קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף מ:
גמ' האי תנא מעיקרא אמר ללמדו כו' והדר אמר כו'. האי לישנא לאו דווקא דהא דאמר לעיל ללמדו ממצורע אי אפשר. הוא ברייתא. והא דבעי למילף דדינא הוא שקלא וטריא דהש"ס והכי פריך מאי מספקא ליה להש"ס במצורע ובעי למילף מדינא הא בברייתא לעיל משמע דבמצורע פשיטא דבתער ומשני הא רבנן. ברייתא דלעיל רבנן דילפי מזקנו דמצורע. דליכא למימר דברייתא אתיא כר"א דיליף מראשו ומנזיר דהא ברייתא דלעיל סבירא ליה דבנזיר חייב בכל המעבירין. אם כן מנזיר לא שמעינן דמצורע בתער. ובחנם הקשה בזה הא"מ ז"ל ונשאר בצ"ע ע"ש.
שם תוס' בד"ה ומ"ט דרבנן. ע"ש שהקשו מנ"ל דאתי למצורע כהן לדחות עשה ולא תעשה דילמא לא אתי אלא לישראל לחוד דליכא אלא לאו דהשחתה גרידא וכתב דהעיקר לתרץ דלישראל לחוד לא איצטריך דנפק"ל מראשו דאתי לרבנן לדחות לאו דהקפה. ועל כרחך לא איצטריך אלא לכהנים דאיכא עשה ולא תעשה והוא דלא כמסקנא דשמעתין דאמרינן דלרבנן איצטריך זקנו לאשמעינן דמצורע בתער. ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל גבי כהן דעשה במצורע דחי לאו ועשה ואמאי לא קאמר הש"ס לקמן דלהכי איצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דלא שמעינן מראשו ונהי דהא לא תיקשי מנ"ל דאתי לכהן דילמא לישראל לחוד ולאשמעינן דבתער די"ל כתי' קמא דקרא סתמא כתיב בין בישראל בין בכהנים אבל מכל מקום איצטריך זקנו לגלויי דאפילו עשה ולא תעשה דחי אבל באמת בכל מקומות דאיתמר האי שמעתא עביד הש"ס צריכותא אחריתא בריש יבמות עביד הש"ס צריכותא דכהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתירות. ובשמעתין עביד בש"ס צריכותא לגלויי דמצורע בתער. ולקמן בפ' ב' נזירים אמרינן דאיצטריך לעשה ולא תעשה. ועי' תוס' יבמות שם ואם כן על כרחך צריך לומר כתי' קמא של התוס' ז"ל ודו"ק.
שם גמ' יכול אפילו במספרים כו'. יכול אפילו במלקט ורהיטני כו'. משמע דמספרים מיקרי גילוח אבל אין בו השחתה. ומלקט ורהיטני יש בהן השחתה אבל לא מיקרו גילוח. ואם כן כי איצטריך קרא לגלויי דמצורע בתער היינו למעוטי מספרים דמלקט ורהיטני לא איצטריך למעוטי דהא גילוח כתיב גבי מצורע ואלו לא מיקרי גילוח. וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל סוף מכות. ואם כן מאי קאמר הש"ס לקמן דילמא לעולם אפילו במלקט ורהיטני והא אלו וודאי לאו גילוח הוא. ועל כרחך צריך לומר דאתי למעוטי מלקט והריטני דאי למעוטי מספרים אם כן מראשו נמי שמעינן לה דהא בהקפה גם כן בעינן על כל פנים כעין תער וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן. וכי תימא דאיצטריך לאפוקי מספרים כעין תער דבהקפה עובר גם בזה. ואכתי לא שמענו דבמצורע דווקא בתער להכי ילפינן מזקנו דדווקא תער. דהא גופא תיקשי מנ"ל דבזקן לא עבר גם כן במספרים כעין תער כיון דמיקרי גילוח והשחתה נמי איכא כיון דכעין תער הוא דעביד. וצריך לומר דמכל מקום לאו השחתה היא. ולקמן יתבאר מנ"ל הא דבהקפה בעינן כעין תער. וראיתי להתוס' ז"ל ריש שבועות בד"ה וחייב על הזקן כו'. שכ' שם גם כן דבהקפה אסור אפילו במספרים והוכיחו כן מהא דלא ילפינן מראשו דהוי בתער שמע מינה דאפילו במספרים כעין תער אסור. וכ' עוד דאין לומר דבמספרים שרי. ומכל מקום אין להוכיח דבתער דווקא במצורע משום דבהקפה אסור אפילו במלקט ורהיטני. ואם כן אכתי במצורע נמי אימא אפילו במלקט ורהיטני. דזה אינו דבמצורע במלקט ורהיטני ליכא למימר דלאו גילוח הוא. ודברים תמוהים הם דהא בהדיא קאמר הש"ס הכא לעולם אפילו במלקט ורהיטני אלמא דעיקר קרא אתי לגלויי דמצורע במלקט ורהיטני לא. וצריך לומר דאף על גב דלא יגלחו דזקן משמע לאפוקי מלקט ורהיטני. היינו גילוח שנאמר בלשון לאו דלא מצינן לחיובי אלא דרך גילוח הרגיל. אבל גילוח שנאמר בלשון עשה לא אימעיט מינה אפילו מלקט ורהיטני. דגם זה הוי קצת גילוח. ובזה יתיישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' טומאת צרעת. שכתב דהמגלח את הנתק אינו חייב אלא עד שיגלח בתער. והקשה הראב"ד ז"ל דהא דרשינן והתגלח בכל דבר. ולפי הנ"ל אתי שפיר דגילוח שנא' בלאו משמע דווקא תער וכנ"ל דלרבנן אימעיטו בזקן מלקט ורהיטני מלשון גילוח. אלא דאכתי תיקשי דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דדווקא בתער הוא דאסור בגילוח הנתק אבל לא במספרים. וזה מנ"ל דהא מספרים לא ממעטינן מלשון גילוח וכדאיתא הכא דמלא תשחית הוא דאימעיט לה. ועוד צ"ע בזה דלא מצאתי בד' הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' עבודת כוכבים לענין גילוח פאה וזקן דפטור הוא במלקט ורהיטני ולא כתב שם אלא דמספרים פטור. ומדברי התוס' ז"ל בשבועות שם משמע דפשיטא להו דמלקט ורהיטני אסור בפאה. ובמספרים הוא דמספקא להו התם. ולא ידעתי טעמו של דבר לחלק בינייהו. דאם ילפינן מפאת הזקן. אפילו מלקט ורהיטני מותר כמו בזקן. ואי לא ילפינן מזקן אפילו במספרים אסור. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד.
ודרך אגב יש לדקדק מה שלא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל שיעור הקפה בראש והשחתה בזקן בכמה הוי איסורו. אלא כתב שם דשיעור פאה הוא ארבעים ערות ולגירסת הטור ארבע שערות. משמע דכל שהקיף ופיחת מהאי שיעורא עבר אלאו דהקפה. ובתוספתא מכות מבואר דשיעור מקיף הוא ב' שערות והובא בד' הראשונים ז"ל. וכן הגיה הסמ"ג ז"ל על הרמב"ם ז"ל מדברי התוספתא כנ"ל דאי איכא שיעור לפאה. אם כן אפילו בשערה אחת יתחייב כיון דלא הניח כשיעור. ועי' כ"מ שם. אבל באמת אין הכרח כל כך מדברי התוספתא דשיעור מקיף הוא ב' שערות דווקא. דהא חשיב התם נזיר בהני ד' לאוין ובנזיר לוקה אפילו בשערה אחת. ובירושלמי בפרקין פריך לה. ומשני דתנא לאוין קחשיב. ובנזיר לא בעינן ב' שערות דווקא. ואם כן י"ל דבמקיף גם כן לא בעינן ב' שערות. ומשום י"ט הוא דנקט ב' שערות דמשום י"ט אינו חייב אלא בב' שערות. וכן הא דחשיב התם מצורע בהני לאוין על כרחך בגילוח סימני טומאה קאמר דבאיסור תספורת של מצורע ליכא לאו. ובסימני טומאה גם כן לא בעינן ב' שערות אלא אם תלש שער אחת מב' שערות של סימן טומאה חייב דתו ליכא סימן טומאה ואין להאריך כאן בזה.
