אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שישי › דף מב.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שישי · דף מב.

דף מא:

גמ' זאת אומרת רובו ככולו כו'. ולא נתבאר למאי קאמר הכי דרובו ככולו בעלמא. ובשיטה מקובצת כתב דלענין פאת הזקן קאמר דברוב הפאה נמי חייב. וכבר כתבתי לעיל בזה דמדברי התוספתא משמע דבשתי שערות חייב לענין פאת הראש. ונראה דהוא הדין לפאת הזקן. ולענין פאת הראש כתב הרמב"ם ז"ל שיעור ארבעים או ארבעה שערות אבל לפאת הזקן לא כתב שיעור. ובאמת צ"ע איזה שיעור נאמר בה דשיעור רובו כמו שכתב השיטה מקובצת יש לפקפק בו דהא אין שיעור לגודל הזקן ויש אדם שאין זקנו מגודל כ"כ. וזה שהשאיר המיעוט עדיין רב הוא ממי שאין זקנו מגודל. ואטו השיעור הוא כל אחד לפי גידולו. והתוס' ז"ל כתבו בפ' המצניע דמלא פי הזוג חייב בפאת זקן. והדבר תמוה דהתם לא מיירי אלא בקרחה ולא בפאת זקן. ועי' בא"מ. והא דפשיטא לן גבי מצורע גם כן דבעינן דווקא כולו הוא משום דכתיב כל שערו. וכן בלוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם משמע דווקא כולו וכן כתב בשיטה מקובצת. ומשמע מכאן דגילוח הלוים היה כל שערם עם הפאות והזקן. דאי כל בשרם ל"ד ולבר מפאות הזקן והראש. אם כן מנ"ל דב' שערות בגוף מעכב בהן. והנה לענין חציצה דכתב ורחץ את בשרו ולא כתיב כל היה נראה דאי לאו הילכתא נמי אפילו מיעוט המקפיד לא היה חוצץ כיון דלא כתיב כל בשרו הוי רובו ככולו. והא דאיתמר הילכתא דבעינן רובו המקפיד היינו לקולא דבעינן דווקא מקפיד. ואם כן הא דאמרינן ביבמות דבכולו אפילו אינו מקפיד חוצץ היינו משום דהילכתא לא נאמרה אלא ברובו אבל בכולו לא איתמר הילכתא. ומשום הכי אפילו אינו מקפיד הוי חציצה. ומדברי התוס' ז"ל בסוכה נראה דהילכתא אתי דמיעוט אינו חוצץ. ולפי הנ"ל לא איצטריך הילכתא להכי דבלאו הכי גם כן הוה אמינא כיון דאיכא רוב בשרו בלא חציצה שפיר קרינן ביה ורחץ את בשרו במים. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מקוואות שלא כתב להאי דינא דבכולו חוצץ ד"ת אפילו אינו מקפיד. ולפי שיטת הראשונים ז"ל דשער יש לו דין לעצמו ככל הגוף דרוב שערו חוצץ ד"ת במקפיד. אם כן הוא הדין דגבי שערו בכולו חוצץ אפילו אינו מקפיד ד"ת. אבל הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב דעתו דשערו בכלל כל הגוף להצטרף לרוב הגוף וחולק עם הגאונים ז"ל ע"ש ואין כאן מקומו. ועי' מש"כ ביבמות שם (דף ה בחידושי.

ומה שכתב דגבי מצורע נמי יליף דבעינן כולו מדכתיב כל שערו לכאורה י"ל דבלאו הכי מוכח דכולו בעינן דאי ברובו סגי אם כן הא דכתב רחמנא ראשו וזקנו דעשה דמצורע דחי ל"ת דהקפה והשחתה ואמאי הא יכול לשייר אותן. ואפילו הכי קיים מצות גילוח ברוב גופו ורוב ראשו אלא שמע מינה דכולו בעינן. וכל שכן לפי מש"כ השיטה מקובצת ז"ל בפאת הזקן. דאינו חייב אלא ברובו אם כן וודאי איכא רוב שערו וגופו בהיתר אלא שמע מינה דכולו בעינן וק"ל.

שם מחכו עלה במערבא כו'. הכא אמרינן דבמערבא מחכו אמאי דבעי למימר דבנזיר טהור לא בעינן כולו. ובירושלמי בשמעתין איכא מאן דאמר דסבירא ליה הכי דמתניתין דנגעים דווקא בנזיר טמא אבל בנזיר טהור סגי ברוב ראשו ע"ש.

שם בעי אביי גילח והניח ב' שערות וצמח ראשו וחזר וגילחן מי מעכבי כו'. ופי' רש"י ותוס' ז"ל דחזר וגילח ב' שערות הוא דמיבעי ליה אי מצרפינן להדדי והרי גילח כולו או דילמא כיון דצמח ראשו גילוח הב' שערות לא חשיב גילוח ולא קיים מצות תגלחת. אבל אם חזר וגילח כולו וודאי קיים מצות גילוח. והא דקאמר הש"ס מי מעכבי היינו אלו השערות שצמחו אי מעכבי. או דילמא כיון דכבר קיים בהם תגלחת וחזר והשלים גם הב' שערות חשיב תגלחת בכולו ונשאר בתיקו. ואם כן אין לו תקנה. דלחזור ולגלח כולו אינו יכול מפני דעביד הקפה. ודילמא למצוה די בב' השערות לחוד. והרמב"ם ז"ל בפ"ח כתב דאם חזר וגילח כולו קיים מצות גילוח. ואם גילח הב' שערות לחוד לא כתב כלל מה דינו. וכתב הכסף משנה ז"ל דהוא ז"ל מפרש גם כן כפי' התוס' ז"ל. ומשום הכי לא כתב דקיים המצוה אלא אם גילח כולו. וממילא נשמע דאם לא גילח אלא הב' שערות לא קיים המצוה. ואין זה מובן דאם כן אמאי לא כתב לעיקר בעיא דאביי דנפקא מינה דאינו יכול לגלח כולו לכתחלה מספק. ולענין מאי כתב הא דגילח כולו דהוי מילתא דפשיטא לכ"ע. והיה נראה דלא מסתבר ליה להרמב"ם ז"ל לספוקי בהא על ידי גילוח ב' שערות לחוד יתקיים מצות גילוח וראשו מלא שער שצמח בו. על כן פי' דמיבעי ליה בגילח כולו אי חשיב תגלחת כיון דכבר גילח לרוב ראשו אינו יכול לקיים בהם תגלחת שנית. והרי זה מעוות לא יוכל לתקון. או דילמא יכול לקיים ולחזור ולגלח כולו ופסק דהוי תגלחת אם גילח כולו. וגם זה קשה כיון דהוי בעיא דלא איפשטא. אם כן אינו יכול לגלח כולו מספק דילמא לאו מצוה היא ואינו יכול לתקן עוד ועביד הקפה שלא במקום מצוה. ועוד בזה גם כן לא מסתבר לומר דלא יהיה לו תקנה גם אם חוזר ומגלח כולו כיון דתגלחת הראשונה לא כלום היתה.

וראיתי בשיטה מקובצת ז"ל שכתב בשם שיטה דצמח ראשו היינו שנצמח מעט ולא הגיע כדי לכוף ראשו לעיקרו וגילח הב' שערות. דלגלח כולו אין לו תקנה כיון שלא גדלו השערות כדי לכוף ובתגלחת הב' שערות מי יצא אי לא. אבל אם צמחו השערות כדי לכוף כו' חוזר ומגלח כולו דאחר מלאת אינו סותר אלא ז' ותו לא. כן נראה כוונת דעת השיטה. דאין לפרש כוונתו במש"כ דצריך להמתין שבעה היינו אחר גילוח השתי שערות דז"א דהא אינו סותר אלא ברוב ראשו ולא בגילוח ב' שערות.

עוד כתב שם וצמח ראשו היינו לא שהמתין עד ל' יום דאם כן עביד ליה סתירה עד גידול שער ומגלח כהלכתו אלא המתין עד שבעה וגילח לב' שערות. דאי בתוך ז' גילח לא מיבעי לן דוודאי יצא בב' השערות לחוד דאכתי ליכא שער כלל ואין מי שיעכב. אבל כיון שהמתין עד אחר ז' ימים דמה שצמח חשיב שער מי מעכבי הגילוח של ב' השערות. ואין לו תקנה השתא אפילו מגלח כל ראשו דליכא עדיין כדי סתירה. ומשמע דסבירא ליה דאחר מלאת נמי סותר ל' וכמו שכתבתי לעיל. אבל העיקר נראה כפי' רש"י ותוס' ז"ל דמיבעי ליה אי יצא בתגלחת הבא שערות לחוד. והכי איתא לבעיא זו בירושלמי את אומר בנזיר טהור רוב ראשו גילח שלישי ולא הספיק לגלחו עד שגדלו שערותיו מגלח השאר ודיו או צריך לגלח את כולו הרי מבואר דמיבעי ליה אי סגי בהשלמת גילוח משערות שהשאיר והשערות שגדלו אינם מעכבים או צריך שיחזור ויגלח כולו ומשמע אפילו אם גדלו שערות ל' יום אפילו הכי י"ל דסגי בגילוח השאר ודיו. ודברי הרמב"ם ז"ל סתומים בזה וצ"ע. ויש לדקדק אמאי לא מיבעי ליה כהאי גוונא בתגלחת מצורע דגם כן ב' שערות מעכבות בו אם גילח ושייר ב' שערות עד שגדלו שערותיו וחזר וגילח לב' שערות לחוד אי חשיב תגלחת בראשונה או בשניה או צריך שיגלח כולן. ונראה שבמצורע דתגלחת מעכבתו. וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל בפרק י"א מה' טומאת צרעת בשם התוספתא וודאי כל שהשאיר ב' שערות אין התגלחת כלום וצריך שיחזור ויגלח כולו. אבל בנזיר דאין התגלחת מעכבת אלא מצוה לחוד הוא דצריך לגלח בזה. שפיר מיבעי ליה אי קיים המצוה כיון שגילח כל ראשו אפילו שלא בבת אחת או דילמא כיון שכבר גדלו שערות שגילח אין גילוח הב' שערות חשיב להשלים התגלחת. ועי' בדברי הר"ש ז"ל שם בפ' י"ד דנגעים שהביא דברי התוספתא גילח ושייר ב' שערות בתגלחת הראשונה חזר וגילחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת הראשונה לבד. ופי' שם שחזר וגילח כל גופו בשניה. משמע דגילח ב' שערות לחוד גם בראשונה לא עלתה. והרמב"ם ז"ל כתב לדברי התוספתא גם כן בסתימות שם בפ' הנ"ל.

גמ' בעי רבא גילח אחת ונשרה אחת מהו ומסיק דפשיטא דקיים מצות גילוח כמו גילח שערה שערה. ונראה דנשרה אחת לאו דוקא אפילו נשאר שער אחת קיים המצוה דאינו מעכב אלא ב' שערות. וכי מיבעי ליה נשרה אחת ואחר כך גילח אחת דכיון שהפסיק בגילוח ושייר ב' שערות עדיין לא קיים המצוה וכיון שנשרה אחת תו אינו יכול לקיים דלא נשאר אלא אחת וגם היא כנטולה דמיא או דילמא מצרפינן שערה זו לגילוח הראשון. והרי גילח כל שערו. ומסיק אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח גם כן אין כאן ולא קיים המצוה. ופי' רש"י ז"ל מיהו בדיעבד שפיר דמי. וכן דקדק הלחם משנה ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דלעיל גבי שייר ב' שערות כתב לא עשה ולא כלום. וכאן כתב לא קיים מצות גילוח והיינו כמו שפירש"י ז"ל דבדיעבד שפיר דמי. ונראה דאין חילוק בזה. אבל כן הוא עיקרן של דברים דאם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום היינו שלא קיים המצוה וכל שיש בידו לתקן היינו שיכול לגלח הב' שערות צריך לגלחן ולקיים המצוה אבל אם נשרו אפילו שתיהם אין בידו לתקן עוד ולא קיים המצוה ולאו משום דבדיעבד שפיר דמי אלא משום דמה יעשה עוד דלחזור ולגדל שער ולגלחו אינו מחויב דכבר הקריב קרבנותיו ואין תגלחת מעכבת בו אלא צריך לקיים המצוה לבד. וזה אין בידו עוד דכבר אין לו שער. ולר"א דאמר תגלחת מעכבת הוא דצריך לחזור ולגדל שער ז' ימים. ועיין בזה בפרק א' מה' נזירות בכסף משנה ובלחם משנה שם.

משנה נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ופי' התוס' ז"ל דחופף ומפספס היינו בנתר וחול. ואף על גב דקרובין להשיר שער אמרינן בגמ' דר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר והכא אינו מתכוין להשיר שער. אבל לא סורק מפרש בגמרא משום דכל הסורק להשיר נימין מדולדלין מכוין. משמע דסורק גם כן לאו פסיק רישא הוא דאם כן אפילו אינו מתכוין להשיר נימין אסור דמודה ר"ש דפסיק רישא כו' אלא לא הוי פסיק רישא ואפילו הכי אסור דמכוין הוא להשיר נימין. ועל פי זה אינו מובן פירש"י ז"ל בשבת דף נ' שכתב בטעמא דלא סורק משום פסיק רישא והכא לא משמע כן. ובשיטה מקובצת כתב גם כן דלא סורק הוא דהוי פסיק רישא ולא ימות כדמפרש בגמרא עכ"ל. ולא הבנתי דאדרבא בגמרא משמע דהאיסור משום כוונה הוא. וי"ל דמפרש הכי דסורק מתכוין להשיר נימין מדולדלין. היינו להסיר ערבובי שער זה מזה. ומפני זה פסיק רישא הוא להשיר שער אבל לא שיתכוין להשיר השער. ובירושלמי איכא מ"ד דבכהאי גוונא אפילו פספוס אסור דאיתא התם תני חדא מפספסים בקילקין ותני חדא אין מפספסין. ומשני כאן בבריא כאן בתש. פי' קילקין היינו מי ששערו מעורב יותר מדאי ובזה אסור אפילו פספוס בתש כיון דמתכוין להסיר ערבוב שערו באדם תש וודאי משיר שער אפילו על ידי פספוס. ועיין פירוש הפני משה. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאיסור סורק הוא משום כוונה להשיר שער ורש"י גריס הכי בגמרא להשיר נימין כו'. ועיין בא"מ.

משנה, ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער. ופליג את"ק דמתיר לחוף אפי' בנתר וחול ור' ישמעאל סבירא ליה דבאדמה אסור לחוף מפני שמשרת השער. ובגמרא מיבעי לן מפני שמשרת קאמר אבל אי ידעינן אדמה דלא מתרא מותר לחוף או דילמא מפני המשרת קאמר וכל מיני אדמה אסורין. וצריך לדקדק בטעמא דר"י אי משום דסבירא ליה דהוי פסיק רישא או משום דסבירא ליה כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור. וקצת נראה דטעמא משום פסיק רישא דאי משום דבר שאין מתכוין אם כן למה קאמר ר' ישמעאל מפני שמשרת כו' הא ת"ק נמי מודה דפעמים משרת אלא דהוי דבר שאין מתכוין והוי ליה למיתני ר"י אוסר לחוף באדמה משום דדבר שאין מתכוין אסור. ולפי שיטת התוס' ז"ל דת"ק נמי מיירי בנתר ואדמה יש לדקדק עוד למה ליה למימר כלל לא יחוף באדמה לימא סתמא ר"י אומר לא יחוף. וצריך לומר דלשיטת התוס' ז"ל נמי בכלל דברי ת"ק כל חפיפה בין ביד בין בנתר ואדמה ור' ישמעאל מודה בחפיפה ביד אבל באדמה פליג. ועל כרחך היינו דבאדמה ודאי משרת והוי פסיק רישא דאי משום דבר שאין מתכוין אפילו חפיפה ביד ליתסר דהא טעמיה דת"ק הוא משום דדבר שאין מתכוין מותר בכל חפיפה אפילו ביד. ואם כן לר"י ליתסר אפילו חפיפה ביד אלא שמע מינה דטעמיה דר"י הוא משום דסבירא ליה דבאדמה הוי פסיק רישא.

אבל הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דר"י לא פליג עם ת"ק דת"ק מיירי בחפיפה ביד או בצפרנים דזה מותר משום דבר שאין מתכוין ור' ישמעאל אמר דבאדמה לא יחוף מפני שמשרת כו' והוי פסיק רישא והיינו דפסק כר' ישמעאל ועיין בכסף משנה ובלחם משנה ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות. אבל קשיא טובא לשיטתו מהא דאמרינן בשבת דף נ' גבי הא דפליגי התם אי חפין הכלים בנתר וחול ומוקי לברייתא דמתיר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ופריך עליו מהא דתני בסיפא דהך ברייתא אבל לא יחוף ראשו בנתר וחול ואי ר"ש הא תנן נזיר חופף ומפספס כו' אלמא דת"ק דמתניתין מתיר אפילו באדמה היינו נתר וחול. וראיתי בלחם משנה פ"א מהלכות שבת שהרגיש בזה וכתב דהוא ז"ל פסק כרבי ישמעאל דאוסר לחוף באדמה והיינו משום דסבירא ליה דהוי פסיק רישא. והיינו דלא כתב להתיר חפיפת הראש בנתר לענין שבת. אבל בפי' המשנה לא משמע דסבירא ליה דפליגי דאם כן למה מפרש חופף ומפספס דת"ק דוקא ביד או בצפרנים הא ת"ק מתיר אפילו באדמה אלא ודאי משמע דסבירא ליה דליכא פלוגתא בזה כלל. ות"ק ביד או בציפורן הוא דשרי. ואם כן קשה כנ"ל. מאי פריך התם ממתניתין דשרי ביד אנתר וחול דהויא אדמה דאסור לכ"ע דהוי פסיק רישא. ועוד קשה אפילו לשיטת התוס' ז"ל דר"י פליג את"ק באדמה ומטעם דהוי פסיק רישא. אם כן אמאי לא מוקי התם הא דלא יחוף ראשו כר"י דהכא. אבל לענין כלים סבירא ליה כר"ש דהוי דבר שאין מתכוין. ואי נימא דטעמא דר' ישמעאל משום דדבר שאין מתכוין אסור אתי שפיר דלא מצי לאוקמי התם כר"י.

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה גם כן דטעמא דתרווייהו איסור סריקה וחפיפה באדמה הוא משום דוודאי משיר השער והוי פסיק רישא ע"ש. אלא דקשה לפי זה מש"כ שם ואם עשה כן אינו לוקה וכיון דהוי פסיק רישא אמאי אינו לוקה הא גבי שבת חייב מיתה בפסיק רישא. וכמבואר בדבריו פ"א מהלכות שבת. ובשלמא אי נימא דטעמא דסריקה אסור הוא משום דקמכוין י"ל דמשום הכי אינו לוקה כיון דלאו פסיק רישא הוא. ואם כן הוי כהתראת ספק דשמא לא ישיר את השער. וכן נראה בכל דבר דלאו פסיק רישא אף על גב דמכוין לית ביה לא חיוב מיתה ולא מלקות. אבל אי משום פסיק רישא אמאי לית ביה מלקות. והיה נראה לומר דע"כ לא מיחייב בפסיק רישא אלא כגוונא שכתב הרמב"ם ז"ל דצריך לו ראש של עוף לשחוק התינוק וקוטע ראשו בשביל זה אף על גב דאין כוונתו לקטיעת הראש עצמו אלא בשביל שחוק התינוק מכל מקום הרי קעביד מלאכה זו לבדה בידים וחייב עליו אף בלא כוונה. אבל בכגון זו דמתניתין דאין עושה השרת השער לבד אלא עיקר המלאכה הוא הסריקה וממילא בא גם לידי השרת שער. בזה אין כאן איסור דאורייתא דלא קעביד מלאכת איסור לבד והדברים ארוכים בזה. וכבר נתארכו הדברים בספרים הראשונים והאחרונים בענין זה ואין כאן מקומו להאריך בזה ועיין בזה במנחות גבי פלוגתא דרבה ורבא גבי נתכוין להעלות תינוק והעלה תינוק ודגים ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת.

ועיין בא"מ שכתב ליישב דברי רש"י בשבת שכתב דסורק אסור משום פסיק רישא ואפילו הכי צריך למימר הכא דמתכוין להשיר נימין דאי לאו הכי הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה דמותר לדברי הערוך ז"ל. וזה אינו דדוקא גבי שבת הוא דסבירא ליה הכי אבל לא בשאר איסורין.

משנה, היה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת. בירושלמי (הלכה ד') אמתניתין אמרינן דהא דאינו חייב אלא אחת היינו היכא דהתחיל בשתית מים והתרו בו אם תשתה הכוס יין גם כן תתחייב עשרה מלקיות דיש בו עשרה זיתים אפילו הכי אינו מקבל התראה בדעת הזאת ואינו חייב אלא אחת. אבל אם לא היה לפניו אלא כוס יין לבד ואמרו לו אם תשתהו תתחייב עשרה מלקיות מקבל התראה בדעת הזאת וחייב עשרה מלקיות והביא הר"מ ז"ל והרע"ב ז"ל בפירוש המשניות במס' מכות לדברי הירושלמי הנ"ל. אבל בחיבורו לא כתב כן. ונראה דמש"ס דילן מוכח דלא סבירא ליה הכי. וכמש"כ לעיל גבי אוכל אשכול של ענבים דחייב חמש משום ה' שמות. ועל כרחך מיירי שהתרו בו משום כולם. ואי כדברי הירושלמי מאי אריא משום דהוי ה' שמות הא אפילו בשם אחד אם התרו בו משום חמשה זיתים חייב חמש. וכן מצינו איסורים רבים כגון חלב שור וכשב ועז. ולחם וקלי וכרמל דשקיל הש"ס וטרי אי חייב על כל אחת ואחת. ועל כרחך התרו בו על כל אחת ואחת. ואם כן מאי אריא משום תרי מיני הא בלאו הכי חייב משום ה' התראות. אלא די"ל דהירושלמי דוקא קאמר שיתרו בו שתתחייב עשרה מלקיות וכי מקבל עליו חייב כולם אפילו באיסור אחד והני דוכתי מיירי שלא אמרו לו מספר המלקיות אלא התרו בו אל תאכל חלב שור וכשב ועז וכדומה. דאי לאו דהוי תרי מיני לא היה חייב אלא אחת. ומדברי הירושלמי האלו סייעתא למש"כ לעיל גבי אשכול של ענבים דהיכי חייב חמש הא על כרחך לא אכיל לה באכילה אחת ואם כן אכילה השניה הוי לאחר כדי דיבור של התראה וכתבתי שם דכל שהתחיל לאכול האיסור תוך כדי דיבור חייב גם כן על אחר כדי דיבור. והרי מוכח כן מדברי הירושלמי הנ"ל דנהי דהתרו בו שיתחייב עשרה מלקיות מכל מקום אכילות האחרונות הוי אחר כדי דיבור אלא שמע מינה דכל שהתחיל לעבור על ההתראה מיד חייב על הכל גם לאחר כדי דיבור.

ואחר העיון כבר נאמרו דברים אלו בש"ס מכות דף כ' גבי הא דתנן הקורח ה' קרחות חייב על כל אחת ואחת כו'. ופריך הש"ס שם היכי דמי אי בחמש התראות פשיטא אי בהתראה אחת לא מיחייב אלא חדא. וכדתנן היה שותה יין כו'. ומשני דסך נשא ה' אצבעות והניח כולן בבת אחת דהתראה אכולהו קאי. ומשמע מפירוש רש"י ז"ל שם דבזה אחר זה אם לא היה רק התראה אחת אינו חייב אלא אחת. אף על גב דילפינן מקרא דחייב על כל קרחה וקרחה. מכל מקום על ידי התראה אחת אינו חייב אלא על הראשונה שהיתה תוך כדי דיבור של התראה. ושמע מינה דאפילו התחיל לעבור תוך כדי דיבור אינו חייב על אחר כדי דיבור אלא צריך שיהיה כולן תוך כדי דיבור של התראה. ואי לאו דאיתרבי דחייב על כל קרחה וקרחה לא היה חייב אלא אחת כמו בב' זיתי חלב בבת אחת. והכא חייב על כל אחת ואחת.

אבל התוס' ז"ל כתבו התם דגם בזה אחר זה חייב על כל אחד ואחד אפילו בהתראה אחת ולא מצי למימר אישתלאי כל שהתחיל לעבור תוך כדי דיבור. וכתבו שם דהוי מצי לאוקמי אפילו בזה אחר זה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים משמע דסבירא ליה כפי' רש"י שכתב שם דחייב על כל קרחה והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת. ובתר הכי כתב לאוקימתא דהש"ס דסך נשא ה' אצבעות אף על פי שלא היתה אלא התראה אחת חייב על כאו"א משמע דבגוונא אחריני ליכא אלא מלקות אחת. ומוכח מכאן דלא כהירושלמי דלעיל דהתראה זו שמתרה אותו דיש בו עשרה זיתים ותתחייב י' מלקיות לא עדיף מהתראה אחת גבי קרחה. דבקרחה כל חדא הוי כאיסור בפני עצמו. וכיון דהכא אינו חייב אלא על זו שהיתה תוך כדי דיבור של התראה ה"נ בדינו של הירושלמי כן הוא. אבל לשון הרמב"ם ז"ל קצת קשה מש"כ והוא שהתרו בו על כל קרחה דאם כן פשיטא כדפריך הש"ס ולמה לי קרא להכי. וגם עיקר שיטה זו דבהתראה אחת בזה אחר זה לא מיחייב אלא חדא אפילו באיסורין שחילקן הכתוב כמו גבי קרחה קשה מאוד. וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם מהא דעשרה יוחסין. וגם מהא דלעיל באשכול של ענבים תיקשי גם כן אמאי חייב חמש וכמו שהקשיתי לעיל. ועוד תיקשי מהא דתנן התם דחייב על הראש שתים ועל הזקן חמש. וה"ד אי בהתראה אחת אמאי לקי על כל פאה. ואי בשהתרו בו על כל פאה. אם כן פשיטא ובנזיר נמי הדין כן. ודוחק לאוקמי התם שגילח מכולם בבת אחת דזה דבר שאי אפשר אם לא בחמשה בני אדם. וגבי פאת הראש כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים (הלכה א') דחייב שתים אפילו בבת אחת והתראה אחת. והתם י"ל שפיר בבת אחת. דבב' ידיו גילח לב' הפאות כאחת ועיין מהרש"א ז"ל שם במשנה דחייב על הזקן שתים כו' בפירש"י שם. אבל בגילוח הזקן דאיכא ה' מלקיות על כרחך אי אפשר אלא בזה אחר זה. וממה נפשך אי בהתראה אחת אמאי לוקה חמש ואי בהתרו בו לכל פאה פשיטא. ושם במשנה פליג ר' אליעזר ואמר אם נטלן כאחת אינו לוקה אלא אחת. אבל אם הגביה ידו לכל פאה גם ר"א מודה דחייב על כל פאה. ועל כרחך צריך לומר דר"א מיירי בהתראה אחת לכולם דאי התרו בו לכל פאה ופאה אפילו לא הגביה ידו אמאי אינו חייב אלא אחת. אבל בהתראה אחת סבירא ליה לר"א אם לא הגביה ידו אין הפאות מחלקות והכל השחתה אחת היא אבל כשהפסיק והגביה ידו בנתים חייב על כל אחד ואחד ושמע מינה דאפילו בזה אחר זה סגי בהתראה אחת.

ובהכי נתיישב לי מה דהוי קשיא לי בטעמיה דר"א אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת ואמאי הא משמע בחולין פ' אותו ואת בנו דלמ"ד דאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב ב' חטאות הוא הדין דלוקה שתים על ב' זיתי חלב בהתראה אחת. והרי ר"א סבירא ליה בכריתות דחייב שני חטאות על ב' זיתי חלב בהעלם אחד. ואם כן הכי נמי ליחייב על כל פאה אפילו נטלן כאחת. ולפי הנ"ל ניחא דהכא הכל גילוח אחד הוא. ואין בזה אלא לאו אחד והוי כמו אכל ב' זיתי חלב באכילה אחת דלכ"ע אינו חייב אלא אחת. ומכאן משמע דבזקן אינו חייב אלא על גילוח כל הפאה ולא על ב' שערות ממנו דאי לאו הכי אם כן לר"א אשכחינן כמה מלקיות בהשחתת זקן כיון דסבירא ליה דלוקה על ב' זיתי חלב אם כן על כל ב' שערות לוקה חדא מלקות. ומפשטא דמתניתין ומדברי התוספתא שם במכות משמע דגם לר"א ליכא אלא חמש מלקיות על ה' פאות ולעיל דאמר ר"א בשותה יין כל היום דאינו חייב אלא אחת אם הוא בהתראה אחת דר' אלעזר הוא ולא ר' אליעזר דלר' אליעזר אפילו ביין חייב על כל אחת כמו בב' זיתי חלב. ועיין מש"כ לעיל בזה ובתוספתא בנזיר ומכות מבואר להדיא לר"א דהתראה אחת על היין הוא דאינו לוקה אלא אחת אבל אכל חרצנים וזגים כו' חייב על כל אחד ואחד אפילו בהתראה אחת. וקשיא טובא על דברי הרמב"ם ז"ל שהצריך גבי קרחה שיתרו בו על כל קרחה וקרחה.

ומאי דכתיבנא דמאן דסבירא ליה ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב היינו דווקא בב' אכילות אבל לא באוכל ב' זיתים כאחת לא משמע הכי בשבת ד' צ"ג גבי מוציא אוכלין בכלי דבעי למימר דחייב ב' על האוכלין ועל הכלי למ"ד ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב אף על גב דחד הוצאה הוא. וכן משמע בחולין שם דשחט את בתה סופג שמונים לסומכוס משום דהוי ב' זיתי חלב בהעלם אחד דסבירא ליה דחייב אף על גב דלא עשה אלא איסור אחד היינו שחיטת בתה. ועוד אמרינן התם הזורע כלאים כלאים חייב ובעי למימר דחייב ב' אפילו בבת אחת ובהתראה אחת אלמא דאפילו עשה או אכל כאחת ב' שיעורי איסור חייב שתים. ועיין רש"י ז"ל שפי' התם בבת אחת. היינו בידו אחת חטה וחרצן ובידו השני שעורה וחרצן. משמע דדווקא בכהאי גוונא הוא דחייב שתים אבל אם יש בידו אחת חטה ושעורה וחרצן לכ"ע אינו חייב אלא אחת. אף על גב דאיכא ב' מיני כלאים.

ובחולין שם אמרינן אלא בבת אחת ובהתראה אחת. וכ' התוס' ז"ל התם דאו בהתראה א' קאמר ואפילו בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת לרבנן כדתנן במתניתין לענין נזיר. ואם כן משמע דבבת אחת אפילו בב' התראות היינו שהתרו בו שתעבור על שני איסורי כלאים אפילו הכי אינו חייב אלא אחת משום דהכל לאו אחד הוא ואם כן מוכח מהא נמי דלא מהני אם התרו בו מנין שיעור מלקות שיש בו ודלא כהירושלמי דלעיל ודווקא בזה אחר זה הוא דהתראות מחלקות.

ושבתי עוד לדברי הרמב"ם ז"ל גבי קרחה שהצריך שיתרו בו על כל קרחה וקרחה היינו משום דסבירא ליה דנהי דחייביה רחמנא על כל קרחה וקרחה מכל מקום חשיב לו הכל לאו אחד ולא יחלק כמו ב' מיני איסורין ולא מהני אלא לענין בת אחת לחייבו על כל קרחה וקרחה והיינו דכתב כן גבי פאות הראש גם כן דחייב בהתראה אחת בבת אחת אבל מפאות הזקן אכתי תיקשי דהא מוכח דאפילו בזה אחר זה ובהתראה אחת חייב חמש. וכנ"ל מדברי ר' אליעזר דמתניתין התם. ואולי י"ל דת"ק מיירי בהתרו בו לכל פאה. ובאמת ליכא קרא יתירא לחייב על כל פאה ופאה. וכמו שכתב רש"י ז"ל שם. ור"א דמיירי בהתראה אחת מדמחלק בין נטלן כאחת להגביה ידו בין זה לזה היינו משום דלטעמיה אזיל דסבירא ליה ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים. ועדיין אין הדברים ברורים אצלי וצריך אני להתלמד בזה ועי' בדברי הרע"ב ז"ל שם במכות שכתב בטעמא דר"א באם נטלן כאחת דאינו חייב אלא אחת הוא משום דהוי כב' זיתי חלב בהעלם אחד. ולפי הנ"ל א"א לומר כן דהא ר"א סבירא ליה דחייב שתים על ב' זיתי חלב בהעלם אחד. ועוד דאם כן אפילו הגביה ידיו בנתים לא ליחייב אלא אחת.

ועל שיטה זו דבאיסורין מחולקין אפילו בהתראה אחת חייב על כל אחד ואחד. גם כן יש לדקדק דאם כן אם עבר ג' איסורין זמן רב זה אחר זה יתחייב על כולן על פי התראה ראשונה זה לא מסתבר. ואם כן איזה שיעור יש לדבר. ואולי י"ל דצריך שיעבור השניה תוך כדי דיבור של הראשונה וכן השלישית תוך כדי דיבור של שניה. ועיין בכתובות פרק אלו נערות דף ל"ג לענין התראת עדים זוממים. ובדברי התוס' ז"ל שם. ועיין בתוי"ט במכות שם שכתב דהתראת מלקות שיהיה תוך כדי דיבור למידין מדאיתקש מלקות לשאר דינים למיתה והרי שם בפרק אלו נערות מבואר דבעינן תוך כדי דיבור לענין מלקות.

ועיין בדברי הרע"ב ז"ל במכות שכתב דהא דחייב אחת בשותה יין כל היום היינו על שתיה ראשונה שהיא תוך כדי דיבור של התראה משמע דעל שאר השתיות פטור משום דיכול לומר אישתלאי. ולכאורה זה סותר לדברי הירושלמי שהביא שם דאם כן אפילו אמרו לו כך וכך זיתים יש בו כו' אכתי יכול לומר אישתלאי. והא דאינו חייב אלא אחת בלאו הכי ניחא משום דהכל איסור אחד. וצ"ע רב בדינים אלו בדברי הראשונים ז"ל.

ועיין בירושלמי לעיל פ"ג במשנה מי שנזר והוא בביה"ק דמוקי ר' יוחנן לכולהו בבי דמתניתין שלא היה הפסק בנתים אבל אם הפסיק בנתים לוקה על כל אחת ואחת והוא כשיטתו כאן ועיין מש"כ שם.

ועיין בשיטה מקובצת ז"ל שכתב צריכותא להני תלתא בבי דמתניתין דאי אשמעינן יין הוה אמינא ביין הוא דחייב על כל חדא אם התרו בו משום דיין אינו סותר אבל טומאה דסתרא אימא לא ליחייב אלא חדא ואי תנא טומאה שאני טומאה דחמירא דסתרא הכל אבל תגלחת דאינו סותר אלא שלשים יום הוה אמינא דלא מיחייב אלא חדא ע"ש. ואין זה מובן דמהו חומר היא זו דטומאה סותרת הכל וכי בשביל זה יתחייב יותר. ויותר היה נראה לעשות הצריכותא כסדרא דמתניתין דאי תנא תגלחת הוה אמינא דבתגלחת הוא דחייב משום דאינה סותרת הכל. אבל טומאה דסותרת הכל אימא לא ליחייב תרתי. וגם הך צריכותא דתגלחת סותרת אינו מובן דהא אינה סותרת אלא רוב ראשו וחיובא איכא על כל שער ושער אבל בלאו הכי איכא למיעבד צריכותא דאי תנא יין הוה אמינא דווקא יין דכל חדא שתיה לעצמה היא דמסתמא מפסיק בין שתיה לשתיה וכמו שכתב רש"י ז"ל שם במכות דשתיה בבת אחת כל היום ליכא. אבל במגלח דאפשר לגלח כולו כאחת בלי הפסק אימא לא ליחייב קמ"ל דאפילו הכי בב' התראות חייב על כל אחד ואחד. וד' רש"י ז"ל במכות הנ"ל לא הבנתי דמאי נפקא מינה אם שתה בבת אחת אי בזה אחר זה. ועיין תוס' ז"ל שם דף כ' ע"א בד"ה לחייב כו' מש"כ שם וטומאה וודאי איצטריך כדאמרינן בגמרא אף על גב דכבר מחולל הוא. ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה