קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף מא.
גמ' ור"א מ"ט יליף מראשו כו'. לפי שנא' תער לא יעבור כו'. וכתבו רש"י ותוס' ז"ל דר"א סבירא ליה כר' יונתן לעיל דבשאר מעבירין פטור. והיינו דסבירא ליה לר' יונתן דאפילו עשה דקדוש יהיה ליכא גבי שאר מעבירין דאי סבירא ליה כרבי יאשיה דאיכא עשה אף על גב דלאו ליכא מכל מקום לא שמעינן דבתער דלשאר מעבירין גם כן איצטריך קרא דדחי עשה דקדוש יהיה אלא שמע מינה דלר"א ליכא איסור כלל בשאר מעבירין. והרמב"ם ז"ל שכ' בסך נשא דעובר בעשה. על כרחך צריך לומר דפסק כר' יאשיה. וכמש"כ לעיל לדעתו דלא מפרש כפירוש התוס' ז"ל דר' יאשיה מיירי בשלא העביר מעיקרו היינו שלא כעין תער. כדמוכח מדבריו דבכהאי גוונא ליכא איסור כלל. אלא גם ר' יאשיה מיירי שהעביר מעיקרו כעין תער וכמש"כ. או דיליף לאו מקדוש יהיה או דסבירא ליה דליכא אלא עשה בשאר מעבירין. ופסק בזה כאידך תנא דלוקה משום לא יעבור גם בשאר מעבירין. אבל בסך נשא דאין כאן מלקות מטעמא שכ' לעיל מכל מקום עשה דקדוש יהיה שפיר איכא וכר' יאשיה. ומכל מקום יש לדקדק מאי שנא דבסך נשא אף על גב דליכא לאו דלא יעבור. מכל מקום איכא עשה דקדוש יהיה ובשלא כעין תער דליכא לאו גם עשה דקדוש יהיה ליכא גביה. ומ"ש ונראה דלדברי הרמב"ם ז"ל דשלא כעין תער. היינו שהניח שער כדי לכוף ראשו לעיקרו. אם כן לא שייכא גביה עשה דקדוש יהיה דהא אכתי איכא גידול פרע כיון שהניח שיעור שער בכ"מ. ואתי שפיר לפי זה קושית התוס' ז"ל לעיל אמאי לא קאמר דתער אתי לאשמעינן דבעינן כעין תער. ולפי הנ"ל ניחא דמסברא הוא דאמרינן הכי. דבעינן כעין תער. דאי לאו הכי וודאי לאו גילוח הוא. ולפי זה הא דס"ד גבי זקן דבמספרים נמי אסור אי לאו קרא דלא תשחית. היינו נמי מספרים כעין תער. אבל שלא כעין תער וודאי ליכא איסורא כיון דהניח שיעור שערות. וניחא נמי בזה הא דתניא בתוספתא גבי פאת הראש עד שיקיפנו בתער. ופי' התוס' ז"ל כעין תער. ודקדקתי לעיל מנ"ל הא דבעינן בראש כעין תער. כיון דלשיטת התוס' ז"ל לא ילפינן ראש מזקן ובראש חייב בכל המעבירים. ולפי הנ"ל מסברא הוא דקים לן הכי. אלא דכל זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם דכעין תער היינו שלא הניח כדי לכוף כו'. אבל לדברי התוס' ז"ל דכעין תער היינו שלא הניח שער כלל וודאי תיקשי מנ"ל דבהקפת הראש בעינן כעין תער.
ועוד ניחא ליה לדברי הרמב"ם ז"ל הא דממעטינן מלא תשחית מספרים אפילו כעין תער. והיינו משום דאפילו כעין תער ליכא השחתה עדיין דנשאר קצת מן השערות. אבל לדברי התוס' ז"ל דכעין תער היינו שמשחיתו לגמרי מעיקרו. אם כן היכי ממעטינן לה מלא תשחית הא במספרים כעין תער גם כן איכא השחתה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל דף מ' בד"ה ובתער ע"ש. אבל אכתי איכא למידק למש"כ דהא דממעטינן מספרים היינו אפילו כעין תער רק משום דליכא השחתה. אם כן בתער גופא נמי נימא הכי דאם גילח בתער ולא השחית פטור. וצריך לומר דתער וודאי דרכו להשחית לגמרי אבל כל שלא הניח כדי לכוף כו' חשיב כעין תער. וכבר עמדתי לעיל על מה שלא הזכיר הרמב"ם ז"ל בפאה וזקן היתר מלקט ורהיטני ולא כתב אלא דמותר ללקוט במספרים. דלא נאסר אלא השחתה בתער. ויותר קשה על הכסף משנה ז"ל שכתב על זה דמותר ללקט במספרים פלוגתא דר"א ורבנן ופסק כרבנן. וזה אינו דבמספרים ר"א נמי מודה דשרי ולא אסר אלא במלקט ורהיטני וזה לא הוזכר בד' הרמב"ם ז"ל. ואולי זה בכלל דבריו שכתב לא נאסר אלא השחתה בתער דווקא ולא במלקט ורהיטני ועדיין צ"ע.
תוס' בד"ה ופריך כדלעיל כו'. והקשו אמאי לא קאמר הכא האי קל וחומר דלעיל ע"ש שתירצו על נכון אבל לפירוש רש"י לעיל וודאי תיקשי אמאי לא קאמר ק"ו דלעיל ע"ש.
ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה כו'. יש לדקדק אמאי לא ניחא ליה להש"ס דרבנן נמי מוקי לראשו בנזיר דליכא למילף מזקנו דהוי לאו שאינו שוה בכל וכדאמרינן בריש יבמות. והיה נראה לומר דלרבנן לא איצטריך למצורע נזיר. דלרבנן אין בו אלא לא תעשה גרידא דעשה דקדוש יהיה איצטריך לשאר מעבירין. וכר' יאשיה לפי' התוס' לעיל. ולר' יונתן הוא דאמרינן דאתי ללאו ועשה. משמע דלר' יאשיה עשה דקדוש יהיה לא קאי אלא אשאר מעבירין. וללאו גרידא לא איצטריך קרא דעל כרחך למאי דאמרינן השתא דלרבנן ראשו אתי להקפת כל הראש שמה הקפה. וזקנו אתי לאשמעינן דמצורע בתער אם כן מנ"ל דעשה דוחה לא תעשה השוה בכל. על כרחך צריך לומר דמגדילים ילפי ואם כן ללאו דנזיר לא איצטריך. ולהכי פריך ראשו מאי דרשי ביה. ומשני דאתי לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה. ואתי שפיר לפי זה קושית התוס' ז"ל לקמן בד"ה ואי כתב ראשו. שהקשו מנ"ל לרבנן דמצורע דחי לאו דנזיר.
ומה שתירצו דלרבנן הוי לאו דנזיר גם כן אינו שוה בכל. צ"ע דהש"ס בריש יבמות ולקמן בפ' ב' נזירים סבירא ליה בפשיטות דלאו דנזיר שוה בכל הוא. ומה שתירצו עוד דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא נזיר ולא שנא אינו נזיר גם כן אינו מובן. דאם כן דאיצטריך ראשו לנזיר מנ"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה הא איצטריך ראשו לנזיר. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דלנזיר לא איצטריך דמגדילים נפקא. ועל כרחך ראשו אתי ללאו דהקפה ולאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה. אלא דאין זה מוכרח. דלר' יאשיה לא קאי עשה גם היכא דעבר בלאו. ומדברי הרמב"ם ז"ל גם כן לא משמע כן וכמו שיתבאר בס"ד. וכן בגמרא לקמן לא משמע כן. ועוד יש לומר דלרבנן לא איצטריך ראשו למצורע נזיר משום דכבר שמעינן לה מוהתגלח. דילפינן מינה בת"כ דאפילו הוא נזיר יכול לגלח סביב הנתק. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' טומאת צרעת. ואם כן כל שכן דתגלחת מצוה דוחה לא תעשה דנזיר. וכי תימא אם כן תיקשי לר"א למה לי ראשו לנזיר הא שמעינן לה מוהתגלח דזה אינו דלר"א לא איצטריך והתגלח לזה דהא תגלחת הנתק הוא בכל דבר. כמבואר שם בדברי הרמב"ם ז"ל. ועל כרחך לא דחי ללאו דנזיר דהוא דווקא בתער לר"א דהא אפשר לקיים שניהם.
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נזירות (הלכה ט"ו) כתב בזה דבר חדש דתגלחת מצורע דוחה לאיסור נזיר משום דעשה דמצורע דחי לא תעשה דנזיר. וא"ת עשה ולא תעשה הוא ובכל מקום אין עשה דוחה עשה ולא תעשה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו וספירו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ויכא אלא לא תעשה לבד ולהכי דוחה עשה הלא תעשה. והוא דבר של טעם מאוד וראוין למי שאמרן. אבל כבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ז דהא אמרינן בריש יבמות (דף ה ע"א) ולקמן בפ' שני נזירים דהוי עשה ולא תעשה שישנו בשאלה. ונראה דחיליה ז"ל הוא כמש"כ מדמוקי רבנן לראשו ללאו דהקפה ולא לנזיר שמע מינה דליכא בזה אלא לא תעשה גרידא ולא איצטריך קרא להכי דממילא שמעינן דעשה דוחה לא תעשה. ומטעם שכ' ז"ל דעשה דקדוש יהיה ליכא במצורע בימי חלוטו וספירו. והא דאמרינן דהוי עשה ולא תעשה שישנו בשאלה נראה לומר דזה תליא בפלוגתא דתנאי לעיל דלמאן דיליף שאר מעבירין מקדוש יהיה אם כן על כרחך עשה דקדוש יהיה איכא נמי בימי חלוטו וספירו. דאי לאו הכי אטו בימי חלוטו וספירו יהיה מותר לגלח בשאר מעבירין. ואליביה הוא דאמרינן דנזיר הוי עשה ולא תעשה אבל לאידך תנא דיליף שאר מעבירין מלא יעבור שפיר י"ל דבימי חלוטו לא הוי עליה עשה דקדוש יהיה כיון דאין עולין ולא הוי אלא לא תעשה לחוד. אלא דאכתי תיקשי אטו בימי חלוטו מותר הוא לסוך נשא דאין בו אלא איסור עשה דקדוש יהיה כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. ועוד תיקשי מגילוח הנתק למה נדחה מפני עשה הא ימי הסגרו עולין לו ואם כן יש בו עשה ולא תעשה וכי תימא שאני התם דכתיב והתגלח אם כן מה הקשה כאן דהרי נזיר עשה ולא תעשה הוא ומאי קושיא הא מצינן למילף מוהתגלח דעשה דמצורע דוחה עשה ולא תעשה דנזיר ועיין במשנה למלך ז"ל בפ"ז מהלכות טומאת צרעת. והא לא תיקשי לר"א למה לי ראשו למצורע ונזיר תיפוק ליה מקרא דוהתגלח כמש"כ לעיל דלר"א על כרחך לא דרשינן והתגלח להא מילתא דהא אפשר לקיים שניהם ובלאו הכי נראה דדרשא דוהתגלח ואפילו נזיר לאו דרשא גמורה היא דהא איצטריך לכל אדם ולכל דבר וגם אין זו עשה גמורה וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם ותיקשי לדברי הרמב"ם ז"ל מאי טעמא נדחית עשה ולא תעשה דנזיר.
והתוס' ז"ל בריש יבמות הקשו למה לא ילפינן בעלמא דעשה דוחה לא תעשה ועשה במה הצד מנזיר והשחתת זקן. ותי' דעשה דמצורע עדיף דגדול השלום. ואכתי אמאי לא ילפינן מגילוח סביב הנתק דלא שייך גביה גדול השלום למ"ד דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה והוא הדין בימי הסגרו כדאיתא במ"ק והתוס' ז"ל שם ביבמות הקשו כנ"ל למ"ד מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה אכתי אמאי לא ילפינן. ולכאורה אין כאן קושיא דהא ראשו וזקנו כתיב בתגלחת שניה שאחר ספירה ובהא לכ"ע איכא גדול השלום וי"ל דכוונתם מתגלחת ראשונה דהיא נמי דחיא לכל הני לאוין דראשונה ושניה שוין הם לכל דבריהם כדאיתא במשנה דנגעים אלא דלפי זה עדיפא הוי להו להקשות מנ"ל דתגלחת ראשונה דוחה לאוין אלו דילמא דווקא תגלחת שניה דכתיב גבה ראשו וזקנו ומשום גדול השלום אבל בתגלחת ראשונה מנ"ל דדוחה וגם זה לא תיקשי דילפינן מהדדי תגלחת ראשונה ושניה בגזירה שוה כדאיתא בתורת כהנים הביאו הר"ש ז"ל בפי"ד דנגעים והיינו טעמא דתגלחת ראשונה גם כן בתער דווקא כמש"כ הרמב"ם ז"ל משום דלמידין מהדדי לכל דינייהו.
ועוד נראה לי בזה דבתגלחת ראשונה ודאי לא בעינן קרא דדחיא לאו דהקפה והשחתת זקן. כיון דכתיב ויגלח את כל שערו וודאי הכל בכלל וכדאיתא בסוטה דמגלח כדלעת והא דאיצטריך ראשו וזקנו בתגלחת שניה לא כמו שכתבו התוס' ז"ל דה"א לבר מראשו או לבר מזקנו דודאי ליכא למימר הכי דכל שערו הכל בכלל. אלא הוה אמינא דקרא לא מיירי במצורע כהן אלא בישראל דליכא אלא לאו גרידא. וכן הוה אמינא דלא מיירי בנזיר דאיכא גביה גם כן לאו ועשה. ולמאן דמוקי ראשו ללאו דהקפה היינו גם כן לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה. ואם כן בתר דגלי רחמנא דקרא מיירי אפילו בכהן ונזיר. ממילא שמעינן דהוא הדין בתגלחת ראשו דכתיב כל שערו דהכל בכלל.
ויש לדקדק עוד בסברתו של הרמב"ם ז"ל דהא אם נטמא או גילח בנזירותו עובר גם כן משום לא יחל דברו כשאר נדרים וכמבואר לעיל בפירקין. ואם כן כי היכי דבכל נדרים איכא גם כן עשה דככל היוצא מפיו יעשה כמש"כ החינוך ז"ל. אם כן בנזיר שגילח גם כן איכא הך עשה ואכתי הוי עשה ולא תעשה אפילו מצורע בימי חלוטו. ועשה דמצורע אמאי דחינן להו. אלא דהא גופא צ"ע אי איכא בל יחל בימי חלוטו. דאפשר הא דאיתקש נזירות לנדרים לבל יחל היינו דוקא בנזירות טהרה שעלו לו אבל לא בכהאי גוונא.
ותו איכא למידק בעיקר הך סברא דעשה דמצורע דחיא לא תעשה דנזיר. ואמאי והא בעידנא דמיעקר לאו היינו בשערה אחת לחוד עדיין לא מקיים עשה דכל ששייר ב' שערות לא עשה כלום. וי"ל דכל התגלחת בכלל המצוה היא ובכל שער ושער איכא קיום עשה. ואף על פי שלא נגמרה מכל מקום כבר התחיל בה. ועיין תוס' חגיגה (דף ב ע"ב) בד"ה לישא שפחה כו'. ומכאן מוכח דלא כמש"כ שם וידעתי שיש לחלק אבל בלאו הכי אין סברתם שם מכרחת. וכבר דברו האחרונים ז"ל בזה.
והנה לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל מבואר הך רבותא. דאפילו מצורע כהן נדחית לאו ועשה דהשחתה. ומסתימת דבריו נראה דלא סבירא ליה להך עשה דקדושים תהיו. ובש"ס גופא לא ברירא האי עשה כולי האי. ובכהן גם כן מסברא קים לן דעשה דוחה לא תעשה ושמעינן לה מגדילים. וכי איצטריך קרא לאשמעינן דתגלחת מצורע בתער. וכדמסיק הכא דאי כתב ראשו משמע תרתי דעשה דחי לא תעשה והקפת כל הראש שמה הקפה. ואכתי בתער מנ"ל. משמע דלא איצטריך אלא לאשמעינן דבתער ולא לאשמעינן דדוחה עשה ולא תעשה. והיינו משום דסבירא ליה להש"ס דליכא אלא לאו לחוד גם בכהן. ונהי דמשמעות הש"ס הכא דלרבנן מראשו שמעינן בעלמא דעשה דוחה לא תעשה. מכל מקום לדידן נמי דילפינן מגדילים מכל מקום איצטריך ראשו להקפת כל הראש דשמה הקפה וזקנו לגלויי דבתער. אבל לעיקר הדין דעשה דוחה לא תעשה לא צריכא כלל. ומכל מקום יפלא שלא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל שום דרשא דראשו וזקנו להנך מילי.
ומדבריו ז"ל בפי"א מהלכות טומאת צרעת נראה קצת דלא סבירא ליה להני דרשי. שכתב שם הלכה א' מעביר תער על כל בשרו כו' שנאמר את כל שערו. אם כן למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שער שבתוך החוטם משמע דראשו וזקנו גם כן לא נאמרו אלא לכלל ופרט או לריבה ומיעט כדאיתא בסוטה דף ט"ז. ולפי סוגיא דשמעתין דראשו וזקנו אתי לדרשא. צריך לומר דמגבות עיניו הוא דדריש כלל ופרט או ריבה ומיעט. אף על גב דבתורת כהנים איתא דגבות עיניו גם כן אתי לדרשא. גבות עיניו אבל לא ריסי עיניו. ובאותו ענין צל"ע פסקו של הרמב"ם ז"ל שפסק כר"ע דדריש ריבוי ומיעוט ואינו ממעט אלא שער שבתוך החוטם. וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל שם. והרי בכל דוכתי שיטתו ז"ל לפסוק כמאן דדריש כלל ופרט. ומאי שנא דהכי סבירא ליה כמאן דדריש ריבויא ומיעוטא. ועיין תוי"ט ז"ל בפי"ד דנגעים. והיה נראה לומר דמטעם הלכה הוא דפסק כן. וכמ"ד התם בסוטה דהלכה היא דמגלח כדלעיל. אבל לא משמע הכי מדבריו ז"ל כמש"כ. אם כן למה נאמר ראשו וזקנו כו' ובריבה ומיעט דריש להו. וי"ל דהלכה נאמרה למידרש הכא בריבה ומיעט אפילו אי בכל התורה דרשינן כלל ופרט. מכל מקום משמע קצת דראשו וזקנו גם כן לא נאמרו אלא למיעוטי לפי שיטתו. ואם כן תיקשי מנ"ל לשיטתו דהקפת כל הראש שמה הקפה ומצורע דגילוחו בתער. וי"ל דשמה הקפה מסברא הוא דקים לן הכי. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן גם כן דאיכא דסבירא ליה הכי. והא דמצורע בתער י"ל גם כן דהלכה נאמרה כך. וכמש"כ דגילוח כל שערו גם כן הלכה היא וכך נאמרה הלכה לגלח כל שערו בתער. וי"ל עוד מדאיצטריך והתגלח גבי גילוח הנתק לרבות כל דבר שמע מינה דתגלחת מצוה דוקא בתער. ועל כרחך צריכין לומר כן לפי שיטתו דהקפת הראש גם כן אינו אלא בתער אם כן מראשו לחוד שמעינן הכל דשמה הקפה. וגילוחו בתער וזקנו ל"ל אלא שמע מינה דסבירא ליה דהני דרשי אסמכתא הם. ושפיר מצינן למימר דהקפת הראש שוה להשחתת זקן בגזירה שוה דפאת פאת אלא דאי תיקשי הא תיקשי לפי זה דמסברא ידעינן דעשה דמצורע דוחה לא תעשה דנזיר ודכהן משום דעשה דוחה לא תעשה בעלמא. ומנ"ל הא איכא למילף בקל וחומר מיין דלא הותר מכללו.
ובאמת לא לפי דברי הנ"ל יקשה כן אלא גם לפי שמעתין דרבנן מוקי לראשו בלאו דהקפה וזקנו אתי למצורע כהן. תיקשי גבי נזיר מנ"ל דתגלחת מצוה דוחה. כיון דאיכא למילף בק"ו מיין של מצוה דלא הותר מכללו. הכי נמי תגלחת של מצוה. ולקמן בפירקין יתבאר עוד בזה.