תוס' בד"ה הא כיצד כו'. אי נמי כו'. האי אי נמי ט"ס הוא וצריך לומר ובקדושין ילפינן כו'.
גמ' אמרי אי ס"ד כי עביד כו'. לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה נזיר דאיסורא קעביד כו'. פירש"י בזה תמוה הוא ע"ש. והעיקר כפי' התוס' ז"ל דמתגלחת מצוה של נזיר יליף בקל וחומר עי' בדבריהם ז"ל אלא דהא קשיא לי הא לא שמעינן בתגלחת נזיר דדמיא לאו דהקפה אי לאו קרא דראשו דמצורע דשמעינן מינה דהקפת כל הראש שמה הקפה. אבל בלאו קרא דראשו הוה אמינא דהקפת כל הראש לא שמה הקפה. ואם כן בפשיטות הוי ליה למימר דרשות שמעינן לה מראשו דמצורע דדחי לאו דהקפה. וי"ל דוודאי יש לחלק בין היכא דאפשר לקיים שניהם להיכא דלא אפשר. ואם כן מראשו לא מצי יליף דהתם לא אפשר בע"א דהקפת הראש בכל גוונא אסור. אבל מנזיר דאיכא למילף בק"ו מסתברא ליה דאפילו רשות דמצורע לא גרע ממצוה דנזיר. וכיון דבנזיר דע"י איסור הוא בא אפילו הכי דחי לאו דהקפה. כל שכן דתגלחת דמצורע ידחה לאו דהשחתה אפילו היכא דאפשר בע"א. ומכל מקום עיקר אפירכא אחרונה סמיך. וכמו שכתבו התוס' ז"ל.
ומלישנא דהש"ס דקאמר הא אתא לאשמעינן דאפילו בתער לא מיחייב עליו. מוכח דהא דקאמר ר"ל אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב בכהאי גוונא אם לא קיים שניהם מיחייב עליו מלקות דאי לאו הכי למה לי קרא דלא מיחייב הא בלאו הכי ליכא מלקות אי נימא דמכל מקום מצוה קעביד אלא שמע מינה דאיכא מלקות. ועי' מש"כ בזה ביבמות בחי' שם במשנה דאיסור מצוה כו'.
והיה נראה עוד לדייק בשמעתין הא דאמרינן דילמא אפילו במלקט ורהיטני מצוה קעביד. דלכאורה האי מצוה קעביד מיותר הוא דפשיטא דהכי הוא אלא הש"ס הכי פריך הא דתנן וכולן שגילחו שלא בתער לא עשו ולא כלום דלא קיים המצוה כלל. ומהא דהתירה התורה להשחית הזקן לא מוכח אלא דבתער נמי לא מחייב ולכתחלה מצותו בתער. ומכל מקום כי עביד במלקט ורהיטני נמי קיים המצוה דבדיעבד חשיב תגלחת וכס"ד לעיל דעיקר מצוה לעבורי שער הוא. אלא דאם כן מאי קאמר ולאו ק"ו הוא כו'. הא איצטריך קרא דלכתחלה בתער. ועל כרחך לא שייך הכא לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכמש"כ לעיל.
ואפשר עוד לקיים פירש"י ז"ל והכי קאמר לעולם במלקט כו' מצוה קעביד. ואי לאו זקנו הוה אמינא דבתער ליכא מצוה כלל כיון דלא הותר לו בתער כי עביד בתער לא קיים המצוה וחייב מלקות קמ"ל דמכל מקום בתער נמי עביד מצוה. וכיון דעביד מצוה תו לא מיחייב דמכל מקום עביד מצוה. להכי פריך ליה תרתי חדא דלזה לא צריך קרא דבתער נמי קיים המצוה דמה נזיר דאיסורא קעביד עיקר חיובו בתער כל שכן הכא למצוה דבתער קיים המצוה. ועוד אפילו אי קיים המצוה בתער. מכל מקום חייב מלקות אי עביד בתער כדר"ל כל מקום שיש לקיים שניהם. ולשון רש"י ז"ל בד"ה אי ס"ד כו'. ואמינא ליקטו במלקט כו'. ובד"ה אפילו הכי מחייב כי ליקטן במלקט כו'. אינו מדוקדק לפי זה.