאמר גמר לשם נזירות כדינו. אבל לרבנן דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה ליזור מן הגרוגרות נתכוין ולאו כלום היא. כן נראה לפרש לכאורה.

וב"ה סברי כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס ונדר ופתחו עמו הוא. דנהי דמודו בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מכל מקום לא הוי נזיר דבאמת כי אמר הריני נזיר דעתו היה לנזירות. אבל בסוף דבריו שאמר מן הגרוגרות לחזרה נתכוין והוי נדר ופתחו עמי והיינו דפריך הש"ס וב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא דבתחלת דבריו לא הוציא לבטלה אבל אחר כך חזר בו. ומשני דלב"ש אין שאלה בנזירות ואינו יכול לחזור בו וב"ה סברי כר"ש דפוטר במנחה מן השעורים שלא התנדב כדרך המתנדבים. וכבר הקשו התוס' ז"ל אמאי לא ניחא ליה להש"ס לומר דב"ה סבירא ליה כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה. וכן אמאי לא קאמר דב"ש סברי כר"מ דתפוס לשון ראשון ולא בגמר דבריו. וכן הא דמסיק דב"ה סברי כר"ש דפוטר אם התנדב שלא כדרך המתנדבים. גם כן קשה למה ליה הא בלאו הכי תיפוק ליה דלב"ה יש שאלה בהקדש.

ורש"י ז"ל כתב ליישב הא דר"י אמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ואמאי אזלינן הכא בתר גמר דבריו לחוד. ותי' דהכא שאני דדבריו סותרין זא"ז תחלת דבריו עם סוף דבריו. ובזה אזלינן בתר גמר דבריו לחוד. ולפי זה לא שייכא הכא כלל פלוגתא דר"מ ור"י אי תפוס לשון ראשון. כיון דדיינינן ליה בחזרה. אם כן לכ"ע יכול לחזור בו תכ"ד. ועל כרחך לא פליגי אלא התם דלאו בחזרה דיינינן ליה אלא לתרווייהו איכוין לתמורת עולה ושלמים. ומשום הכי אמר ר"מ דתפוס לשון ראשון. והוא העיקר ואזלינן בתריה. אבל לחזור בו תוך כדי דיבור לכ"ע יכול לחזור בו. ולא אתיא שפיר לפי זה הא דאמרינן ב"ה סברי כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס הא כ"ע מודו הכא.

והתוספות ז"ל כתבו לחלק באופן אחר דהכא לכ"ע אדם נתפס בגמר דבריו משום דאיכא למימר דסוף דבריו אתי לפרושי תחלת דבריו. והכל לגרוגרות נתכוין. ולפי זה הא דאמרינן דלב"ה הוי נדר ופתחו עמו לא יתישב דהא לאו נדר הוא כלל. כיון דלא נתכוין לנזירות. ועוד דלא דמי להא דפריך הש"ס לב"ש נמי נדר ופתחו עמו. דלב"ש בתחלת דבריו לנדר נתכוין ואחר כך פתחו עמו וחזר בו. ולב"ה לאו נדר הוא כלל. ובמנחות (דף ק"ג) איתא דטעמא דב"ש הוא משום דתפוס לשון ראשון. והיה נראה דהני תרי סוגיות חד אחבריה סמיך ופלוגתייהו דב"ש ובית הלל היא בפלוגתא דר"מ ור"י אי תפוס לשון ראשון או בגמר דבריו אדם נתפס וכדאמרינן במנחות שם. והא דאמרינן הכא דסברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה היינו משום דאי לאו הכי לא הוי הכא תרי לישני כלל. אלא הכל לגרוגרות נתכוין. אבל כיון דאינו מוציא דבריו לבטלה אמרינן דלתרווייהו נתכוין לסתם נזירות ולנזירות מן הגרוגרות ולאו בתורת חזרה דיינינן לה אלא תרתי קאמר וב"ש סברי להו כר"מ דתפוס לשון ראשון ולזה היתה עיקר כוונתו לנזירות סתם. וב"ה סברי להו כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס וזהו עיקר כוונתו והוי נדר ופתחו עמו הוא דנהי דתפוס לשון ראשון מכל מקום פתח מיהא הוי ומשני דלב"ש אין שאלה בנזירות. וב"ה סברי להו כר"ש. היינו הך דטעמא דר"ש גם כן הוא משום דסבירא ליה כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס וכדאיתא במנחות שם.

ולדברי התוספות ז"ל דהכא אפילו מאן דסבירא ליה בעלמא תפוס לשון ראשון מודה דאף בגמר דבריו אדם נתפס. אם כן מאי קאמר התם דר"ש סבר לה כר' יוסי הא כ"ע מודו בכה"ג. ובפסחים משמע דדוקא כר' יוסי סבירא ליה כדאיתא בפ' מקום שנהגו. אלא דבלאו הכי יש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס במנחות דטעמא דר"ש הוא משום דסבירא ליה כרבנן דר"מ דאדם מוציא דבריו לבטלה. דאליבייהו ודאי לא הוי נדר כלל. כדמשמע בשמעתין. ובפסחים שם (דף נג ע"ב) קאמר הש"ס דר"ש סבר כר' יוסי אבל ר' יוסי לא סבר כר"ש. ואף על גב דסבירא ליה בגמר דבריו אדם נתפס מכל מקום הוי נדר. ופרש"י ז"ל התם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגם בזה יש לדקדק דהא משמע הכא דב"ה נמי סבירא ליה כמ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואפילו הכי לא הוי נדר. כיון דבגמר דבריו אדם נתפס. ודוקא לב"ש דסבירא להו תרתי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הוא דהוי נדר אבל למ"ד דבגמר דבריו אדם נתפס לא הוי נדר. אפילו למ"ד דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"ט דר' יוסי ויתבאר עוד בזה לקמן. על כל פנים נראה בזה כמו שכתבתי דלאו משום חזרה הוא דאתינן עלה אלא כעין פתח לנדרו הוא דהוי. ואתי שפיר לפי זה הא דמדמי הש"ס האי פתחא לשאלה דעלמא ואי משום חזרת תוך כדי דיבור הוא דאתינן עלה. אם כן אפילו אין שאלה בהקדש מכל מקום חזרת תוך כדי דיבור מיהא אית בה. וכמו בתמורה דלכ"ע אין שאלה ואפילו הכי יכול לחזור בו תוך כדי דיבור כדאיתא בתמורה. אלא שמע מינה דלאו חזרה גמורה היא.

והתוס' ז"ל במנחות שם כתבו דהא תליא בפלוגתא דפותחין בחרטה או לא. ולא הבנתי דאטו שאלה לחכם איצטריך הכא הא הנדר בטל מאליו. כיון דהוי נדר ופתחו עמו. ומה ענין זה לפלוגתא דפותחין בחרטה. ועוד דאמאי לא קאמר הש"ס דסבירא להו לב"ש דאין פותחין בחרטה. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושינו בתמורה בפלוגתא דר"מ ור"י שם.

תוס' בד"ה אין אדם כו' ובהכי מתיישב דלא תיקשי דר' יהודה אדר' יהודה דהכא אית ליה דלא הוי נזיר ובתמורה סבירא ליה דתפוס לשון ראשון דשמעינן ליה דפליג אדר' יוסי בההיא דתמורה עכ"ל. ואין דבריהם ז"ל מובנים דבתמורה שם ליתא האי מלתא כלל דר' יהודה פליג וסבירא ליה תפוס לשון ראשון. ובזבחים גבי כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו הוא דאמרינן התם דרבי יהודה כר"מ סבירא ליה דתפוס לשון ראשון ועל זה אין תירוצם עולה יפה דהתם נמי אין הדברים סותרין זה את זה. וי"ל דהתם נמי אמר ב' דברים דהוי כסתרי אהדדי דתרי מחשבות הם. אבל הכא הכל דיבור אחד הוא ומפרש דבריו. וקושייתם ז"ל בלאו הכי י"ל דר' יהודה סבירא ליה דאדם מוציא דבריו לבטלה ולא נתכוין כלל לנזירות ולא שייך הכא כלל הא דתפוס לשון ראשון ומסתבר כן כיון דלר"י הוי נדור מגרוגרות אם כן מהיכי תיתי למימר דלנזירות איכוין ויתבאר בזה לקמן בשמעתין. ויתר דבריהם ז"ל אין לשונם מתוקן מטעות הדפוס ועיין בא"מ שהגיה קצת והדברים מבוארים יותר בתוספות במנחות שם.

בד"ה וב"ה כר"ש עיין שם שהקשו קצת אמאי לא קאמר דב"ה לטעמייהו דיש שאלה בהקדש. ותי' דאיצטריך למימר ב"ה כר"ש דלא הוי נדור מגרוגרות גם כן שלא התנדב כדרך המתנדבים מדלא אמר לשון קונם. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל מנ"ל דר"ש סבירא ליה דלא הוי נדור מגרוגרות דהא גבי מנחה מן השעורים טעמיה דר"ש גם כן משום דבגמר דבריו אדם נתפס. אבל הכא להיות נדור מן הגרוגרות טעמא אחרינא הוא לפרש נזיר בלשון הפרשה ולא שייכא בזה שלא התנדב כדרך המתנדבים. ובמנחות תירצו התוס' ז"ל בע"א דלהכי קאמר הש"ס דב"ה סבירא ליה כר"ש משום דהיינו נמי טעמא דב"ש אליבא דר' יהודה דסבירא ליה נמי דלא הוי נזיר. וב"ש סבירא ליה דאין שאלה בהקדש ועל כרחך טעמא הוא משום דסבירא ליה כר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבים. וגם זה אינו מוכרח דהא מצינן למימר לר' יהודה דנהי דסבירא להו לב"ש דאין שאלה בהקדש אבל בנזירות יש שאלה. כי היכי דאשכחן הכי לר"א דסבירא ליה נמי אין שאלה בהקדש כדאיתא בערכין ואפילו הכי אית ליה שאלה בנזירות כדמוכח לקמן במכילתין וכבר כתבתי בזה בחידושינו בריש יבמות (אלא דלקמן פרק ב"ש אמרי להדיא דנזירות בטעות הוי נזירות כמו הקדש). ועוד דמצינן למימר דסבירא ליה לב"ש דאדם מוציא דבריו לבטלה. וכן הקשה בשיטה מקובצת על תירוץ זה וכתב שם גם כן לפרש כמו שכתבו התוס' ז"ל הכא דטעמא דב"ה דלא הוי נדור מגרוגרות אתי לאשמעינן וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על דבריהם ז"ל. ועוד קשיא לי דלפי זה ע"כ סבירא ליה לר"י גם כן כר"ש דפוטר אם לא התנדב כדרך המתנדבים דהא ב"ה סבירא ליה הכי אליביה דאפילו נדור מגרוגרות לא הוי. ואילו בתוספתא מנחות פי"ב (אות ג') פליג ר' יהודה אר"ש וסבירא ליה במנחה מן השעורים דחייב. ובשלמא לדברי התוס' ז"ל במנחות דאטעמא דב"ש קאי דלא הוי נזיר משום שלא התנדב כדרך המתנדבים לא תיקשי מהא דר"י מחייב במנחה מן השעורים משום די"ל דוקא במנחה מן השעורים הוא דמחייב משום דמיטעי טעי. אבל בהריני נזיר מן הגרוגרות לכ"ע לא הוי נזיר. וכדברי ר' יוחנן לקמן. אבל לפי מש"כ כאן דלא הוי נדור מן הגרוגרות מהאי טעמא אם כן מנחה מן השעורים לא עדיף מנזיר מן הגרוגרות לענין להיות נדור מן הגרוגרות ומ"ש דסבירא ליה לר"י דהכא לא הוי נדור ובמנחה מן השעורים מחייב. וגם בזה יתבאר עוד בשמעתין בס"ד.

דף ט:

גמרא מתני' דלא כו' ר"נ אומר בש"א נדור ונזיר משום דסברי לה כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומשום הכי הוי נזיר וסברי לה כר' יהודה דמתניתין דאמר דב"ש נמי לא אמרי אלא דהוי נדור מן הגרוגרות וכמו שפירש"י ותוס'. וב"ה סברי לה כר' יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס ולא הוי אלא נדור משמע דטעמיה דר' יהודה אליבא דב"ש לאו משום דבגמר דבריו אדם נתפס אלא טעמא אחרינא איכא. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה לב"ש אליבא דרבי נתן דלתרווייהו איכוין ובמה שאמר הריני נזיר לנזירות נתכוין ובסוף דבריו שאמר מן הגרוגרות מלתא אחרינא אמר להדיר את עצמו מן הגרוגרות והיינו נמי טעמא דר"י במתניתין אליבא דב"ש ולא משום דבגמר דבריו אדם נתפס דאם כן מאי טעמייהו דב"ה דלא הוי נדור. אלא לכ"ע סבירא ליה לר"י דתפוס לשון ראשון ובהריני נזיר לנזירות נתכוין ואפילו הכי לא הוי נזיר גם לב"ש משום דסבירא ליה דיש שאלה בנזירות ויכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכי אמר תוך כדי דיבור מן הגרוגרות שפיר הוי נדור מן הגרוגרות כאילו אמר הרי הן עלי קרבן. ולפי זה מוכח מכאן דלא כד' התוס' ז"ל לעיל דטעמא דרבי יהודה גם כן הוא משום דבכה"ג לכ"ע בגמר דבריו אדם נתפס דאם כן ר' יהודה היינו ר' יוסי ואמאי הוי נזיר לב"ש ובלישנא אחרינא אליבא דר"נ סבירא ליה לב"ש דהוי נדור וכר' יהודה ולא הוי נזיר וב"ה ס"ל כר"ש. ולהאי לישנא קצת קשה אמאי לא אמרינן דב"ש סבירא ליה כר' יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס והוי נדור כמו בלישנא קמא אליבא דב"ה ולמה ליה למימר דב"ש כר' יהודה. ובשיטה מקובצת ראיתי דגריס בלישנא קמא נמי וב"ה סברי לה כר' יהודה דהוי כאומר הרי הן עלי קרבן. ונוסחא זו אתי שפיר טפי דשמעינן ליה לר' יהודה בהדיא דמפרש לשון נזירות בלשון פרישות. משום הכי מוקמינן למאן דסבירא ליה דהוי נדור כר' יהודה בין לב"ה ללישנא קמא ובין לב"ש ללישנא בתרא. אבל מר' יוסי נהי דסבירא ליה דבגמר דבריו אדם נתפס מכל מקום לא שמעינן דאיכא לפרושי לנזירות בלשון פרישות.

עוד כתב שם בשם הרא"ש ז"ל פירוש מחודש דב"ש דאמרי נדור ונזיר היינו נדור או נזיר. דאם אמר שנתכוין בלבו לנדור מן הגרוגרות הוי נדור וכר"י. והכי פירושא דר' יהודה דמתני' אף ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. פי' שיאמר שנתכוין באמרו הריני נזיר מן הגרוגרות היינו שיהא עליו קרבן. אבל אם לא אמר שנתכוין לנדור מן הגרוגרות הוי נזיר אפילו בסתם. וכן נראה שיטת התוס' ז"ל במנחות (דף ק"ג ע"א) שכתבו גם כן דלר' יהודה לא הוי נדור מן הגרוגרות אלא אם אומר נתכוונתי לכך ופי' דברי ר' יהודה כנ"ל אבל שיהיו חלין שניהם כאחת לא מסתבר. אלא דלפי זה לא הבנתי דבריו ז"ל שם במנחות שכתב דהיינו טעמא דר' יהודה דמהני אם אומר בלבי היה לנדור מן הגרוגרות משום דהוי פיו ולבו שוין דהריני נזיר לא משמע ליה לנזירות. ולת"ק לא מהני אפילו אם אומר בלבי היה כו' משום דהריני נזיר משמע נזירות ואין פיו ולבו שוין והא לר"נ אליבא דב"ש סתם לשונו משמע לנזירות ואפילו הכי מהני אם אמר בלבי היה שיהיה קרבן עלי. והיכי קאמר הש"ס דב"ש סבירא להו כר"י וי"ל דלא לגמרי כר' יהודה סבירא ליה דלר' יהודה לא הוי נזיר כלל ולב"ש אליבא דר"נ בסתם הוי נזיר. אבל אם אמר בלבי היה לעשותן קרבן עלי מהני וגם בזה חשיב פיו ולבו שוין.

והנה מלשון רש"י ז"ל לעיל בד"ה מתניתין כו' משמע דהא דאמר הש"ס מתני' דלא כר"נ היינו לב"ה דמשמע דאפילו נדור לא הוי ולר"נ אליבא דב"ה הוי נדור. משמע דב"ש אתיא שפיר כר"נ דב"ש אף נזיר קאמרי וה"ה דהוי נדור. אבל כל המפרשים פירשו דבין ב"ש ובין ב"ה הוא דלא כר"נ דלתנא דמתני' לב"ש הוי נזיר ולא נדור ולר"נ הוי נדור גם כן. ולב"ה לתנא דמתניתין נדור גם כן לא הוי. ולר"נ הוי נדור. וי"ל עוד דאליבא דב"ש לחוד הוא דאמרינן דמתני' דלא כר"נ דלתנא דמתני' משמע דלב"ש לא הוי אלא נזיר ולא נדור. ולר"נ הוי נדור ונזיר. אבל ב"ה מצי סברי דהוי נדור ובנזיר הוא דפליגי אב"ש. וכן מסתבר דלב"ש דהוי נזיר לא הוי נדור ולב"ה דלא הוי נזיר הוי נדור. ועל פי זה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתב דלתנא דמתניתין אליבא דב"ה הוי נדור. וכן כתב בחבורו פ"א מהלכות נזירות (הלכה י') להלכה דאסור בגרוגרות והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמרינן מתני' דלא כר' נתן ולפי הנ"ל ניחא קצת דאליבא דב"ש הוא דאמרי' דהוי דלא כר' נתן. אבל אליבא דב"ה לא פליגי תנא דמתניתין ור' נתן. והכסף משנה ז"ל כתב דנוסחת הרמב"ם ז"ל היתה מתניתין כר' נתן וכבר כתב הלחם משנה ז"ל דהוא דחוק אבל מה שהקשה עליו דאם כן לר' יהודה לא פליגי ב"ש וב"ה כיון דב"ש נמי לא אמרי אלא דהוי נדור אין כאן קושיא לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש דברי ר' יהודה דהוא נמי סבירא ליה לב"ש דהוי נזיר. ואם כן שפיר מצינן למימר דלב"ה הוי נדור. וכבר כתבתי דפי' הרמב"ם ז"ל בדברי ר"י הוא פלאי. וגם לא משמע הכי מהא דאמרינן בגמרא דהוי נדור לב"ש משום דסבירא ליה כר"י ולפי' ז"ל ר"י מלתא אחריתי אמר. אם לא לפי מה שכתבתי לעיל בטעמיה דר' יהודה דאם לא אמר הרי הן עלי קרבן מפרשינן להריני נזיר מן הגרוגרות דלנדור מן הגרוגרות נתכוין אלמא דסבירא ליה לר' יהודה דבכלל הריני נזיר מן הגרוגרות משמע נמי דהוי נדור. וכבר כתבתי לעיל דלא משמע כן מדבריו ז"ל.

אבל מהא דאמרינן לעיל דב"ה כר"ש ודאי משמע דלב"ה דמתני' נדור נמי לא הוי. וכדמסיק הש"ס הכא ללישנא בתרא דר"נ דב"ה כר"ש ומשום הכי לא הוי נדור. ודבריו ז"ל בחיבורו יש ליישב על פי הנ"ל דמוקמינן להא דלא הוי נדור כר"ש ואם כן אנן דלא קיי"ל כר"ש שפיר הוי נדור ונהי דתנא דמתניתין סבירא ליה אליבא דב"ה דנדור גם כן לא הוי מ"מ להלכה קיי"ל דהוי נדור כיון דלא קיי"ל כר"ש דמנחות. אבל מדבריו בפיה"מ משמע דלתנא דמתניתין נמי הוי נדור לב"ה. ועיין בלחם משנה ז"ל שכתב גם כן כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא קיי"ל כר"ש. ומש"כ עוד שם בדברי הראב"ד והרמב"ם אליבא דר' יוחנן למסקנא אינם מובנים וגם צריך להגיה בדבריו ע"ש. ועוד נראה דהירושלמי (במכילתין) מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דתני התם סתמא ב"ש אומרים נדור ונזיר ובה"א נדור ואינו נזיר ומשמע דאמתני' קאי ובפירושא דמתני' תני הכי. ועי' בקרבן העדה ובפ"מ שם ועי' בא"מ מש"כ בזה.

שם אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב"ש היא. כבר כתבתי לעיל דר' יהודה סבירא ליה בתוספתא דמנחות דצריך להביא מן החטים. ואם כן לחזקיה תיקשי דר"י אדר"י. דהכא אמר דלכ"ע לא הוי נזיר אפילו לב"ש והתם אמר דצריך להביא מן החטים. והתוס' ז"ל שם במנחות הקשו בהא דאמרינן לעיל וב"ה כר"ש אטו רבנן דר"ש כב"ש סבירא ליה. ותירץ דהכא במנחה שאני דיש מנחה מן השעורים וקטעי אבל למנחה נתכוין ומשום הכי סבירא ליה לרבנן דצריך להביא מן החטים אבל בנזיר מן הגרוגרות דליכא למיטעי לא נתכוין כלל לנזירות ולא הבנתי מה חידשו בזה. הלא זה הוא מחלוקת חזקיה ור' יוחנן דר' יוחנן אמר דהכא כ"ע מודים ובאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו' והיינו משום דדיינינן ליה בטעותא ולהכי כשאמר אילו הייתי יודע כו' חייב במנחה מן החטים. אבל הכא בנזיר מן הגרוגרות ליכא למידן בטעותא ולא נתכוין לנזירות כלל.

וביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפרק המנחות והנסכים (פי"ב משנה ג) טעמו של דבר דכשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים גמר לקבל עליו מנחה אלא שהתנה שיהיה מן השעורים וכי מבטל תנאו אחר כך חייב להביא מנחה כדינה אבל אם לא ביטל תנאו פטור מכלום משום דלא תלינן ליה בטעותא אלא אמרינן דהוציא דבריו לבטלה ולא נתכוין למנחה כשירה כלל ואפילו אם נתכוין הוי נדר ופתחו עמו דחזר בו מיד ולדידן יכול לחזור בו דיש שאלה בהקדש ומשום הכי מוקי לה ר"י דוקא במנחה מן השעורים דאיכא למימר טעותא היא והיה דעתו למנחה כשירה אלא שטעה אבל מנחה מן העדשים ודאי לאו טעותא היא ולא נתחייב אלא מנחה מן העדשים והוא דבר שאינו ופטור מכלום. ואפילו אמר דטעותא היא ואילו הייתי יודע כו' אינו נאמן כיון דלא שכיחי למיטעי בהא. וכן בהריני נזיר מגרוגרות לא מהני אם אמר אילו הייתי יודע כו' אלא דלכאורה אם הוא יודע בעצמו שטעה ונתכוין למנחה או לנזירות אלא שטעה וחשב דנזירות שייכא בגרוגרות אמאי לא נתחייב בנזירות כשאמר אילו הייתי יודע. ואפשר לומר דהכי נמי דאם אמר כן דנתכוין למנחה אלא שטעה וסבר דמנחה באה מן העדשים ה"נ דחייב להביא מן החטים אלא דאין אנו צריכין לשואלו למה נתכוין אבל במנחה מן השעורים שואלין אותו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' מעשה הקרבנות (ה"ג) ויותר נראה דטעותא כי האי ליכא כלל.

והנה כבר תמהו על הרמב"ם ז"ל הכסף משנה והלחם משנה שם בפרק הנ"ל. בהני תרי דיני שכתב שם נגד סוגית הש"ס הכא והתם. חדא במה שכתב דאפילו במנחה מן העדשים שואלין אותו ואם אמר אלו הייתי יודע כו' חייב להביא מן החטים. ובסוגיין ובמנחות שם מבואר דוקא היכא דאמר מן השעורים הוא דאיכא למיתלי בטעותא. ועיין מה שכתב הכסף משנה ז"ל ליישב דבריו דלזעירי דמוקי מתניתין דוקא דאמר מנחה אין חילוק בין עדשים לשעורים. וכבר הקשה הלחם משנה ז"ל דאם כן הכא גבי נזיר נמי נישייליה ואילו אמר אילו הייתי יודע שאין נוזרין כך כו' וי"ל דלפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהכא במתניתין הוי נדור אליבא דב"ה אבל לא שייך הכא בדיקה כלל. כיון דמשמעות דבריו הוא להיות נדור מן הגרוגרות ואם כן לפי שיטתו שם במנחה מן העדשים דבודקין אותו כו' מוכרח הוא לפרש כנ"ל דלב"ה דמתניתין הוי נדור. דאי לאו הכי אמאי פטרי ב"ה ולא מצרכי בדיקה כמו במנחה מן העדשים. אלא דאכתי תיקשי עליו מב"ה אליבא דר"נ לל"ב דלא נדור ולא נזיר הוי אמאי לא בדקינן ליה. ועוד דהא משמע הכא בשמעתין דלמ"ד אדם מוציא דבריו לבטלה אין אנו חוששין לדבריו כלל. ואם כן על כרחך הא דאיצטריך לבודקו התם היינו דוקא במנחה מן השעורים דאיכא למיחש לטעותא. אבל היכא דליכא למיחש לטעותא ודאי אין צריך לבודקו כלל. וגם סתמא דהש"ס הכא ובמנחות דאמרי' ר"י לדבריו דחזקיה קאמר קשה על דבריו. ותי' הכסף משנה והלחם משנה ז"ל דחוקים המה. ועדיין דבריו ז"ל צ"ע.

ועוד מסיק הש"ס במנחות דלזעירי דבעינן דוקא דאמר מנחה הא דתנן התם הרי עלי מנחה עשרון ומחצה הוא ל"ד. אלא דאמר חצי עשרון ועשרון. אבל עשרון ומחצה אינו חייב אלא עשרון אחד דאמחצה לא קאמר מנחה. והרמב"ם ז"ל כתב כסתמא דמתניתין דאפילו עשרון ומחצה חייב ב' עשרונות. ומסתבר בזה דברי הלחם משנה ז"ל שכתב שם דהא דמסיק הכי שם במנחות היינו להאי אוקימתא דמתניתין ב"ש היא ומשום תפוס לשון ראשון. ובזה שפיר קאמר כיון דאמר הרי עלי מנחה עשרון כי אמר תו וחצי עשרון לאו כלום קאמר. ולא שייך בזה תפוס לשון ראשון. אבל לר' יוחנן דמוקי מתניתין ככ"ע ובאומר אילו הייתי יודע כו' ודאי דאפילו אמר חצי עשרון לבסוף הוי נדר. ובאמת יש לדקדק מה בין הרי עלי מנחה עשרון וחצי עשרון להריני נזיר אחת ומחצה דתנן במתניתין לעיל בפ"ק דחייב ב' נזירות וליכא שום חולק בזה. ואפילו ר"ש דפליג במנחות משמע דמודה בהא ומ"ש. וצריך לומר דנזירות שאני דהתנן נמי הריני נזיר יום אחד חייב בנזירות ל' יום ולא פליג ר"ש. ועל כרחך היינו משום דנזירות ממילא קאתי. וכיון דחייל על יום אחד ממילא הוי נזיר כל למ"ד. ולא אמרינן בזה שלא התנדב כו'.

ובילקוט בשם הספרי מייתי לה מקרא עיין שם. ומשום הכי נמי כי אמר הריני נזיר ומחצה חייב ב' נזירות לכ"ע ואין צריך שום בדיקה כמו במנחה. וכבר כתבתי לעיל בזה בפלוגתא דר"ש ורבנן בהריני נזיר מיין דלא שייכא לפלוגתייהו גבי מנחה מן השעורים והבאתי התם הא דאמרינן בריש נדרים דזו חידוש הוא הא דהוי נזיר אפילו אם לא הזיר אלא מחרצן. וכתבתי שם דאפילו למאן דסבירא ליה תפוס לשון ראשון הוי חידושא דבזה לכ"ע אף בגמר דבריו אדם נתפס כיון דיין גם כן מדיני נזיר הוא. ולא אמרינן דחזרה הוא. ולהכי איצטריך קרא לכ"ע אפילו לב"ש. וי"ל דמטעם זה נמי לא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי מתניתין דמנחות כב"ש משום דבגוונא דהתם הרי עלי מנחה בלא שמן ולבונה לא אמרי ב"ש תפוס לשון ראשון כיון דקיבל עליו מקצת מנחה כתיקונה וכמו הריני נזיר מיין.

אלא דזה אינו דהא בפ' התודה תניא בהדיא דהרי עלי תודה בלא לחמה לב"ש מביא תודה ולחמה משום דתפוס לשון ראשון. ואפילו ר"י מודה בהא כדאיתא התם. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא לב"ש דסבירא ליה תפוס לשון ראשון למה לן קרא בהריני נזיר מיין דכל דקדוקי נזירות עליו תיפוק לן מסברא דתפוס לשון ראשון. ומה בין מנחה בלא שמן ולבונה או תודה בלא לחמה ובין הריני נזיר מיין. ואולי באמת למ"ד תפוס לשון ראשון לא צריך קרא להריני נזיר מיין ויתבאר עוד בזה בהלכות אשר לפנינו בס"ד שם.

ובאותו ענין ראיתי להתוס' ז"ל שם במנחות במתניתין דאין מתנדבים לוג או ב' או חמשה כו' והקשו שם אמאי לא אמרינן דאם התנדב לוג יין יביא שלשה כמו במנחה חצי עשרון. ותי' דהתם מיירי בהרי זו אבל בהרי עלי הכי נמי דחייב להביא ג'. ובאמת בלאו הכי אין כאן קושיא דדוקא היכא דאמר מנחה דמה שאמר חצי עשרון הוי כתנאי וכי אמר אילו הייתי יודע כו' ביטל תנאו. אבל נדבת יין דאמר הרי עלי לוג יין ודאי דאינו חייב להוסיף. וכן כתב הלחם משנה ז"ל והמשנה למלך שם. אלא דעיקר הדבר מה שנראה מדברי התוס' דאם התנדב לוג או ב' אינו מביא כלום. דאל"כ בלאו הכי לא תיקשי כיון דחייב לקיים כמה שנדר משום הכי אין צריך להוסיף לא ידענא מנ"ל. ומידי דהוי אחמשה דחייב להביא חמשה אפילו אם אין קבע. וי"ל דשלא יפחות ממעטינן התם מככה. אבל להוסיף איתרבי מיהי' והיינו חמשה כדאיתא התם. ואכתי אינו מובן מה שהקשו התם מחמשה דיביא ששה כמו בעשרון וחצי עשרון דמביא שנים. ומאי קושיא הא איתרבי מקרא דחמשה לחוד גם כן יכול להביא. ואי מביא ששה אין צריך קרא לרבויי. אלמא דלא דמי לעשרון וחצי דאינו יכול להביא כזה כלל.

וראיתי שם במשנה למלך ז"ל שיצא לידון בדבר החדש דמה שכתב הרמב"ם ז"ל בהרי עלי עשרון וחצי עשרון ולא הזכיר מנחה הוא בכוונה מכוונת דאפילו בלא מנחה חייב להביא שנים משום דיש קבע למנחה. כי היכי דיש קבע לנסכים. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל גבי נדר חמשה לוגין דצריך להשלים משום דקבען לקרבן. ודבריו ז"ל נפלאו ממני דאם כן אמאי לא פליג ר"ש התם כמו בעשרון ומחצה דפוטר ר"ש משום שלא התנדב. ואלו התם כ"ע מודו דיכול להוסיף. ועוד דבעשרון ומחצה צריך לשואלו ולומר אלו הייתי יודע כו' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל והכא גבי נסכים אין צריך שאלה כלל אלא אומרים לו השלם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ויש לי עוד לדקדק בדבריו ז"ל שם מה שכתב גם בהרי זו סברת אלו הייתי יודע כו'. ולענ"ד לא שייך בזה האי סברא כלל וכמו שבאר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סברא זו דשעורים ואינך הוי כמו תנאי וזה אינו אלא בהרי עלי ולא רציתי להאריך בזה ולצאת הרבה חוץ לסוגיא דשמעתין ועוד יתבאר בזה לקמן בס"ד.

ועיין בירושלמי (בשמעתין) דפליגי ר' יוחנן ור"ל בטעמא דב"ש דמתניתין ר"י אמר משום שהוציא נזירות מפיו ור"ל אמר משום כינוי כינויים. מה נפיק מביניהם הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה. ופי' הפני משה דאמר בפירוש דלנדור מן הגרוגרות נתכוין למ"ד משום כינויים לא הוי נזיר ולמ"ד משום שהוציא נזירות מפיו הוי נזיר. ולפי זה משמע דלא כמו שכתבתי לעיל דלשיטת הירושלמי ב"ש נדור ונזיר סבירא ליה אבל הלשון דחוק לפי' ועיין קרבן העדה. ומשמעתין מוכח דהא דסבירא ליה לב"ש אין שאלה בהקדש היינו אפילו בהרי עלי אף על גב דילפי לה מתמורה תחלת הקדש מסוף הקדש ואם כן לא שמעינן אלא בהרי זו אבל בהרי עלי י"ל דהוי כשאר נדר. והכא מוכח דאפילו בהרי עלי סבירא ליה לב"ש דאין שאלה כמו בהרי עלי מנחה כנ"ל.

רש"י בד"ה אלא ב"ש כו' ומיהו אפילו הכי אסור ביין. כצ"ל.

דף י.

אמר רמב"ח כגון שהיתה פרה כו'. ופי' התוס' בד"ה פרה זו ג' פירושים בד' רמב"ח. לפי' קמא הא דהריני נזירה אם עומדת אני קאי על האדם דהוא נדר כן. ולישנא דמתניתין משמע דאפרה קאי. ומשום הכי פי' לחד פירושא דקאי אפרה. והאדם חזר ואמר הריני נזיר מבשרה. וזה לא תנן במתניתין. והקשו על זה דאם כן אמרה פרה למה לי על כן פי' עוד דבאמירת הפרה לחוד מה שהוא מספר דבריה הוי קבלת נזירות עליו דלענין מאי קאמר הכי אלא לקבל עליו נזירות. וגם על זה הקשו דאם כן מאי פריך והאמרוה ב"ש חדא זימנא הא איצטריך לאשמעינן דאע"ג דלא אמר בפירוש הריני נזיר אלא מספר דבריו הוי כאלו אמר בפי' וגם עיקר סברא זו צ"ע הא הוי דברים שבלב כיון דהוא לא אמר שום לשון נזירות. אבל בירושלמי (בשמעתין) משמע שיטה זו ויליף ממתני' אם אמר על עובד כוכבים שאמר הריני נזיר דזה הישראל הוי נזיר משום שהוציא נזירות מפיו. ואתי שפיר בזה הא דפריך והא אמרו ב"ש חדא זימנא דלא שמעינן הך רבותא דאע"ג דלא הוציא נזירות מפיו לא הוי צריך לאוקמי בהריני נזיר מבשרה. וב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן אפילו בסתם נזירות גם כן אתי שפיר. ובהא פליגי אי הוי כמוציא נזירות מפיו אלא על כרחך לכ"ע הוי כמוציא נזירות מפיו. ועיקר פלוגתייהו בנזיר מבשרה ולטעמייהו ותרתי למה לי.

תוס' בד"ה תרתי תלת כו' וא"ת וליפלוג בבשרא וחמרא כו'. לפי שיטה הנ"ל דלא הוציא מפיו נזירות עדיפא טפי למימר דאגב אורחיה אתי לאשמעינן דהוי כאלו הוציא נזירות מפיו.

רש"י בד"ה דמיחלפי בענבים כו' ואית להו לב"ש כינוי נזירות כנזירות דתני בברייתא היינו כינוי כינויים. והכי איתא בירושלמי דמהאי טעמא הוא כמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פרקין. אבל תלמודין לא סבירא ליה להאי טעמא אלא בהקדש טעות הוא דמוקי פלוגתייהו. וי"ל דע"כ לא מוקמינן פלוגתייהו בהקדש טעות כדלעיל. אלא לבתר דתני כל הני בבי. ומהא דדלת על כרחך שמעינן דבאין אדם מוציא דבריו לבטלה פליגי. כאוקימתא דלעיל. אבל אי לא תני אלא בבא דגרוגרות הוה אמינא דטעמייהו דב"ש משום דמיחלפי בענבים והוי כינוי כינויים. ולאו משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. דלהאי טעמא אפילו אי לא מיחלף ליה גם כן הוי נזיר מדבריו הראשונים הריני נזיר. וכן לפי מה שכתבו התוס' ז"ל דהוי תלינן בטעותא שהיה בדעתו לומר ענבים ואמר גרוגרות גם כן לא שייך לטעמא דריש פרקין ואי לא תני אלא הא דגרוגרות לחוד לא הוי מוקמינן בטעמא דלעיל אלא משום דאמרינן דטעה והוציא מפיו גרוגרות אבל נתכוין לענבים. אלא דקשה קצת לפי זה אמאי הוי לב"ש נזיר ודאי אמאי אין שואלין אותו ושמא לגרוגרות נתכוין ולאו נזיר הוא. ובשלמא לאוקימתא דריש פרקין ליכא למימר נישייליה דלמא מתחלתו נתכוין לגרוגרות כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אינו נאמן לומר דלגרוגרות נתכוין כמו בערך כלי זה עלי דאינו נאמן לומר דלערך נתכוין. והתוס' ז"ל בערכין שם דף ח' כתבו דאפילו לא ידע דאין ערך לכלי ונתכוין לערכין אפילו הכי נותן דמיה. נראה דדוקא בערכין ודמים דחד מלתא הוא. אבל בנזירות כה"ג דלא ידע נזירות בגרוגרות ונתכוין לגרוגרות י"ל דלא הוי נזיר כלל דסתמא אמרינן דלנזירות איכוין ומיהדר הוא דהדר ביה ועיין מה שכתבתי בזה בערכין שם.

שם גמ' אלא אמר רבא כגון שהיתה כו' ואמר הרי עלי קרבן כו'. ופי' רש"י ותוס' ז"ל דסמיך אדלקמן אם לא עמדה ועמדה מאליה ובפלוגתא דלקמן. והרי עלי קרבן היינו קרבן נזירות אף על גב דאינה ראויה לקרבן נזירות היו רגילים להביא נדרים ונדבות. וצ"ע באומר הריני בקרבן נזירות אמאי הוי נזיר כלל. דלמא להביא על נזיר אחר קאמר. כמו בקרבנות נזיר עלי דאינו חייב אלא בקרבנות כדאמרינן לקמן. וצריך לומר דכהאי לישנא דהריני מביאה כו' משמע יותר דלעצמו קאמר ונזירות קבל עליו. ועיין מש"כ לעיל בשמעתא דהרי עלי ציפורים. ומכל מקום קשה היכי שייכא פרה לקרבנות נזיר. ומש"כ דרגילים היו בנדרים ונדבות הוא דחוק. ועוד דאמאי לא נימא דלדמי קרבנות נזיר קאמר. ובדלת נמי נימא הכי. ובשיטה מקובצת ז"ל אית דמפרשי דלהאי אוקימתא פליגי בהאי לישנא גופא אם אמר הרי עלי קרבן נזירות. ולהאי שיטתא דהוא מספר אמירת הפרה ניחא דסבירא להו לב"ה דבכה"ג לא הוי לשון נזירות. אבל להך שיטתא דהוא עצמו אמר כן קשה ליה להשיטה מקובצת מאי טעמא דב"ה דלא הוי נזיר אם אמר הרי עלי קרבנות נזירות. ולדידי קשיא איפכא מאי טעמא דב"ש דלמא לפטור נזיר אחר קאמר וכנ"ל. ולכולהו פירושי תיקשי מד' ר"י בסיפא אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן והא ת"ק נמי בהכי מיירי. וצריך לומר דלא חש הש"ס להאריך ובלאו הכי פריך שפיר. אלא דסלקא דעתך דהש"ס לאוקמי פלוגתייהו במלתא אחריתי ולא בנזיר מבשרה כי היכי דלא ליקשי קושית הש"ס לקמן לב"ה הא בלאו הכי לא הוי נזיר. וצריך לומר לדבריהם דב"ש קאמרי ומשום הכי בעי לאוקמי באומר הרי עלי קרבן ולא סלקא הך אוקימתא. ותו בעי לאוקמי באומר הריני נזיר מיין כו' וגם כן איפכא והוכרח לאוקמי בהריני נזיר מבשרה וב"ה לדבריהם דב"ש קאמרי כמסקנא דשמעתין.

דף י:

רש"י בד"ה בשלמא פרה כו' אלא לגבי דלת כו' בשלמא גבי גרוגרות כו'. ולא ידענא מי הכריחו לזה הא בגרוגרות כבר אוקימנא לעיל פלוגתייהו. ונהי דהש"ס קאמר לעיל האי טעמא דמיחלפי בענבים. אבל אין זה ענין לכאן. דהתם קאמר לשון נזירות הריני נזיר מגרוגרות והכא לא קאמר לשון נזירות כלל. אלא הרי עלי קרבן ופשיטא דפריך שפיר וק"ל.

גמ' ב"ש סברי תורפיה כו' והא לא אוקמה. משמע דאם העמידה לא הוי נזיר. וקשה הא ב"ש סבירא להו לקמן בפ' ב"ש דאפילו לא נתקיימו דבריו הוי נזיר גבי הריני נזיר שזה פלוני והכא נמי ליהוי נזיר אפילו אם העמידה. והכי אמרינן בירושלמי (בשמעתין) להדיא דלב"ש הוי נזיר בין העמידה או לא. וכדאמרי ב"ש לקמן. ולפי משמעות דברי התוס' ז"ל דהכא אין רצונו להיות נזיר לפי משמעות דבריו יש לחלק דהתם אמרינן דרצונו להיות נזיר בכל אופן שיהי' וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם מה שאין כן הכא דמשמעות דבריו שלא לקבל עליו נזירות. ועוד י"ל דבתנאי גמור מודו ב"ש דלא הוי נזיר אלא אם נתקיים התנאי והתם לאו בלשון תנאי קאמר אלא הריני נזיר שזה פלוני. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם גם כן הריני נזיר אם יהיה פלוני וכמו שכתבתי לקמן שם. ועיין משנה למלך ז"ל פ"ב מהלכות נזירות (ה"א) שהאריך בשמעתין ושם תמצא דברי התוס' ז"ל מסודרים כי המה מעורבבים קצת.

תוס' בד"ה ואמר הריני כו' אין דבריהם מסודרים. ועיין בא"מ ז"ל ובסוף דבריהם כתב וא"ת סוף סוף מאי נפקא מינה כו' ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"י) דלב"ה בנזיר מגרוגרות הוי נדור אתי שפיר דקמ"ל הכא דלב"ה אפילו נדור לא הוי דהא קמת. אלא דיקשה לפי זה למה לא ביאר הרמב"ם בהלכותיו דברי ב"ה בהך פלוגתא כיון דפלוגתא אחרת היא. ונפקא מינה לענין אם נדור הוא מבשרה. ונהי דלכ"ע נפקא מינה בהך פלוגתא בלישנא דאם לא עמדה לענין אומר הריני נזיר סתם אם לא עמדה. י"ל כיון דלא הוזכר במתניתין לא כתבה. ובדינא דמתניתין ליכא נפקא מינה בזה דבלאו הכי לא הוי נזיר כיון דאמר מבשרה. אבל לשיטתו נפקא מינה בדינא דמתניתין אי הוי נדור מבשרה ואמאי לא כתבה וי"ל דגם זה אינו מבואר במתניתין דהא ב"ה אינו נזיר קאמרי וכבר שמעינן לה מהא דהריני נזיר מגרוגרות ומאי טעמא איצטריך הש"ס למימר הכי דב"ה לדבריהם דב"ש קאמרי משום דאינו נזיר וזה לא צריכא אלא לדבריהם דב"ש.

דף יא.

מתני' מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר. וכתב התוס' יום טוב ז"ל היינו כדתנן לעיל הריני נזיר מן החרצנים כו' משמע מד' דלר"ש לא הוי נזיר ובשיטה מקובצת כתב דאפילו ר"ש מודה בכה"ג ע"ש.

גמ' אלמא בהאי הוא דאסור כו'. משמע דבאותו כוס אסורה אף על גב דאמרה בלשון נזירות. ולעיל גבי נזיר מן הגרוגרות משמע דלא הוי נדור גם כן לת"ק דר' יהודה והכא קאמרינן בפשיטות דבאותו כוס אסורה. וי"ל דדוקא גבי גרוגרות דלא שייכא בנזירות כלל הוא דגם נדר לא הוי. אבל בכוס יין דשייכא בנזירות אלא דאמדינן דעתיה דלא נתכוונה אלא לאסור עצמה ממנו שפיר חל האיסור אפילו בלשון נזירות. וא"כ לר"ש דפליג בהריני נזיר מן החרצנים דלא הוי נזיר. הכי נמי אף על גב דליכא לאו דנזירות בחרצנים מכל מקום איסור נדר חל עליו. כמו הכא דאסור באותו הכוס. אך יש לומר דוקא הכא דאומדן דעת הוא דנתכוונה לאוסרו עליו משום דכבר שיכורה היא ומצער לה. אבל בעלמא אמרינן דלנזירות נתכוין ולאו כלום קאמר ואפילו נדור לא הוי. ובירושלמי אמרינן מתניתין בשאינו יכול אבל ביכול ונראה דצריך לומר איפכא מתניתין ביכול דלאו שיכור הוא ויכול לשתות ולהכי כי אמר הריני נזיר אמרינן דלנזירות נתכוין. אבל בשאינו יכול לשתות אמרינן דלאסור האי כוס בעלמא הוא דנתכוונה. וכדתנן מעשה באשה אחת כו'. והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד דאם היה מר נפש או מתאבל ונתנו לו כוס גם כן אינו אסור אלא באותו הכוס. וזה גם כן בכלל אינו יכול הוא. כי מפני מרירותו לא יערב לו לשתות. וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דרישא דמתניתין מיירי באדם בריא והיינו יכול דהירושלמי. עוד אמרינן התם בירושלמי דקרבן נמי לא הוי בלשון נזירות ולא נאסר גם באותו כוס ועיין פני משה שם.

מתני' הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין כו' הרי זה נזיר ואסור. יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין פלוגתא דר"ש ורבנן. יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי גם כן פליגי ר"ש ורבנן. ואיכא דאפיך לה כמו באמצעיתא דחכמים אוסרים ור"ש מתיר. וכולהו בבי חד טעמא להו. ותליא במחלוקתן דפ"ק בנזר מאחד מהן דלרבנן הוי נזיר ולר"ש לא הוי נזיר. ויש לדקדק כל הני בבי למה לי. ועוד דהא איפלגו חדא זימנא לעיל בפ"ק. ונראה דלרבינא בגמ' דרישא אתיא אפילו כר"ש ומשום דהוי מתנה על מה שכתוב בורה. ודאי רבותא קמ"ל. אלא אפילו לריב"ל דאמר דר"ש חלוק ברישא אפילו הכי איצטריך לאשמעינן לרבנן דאסור משום דסלקא דעתך אמינא דעל מנת לאו כחוץ הוא והוי כעוקר הנדר מעיקרו בהאי תנאה קמ"ל דאפילו הכי אסרי רבנן אלא דאכתי לא איצטריך דאי תנאי הוא לכ"ע אסור משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ועל כרחך צריך לומר דמשום רבותא דר"ש תני לה דאפילו על מנת חוץ הוא ולא הוי מתנה כו' ומשום הכי מותר. וכ"ת אי רישא תנא לה משום רבותא דר"ש אם כן הוי ליה למיתנייא פלוגתא דר"ש דמתיר ברישא דהוי רבותא טפי.

ויש לומר דנטר להו עד דמסיימו למלתייהו והדר פליג עלייהו כדאמרינן ביבמות ריש פרק כיצד כה"ג ע"ש. ואי תיקשי בבא מציעתא לרבנן למה להו כבר כתב בזה בשיטה מקובצת ז"ל דהוי רבותא ולא שמעינן ליה מרישא כיון דלא ידע שהנזיר אסור ביין הא דהוי נדר טעות קמ"ל דאסור. וי"ל דריב"ל ורבינא פליגי בפלוגתא דר' אושעיא ורב פפא שם בפ' כיצד דריב"ל הכריח דר"ש פליג נמי ברישא דאי לאו הכי רישא למאן קתני לה דאי לרבנן השתא אם לא ידע דהנזיר אסור ביין דהוי כעין נדר טעות אפילו הכי אסור לרבנן. כ"ש ברישא דאסור לרבנן. ואי תני רישא לאשמעינן דר"ש מודה בה הא ר"ש לא איירי ברישא כלל. אלא על כרחך אשמעינן דפליג ר"ש גם ברישא. ורבינא סבירא ליה כרב פפא דלא זו אף זו קתני. ובפי' דמציעתא צריך לדקדק מלשון רש"י משמע דקודם קבלתו אמר יודע אני כו' ואחר כך אמר הריני כו' ומד' התוס' ז"ל דאחר קבלתו אמר דלא קיבל עליו איסור יין מפני שלא ידע דנזיר אסור ביין. וצריך לומר דנאמן הוא על עצמו לומר כן דלא קיבל עליו איסור יין אף על גב דאמר סתם הריני נזיר ואם כן איכא למימר דמציעתא רבותא היא גם לר"ש דמתיר אף על גב דבשעת קבלה סתם הריני נזיר קאמר אפילו הכי מותר אם אמר אחר כך דיין לא קיבל עליו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דאחר כך אמר לא ידעתי שהנזיר אסור ביין. וכתב טעם לזה דאפילו אם אמר בפירוש שלא קיבל עליו אלא ליין לחוד או לתגלחת לחוד לא מהני ואסור בכולן. ולקמן בגמרא יתבאר שיטת הירושלמי בזה דנראה דלשיטתו לא שייכא פלוגתא דמתניתין לפלוגתייהו בפ"ק.

וסיפא דמתניתין דסבור הייתי שחכמים מתירין לי למאן דאפיך ופליגי נמי בהך פלוגתא דבזה נמי לא קיבל עליו איסור יין מפני דעתו שחכמים מתירין לו והוי כנזר מאחד מהם דפליגי רבנן ור"ש. והך סיפא מאי קמ"ל. וצריך לומר דרבותא לר"ש היא אף על גב דידע מאיסור יין ואפילו הכי קיבל סתם נזירות. אפילו הכי כי אמר דדעתו היה שלא יאסר ביין מחמת היתר חכמים הרי זה מותר כמו אם לא קיבל עליו בפי' אלא לאחד מהם.

גמ' וליפלוג נמי ר"ש ברישא אמר ריב"ל חלוק הי' ר"ש אף ברישא. וכדמסקינן דעל מנת לאו תנאי הוא אלא חוץ. ורבינא אמר משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. וראיתי לבאר דברי הירושלמי בשמעתין ומזה יבואר גם שיטת תלמודין דאמרינן התם מתניתא דר"מ דאמר צריך לכפול התנאי ומשום הכי אסור ברישא דמתניתין דלא כפליה לתנאיה תמן אמרין ד"ה [כאומרים לו שמור ושמעת כצ"ל וכדאיתא בפ' התודה במנחות לענין אם אמר אחר כך לשון הסותר דבריו הראשונים]. וריב"ת דאמר כל תנאי דאי אפשר לקיימו לאו תנאי וכדאמר ר"י בן תימא הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע הרי זה גט. והכא נמי אי אפשר לקיים התנאי והיינו הך דתלמודין דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. וס"ל להירושלמי דלהכי לאו תנאי משום דאי אפשר לקיימו ואינו אלא כמפליג בדברים בעלמא. [וכ"כ בחי' בכתובות דף נ"ו. אבל בפ' המגרש ד' פ"ד לא משמע הכי עיין שם]. מתניתא דר"ש דר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. ועל כרחך צריך לומר דמיבעי ליה אי אתיא רישא דמתניתין כר"ש הא ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. כמו בהרי עלי מנחה מן השעורים או הריני נזיר לגלח בבית חוניו. והכא נמי במתניתין לא התנדב כדרך המתנדבים. ואמאי מודה בה ר"ש. ואמר ריב"ל שניי' היא ששייר תגלחת. פי' דהכא מיקרי שפיר כדרך המתנדבים. דתגלחת קיבל עליו כדין נזיר. ומה שאמר על מנת שאהיה שותה יין חשיב תנאי שאי אפשר לקיימו והוי נזיר גם לר"ש. ולפי זה פליגי תלמודין אהדדי. דבש"ס דילן אמר ריב"ל דר"ש פליג נמי ברישא. ובירושלמי אמר ריב"ל דר"ש מודה ברישא והוי כדרך המתנדבים משום ששייר תגלחת. ר"י בעי אי בששייר תגלחת אמור דבתרא הרי זה אסור ור"ש מתיר הרי ששייר תגלחת וטומאה ופוטר ר"ש ומ"ט פוטר במציעתא ובדלא דברי ריב"ל הוי ניחא דר"ש מתיר משום דלאו דרך המתנדבים הוא. אבל לד' ריב"ל מאי טעמא פוטר ר"ש שניי' היא משום פתיחת נדר. פי' דר"ש מתיר משום דהוי נדר ופתחו עמו. כיון שלא ידע שהנזיר אסור ביין והוי נדר טעות. וכן מבואר בתוספתא ר"ש אומר אין לך פתח גדול מזה אי משום פתיחת נדר אמור דבתרא בסיפא דר"ש אוסר. ומשני דר"ש סובר בסיפא לאו פתיחת נדר הוא הא דסבור היה שחכמים יתירו לו. ולשיטתו מבואר דלא שייכא הך פלוגתא דמתניתין להא דלעיל בנזיר מן החרצנים. משום דהכא הריני נזיר סתמא קתני. אלא דסלקא דעתך אמינא דברישא לר"ש לא הוי נזיר משום דלא התנדב כדרך המתנדבים. אבל כיון דשייר תגלחת וקיבל עליו נזירות במקצת הוי כדרך המתנדבים ותנאו לאו כלום הוא והוי נזיר גם לר"ש. ומציעתא טעמא דר"ש משום דהוי נדר ופתחו עמו ועיין מה שכתבתי לעיל דף ג' בזה. ואתי שפיר לפי זה הא דמייתי שם דמתניתין דהריני נזיר מן החרצנים אתי דלא כר"ש דאמר בברייתא דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ולא מייתי ממתניתין דהכא דפליג ר"ש בנזר מחד מינייהו משום דממתניתין אינו מוכרח דבהא פליגי. די"ל דטעמא דר"ש משום פתיחת נדר כדאמרינן בירושלמי וכמשמעות לשון התוספתא. ולפי זה יש לומר דהשתא קיימינן בתלמודין גם כן בהאי שיטתא וריב"ל סבירא ליה דהאי על מנת כחוץ הוא. להכי פליג נמי ברישא או משום שלא התנדב כדרך המתנדבים או משום פתיחת נדר וחד טעמא ברישא ומציעתא. ולקמן הוא דמוקמינן לה בפלוגתייהו דלעיל משום דאיצטריך למימר דבשאלה הוי איפכא דלרבנן סגי אי מיתשיל מחד מינייהו ולר"ש עד דאיתשיל מכולהו. ועל כרחך שייכא פלוגתייהו להך פלוגתא דלעיל. אלא דלמאי דאמרינן הכא דלריב"ל על מנת כחוץ הוא. ע"כ שייכא בפלוגתא דלעיל דאם אמר הריני נזיר חוץ מיין לא הוי נזיר לר"ש מטעמא דלעיל דבעינן שיזיר מכולן. ולפי שיטת הירושלמי היה נראה דטעמא דר"ש לעיל דפליג בהריני נזיר מן החרצנים דוקא בכה"ג פליג. דלא שייך מידי ולא אסר עצמו אלא מחרצנים. וזה הוי שלא כדרך המתנדבים. אבל אם אסר עצמו ביין או בתגלחת או בטומאה חשיב כדרך המתנדבים ואסור בכולן בין אמר חוץ ובין אם אמר על מנת משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה.

תוס' בד"ה דהוי מתנה כו' והקשו תיפוק ליה דבלאו הכי לא מהני תנאי כיון דהוא דבר שא"א לקיים ע"י שליח ותירץ כיון דאחרים יכולין להביא קרבנות תחתיו חשיב כאילו כל המעשה נעשה ע"י שליח. ואין זה מובן דמה ענין הקרבנות לכאן וכי יש בקרבנות ענין שליחות. אפילו אם הביא קרבנות בשביל נזיר חבירו צריך שיתן לו הקרבנות אבל לא בתורת שליחות. ועוד מאיזה טעם יחשב כל המעשה כנעשה על ידי שליח בשביל הקרבנות שאפשר על ידי אחרים. והיה אפשר לומר דרבינא לטעמיה דסבירא ליה ביבמות דיש תנאי בחליצה אף על גב דאי אפשר לעשות על ידי שליח. והיינו דקאמר הכא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. אלא דתיקשי לכ"ע מברייתא דתני בה מפני שהוא מתנה כו' ולמ"ד דבעינן דוקא שיקיים ע"י שליח למה ליה האי טעמא. על כן נראה כמו שכתבתי בנדרים בזה. דבנדרים ונזירות לא בעינן כל משפטי התנאים דבעינן פיו ולבו שוין וכל שיש בהן איזה תנאי לא הוי פיו ולבו שוין. ומהאי טעמא לא בעינן כפליה לתנאיה ולא תנאי קודם למעשה. הן אמת דמדברי התוס' ז"ל בכתובות דף נ"ו בד"ה הרי זו כו' משמע דבעינן הכא כפליה לתנאיה וכמשמעות הירושלמי שהבאתי לעיל. אבל לפי שיטת תלמודין משמע בכמה דוכתי דלא בעינן כל משפטי התנאי בנדרים ונזירות. והיינו דאמרינן בכל דוכתא מעשה קודם לתנאי ובמשפט התנאי בעינן דוקא תנאי קודם למעשה. וכן מצאתי מבואר בשיטה מקובצת ז"ל בשם הר"ר עזריאל ז"ל.

בא"ד וא"ת הא דאמרינן הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש. גילח בבית חוניו יצא. ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל"ל בחוניו לא יצא. ותירצו דיש לפרש דבריו בשני פנים או דלא נתכוין בקבלת נזירותו אלא לצעורי בעלמא ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה או נתכוין לנזירות גמורה ואז בחוניו לא יצא ונזירותו מיתלי תלי וקאי אם גילח במקדש איגלאי מלתא דלנזירות נתכוין. גילח בחוניו איגלאי מלתא דלצעורי מכוין ולא לנזירות עכ"ל. והרבה יש לדקדק בדבריהם ז"ל חדא היכן מצינו נזירות כזו לצעורי בעלמא. ואטו אם קיבל עליו נזירות על מנת שלא יביא קרבן כלל אטו יפסיק נזירותו לאחר שלשים בלי קרבנות ונימא דלצעורי קמכוין. אלא ודאי ליכא בנזירות אלא דין נזיר האמור בתורה להביא קרבנות. הכי נמי ליכא נזירות אלא לגלח במקדש כדין אבל לא בחוניו. ועוד דהא משמע מלישנא דמתניתין דלכתחלה יגלח במקדש ובדיעבד אם גילח בחוניו נמי יצא ולמה יגלח לכתחלה במקדש דלמא לצעורי קמכוין והוי חולין בעזרה וכן איתא התם בהרי עלי עולה להקריבה בבית חוניו דלכתחלה יקריב במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא משום דלדורון בעלמא מכוין. ולפי סברת התוס' ז"ל ליכא מעילה בעולה כי האי דלמא לדורון מכוין ולא קדשי ה' הוא. ועוד אי איכא נזירות לצעורי בעלמא אם כן אמאי פליג ר"ש התם ואמר דלא הוי נזיר דלא התנדב כדרך המתנדבים. וממ"נ אי לצעורי מכוין הא גם זה דרך המתנדבים הוא כיון דיצא בזה לרבנן. ואי לנזירות גמורה איכוין ליהוי נזיר גם לר"ש משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דמודה ר"ש הכא דאין תנאו כלום והוי נזיר. אבל במנחות שם משמע דלרבנן באמת אינו נזיר גמור. וכן בעולה אין עליו דין עולה גמורה. ולרבא דמוקי לה בהכי דלדורון בעלמא מכוין אם שחטה בחוץ אין ענוש כרת. ונהי דרב המנונא שם בעולה פליג עליה וסבירא ליה דהוי עולה גמורה וכאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה קאמר אבל בנזיר מודה לרבא דלצעורי מכוין ולאו נזיר הוא ואם כן ניחא טפי למימר דודאי לצעורי קמכוין ואפילו הכי אמרינן ליה לכתחלה לגלח במקדש כדין תורה ואם עבר וגילח בחוניו יצא ידי נדרו. ומשום הכי פליג ר"ש ואמר דלא הוי נזיר משום דנזירות כה"ג לצעורי בעלמא לאו דרך המתנדבים הוא. ואתי שפיר בזה מה שיש לדקדק לד' הירושלמי שהבאתי לעיל דהא דר"ש מודה במתניתין אף על גב דלא הוי דרך המתנדבים משום דדוקא במנחה מן השעורים לאו דרך המתנדבים הוא דלא שייר כלום. אבל הכא במתניתין דשייר תגלחת הוי כדרך המתנדבים אם כן מאי טעמא דר"ש בהריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו דלא חשיב ליה דרך המתנדבים. ולכאורה זה עדיף מעל מנת שאהיה שותה יין כו' כיון דקיבל עליו כל הנזירות ולא חיסר בקבלתו אלא קרבנות. ולפי הנ"ל ניחא דזה הוי חסרון בגוף הנזירות כיון דלא נתכוין אלא לצעורי בעלמא. וזה לא הוי דרך המתנדבים.

