קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף יב.
צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם. חזקה שליח עושה שליחותו כו'. ופי' התוס' ז"ל דמהתורה ודאי מותר בכל הנשים משום דאזלינן בתר רובא אלא קנס הוא שלא פירש לו ומשום הכי כולי עלמא מותרות לישא נשים. ובגיטין פרק התקבל כתבו עוד דהך חזקה גופא לאו חזקה גמורה היא דשמא לא תתרצה להתקדש לו. אלא ודאי לא הוי אלא קנסא. והנה בלאו האי טעמא דשמא לא תתרצה נמי חזקה דהכא לאו חזקה גמורה היא לפי מאי דמחלקי בעירובין דעד כאן לא קאמר רב ששת דחזקה שליח עושה שליחותו אלא היכא דהמשלח יוכל לבוא לידי מכשול. אבל היכא דלא יבוא לידי מכשול אין כאן חזקה. ואם כן הכא נמי לא יבוא לידי מכשול ומה"ת לאו חזקה היא. וכ"כ התוס' ז"ל התם להדיא בהא דאמרינן התם הני מילי לחומרא. וי"ל דמה שכתבו התוס' ז"ל לחלק אליבא דרב ששת בדבר שיבוא לידי מכשול אי לא. היינו דבדבר שיבוא לידי מכשול סמכינן אפילו לקולא בשל תורה. אבל בדבר שאינו בא לידי מכשול לא סמכינן לקולא. אבל מכל מקום לחומרא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או משום דחזקה זו הוי כמו ספיקא. כי היכי דלרב נחמן בשל תורה לא אזלינן בתר חזקה זו. ובשל סופרים אזלינן בתר חזקה והיינו משום דספיקא הוי. או דלרב נחמן נמי לאו ספיקא הוי אלא מדרבנן בעלמא הוא דהוי חזקה. ובמלתא דרבנן סמכינן על חזקה זו דהם אמרו והם אמרו. (ובחידושי לעירובין כתבתי במה באורך. עיין שם) עכ"פ לר"ש נמי אפילו בדבר שלא יבוא לידי מכשול איכא חזקה דרבנן. ואם כן אכתי תיקשי כ"ע יאסרו מטעם חזקה זו. להכי כתבו דהיכא דתלי ברצון אחרים אפילו מדרבנן לא חיישינן לחזקה זו. אלא משום קנסא הוא דקנסינן ליה אבל כ"ע שריין לישא נשים. אלא דאם כן היכא דלא שייכא קנסא לא חיישינן לחזקה זו כלל. ואם כן אם אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית ומתו השליח והאשה לישתרי בקרובותיה כיון דלא חיישינן לחזקה זו וקנסא לא שייך הכא. וזה לא מסתבר.
וראיתי ברמ"א ז"ל באה"ע סימן ל"ה שהביא באמת יש חולקין בהאי דינא והשיגו עליו כל נושאי כלי הש"ע ז"ל וכ' דהתוס' ז"ל לא כתבו דלא הוי חזקה אלא התם דאיכא נמי רובא וכולי האי לא מחמרינן אלא משום קנסא. אבל היכא דליכא רובא ודאי חוששין לחזקה זו לחומרא. ולפי מ"ש נראה דעת התוס' ז"ל כדעת הרמ"א ז"ל דלא חיישינן כלל לחזקה זו דאי חיישינן לחומרא וכתב כן דלא הוי חזקה ברורה לאחזוקי בודאי. אם כן בלאו הכי אין זה חזקה גמורה כיון שלא יבוא המשלח לידי מכשול וכמו שכתבו התוס' ז"ל לרב ששת ולרב נחמן כל חזקת שליח לאו חזקה גמורה היא. ולמה להו לחדושי סברא אחרת אלא ודאי משמע דמהאי טעמא לחוד הוא דכ"ע שריין דלאו חזקה היא כלל. וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל בפ' התקבל שהביא הר"ן ז"ל שהקשה על דבר התוס' היכי מוכח מינה דחזקה שליח עושה שליחותו כיון דלא הוי אלא קנסא. ואי נימא דלשיטת התוס' ז"ל אזלינן בתר חזקה זו לחומרא היכא דליכא רובא אם כן שפיר מוכיח הש"ס דחזקה שליח כו' דאי לאו חזקה היא כלל לא הוי קנסינן ליה ועיין בדברי הר"ן ז"ל שם. וכן משמע מדברי השיטה מקובצת דלשיטה זו לא חיישינן כלל להאי חזקה. והתוס' ז"ל לא הוצרכו לזה דבלאו הכי נמי מדינא שרי בכל הנשים מטעם דאזלינן בתר רובא. ולא כתבו להך סברא דלא הוי חזקה כה"ג אלא להוכיח דלאו מדינא קאמר הכי אלא מטעם קנסא. עיין שם בשיטה מקובצת דמשמע הכי להדיא.
והשיטה מקובצת הרבה להשיב על שיטה זו וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל שם בפ' התקבל. ועוד דמאי פריך מקן סתומה דלמא מיירי דפרח מיד כהן. ועוד דהוי ליה להש"ס לפרש דאילו שאר קינין מיתקנן לדידיה. ובאמת הדבר קשה מאד לדמות קנסא להדדי. ופי' ז"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דמדינא אסור בכל הנשים דשפיר הוי חזקה וקיי"ל כרב נחמן דאזלינן בתר חזקה זו לחומרא. וכתב שם משום דהוי ספיקא וכמחצה על מחצה. והא דכולי עלמא שריין לישא נשים היינו דגדולות נאמנות לומר לא נתקדשנו וקטנה גם כן מסתמא בפומבי נתקדשה וכיון שאין לה קול מסתמא לא נתקדשה. וכ' שם דהא דאין נאמנות הקרובות להתירה לזו אם אומרות דלא נתקדשה. משום דאמירת הקרובות לא מהני לגבי דידה ולפי זה נראה דאפילו אם נישאו כל הקרובות גם כן לא מהני לגבי דידה.
והרמב"ן ז"ל כתב דכ"ע שריין משום דמוקמינן להו בחזקת פנויה אבל הכא לא שייכא חזקה זו ומה דלא מהני חזקת הקרובות לגבי דידה הוא משום דאינן באין לדון לפנינו לא מהני חזקתן לגבי דידה אבל אם באו הקרובות ואמרו שלא נתקדשו מותר בה על ידי אמירתן לחוד.
וא"כ אשכחנא ג' שיטות בזה. לשיטת התוס' ז"ל לא הותרה על ידי אמירת הקרובות לא נתקדשו דאמירה דידהו לא מהני. אבל אם נתקדשו כל הקרובות מותר בה. וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם לדעת התוס' ז"ל ונראה דהא דלא סמכינן אדיבורן של הקרובות לאו טעמא משום קנסא הוא. אלא סבירא ליה דאמירתן לאו כלום היא דהוי דיבורא בעלמא. אבל אם עשו מעשה ונתקדשו מהני לגבי דידה גם כן. ולשיטת הרמב"ן ז"ל אפילו על ידי אמירת הקרובות לא נתקדשו גם כן מותר בה. ולשיטת השיטה מקובצת אפילו אם נתקדשו הקרובות גם כן לא מהני לגבי דידה. כיון דלדעת השיטה מקובצת מהני אמירתן להתיר א"ע ואפילו הכי לא מהני להתיר אחותה הכי נמי אפילו נתקדשו. אבל התוס' ז"ל סבירא ליה דאמירתן לאו כלום היא אבל מעשה הקדושין מהני נמי לגבי אחותה. ועי' בסימן ל"ה הנ"ל שכתבו החלקת מחוקק והב"ש ז"ל באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית דנאמנת באמירה בעלמא להתיר קרובותיה דעל כרחך לא כתבו התוס' ז"ל דאינה נאמנת באמירה אלא משום קנסא. אבל הכא דליכא קנסא נאמנת אפילו באמירה בעלמא. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי דלאו מטעם קנסא הוא דאינן נאמנות באמירה אלא מדינא דדיבורא בעלמא הוא. ואין קרובותיה מותרות בזה. וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בפרק התקבל דתחלה כתבו דאינן נאמנות בדיבורא בעלמא. ואחר כך כתבו דאין זה אלא משום קנסא משמע דלאו הא בהא תליא.
והנה בין לשיטת הרמב"ן ז"ל ובין לשיטת השיטה מקובצת דמדינא הוא דאסירי עליו כל הנשים. מכל מקום זה פשוט דמדרבנן בעלמא הוא דאסירי דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. ואם כן לא הבנתי דעת הב"ש ז"ל שם שכתב דנפקא מינה בין שיטת הרמב"ן לשיטת התוס' ז"ל. דלשיטת התוס' ז"ל אם קידש אשה שיש לה קרובות הוי ודאי קדושין. ולדברי הרמב"ן ז"ל הוי ספק קדושין. וזה אינו דלהרמב"ן ז"ל גם כן הוי ודאי קדושין כיון דלא אסירי עליו אלא מדרבנן. ואם כן הוא הדין דאם אשה זו אין לה קרובות דאסירי מדאורייתא אלא שניות מד"ס גם כן בין להתוס' ז"ל בין להרמב"ן ז"ל מותר באשה זו. כיון דליכא אלא איסורא דרבנן לא החמירו. ועי' משנה למלך ז"ל בפ"ט מהל' אישות. אלא דאכתי נפקא מינה בין שיטת התוס' ז"ל לשיטת הרמב"ן והשיטה מקובצת ז"ל במי שנתערבה לו קרובה אחת בעולם ואין מכירין זה את זה. דלשיטת התוס' ז"ל מותר לישא אשה מטעם דאזלינן בתר רובא וקנסא ליכא הכא. אבל לדברי הרמב"ן והשיטה מקובצת ז"ל אסור בכל הנשים שבעולם. שמא זו היא קרובתו דהא לא שייכא בזה חזקת פנויה ולא קלא אית בה. ואם כן הא דאמר ראב"י ביבמות לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' משום דנמצא אח נושא אחותו היינו שישא אשה שלא כדין. דמדינא אסור בכל הנשים כיון דאית בהו אחת דאסירא ליה.
אבל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' א"ב הלכה כ"ט כתב דיתומים שלא הכירו אבותיהם מעולם מותרין לישא נשים ולא חיישינן שמא יפגע בערוה משום שאין מחזיקין בשאר בשר מספק. עד שיודע בודאי שהיא ערוה. ומה בין זה לאשה זו דספק מקודשת היא דחזקת שליח לא יעשנה כודאי ואפילו הכי כ"ע הוי אסירי לישא נשים אי לאו משום חזקת פנויה וכל שכן זה שאביה חזקה גמורה היא שילד עוד בנים ונמצאת ערוה לו בכל העולם ואפילו הכי מותר בכל הנשים. והיה נראה קצת דלא אסרוהו הכי בכל הנשים שבעולם אלא משום דאית ליה תקנתא שישא אשה שאין לה לא בת כו' וקרוב להמצא כל כך. אבל לאוסרו בכל הנשים בלי שום תקנה ודאי לא החמירו חכמים ובלאו הכי לא תיקשי אכולי עלמא היכי שריין. וצ"ע בזה בדברי הפוסקים ז"ל.
שם ואילו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואמאי לימא כו'. ופי' התוס' לשיטתן דעל אותו שפרח מקינו פריך ליקנסיה דשמא זה הוקבע לזיבות ראשון. והקשה בשיטה מקובצת הא אמרינן בפ"ק דזבחים דמידי שהופרש לחוב זה ואבד מביא לחוב אחר. ותירץ דמכל מקום הו"ל למיקנסיה. ואין זה מובן כיון דהיתרא הוא לגמרי היכי שייך קנס בזה. בשלמא לענין למיזל בתר רובא שייך למיקנסיה משום דהוי כעין קבוע. אבל אם היתרא ודאי לא שייך קנס. ואני לא מצאתי בפ"ק דזבחים האי מלתא דאם אבד יביא לחוב אחר. ועיי"ש בפ"ה. גם מה שכתב בשיטה מקובצת הטעם משום דהוי דבר שבחובה ואינה באה אלא מן החולין לא שייכא בהא דהא מקרא ילפינן בכריתות דאינו יכול להביא חטאת שהפריש על חטא זה על חטא אחר. ועי' בפ"ג מהל' שגגות (ה"ז) שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמחלב על חלב ליכא איסורא אלא מדרבנן וכמו שכתבו שם מפרשי דבריו. ואם כן הכי נמי מזיבה לזיבה. וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מאי פריך הכא דהא באיסור דרבנן גם שם באשה מותר כמו בשניות. אבל באמת לא הוכרחו לפרש דמיתקנן לזיבה אחרת דהוא הדין דמיתקנן לחוב אחר כמו יולדת.
אבל לשיטת השיטה מקובצת פריך ר"ל מכל העולם אמאי מיתקנן קיניהן דלמא האי ניהו. ויש לדקדק לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל דהא דבאשה כ"ע שריין משום דמוקמינן לכולהו בחזקת פנויה אמאי לא נימא נמי הכא דמוקמינן לכולהו בחזקת חולין. וי"ל דהתם לא מהני חזקה פנויה אלא להוציא מחזקת שליח עושה שליחותו דהאיסור נמי אינו אלא מכח חזקה אבל הכא דהאיסור ודאי הוא לא מהני חזקת חולין בזה. ומכל מקום קשה דהא לגבי המשלח נמי איכא בכל הנשים חזקת היתר דמותרות היו לו מתחלתן ולמה יאסרו מספק. וצריך לומר דלגביה איתרע חזקה כיון דהוא שלח שליח לקדש לו אשה. והקשה בשיטה מקובצת לשיטה זו דמדאורייתא קאמר אם כן אפילו באכילה ליתסר. ותי' דאין הכי נמי ומה שכתב דמדאורייתא קאמר אינו מדוקדק. דמדאורייתא ודאי ליכא למ"ד דאסירי דהא לא הוי קבוע גמור. וכן מוכח מהא דאמרינן בעלמא לא אמרה תורה שלח לתקלה משמע דיוכל לבוא לידי תקלה אבל לא שיאסרו כל עופות. ועוד דאי ר"ל פריך לר"י מדאורייתא עדיפא הוה ליה להקשות למה לי קרא להתיר משולחת של מצורע פשיטא דמותרת. דאם לא כן יאסרו כל צפורי עולם. ועי' תוס' בחולין פרק כל הבשר. אלא לאו דוקא מדאורייתא קאמר אלא מדינא ולא מחמת קנסא. ומשמע דלשיטת התוס' ז"ל דמטעם קנסא הוא אתי שפיר דלא פריך אלא דלא ליתקנן לדידיה להקרבה. אבל באכילה ודאי לא מיתסרי אפילו לדידיה. דדי בקנסא דפסלינן ליה להקרבה. אבל לא מצינו דכוותיה דבאכילה שרי ובהקרבה אסירי. ונראה דלדעת התוס' ז"ל גם כן הוא הדין דמאכילה פריך.
תוס' בד"ה בשוקא אשכח וקדיש והיכא דמוצאה בשוקא היה לנו לומר דיוכל לקדשה. מדבריהם ז"ל נראה דלכתחלה קאמר דיוכל לקדשה בשוקא אבל בשיטה מקובצת כתב דלכתחלה ודאי אינו יכול לקדשה אפילו בשוקא משום גזירה דשמא יקח מן הקבוע. אלא בדיעבד קאמר אם קידשה לישתרי ליה. ור"י קאמר דאסור בכל הנשים אפילו בדיעבד. ונראה דהתוס' ז"ל לא ניחא להו לפרש כן דאי נימא דאיכא איסורא לכתחלה אפילו בשוקא ג"כ אפילו בדיעבד קנסוהו כיון דטעמא משום קנסא הוא. אלא ודאי אפילו לכתחלה יכול לקדשה. ולענין הך גזירה דשמא יקח מן הקבוע י"ל דסבירא ליה להתוס' ז"ל דבפירש ממילא לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אפילו קבוע כי האי. ועיין בתוס' ריש פרק התערובות בזה באורך. ובש"ע סי' קי"ד ביו"ד ושם בשיטה מקובצת פי' עוד דאימור בשוקא אשכח וקדיש קאי אשליח היכא דהאיסור נולד שלא בשעת קביעות. והכי נמי בקן איסורא דנייד וכשפרח אין לו קביעות ונתבטל. עוד כתב שם די"א דבעינן שיחזיר דוקא לקביעות הראשון. ועיין בזה בש"ע סי' ק"י שם בש"ך ופר"ח בדינים אלו וכבר האריכו הראשונים בזה. והתוס' ז"ל בכתובות דף ט"ו הקשו אהא דאמרינן התם אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כו' והא משמע הכא דבאדם לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ולכאורה לפי שיטתם כאן דהכא לא הוי טעמא אלא משום קנסא אבל כ"ע שריין משום דאזלינן בתר רובא. אם כן אין כאן קושיא דהתם ליכא קנסא דבנאנסה מיירי התם. וי"ל דבלאו הכי תירצו התם שפיר. אבל אין לומר דדוקא לעיל כתבו דמשום קנסא הוא משום דאיכא תרתי לקולא. חדא דאזלינן בתר רובא. ועוד דחזקת שליח לאו חזקה היא וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפ' התקבל. דאם כן גבי קן סתומה לא הוי צריכה לטעמא דקנסא דהא האיסור ודאי הוא.
והנה לפי מה שכתב הב"ש ז"ל דלשיטת הרמב"ן ז"ל הוי ספק קדושין אם קידש אשה ואם קשה אחר צריכה גט משני. ונהי דכתיבנא לעיל דמהתורה הוי קדושין ודאין מכל מקום י"ל דלענין להצריכה גט משני כספיקא הוי וצריכה גט משני מדרבנן. אבל היכא דאשכח בשוקא וקדיש נראה דאינה צריכה גט משני דהא בשעת קדושין ניידא הוי וכל דפריש מרובא פריש. ואסור לבוא עליה משום דהדרא לניחותא. אבל בשעת קדושין היו קדושיה קדושי ודאי. וצ"ע.
ובהא דאמרינן אמינא לך אשה דלא ניידא פרש"י ז"ל משום דכל כבודה בת מלך פנימה. וכן פי' בשיטה מקובצת. וגבי קן פי' בשיטה מקובצת דחשיב נייד משום דעוף פורח מקן לקן. ולכאורה קשיא דיוקא אהדדי כיון דפירש דאשה לא ניידא משום דכל כבודה בת מלך פנימה משמע דדוקא אשה חשובה לא ניידא אבל איש חשוב נייד ואם כן למה להו בקן משום דפורח הא אפילו איש חשוב נייד וי"ל דסלקא דעתך דעוף חשוב טפי לא נייד משום דדרכו להיות בקן להכי כתבו דעוף הפורח חשוב נייד. ובאמת מדברי התוס' בכתובות שהבאתי לעיל מוכח דאין חילוק בין אשה לאיש. וכן מוכח שם בגמרא דאי אזלה איהי לגבייהו הוי קבוע אלא דהתם הוי קבוע גמור מהתורה. ואם כן אין ראיה מד' התוס' ז"ל דלא מחלקי בין איש לאשה בקבוע דשמעתין דלא הוי קבוע גמור אבל בלאו הכי אין נראה לחלק בין איש לאשה לענין זה. דודאי גם דרך איש לשבת בית. ועיין בא"מ מה שכתב בזה.
גמ' ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו'. עיין משנה למלך ז"ל בפ"ז מהל' אישות (הלכה כ') שדקדק מכאן מדלא קאמר דמודה ר"י באשה שאין לה בת קטנה דאפילו אם קידשה לא הוי קדושין אלא ש"מ דדעת המשלח גם אקדושין דרבנן. ויותר נראה דאם קידש שליח קטנה לאו כלום. אפילו אי בשאר קידושי דרבנן הוי שליחות דהכא ודאי לא ניחא ליה למשלח באשה שתוכל למאן בו ותצא. ומאי דלא קאמר הש"ס דמודה ר"י בזה כבר יישב הוא ז"ל שם. ועיין בשיטה מקובצת ז"ל שכתב בהדיא דבאשה שיש לה שניה מותר. ועיין בד' האחרונים ז"ל באה"ע סי' ל"ה.
כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה כו'. היינו דאין דעתו לעשות שליח במילתא דלא קיימא קמיה ומשום הכי פריך ממתניתין דאמר הרי עלי לגלח נזיר נימא נמי דלא היה דעתו אלא אנזיר דקאי קמיה אלא ע"כ דעתו נמי אי משכח מי שיזיר אחר כך גם כן יגלח. הכי נמי דעתו בשליחות אי משכח דמיגרשא קדיש. משמע דאפילו אמר בפירוש הרי עלי לגלח נזיר העתיד ליזור מהני. ובהא דאי משכח דמיגרשא קדיש והיינו דלא כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דבפירש על העתיד ליזור הוי דבר שלא בא לעולם. דאי נימא דלשיטת תלמודין נמי הא דמגלח קדמאה לבתראה הוא משום דקאמר סתם הרי עלי לגלח נזיר. אבל בפירש לא מהני. אם כן בשליחות נמי מאי משני למסקנא דמידי דלא מצי עביד לא משוי שליח. אמאי לא נימא דשאני הכא דעביד שליח סתמא לקדש לו אשה ואפילו קידש המגורשת אחר כך גם כן יהיו קדושין דהא לא שויה שליח בפירש על המגורשת אלא שמע מינה דאין לחלק בזה. וגבי נזיר אפילו בפירש על העתיד ליזור הוי נזיר. ובשליחות קדושין אפילו בסתמא אינו יכול לקדש אשה שהיתה נשואה בשעת שליחות. וכדמסיק כיון דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח.
ולשון השיטה מקובצת בד"ה שם ומשני כי משוי אינש שליח במילתא דמצי עביד השתא כגון נזירות שאי אפשר שלא יהא נזיר אחר בעולם שיוכל זה להביא קרבנותיו עכ"ל. אינו מובן דמשמע דטעמא דנזירות הוא משום דאמר סתם הרי עלי לגלח נזיר ויכול לקיים השתא הא בשליחות גם כן איהו מצי עביד השתא בכה"ג לקדש אשה. ואמאי אינו יכול לעשות שליח לקדש אשה סתם. אבל בשם תוספי הרא"ש ז"ל כתב התם דבעלי לגלח נזיר לא שייכא האי מלתא כלל כיון דהוי מלתא דתליא בגופיה מצי למיעבד כ"ש דבעי בין איתיה קמן בין ליתא קמיה ועיין משנה למלך ז"ל בפ"ט מהל' אישות (הלכה ו') שהביא דברי מהרי"ט ז"ל שכתב לפרש דלמסקנא נמי לאו דינא קאמר דאינו יכול לעשות שליח במידי דאיהו לא מצי עביד. אלא אם עשה שליח בפירוש לקדש לו אשה אחר גירושיה שפיר הוי שליח. והכא טעמא משום דאיהו לא משוי שליח בדבר שאין בידו לעשות. היינו שאין דעתו לעשות שליח לזה. וכבר תמה על זה המשנה למלך ז"ל מהא דפריך הש"ס מהאומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי כו' אלמא דאפילו בפירוש לא מצי משוי שליח אי איהו לא מצי עביד. וכן מבואר בשיטה מקובצת להוכיח מכאן דאפילו בפירוש לא הוי שליח. ומה שהקשה שם עוד על דבריו דאם כן דבדעתו הדבר תלוי הדק"ל אם כן בנזיר נמי אין דעתו על העתיד ליזור. י"ל דבשלמא למאי דסלקא דעתך דבמילתא דלא קאי קמיה לאו אדעתיה אף על גב דיכול לעשותה שפיר פריך ממתניתין דהכא נמי לאו אדעתיה אבל למסקנא לא אמרינן דלא היה בדעתו אלא מידי דלא מצי עביד השתא וזה לא שייך במתניתין דהוי מילתא דתליא בגופיה ויכול לומר אפילו על העתיד ליזור ומכל מקום העיקר כד' כל הראשונים ז"ל דמדינא לא מצי משוי שליח במידי דלא מצי עביד.
וטעם הדבר הוא דשלוחו של אדם כמותו וכיון דהוא אינו יכול לקדשה לאחר שתתגרש הוא הדין דאין בידו לעשות שליח לקדשה לאחר שתתגרש. והקשו התוס' ז"ל מהא דמעשים בכל יום דאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה עבורי הא בשעת שליחות היא עצמה לא היה בידה להפריש חלה. ותי' דבידה להפריש חלה עתה מעיסה מגולגלת על קמח כשיהיה נילוש. וכיון דמצי עביד השתא יכולה לעשות שליח גם כן. וכתבו עוד דאין לומר דמהאי טעמא לחוד הוא דיכולה לעשות שליח כיון דבידה ללוש ולגלגל מהא דפ' ר"ג האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה. ובעי התם ליבמתו מהו. ואי נימא כיון דבידו הוא יכול לעשות שליח הכי נמי בידו לבוא עליה ולגרשה. אלא כיון דלא מצי מגרש השתא לא מצי משוי שליח. הכי נמי אי לאו דמצי להפריש השתא לא הוית מצי משוי שליח אף על גב דבידה הוא.
ונראה מדברי התוס' ז"ל דבעינן דוקא שיכול הוא לעשות השתא אז יכול לעשות שליח להפריש לאחר גלגול אבל מה שהוא עצמו יכול להפריש לאחר גלגול ויאמר השתא לאחר שאלוש ואגלגל תהיה חלה דהוי חלה כיון דבידו ללוש ולגלגל ומה שבידו לא חשיב דבר שלא בא לעולם. זה לא מהני לענין שליחות. ואם כן באשה שנתגרשה אפילו לר"מ דסבירא ליה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול הוא לקדשה לאחר שתתגרש מכל מקום שליח לא מצי משוי כיון דהשתא לא מצי קדיש לה. אלא דזה אינו דהא גם בעיסה מגולגלת אם אומרת שתהיה חלה על עיסה שתלוש גם כן לא תהיה חלה השתא אלא לאחר שתלוש העיסה. וכן פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה כו'. וזה דומה ממש אם מקדש אשה לאחר גירושין. וכיון דמטעם זה כתבו התוס' דיכול לעשות שליח הכי נמי באשה אחר שנתגרשה לר"מ ודאי מצי משוי שליח כיון דיכול לקדש עתה קדושין שיחולו לאחר זמן ועל כרחך צריך לומר דמש"כ בהאי טעמא לחוד לא סגי לן למימר כו' היינו דהוי מצינן למימר אפילו אי איהו לא מצי עביד גם בדבר שבידו מכל מקום שליח מצי משוי כיון דבידו הוא. לזה כתבו דלענין שליחות לא מהני מה שבידו אי לאו משום דאיהו נמי מצי עביד.
והביאו ראיה לזה מהא דאומר לחבירו כתוב גט לארוסתי כו' ובעי ליבמתו מאי אלמא אף על גב דבידו לבוא עליה ולגרשה אפילו הכי לא מצי משוי שליח. וראייתם בזה צ"ע דלפי מש"כ דזה חשיב בידו אם כן הא הוא נמי מצי עביד והיה יכול ליתן לה גם כן שתתגרש בו אחר שיבוא עליה ויגרשנה והדק"ל אמאי לא מצי משוי שליח. ועוד דהתוס' ז"ל כתבו התם להדיא דזה לא חשיב בידו מה שיכול לבוא עליה ולגרשה. כיון דעדיין לא בא עליה. וכ' שם דודאי לאו גיטא הוא. ולא מיבעי ליה אלא לפוסלו לכהונה. והרא"ש ז"ל הוא דפירש התם כן דמיבעי ליה אי חשיב בידו מה שיכול לבוא עליה ולגרשה. עיין שם. אבל לא חילק בין הוא עצמו לעל ידי שליח. וכן מוכח מדברי התוס' ז"ל התם בד"ה ולאשה דכל שהוא עצמו יכול לגרשה לאחר זמן יכול לעשות שליח. וכ' התם דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לעשות שליח באשה דעלמא גם כן לגרשה לאחר כיון דאיהו נמי מצי עביד וכמו שאמר רבי גבי שחרור הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דאיהו מצי עביד שליח נמי מצי עביד. וכבר תמה עליהם בא"מ. אלא דנראה מדבריו שם דפירש כוונת התוס' ומכל מקום בהאי טעמא לחוד כו' דאתו לדחות דבריהם הראשונים בטעם שליחות חלה משום דאיהי מצי עבדי בעיסה מגולגלת כו' ועל זה כתבו דלא סגי בהאי דהא התם נמי איהו מצי עביד וליתן לה גט שזמנו כתוב אחר הנתינה דהא בידו לבוא עליה ולגרשה ואפילו הכי שליח לא מצי משוי ומיבעי ליה ביבמתו מהו. ואין זה במשמע לשון התוס' ז"ל שכתבו ומיהו בהאי טעמא לחוד לא סגי. משמע שבאו לומר דבלא טעמא דאיהי מצי עביד נימא דיכול לעשות שליח משום דבידה הוא. לז"כ להוכיח מהא דיבמות דהאי טעמא לחוד לא מהני. וכן פי' המשנה למלך ז"ל כוונת התוס' ז"ל עיין שם בפ"ט מהל' אישות (ה"ו) דתחלת דבריהם ז"ל קיימי לפי המסקנא אלא דרצו לומר דבלא זה דאיהי מצי עביד מצינן למימר דיכול לעשות שליח בדבר שבידו. ודחו זאת מהא דיבמות. אבל גם לפי זה הדברים נפלאו וכנ"ל דממ"נ אי זה שיכול לבוא עליה ולגרשה חשיב בידו אם כן איהו נמי מצי עביד וליתן לה גט לאחר שיגרשנה וכמו שכתבו התוס' ז"ל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואי לא חשיב בידו גם כן אין ראיה משם דהתם לאו בידו הוא. ובאמת יש לדקדק לשיטת הרא"ש בשם ר"ת ז"ל דהא דבאשה דעלמא לא הוי גט הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אם כן ביבמתו מאי קמיבעי ליה הא שפיר הוי בידו לבוא עליה ולגרשה. ומאי שנא מתרומה וחלה דיכול להפריש בדבר שבידו. וכן איתא בקדושין האומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך הוי אמרינן דמקודשת משום דבידו לגרשה אלא משום דאין בידו לגרשה הוי דבר שלא בא לעולם. אבל הכא דבידו לבוא עליה בע"כ ודאי שפיר הוי בידו ואמאי אינו יכול לגרשה אחר כך וכיון דאיהו מצי עביד שליח נמי מצי משוי ומאי קמיבעי ליה.
ומש"כ הא"מ ז"ל דאם נשבעה האשה להנשא לו אחר גירושין חשיב בידו לקדשה אינו נראה דכל שצריך דעת אחרת הוי כדבר שלא בא לעולם. ויתר דברים ז"ל אינן מוכרחים ולא רציתי להאריך. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי ליבמות שם גם כן באורך קצת. ולפי מה שכתבתי שם יש ליישב קצת שיטת התוס' ז"ל הכא דסבירא ליה דאיהו גופא ודאי אינו יכול לגרשה השתא לאחר שיבוא עליה. וכשיטת הרמב"ם ז"ל דהוי שלא לשמה ולא דמי להא דרבי בשחרור ע"ש מש"כ בזה. וכי קמיבעי ליה באומר ללבלר כתוב גט כו' היינו שיכתוב אחר שיבוא עליה. ושפיר מייתי ראיה דמשום דבידו לחוד לא מצי משוי שליח.
וראיתי בספר אבני מלואים באה"ע שם בסי' ל"ה ומדבריו נראה שפירש דברי התוס' ז"ל גם כן ע"ד הא"מ ז"ל דהתוס' ז"ל דחו דבריהם הראשונים ואפילו אי איהו מצי עביד. שליח לא מצי משוי. והקשה על דבריהם ז"ל חדא הא דאיהו מצי עביד התם ביבמה שיכתוב לה גט לאחר שיבוא עליה ומה מועיל בזה מה שבידו כיון דהכתיבה היתה קודם שבא עליה. ובתרומה הוא דמהני כשאמר פירות ערוגה זו תלושה יהיו תרומה על מחוברת כשיתלשו משום דמה שבידו הוי כאילו בא לעולם. ויכול לעשות תרומה לאחר תלישה. אבל לעשותן תרומה כשהיא מחוברת ודאי אינו יכול. ואם כן היכי מצי הכא לכתוב הגט קודם הגירושין. ותי' שם דמיירי באומר מעכשיו ואפילו נקרע הגט קודם שיבמה מהני. עיין שם באורך. והדבר נפלא אם נקרע הגט קודם שיבמה במה תתגרש. והיכי שייך בגירושין מעכשיו קודם שהיא כנוסה לו. והתוס' ז"ל שהלכו בשיטה זו דמשום דבר שלא בא לעולם הוא דאתינן עלה כתבו דמיירי שזמן הגט הוא אחר נשואין ונותן לה היום שתתגרש בו אחר הנשואין כמבואר בדבריהם ז"ל ביבמות.
עוד הקשה מאי שנא בין שליח לאיהו גופיה דאיהו מצי עביד ושליח לא מצי משוי. ותירץ דלענין שליחות אין זה בידו כיון דצריך דעת אחרת דעת השליח כמו במקדש אשתו לאחר גירושין דלא חשיב בידו כיון דצריך דעתה. ולא מצאתי טעם בדבריו ז"ל דמה ענין זה לזה. דהתם אין הדבר בידו ולא ברשותו הדבר תלוי לקדשה. ומשום הכי הרי כדבר שלא בא לעולם. אבל הכא דאיהו מצי עביד משום דהוא בידו והוי כמי שבא לעולם. והכח שיש לו מאי טעמא לא ימסור לשלוחו דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו. וכל הני דחיקי. הוא לפי שיטתו בדברי התוס' ז"ל. ובעיני יפלא שהביא שם באותו ענין סוף דברי המשנה למלך ולא הביא תחלת דבריו דמפרש דברי התוס' ז"ל כמו שכתבתי לעיל דכל היכא דאיהו מצי עביד שליח ודאי מצי משוי. ומהתם מוכח דהיכא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי אפילו אם הדבר בידו ואם כן כל קושיותיו ליתא.
ומדברי השיטה מקובצת ז"ל נראה דסבירא ליה דבאמת בדבר שבידו. יכול לעשות שליח אף על גב דאיהו לא מצי עביד. שכתב שם דיכול לעשות שליח לשחוט פסחו בי"ד ולהפריש חלה קודם לישה משום דבידו הוא והא שחיטת פסח קודם י"ד לא מצי עביד ואפילו יכול לעשות שליח והיינו משום דהדבר בידו לעשותו וכל שבידו לעשותו אפילו לאחר זמן יכול לעשות שליח לזה אפילו קודם זמן. והא דאמרינן דבמידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו בדבר שאין בידו לעשותה כמו קידושי אשה לאחר שתתגרש דשמא לא תתגרש וכל שאין בכחו לעשות המעשה הזה אין בכחו לעשות שליח גם כן. והא דמהני שליחות בקדושין אף על גב דאין הדבר בידו שמא לא תתרצה האשה. ז"א דמכל מקום כח הקדושין יש לו אם תתרצה ויכול למוסרו לשלוחו. אבל במה שאין לעצמו כח לא השתא ולא לאחר זמן אלא על ידי איזה סיבה שאין בידו אין לו על מה לעשות שליח בזה. והדבר ברור דהתוס' ז"ל ג"כ מכוונים להאי סברא במה שכתבו ובהאי טעמא לחוד לא סגי לן כו' היינו כד' השיטה מקובצת משום דקשיא להו מהא דיבמות וכמו שכתבתי לעיל לפי דעתם דאיהו ודאי לא מצי עביד ושליח נמי לא מצי משוי אף על גב דבידו לבוא עליה. אבל השיטה מקובצת בשם הר"ר עזריאל ז"ל לא קשיא ליה מהא דיבמות דמפרש לה במלתא אחריתי משום שלא לשמה וכשיטת הרמב"ם ז"ל וסבירא ליה להאי סברא למסקנא. דכל שבידו יכול לעשות שליח אפילו אם אין בידו לעשות אלא לאחר זמן. והדברים ברורים. ועי' השמטה בזה לקמן דף ל' ע"ב.
ולפי הנ"ל נפקא מינה לדינא בין שיטת התוס' ז"ל לשיטת השיטה מקובצת אם עשה שליח לקדש לו קטנה כשתגדיל דלהתוס' ז"ל אינו יכול לעשות שליח בזה דהא אין בידו לקדשה השתא לאחר שתגדיל דאין מעשה קטנה כלום לדין תורה. וכיון דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. ולפי השיטה מקובצת שפיר משוי שליח כיון דהדבר ודאי עתיד לבוא שתתגדל. ועיין מה שכתבתי בזה ביבמות פ' ד"א דף ל"ד בד' רש"י ותוס' ז"ל שם ובדברי המשנה למלך ז"ל באורך. וראיתי לראשונים ז"ל שהקשו על דברי התוס' ז"ל דטעם דבידו לחוד לא מהני לענין שליחות היכא דאיהו לא מצי עביד אם כן היכי משוי שליח בכתבו ותנו הא אין לו מה ליתן עדיין דמחוסר כתיבה כמו גבי חלה כיון דמחוסר לישה לא משוי שליח. וה"נ מחוסר כתיבה והיכי משוי שליח על הנתינה. ולדידי אין כאן קושיא דסברת התוס' ז"ל הכי הוא דכל שהוא עצמו אין בידו לעשות הדבר לכשיבוא. היינו אם לא היה יכול להפריש חלה על עיסה קודם לישה אלמא דאין לו כח במעשה הזאת אין לו כח גם כן לעשות שליח על זה. אבל בכתבו ותנו ליכא למימר הכי דמה שאין בידו ליתן לה הוא לאו משום דאין לו כח לעשות המעשה אלא דאין לו מה ליתן. אבל לא נגרא כחו בשביל זה לעשות שליח על הנתינה. ומטעם זה יש לומר דהתוס' ז"ל מודים בשליחות שחיטת הפסח קודם י"ד דיכול לעשות שליח. דמה שאין בידו לשוחטו השתא גם כן אינו מגרע כחו דזה מחמת שלא הגיע זמנו עדיין. אבל היכא דאפשר לו לעשות המעשה כגון להפריש חלה מעיסה אחר שתלוש ואילו היה הדין דהפרשתו לאו כלום היא ודאי דהוא הדין דאינו יכול לעשות שליח ע"ז. ודוק היטב.
והמשנה למלך ז"ל שם חקר באשה שהיתה ספק מקודשת דבידו לקדשה ספק קדושין. אם עשה שליח לקדשה לאחר שתתגרש או הוא עצמו קדשה לאחר שתתגרש אי הוי קדושין גמורין אי לא מי נימא כיון דבידו לקדשה השתא ספק קדושין יכול לקדשה לאחר שתתגרש גירושין גמורין והוא הדין דמצי משוי שליח. ע"ש שהביא דעת הכסף משנה ז"ל בלאחר שיחלוץ לך יבמיך. ובאמת בעיקר ספק הזה אין לו מקום דודאי ברור דאין לשליח כח יותר ממנו וכי היכי דהוא מקדשה ספק קדושין הכי נמי שלוחו. וכן אם קידש לאחר שתתגרש גם כן אין בה אלא ספק קדושין וכדעת הרב המגיד ז"ל בלאחר שיחלוץ לך יבמיך. ודברי הכסף משנה ז"ל נפלאים המה כאשר תמה גם המשנה למלך ז"ל עליהם.
אלא דהמשנה למלך ז"ל הביא להכריע בזה מהא דאי' ביבמות פ' האשה רבה כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופרש"י ז"ל לחד פירושא דאין מוציאין מהם קרבנותיהם לאנשי משמר דשמא כהן הוא וכהן יכול ליתן לכל מי שירצה. כדאיתא בב"ק. והקשה רש"י ז"ל ע"ז כיון דאיהו לא מצי עביד. שליח לא מצי משוי. והכי אמרינן בב"ק דטמא ובע"מ עבודה ועור לאנשי משמר ואינו יכול ליתן לאנשי משמר דלא מצי משוי שליח והתוספות ז"ל שם ביבמות כתבו לקיים פי' זה. משום דהני ספיקות הוי כזקן וחולה דיכולין לעשות שליח. והך ספק נמי כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דכהן הוא מצי נמי משוי שליח. אלמא דלד' התוס' כל שהוא ספק יכול לעשות שליח כי התם דאע"ג דהוא ספק ואינו יכול לעבוד מכל מקום נותנן למי שירצה ועושה שליח.
ולדברי רש"י ז"ל אינו יכול לעשות שליח כיון שהוא ספק ואינו עובד. שליח נמי לא מצי משוי. ולא הוי שליח כלל אפילו מספק. ולענ"ד אין זו דומה לזו דהתם דאמרינן דאם הוא אינו עובד לא מצי משוי שליח לא בא לכלל הך סברא דשמעתין דמידי דאיהו לא מצי עביד מי מצי משוי שליח. והתם טעמא לחוד והכא טעמא לחוד. דהכא טעמא הוא כיון דאין לעצמו כח לעשות המעשה הזו אינו יכול לעשות שליח לזה. והתם טעמא אחרינא הוא דהתורה אמרה בכהן ואיש את קדשיו לו יהיו דזכתה לו התורה בקרבנותיו ואין לאנשי משמר זכות בהן. והיינו במי שהוא ראוי לעבדה. אבל אם אינו ראוי לעבודה חזר הזכות לאנשי משמר. והוא אינו יכול ליתנן למי שירצה ונחלקו בזה רש"י ותוס' ז"ל. רש"י סבירא ליה דספק נמי כיון דהוא אין ראוי לעבודה אפילו מחמת ספק מכל מקום כיון דאין ראוי לעבודה אין לו זכות עוד בקרבנותיו. ולא מצי משוי שליח ליתנן לאחר. וזוכין בהם אנשי משמר. אבל לענין ספק קדושין דאיהו מצי מקדש לה ספק קדושין שליח נמי מצי משוי לזה. והתוס' סבירא להו דמה שאינו עובד מספק לא חשיב אינו ראוי לעבודה דאם יבוא אליהו ויאמר דכהן הוא יהיה ראוי לעבודה. וכיון שכן זכות שלו בקרבנותיו קיים הוא. ויכול לעשות שליח היינו ליתן למי שירצה זכותו בקרבנותיו. ואין לאנשי משמר זכות בהם. ולאו שליחות גמורה היא זו דהני שלוחי דרחמנא נינהו. אלא שליחות זו לזכות בקרבנותיו היא. אבל בעלמא ודאי שלוחו לא עדיף מיניה גופא. וע"י שליח גם כן לא הוי אלא ספק קדושין. ואפשר דהמשנה למלך ז"ל נתכוין לזה במש"כ דיש לחלק בין ממון לקדושין. ולדעתי הדבר פשוט דאין זה ענין לזה כלל. ועיין בספר אבני מלואים שמ"כ בזה.
והא דאמרינן בעלמא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחין מצי עבדי. גם כן לא דמי להא דשמעתין. דהתם כ"ע מודו דאין שליחות במידי דלא מצי למיעבד כלל. והכא שקיל וטרי הש"ס במידי דאיהו לא מצי למיעבד מפני שלא בא לעולם עדיין. וי"ל דמצי משוי שליח לעשות לאחר שיבוא לעולם דהוא גם כן יעשנה כשיבוא לעולם. ולמסקנא דלא מצי משוי שליח הוא משום דסבירא ליה להש"ס דבכה"ג דהמעשה עדיין איננה בעולם ודאי לא שייכא שליחות בזה. מה שאין כן היכא דאיהו לא מצי עביד מחמת שפסלתו התורה כמו ישראל בעבודה אפילו הכי מיבעי ליה הש"ס אי כהני שלוחי דידן משום דמצינן למימר אף על גב דישראל לא מצי עביד עבודה מכל מקום שליח מצי משוי כיון דמעשה השליחות איתא קמן. ור"ה בריה דר' יהושע הוא דחידש סברא זו מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד כו' כדאיתא בקדושין דף ס"ג והיינו דמסקינן התם דעבד אף על גב דאינו יכול לקבל גיטו מכל מקום יכול לעשות שליח כיון דאיתיה בתורת קבלה לאחרים. כי ביטול השליחות משום דאיהו לא מצי עביד דשמעתין ודקדושין לאו מענין אחד הם. ואין למדין זו מזו. ועי' באבני מילואים. ובס' אבני מלואים כתב בשם רש"י ז"ל דבפירוש סבירא ליה דיכול לעשות שליח בדבר שלא בא לעולם. ולא ידענו מקומו איה. ודוק בכל הנ"ל.