קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף מג.
תוס' ד"ה בבית נמי כו' לא היה לנו לרבות להחלו כו'. כוונתם ז"ל דאחיוב דביאה אחר טומאה ליכא לאקשויי. כיון דקרא כתיב לא יבא כו'. אלא איפכא פריך אמאי לא תילף מינה דטומאה וטומאה נמי חייב תרתי ולהחלו אתי לדרשא אחריתי. ועיין משנה למלך ז"ל בפ"ג שם. ומה שהקשה שם דלמא גזירת הכתוב הוא דעל לא יבא דשם אחר הוא חייב שתים. אף על גב דכבר מחולל ועומד הוא. וי"ל דלא מסתבר דטומאת אהל יהיה חמור מטומאת מגע המת עצמו. ואין לחלק בזה.
בד"ה צירף גופו כו' ואומר הר"ם כו'. ועיין תוס' שבועות דף י"ז כתבו באורך בזה. ועי' תוס' סוכה דף כ"א.
בד"ה הא אי אפשר דלא עייל כו'. ולא מצי לאוקמי כו' דלא שמיה ביאה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דשפיר מצי לאוקמי דבא אחורנית כולו לאהל המת דבא טומאה וביאה בהדי הדדי דהא כולו אפילו בבית המנוגע טמא אפילו דרך אחורנית. וכל שכן הכא במת. וי"ל דהתוס' ז"ל לשיטתייהו דבכל הני אוקימתות בעינן שיעשה מעשה. אם כן נהי דבביאת כולו וודאי שפיר קרינן ביה לא יבא. מכל מקום אין כאן מלקות דלא קעביד מעשה ואתחלת כניסתו לא לקי כיון דהלך אחורנית וכמש"כ גבי פרע עליו המעזיבה כנ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה. וכן למר בר רב אשי דמוקי דעייל כשהוא גוסס צריך לומר דכניסתו חשיב מעשה כיון דהוא גוסס וקרוב למיתה. וכבר כתבתי לעיל בשמעתא דמי שנזר בקבר דבכל הני שהייתן חשיב מעשה. ושם הארכתי בדברי הרמב"ם ז"ל. ואם כן שפיר הוי מצי לאוקמי דבא דרך אחורנית. אבל בעיקר האי דינא דפשיטא להו להתוס' ז"ל דדרך אחורנית לא חשיב ביאה כמו בבית המנוגע איכא לספוקי טובא דבית המנוגע שאני דביאה במקצת לא הוי ביאה. משום הכי בעינן דוקא ביאה כדרכו. אבל באהל המת דאפילו באבר אחד שהכניס כבר נטמא. ומנא לן דבעינן דרך ביאה דווקא גם בלאו דלא יבא. אלא דעל כרחך משמע הכא דלאו דלא יבא לא עבר אלא בראשו ורובו. אבל בכניסת אבר אחד לא עבר אלא בלאו דלא יטמא. וכמו שכתב התוס' ז"ל בד"ה בבית כיון דעייל ידיו יטמא דאהל המת כמאן דמליא טומאה דמי והוי כאילו נגע במת. ואם כן לענין לאו דלא יבא גם כן ביאה במקצת לא שמה ביאה. ושפיר י"ל דבעינן דווקא דרך ביאה.
ועי' בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דבלא יבא אינו חייב עד שיבא כולו. ואין זה מדוקדק דמסתברא דבראשו ורובו נמי חייב כמו במצורע דטמא הוא בכניסת רובו. ואולי י"ל דדוקא גבי מצורע הוא דטמא ברובו מדאימעיט דרך אחורנית ובכולו אפילו דרך אחורנית טמא כדאיתא בשבועות שם. ועל כרחך דרך ביאה ברובו נמי טמא. וכמו שכתב התוס' ז"ל שם. אבל לענין ביאת מקדש אפשר בעינן דוקא כולו. כמו לענין ביאת הכהן לעזרה בשעת עבודה דצריך שיהיה כולו בפנים כדאיתא בזבחים דף כ"ה. ועי' משנה למלך ז"ל בפ' ט"ו מהלכות טומאת צרעת שהעיר בזה על חילוף הדינים בכל הני שנאמר בהם לשון ביאה דאיכא דבעינן דוקא כולי ואיכא דבעינן רובו ואיכא דסגי במקצתו כגון ליטמא באהל דנטמא אפילו בכניסת מקצתו. והא לא תיקשי דבתורת כהנים ילפינן מכל הבא אל האהל וכל אשר באהל. כל הבא אל האהל אפילו מקצתו. ע"ש. ולענין כהן העובד. עי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשים, שהביא שם קרא דבבואכם אל אהל מועד. וי"ל דהוי כמו גבי חלה דדרשינן בבואכם בביאת כולכם. אבל בגמרא שם בזבחים מייתי קרא דבבואם אל אהל מועד. ואין כאן מקומו להאריך בזה.
ועיין במשנה למלך ז"ל פ"ז מהלכות ביאת מקדש שהאריך שם לספוקי בנכנס דרך גגין להיכל אי חייב אחר כך בשהה כדי השתחוואה. והדבר פשוט דוודאי עובר כמו הכא בנזיר בביאת אהל הטומאה דאפילו פרע עליו המעזיבה עובר אחר כך בלא יבא. וקצת יש לדקדק מנ"ל הכא דעובר בלא יבא בכהאי גוונא. דהא גבי מקדש איצטריך קרא לנטמא בפנים. דמאל המקדש לא תבא לא שמעינן אלא בנטמא בחוץ והכא נמי על כל נפשות כו' לא יבא לא משמע אלא שהטומאה קדמה לביאתו. אבל אם בא קודם שמת מנ"ל דעובר בלא יבא על שהייתו אחר כך. ונהי דגמירי שהייה בזה למלקות. וכמו שהארכתי בזה לעיל גבי מי שנזר בקבר. אבל מכל מקום תרי לאווי ליכא בזה לא יטמא ולא יבא אלא לאו אחד לפרוש מן הטומאה. וצ"ע רב בזה. ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא דבא דרך אחוריו לענין ביאת מקדש ולענין כהן ונזיר לאהל הטומאה דלא עבר. ובדברי התוס' ז"ל שכתבו דלא מצי לאוקמי דרך אחורנית. נכונים בזה דברי הא"מ דטומאה ודאי איכא אפילו דרך אחוריו. ואם כן טומאה איכא וביאה ליכא. עיין שם.
גמרא כגון שנכנס בשידה כו'. מה שהקשו כאן על הרמב"ם ז"ל מהא דאהל זרוק לאו שמיה אהל. יתבאר אי"ה לקמן דף נ"ה.
שם גמ' כגון דעייל כשהוא גוסס. וכתב השיטה מקובצת דסבירא ליה דהתראת ספק שמה התראה או דלא הוי התראת ספק דרוב גוססין למיתה. והיינו דאיצטריך לאוקמי דעייל כשהוא גוסס. אבל כשהוא חולה לא הוי אפילו התראת ספק דרוב חולין לחיים. ולדברי התוס' איצטריך עוד לאוקמי כשהוא גוסס דזה חשיב מעשה מה שנכנס לשם. וכמש"כ לעיל. אבל אי עייל תחלה ודאי הביאה לא חשיב מעשה. ואחר כך לא עביד מעשה. ועי' תוס' בד"ה מהכא משמע כו' שהנזיר יושב בבית כו'. ואין לדברים אלו הבנה. ונראה דכוונתם למש"כ השיטה מקובצת ז"ל דהוי מצי לאוקמי שהיה הנזיר בבית והביאו כזית מת לבית דטומאה וביאה באין כאחת. וכן הוא כוונתם ושייך לעיל בד"ה דעייל כו' וכן כתב הא"מ ז"ל. אלא דלהגהתו אכתי אין פירוש לדברים אלו. ונראה כמש"כ. אלא דלפי מש"כ לעיל דבעינן מעשה אם כן ליכא לאוקמי בכהאי גוונא שהביאו כזית מת לבית דהא ליכא מעשה.
והרמב"ם ז"ל לא כתב דעייל כשהוא גוסס וכן לא כתב דבעינן שיסייע בהסרת המעזיבה. וכתב הכסף משנה ז"ל בפ"ג מה' אבל דמיירי שהתרו בו הזהר מליכנס שמא ימות. והתראה ספק שמה התראה לדעתו. וכבר כתבתי דאם חולה הוא לא הוי התראת ספק דרוב חולים לחיים. ועל פריעת המעזיבה כתב גם כן שהתרו בו אל תכנס שמא יפרעו עליך את המעזיבה. וגם זה לאו התראה היא דמנ"ל למיחש להכי. ועוד דבהלכות נזירות כתב דפרע עליו המעזיבה לדעתו דווקא ואי בשהתרו בו כנ"ל אפילו שלא מדעתו ליחייב. וכבר כתבתי לעיל בזה בשמעתא דנזר בקבר ע"ש.
שם גמ' אמר ר"י משמעות דורשין איכא בינייהו. ופי' התוס' ז"ל דתרווייהו אתי למעוטי גוסס ומגויד מר מלהחלו ומר מבמותם. ויש לדקדק למה לי קרא למעוטי ומהיכי תיתי לחייבו על הגוסס כיון דליכא טומאה. וצריך לומר דמסברא הא דכל שהוא קרוב למיתה אסור לעסוק בו שמא ימות קמ"ל דכל שהוא חי עדיין אין כאן איסור ואם מת אנוס הוא ויפרוש מיד. ור"ל אמר דגוסס א"ב למ"ד עד שעה שימות אסור גם בגוסס דסופו להתחלל. והיינו דקאמר הש"ס לענין איתחולי הא מיתחיל דלהכי אסרה תורה משום דסופו להתחלל. והתוס' ז"ל בד"ה ומהכא כו' נסתפקו הלכה כמאן. וכן נתבאר בש"ע סי' ש"ע לחומרא. ומהא דמוקי מר בר ר"א דעייל כו'. משמע דסבירא ליה דאינו מוזהר על הגוסס דהא מוקי לקרא הכי דחייב תרתי בלא יטמא ובלא יבא ואי מוזהר על הגוסס הא כבר מחולל הוא. אלא דאין זה מוכרח דלענין זה ודאי לא חשיב מחולל ועומד שלא לחייבו על טומאה אחר כך כיון דבשעה שהוא גוסס אין עליו טומאה עדיין ופשיטא דחייב אחר כך על הטומאה. ומריש מכילתין (דף ד ע"א) גבי שמשון דאמרינן דילמא גוססין שוינהו גם כן משמע דאינו מוזהר על הגוסס. ועיין מש"כ לעיל שם בד' התוס' ז"ל. וי"ל עוד דאין ראיה כל כך מהא דלעיל דאפילו אם כהן ונזיר מוזהרין על טומאת עובדי כוכבים מכל מקום איסור גוסס י"ל דליתיה גבייהו. ועיין בזה במשנה למלך ז"ל פ"ג מהלכות אבל באריכות ודו"ק.
תוס' בד"ה במותם כו' אפילו כו'. בשיטה מקובצת נשאר בתימא בזה למה לי קרא להכי ע"ש.
בד"ה א"כ כו'. ופליגי ביה תנאי התם היינו רשב"א. ועיין שם ביבמות. ובד"ה ולמ"ד כו' כתבו והוי מצי לאוקמי הך ברייתא כאידך תנא כהגהת הא"מ ז"ל. ואני לא ידעתי מאן הוא אידך תנא אי רשב"א דסבירא ליה דמגויד חיי. הא ליתא דברייתא על כרחך סבירא ליה דלא חיי וכמבואר. ואי אידך תנא הוא מ"ד דאינו מוזהר על הגוסס גם כן ליתא דמתניתין היא וליכא מאן דפליג דאינו מטמא לכ"ע על כרחך אין דבריהם ז"ל מובנים.
בא"ד ומכל מקום נדרש לאו כו' הוא תירוצא דהש"ס וק"ל.
ולמ"ד דמוזהר על הגוסס איכא לאשכוחי לכ"ע הא דתנן במתניתין אל תטמא כו'. כגון שהתרו בו בשעה שהוא גוסס דבזה לא שייך מחולל ועומד וחייב על כל התראה והתראה. ולפי מש"כ דעיקר איסורא דגוסס הוא משום דסופו להתחלל אפשר דליכא מלקות כל זמן שהוא חי אפילו למ"ד דמוזהר וצ"ע.