והתוס' ז"ל שם בכתובות כתבו נמי להך סברא דיגלח במקדש היינו אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות. ואם אינו יכול או אינו רוצה לגלח במקדש יצא ולא הוי נזיר כלל דאדעתא דהכי לא נדר. ואיגלאי מלתא דלאו נזיר הוא. ואפילו הכי הקשו והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא. היינו כיון דאמר הריני נזיר. היכי מצי למימר דלצעורי בעלמא קמכוין ולא לנזירות. ותירץ שם דעל כרחך לא אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם מתכוין לעקור דבר מן התורה אבל הכא סבור דמצוה קעביד. ובבית חוניו גם כן יש מצוה כמו במקדש. לא חשיב מתנה על מנת שכתוב בתורה. ולפי זה גם כן תנאו קיים ונדרו בטל. ואם כן אכתי תיקשי מאי קאמר ת"ק דיצא הול"ל דלא הוי נזיר כיון דתנאו קיים. ואי אפשר לקיים התנאי ומה בין ת"ק לר"ש. ואי לר"ש אין צריך לגלח במקדש הא לתנא קמא גם כן לאו חיובא היא לגלח במקדש אלא אם רצה.

וראיתי להרמב"ם ז"ל שם בפירוש המשנה במנחות שכתב דלרבנן חייב בנזירות וכן חייב להביא עולה משום דבעולה הוי כאלו אמר על מנת שלא אתחייב באחריותה ואפילו קטלה אחר כך יצא ידי נדרו כאלה גנבה אחר. ובנזיר כתב שם גם כן דהוי כאלו אמר על מנת שלא אתחייב באחריות קרבנות. וזה אינו מובן דבנזירות ליכא למימר הכי כדאמרינן בגמרא שם אלא כמש"כ בסוף דבריו דהוי כאלו נשבע שלא לשתות יין זמן ידוע וחייב לקיים נזירותו. אבל לר"ש פטור מכלום. אבל לא ביאר זאת דאינו דומה דין עולה לקרבנות נזירות. דבעולה קדושה חלה עליה וענוש כרת על הקרבתה בחוץ. וקרבנות נזיר כזה אין קדושה חלה עליהם ואינו ענוש כרת על הקרבתן בחוץ וכמו שכתב רש"י ז"ל שם. ויותר קשה קצת על לשונו ז"ל בחיבורו פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ז' שכתב כבר ביארנו שהעושה בית להקריב בו קרבנות חוץ למקדש אינו כבית עובד כוכבים והאומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית זה. הקריבה באותו בית יצא. וכן אם אמר הריני נזיר כו' הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער ואינו נזירות עכ"ד. ומאי וכן כיון דלא דמיין להדדי כנ"ל. ועוד דכבר דקדקתי לעיל אם כן היכא דאמר הריני נזיר על מנת שלא להביא קרבנות כלל גם כן יהיה נזיר. ונימא דלצעורי נפשיה מכוין. כיון דהכא נמי קרבנותיו לאו כלום הם. אם לא כפי סברת התוס' דלא הוי תנאי אלא אם סבור דמצוה קעביד גם בתנאו. אבל שלא להקריב כלל לא הוי תנאי דמתנה כו'. וכן נראה מראשית דברי הרמב"ם ז"ל כבר ביארנו כו' לאו עובד כוכבים הוא. ולענין מאי כתב כן. ולפי הנ"ל ניחא דלמ"ד דעובד כוכבים הוא לא הוי תנאו כלום.

ולי היה נראה לומר כיון דבזמן היתר הבמות יש נזירות בבמה. אלא דבזמן הבית נאסרו הבמות ועבר עליהם משום שחוטי חוץ ואם כן כי נזר על מנת שיקריב בבית חוניו הוי נזיר. ואם הקריבן שם יצא ידי נדרו. ולא מיקרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה. דאיסור הבמות לאו מדיני נזיר הוא. אלא דין כללי בכל קרבנות התורה. ואיסורא בעלמא הוא דעבד וידי נדרו יצא והוי נזיר גמור וענוש כרת גם על הקרבנות. אבל לא משמע כן בגמרא סוף מנחות שם.

ומ"ש דדינא דמתניתין ליתא אלא אי בית חוניו לאו עובד כוכבים הוא. גם כן קשה קצת דאם כן למה ליה להש"ס לדייק שם במנחות מאידך מתניתין דסבירא ליה דחוניו לאו עובד כוכבים הוא. אמאי לא מוכח מקמייתא דהריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו. ועיין בתוספתא סוף מנחות (פי"ג אות ג') דתני התם הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריב בבית חוניו לא יצא וחייב עליה כרת. הריני נזיר על מנת כו' יגלח במקדש ואם גילח בחוניו לא יצא וחייב על זבחיו כרת. וזה דלא כמאן לא כת"ק ולא כר"ש דמתני'. ונראה דצריך לומר אם הקריב בחוניו יצא וכן אם גילח בחוניו יצא ואם כן הא דתני התם וחייב על זבחיו כרת מסייע לדבריו הנ"ל דבנזיר גם כן חלה קדושה על הקרבנות וענוש כרת עליהם. ועדיין צ"ע.

ויש לי עוד מקום עיון בהאי ענינא בהא דבעי ר"ל מר' יוחנן בביצה דף י"ט (ע"ב) הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה. הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו. ופשיט ליה ר"י נדור בתודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה נזיר ואינו מגלח מן המעשר אלא צריך להביא מן החולין וכתבו התוס' ז"ל שם דוקא דקאמר תחלה הריני נזיר דתפוס לשון ראשון אבל אמר איפכא לא. ונראה כוונתם דאם אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר לא הוי נזיר כלל. וכן בתודה על מנת שאצא בה ידי חגיגה הרי עלי תודה אינו נדור כלל דשניהם יחד א"א להיות. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חגיגה (ה"י) כתב להאי דינא דהרי עלי תודה על מנת כו' דאינו יוצא בה ידי חגיגה דאינה באה אלא מן החולין. והראב"ד ז"ל כתב שם דאם אמר בלשון תנאי יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר. ולא ביאר דבריו ז"ל אם כוונתו דיכול להתנות וכן יעשה יביא תודה ויצא בה ידי חגיגה או דיכול להתנות דאין דבריו כלום ותנאו מבטל דיבורו ומשמעות דבריו נראה דצריך לקיים נדרו ויוצא בו ידי חגיגה. ונראה דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דעל כרחך לא אמרינן תפוס לשון ראשון אלא היכא דלא אמר בלשון תנאי. אבל אמר בלשון תנאי אדעתא דהכי נדר. ומכל מקום לא הבנתי דעתו של הראב"ד ז"ל דאם אדעתא דהכי נדר היה לו להנדר להבטל לגמרי ולא שיקיים נדרו ויצא ידי חגיגה כיון דאינה באה אלא מן החולין. ואם אפשר שיקיים שניהם אפילו אמר ואצא בה ידי חגיגה שלא בלשון תנאי אמאי לא יצא בה כיון דתוך כדי דיבור אמר ואצא בה כו' נימא גם כן דאדעתא דהכי נדר וכדאמרינן בעלמא נדר ופתחו עמו.

ועיין בלח"מ ז"ל שכתב דגבי נזיר מודה הראב"ד ז"ל דאע"ג דאמר על מנת שאביא מן המעשר יביא מן החולין. ואני לא ידעתי לחלק בזה כיון דאפשר להביא חובה מן המעשר בכה"ג דאדעתא דהכי נדר. גבי נזיר נמי נימא הכי. וי"ל דדוקא גבי חגיגה הוא דאפשר לקיים שניהם דהתורה הקילה בה לבוא קצת מן המעשר בנפל ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דיכול לצאת ידי חגיגה במעשר בהמה ועיין ראב"ד ז"ל ולח"מ שם. אבל קרבנות נזיר ודאי אי אפשר להביא אלא מן החולין וא"א לקיים תנאו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דבין בתודה בין בנזיר תנאו לאו כלום הוא משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה. ובין אמר התנאי קודם ובין אמר המעשה קודם לא הוי תנאי. אלא דלפי סברת התוס' ז"ל בכתובות דאם לא נתכוין לעקור לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא. אם כן הכא נמי אינו מתכוין לעקור וליהוי תנאו קיים לבטל נדרו. וי"ל דמשום הכי כתבו טעמא דמלתא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותפוס לשון ראשון ומה שחזר ואמר על מנת לאו כלום הוא. ומכל מקום קשה מ"ש בע"מ שיגלח בבית חוניו דאזלינן בתר תנאי והכא לא אזלינן בתר תנאי. ומה שכתבו התוס' ז"ל שם במנחות דלא שייך למימר התם תפוס לשון ראשון משום דלצעורי נפשיה קמכוין וטפי לא מצי הכי נמי נימא הכי דאם הביא קרבנותיו מן המעשר יצא ידי נדרו משום דלצעורי נפשיה קביל עליה ואי יכול להביא מן המעשר יביא. אבל להביא מן החולין לא טרחנא. ולפי משמעות הש"ס שם דליכא קדושה על הקרבנות כלל אם כן כי אמר הכא להביא מן המעשר. ע"כ לנזיר גמור נתכוין דאי לאו הכי אינו יכול להביא מן המעשר להפסיד את המעשר. ועדיין לא נתבררו אצלי דינים אלו וצריכים להשקל עוד במאזני צדק. ועיין בכסף משנה ז"ל בפ"ח מהל' נזיר שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל דברי התוס' ז"ל דאם אמר תחלה על מנת להקריב ממעות מעשר הריני נזיר דיעשה כן ומגלח ומביא ממעות מעשר. ולענ"ד לדברי הרמב"ם ז"ל אין חילוק בזה. וגם התוס' ז"ל לא נתכוונו לקיים שניהם דזה אי אפשר דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין.

שם גמרא וריב"ל האי על מנת כחוץ דמי. פירש"י ז"ל דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלא קיבל עליו כלום. אבל הכא דקיבל נזירות במקצת לא הוי מתנה כו' דלא תלינן בתנאי אלא כחוץ אבל היכא דלא קיבל כלום לא שייך למימר ביה חוץ וע"כ תנאו הוא והוי מתנה כו'. אבל פירושו קשה דאטו כי אמר התם על מנת שאין לך עליה שאר או כסות ועונה תנאו קיים וזה ודאי אינו כדמוכח בכתובות בכמה דוכתי. אבל התוס' ז"ל כתבו בד"ה האי על מנת כו' דבקדושין שאני דבחוץ ודאי ליכא למיתלי דחוץ לא מהני בקדושין ואפילו אמר חוץ משאר לאו כלום הוא דאין קדושין לחצאין ואם רוצים לקיים דבריו על כרחך צריך למיתלי בתנאי. ותנאי גם כן לא מהני דהוי מתנה כו' מה שאין כן הכא דחוץ מהני תלינן דעל מנת דקאמר כוונתו חוץ הוא ודבריו קיימים. והא דר' יהודה אמר בדבר שבממון תנאו קיים אף על גב דחוץ לכ"ע לא מהני אפילו בדבר שבממון מכל מקום מהני לר"י משום תנאי. וכל היכא דמצינן לקיים דבריו מקיימינן להו בדוכתא דמהני חוץ תלינן דחוץ קאמר ובדוכתא דלא מהני חוץ תלינן בתנאי. אבל מאי דפשיטא להו דחוץ משאר לאו מידי קאמר וחייב בכולן דאין קדושין לחצאין לדידי צ"ע למאי דאיפשט בריש המגרש דפליגי רבנן ור"א לענין קדושין גם כן באומר חוץ מפלוני דלר"א הוי קדושין חוץ מפלוני ולרבנן לא הוי קדושין כלל. אם כן הכא נמי לא ליהוי קדושין כלל כי אמר חוץ משאר כי היכי דלרבנן דר"ש אי לאו דכתיב מיין ושכר כו' הוה אמינא דלא הוי נזיר כלל אם אמר חוץ מיין הכי נמי בקדושין לא ליהוי קדושין כלל.

ונראה דדוקא בחוץ מפלוני הוא דלא הוי קדושין לרבנן משום דשייר בקנינו ולאו כלום הוא. אבל חוץ משאר בקדושין עצמן לא שייר בקנינו ולאו כלום הוא. אבל חוץ משאר בקדושין עצמן לא שייר בקנינו ולהכי חלין הקדושין. אלא דאמר חוץ משאר שלא יתחייב במזונותיה לאו כלום קאמר כיון דהקדושין חלין חל החוב עליו ממילא ומסתברא דשאר לא הוי שיור בקדושין דהא בשעת קדושין לא נתחייב עדיין בכל הג' דברים עד אחר כניסתה לחופה. ואם כן קנין הקדושין לא בא לחייבו בשאר. ואי אמר חוץ משאר אין דבריו כלום לבטל הקדושין וכשכונסה לחופה ממילא חייב הוא בשאר. אלא דמשמע דעיקר חיוב הג' דברים חל עליו משעת קדושין מדלא הוזכר כל הני דיני דחוץ וע"מ אלא בשעת קדושין ולא בשעת כניסה לחופה. וקצת צריך לדקדק באמת אמאי חשיב הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי שאר וכו' מתנה על מה שכתוב בתורה כיון דבשעת קנין הקדושין אין עליו החוב עדיין. והרי לחד נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל דפילגש הוי בקדושין בלא כתובה. נראה דלא נתחייב בה בכל הג' דברים ועיין בפ"ד מהל' מלכים ובפ"א מהלכות אישות (ה"ג). ואם כן אמאי אינו יכול להתנות תנאי זה בשעת קדושין וצריך לומר כיון דאין צריך לתנאי זה אלא לאחר כניסה לחופה אם כן כי אמר על מנת שאין לך עלי כו' לאחר כניסה לחופה נתכוין ושפיר הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ולפי זה בלאו הכי אתי שפיר הא דלא אמרינן התם דהוי כחוץ דחוץ לא שייך כלל גבי קדושין כיון דלא נתחייב בזה על ידי קדושין ולא חל קנין קדושין על זה כלל.

ובלאו הכי נמי אין כאן קושיא כ"כ דודאי משמעותא דעל מנת הוא דלא שייר קנינו ותנאי בעלמא קאמר. וזה שייך בעל מנת שאין לך עלי שאר כו' דלא חשיב שיור בקדושין כי היכי דמיבעי לן התם בגירושין אפילו בחוץ מירושתך או מתרומתך אי הוי שיור. אלמא דכל שאר דברים חוץ מעניני אישות לאו שיורא הוא וה"ה בקדושין. וכל שכן על מנת ולמה לן למימר דנתכוין לשייר בלשון חוץ כיון דאמר בלשון תנאי. אבל הכא על כרחך לחוץ נתכוין דלא שייך הכא בלשון תנאי אם כן הוי חזרה דכשאמר הריני נזיר גם שתיית יין קיבל עליו דזה עיקר נזירות והיכי מצי למימר בתר הכי על מנת שאהיה שותה יין אלא ודאי האי על מנת חוץ הוא. אלא דיש לדקדק לפי זה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אישות הלכה י"ג דאם אמר הרי את מקודשת חוץ מפלוני הרי זה ספק מקודשת וכשיטתו שם. אבל אם אמר על מנת שתנשאי לפלוני הרי זה מקודשת מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו דהתנה על מה שכתוב בתורה. ואמאי לא נימא התם נמי דהאי על מנת חוץ הוא דזה ממש דומה להך דהכא ויהיה רק ספק קדושין. והיה נראה דהרמב"ם ז"ל כתב כן לפי שיטתו דפסק כרבינא דגם כאן חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאי בטל והמעשה קיים. אבל לריב"ל התם נמי על מנת כחוץ הוא. והרמב"ם ז"ל למד כן מסוגיא דשמעתין ולא מדין גירושין. ועיי"ש בדברי הרב המגיד ובלחם משנה ז"ל כללא דמלתא לריב"ל כל היכא דאמר ע"מ בתנאי שהוא נגד עיקר המעשה כמו הכא כחוץ מפרשינן לה.

שוב ראיתי בפרק הזרוע והלחיים דף קל"ד (ע"ב) פלוגתא דתנאי בכה"ג בכהן שמכר פרה לישראל ואמר חוץ מן המתנות דבריו קיימים והמתנות שלו. אבל אם אמר על מנת שהמתנות שלו איכא תנא דסבירא ליה דהמתנות שלו משום דעל מנת נמי שיורא הוא. ואיכא תנא דסבירא ליה דנותנן לכל כהן שירצה דעל מנת לאו שיורא הוא אלא תנאי והתנאי בטל דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דהתורה נתנה רשות לבעלים ליתן לכל כהן שירצה. וכמו שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל שם והוא כעין פלוגתא דריב"ל ורבינא הכא. דריב"ל סבירא ליה דאם לא נתקיימו דבריו בעל מנת מפרשינן להו כחוץ כהאי תנא דאמר התם דהמתנות שלו. ורבינא סבירא ליה כאידך תנא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. אלא די"ל דריב"ל נמי מודה התם דהוי תנאה דהא אינו עוקר בתנאי זה הקנין אלא דמתנה שיתן לו המתנות ושפיר י"ל דלתנאי בעלמא נתכוין. ופסקו ז"ל התם כהאי תנא דעל מנת לאו שיורא הוא אלא תנאה ונותנן לכל כהן שירצה. וכה"ג איתא בברייתא בב"ב פרק המוכר את הבית בכהן או בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשרות שלי דהמעשרות שלו. ופריך התם והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופירש הרא"ש ז"ל שם דעל כרחך סבירא ליה להאי תנא דעל מנת שיורא הוא ולא תנאי דתנאי אינו יכול להתנות שיהיה המעשרות שלו דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דלא שקיל לה חלף עבודתו וכיון דלאו תנאי הוא אלא שיור אם כן היכי מצי לשייר לעצמו המעשר שלא בא לעולם עדיין. ואמר ר"ל זאת אומרת דשייר מקום המעשר לעצמו. ואיפסק הלכתא התם כהאי ברייתא דהמעשרות שלו ולאו תנאה. וכבר הקשו ז"ל הני פיסקי אהדדי מ"ש גבי על מנת שהמתנות שלי אמרינן דתנאי הוא ותנאו בטל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. וגבי על מנת שהמעשרות שלי דבריו קיימין ואמרינן דשיורא הוא ולא תנאה עיין ט"ז וש"ך ביו"ד סי' ס"א. אבל בדברי הרמב"ם ז"ל מבואר טעם החילוק ביניהם. דבפ"ט מהל' בכורים כתב דהא דעל מנת שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה לאו משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. דזה לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה וכדמוכח במתניתין דפ"ו דדמאי דיכול הכהן להתנות שיהיה המעשר שלו עיין שם. וכל שכן לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בכתובות דלא חשיב מתנה אלא אם מתכוין לעקור וכמ"ש לעיל הכא אין מתכוין לעקור דאם יתן לו המעשרות נמי יקיים המצוה. אלא עיקר טעמא כיון דאמר על מנת ולא שייר לעצמו במתנות כלום אפילו אמר על מנת שהמעשר שלי במה קנאן על כרחך דבריו בטלים ונותנן הלוקח לכל כהן שירצה. אבל בכהן שמכר שדה על מנת שהמעשרות שלו אמרינן דשייר לעצמו מקום בשדה לקנות המעשרות ולא משום דהוי כמו אילן אמר חוץ ממעשר. דזה אי אפשר דשייר לעצמו המעשר בשעת המכירה דאם כן היכי יפטור הישראל את שלו בשל כהן מה שלא מכר לו כלל אלא ודאי מכר לו את הכל ותנאי בעלמא הוא דקאמר על מנת שהמעשרות שלי. אלא דתיקשי נמי במה קנאן וכדפריך הש"ס התם והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו אם ירצה הישראל להקנות לו המעשר אינו יכול. ומשני דשיורי שייר מקום המעשר. והוא יקנה לו המעשר כשיבא לעולם. ואין צריך למ"ש הרא"ש ז"ל דהא דפריך הש"ס התם והא אין אדם מקנה כו' היינו משום דסבירא ליה להאי תנא דעל מנת נמי כחוץ דמי לשייר לעצמו המעשרות דאי תנאי הוא הא יכול להתנות אפילו בדבר שלא בא לעולם. ולפי הנ"ל ניחא דודאי הכא נמי אילו אמר על מנת שתתן לי המעשרות או המתנות היה תנאו קיים ומחוייב ליתן לו. אבל הכא דאמר על מנת שהמעשר שלי או מתנות שלי במה הן שלו ובמה קנאן ומשני דשייר לו מקום המעשר.

ועפ"ז נראה לי דלא כמו שכתב הכסף משנה ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה גבי מכר דקל לאחר ופירות שייר לעצמו דהפירות לעצמו משום דשייר מקום הפירות. ולא ביאר הרמב"ם ז"ל דדוקא לו לעצמו אבל לא לבניו כמו בכהן שמכר לישראל על מנת שהמעשר שלו (וכתב דסמך על המכות מעשר מעשר). משום דגבי מוכר דקל ושייר פירות לעצמו י"ל דשייר לעצמו בגוף הדקל בשביל הפירות ומש"ה הם לו ולבניו אחריו. אבל גבי על מנת שהמעשר שלו על כרחך ליכא למימר דשייר לעצמו בגוף הקרקע לכל חלק המעשר דאם כן מעיקרא הם שלו ואין עליהם שם מעשר. אלא ע"כ הכל לישראל אלא ששייר לו מקום לקנות המעשר. וזה אינו אלא לו לבדו ולא ליורשיו. ועי' בש"ע ח"מ סי' ר"ט ובדברי הראשונים.

ועיין בנימוקי יוסף ז"ל שם בב"ב שכתב גם כן לחלק בין על מנת שתתן לי המעשר דהוי תנאי גמור וצריך לקיימו. וזה גם כן דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והיכא דאמר על מנת שהמעשר שלי משמע דשיורי שייר. ולדבריו גם כן צריך לומר דסבירא ליה להאי תנא כמאן דסבירא ליה גבי על מנת שהמתנות שלי דשיורא הוי. ואם כן תיקשי למאן דסבירא ליה דלאו שיורא הוא אמאי אינו צריך לקיים תנאו כיון דסבירא ליה דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל לפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דאין תנאו כלום דאין לו במה לקנות. ונפקא מינה בזה לענין מתנות אם אמר כהן המוכר על מנת שתתן לי המתנות דלדברי התוס' והרא"ש ז"ל אין תנאו כלום ויכול ליתן למי שירצה. ולפי מה שכתבתי וכן לדברי הנימוק"י צריך לקיים תנאו וליתן לו המתנות וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל בפ' הזרוע דאפילו על מנת שתתן לי המעשר לא הוי תנאי. והנך רואה כי הדבר במחלוקת שנויה. ומדברי הרמב"ם ז"ל והנימוק"י לא נראה כן. ובאמת דברי הרא"ש ז"ל בחולין קשה מאד לעשות מחלוקת בין סוגיא דחולין לסוגיא דב"ב דאתמר התם בלי שום חולק ומשמע התם דאמוראי הכי סבירא ליה. וכן נאמרה ונשנית ברייתא זו דעל מנת שהמעשרות שלי בתוספתא דמאי ובירושלמי שם בלי שום חולק. וכן משמע ממתניתין דדמאי פ"ו (מ"ג) דכהן ולוי שקבלו שדה מישראל דסבירא ליה לר"א דהמעשרות שלהם. משום דע"ד כן באו והוי כאילו התנו בפירוש שיהיה המעשר שלהם. ורבנן פליגי עליה משום דבמאי קנו. כדאיתא התם בירושלמי הביאו הר"ש והרע"ב ז"ל והתוי"ט שם. אלמא דלכ"ע יכול להתנות תנאי זה. ובכהן שקיבל מישראל ודאי לא שייך אלא לשון תנאי דשיורא לא שייך התם. ומהא גופא דאין המעשרות אלא לו ולא לבניו משמע נמי דלאו שיור גמור הוא. דאי שיור גמור הוא אמאי לא יהיה גם לבניו כיון דאין ללוקח זכות בהם יהיה ליורשיו אחריו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם דלא הוי אלא לשון תנאי כיון דלא שייר דבר מסויים וצ"ע עוד בזה בדברי הראשונים ז"ל. ועי' בלח"מ ז"ל שדקדק על הרמב"ם ז"ל שכתב בטעמא דמתניתין משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולמה ליה האי טעמא לרבנן הא אפילו אי כחוץ הוא הוי נזיר לרבנן. ואין כאן קושיא דלפי האמת דסבירא ליה דעל מנת לאו כחוץ הוא היה תנאו קיים אי לאו משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ועיין בא"מ מש"כ בזה. ונראה מדבריו דחוץ מיין גם כן לא שמעינן לרבנן וכ"כ בקרבן העדה ואין זה נראה. ודו"ק.

שם תוס' בד"ה כיון דנשרי להו חדא כו'. עיין בדבריהם ז"ל ונראה מפשטות לשונם ז"ל דפלוגתא זו הוא כעין פלוגתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ורבנן סבירא להו הכא דהותר כולו אפילו למ"ד התם לא הותר כולו. משום דהכא כל נזירות חד הוא. ולר"ש לא הותר כולו ואפילו נשאל על אחד לא הותר השני ואפילו למ"ד התם הותר כולו דהכא כיון דנזירות אינו בא לו אלא אם יפרש את כולם צריך שאלה לכולן. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל חדא הא התם גם כן צריך לפרש לכולם ואפילו הכי אמרינן נדר דהותר מקצתו הותר כולו. ומ"ש הכא בנזיר דצריך שישאל על כולם. ועוד מה שכתב דלא הותר השני משמע דזה שנשאל עליו הותר גם לר"ש. וזה אינו דר"ש אוסר בכל. אבל נראה דלא שייכא כלל לפלוגתא דנדר שהותר מקצתו כו' והכי קאמרינן לרבנן דסבירא להו דאם נאסר במקצתו גורר אחריו לאסור בכולן דכולן כחד איסור הוא. אם כן בשאלה נמי כיון דיש לו פתח על מקצתו הרי זה כאילו נשאל על כולו והחכם מתיר לו את כולן. אבל ר"ש דסבירא ליה דצריך שיאסור עצמו בכולן משום דכל חד איסור לעצמו הוא לא מהני אם ישאל על אחד מהם כיון דאין לו פתח על שאר האיסורין. ולהתיר לו את זה שנשאל עליו אי אפשר דאין נזירות לחצאין. ולהכי אסור בכולן. ויש לדקדק בהפרת בעל אי נמי דינא הכי לרבנן דאם הופר לחד מלתא הופרו כולן או לא מהני הפרתו כלל. ועי' נדרים דף פ"ג (ע"א) דבעי למימר התם דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינה מתענה ופריך מגזירה דהבעל מיפר ומופר כולו אפילו וחרצן וזג אף על גב דאינה מתענה. ומשני התם דאין נזירות לחצאין וכיון דמקצתו מופר כולו מופר והארכתי שם בס"ד בזה בחידושי לנדרים עיין שם.

ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא אי מיתשיל אחדא אי מישתרי בכולהו. ונראה משום דמסקינן ואב"א בנדרי אונסין פליגי ואוקימתא קמייתא אידחי לה ולרבנן נמי בעינן דמיתשיל על כולהו דווקא ומתחרט מכולהו. אבל אם אמר דמתחרט הוא מחמת איסור אחד יין או טומאה ובשאר איסורין הוי ניחא ליה לא מהני שאלה בזה. כיון דניחא ליה בשאר איסורין ממילא אסור בכולן כמו אם לא נדר מתחלה אלא מאחד מהם דאסור בכולן. ועי' בפ"א מהלכות נזירות (הלכה י"ד) דנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד ז"ל דמסתימת דברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא מהני שאלה אפילו אם לא ידע שהנזיר אסור ביין ובא לחכם ואמר אילו הייתי יודע שהנזיר אסור ביין לא הייתי נודר מטעם הנ"ל כיון דאיסור אחד ניחא ליה אסור בכולן. והראב"ד ז"ל כתב שם דמהני בזה שאלה לחכם. ובאמת לפי אוקימתא זו מוכח כדברי הראב"ד ז"ל דאפילו לא מיתשיל אלא אחדא מישתרי בכולהו. ומ"ש היכא דבא לשאול מפני שאינו יכול לחיות בלא יין או שבא לשאול מפני שלא ידע שאסור ביין ואילו ידע לא היה נודר. וכי היכי דלרבנן בסיפא מתירין לו את הכל על ידי שאלתו בחדא ה"נ במציעתא אמאי לא יתירו לו על ידי שאלה כזו.

ואם נאמר בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני שאלה בחדא על כרחך צריך לומר דסבירא ליה דלפי המסקנא לא ניחא ליה להש"ס בהך אוקימתא משום דלרבנן נמי לא מהני שאלה אחדא אפילו אם אומר אילו הייתי יודע שיאסרו יין עלי לא הייתי נודר כלל דעל כרחך בהכי מיירי דאין לפרש דמיתשיל אחדא היינו שאינו שואל אלא שיתירו לו יין לחוד דזה דבר שאי אפשר והיכי סלקא דעתך לאוקימתא זו דלרבנן מתירין לו. אלא ודאי מיירי דאומר שלא היה נודר כלל ואפילו הכי סבירא ליה להש"ס למסקנא כיון דבשאר איסורי ניחא ליה אין מתירין לו דהוי כאילו לא קיבל אלא אחד דאסור בכולן וכמש"כ הרמב"ם ז"ל טעם זה. אלא דלפי זה לר"ש דסבירא ליה דאם נזר מאחד לא הוי נזיר מהני ביה שאלה דהכי משמע מטעמו של הרמב"ם ז"ל. ואם כן לפי המסקנא סברתם להיפך מאוקימתא קמייתא דלהך אוקימתא לרבנן מהני שאלה ולר"ש לא מהני ולמסקנא הוי איפכא. וצ"ע. ופלא בעיני על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל שלא הזכירו הך אוקימתא כלל.

דף יא:

גמ' ואב"א בנדרי אונסין פליגי ובפלוגתא דשמואל ורב אסי כו'. והקשו התוס' ז"ל בד"ה נדרי אונסין הא לא דמי הך לאונסין דהתם דבשעת הנדר לא ידע האונס וסבר שילך ויאכל וגמר ונדר ומשום הכי צריך שאלה. אבל הכא דידע האונס בשעת הנדר מסתמא לא גמר ונדר. ולכאורה מסתברא איפכא דהתם דלא ידע האונס אדעתא דהכי לא נדר. ולהכי אין צריך שאלה כלל. או למ"ד מדרבנן. אבל הכא דידע האונס מסתמא גמר ונדר אדעתא דאונס גם כן ולכ"ע ליבעי שאלה מה"ת וכן נראה מדברי השיטה מקובצת שהקשה קושיא זו לרבנן דאמרי דלא בעי שאלה ואמאי הא ידע האונס בשעת הנדר עיין שם. ותי' התוס' ז"ל דהכא נמי מיירי שנולד האונס אחר כך שהחליש או שהעני. וכן תי' בשיטה מקובצת ז"ל לפי קושיתו. וגם זה לא הבנתי היכן מצינו אונס כזה ואטו אם נדר מככר ואין לו לאכול אלא ככר זה אם מותר לאוכלו בלי שום שאלה לחכם אלא על ידי היתר אונס לחוד. וראיתי בשיטה מקובצת שהקשה כן דאכתי לא דמי לנדרי אונסין דהתם אירע האונס קודם שחל הנדר וכיון שבא האונס לא חל הנדר כגון הדירו חבירו שיאכל אצלו ועכבו איזה אונס שלא היה יכול לאכול אצלו דלא חל הנדר. אבל הכא חל הנדר קודם האונס. ותי' שם דמיירי הכא נמי כגון שקבל עליו נזירות לאחר כמה ימים ובתוך כך נולד לו האונס שאינו יכול לחיות בלא יין או שהעני. אבל הרמב"ם ז"ל בחבורו כתב להאי דינא דמתניתין בכלל נדרי שגגות דבלבו היה שיותר לו לשתות יין מפני שאינו יכול לחיות בלא יין. וזה כאידך פירושא של רש"י ז"ל. ועיין בכסף משנה ז"ל שם.

ויש לדקדק לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל דעל ידי שאלה ופתח חרטה בחד איסור אין מתירין לו. ואם כן מאי שנא הכא דעל ידי אונס או שוגג של אחד מהם מותר בכולן. ועי' בתוסח"ד בפרקין שכתב בשם מהריק"ש דבעינן הכא שיאמר שאינו רוצה בכל הנדר אבל אם היה סבור שמותר ביין לחוד הוי כנדר מאחד מהם דאסור בכולן. ולא משמע כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דסבור היה שיותר לו שתית יין משמע שלא היה בלבו אלא היתר שתית יין. וצריך לומר דאונס שאני ואפילו אונס הוא בחד איסור מותר הוא בכולן. וכ"כ בשיטה מקובצת ז"ל לחלק דאע"ג דאם אמר חוץ מיין אסור בכולן היינו שלא על ידי אונס אבל אם מחמת אונס אינו מקבל עליו שתית יין לא הוי נזיר כלל אפילו לרבנן. ולפי זה רבנן ור"ש סברתם הפוכה בזה דלרבנן בחוץ מיין אסור בכל ואם סבור היה שמותר מפני אונס לא הוי נזיר כלל ולר"ש הוי איפכא דבחוץ מיין לא הוי נזיר כלל ואם סבור היה שמותר ביין מחמת אונס צריך שאלה אף על גב דבשעת קבלתו מיד סבור היה שיותר לו יין ולא קיבל על עצמו איסור יין כלל. ויש ליישב ודו"ק.

מתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר מגלחין זה את זה כו'. בירושלמי מדייק מהכא דיכול לגלח אפילו מי שקיבל עליו נזירות אחר נדרו. מדראשון מגלח השני אף על גב דלא היה נזיר עדיין בשעת נדר הראשון. ומסיק התם דוקא אם נדר סתם עלי לגלח נזיר אבל אם פירש עלי לגלח נזיר שעתיד ליזור הוי כמי שכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך העתידין ליפול דאין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם. והכי נמי לא חל הנדר כיון שהנזיר לא בא לעולם עדיין. ועיין ריש פרק הכותב דאין דין זה מוסכם לפי שיטת תלמודין וכסתם מתניתין דיכול לסלק עצמו גם מפירות שלא בא לעולם עדיין. עיין שם בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל. ומהכא משמע דלא כמו שכתבתי שם לדברי הירושלמי דמשום הכי לא מהני דין ודברים בנכסים העתידים ליפול משום דבנשואה ידו כידה ואינו יכול לסלק עצמו. דאם כן היכי למד מזה להאי דינא אם אמר הרי עלי לגלח ראובן כשיקבל עליו נזירות דלא הוי נדר. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דחייב לקיים נדרו בכל דבר שלא בא לעולם. נראה דהכי נמי חייב לקיים נדרו. וצ"ע יותר בזה.

עוד מדייק בירושלמי (בשמעתין) דהא דמגלחין זה את זה אבל לעצמן לא היינו דוקא משום דאמר הריני נזיר ועלי לגלח דכבר נתחייב בנזירות וקרבנות וכשאמר ועלי לגלח כו' להביא קרבנות לנזיר אחר קאמר. אבל אם אמר הרי עלי לגלח נזיר ואחר כך קיבל עליו נזירות יכול להביא לעצמו ויצא ידי נדרו בהרי עלי לגלח נזיר דמה לי הוא מה לי אחר. ונראה דצריך לומר בירושלמי תני ר"ח הרי עלי לגלח נזיר ואחר כך אמר הריני נזיר אם גילח לעצמו יצא דנוסחת הרי עלי לגלח חצי אם גילח ביום ל' כו' אינו מובן דמה ענין חצי לכאן. וכן יום ל' מאי אריא לכאן. ולשון התוספתא בזה גם כן אינו מובן. ע"ש בפ"ב. והרמב"ם ז"ל לא הביא זאת בהלכותיו.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה