אור ברסלב

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון

דף ב.

תוס' בד"ה נזיר כו' וי"ל דאין ה"נ כו' אבל מהני לישני דמתניתין כו' חייל עליה נזירות כי נמי אין מתכוין כו'. והקשה התוי"ט ז"ל כי אין מתכוין אמאי הוי נזיר כלל הא בעינן פיו ולבו שוין ע"ש. ולכאורה אם יודע כוונת הלשון אלא דבלבו היה שלא לקבל עליו נזירות הוי דברים שבלב ולא הוי דברים והוי נזיר. ועל כרחך לא אמרינן דבעינן פיו ולבו שוים אלא בטעות בדבריו. אלא דאם כן בע' לשון נמי הדין כן אם יודע ומבין הלשון אלא דבלבו אין מתכוין לנזירות שפיר הוי נזיר. אבל כבר כתבתי בזה בריש נדרים (דף ב ע"ב) והבאתי דברי הירושלמי בשמעתין (ה"א) דמשמע התם דאם אינו מתכוין לנזירות אפילו אמר הריני נזיר לא הוי נזיר וכמו מי שקורא בתורה. עיין שם. אבל בתלמודין בקדושין (דף נ ע"א) מוכח דלכל מילי דברים שבלב לא הויין דברים. כדפריך התם מהא דיקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ומשליחות של מעילה דאמר בלבי היה מן החלון. ועל כרחך לאו משום דלא מהימנינן ליה בדברים שבלבו אלא דאפילו היה בלבו אינו כלום כל שהוא נגד הוצאת שפתיו כי היכי דהתם גבי כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת שאינה כהנת דהוי קדושין גמורים ואפילו נתקדשה לאחר הוא מותר בה. ואי משום דלא מהימן הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

ועיין פני יהושע שם שכתב דלא שייך בזה חד"א כיון דאיכא עדים שנתקדשה לו. ולא ידעתי למה ומה אילו אמרו עדים קדשת את פלונית והוא אומר לא קדשתיה ואחר כך נתקדשה לאחר ודאי הוא אסור בה משום חד"א דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ואי אפשר לקיים דברי הפני יהושע ז"ל אלא למ"ד דטעמא דחד"א הוא משום דשויא כנדר וזה לא שייך הכא. על כל פנים בלאו הכי מוכח התם דמן הדין דברים שבלב לא הויין דברים והיה אפשר לומר דנדרים ונזירות שאני דבעינן שיקבל בלבו גם כן ואם אין פיו ולבו שוים לאו קבלה היא. אבל בנדרים דף כ"ח (ע"א) איתא להדיא דגם לענין נדרים דברים שבלב אינן דברים. וכל שכן בכה"ג דמחשבתו שבלב סותר דבריו לגמרי. דבשפתיו אמר הריני נזיר ולבבו לא כן ידמה. ופשיטא דהוי דברים שבלב. ועל כרחך צריך לומר דהירושלמי מיירי בדרך שיחה בעלמא וכקורא בתורה. וכבר כתבתי בזה בנדרים ועיין בא"מ מש"כ בזה ועיין בדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות (ה"ג) ובדברי הראב"ד ז"ל שם גבי תנאי היה בלבי ובש"ע סי' רל"ב בדברי הרמ"א ז"ל שם ובדברי הגר"א ז"ל. אבל בטעות שנתכוין לזה והוציא מפיו דבר אחר כתבתי בזה בנדרים דשניהן לא חלין לא מה שהוציא בשפתיו ולא מה שהיה בלבו. ואפילו בקדשים דסגי בהו בגמר בלבו לחוד אפילו לא הוציא בשפתיו. מכל מקום היכא דנתכוין להוציא בשפתיו לומר שלמים וטעה ואמר עולה. גם שלמים לא הוי. כיון דלא נתכוין שיהיה קדוש במחשבת לבו אלא בדבורו ועיין מה שכתבתי שם על דברי הש"ך ז"ל וכן צ"ע לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות שכתב שם הלכה י"א וכן אם נתכוין לישבע שלא יאכל אצל ראובן והוציא מפיו שמעון מותר בראובן גם כן שלא הוציא בשפתיו. משמע דמשום הכי מותר בראובן משום דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו וכמו שכתב שם לעיל הל' י'. והרי אפילו בקדשים דחלה קדושה אפילו בגמר בלבו מכל מקום אם נתכוין להוציא בשפתיו וטעה. גם מחשבת לבו לא חל. ודו"ק.

בא"ד והר"ר יחיאל כו'. גם בזה כבר הארכתי בנדרים בריש מכילתין (דף ב) עיין שם מה שכתבתי בדברי הירושלמי (ה"א) שהוכיחו מזה לחלק בין מלקות לקרבן. גם לא ידענא היכן מצינו נזירות לחצאין דלוקה ולא מייתי קרבן. תדע דאי מצינו נזירות לחצאין כה"ג אם כן מאי פריך הש"ס לקמן גבי מדיר את בנו בנזיר לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכיל כהן מליקה. ולפי זה מנלן דמייתי קרבן כלל דלמא לא תקינו אלא למצוה בעלמא ולא לקרבן כמו בכינויים. (ואפשר לתרץ קצת דהא בלאו הכי מצינו לקמן נזירות שמשון דלוקה על יין ותגלחת ולא מייתי קרבן ואם כן אכתי תקשי מה פריך הש"ס דאמר לחנכו היכי מייתי קרבן ומנ"ל דמייתי קרבן דלמא באמת לא מייתי וכדאשכחן בנזירות שמשון. וההכרח לומר דסברת הגמרא כך היא דאם נימא דאין אב מדיר בנו בנזירות גמורה לא שייך סברת חינוך כלל כיון דסוף סוף לא יהיה נזיר גמור אם כן גם דברי ר' יחיאל אתי שפיר) וכבר כתבתי שם דהעיקר כדעת הר"ן ז"ל שם. ודברי הירושלמי בריש מכילתין (ה"א) דאמרינן התם אף על גב דאמר ר' שמעון אינו מביא קרבן מודה הוא הכא שהוא לוקה. ואף על גב דר' יהודה אמר ספק נזירות מותר מודה הכא שהוא לוקה. נעלם ממני כוונתו דמה שפירש הפני משה דקאי אדברי ר"ש דאמר גבי יודע אני שיש נזיר אבל איני יודע אם הנזיר אסור דלא הוי נזיר היינו לענין קרבן אבל לוקה על זה. וכן בהא דאמר ר"י ספק נזירות מותר היינו לענין קרבן אבל מלקי לקי. הוא פי' תמוה כיון דלר"ש לא הוי נזיר כלל אמאי לוקה. וכן לר"י דאמר ספק נזירות להקל גם כן לא הוי נזיר ולמה ילקה. והיה נראה דאמתני' קאי אף על גב דסבירא ליה לר"ש צריך לפרש נזירותו וכן ר"י דאמר ספק נזירות להקל היינו משום דצריך שיפרש מודים הכא בכינויים אף על גב דלא פירש דבריו דלוקה. וגם זה דוחק הוא. ואולי סבירא ליה להירושלמי דאע"ג דלא הוי נזיר מכל מקום לוקה משום לא יחל דברו כשאר נדרים. וצריך עיון.

בד"ה האומר הריני כזה כו' אלא לדיוקא איצטריך כו'. הא האומר הריני אפילו נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהא כזה מן הריני כו'. אבל בשיטה מקובצת כתב דהריני לחוד גם כן הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו. וכן איתא בירושלמי (ה"ב) הריני יד לנזירות אלא דבירושלמי מוקי לה להריני כזה בתפוס בשערו ואם כן י"ל שפיר דהריני לחוד גם כן מהני היכא דנזיר עובר לפניו. אבל למאי דמוקמינן בתלמודין בנזיר עובר לפניו ודאי משמע דהריני לחוד לא מהני אפילו בנזיר עובר לפניו. ועי' נדרים דף ט'. ובר"ן ז"ל שם.

בד"ה הריני מסלסל כו' הני לאו ידות נזירות דאם כן ליתנינהו לעיל כו'. וצ"ע דהריני כזה גם כן לאו יד הוא וכן כתב בשיטה מקובצת. אלא דהריני כזה לכאורה מלתא דפשיטא הוא והתפסה גמורה היא ומאי קמ"ל והרמב"ם ז"ל כתב להך דהריני כזה בפ"ב (ה"ד מהלכות נזירות) בדין התפסה ובירושלמי משמע דכולהו משום כינויים הם. והרי עלי צפרים מפרש משום כינויי כינויים. ויתבאר בזה לקמן בגמרא בס"ד. ועיין ש"מ שכתב דאומר הריני כזה ביופי.

גמרא אלא תני הכי ותני הכי התם דאיסורא דנפשיה כו'. משמע דאיכא טעמא למאי דשני התנא בהני דוכתי ומשום הכי פריך הכא ליתני כינויין ברישא. ועי' ר"ן ז"ל בריש נדרים מה שכתב על הא דקאמר הש"ס ואי בעית אימא ידות דאתיין מדרשא כו' ומה שכתבתי שם.

דף ב:

ודלמא אהא בתענית קאמר. עיין בשיטה מקובצת מה שפירש בשם הרא"ש ז"ל דפריך היכי משוי ליה נזיר ודאי הא איכא לספוקי דאהא בתענית קאמר ועוד דהא קיי"ל דספק נזירות להקל ולפי זה הקשה עוד נשייליה מה היה בלבו ותירץ דאמר שנתכוין למשמעות לשונו. ושיטה זו אינה מובן דאם כן כי מוקי לה הש"ס למסקנא דאמר שהיה בלבו לנזירות למה ליה נזיר עובר לפניו אפילו כי אין נזיר עובר לפניו ליהוי נזיר כיון דבכלל ספק נזירות הוא והולכין אחר פירושו. אלא הדבר ברור כמו שפירש שם בשם הר"ר עזריאל וכן פירש"י ותוספות ז"ל דהכא לאו נזיר הוא כלל כיון דאין במשמעות לשונו ענין נזירות. ואפילו אם אמר דהיה בלבו לשם נזירות לא מהני. ואין לזה שייכות עם שאר ספק נזירות דלאו כלום קאמר כיון דסבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. או למסקנא לפירש"י ז"ל דלא הוי יד כלל. ומשני דאיירי בנזיר עובר לפניו דהוי יד מוכיח ותו לא בעינן שיפרש מחשבות לבו. דהלשון עצמו משמע נזירות. אלא דלפי זה קשה כי פריך הש"ס ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר על כרחך אפילו בנזיר עובר לפניו פריך דאכתי יד שאין מוכיח הוי או דלא הוי יד כלל לפי פירש"י דלמסקנא שמואל סבירא ליה דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר ולא הוי יד כלל. מאי משני דקאמר בלבו מאי מהני בזה מחשבות לבו וצריך לומר דלהוציא מלפוטרו מקרבנותיו מהני מחשבת לבו. כיון דשני הפירושים הכל מענין נזירות הוא מהני בזה כוונתו דלנזירות גמורה נתכוין אבל אי אין נזיר עובר לפניו דאיכא למימר דלאו לנזירות איכוין כלל אלא אהא בתענית קאמר לא מהני כוונתו בלב.

ומכל מקום פרכת הש"ס מאי למימרא צ"ע דמהיכי פשיטא ליה להש"ס כל כך דמהני בזה דברים שבלב דלמא לא מהני כי היכי דלא מהני באין נזיר עובר לפניו לאפוקי ממחשבת אהא בתענית דהא תרוייהו שקולים הן או דהוו יד שאין מוכיח או דלא הוי יד כלל. על כל פנים זה נראה ברור דהא דאיצטריך שיאמר בלבו היינו דלא נימא דלפוטרו מקרבנותיו איכוין. אבל לתענית אפילו לא היה בלבו אלא למשמעות לשונו גם כן אמרינן דלנזירות איכוין דידים מוכיחות הוא. ובש"מ כתב בשם הרא"ש ז"ל דבנזיר עובר לפניו גם כן הוי ידים שאינן מוכיחות. ואין זה מובן דאם כן תקשי ממתניתין למ"ד ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ועי' תוס' קדושין דף ו' (ע"א ד"ה הכא) שהביאו גם כן אית דגרסי דבנזיר עובר לפניו הוי ידים שאינן מוכיחות. ולא אדע הכרח לזה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל הני דמתניתין הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע בכולן בעינן שיכוין בלבו לנזירות וגם יהיה תפוס בשערו. וכמו שכתב בפ"א מהלכות נזירות הלכה ה' אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דבר שענינו שיהיה נזיר אף על פי שענין רחוק הוא ואין במשמעו לשון נזירות וחשיב כל הני דמתניתין. ומבואר מדבריו דבכולן בעינן שיגמר בלבו וגם כל הני דמתניתין בכלל ידות הם. ודלא כמו שכתבו התוס' ז"ל דהריני מסלסל לאו ידות הוא. ומכל מקום דבריו ז"ל צ"ע מה שכתב אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו כו' דמשמע דנזירות לחוד יצא בזה מכלל שאר נדרים. וזה אינו דהא בכל נדרים איתרבו ידות נדרים כנדרים. ועיין מה שכתבתי בזה בנדרים (דף ו) בשמעתא דידים שאינן מוכיחות בפלוגתא דאביי ורבא.

אמר שמואל בתפוס בשערו. וכתבו התוס' ז"ל דנזיר עובר לפניו לא מהני בזה וכן באהא לא מהני תפוס בשערו וכדמשמע משמעתין. אבל בירושלמי (ה"א) משמע דבאהא נאה גם כן מהני נזיר עובר לפניו. ואהא נאה כמותו קאמר עיין שם.

דף ג.

הריני כזה לא אמר. עיין מה שכתבו התוספות ז"ל בזה וכן בשיטה מקובצת. ולא הביאו הנוסחא אחרינא הריני בזה לא אמר. ועיין משנה למלך ז"ל שתפס לגרסא זו עיקר ובפשיטות לדינא דאם אמר הריני בזה ותפס בשערו הוי נזיר ואין הדבר פשוט כל כך כיון דלא הובא גירסא זו בדברי הראשונים ז"ל.

הרי עלי לשלח פרע ממאי דהדין שילוח לישנא דרבויי הוא. משמע דמפרש לשלח פרע היינו לגדל פרע. אבל בירושלמי (ה"א) נראה דמפרש לשלח פרע היינו להעביר פרע וכוונתו להעביר אחר שלשים יום אבל לא קודם שלשים. ויליף מינה דאם אמר הריני שלא אסלסל ושלא אכלכל דגם כן הוי נזיר ושלא אכלכל יותר משלשים יום קאמר. וזה שאמר התם הריני שלא אסלסל ושלא אכלכל מהריני לשלח פרע. דמינה ילפינן כי היכי דהרי עלי לשלח פרע הוי נזיר הכי נמי שלא אסלסל. אבל מה שפירש הפני משה דבירושלמי מפרש דתרתי קאמר הרי עלי לשלח פרע והריני מכלכל אין נראה דתרתי למה לי. והיה נראה דגרסינן התם הרי עלי שלא לשלח פרע מהריני מכלכל. עיין שם והבן. ונראה דבהרי עלי לשלח פרע לא בעינן דתפוס בשערו דהא לשער קאמר בהדיא. דפרע היינו שער. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות נזירות ה"ו) נראה דהכי נמי בעינן שיאחז בשערו. ועיין לחם משנה ז"ל ולא כן הוא משמעות הש"ס. ובפירוש המשנה לא הזכיר כלל הא דלשלח פרע עיין שם.

מאי טעמא דר"מ אמר ר"ל צפרים הסמוכים לשער קיבל עליו כו' וסבירא ליה לר"מ דמתפיס אינש במידי דסמיך ליה כו'. ופירש המפרש דהוי כמו שקבל עליו לגדל שער וכגון שהיה נזיר עובר לפניו או שתפוס בשערו עכ"ל. ולפי פירושו דבעי לקבולי עליה גידול שערו הוי מוכיח יותר אי תפוס בשערו ולא נזיר עובר לפניו כמו בהריני מכלכל והריני מסלסל דבעינן דוקא תפוס בשערו ולא מהני נזיר עובר לפניו. ולקמן בגמרא (ע"ב) אמרינן דלר"ל נמי בעינן נזיר עובר לפניו היכא דאמר ציפרים סתמא. אבל התוס' ז"ל (ד"ה מאי בינייהו) פירשו דציפרים הסמוכים לשער היינו מצוה דשייכא ביה ציפרים התלויים במצות שער דהיינו נזיר. ולפי זה אתי שפיר דשייכא בזה דוקא נזיר עובר לפניו אבל לא תפיסה בשערו. ורבנן סברי לא מתפיס אינש במידי דסמיך ליה ואפילו נתכוין לנזירות לא מהני לרבנן כיון דלא מתפיס במידי דסמיך ליה אין זה לשון נזירות כלל. ואפילו אמר בפירוש ציפרים הסמוכים לשער עלי לאו כלום היא לרבנן. ולפי זה לרבנן פטור מכלום. דמודים דלנזירות איכוין. אבל אין זה לשון נזירות. ורבי יוחנן אמר דלכ"ע לא מתפיס במידי דסמיך ליה ולר"מ נמי לאו מטעמא דסמוך לשער הוא דהוי נזיר אלא מטעם דאמרינן שקבל עליו צפורי נזיר טמא וזה חשיב קבלת נזירות. ופריך דלמא צפורי נדבה קאמר ומשני אם כן הרי עלי קן מיבעי ליה. ודלמא צפורי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו ונזיר טהור דוקא.

ומאי דקאמר ר"י לר' מאיר חיישינן שמא צפורי נזיר טמא קבל עליו. צ"ע דהא לר' מאיר לאו ספק נזיר הוא אלא ודאי נזיר אם כן הא ודאי צפורי נזיר טמא קאמר. וצריך לומר דר"י דקאמר חיישינן שמא כו' לאו מספק הוא אלא ודאי הכי הוא. והמקשה הוא דסבירא ליה דחיישינן מספק. ומשום הכי פריך ודלמא צפורי נדבה קאמר. וכן כתב בשיטה מקובצת. אבל מה שפירש שם דמספק קאמר ולחייב זה וזה. הוא תמוה וכמו שהקשה הוא ז"ל. וטעמייהו דרבנן אליבא דר"י לא אתפרש אי משום דסבירא ליה דמשמעות לשונו לצפורי נדבה ואם כן חייב להביא צפורי נדבה. ועוד דאם אמר בפירוש הרי עלי צפורי נזיר טמא גם רבנן מודו דהוי קבלת נזירות. או דלמא אפילו אמר הכי בפירוש לרבנן לאו לשון נזירות הוא ופטור מכלום. דלנדבה לא נתכוין. ולפטור נזיר טמא בציפרים גם כן אינו מחויב דהא כוונתו היה לקבל עליו נזירות. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב דלרבנן צריך להביא ציפורי נדבה. הרי דמפרש דר"מ ורבנן פליגי בכוונתו. דר"מ סבירא ליה דלנזירות איכוין כיון דנזיר עובר לפניו. ורבנן סבירא להו דלציפורי נדבה איכוין. ואם כן היכא דאמר בפירוש הרי עלי ציפורי נזיר טמא ונזיר טהור עובר לפניו אפשר דלרבנן נמי הוי נזיר. אבל בחבורו חזר בו וכתב דאפילו היה בלבו להזיר לאו כלום הוא והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום.

ובירושלמי (ה"א) מייתי נמי לפלוגתא דר"י ור"ל בטעמא דר"מ. ואיפכא איתא התם. ר' יוחנן אמר משום כינויי כינויים היינו משום דסמוכים לשער. ור"ל אמר משום נזיר טמא מביא עוף. ותורים ובני יונה נמי נקראים צפור. ואיכא מאן דאמר דכל הטהורים קרוין צפור כמו שנאמר כל צפור טהורה גו' ואיכא מאן דאמר דטמא נמי קרוי צפור כמו שנאמר אמור לצפור כל כנף. מאי טעמא דרבנן נעשה כמתנדב ציפרים לבדק הבית. מאי טעמא דרבי מאיר נעשה כמתנדב אשם לבדק הבית. משמע מזה דלרבנן צריך להביא ציפרים נדבה. ועל פי זה כתב הרמב"ם ז"ל דבריו בפירוש המשנה. אבל מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי דאם כן הוי מצי למימר דהא איכא בין ר"י לר"ל דלר"ל לרבנן פטור מכלום כיון דלא מתפיס אינש במידי דסמיך ליה ואפילו נתכוין לנזירות לאו כלום הוא ולר' יוחנן לרבנן צריך להביא נדבה אלא שמע מינה דרבנן נמי מודו דלציפורי נזיר טמא איכוין אבל אין זה לשון קבלה בנזירות. אבל מה שאמר שם בירושלמי מאי טעמא דר"מ נעשה כמתנדב אשם לבדק הבית על כרחך צריך לפרש דסבירא ליה לר"מ כי היכי דבהרי עלי אשם לא אמרינן דנתכוין לנדבה משום דאין אשם בא נדבה הכי נמי בצפורים לא אמרינן דנתכוין לנדבה. ולפי זה בהרי עלי אשם רבנן נמי מודו דלאשם נזיר טמא איכוין כיון דאי אפשר למיתלי בנדבה. על כרחך לנזירות נתכוין. ואם כן מאי קאמר תו התם מה נפיק מביניהון הרי עלי אשם. ע"ד דר"מ כיון שאין מתנדבים אשם לבדק הבית הוי נזיר. ע"ד דרבנן מאחר דנזיר טמא מביא אשם אינו נזיר. משמע דפליגי רבנן גם כן בהרי עלי אשם מאי טעמא בזה כיון דליכא למימר דלנדבה נתכוין.

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצריך לומר בירושלמי שם במקום ע"ד דר"מ צ"ל ע"ד דר"ל ובמקום ע"ד דרבנן צריך לומר ע"ד דר' יוחנן. והכי פירושא מה נפיק מביניהון בין ר"י לר"ל וקאמר דהרי עלי אשם איכא בינייהו. ע"ד דר"ל מאחר שאין מתנדבים אשם לבדק הבית לרבנן נמי הוי נזיר.

וע"ד דר"י דאמר משום כינויי כינויים דוקא. אבל מאחר שנזיר טמא מביא אשם מטעם זה לא הוי נזיר. ויותר נראה לקיים נוסחא הכתובה רק להיפך ובמקום ע"ד דר"מ צריך לומר ע"ד דרבנן והכי קאמר דאיכא בינייהו הרי עלי אשם. ע"ד דרבנן מאחר שאין מתנדבים כו' הוי נזיר והיינו דאיכא בינייהו אליבא דרבנן דלר"ל רבנן מודו בהרי עלי אשם. וע"ד דר"מ גם כן איכא בינייהו דלר"י דאמר בהרי עלי צפרים טעמא דר"מ הוא משום כינויי כינויים אבל באשם לר"מ נמי לא הוי נזיר דמאחר שנזיר טמא מביא אשם מטעם זה לא הוי נזיר. ואתי שפיר לפי זה דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא בהרי עלי צפרים דלר"י דאמר משום כינויי כינויים דוקא בהא הוא דקאמר ר"מ דהוי נזיר אבל בהרי עלי אשם מודה דלא הוי נזיר ולר"ל דוקא בהרי עלי צפרים הוא דאמרי רבנן דלא הוי נזיר ונעשה כמתנדב צפרים. אבל באשם דליכא למימר נעשה כמתנדב לרבנן נמי הוי נזיר. אבל לשיטת תלמודין דלר"י נמי לרבנן לא הוי נזיר לאו משום טעמא דנעשה כמתנדב לבדק הבית אלא משום דלא הוי קבלה אפילו נתכוין לנזירות וכמו שכתבתי לעיל. אם כן קשה לר' יוחנן מאי אריא דפליגי בצפורים ליפלגו בהרי עלי אשם. ובהא דאמרינן בירושלמי נעשה כמתנדב צפורים לבדק הבית נראה דדוקא קאמר לבדק הבית דבנדבה ליכא לספוקי כיון דאמר בלשון צפרים וכדאמרינן בגמרא וצפורי מצורע גם כן נראה דלשיטת הירושלמי לא מספקא בזה משום דמסתבר יותר דנתכוין לנזירות דהוא עצמו מחויב בדבר מלומר דנתכוין לפטור מצורע אחר. ומשום הכי ליכא לספוקי אלא לבדק הבית. אב לסוגיא דשמעתין דמספקינן נמי דלמא הרי עלי צפורי מצורע קאמר ומשני כשנזיר עובר לפניו משמע דאם אין נזיר עובר לפניו חיישינן שמא צפורי מצורע קאמר אם כן היכא דאין נזיר עובר לפניו חמיר מנזיר עובר לפניו דבנזיר עובר לפניו פטור מכלום לרבנן והיכא דאין נזיר עובר לפניו צריך להביא צפורי מצורע. ולמה לא באר הרמב"ם ז"ל את כל זאת. על כן נראה דהא דאמרינן ודלמא צפורי מצורע קאמר לאו לענין דינא קאמר דליחוש להכי אלא עיקר הפרכא אמאי הוי נזיר הא הלשון אינו מוכיח כלל. דאיכא למימר דציפורי מצורע קאמר. ומשני כשנזיר עובר לפניו דמוכיח דלנזירות קאמר. אבל היכא דאין נזיר עובר לפניו לכ"ע פטור מכלום. כיון דאין הלשון מוכיח לא לזה ולא לזה. וכן הדין באומר אהא אם אין נזיר עובר לפניו דאין בדבריו כלום ולא הוי נזיר וגם אין צריך לישב בתענית. ודו"ק.

דף ג:

תוס' בד"ה מכדי חיישינן קאמר ולא ודאי קאמר אלא חששא ודלמא צפורי נדבה קאמר דכל כמה דאיכא לפרושי כו' שפיר טפי עכ"ל. הוצרכו לזה לפי משמעות המקשן דר"י חיישינן דקאמר היינו חששא בעלמא אם כן מאי פריך ודלמא צפורי נדבה אמאי לא חיישינן נמי איפכא. אלא על כרחך סבירא ליה להמקשן דהכי שפיר טפי וכן פירשו על זה הדרך כל הני קושיות ולזה כתבו בד"ה כגון דמשום הכי לא מהני אמירת לבו כיון דהני מסתברי טפי במשמעות לשונו. אבל היכא דהדבר שקול מהני מחשבת הלב. וזה לא אתיא שפיר לפי גרסתם לעיל דאהא לחוד הוי ידים שאין מוכיחות. ועל כרחך משום דמסתבר טפי לנזירות מלתענית. ואפילו הכי לא מהני מחשבת לבו אם לא כשנזיר עובר לפניו. וי"ל דדוקא התם דהוי לשון קצר לגמרי הוא דלא מהני מחשבת הלב. אבל הכא דלשונו מבואר אלא דכוונתו אינה מבוארת הולכין בזה אחר מחשבת הלב כל ששניהם שקולים. ולדבריהם ז"ל היכא דאין נזיר עובר לפניו צריך להביא צפורי מצורע. וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן.

בד"ה כגון שהיה נזיר עובר לפניו. עיין שם שהקשו אפילו כי נזיר טהור עובר לפניו למה לא נימא דנתכוין לפוטרו מצפורי נזיר טמא משיטמא זה. ועיין בירושלמי בפ"ב הלכה ה' דאיתא התם היכא דאמר הרי עלי קרבן נזירות לאחר שיזיר דלא חל דהוי כמתנה על דבר שלא בא לעולם. ואם כן הכא נמי היכא דנזיר טהור עובר לפניו והוא נודר בקרבנות טומאה לאחר שיטמא הוי נמי דבר שלא בא לעולם. ולא הוי נדר כלל. אבל דין זה צ"ע ויתבאר לקמן במכילתין בס"ד. ומכאן סיוע קצת לדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' נזירות ה"ו) דבכל הני נדרים דמתניתין בעינן שיאמר בלבו שנתכוין לשם נזירות ואתי שפיר נמי הכא דעל כרחך בלאו הכי אפילו שנזיר עובר לפניו בעינן שיהא בלבו לנזירות.

בא"ד לכן נראה למהר"ף דאהיה תחתיו אין סברא כו'. לשון אהיה תחתיו אינו מדוקדק ומיותר הוא. וק"ל.

גמרא לר"י אף על גב דאמר הכי אי נזיר עובר לפניו כו'. היינו לר"מ דוקא. אבל לרבנן אפילו בצפורים הסמוכים שער לא הוי נזיר. והדבר פשוט. ועיין בקרבן עדה ואין דברים מובנים.

ימין זו שבועה. וקס"ד משום דמתפיס במאי דסמיך ליה. ולפי זה אפילו נתכוין לימינו הוי שבועה וכמו שאמר שבועה דמי ואם כן למאי דמסיק נמי דימין גופא שבועה הכי נמי אפילו ימינו שבועה היא. אבל הטור בשם הראב"ד ז"ל בסימן רל"ז כתב דדוקא אם נתכוין לימינו של הקדוש ברוך הוא ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות (הלכה ו') שכתב בלאו לאו ובמבטא שיזכיר שם או כינוי ובימין לא כתב שיזכיר השם ועיין בש"ך שם סי' רל"ז מה שכתב בשם הב"ח ובמש"כ עליו. ואם כן נפקא מינה גם כן בזה למאי דסלקא דעתך משום דמתפיס במידי דסמיך ליה לא עדיף משבועה עצמה דצריך הזכרת השם. ולמסקנא ימין חמיר משבועה. ואפילו בלא הזכרת השם הוי שבועה. ועיין בזה בדברי הגר"א ז"ל שם בסימן הנ"ל.

מתני' הריני נזיר מן הרחצנים ומן הזגין כו'. ומוכח בגמ' דאו או קתני ויש להסתפק היכא דאמר לכולהו הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגין אי לא הוי אלא נזיר אחת או הוי נזיר לכל חד. כיון דבכל חד לחודיה הוי נזיר כי קאמר לתרווייהו מן החרצנים או מן הזגין הוי נזיר שתים. ועיין בירושלמי אמתניתין (ה"א) דאוקמא להא בפלוגתא דר"י ור"מ אי בעינן ווי"ן ופירש הפני משה אינו נראה דחד נזירות ודאי חייב בכל גוונא. ואפילו לא נתכוין אלא לחרצן לחוד דגזירת הכתוב הוא בשנזר מחד מין הוי נזיר לכל דקדוקי נזירות וכדילפינן בגמרא מקרא דמיין ושכר יזיר. ויותר נראה דעת הקרבן העדה בזה. וקצת יש לדקדק מנ"ל מקרא דמיין ושכר למילף דהוי נזיר גם לטומאה כיון דאשכחן נזירות בלא איסור טומאה כמו נזירות שמשון אם כן מנ"ל דקבלת יין הוי קבלה גם לטומאה. ועיין במה שכתבתי בנדרים פרק בתרא בשמעתא דמיפר למתענה כו'.

שם גמ' מאי טעמא דר"ש אמר קרא מכל אשר יעשה כו'. יש לדקדק אמאי לא אמרינן דפליגי בסברא כי היכי דפליגי בעלמא דלרבנן כיון דאמר הריני נזיר הוי ליה נזיר וכי אמר בתר הכי מן החרצן לאו כלום קאמר כיון דליתא נזירות לחצאין. ור"ש סבירא ליה דלא הוי נזיר משום דלא התנדב כדרך המתנדבים. וי"ל דלא שייך הכא סברא זו דלא התנדב כדרך המתנדבים כיון דקבל עליו קצת דיני נזיר ומן הדין היה חייב בכולהו כמו בהריני נזיר שעה א'. דהוי נזיר למ"ד יום לכ"ע ומה לי אם קבל מקצת זמן או מקצת איסור בתרווייהו אין נזירות לחצאין. אלא דהכא לר"ש גלי קרא דמכל אשר יעשה כו' דבעינן שיזיר מכולן. ורבנן דאצרכו לקרא דמיין ושכר יזיר היינו לאפוקי מקרא דמכל אשר יעשה דמשמע דבעינן שיזיר מכולן דוקא אלא דבריש נדרים אמרינן דזה חידוש הוא הא דהוי נזיר. אפילו כי לא אמר אלא הריני נזיר מחרצן משמע דמסברא הוה אמינא דלא הוי נזיר. ולרבנן איצטריך קרא דליהוי נזיר. ועל כרחך צריך לחלק בין היכא דאמר הריני נזיר שעה אחת דהוי מקצת זמן דאפילו ר"ש מודה דהוי נזיר למ"ד יום משום דכיון דחל על מקצת זמן ממילא הוי נזיר כל למ"ד. אבל בהריני נזיר מחרצן מסברא הוה אמינא דלא הוי נזיר כלל כיון דלא קבל עליו אלא חרצן לחוד. להכי ילפינן לה מקרא דהוי נזיר. ולר"ש איצטריך מכל אשר יעשה לאפוקי מקרא דמיין ושכר כו'.

ובילקוט פ' נשא הביא בשם הספרי כי יפליא למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר כי ידור נדר כו' שאם נדר יום אחד אסור יום אחד ממין אחד אסור באותו המין שומע אני אף בנזירות כן תלמוד לומר כי יפליא. שאם נזר יום אחד אסור למ"ד יום. נזר מלשתות יין אסור גם להימטא למתים משמע דתרווייהו חד מלתא הוא מקצת זמן ומקצת איסור. ועיין שיטה מקובצת שכתב דר"ש יליף מקרא דמחרצנים ועד זג דמיותר הוא ואתי למילף דאם בא להזכיר צריך להזכיר את כולן. ולא ידעתי מי הכריחו לזה ולמה לא נפרש כפשטיה דמכל אשר יעשה מגפן היין יליף דבעינן שיזיר מכל המינים וכדמשמע בגמרא. ועוד דהא מחרצנים ועד זג איצטריך לכלל ופרט כדאיתא לקמן בפ' ג' מינים עיין שם.

ור"ש ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי הוא מושבע ועומד עליו מהר סיני. ופירש המפרש דקיי"ל נשבע לבטל את המצוה פטור. וחילק בין נזירות לנדר. וכבר הקשו עליו התוס' ז"ל דהא יין קידוש לאו דאורייתא. וכל שכן הבדלה. ובשיטה מקובצת הקשו עוד דהא בקידוש והבדלה סגי במלא לוגמיו. ונזיר אינו אסור אלא ברביעית. ולר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מהתורה ועוד דלר"ש קיימינן וכל שכן למכות לא קשיא הא דאכתי מושבע ועומד הוא (נהי דלחול על איסור כתבו התוס' בשבועות דשבועה חלה על חצי שיעור אפילו לר"י אבל לבטל את המצוה לא חיילא שבועה אפילו אפחות מכשיעור). אבל עוד הקשה שם דהא יכול אחר לטעום. גם מה שפירשו בד"ה אלא כי הא דא' רבא שבועה שאשתה דבהא שפיר חייל מהא דתנן דחייב על השניה משום שוא. הוא פלא דאדרבה מהתם מוכח דלא חייל ומשום שבועת שוא הוא דלוקה ועיין בא"מ. והעיקר כמו שפירשו התוס' ז"ל דבלשון בתמיה פריך וכי מושבע ועומד הוא דאיצטריך קרא ומסיק דיין מצוה היינו שנשבע שבועה שאשתה ומשמע משמעתין דלא אשכחן יין מצוה אלא בכה"ג.

ובילקוט הביא בשם הספרי ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר לפי שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך אף נזיר במשמע ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר בשאר יינות חוץ מיין מצוה או אינו אלא אפילו יין מצוה ומה אני מקיים ואכלת כו' חוץ מנזיר תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות. משמע דיין של מעשר שני קרי יין מצוה דמצות עשה לאכלו ולשתותו בירושלים. אבל תלמודא משמע דסבירא ליה דאין זה יין של מצוה ולא מצינו יין של מצוה כ"א בשבועה שאשתה. ובירושלמי לקמן פרק ג' מינים (פ"ו ה"ב) איתא אמתניתין דיין לא הותר מכללו אצל מצוה. הוין בעי מימר בד' כוסות של פסח אבל שבועה שאשתה ונזר ישתה. אתא מימר לא ישתה היינו דמסיק דלא ישתה וכרבא. ודלא כפירוש הפני משה שם. על כל פנים מדברי הספרי והירושלמי נראה דלא הותר שום יין של מצוה ואפילו מצוה של תורה ודלא כשיטת המפרש ז"ל.

ודרך אגב אכתוב לשון הספרי שם מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות שהיה בדין הואיל ואונן אסור ביין ונזיר אסור ביין אם למדת לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין הרשות אף נזיר לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות. וקל וחומר ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה אינו דין שלא יעשה בו יין מצוה כיין הרשות. עובד יוכיח שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה ועשה בו יין מצוה כיין הרשות. לא אם אמרת בעובד שכן חייב בו מיתה תאמר בנזיר שאין בו מיתה לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות עכ"ל הספרי. הובא בילקוט שם והוא צריך ביאור היכן מצינו באונן שלא עשה בו יין מצוה כיין הרשות. אי יין של מעשר שני דקרי לה יין של מצוה הא אונן אסור במעשר. וצריך לומר דאקידוש והבדלה וד' כוסות קאמר דמותרים לאונן כי הא דתניא דבשבת וי"ט מותר לאכול בשר ולשתות יין. וק"ו מה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה היינו דאסור באכילת קדשים אף על פי שהוא מצוה מכל מקום מותר הוא ביין מצוה. נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כו' דלא מצינו בנזיר שנאסר באכילת מצוה כל שכן שלא נעשה בו יין מצוה כיין הרשות וקאמר עובד יוכיח דלא עשה בו אכילת מצוה דבכהן העובד גם כן לא נאסר שום אכילת מצוה ואפילו הכי עשה בו יין מצוה כיין הרשות דכל יין אסרה תורה לבוא אל המקדש ופריך מה לעובד שכן חייב מיתה להכי איצטריך מיין ושכר יזיר. כן נראה לכאורה ביאור דברי הספרי (ועיין בספר זית רענן). ואם כן משמע דאיצטריך קרא לאסור קידוש והבדלה. ותיקשי וכי מושבע מהר סיני הוא. וכפירוש התוס' ז"ל הא אין בה מצוה אלא מדרבנן ומה שהותר לאונן הוא משום דליכא אנינות בשבת וי"ט.

והיה נראה לדברי הספרי ז"ל דהא דהוה אמינא דנזיר מותר ביין מצוה לא משום דאין הנזירות חלה לבטל המצוה אלא משום דמצות נזיר הוא משום פרישות והוה אמינא דלא נאסר אלא ביין הרשות אבל כל שיש בו קצת מצוה לא אסרה תורה דלא יצא בזה מגדר הפרישות. ומשום הכי מותר אפילו ביין קידוש והבדלה כיון שיש בהן קצת מצוה. וכן ביין של מעשר שני. והוי ילפינן מאונן דנאסר ביין גם כן משום דאסור בשמחה ובשל מצוה מותר להכי איצטריך קרא דבכל יין נאסר.

ואתי שפיר לפי זה נמי מה דהוו בעון מימר בירושלמי דמתניתין דפ' ג' מינים דתנן דיין לא הותר במקום מצוה מיירי בד' כוסות של פסח דיקשה מאי קמ"ל מתניתין בזה דהא אינן אלא מדרבנן ולפי הנ"ל ניחא אבל בגמרין משמע דלא איצטריך קרא אלא ביין מצוה של תורה דהוה אמינא דאין הנזירות חלה על המצוה ולדברי התוס' ז"ל גם כן צריך לחלק בין נזירות לנדרים דאי לאו הכי למה לי קרא להכי הא כבר שמעינן דנדרים חלים על דבר מצוה וכן כתבו התוס' ז"ל בשבועות וכמו שכתבתי בזה בחידושי לנדרים. אלא די"ל דבאמת אין חילוק בין נדרים לנזירות ואפילו הכי איצטריך קרא לאסור יין מצוה דלא נילף מק"ו מטומאה ותגלחת דהותרו מכללן במקום מצוה. וכדאיתא להדיא לקמן בפ' ג' מינים (דף לח ע"א) ומטעם זה גם כן יש לדחות גי' זו דהש"ס פריך הרי מושבע ועומד הוא ולמה יאסר בו דהא במתניתין דלקמן מבואר דלא הותר מכללו כלל במקום מצוה ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין ועיין רש"י לקמן פ' ג' מינים (שם).

דף ד.

ור"ש היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דדוקא יין כו'. ולאפוקי מדר' יהודה דאמר אכל דבילה קעילית ושתה דבש חייב. ומשמע דרבנן לא דרשי גזירה שוה דסבירא ליה כר' יהודה דאפילו על שאר משקין חייב ושכר אתי דאפילו נזר מחרצן הוי נזיר. ומכאן עשה הרשב"א ז"ל בתשובה סמוכין לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א מהלכות ביאת מקדש (הלכה ג') כר"י בשאר משכרין משום דסתמא דמתניתין דהכא על כרחך סבירא ליה כר"י דלא יליף גזירה שוה דשכר שכר וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל שם בשמו. אבל אכתי קשה הא לכ"ע דרשינן לגזירה שוה דשכר שכר מעשר מנזיר וילפינן מינה דשתיה בכלל אכילה וכדאיתא בשבועות פרק שבועות שתים (דף כג וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם דלענין מקדש לא יליף גזירה שוה. אבל מעשר מנזיר ילפינן לכ"ע ואם כן אכתי תיקשי מאי טעמא דרבנן הא איצטריך שכר לגזירה שוה וי"ל דהתם לאו גזירה שוה גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא דשכר היינו יין גם כן וכתיב ואכלת וילפינן מינה דשתיה בכלל אכילה. אבל לענין מקדש דילפינן גזירה שוה למעוטי שאר משכרין על כרחך גזירה שוה גמורה היא. ועוד י"ל דלענין מעשר שפיר ילפינן גזירה שוה אף על גב דאיצטריך שכר דנזיר לרבות דמחרצן לחוד הוי נזיר משום דשכר דמעשר מופנה הוא. ועיין תוס' בשבועות שם (כג . אבל שכר דמקדש לאו מופנה הוא דאיכא למידרש לכל הני דרשי דאתמר התם בכריתות. ועל כרחך שכר דנזיר מופנה הוא לגז"ש. והיינו דלא קאמר הש"ס דלר"ש איצטריך שכר לגזירה שוה דמעשר מנזיר. (ואכתי תקשי קצת דאימא דלגזירה שוה לחוד אתי דהא חזינן דשכר דגבי מעשר מופנה הוא לגזירה שוה ממילא איצטריך גם כן שכר גבי נזיר ומנ"ל למידק דמחרצן לחוד הוה נזיר וצריך לומר דמדת גזירה שוה כך נתנה לדרוש כל מה דנוכל אף דלא יהיה מופנה רק מצד אחד) ואכתי יש לדקדק דהא איצטריך שכר למילף ממקדש דבנזיר הוי שיעור רביעית וכדאיתא בירושלמי לקמן בפ' ג' מינים (פ"ו ה"ב). למשנה ראשונה. ושם יתבאר בזה באורך בס"ד.

אי בעית אימא ר"ש לית ליה איסור חל על איסור. עיין מה שפירש המפרש בזה ואין הבנה לדבריו ז"ל. והתוס' ז"ל פרשו דהש"ס משני דלר"ש איצטריך קרא דמיין ושכר לאתויי דבנזיר איסור חל על איסור. אף על גב דבעלמא לא חייל ואם נשבע שלא ישתה יין חייל עליה איסור נזיר גם לר"ש מקרא דמיין ושכר. ובשיטה מקובצת הדבר מבואר יותר דאיתורא דשכר קאמר דאיצטריך לאיסור חל על איסור. והשתא מיין דנפקא לן דחל על דבר מצוה היינו היכא דנשבע שישתה. ושכר אתי היכא דנשבע שלא לשתות דחל גם איסור נזיר ולוקה שתים. ולרבנן דסבירא להו בעלמא איסור חל על איסור לא איצטריך קרא להכי ויתורא דשכר אתי דהוי נזיר מחרצן. ולפי זה יש לומר דלר"ש בנדרים נמי איסור חל על איסור דהא איתקש נדרים לנזירות בריש נדרים לכמה דברים. ולהא נמי איתקש. ויתיישב בזה קושית התוס' ז"ל בסוף נדרים על נטולה אני מן היהודים כיון דמתניתין אתיא כר"י דלית ליה איסור כולל אמאי חייל על כל היהודים. הא בלאו הכי אסורה עליהם משום אשת איש. ולפי הנ"ל ניחא דנדרים יצאו מן הכלל כמו נזירות. אלא דעל כרחך לא מקשינן אהדדי להני מילי דאם כן למה לי קרא דנזירות חלין על דבר מצוה נילף בהיקשא מנדרים דחלין על דבר מצוה אלא על כרחך להא לא איתקש אף על גב דאין זה מוכרח לפי מה שכתבתי לעיל דאיצטריך קרא דלא נילף בק"ו מטומאה דהותרה למצוה. ולפי זה לא שייך למילף מנדרים דחלין על דבר מצוה דהוה אמינא הכא דבמקום מצוה לא נאסר כלל כמו טומאה. מכל מקום אין הדבר מוכרח גם כן להקיש בזה נדרים לנזירות לענין איסור חל על איסור.

והנה הראשונים ז"ל הביאו יש אומרים דשבועות גם כן חל על ביטול מצוה בכולל וכמו שהארכתי בזה בחידושי לנדרים. ולפי זה ודאי תיקשי למה לי קרא לאסור יין מצוה הא בלאו הכי חל איסור נזיר בכולל. ולפי הנ"ל ניחא דהכא הוה אמינא דלא נאסר כלל ביין מצוה.

והנה מוכח בשמעתין דלדידן דס"ל איסור חל על איסור פשיטא דחל נזירות אשבועה שלא אשתה. ואם כן צריך עיון מה שכתב בש"ע סי' רט"ו דבנדרים לא חלין על מצות לא תעשה לא בקיומו ולא בביטולו. לפיכך אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר אינו לוקה משום נזירות אלא משום לאו דשבועה. והוא דלא כמבואר בשמעתין דלדידן שפיר חייל מסברא כי היכי דאיסור חל על איסור בכל האיסורין. ועוד אני תמה על המלחמות ז"ל בשבועות שהביא ראיה דנדרים חלין על ביטול לא תעשה וקיומו בשב ואל תעשה. מהא דאמרינן הכא דחל נזירות בשבועה שאשתה ומהא דאמרו בירושלמי הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום. ומסיק התם דאפילו לר"ש נדרים חלין על האיסורין וחברייא בעו מימר דר"ש ורבנן דפליגי בשבועה שלא אוכל נבילות וטריפות פליגי נמי הכא דהכא נמי כולל הוא ור' יודן מסיק כאן בנדרים כאן בשבועות דהכא בנזירות שהוא כנדרים חלין על האיסורין אפילו לר"ש דלית ליה כולל בעלמא בנדרים מודה דחלין. והרי בשמעתין מבואר איפכא דלרבנן לא חיילין אלא מטעם כולל ולר"ש נפקא ליה מריבויא דקרא דשכר. אבל לא משום דנדרים חלין על האיסורין. ודוחק לומר דש"ס דילן פליגא בהא עם הירושלמי דלש"ס דילן נזירות דמיא לשבועה ולא חלה אלא על ידי כולל והירושלמי מדמי לה לנדרים.

ואולי יש לתרץ דכוונת הירושלמי כך הוא דבאמת איירי דהזכיר זג וחרצן ויין ותגלחת וטומאה אלא בשעה שאמר יין אמר יין של ערלה ואם נימא דאין איסור חל על איסור נמצא שחסר יין ולר"ש הא אמר עד שיזיר מכולן ואך מכל מקום תקשה כי אמר הריני נזיר מיין של ערלה הא לא פריש מכל מין יין ואמאי הוי נזיר לר"ש הא צריך שיזיר מכולן. ובדברי הירושלמי (פ"ו) הנ"ל יש לדקדק היכי דאמר הריני נזיר מיין של ערלה הא בלאו הכי לר"ש לא הוי נזיר היכא דנזר מיין לחוד ולא אצטריך להא דאין איסור חל על איסור. ובירושלמי לפנינו הנוסחא הריני ממיץ של ערלה וט"ס הוא וכמבואר במלחמות. והפני משה והקרבן עדה נעלם מהם דברי המלחמות ע"ש בדבריהם. ועיין מזה בדברי הגר"א ז"ל בסי' רט"ו.

וראיתי למי שהקשה במתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד דמסקינן התם דסבירא ליה לתנא דמתניתין דאין איסור חל על איסור ואם כן היכי חייל נזירות אכהונה דהא כבר נאסר בטומאה ע"י הכהונה והיכי חייל נזירות עליה ועיין מה שכתבתי בזה ביבמות פרק כיצד באורך מזה ולפי האמור בשמעתין בלאו הכי ניחא דנזירות שאני דילפינן מקרא דאיסור נזירות חל על איסור אחר אפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור בעלמא. ועדיין קשה לכאורה לתירוץ הראשון דגם לר"ש אתי קרא דבשכר לאלופי שכר שכר למקדש אם כן ליכא קרא מיותר גבי נזיר דאין איסור חל על איסור אם כן מתניתין דמכות מני ואפשר לתירוץ קמא לא חיישינן כלל לקושיית הגמרא במכות דנחשוב נמי שבועה שלא אחרוש דבלאו הכי ה"מ לחשוב עוד כמה לאווי ולא חשיב ועל כרחך דתני ושייר כמו שכתבו התוספות שם. ובאמת יש לדקדק למאי דמקשינן בעלמא נזירות להקדש לענין הקדש טעות דלב"ש דהקדש טעות הקדש הוא הדין דנזירות בטעות הוי נזיר אם כן למה לי קרא בנזיר דאיסור חל על איסור הא בקדשים כבר שמעינן מקרא דאיסור חל על איסור וכדאיתא בכריתות ואם כן הוא הדין בנזיר. ועיין מה שכתבתי בזה שם ביבמות באריכות.

ויש לדקדק עוד בשמעתין לר"ל דסבירא ליה בשבועות דבאיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן איסור כולל אפילו לרבנן דר"ש אם כן לרבנן נמי איצטריך יתורא דשכר להאי דינא דבנזיר חל על איסור ומנ"ל דהוי נזיר מחרצן. וי"ל דעל כרחך לא קאמר דאיסור הבא על ידי עצמו לא חייל בכולל היינו על איסור הבא מאליו דוקא כמו נבילה וטריפה דשבועות שם. אבל על איסור הבא על ידי עצמו כמו שבועה שלא אשתה שפיר חייל בכולל לרבנן. אבל זה אינו דמה שכתבו התוס' ז"ל דאיצטריך להיכא דאמר שבועה שלא אשתה הוא לאו דוקא דאיצטריך נמי דחייל על איסור הבא מאליו כגון אם נזר ביום הכיפורים דאסור בשתיה בלאו הכי וקמ"ל דלוקה נמי משום נזירות וכמו שכתב בש"מ גם כן. ואכתי לרבנן נמי איצטריך קרא דשכר להכי. וי"ל דכי היכא דלשינויא קמא דשכר איצטריך לגזירה שוה על כרחך לר"ש לא חייל נזירות על איסור אחר. ולא מסתבר ליה לאוקמי יתורא דשכר להכי דאיסור חל על איסור הכי נמי לרבנן לא ניחא להו הך דרשא אליבא דר"ל ומסתבר להו טפי לרבות דהוי נזיר מחרצן. ודו"ק.

ור"ש לית ליה צירוף. ולכאורה ביין לנזיר דהוי שיעור רביעית משום דילפינן ממקדש. אם כן לר"ש נמי נראה דמודה בהא כמו במקדש דמשמע דגם ר"ש מודה דברביעית וכדאמרינן בכריתות יכול אפילו כ"ש כו'. ואם כן גם לר"ש שייך צירוף בנזיר לצרף יין וחומץ לשיעור רביעית. ויתבאר בזה לקמן בפרק שלשה מינים בפלוגתא דמשנה אחרונה.

והא דדרשינן לרבנן על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז. הוא דלא כר"מ דסבירא ליה דכל איסורים שבתורה מצטרפין זה עם זה מלא תאכל כל תועבה. ואם כן ר"מ על כרחך כר"ש דלא הוי נזיר מחרצן ועיין בתוספות ע"ז דף ס"ו (ע"א ד"ה קבלין) שכתבו דלא מצטרפי כל האיסורין לר"מ אלא כשהן בעין אבל לא בתערובות אם לא דטעם אחד להם כמו מיני מתיקה עיין שם ואם כן י"ל דלהכי איצטריך קרא גבי נזיר דליצטרפי אפילו על ידי תערובות לאסור התערובות בנותן טעם אלא דאם כן לר"ש נמי איצטריך להכי דמצטרפין זע"ז לאסור התערובות. ועיין בע"ז דף ס"ח ובתוס' ז"ל שם שהאריכו בזה ודו"ק. ולמאי דאיתא התם בע"ז דרבי יהודה הוא דאמר הכי משום ר"מ דכל האיסורין מצטרפין יקשה יותר דאי סבירא ליה כר"ש דלא הוי נזיר עד שיזיר מכולן. אם כן יתורא דשכר מאי עביד ליה דהא ר' יהודה לא גמיר גזירה שוה דמקדש. ואכל דבילה קעילית נמי חייב ואי מרבי דהוי נזיר מחרצן אם כן מכל אשר יעשה מגפן היין למאי אתי דלצירוף לא איצטריך כיון דכל האיסורים מצטרפין ואולי משום ר"מ קאמר וליה לא סבירא ליה וצ"ע. (ואולי יש לתרץ יותר והיינו דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא שפיר צריך קרא גבי נזיר דאסור ואסור מצטרף דמלא תאכל כל תועבה שייך לחייב נזיר גדול אבל לא מופלא הסמוך לאיש דהא כי היכי דפטור מכל המצות פטור גם כן מלאו זה דלא תאכל כל תועבה לכך צריך קרא בנזיר גופיה דאו"א מצטרף ומאן דאמר דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא יסבור כר"ל בשבועות דבאיסור הבא מעצמו לא אמרינן אם כן ונתבאר לעיל דאליביה צריך קרא בנזיר דליחול איסור נזירות על איסור אחר אם כן יש לומר דלעולם ר"י כר"ש סבירא ליה ויין איצטריך דחל על דבר מצוה והיינו היכא דנשבע שישתה ושכר אתי היכא דנשבע שלא לשתות דחל גם איסור נזיר ולוקה שתים) (ועיין בילקוט בשם הספרי דיליף מהכא לכל איסורין דמצטרפין זע"ז בק"ו מנזיר דאין איסור עולם. אבל איכא למיפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור אלא דלר"י דסבירא ליה ב' כתובים מלמדים יקשה אמאי לא יליף מנזיר לכל מילי. ולקמן בשמעתא דטכ"ע יתבאר יותר).

תוספת בד"ה ר"ש לית ליה כו' והוה אמינא היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר אינו חייב אנזירות. קצת קשה מהיכי תיתי נימא דאינו חייב על נזירות דהא אם נשבע שלא לשתות ודאי לא חייל שבועה כ"א אשיעור שתיה אבל לא על כל שהוא ובנזיר לר"ש לוקה אכל שהוא וממילא חייל נזירות ונהי דכתבו ז"ל דחצי שיעור אסור גם בשבועה כמבואר בש"ע סי' רל"ח. הא כתבו התוס' ז"ל דחצי שיעור אפילו לר"י לא חשיב מושבע ועומד מהר סיני. ועוד דלר"ש לא אשכחן חצי שיעור שיאסר מהתורה דעל כרחך ליכא למידרש אליביה ריבויא דכל חלב לח"ש כיון דסבירא ליה בכל האיסורין כ"ש למכות. ולמאי דמיבעי לן בשבועות ר"ע דאמר דבשבועה חייב אכ"ש אי סבירא ליה בכל האיסורים או דוקא גבי שבועה הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. אם כן דר"ש דסבירא ליה בכל האיסורין חייב בכל שהוא. כש"כ דבשבועה חייב בכ"ש אליביה. אבל אין זה מוכרח די"ל אף על גב דסבירא ליה לר"ש בכל איסורין בכ"ש מכל מקום גבי שבועה מודה דבעינן שיעור דבתר לשון בני אדם אזלינן וי"ל דכוונת התוס' ז"ל היכא דפירש שבועתו בכ"ש ולהכי איצטריך קרא דנזירות חייל וכבר כתבתי לעיל דאיצטריך נמי היכא דנזר ביום הכיפורים דחייב נמי אשתייתו משום נזיר דביום הכיפורים נמי סבירא ליה לר"ש דכ"ש למכות וכדמוכח מהא דאוכל נבילה ביום הכיפורים.

ועיין תוס' שבועות דף כ"ד ובשיטה מקובצת כאן כתב דר"ש דפוטר באוכל נבילה ביום הכיפורים היינו שנתנבלה קודם יום הכפורים. אבל אם נתנבלה ביום הכיפורים הוי איסור בת אחת דפקע איסור אבר מן החי וחיילי תרווייהו יום הכיפורים ונבילה כאחת. ולפי הנ"ל חייל יום הכיפורים על אבר מן החי דהא באבר מן החי בעי שיעורא גם לר"ש בשר גידין ועצמות ומשום יום הכיפורים חייב בכ"ש בשר. ולפי מה שכתב רש"י בחולין (ק"ב ע"ב) דאף למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מכל מקום איסור בשר מן החי חל על הבהמה בעודה בשלימות אתי שפיר דאכתי אי אפשר לחול איסור יום הכיפורים על איסור בשר מן החי והדברים ארוכים בזה ואין כאן מקומן וכבר דברנו מענין זה באורך בחי' ליבמות בפרק ד' אחין. עיין שם.

מתני' הריני כשמשון כו'. ובגמ' למה לי למתני כל הלין צריכי. וכתבו התוס' ז"ל וכן נראה מדברי המפרש ז"ל דכשמשון כבן מנוח לחוד לא הוי נזיר אלא היכא דאמר עוד חד מהני תלת. כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. ומדברי התוס' ז"ל משמע דחד מהני תלת לחוד גם כן הוי נזיר. דליכא למטעי. ולא הבנתי מאי עדיף בעל דלילה מבן מנוח וכי היכי דהוה אמינא דאיכא אינש דמתקרי הכי הכי נמי נימא בבעל דלילה דילמא איכא דמתקרי הכי. ואי כשיטת התוס' ז"ל היה נראה באמת דבסימני השם לא מהני אלא כי אמר כל הג' כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה דכולי האי לא שכיח דמתקרי הכי. אבל כמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו בחד לחודיה סגי. דסימן מסוים הוא. דמעשים כאלו לא נמצא אלא בשמשון. אבל בשם הרא"ש ז"ל כתבו דבכל גווני בעינן ג' סימנים ועל כשמשון כבן מנוח צריך שיאמר עוד אחד מהני תלת כבעל דלילה או כמי שעקר כו' או כמי שנקרו כו'. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהריני כשמשון לחוד גם כן הוי נזיר. ודוקא אם אמר דבלבו היה לאחר הוא דלא הוי נזיר. וכבר האריכו גדולי האחרונים ז"ל בישוב דבריו ז"ל. ועיין בכסף משנה באריכות ומהא דתני בתוספתא והובא בפרקין בירושלמי (ה"ב) כשם שכינוי נזירות כנזירות כך כינוי שמשון כשמשון כגון שמשור ע"ש בירושלמי משמע כדברי הרמב"ם ז"ל. דהריני כשמשון לחוד סגי דאי בעי כל הני אם כן לא מיבעי לשיטת התוס' ז"ל דכבעל דלילה או כמי שעקר כו' לחוד סגי אם כן פשיטא דליכא נפקא מינה בכינוי שמשון. כיון דאפילו לא אמר ליה כלל אלא כבעל דלילה לחוד גם כן הוי נזיר אלא אפילו אי נימא דבעינן דוקא כל הג' סימנים גם כן ליכא רבותא בכינוי שמשון כיון דאמר עוד ב' סימנים אין כאן רבותא בכינוי שמשון. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה יותר כפירוש הכסף משנה דסגי בכל חדא אלא דפירושו בהא דקאמר הש"ס ה"א שמשון אחרינא הוא דחוק ע"ש.

ולי היה נראה דהרמב"ם ז"ל לא הוי גרס בגמ' קמ"ל כבן מנוח אלא קמ"ל לחוד. והמקשה פריך למה ליה למתני כל הלין ומאי קמ"ל בזה. ומשני דבכל חדא רבותא קמ"ל הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא הוא דקאמר קמ"ל דלנזירות נתכוין. כבן מנוח הוה אמינא איכא דמיתקרי הכי קמ"ל דבזה נמי סגי. ואינך לא איצטריך הש"ס לפרושי דבהו ודאי רבותא קמ"ל אף על גב דלא הזכיר השם אלא המעשה. וזה שכתב הרמב"ם ז"ל ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים כאלו לאיש אחר ולפי זה באלו פשיטא דאם אמר לאחר נתכוין דמהני ולא הוי נזיר. ועיין בזה בא"מ. ומה שכתב הכסף משנה והלחם משנה בזה דין ספק נזירות אי להקל אי להחמיר עיין מה שכתבתי בזה בחידושי לנדרים בס"ד בשמעתא דסתם נדרים עיין שם.

תוספת בד"ה מה בין נזיר שמשון כו' וא"ת שאלה איכא בינייהו כו'. הנה דין זה דנזיר שמשון ליתא בשאלה אתמר לקמן (דף י"ג) ובסוף מכות. וכתב רש"י ז"ל התם טעמו של דבר כיון דעל ידי מלאך היה ולא על ידי קבלת עצמו לא מהני שאלה בזה שמתפיס בו כיון דנזירות שמשון עצמה שהתפיס בה ליתא בשאלה. והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' נזירות הי"ד) כתב דנזירות שמשון הוי נזירות עולם. ועל כרחך צריך לפרש כמו שכתב הכסף משנה ז"ל (שם) כיון שעיקר הנזירות היתה בלי הפסק ליתא בשאלה עיין שם. ויש לדקדק הא בגמרא מדמה התפסה בבכור להתפסה בנזירות שמשון. ואם כן אטו אם התפיס בבכור לא תהני ליה שאלה זו לא שמענו דהא בבכור נמי איכא כל הני טעמי דקדושתו מאליו מרחם וקדוש לעולם. וי"ל דהתפסה דבכור הוא בקדושת פיו וכדמסיק לקמן דבכור מצוה להקדישו וקדושת פה ישנה בשאלה. אבל בנזירות שמשון דליכא קדושת פה כלל ליתא בשאלה. ולקמן בשמעתין יבואר יותר.

דף ד:

גמ' לימא בפלוגתא דהני תנאי כו'. ומסיק דכ"ע בעינן דבר הנדור ושאני גבי בכור כו'. משמע דכ"ע קאי על ר' יעקב ור' יוסי אבל ר' יהודה דאמר דמתפיס בנזירות שמשון על כרחך סבירא ליה דלא בעינן דבר הנדור. והרמב"ם ז"ל (פ"א מנדרים הי"ג) בבכור פסק דאין מתפיס בו כר' יוסי ובנזיר שמשון פסק דמתפיס כסתמא דמתני' וכבר עמדו על דבריו ז"ל הכסף משנה והלחם משנה ע"ש מה שכתבו. וגם אני כתבתי שם בחידושי נדרים דנזירות שמשון שאני כיון דמצינו נזירות על ידי נדר גם בזה שבא שלא על ידי הנדר יכול להתפיס. כמו אילו של אברהם אבינו ע"ה. וכל אלו הדברים נאמרו הכא בשמעתין בשיטה מקובצת בשם הראשונים ז"ל אלא דמה שכתב השיטה מקובצת דר' יהודה סבירא ליה דמנוח הדירו וכן כתב הכסף משנה ז"ל. לא הבנתי דהתינח לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר דהאיש מדיר את בנו. אבל לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות מא"ל דהא לאו דבר הנדור הוא. ועוד אי היה בשמשון הדרת אביו א"כ אמאי ליתא בשאלה כמו בכור אף על גב דקדוש מרחם מכל מקום כיון דיש בו גם כן קדושת פה ישנו בשאלה וכמו שכ' לעיל אם כן בנזירות שמשון נמי אמאי אינו בשאלה כיון דאביו הדירו.

ועיין רש"י ז"ל במכות שכתב לפי' זה דשמשון הוי נזיר מבטן על ידי הדרת אביו. והקשה על זה הא אביו ישנו בשאלה. ונהי דקושיא זו אינה מכרחת דנהי דאביו הדירו מכל מקום לא היה בשאלה כיון דהדירו על פי מלאך אבל מכל מקום לא עדיף מבכור כיון דאית ביה גם כן קבלת אביו. וכי היכי דמתפיס בבכור ישנו בשאלה ה"נ אם התפיס בנזירות שמשון אמאי אינו בשאלה ועל כרחך אי אפשר לומר דנזירות שמשון היה על ידי הדרת מנוח לבד דהיכן מצינו נזירות לחצאין כזה להיות מותר בטומאה. ואם כן כל אדם אמאי אינו יכול לקבל עליו נזירות מיין ותגלחת לחוד אבל לא מטומאה. ולקמן תנן על מנת שאהיה מטמא למתים אסור בכולן ושמע מינה דאי אפשר לקבל עליו על ידי קבלת עצמו נזירות לחצאין. ועל כרחך הא דשמשון על ידי מלאך הוא דהוי והיינו טעמייהו דפליגי ר"י ור"ש במתפיס בנזירות שמשון דר"ש סבירא ליה דאין זה נזירות כלל ואין יכול להתפיס בו כלל. כיון דאין כאן נזירות כלל בשלימות. ור' יהודה סבירא ליה דנהי דע"י מלאך הוי וגזירת מלך היתה מכל מקום נזיר היה. והיכא דמתפיס בפירוש בנזירות שמשון שפיר הוי התפסה.

ובאמת לא ידענא מהיכא נפקא לן אזהרה ביין ותגלחת של נזירות שמשון. דהא אזהרה האמורה בפרשת נזיר לא נאמרה אלא בנזיר גמור מי שכל דקדוקי נזירות בו. אבל נזיר שמשון מנ"ל דכל אלו האזהרות נאמרו בו. והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' נזירות הי"ג) כתב דדבר זה הלכה מפי הקבלה הוא. משמע דהלכה למשה מסיני נאמרה דאיכא נזירות כה"ג. ואם כן הדק"ל אמאי אינו יכול לקבל סתם נזירות על אופן זה שיטמא למתים. כיון דנאמרה הלכה דאיכא נזירות כה"ג.

והיה נראה דלא נאמרה הלכה על קבלת נזירות כזה דודאי ליכא נזירות לחצאין. והא דשמשון לאו נזירות גמורה היא אלא על ידי מלאך ונאמרה הלכה דמוזהר הוא על נזירות כזה שאמירתה על ידי מלאך ואין זה נגד מצות התורה אשר אחר נתינתה לנו לא בשמים היא. ואם כן מצינו אזהרה בזה ע"פ הלכה כנזיר גמור. והכי נמי נאמרה הלכה בנזיר להדיר את בנו בנזיר. והבן לוקה אם עבר על נזירותו. אף על פי שהוא עצמו לא קיבל. ובריש יבמות אמרינן דהא דעשה דגילוח מצורע דוחה עשה ולא תעשה דנזיר משום דישנו בשאלה. ואם כן היכא דהוי נזיר שמשון ומצורע אטו לא יגלח כיון דליתא בשאלה. (והרמב"ם ז"ל כתב טעם אחר בזה ולא כתב לטעמא דישנו בשאלה עיין ספ"ז מהלכות נזירות ובדברי הראב"ד ז"ל שם. ועל פי הנ"ל יש ליישב קצת דשמעתא דיבמות אזלא אליבא דר"ש דלא סבירא ליה נזירות שמשון כלל. ומשום הכי י"ל הטעם משום דישנו בשאלה. אבל למאי דקיי"ל כסתם מתני' דאיכא נזירות שמשון על כרחך ליכא למימר טעמא דישנו בשאלה דהא איכא נזירות שמשון דליתא בשאלה. ועדיין יקשה טובא הא טעם הרמב"ם גם כן אין מספיק על נזירות שמשון דהא טעם הרמב"ם הוא משום דימי סיפורו וחלוטו אין עולין לו מחמת טומאתו וזה שייך בנזיר סתם. אבל נזיר שמשון הא מותר לטמא אפילו למתים ואם כן מהיכא תיתי לומר שלא יהיה בנזיר שמשון מצורע קדושתו עליו. כיון דאפילו אם נטמא במת הרי הוא בקדושתו דאין שייך לטומאה כלל. ויש לתרץ דבשלמא לפירכא דישנו בשאלה שפיר יש לחלק בין נזיר סתם לנזיר שמשון דנזירות שמשון חמיר דליתא בשאלה אבל לסברת הרמב"ם ז"ל הרי הדברים ק"ו ומה נזיר סתם שקדוש טובא מכל מקום כשנטמא פעם אחת נדחה קדושתו מפני עשה דמצורע. כל שכן נזיר שמשון דלא חמיר כל כך כ"ש דנדחה מפני עשה דמצורע ומה בכך דמותר לטמאות למתים לגמרי אדרבה מהאי טעמא קיל הוא מסתם נזיר). ולקמן בפרק ג' מינים יתבאר עוד בזה. ועיין שיטה מקובצת שכתב דר"ש לטעמיה דסבירא ליה במתני' לעיל דאין נזירות לחצאין ע"ש.

תוס' בד"ה לא דכ"ע. כלומר כ"ע כו'. יש קצת חסרון בדבריהם ז"ל.

גמרא ושמשון לאו נזיר הוה והא כתיב כי נזיר אלהים כו'. ובשיטה מקובצת איכא נוסחי דמייתי קרא דשמשון שאמר לדלילה כי נזיר אלהים אני מבטן אמי. הרי דקיבל על עצמו נזירות. ומשני דמלאך הוא דקאמר ולא על דרך קבלה אמר כן ע"ש.

תוס' בד"ה דילמא גוססין שוינהו כו'. ובשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל חילק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם. דגוסס בידי אדם לכ"ע מותר לנזיר ולכהן ליגע בו. ואם כן מגויד אינו דומה לגוסס בזה ועיין לקמן דף מ"ג בתוס' שם. ונפקא מינה לדינא לדברי המחבר בסימן שס"ט שפסק להחמיר בגוסס אבל במגויד לכ"ע מותר. אבל נעלם ממני טעם הדבר לחלק בזה בין גוסס בידי שמים לידי אדם. ובהנשרפין (סנהדרין) דף ע"ח (ע"א) אמרינן איפכא דגוסס בידי שמים ההורגו חייב לכ"ע ובגוסס בידי אדם איכא פלוגתא התם. עיין שם.

רש"י בד"ה אבשלום נזיר עולם היה כו' אבל שאר נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום כו'. מבואר מדבריו ז"ל דרבי ור' נהוראי ור' יוסי לא פליגי אלא באבשלום למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בסתם נזיר עולם לכ"ע מגלח א' לשלשים יום. וכבר תמה המשנה למלך ז"ל (פ"ג מהל' נזירות הי"ב) על דבריו ומי הכריחו לזה. דפשטא דשמעתא משמע דלענין דינא פליגי דבאבשלום לא שייכא פלוגתא דמאי דהוי הוי. אף על גב די"ל דנפקא מינה גם כן לדינא בפלוגתייהו היכא דאמר בפירוש הריני נזיר כאבשלום. דבזה י"ל דמודה רש"י ז"ל דמגלח כאבשלום לכל חד כדאית ליה. דדוקא היכא דאמר הריני נזיר עולם הוא דסבירא ליה דמגלח אחת לשלשים יום. משום דמשמעות דבריו שקבל עליו נזירות לעולם אבל כדין נזירות לגלח כל שלשים יום. וכן משמע מדבריו לעיל בד"ה הריני נזיר עולם הרי זה נזיר כל ימי חייו כו' ע"ש. ועוד משמע ליה הכי ממתני' דלקמן הריני נזיר כשער ראשי כו' הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום. והתוס' ז"ל באמת כתבו דזה לא הוי נזיר עולם סתם אלא כ"כ נזירות קבל עליו וכמו שיבואר לקמן.

אבל רש"י משמע ליה דכל נזיר עולם דין אחד להם. ומכל מקום שיטתו ז"ל צ"ע דאם כן מאי קאמר הש"ס ונזיר עולם היכא כתיב ומייתי מקראי דאבשלום ומאי מיבעי ליה היכא כתיב כיון דאין שום חידוש דין בנזיר עולם אלא צריך למנות כל ימי חייו נזירות כדין. ועוד דהיכי מייתי ראיה מאבשלום כיון דאין דומין בדין תגלחתן ורש"י ז"ל כתב לקמן דהחילוק בין נזיר עולם לאבשלום הוא מסברא דבכל אדם הוי כובד כל שלשים יום ואבשלום כאיש גבורתו ולא היה כובד אלא בשנים עשר חודש לרבי. ולרבי יוסי הסברא איפכא דלבן מלך הוי כובד מע"ש לע"ש. ואין זה מספיק דאטו דין נזירות משתנה לפי טבע הנודר בנזירות. ונתת דבריך לשיעורין. אבל לשיטת התוס' ז"ל אתי שפיר דנזיר עולם יצא מכלל דין שאר נזירות לרבי ולר' יוסי בזמן התגלחת ולר' נהוראי גם כן יצא מכלל שאר גילוח נזירות דמגלח לגמרי. ובנזיר עולם אינו אלא מגלח בתער. ושפיר פריך מנ"ל ומייתי ראיה מאבשלום דאשכחן ביה נזירות כי האי.

ויש להביא קצת סמך לפירש"י ז"ל ממתניתין דסוף מכילתין דאמר ר' נהוראי נזיר היה שמואל שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו. ור' יוסי פליג עליה דאין מורה אלא של בשר ודם. ואמר ליה ר' נהוראי דכבר היה עליו מורא של ב"ו שנא' איך אלך ושמע כו'. והשתא אי נימא דנזיר עולם שוה בדינו עם אבשלום אם כן לרבי יוסי בלאו הכי אין לפרש ומורה לא יעלה על ראשו על נזירות. כיון דמגלח מע"ש לע"ש. כי היכי דסבירא ליה לר"י באבשלום. ושמואל נזיר עולם היה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. אבל גם זה אינו מוכרח דבאמת י"ל דהיינו טעמא דר"י דלא מפרש ומורה לא יעלה כו' על נזירות. ולקמן בשמעתין במתניתין דהריני כעפר הארץ יתבאר יותר באורך בזה. ועי' תוי"ט סוף מכילתין שהקשה על הרמב"ם ז"ל מנ"ל דשמואל נזיר עולם הוא דלמא נזיר שמשון היה וכדיליף בגז"ש משמשון. ואין כאן קושיא דלאו גזירה שוה הוא אלא גילוי מלתא בעלמא בפירוש ומורה דהוי נזירות. אבל הא ליכא למימר דשמואל הוי נזיר שמשון דהא לא אשכחן נזירות שמשון אלא על ידי התפסה בשמשון ובשמואל לא מצינו אלא סתם נזירות. וכדכתיב בחנה ומורה לא יעלה על ראשו וע"כ נזיר עולה הוא דקאמרה.

דף ה.

גמרא יהיה בגימטריא תלתין. עי' בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל שכתב דהלכה למשה מסיני הוא וסמכוה על רמז דיהיה. וכן כתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל דגימטריא אינה ממדות שהתורה נדרשת בהן. ולפי זה אתי שפיר הא דמסקינן דלרב מתנא מקצת היום ככולו דהכי גמירי לה. אבל אי נימא דמיהיה יליף אם כן מנ"ל דמקצת היום ככולו. ומצינו כיוצא בו במנחות דיליף מדת ההין דהוי י"ב לוגין מגימטריא דזה. וגם שם צ"ל דאסמכתא היא.

דף ה:

תנן סתם נזירות שלשים יום כו' אלא לבר פדא קשיא. וכתבו התוס' דמתניתין משמע ליה דמדאורייתא קאמר דהוי ל' יום דהא מסקינן לקמן דלבר פדא נמי אסור לגלח ביום ל' מדרבנן אבל בשיטה מקובצת כתב דסלקא דעתך השתא דאפילו מדרבנן יכול לגלח ביום שלשים לבר פדא.

שם מי שאמר הריני נזיר כו'. ומשני הש"ס רישא אליבא דבר פדא משום דנעשה כאומר שלמים ומדרבנן אסור לגלח ביום ל' גזירה שמא יאמר שלמים. אף על גב דלבר פדא לכאורה לא שייכא גזירה זו כיון דעיקר נזירות הוא כ"ט יום היכי שייך למגזר משום שמא יאמר שלשים דמנין אחר הוא. אלא דמשום דגם לבר פדא סתם נזירות משכי עד שלשים משום גילוח. והבאת קרבנותיו שייך למגזר אטו אומר ל' יום שלמים ולרב מתנא מסקינן דגילח ביום שלשים יצא משום דמקצת היום ככולו. ואם כן ליכא נפקא מינה בין רב מתנא לבר פדא דלתרווייהו לכתחלה מגלח ביום ל"א. למר משום גזירה דשלמים. ולמר משום דמדרבנן לא אמרינן מקצת היום ככולו. אבל מדאורייתא לרתווייהו מגלח ביום ל'. ומה שכתב הפני משה (ה"ד) בירושלמי דלרב מתנא מהתורה אינו מגלח לכתחלה ביום ל' אינו מובן דזו מנין לו. וכתב רש"י ז"ל דנפקא מינה לנטמא ביום ל' דלרב מתנא חשיב תוך מלאת וסותר הכל ולבר פדא אחר מלאת הוא ואינו סותר. ועוד כתב דאיכא בינייהו היכא דאמר הריני נזיר כ"ט יום דלבר פדא מגלח בזה גם לכתחלה ביום ל' דלא שייך בזה גזירה משום שלמים ואין שום הכרח לזה. ולא אישתמיט שום תנא אליבא דבר פדא לאשמעינן דין זה דיש נזיר שמגלח לכתחלה ביום ל'. ובתוספתא מגילה תניא אין בין נזיר סתם לנזיר ל'. אלא שזה מגלח יום ל"א ואם גילח ביום ל' יצא. וזה מגלח ביום ל"א ואם גילח ביום ל' לא יצא. וזה וזה מצותן לגלח יום ל"א. משמע דליכא עוד נזירות אחר אלא או סתם נזירות או נזירות ל'. ועוד פי' בענין אחר רישא באומר שלמים כו' ופרושי קמפרש לה. ומשמע להאי פירושא דלבר פדא סתם נזירות לכתחלה מגלח ביום שלשים. וזה ודאי תמוה ולא משמע כן מדברי התוספתא הנ"ל.

תוס' בד"ה אמר לך בר פדא כו' וא"ת אמאי איצטריך שלמים. אפילו אמר שלשים יום לחוד הוי שלמים לב"פ דלית ליה מקצת היום ככולו. ותירץ איידי דלקמן לרב מתנא על כרחך צריך שיאמר שלמים דאי לאו הכי הוי מקצת היום ככולו להכי קאמר הכא נמי גזירה משום שלמים. ודבריהם ז"ל הכא סתרי לדבריהם בד"ה תנן הריני נזיר שלשים יום. שכתבו התם דבשלשים יום לחוד נמי לא אמרי' מקצת היום ככולו משום דלישנא יתירא קאמר. ואיתא להני תרי פירושי בשיטה מקובצת. לחד נוסחא גרס באומר שלמים דווקא אבל שלשים יום לחוד אמרינן מקצת היום ככולו. ולחד נוסחא גרס באומר שלמים דכיון דלישנא יתירא קאמר לשלמים איכוין. ולפי זה היכא דאמר הריני נזיר מ' או נ' יום לכ"ע אמרינן מקצת היום ככולו ואם גילח יום מ' יצא דהא ליכא לישנא יתירא הכא. ולדידי צ"ע מנ"ל הא דבסתם נזירות הכי גמירי לה דמקצת היום ככולו וכמו שכתבתי לעיל דלרב מתנא מנין סתם נזירות הלכתא גמירי לה והכי גמירי לה דמקצת יום שלשים ככולו. אבל היכא דפירש הזמן מנ"ל דאמרינן ביומא דמישלם מקצת היום ככולו. ויתבאר יותר בזה לקמן בשמעתין בס"ד.

בד"ה ואת השנייה ביום ס"א כו'. האריכו בזה לפרש דהש"ס מקשה לבר פדא מיתורא דמתניתין ולרב מתנא ניחא יותר דקמ"ל רבותא דיום ל' עולה לכאן ולכאן. והוא דלא כמשמעות הש"ס לקמן דפריך לרב מתנא הא אמרה חדא זימנא כו' משמע דלבר פדא ניחא יותר דקמ"ל דיום ל' עולה מקצתו לתחלת נזירות אף על גב דבסופו לא הוי מקצת היום ככולו. וכן כתב בשיטה מקובצת דלבר פדא הוי רבותא יותר. ובאמת נראה יותר דכן דרך הש"ס להקשות וכמו שכתבו התוס' ז"ל בעצמן ועל יתורא דמתניתין לבר פדא אין אנו צריכים לומר דקמ"ל דסוף היום עולה לו לתחלת נזירות שנייה דאין זה רבותא כל כך ומידי דהוי בקיבל עליו נזירות בחצי היום. וכיון דהותר לשתות יין אחר הבאת קרבנותיו למה לא יעלה לו לנזירות השנייה אלא קמ"ל דנזירות הוי כ"ט יום וכדאמרינן אנא נמי אהא סמכי.

דף ו.

גמרא אמר לך אנא נמי אהא סמכי. ומשמע מדברי התוס' ז"ל דמדקדק מהא דעולה לנזירות שנייה ש"מ דלא שייך כלל למנין הראשון דאי הוי שייך גם למנין הראשון לא היה עולה למנין האחרון וכ"כ בשיטה מקובצת. ולא הבנתי טעמו של דבר ומה אילו נזר מחדש לאחר הבאת קרבנותיו וכי לא היה עולה לו סוף היום לתחלת נזירות. וכי קבל עליו ב' נזירות כאחת אמאי לא יעלה לו. ונפקא מינה לדינא לבר פדא באשה שנדרה ב' נזירות והפר לה בעלה באחת בחצי היום אטו לא יעלה לה סוף היום לנזירות שנייה כיון דכבר היה בנזירות החצי היום הראשון. וכל זה יתבאר עוד בהלכות לקמן אי"ה.

שם מי שאמר כי' נטמא יום שלשים סותר הכל. בשלמא לרב מתנא ניחא דהוי בתוך מלאת אלא לבר פדא קשיא. ופרש"י אף על גב דרב מתנא נמי סבירא ליה מקצת היום ככולו היינו אליבא דר"א אבל ת"ק לא סבירא ליה מקצת היום ככולו. והוא תמוה דאם כן אמאי תנן סתמא אם גילח ביום למ"ד יצא. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבו התוס' ז"ל דאם נטמא קודם הבאת קרבנות חשיב כתוך מלאת. וכן משמע מדבריו ז"ל לעיל שכתב דאיכא בין רב מתנא לבר פדא היכא דנטמא ביום למ"ד דלרב מתנא הוי כתוך מלאת אבל לענין גילוח זה וזה שוין דאם גילח ביום למ"ד יצא והיינו משום דמקצת היום ככולו לענין גילוח. אבל לענין טומאה לא מהני הא דמקצת היום ככולו. והוי תוך מלאת לרב מתנא. וכתבו התוס' ז"ל אף על גב דלאחר מלאת כמו ביום ל"א או יום ק"א נמי סותר שלשים לרבנן. היינו מדרבנן משום גזירה דיום שלשים. אבל לבר פדא ביום למ"ד גופא אמאי סותר ל' הא אחר מלאת הוא אלא שמע מינה דסתם נזירות למ"ד הוא. ומשני אמר לך בר פדא אימא סיפא ר"א אומר אינו סותר אלא שבעה ועל כרחך משום דסבירא ליה דהוי אחר מלאת דסתם נזירות כ"ט הוא וה"ה לרבנן דהכי סבירא ליה. והא דסותר למ"ד לרבנן אם נטמא ביום למ"ד הוא מדרבנן משום גזירה דשלמים ולרב מתנא משני דר"א סבירא ליה מקצת היום ככולו גם לענין טומאה.

וכללא דמלתא לשיטת התוס' ז"ל דמהתורה לאחר מלאת אינו סותר אלא דלת"ק דר"א גזרינן אחר מלאת אטו תוך מלאת. ומדרבנן סותר שלשים. ור"א לא גזר. ואף על גב דלענין לגלח לכתחלה ביום למ"ד לכ"ע גזרינן אטו שלמים אבל לענין סתירה לא גזר ר"א. ולרבנן נמי לא דמיא סתירה דתוך מלאת לאחר מלאת. דבתוך מלאת סותר ומביא קרבנות טומאה. ולאחר מלאת אינו סותר אלא מדרבנן ואינו מביא קרבן טומאה. ומה שכתב רש"י ז"ל לעיל דלבר פדא הוי אחר מלאת ואינו סותר נדרו אינו מדוקדק דודאי סותר נדרו גם לבר פדא וכדתנן סתמא דמתניתין אלא דליכא בינייהו אלא קרבן טומאה דלרב מתנא מביא קרבן טומאה אם נטמא ביום למ"ד דהוי כתוך מלאת. ולבר פדא אינו מביא קרבן טומאה וכן מבואר בשיטה מקובצת. והא דתנן לקמן נטמא ביום ק"א אינו סותר אלא למ"ד. הוא משום דאינו סותר אלא מדרבנן אבל היכא דהסתירה מהתורה ודאי סותר הכל לרבנן דר"א וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן ריש פרק מי שאמר הריני נזיר.

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי שכתב בפ"ו הלכה ד' (מהלכות נזירות) נטמא אחר מלאת שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אלו לא נטמא סותר ל' בלבד ומביא קרבנות טומאה משמע דסבירא ליה דהסתירה דאחר מלאת היינו יום ק"א דמתניתין דלקמן הוא מדאורייתא מדמביא קרבנות טומאה. וקשה אמאי הא אמרינן הכא בהדיא דאם נטמא אחר מלאת אינו סותר אלא מדרבנן. ונהי דלרב מתנא אם נטמא ביום הבאת קרבנותיו סותר מהתורה היינו דוקא ביום ל' דשייך למנין נזירות. אבל יום ל"א או ק"א לכ"ע אינו סותר אלא מדרבנן אפילו אמר למ"ד או מאה שלמים כיון דכבר כלה מנין הנזירות כמו לבר פדא ביום שלשים אף על גב דהוא יום הבאת קרבנות. ואין לפרש דנטמא אחר מלאת ביום הבאת קרבנות היינו יום ל' דהא כבר כתב לעיל הלכה ג' ואפילו נטמא ביום מלאת אפילו בסוף היום סותר הכל. משמע דביום השלמת הנזירות סותר הכל. וכדתנן נטמא ביום ק' סותר הכל אף על גב דאם הביא קרבנותיו ביום ק' יצא דמקצת היום ככולו מכל מקום מיקרי תוך מלאת כיון דיום זה עולה למנין נזירות. ועל כרחך אחר מלאת היינו יום ק"א או ל"א ואפילו הכי סותר מהתורה ומביא קרבנות טומאה והכא בשמעתין לא משמע כן. ועוד דאם סותר מהתורה אמאי לא יסתור הכל דהא רבנן לא סבירא ליה דרשא דר"א דאינו סותר אלא למ"ד. ומנ"ל דסתירה דאחר מלאת לא סתר אלא למ"ד. ועל כרחך צריך לומר דשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דאחר מלאת הוא יום הבאת קרבנותיו ובהא סבירא ליה לת"ק דאינו סותר אלא למ"ד אף על גב דסתר מהתורה. והא דתנן נטמא ביום ק' סותר הכל היינו משום דיום ק' הוא תוך מלאת ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו. וביום ק"א סותר למ"ד יום לבד משום דהוא יום הבאת קרבנות ואחר מלאת. והא דמשמע הכא דאחר מלאת אינו סותר אם לא משום דיום למ"ד שייך למנין נזירות. אבל בכל אחר מלאת לא סתר. היינו לסלקא דעתך דהמקשן. אבל למאי דמסיק כי היכי דלבר פדא סותר למ"ד לרבנן ביום שלשים אף על גב דהוא אחר מלאת הכי נמי לרב מתנא כל אחר מלאת סותר למ"ד. ולא מסתבר ליה למימר דמדרבנן הוא דסותר משום גזירה. ועל כרחך אית ליה לת"ק איזה סמך מהתורה דלא סתר אלא למ"ד יום. אם נטמא אחר מלאת. ויתיישב בזה קושית התוס' ז"ל לקמן לרב מתנא מד' ר"א וכמו שיתבאר.

דף ו:

תוס' בד"ה אמר ר"ל כו'. הקשו לרב מתנא תיקשי לר"א בנטמא ביום ק' לא לסתור אלא ז'. ותי' דאיירי בק' שלמים וזה דחוק כמ"ש ז"ל. וכתב בשם הרי"ף ז"ל דבנזירות מרובה ילפינן מקרא לחומרא דסותר למ"ד עיין שם. וגם זה אינו מובן מ"ש דבנזירות סותר למ"ד ובנזירות סתם אינו סותר אלא ז' לר"א. אבל לפי מה שכתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דרב מתנא נמי לא קאמר דמקצת היום ככולו אלא בסתם נזירות. והכי גמירי הלכתא. אבל באומר הריני נזיר ק' יום לא אמרינן מקצת היום ככולו ושפיר קאמר ר"א בנטמא ביום ק' דסותר למ"ד משום דהוי ביום מלאת ולא אחר מלאת. ולפי זה אם נטמא ביום ל"א לכ"ע אינו סותר והיינו נטמא ביום גידול שער דפליגי רב ושמואל לקמן וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל. ושם יתבאר עוד. ואכתי תיקשי לשיטת הרמב"ם ז"ל מאי איכא בין רב מתנא ובר פדא כיון דלתרווייהו סותר למ"ד יום מהתורה אם נטמא ביום הבאת קרבנות טהרה. כמו ביום ק"א. וצ"ע. ועיין בא"מ.

גמ' אין גידול שער פחות מל' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר עד מלאת כו'. ובעי הש"ס למימר דרב מתנא כר' יאשיה ובר פדא כר' יונתן ועד ולא עד בכלל. ועיין בילקוט פ' נשא שהביא הנוסחא רבי אומר אינו צריך שנאמר עד מלאת כו'. ונוסחא זו קשה דהא סבירא ליה לרבי בערכין (דף י"ח) דבלשון תורה עד ועד בכלל. ולמסקנא אתי שפיר דר' יונתן סבירא ליה עד ועד בכלל. ומשמע דלא פליגי אלא בדרשא דקראי. אבל לדינא ליכא נפקא מינה בין ר' יאשיה לרבי יונתן אליבא דרב מתנא. ומצינן למימר דאיכא בינייהו מקצת היום ככולו דלר' יאשיה דיליף מיהיה היינו מהלכה וכמו שכ' לעיל גמירי הלכתא גם כן דמקצת היום ככולו. אבל לר' יונתן דיליף מעד מלאת ועד ועד בכלל לא אמרינן מקצת היום ככולו. וכן מצינו בתוספתא דפליגי ב"ש וב"ה בגילח ביום ל' אם יצא וכן משמע מעדותו של ר' פפייס דאיכא פלוגתא בזה. אלא דאם כן למה ליה למימר דר' יאשיה סבירא ליה דעד ולא עד בכלל דלמא ר' יאשיה נמי סבירא ליה דעד ועד בכלל. ולהכי איצטריך יהיה היינו הלכה דמקצת היום ככולו דמעד מלאת הוה אמינא דבעינן למ"ד שלמים.

והילקוט בשם הספרי הביא שם דמעד מלאת ילפינן דאם גילח ביום למ"ד יצא ע"ש. ולבר פדא על כרחך תנאי היא וכמו שכתבו התוס' דר' יאשיה לא סבירא ליה כוותיה. ולדידיה לר' יאשיה אם גילח יום ל' לא יצא וכב"ה דתוספתא דמקצת היום ככולו לא סבירא ליה. ולפי זה לרב מתנא פלוגתא דב"ש וב"ה בגילח ביום למ"ד הוא אי מקצת היום ככולו אי לא. אבל לכ"ע מנין נזירות למ"ד יום. ולבר פדא פליגי במנין נזירות דלב"ש הוי כ"ט ולב"ה הוי למ"ד יום ולהלכה קיי"ל דהוי כ"ט וכסתמא דמתניתין אם גילח ביום למ"ד ועיין תוס' במ"ק שהקשו לבר פדא למה בעינן באבל שלשים יום כיון דילפינן מנזיר ונזירות הוא כ"ט יום. ותירץ כיון דמדרבנן אסור לגלח ביום למ"ד משום הכי באבילות גם כן שלשים בעינן. ואין זה מספיק דהכא גזרינן משום שלשים שלמים. אבל באבל דליכא למגזר. ביום למ"ד לישתרי. וכן יקשה לרב מתנא אמאי פליגי רבנן עליה דאבא שאול במקצת היום ככולו דאבל. כיון דמנזיר ילפינן. ובנזיר לכ"ע אמרינן מקצת היום ככולו. ובירושלמי במכילתין (ה"ה) ובמ"ק שקיל וטרי בזה.

דף ז.

ומנין שאין מונין ימים לשנים כו'. עיין מגילה שפרש"י ז"ל דלענין נדרים קאמר דאם אמר קונם יין לשנה הותר כשהגיע ר"ה אף על גב דיש עוד כמה ימים משנת החמה אין מונין הימים אלו לשנה. ופירושו קשה קצת. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואין צריך קרא לזה. ויותר נראה פי' התוס' ז"ל דאין מוסיפין על השנה לעברה בימים כ' או ט"ו יום וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' קידוש החודש וכן אידך מימרא דדייני דקיסרי התם במגילה דאין מחשבין שעות לחדשים צריך גם כן לפרש כנ"ל דאין עושין ר"ח מלא בשעות. ולא מצאתי למימרא זו בדברי הרמב"ם ז"ל כעת.

שם וליהוי כל פרסה ופרסה כו'. פרש"י ז"ל דפריך אהא דמכאן ועד מקום פלוני כיון דלא אמרינן התם אריכא לי הדא מלתא כו' אם כן נימא דקבל עליו כ"כ נזירות כמנין פרסאות. אבל אמתניתין לא תיקשי כלל דלא נחית לנזירות מרובה אלא אריכא לי הדא מלתא קאמר. אבל התוס' ז"ל פרשו איפכא דאמתניתין הוא דפריך. אבל אהא דמכאן ועד מקום פלוני לא תיקשי כיון דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא לא קבל עליו נזירות אלא בהיותו בדרך. ולפי מה שפרש"י ז"ל אוונא היינו מחוז גם כן מסתייע כפירושו דאמכאן ועד מקום פלוני פריך. דאמכאן ועד סוף העולם לא הוי משני מלתא דאית ביה קיצותא לא קתני דאוונא דעד סוף העולם גם כן לית ליה קיצותא. אבל התוס' ז"ל פירשו דאוונא היינו מספר הימים ושפיר אית ביה קיצותא. ומהא דאמר רבא בסוף שמעתא למה לך אקשויי כולי האי. משמע כפירוש התוס' ז"ל דאמתניתין קפריך דלפרש"י לא משני רבא אלא אפרכא קמייתא דמפרשינן אריכא לי ולקמן בעד מקום פלוני לא אמרינן הכי והיינו משום דהכא קאמר הריני נזיר אחת ומאי קאמר למה לך אקשויי כולי האי. ועוד דלפרש"י הוי ליה למיפרך כל הני קושיות לקמן גבי מכאן ועד מקום פלוני. ועוד דלמאי דשני רבא בסוף שמעתא דהכא שאני דקאמר הריני נזיר אחת אם כן למה ליה לרבא לשנויי לעיל דמיירי לקמן בהחזיק בדרך. וצריך לומר דגרסינן בחדא מינייהו רבה וכן משמע בשיטה מקובצת דגרסינן רבה בשינויא בתרא.

ומשני הש"ס מלתא דאית ביה קיצותא לא קתני. ולא אמרינן בזה דקיבל עליו כל כך נזירות אלא נזירות אחת קבל עליו. ותניא נמי הכי דאם אמר הריני נזיר כל ימי חיי או הריני נזיר עולם. הרי זה נזיר עולם. מאה שנה אלף שנה אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ואינו מגלח כלל. והיינו משום דהוי דבר שיש לו קצבה. ולשיטת התוס' ז"ל אכתי תיקשי אמאי לא הוי במתניתין נזיר לעולם כמו במאה שנה. ועל כרחך צריך לומר משום דאזלינן לקולא ואריכא לי הדא מלתא כו' קאמר. אם כן דקארי לה מאי קארי לה ומאי פריך מהריני נזיר כשער ראשי דלמא שאני הכא דאריכא לי הדא מלתא קאמר.

והתוס' ז"ל כתבו דכשער ראשי גם כן יש לפרש לקולא אריכא לי הדא מלתא והכא דוקא הוא דמפרשינן הכי מדלא פירש המנין כיון דדבר קצוב הוא והיינו נמי טעמא דלא הוי נזיר עולם וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה ואמאי כו' דהיה לו להזכיר מנין סוף העולם. ולפי זה אפילו אמר הריני נזיר עד סוף העולם ולא אמר מכאן נמי לא הוי אלא נזיר שלשים כיון דלא הזכיר המנין בפירוש ולקמן בד"ה והתניא לא משמע כן אלא דוקא מדקאמר מכאן ועד סוף העולם הוא דאריכא לי הדא מלתא קאמר. אבל עד סוף העולם לחוד הוי נזיר לעולם.

ורבה משני שאני שערות דמובדלות זו מזו. ומשום הכי אמרינן דכ"כ נזירות קבל עליו. אבל דבר שאינו מובדל אפילו אם אין לו קצבה חדא נזירות הוא דקבל עליו. ולשיטת רש"י ז"ל דנזיר עולם נמי מגלח אחת לשלשים יום קשיא טובא הא בדבר שאין לו קצבה נמי צריך לגלח כל למ"ד יום כמו בהריני נזיר כל ימי חיי ומה בין דבר המובדל לאינו מובדל. אבל לשיטת התוס' ז"ל ניחא דבהריני נזיר כל ימי חיי גם כן חדא נזירות הוא. והלכה כך נאמרה דמגלח אחת לי"ב חודש.

ורבא משני דמתניתין שאני דאמר הריני נזיר אחת. ולפי זה לא סבירא ליה לרבא כל הני חילוקים לא בדבר דאית ליה קיצותא ולא בדברים המובדלים אלא בכל גווני אמרינן דנזירות פרטיות קיבל עליו היכא דאיכא איזה דברים פרטים כמו פרסאות ואוונות. ודוקא הכא דאמר הריני נזיר אחת. וכן הוא לשיטת התוס' דרבא אתי לשנויי כל הני קושיות דקאי אמתני'. ולקמן במתני' דהריני נזיר כשער ראשי יתבאר יותר בזה בס"ד. ועי' משנה למלך ז"ל בפ"ג (הי"ב) שהאריך בזה גם כן בפירושא דשמעתא ותמה שם על שיטת רש"י ז"ל ולא יצא לאור עדיין בימיו דברי השיטה מקובצת דמבואר התם ב' השיטות וכל הדקדוקים שיש בזה. עיין שם. והרמב"ם ז"ל לא כתב בחבורו הך דמכאן ועד סוף העולם אלא כתב סתמא הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד. והך דמכאן עד מקום פלוני כתב וחילק בין החזיק בדרך או לא. ודקדק הכסף משנה ז"ל שם אמאי לא כתב דמיירי באתרא דלא מנו פרסי ולפי שיטת התוס' ז"ל הש"ס לא פריך כלל אהא דמכאן ועד מקום פלוני כיון דמיירי בהחזיק בדרך. אלא דעל כרחך איצטריך לשינויא דהש"ס בהא דכתב שם דאם לא החזיק בדרך לא הוי אלא נזיר למ"ד. ואהא תיקשי וליהוי כל פרסה וכו' או כל אוונא אלא משום דהוי מלתא דאית ביה קיצותא וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל אבל לקמן יתבאר דהרמב"ם סבירא ליה שינויא דמובדלות זו מזו.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה