קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף מב:
גמ' איתמר אמר רבה כו'. להזהירו על הטומאה להזהירו על ביאה. אבל טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר האלהים אמר ר"ה אפילו טומאה וטומאה חייב תרתי דאמר ר"ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו כו' ונגע בו חייב אף על גב דמיטמא וקאי. ופריך עליה אביי מברייתא דלא יחלל יצא זה שהוא מחולל ועומד אלמא היכא דכבר נטמא אינו חייב על השניה. ואמר לו רב יוסף ותיקשי לך מתניתין אמרו לו אל תטמא חייב על כל אחד ואחד אף על גב דמיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי מתניתין וברייתא. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ובהאי שינויא נחלקו רש"י ותוס' ז"ל כמו שיתבאר.
רש"י ז"ל נראה שפי' דרב יוסף הוא דמשני הכי דמאי דאמינא דטומאה וטומאה נמי חייב תרתי היינו שלא בחיבורין דכבר פירש מן הראשון. ואף על גב דכבר מיטמא וקאי מכל מקום מוזהר הוא שלא לטמאות שנית. אבל בחיבורין שעדיין הראשון על כתיפו אינו לוקה על השני דמה לי אם נגע במת אחד או בב' מתים ולאו משום דבחיבורין ליכא תוספת טומאה ושלא בחיבורין איכא תוספת כמו שיתבאר בשיטת התוס' ז"ל דרש"י סבירא ליה דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא. ואם כן ליכא תוספת טומאה שלא בחיבורין. וכמו שיתבאר אלא סברא בעלמא היא דכל זמן שהוא נוגע בראשון ליכא חיוב בנגיעת השני דהכל טומאה אחת היא. אבל כשפירש מן הראשון נגיעת השני טומאה אחריתא היא. ואף על גב דמיטמא וקאי מוזהר הוא על הטומאה אפילו בשעת טומאתו כבר. ורבה סבירא ליה דכל שהוא טמא ועומד אין כאן אזהרה על הטומאה השניה דכל שכבר נטמא מחולל ועומד הוא. ורב יוסף הביא ראיה לדבריו מהא דאמר רב הונא היה עומד בבית הקברות כו' דחייב אף על גב דזה הוי בחיבורין. ולפי שיטה זו מודה רב יוסף דבחיבורין פטור היינו דווקא בחיבורי מת דהכל כנגיעה אחת היא. אבל מה שהוא בבית הקברות לא חשיב חיבורין לענין נגיעה במת עצמו ונגיעה זו טומאה אחריתא היא. ואיפכא קשיא לי היכי מייתי רב יוסף ראיה מנזיר והוא בבית הקברות כו' לטומאה וטומאה דילמא התם אפילו רבה מודה דבנגיעה במת איכא תוספת טומאה דבטומאת בית הקברות אינו סותר ואינו מגלח. ובנגיעה במת סותר ומגלח. ועל כרחך לא פליג רבה אלא היכא דליכא תוספת טומאה כלל. ויתבאר עוד לקמן בזה. ולרבה לפי שיטה זו דאפילו שלא בחיבורין פטור בטומאה וטומאה תיקשי ממתניתין דהיה מטמא כל היום. והראשונים ז"ל כתבו דלרבה מתניתין מיירי בטומאה וביאה דבאים כאחת. וקשה הדבר מאוד לומר כן חדא דלישנא דמתניתין היה מטמא כל היום לא משמע כל אלא נטמא וחזר ונטמא כמה פעמים משמע. ועוד דאם כן הך בבא דהיה מטמא כו' לאו מעין הני בבא דמתניתין. דהתם קמ"ל דהתראות מחלקות באיסור אחד והכא קמ"ל דחייב שתים על טומאה וביאה כאחת משום דאיכא תרי לאוי לא יטמא ולא יבא. ולפי מש"כ השיטה מקובצת ז"ל דהא דלרבה טומאה וטומאה לא היינו אם התרו בו אל תטמא בשני אבל אם התרו בו לפרוש מן הטומאה חייב על כל שהיה ושהיה. אם כן יש לומר דלרבה מתניתין בהכי מיירי אבל למאן דסבירא לן השתא לשיטה זו דאפילו אם פירש מן הראשון פטור על השני כיון דמיטמא וקאי. אם כן כל שכן דאינו חייב על הפרישה.
והתוס' ז"ל מטעם זה דלשיטת רש"י ז"ל תיקשי מתניתין לרבה ועוד דלרב יוסף גם כן צריך לומר דהא דאמר רב הונא היה עומד בבית הקברות כו' לא חשיב טומאה בחיבורין. משום הכי לא ניחא להו בשיטה זו אלא פירשו דרב יוסף אפילו בחיבורין מחייב תרתי ומדחי ברייתא מקמי מתניתין. ואביי אליבא דרבה הוא דמחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ולאו מסברא בעלמא אלא משום דבחיבורין ליכא תוס' טומאה אבל שלא בחיבורין איכא תוספת טומאה דכשפירש מן הראשון אינו מטמא הנוגע בו אלא טומאת ערב וכשחזר ונטמא במת הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ולפי זה אתיא שפיר מתניתין אפילו לרבה ושלא בחיבורין.
ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל גם כן. דהרמב"ם ז"ל בהלכות לולב כתב לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין. והיינו משום דמפרש כפי' התוס' ז"ל. ופסק כרבה. והראב"ד ז"ל מפרש כפי' רש"י ז"ל דלרבה ליכא טומאה וטומאה כלל. ופסק הלכה כוותיה. ומטעם זה הקיל על הכהנים בזמן הזה דטמאי מתים הם ואין עליהם חיוב טומאה. וצריך לומר דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דאפילו היכא דאיכא תוס' טומאה גם כן לא מיחייב אליבא דרבה דכל ימי טומאתו הרי הוא מחולל ועומד ואפילו נטמא ביום הב' או הג' פטור הוא. דאי לאו הכי טומאת כהנים בזמן הזה אמאי פטירי. דאיטמו לקרובים ואין לנו אפר פרה ושמא יבנה המקדש ויהיה אפר פרה ואם לא נטמא השתא היה יכול ליטהר מיד אחר ג' וז' וכשיטמא צריך למנות ז' ימים ואיכא תוס' טומאה. אלא וודאי אפילו איכא תוס' טומאה פטור לרבה. והיינו טעמא דלא אשכח הראב"ד ז"ל לאוקמי מתניתין אליבא דרבה אלא בטומאה וביאה ולא אוקמי בטומאה וטומאה אפילו בזה אחר זה. וכגון שטומאה הראשונה היתה מטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם. ואפילו הכי מלקות איכא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וכי איטמי תו בטומאה גמורה הרי הוסיף טומאה. אלא שמע מינה דסבירא ליה דלאו בתוספת טומאה תליא מלתא. וכל שהוא טמא מחולל ועומד הוא. ומהא דפוטר רבה אפילו שלא בחיבורין. אין להוכיח דלא סבירא ליה לרבה טומאה וטומאה אפילו בתוספת טומאה. דהא שלא בחיבורין איכא תוספת טומאה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. דכבר כתבו הראשונים בדעת הראב"ד ז"ל דסבירא ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא. עי' במשנה למלך ז"ל פ"ה מהל' ט"מ. ואתי שפיר לפי זה נמי הא דכתב שם דהא דרב הונא הה עומד בבית הקברות כו' ליתא משום דרב יוסף גם כן מודה בחיבורין אף על גב דאיכא תוספת טומאה בנגיעה במת וכנ"ל. כיון דלאו בהא תליא כלל אלא סברתו הוא כמש"כ בשיטת רש"י ז"ל. דכל שהוא מחובר לטומאה טומאה השניה גם כן חשיב כמגע אחת. והמשנה למלך ז"ל בפ"ג מהל' אבל דקדק על הראב"ד ז"ל מהא דמצינו לרבנן בתראי דהוי מצייני מערתא מפני כהנים. אבל לפמש"כ ניחא דעל כרחך מה שהקיל הראב"ד ז"ל לאו משום טומאת ארץ העמים הוא. דהא אין טומאה זו אלא מדרבנן. אלא בכהנים דאיטמו לקרובים קאמר דטמאין טומאה דאורייתא. ואם כן שפיר צריך לציין המערות דאיכא כהנים דלא איטמו גם לקרובים מימיהם. והם מוזהרים על הטומאה.
והרמב"ם ז"ל דכתב לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין גם כן לאו מטעם תוספת טומאה הוא דחמיר שלא בחיבורין דהא דעתו ז"ל בפ"ה מהל' טומאת מת דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ואדם המחובר למת בין אדם ובין כלים הנוגעין בו אינן טמאין אלא טומאת ערב מהתורה. ואם כן ליכא תוספת טומאה לדידיה. ועל כרחך צריך לומר אליביה גם כן דמסברא בעלמא הוא דמחלקינן בזה וכנ"ל. אבל בירושלמי לעיל פ"ג במשנה דמי שנזר והוא בבית הקברות מייתי התם ברייתא דפליגי ר"ט ור"ע בשלא בחיבורין ור"ט פטר אפילו שלא בחיבורין כגון אם יצא מבית הקברות וחזר ונכנס. משום דלא הוסיף חילול על חילולו. ור"ע השיב לו דהוסיף משום דיצא טמא טומאת ערב ואם חזר ונכנס טמא טומאת שבעה. ועל כרחך על אדם הנוגע בו קאמר דכשפירש אינו טמא אלא טומאת ערב. וכשנכנס טמא טומאת שבעה. הרי מבואר דמטעם תוספת טומאה הוא דחייב. וכמו שכתב התוס' ז"ל. וגם מוכח מדברי ר"ע דטומאה בחיבורין דאורייתא היא. ועי' מש"כ לעיל בהאי שמעתא. וכן מבואר באבל רבתי פ"ד דכהן הדיוט כל זמן שהוא קובר את מתו מקבל מאחרים וקובר. פירש הרי זה לא יטמא. נטמא בו ביום פליגי ר"ט ור"ע אי חייב מלקות אי לא. אבל איסורא איכא לכ"ע. נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב. מבואר גם כן דכל דאיכא תוספת טומאה לכ"ע חייב. וביום ראשון הוא דפליגי ר"ט ור"ע. וי"ל דפליגי בטומאה בחיבורין אי דאורייתא אי לא. או י"ל דמאן דמחייב אפילו בלא תוספת טומאה מחייב כל שפירש מן המת. אבל בחיבורין היתר הוא לגמרי כדתני התם עומד ומקבל מאחרים. ועל פי זה לא תיקשי גם כן על הראב"ד ז"ל מהא דהוי מצייני מערתא דלכ"ע איסורא איכא אחרי שפירש.
אבל בחיבורין משמע התם דהיתר גמור הוא לקבל מאחרים. ואם כן היה נראה כשיטת רש"י ז"ל דשלא בחיבורין פליגי. דלא מסתבר דפליגי פלוגתא רחוקה כל כך. דלרבה בחיבורין היתר הוא. ולרב יוסף חייב מלקות. אלא די"ל דעל כרחך לא הוי היתרא אלא בכהן שהוא מיטמא לקרוביו בהיתר. ובעוד שהוא עסוק בקרוביו מותר לטמאות אפילו לאחרים. אבל אם נטמא לאחר באיסור אסור ליטמא לשני אפילו בעוד שהוא עסוק בראשון. ויש סעד לזה מדברי הירושלמי פ"ג לעיל דאיתא התם דר' יוחנן סבירא ליה דחייב על כל פרישה ופרישה. ופריך עליה מהך ברייתא דאם מת על כתיפו אינו חייב משום דמחולל ועומד הוא. ולר"י כיון דחייב על כל פרישה אמאי אינו חייב אפילו בחיבורין. ומשני התם דר"י מוקי קרא דלהחלו היכא דנטמא בהיתר לקרוביו. אלא די"ל דלר"י דמחייב על כל פרישה שפיר מחלק בין נטמא לקרובו ובין נטמא למת אחר. דבנטמא לקרובו אין לחייבו על הפרישה. דיכול לטמאות לו כמה שירצה. ומשום הכי פטור גם על מת אחר. אבל לפי שמעתין דאי מחייב רב יוסף בחיבורין הוא משום דלא דריש להחלו כלל. אם כן אפילו אם נטמא לקרובו אין כאן היתר לטמאות לאחרים וכן לרבה דאיכא איסורא בנטמא באיסור. הוא הדין דאיכא איסורא אפילו נטמא תחלה בהיתר. וכבר כתבתי לעיל לדקדק על דברי הש"ע ביו"ד שפירש הרמ"א ז"ל שם דבשעה שהוא עסוק בקרובו מותר לטמאות לאחר. ובירושלמי הנ"ל דמכל מקום איסורא איכא אלא דאינו חייב מלקות. ועי' בבאר הגולה שם ובדברי הגר"א ז"ל. ואפשר ליישב קצת דהא דאמרינן דאיכא איסורא גם אם נטמא לקרובו. היינו דלר' יוחנן באחר חייב אפילו בחיבורין משום הכי אפילו בקרובו איסורא איכא. אבל לדידן דבחיבורין ליכא אלא איסור באחרים. בקרובו ליכא איסור כלל.
ונראה עוד דר"ת ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בפ"ק שהקיל לכהן לטמאות לאחרים אפילו לאחר שפירש ממתו. לא הקיל גם כן אלא בכהאי גוונא שנטמא לקרוביו ברשות בזה סבירא ליה דאפילו שלא בחיבורין פטור. אבל בפלוגתא דשמעתין דפליגי בנטמא באיסור י"ל דמפרש כשיטת התוס' דשלא בחיבורין לכ"ע חייב. וכן הוא קצת משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אבל הלכה ט"ו וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן ליטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני כו' משמע מדבריו ז"ל דאי לאו קרא דלה טמא ואינו מטמא לאחרים. הוה אמינא דהותרה הטומאה לכל אפילו לאחרים הואיל והותר לקרובים. ואם כן יש לומר דשיטת ר"ת ז"ל הוא להקל היכא דנטמא לקרובים בתחלה דווקא. אלא דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע דמה ענין האי דינא לטמאות לאחרים בדין טומאת קרובים אי דחויה או הותרה. דזה לא שייך אלא לענין טומאת קרובים עצמן. אי שרי לטמאות אפילו שלא לצורך אי לא. וכמו שכתבתי בזה לקמן במכילתין בס"ד. אבל לטמאות לאחרים אפילו אי הותרה אסור לטמאות לאחרים. ועוד דקרא דלה יטמא אבל אינו מטמא לאחרים והוא מת"כ. צ"ע למאי אתי דאי כשהוא בעת שעסוק בקרוביו אמאי אסור הא אפילו לאחרים ליכא איסור תורה בחיבורין. ואי לאחר שפירש ממתו פשיטא דאסור כמו באחרים. ואולי י"ל דסבירא ליה להת"כ דאפילו בחיבורין נהי דלאו ליכא משום דמחולל הוא מכל מקום איסור תורה איכא מקרא דלה יטמא ולא לאחרים וכמשמעות הירושלמי הנ"ל בפ"ג דמכילתין דמייתי התם האי לישנא דת"כ שלא יאמר אדם כו' וטעמא דדחויה גם כן יש ליישב קצת דאי הותרה לא היה צריך לחזור ולמעט בטומאה. והיה יכול לקבור מתו אפילו באמצע קברות אחרים. אבל כיון דדחויה היא צריך למעט בטומאה כל מה דאפשר ואם כן מדברי הרמב"ם ז"ל גם כן נראה דאסור לטמאות לאחרים אפילו בעודו על כתיפו. וכן כתב הבאר הגולה שם בש"ע.
רש"י בד"ה איתיביה אביי כהן כו'. לפי גירסא זו מפרש לה בכהן גדול דמוזהר על מתו גם כן והתוס' ז"ל גרסי נזיר ע"ש. ויותר היה נראה דגרסינן כהן ומיירי בכהן הדיוט. ולא גרסינן והושיטו לו מתו אלא הושיטו לו מת אחר. והיינו הך ברייתא שהובא בירושלמי דלעיל גם כן. ולפי זה לא נצטרך למש"כ התוס' ז"ל לשיטתם דרב יוסף סמי לברייתא מקמי מתניתין. אלא ברייתא מיירי היכא דקרובו מונח על כתיפו. וכתי' הירושלמי שנטמא ברשות וכמש"כ לעיל.
תוס' בד"ה דאמר רב הונא כו' דעל הקרובים הוא מוזהר כצ"ל.
בד"ה אלא קשיא כו'. דבריהם בזה מגומגמים וכוונתם מבואר כנ"ל דבחיבורין ליכא תוספת טומאה. ואחר שפירש אם חזר ונטמא איכא תוספת טומאה. ועיין בא"מ.
בד"ה בחיבורי אדם באדם כו'. כוונת דבריהם ז"ל דחיבורי אדם באדם היינו שלישי הנוגע באדם שנגע באדם שהוא מחובר במת דזה אינו טמא טומאת ז' אלא מדרבנן. כאן בחיבורי אדם במת הנוגע בו טמא טומאת ז' מהתורה. ולדבריהם ז"ל קיימא הכי במסקנא דשלישי הנוגע מדרבנן טמא טומאת ז'. והיינו דר' ינאי דאמר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים והיינו לטומאת ז' דטומאת ערב טמא מדאורייתא. ובשבת דף י"ז כתבו דשלישי זה אפילו מדרבנן אינו טמא טומאת ז'. והוא צ"ע דהכא מוכח דטמא טומאת ז' מדרבנן. ולפי מה שפירשתי הכא דהא דשרי יוסי בן יועזר שלא בחיבורין היינו זה השלישי י"ל דלבתר דשרי יוסי בן יועזר ליכא בזה אפילו טומאה דרבנן לטומאת ז'. אלא דאם כן תיקשי הא דר' ינאי דאמר דלתרומה וקדשים גזרו. ובשיטה מקובצת כתב דליכא לפרש כפירוש התוס' דיוסי בן יועזר התיר לשלישי זה מטומאת ז'. דאם כן תיקשי הא דר' ינאי. ואין זה קושיא כל כך דהא לא קיימא הכי במסקנא התם דיוסי שרי להא. ורבא מוקי לשריותיה דיוסי בן יועזר במילי אוחרי. ואם כן לא תיקשי לר' ינאי. אבל דברי התוס' ז"ל בשבת צ"ע דהכא מוכח לשיטתם דמדרבנן השלישי טמא טומאת ז'. והם ז"ל כתבו שם דמוכח הכא דטומאת ערב טמא מדאורייתא אבל לא טומאת ז' אפילו מדרבנן.
ומדברי התוס' ז"ל בשבת שם משמע דכל טומאה בחיבורין בין על ידי אדם ובין על ידי כלים לכולם דין אחד והכל טמא טומאת ז' מהתורה. והראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' ט"מ נראה דסבירא ליה דבכלים הוי טומאה בחיבורין ד"ת. אבל באדם טומאה בחיבורין דרבנן. ועי' משנה למלך ז"ל שהאריך בזה. וגם זה פשוט דלשיטת התוס' ז"ל גם כן לא החמירו רבנן אלא בשלישי לטומאת ז' אבל רביעי לכ"ע אין בו אלא טומאת ערב מדרבנן והכי מבואר בדברי התוס' שבת שם גם כן. וזה מחדש נדפס ספר מים טהורים על הקדמתו של הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות. וכתב שם בדף י"ב בשם מרכבת המשנה דסבירא ליה להתוס' ז"ל כאן דאפילו מאה בחיבורין זה עם זה כולן טמאין טומאת ז' ולא ידעתי מנ"ל הא. ואין שום משמעות בדברי התוס' כאן. גם מה שכתב שם דגירסא אחרת היה לו להראב"ד ז"ל בגמ' בהך שינויא דכאן בחיבורי כו' עי' בדברי הראב"ד ז"ל בהלכה זו. ועוד ראיתי כמה דברים שם שאינן מוכרחים ולא רציתי להאריך. ובפ' כהן גדול בהלכות אלו יתבאר יותר בס"ד.
גמ' אבל לנזיר ועושה פסח לא. יש לדקדק דמשמע דאי טומאה בחיבורין הוי דאורייתא. היה נזיר מגלח עליו. והא אפילו נוגע בכלים שנגעו במת דטמא טומאת ז' מהתורה. אפילו הכי אין הנזיר מגלח עליהם כיון דלא נגע במת עצמו. ויש לחלק בין טומאה בחיבורין דחשיב כנוגע במת עצמו לנזיר שנגע בכלים. ולקמן פ' כה"ג יתבאר באורך בזה. ובדברי הירושלמי שם.
אבל טומאה וטומאה לא דמיטמא וקאי טומאה וביאה נמי כו'. מכאן נראה כשיטת התוס' ז"ל דלרב יוסף אפילו טומאה וטומאה בכל גוונא חייב תרתי. דלשיטת רש"י ז"ל מאי אריא דפריך לרבה דאמר טומאה וטומאה לא. הא לרב יוסף נמי תיקשי דאיהו נמי מודה דטומאה וטומאה לא היינו בחיבורין. ומאי שא בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה. וי"ל דהש"ס לא פריך אלא לרבה דמחלק בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה. ולהכי פריך מ"ש כו'. אבל רב יוסף באמת לא מחלק כלל בין זה לזה. ומכל מקום נראה דרב יוסף דאמר אפילו טומאה וטומאה. היינו משום דלמד מהא דחייב רחמנא על טומאה וביאה ולא ניחא ליה לאוקמי כהני גווני דמוקים לה הש"ס דבאין כאחת דווקא אלא אפילו עייל ידיה תחלה כדרך ביאה שקדמה לו הטומאה אפילו הכי חייב גם על הביאה. והוא הדין טומאה וטומאה נמי אפילו בחיבורין. והכי משמע בירושלמי פ"ג הנ"ל דר' יוחנן דאמר דמתרין אותו על כל פרישה. למד זאת מהא דכתיב לא יטמא ולא יבא. אלמא דחייב תרתי אפילו בזה אחר זה ע"ש. ועיין משנה למלך ז"ל בפ"ג מהל' טומאת מת מש"כ בזה. ובסוגיא דילן משמע דר' יוחנן לא מחייב אטומאה וטומאה מדמשני כאן בבית כאן בשדה.