קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף יא:
גמ' ואב"א בנדרי אונסין פליגי ובפלוגתא דשמואל ורב אסי כו'. והקשו התוס' ז"ל בד"ה נדרי אונסין הא לא דמי הך לאונסין דהתם דבשעת הנדר לא ידע האונס וסבר שילך ויאכל וגמר ונדר ומשום הכי צריך שאלה. אבל הכא דידע האונס בשעת הנדר מסתמא לא גמר ונדר. ולכאורה מסתברא איפכא דהתם דלא ידע האונס אדעתא דהכי לא נדר. ולהכי אין צריך שאלה כלל. או למ"ד מדרבנן. אבל הכא דידע האונס מסתמא גמר ונדר אדעתא דאונס גם כן ולכ"ע ליבעי שאלה מה"ת וכן נראה מדברי השיטה מקובצת שהקשה קושיא זו לרבנן דאמרי דלא בעי שאלה ואמאי הא ידע האונס בשעת הנדר עיין שם. ותי' התוס' ז"ל דהכא נמי מיירי שנולד האונס אחר כך שהחליש או שהעני. וכן תי' בשיטה מקובצת ז"ל לפי קושיתו. וגם זה לא הבנתי היכן מצינו אונס כזה ואטו אם נדר מככר ואין לו לאכול אלא ככר זה אם מותר לאוכלו בלי שום שאלה לחכם אלא על ידי היתר אונס לחוד. וראיתי בשיטה מקובצת שהקשה כן דאכתי לא דמי לנדרי אונסין דהתם אירע האונס קודם שחל הנדר וכיון שבא האונס לא חל הנדר כגון הדירו חבירו שיאכל אצלו ועכבו איזה אונס שלא היה יכול לאכול אצלו דלא חל הנדר. אבל הכא חל הנדר קודם האונס. ותי' שם דמיירי הכא נמי כגון שקבל עליו נזירות לאחר כמה ימים ובתוך כך נולד לו האונס שאינו יכול לחיות בלא יין או שהעני. אבל הרמב"ם ז"ל בחבורו כתב להאי דינא דמתניתין בכלל נדרי שגגות דבלבו היה שיותר לו לשתות יין מפני שאינו יכול לחיות בלא יין. וזה כאידך פירושא של רש"י ז"ל. ועיין בכסף משנה ז"ל שם.
ויש לדקדק לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל דעל ידי שאלה ופתח חרטה בחד איסור אין מתירין לו. ואם כן מאי שנא הכא דעל ידי אונס או שוגג של אחד מהם מותר בכולן. ועי' בתוסח"ד בפרקין שכתב בשם מהריק"ש דבעינן הכא שיאמר שאינו רוצה בכל הנדר אבל אם היה סבור שמותר ביין לחוד הוי כנדר מאחד מהם דאסור בכולן. ולא משמע כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דסבור היה שיותר לו שתית יין משמע שלא היה בלבו אלא היתר שתית יין. וצריך לומר דאונס שאני ואפילו אונס הוא בחד איסור מותר הוא בכולן. וכ"כ בשיטה מקובצת ז"ל לחלק דאע"ג דאם אמר חוץ מיין אסור בכולן היינו שלא על ידי אונס אבל אם מחמת אונס אינו מקבל עליו שתית יין לא הוי נזיר כלל אפילו לרבנן. ולפי זה רבנן ור"ש סברתם הפוכה בזה דלרבנן בחוץ מיין אסור בכל ואם סבור היה שמותר מפני אונס לא הוי נזיר כלל ולר"ש הוי איפכא דבחוץ מיין לא הוי נזיר כלל ואם סבור היה שמותר ביין מחמת אונס צריך שאלה אף על גב דבשעת קבלתו מיד סבור היה שיותר לו יין ולא קיבל על עצמו איסור יין כלל. ויש ליישב ודו"ק.
מתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר מגלחין זה את זה כו'. בירושלמי מדייק מהכא דיכול לגלח אפילו מי שקיבל עליו נזירות אחר נדרו. מדראשון מגלח השני אף על גב דלא היה נזיר עדיין בשעת נדר הראשון. ומסיק התם דוקא אם נדר סתם עלי לגלח נזיר אבל אם פירש עלי לגלח נזיר שעתיד ליזור הוי כמי שכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך העתידין ליפול דאין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם. והכי נמי לא חל הנדר כיון שהנזיר לא בא לעולם עדיין. ועיין ריש פרק הכותב דאין דין זה מוסכם לפי שיטת תלמודין וכסתם מתניתין דיכול לסלק עצמו גם מפירות שלא בא לעולם עדיין. עיין שם בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל. ומהכא משמע דלא כמו שכתבתי שם לדברי הירושלמי דמשום הכי לא מהני דין ודברים בנכסים העתידים ליפול משום דבנשואה ידו כידה ואינו יכול לסלק עצמו. דאם כן היכי למד מזה להאי דינא אם אמר הרי עלי לגלח ראובן כשיקבל עליו נזירות דלא הוי נדר. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דחייב לקיים נדרו בכל דבר שלא בא לעולם. נראה דהכי נמי חייב לקיים נדרו. וצ"ע יותר בזה.
עוד מדייק בירושלמי (בשמעתין) דהא דמגלחין זה את זה אבל לעצמן לא היינו דוקא משום דאמר הריני נזיר ועלי לגלח דכבר נתחייב בנזירות וקרבנות וכשאמר ועלי לגלח כו' להביא קרבנות לנזיר אחר קאמר. אבל אם אמר הרי עלי לגלח נזיר ואחר כך קיבל עליו נזירות יכול להביא לעצמו ויצא ידי נדרו בהרי עלי לגלח נזיר דמה לי הוא מה לי אחר. ונראה דצריך לומר בירושלמי תני ר"ח הרי עלי לגלח נזיר ואחר כך אמר הריני נזיר אם גילח לעצמו יצא דנוסחת הרי עלי לגלח חצי אם גילח ביום ל' כו' אינו מובן דמה ענין חצי לכאן. וכן יום ל' מאי אריא לכאן. ולשון התוספתא בזה גם כן אינו מובן. ע"ש בפ"ב. והרמב"ם ז"ל לא הביא זאת בהלכותיו.
גמ' איבעיא להו כו' ומסיק דואני אתחלת דבורו ולא הוי אלא נזיר לחוד. ולכאורה תו לא מתפיס ביה חבירו דהא לאחר כדי דבור הוא דהפסיק בנתים ואמר ועלי לגלח נזיר ואחר כך אמר חבירו ואני. וי"ל כיון דלא הפסיק הראשון מלדבר יכול השני להתפיס בו אפילו לאחר כדי דיבור מהתחלת דברי הראשון. ועי' בר"פ מי שאמר כו' ושמע חבירו ואמר ואני ובמה שכתבתי שם.
שם ואני אכוליה דיבורא כו' ואיפשטא דאפלגא דיבוריה וארישא משמע. ונראה דהיינו דוקא בב' נדרים חלוקים כמו במתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. אבל אם אמר אחד הריני נזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני מסתברא דקאי אכוליה דיבוריה ומתפיס עצמו בו כמותו לגמרי כיון דהכל ענין אחד הוא בנזירות. ומהא דלקמן בהריני נזיר כשיהיה לי בן דחבירו אם אמר ואני הוי נמי נזיר כשיהיה לו בן ליכא להוכיח דבכה"ג אכולי' דיבורא קאי ולא אמרינן דחבירו נזירות סתם קיבל עליו. דהתם שאני דהכל נדר אחד הוא ובזה ודאי לא פלגינן דיבוריה ואכוליה קאי אבל בהריני נזיר הריני נזיר צ"ע ובירושלמי בהלכה זו ראיתי דאתמר שם אמר ר"י הד"א דלמ"ד אחצי דיבורו קאי אם אמר אחד הריני נזיר מאה יום ואמר חבירו ואני זה נזיר מאה וזה נזיר שלשים. ולדידי קשה מאי שנא מהריני נזיר כשיהי' לי בן דאכולי' דיבורא קאי. ודוחק לחלק בין לקולא או לחומרא. ועוד כיון דואני התפסה הוא ודאי משמע דלגמרי התפיס את עצמו בו ונזירות שעל הראשון חלה עליו גם כן. ויתבאר עוד בזה לקמן דף י"ג (ע"א) בבעיא דרב רחומי לאביי וכשיטת הרמב"ם ז"ל שם.