קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף מג:
נקטע ראשו כו'. לאביו בזמן שהוא שלם כו'. נראה דלאו מיתורא דריש ליה דהא לאביו לאו מיותר הוא וכולהו איצטריכו כדאמרינן לקמן אלא ממשמעותא קדריש לה דלא התירה התורה אלא בזמן שהוא שלם. והכי משמעותיה דלאביו כשהוא שלם דווקא. אבל כשהוא חסר לא שמעינן היתרא.
גמ' מת מצוה קאמרת כו'. יש לדקדק הא גופא מנ"ל דמת מצוה הותר אפילו כשהוא חסר דילמא לא שריא רחמנא אלא כשהוא שלם דומיא דאיסורא דלאביו דקאי כשהוא שלם הכא נמי היתרא דמת מצוה אינו אלא כשהוא שלם. וי"ל כיון דהיתרא דמת מצוה הוא משום כבוד הבריות. אפילו כשהוא חסר גם כן. אלא דגם טומאת קרוביו מפני כבוד הבריות הוא. וכמבואר ברש"י ברכות ותוס' ז"ל שם דאיכא מאן דסבירא ליה דגם זה משום כבוד הבריות הוא. ואפילו הכי אמרינן דווקא בזמן שהוא שלם. וי"ל דמכל מקום כבוד המת מצוה עדיף כיון דאין לו קוברין כלל. ועוד יתבאר ענין זה לקמן בפרק כהן גדול בס"ד.
שוב ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות דאיכא פלוגתא התם לענין מת מצוה אי אפילו על אבר אחד מיטמא לו או דווקא ראשו ורובו. והוא מהירושלמי לקמן בפרק כהן גדול. ומסיק התם דעל אבר אחד לכ"ע לאו מת מצוה הוא ולא אמר אבר אחד אלא בחוזר אם כבר נטמא לראשו ורובו. והביא שם הרא"ש ז"ל מאבל רבתי דפליגי ת"ק ור"י בזה. ת"ק אמר דווקא ראשו ורובו. ור' יהודה אמר השדרה והגולגולת הן מרובו. ועיין במעי"ט שם שכ' בשם פסקי הרא"ש ז"ל או שדרה או גולגולת. וכן נראה דהא לר' יהודה אפילו בקרובו מיטמא לשדרה ולגולגולת כדתני ראב"י. וכל שכן במת מצוה עד שמפני זה יפלא בעיני על הטור ז"ל שפסק כר' יהודה בהא והא ר"י לטעמיה אזיל דגם בקרוב מיטמא הוא לשדרה או לגולגולת וכל שכן במת מצוה. אבל לדידן דקיי"ל דלקרוב דווקא כשהוא שלם די להקל במת מצוה בראשו ורובו. אבל לא בשדרה או בגולגולת. ובש"ע פסק כת"ק. ולקמן מתבאר דלפי הירושלמי קרוב קיל ומיטמא לר"י אפילו באבר אחד ובמת מצוה דווקא שדרה או גולגולת.
שם גמ' והא אית ליה ברא. מכאן מוכח כהאי פירושא דקורא ואחרים עונין אותו קאי על המת. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות שהאריך בזה ובשיטה מקובצת ז"ל הכא.
שם גמ' מיתיבי לה יטמא כו'. ואין מיטמא לאברים. אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. ומסיק דר' יהודה היא. ועיין רש"י שכתב דגרסינן אינו מיטמא לאבר מן המת של אביו. אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. והתוס' ז"ל כתבו לקיים גירסת הש"ס דהא דקאמר מיטמא לאבר מן המת של אביו. היינו על ידי חזרה וכללא דמילתא לשיטתם דלר"י אינו מיטמא בתחלה אלא לשדרה ולגולגולת כו'. אבל לאבר אחד אפילו מן המת אסור לטמאות. אבל אם כבר נטמא לעיקר הגוף חוזר הוא על עצם כשעורה. ובחזרה יש לדקדק דמלשון רש"י ותוס' ז"ל משמע דווקא אם כבר נטמא בעיקר הגוף יכול לחזור. ולפי זה יש לומר דלא הותר לחזור אלא בשעת טומאתו לעיקר הגוף. אף על גב דכבר גמר להתעסק בו מותר לחזור עוד על עצם כשעורה גם כן. אבל אם הוא לא נטמא בעיקר הגוף ונעשה על ידי אחרים אסור להטמאות לעצם כשעורה. או י"ל דהכי קאמר דעיקר מצות קבורה אינו באבר אחד אלא בעיקר הגוף. ומשום הכי לאבר אחד אסור להתעסק בו. אבל כשכבר נקבר על הגוף מצוה לחזור גם על עצם כשעורה להשלים קבורתו. ואם כן אפילו נתעסקו אחרים בעיקר הגוף מותר הכהן לחזור על עצם כשעורה. והכי משמע מחזרה דמת מצוה דמסתבר דאפילו כהן אחר יכול להחזיר ובקרובים ליכא נפקא מינה בזה לדידן דקיי"ל. כארבעה זקנים דבעינן דווקא שלם.
אבל מד' הרי"ף ז"ל בהלכות קטנות נראה דפסק כר"י שכתב שם לה יטמא דאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו. אבל מיטמא הוא לעצם כשעורה של אביו. וכבר עמדו הראשונים ז"ל על דבריו ז"ל כיון דאמוראי היינו רב חסדא ורב סבירא ליה כארבעה זקנים למה לא נפסוק כוותייהו.
והנה התוס' ז"ל בד"ה מיתיבי הקשו דל"ל לה יטמא הא מלאביו שמעינן לה. ולדידי לא תיקשי דמלאביו הוה אמינא דבעינן דווקא שלם. ואם כן לה יטמא מיותר הוא. על כרחך לאשמעינן דלא אימעיט אלא אבר אחד. דכשהוא שלם דווקא לא איצטריך קרא דמלאביו נפקא לה. ואם כן הני ד' זקנים דסבירא להו דרשא דלאביו בזמן שהוא שלם. על כרחך לא דרשי לה יטמא דאינו מיטמא לאברים. ואם כן הא דאמרינן בריש סוטה (דף ג ע"א) בין לר' ישמעאל ובין לר"ע אתיא לה יטמא להא דאינו מיטמא לאברים. ע"כ סבירא ליה לסתמא דהש"ס דלא כארבעה זקנים ודלא כרב חסדא. וסייעתא לשיטת הרי"ף ז"ל דקיי"ל כהך דרשא דלה יטמא ואינו מיטמא לאברים. והתוס' ז"ל שם דף ג' ע"ב בד"ה ור"ע הקשו לרב חסדא דאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא לאברים לא איצטריך לה לאברים. ומאי דריש ביה ע"ש מה שתי' ואין לשונם ז"ל מדוקדק דר"ע לא דריש ולא לאברים אלא ולא כשהוא חסר ואפילו כולו קיים ונחסר מעט אינו מיטמא לו. והני תרתי דרשי סתרי אהדדי לרב חסדא בעינן שלם דווקא ולדרשא דלה יטמא א אימעיט אלא אברים. על כל פנים סתמא דהש"ס דסוטה סבירא ליה כר' יהודה דלא ממעטינן אלא אברים אבל לא כל הגוף אף על פי שהוא חסר. ומשמע לי עוד מלשון הרי"ף ז"ל שכתב אבל מיטמא הוא לעצם כשעורה מאביו ולא כתב לשון מחזיר דסבירא ליה לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת דלא אימעיט אלא אבר מן החי. אבל לאבר מן המת מיטמא לו.
והכי משמע בירושלמי בפ' כהן גדול דתני התם ר' יוסי אומר אין אדם מיטמא על אבר מן החי מן אביו. אבל מיטמא על עצם כשעורה מאביו. ר' יהודה אומר כשם שאדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו כך מיטמא על אבר מן החי. ונהי דהכא משמע דר"י מחמיר הוא. מכל מקום משמע מד' הירושלמי דלאו דווקא בחזרה הוא דשרי. אלא דאם כן יקשה מהא דאמר ר' יהודה לענין מת מצוה דבעינן דווקא שדרה וגולגולת. ולפי הנ"ל הותר לקרובים יותר מלמת מצוה דלקרוב מותר לטמאות אפילו לאבר ובמת מצוה דווקא שדרה וגולגולת. ולתנא דידן הוי איפכא דבקרוב בעינן דווקא שלם. ובמת מצוה סגי בראשו ורובו. ואני לא מצאתי מחלוקת זו שהביא הרא"ש ז"ל באבל רבתי פלוגתא דת"ק ור"י לענין מת מצוה. ולענין הוצאה במטה הוא דפליגי התם בזה ס"פ י"ב שם. וכן באבל רבתי משמע דאיכא מאן דאמר דמיטמא לכתחלה על עצם כשעורה מאביו. ומה שכתבו רש"י ותוס' ז"ל להוכיח מהא דראב"י דמוקי לה כר' יהודה. ואפילו הכי סבירא ליה דאינו מיטמא לאבר מן המת אלא לשדרה כו'. י"ל דבהכי מוקמינן ליה כר' יהודה דדריש קרא דלה יטמא להכי דאינו מיטמא לאברים ולאפוקי מדרשא דלאביו בזמן שהוא שלם כו'. אבל מכל מקום לא שוו לגמרי דלר"י לא אימעיט אלא אבר מן החי. ולראב"י אימעיט גם אבר מן המת. ובעינן דווקא שדרה כו'. ואם הראשונים ז"ל לא ניחא להו לפרש הכי בטלה דעתי. ועל כל פנים מצינו סעד לד' הרי"ף ז"ל מסתמא דהש"ס ריש סוטה.
ולענין קושית התוס' ז"ל התם מאן דדריש לאביו בזמן שהוא שלם מאי דריש בלה יטמא. ומה שתי' התוס' ז"ל התם דלה כתיב משום יטמא דאיצטריך לאשמעינן דמצוה היא אינו מספיק דאם כן דסבירא ליה נמי סברת ר' ישמעאל דלא נאמרה אלא בשביל דבר שנתחדש. אם כן מנ"ל גבי קינוי ושחרור דמצוה היא הא איצטריך לדבר שנתחדש. ואנן קיי"ל דכולם מצוה הם. אבל לפי דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל אתי שפיר דלה איצטריך דאינו מטמא לאחרים עמה ולאשמעינן דטומאת קרובים דחויה היא. וי"ל דהך פלוגתא אי טומאת קרובים הותרה אפילו שלא לצורך אי לא. בהך פלוגתא דשמעתין שייכא דמאן דדריש לה למעוטי אברים סבירא ליה דטומאת קרובים הותרה ואפילו שלא לצורך. והיינו דמצינו לר' יהודה משום ר"ט דהותרה בין לצורך בין שלא לצורך כמו שהביא הב"י ז"ל בסי' שע"ג. ור"ט נמי דפוטר אפילו נטמא בו ביום. וכמו שהבאתי לעיל בשם הירושלמי הוא גם כן לטעמיה דסבירא ליה דטומאת קרובים הותרה. אבל מאן דסבירא ליה דרשא דלאביו על כרחך לה יטמא אתי דאינו מיטמא לאחרים עמה וטומאה דחויה היא ודווקא לצורך. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד.
ולא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל האי שיעורא דמת מצוה אי דווקא ראשו ורובו או סגי בשדרה כו' וצ"ע.
ולענין מה שפירש"י ז"ל בנקטע ראשו של אביו אף על פי שיש גם הראש. מוכרח הוא ממאי דקאמר הש"ס מת מצוה קאמרת. ואי נימא דמיירי שנאבד הראש. אם כן במת מצוה גם כן הא בעינן ראשו ורובו. אלא שמע מינה דהראש בצד הגוף אלא בנקטע. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שם בהלכות קטנות שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בתה"א דלא קאמר רב חסדא אלא אם חסר לאחר מיתה. אבל אם חסר אבר מחיים מיטמא לו במותו דלאביו קרינא ביה. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דתלה דין אבילות דהוי ד"ת בטומאה וכל שהותר לכהן. אבילותו ד"ת אם כן הדבר מוכרח כד' הרמב"ן ז"ל. דאם לא כן אטו לא יתאבל על קרוביו שמתו חסירי אבר וזה לא מסתבר. ויש לדחות ועיין עוד בד' הראשונים ז"ל די"א דבעינן שיחסר כדי שינטל מן החי כו'. יבולע המות כו'. ומחה כו'.