אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שישי › דף מד.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שישי · דף מד.

דף מג:

גמ' יכול לא יטמא לשדרה כו'. לפמש"כ דדרשא דלה אתי לאפוקי מדרשא דלאביו. אם כן צריך לומר הא דאמר יכול לא יטמא לשדרה כו' לאו למימרא דבעינן כולה דווקא דאם כן לה למה לי הא מלאביו שמעינן אלא דה"א דנהי דשלם לא בעינן אבל מכל מקום ראשו ורובו בעינן ולא שדרה כו'. ת"ל ואמרת ולא אימעיט אלא הנך דמני כזית בשר וכו'. וק"ק דלא חשיב נמי אבר מן המת דלא מיטמא לו.

יכול לא יטמא לשדרה כו' של אחרים. עי' תוס' ז"ל בד"ה כשהוא אומר כו'. שכתב דמן הדין הוי ליה למימר יכול יטמא לאחרים גם לאברים. ולפי מה שכתבתי ניחא דאי לא ילפינן מאחותו. מן הדין הוה למימר דלא יטמא אפילו לשדרה כו'. דלאביו בזמן שהוא שלם משמע. ודו"ק בכל הנ"ל.

שם משנה חומר בטומאה מבתגלחת כו'. עי' בשיטה מקובצת ז"ל שהקשה אמאי לא תני במתניתין חומר בתגלחת מבטומאה דבתגלחת עשה מגלח כמתגלח מה שאין כן בטומאה. ובירושלמי תני לה בגמ' התם. ונראה דהא דלא תני לה במתניתין משום דלא תני אלא חומרא דשייכא לנזירות כמו הסתירה. וחומרא דיוצא מן הגפן דלא הותר מכללו. אבל חומרא זו דעשה מגלח כמתגלח לא שייכא כל כך לגוף הנזירות ומשום הכי לא תני לה.

שם גמ' וטומאה לא תותר מכללה ק"ו מיין כו'. ויין יותר מכללו קל וחומר מטומאה כו'. נראה דכל הני קל וחומר קאמר הש"ס לרווחא דמילתא דבלא קל וחומר נמי מסברא הוה אמינא דטומאה לא הותרה מכללה לענין מת מצוה אי לאו קרא. וכן לענין יין שיותר מכללו גם כן מסברא הוה אמינא דאין נדר חל על דבר מצוה. ועוד דהאי ק"ו דיין מטומאה להיתר מכללו פריכא הוא דהא מצינו טומאה שנאסרה במקום מצוה גם כן כמו טומאת קרובים דאיכא מצוה. ואפילו הכי נאסרה ומנ"ל למילף ממת מצוה דהותר במקום מצוה נילף מקרובים דלא הותר במקום מצוה. ועל כרחך דעשה דכבוד הבריות חמור משאר עשה. ואם כן ליכא למילף ליין מצוה שידחה העשה את הלא תעשה אלא וודאי לרווחא דמילתא הוא דקאמר הש"ס הכי.

ויין יסתור כו'. ותגלחת יסתור כו'. עי' בשיטה מקובצת שהקשה אמאי לא פריך מה לטומאה שכן חייבין עליה קרבן והכא ליכא למימר דלרווחא דמילתא קאמר הש"ס הכי דהא איצטריך קרא למעוטי דאין סותרין. וצריך לומר דלא חשיב ליה להש"ס הך חומרא דחיוב קרבן למיפרך הקל וחומר כיון דבעיקר נזירות יין ותגלחת חמור מטומאה וק"ל.

וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא ק"ו מתגלחת כו'. ויש לדקדק הא אין מזהירין מן הדין וליכא למילף בק"ו למלקות אלא לאיסורא בעלמא ואיסורא בלאו הכי איכא דמה על הקטנים מוזהרים לספות להם איסור בידים כש"כ על הגדולים. וגם עובר משום לפני עור. ועיין מש"כ בזה ביבמות סוף פרק חרש. וצריך לומר דמכל מקום נפקא מינה לעבור בלאו מיוחד דלנפש לא יטמא.

ולענין כהן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל דמטמא לוקה דווקא אם היה המיטמא היינו הכהן שוגג אבל אם היה הכהן מזיד אין המטמא לוקה. וכבר תמהו עליו הראשונים ז"ל. ומש"כ הלחם משנה ז"ל בהלכות אבל דמשמע ליה הכי מהא דמיעטה התורה הכא גבי נזיר דווקא דמטמא אינו כמיטמא. אבל בכהן מטמא כמיטמא. ואין זו ראיה דהכא איצטריך למעוטי דלא נילף בקל וחומר מתגלחת. אם לא כמש"כ דמשום ק"ו דתגלחת לא איצטריך קרא דאין מזהירין מן הדין אלא משום דה"א דנילף מכהן. וכדילפינן נזיר מכהן לכמה מילי. ומכל מקום יקשה מנ"ל דבכהן מטמא כמיטמא. וגם מה שחילקו בין הכהן שוגג או מזיד מנ"ל. וכמו שהקשה הלחם משנה ז"ל שם. ועוד קשה לי אם כן למה לי קרא גבי טומאה להזהיר גדולים על הקטנים כיון דגבי טומאה מטמא כמיטמא. וממילא מוזהר גם על הקטן כמו בהקפה דמקיף את הקטן חייב. וכן כתב הוא ז"ל גבי כלאים להאי דינא. והדברים נפלאים. ומלשונו ז"ל בפרק ה' מהלכות נזירות הלכה כ' משמע דהא דאיצטריך קרא הכא דלא עשה מטמא כמיטמא היינו דלא נילף מכהן שכתב שם ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר שנאמר וטמא ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו עכ"ל משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דילקה המטמא אם הנזיר שוגג כמו גבי כהן. וממש"כ בסוף דבריו עד שיטמא עצמו מדעתו משמע לי עוד דבר חדש דבדין טומאה בין בכהן בין בנזיר חייב המיטמא אף על גב דלא עביד מעשה כל שהוא מדעתו. והיינו דלא בעינן שום סיוע כמו בניקוף דאינו לוקה אלא אם כן סייע.

ושם בפ' הנ"ל כתב דאחד המגלח וא' המתגלח משום שנא' תער לא יעבור על ראשו והתם נמי חייב המתגלח גם בלא סיוע. ונראה דיליף מדכתיב לא יעבור דנאסר העברת תער בין לו בין לאחר. וכן אפילו לא עביד מעשה דכל אופן העברת תער נאסר בין על ידי עצמו בין על ידי אחר. ומטעם זה יש לומר גם כן גבי כלאים דכתיב לא יעלה עליך משום הכי חייב אחר המעלה גם כן וכן בטומאה כתיב לנפש לא יטמא משמע אפילו ממילא היינו על ידי אחר ועדיין צ"ע.

שם גמ' ותגלחת לא תותר כו'. אמר רחמנא ראשו כו'. עי' מה שכתבתי לעיל דף מ"א בזה באריכות.

תוס' בד"ה ומה תגלחת כו'. וא"ת מה לתגלחת כו'. וי"ל דמהאי טעמא כו'. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דלמסקנא גם כן אמאי לא נילף שיהיה משקה כשותה בק"ו מתגלחת. ומש"כ כיון דאינו סותר זה אינו דהא דאינו סותר לאו קולא היא מתגלחת דבתגלחת נמי היכא דאיכא גידול שער כמו בנזירות מרובה לא סתר כלל. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דל' יום בכל גווני סותר ניחא קצת. ובלאו הכי י"ל דלא מסתבר לעשות משקה כשותה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ודו"ק ועיין בלחם משנה ריש פ"ו מש"כ.

ועי' בפי' המשניות שכתב דנאמר בתורה מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אלא לאביו ולאמו לא יטמא ובא בקבלה לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. משמע מדבריו דאם נאמר סתם לא יטמא היה אסור אפילו במת מצוה. ומאי שנא דגבי יין ושכר איצטריך יתורא אבל מסתמא דקרא דחומץ יין ושכר לא ישתה הוה אמינא דמותר ביין מצוה ואי משום דנזיר הוי מיתסר נפשא אחפצא ולא חייל על דבר מצוה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בשבועות דף כ"ח. אם כן טומאה נמי אפילו כתב לא יטמא לחוד הוה אמינא דמותר לטמאות למת מצוה דלא חל על דבר מצוה. וכבר הארכתי בזה בריש מכילתין. ועל כרחך צריך לומר דאיצטריך משום דהוי ילפינן מיין דלא הותר במקום מצוה. ואם כן היכי כתב בטעם תגלחת דהותר משום דעשה דוחה לא תעשה. ומנ"ל הא איכא למילף מיין דלא הותר במקום מצוה. וגם זה כבר כתבתי לעיל דף מ"א. ומלשונו ז"ל שם בפי' המשנה ובאה בקבלה לאביו לא יטמא כו' מבואר כדברי הלחם משנה ז"ל בהלכות אבל דמש"כ הרמב"ם ז"ל במת מצוה. ודבר זה הלכה מפי הקבלה לאו הלכה למשה מסיני קאמר אלא אקרא דלאביו סמיך ע"ש. וכן מוכח מהא דבעי למילף הכא בשמעתין דיין יותר מכללו בק"ו ממת מצוה. ואי הלכה היא הא אין דנין ק"ו מהלכה ודו"ק. וכן כתב בתוי"ט ז"ל שם במשנה תגלחת הטומאה כיצד. ועיין פירש"י ז"ל בזה. ועיין בק"א. והעיקר כפי' התוס' ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה