קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף מ.
גמ' והכתיב תער לא יעבור לעבור עליו בב' לאוין. עיין רש"י שפי' דאת"ק פריך. ויותר נראה פי' התוס' ז"ל דארבי פריך. ואידך פירושא של רש"י ז"ל גם כן אינו מובן ע"ש. ועיין בשיטה מקובצת שפירש לעבור עליו בב' לאוין שאם גילח בתער ותש בידו לוקה שתים דהוי כמו זג וחרצן. והרמב"ם ז"ל לא כתב דאיכא ב' לאוין משום דלרבי הוא דאמרינן הכי. אבל לת"ק ליכא ב' לאוין וכן מוכח מדברי התוספתא הובא בירושלמי בשמעתין יש תולש ב' שערות וחייב משום ד' לאוין. נזיר. ומצורע. וי"ט. ומקיף. והא מקיף אינו חייב אלא בתער ואפילו הכי לא חשיב אלא ד' לאוין. וגם בזה יתבאר לקמן בס"ד.
אמר רב חסדא ללקות באחת כו'. לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. ופי' התוס' ז"ל דובתער קאי אמלקות. דאינו לוקה אלא כעין תער. היינו שהעבירו לגמרי מעיקרו. אבל לענין סתירה אפילו נשאר מקצתו כל שלא נשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר. והיינו כברייתא דלעיל דלענין סתירה הוי שיעורא פחות מכדי לכוף כו'. וכעין תער הוי לשיטתם כל שנשאר מקצת שער. ואם כן אשכחן לדידהו סתירה היכא דלא עביד איסורא. היינו אם העביר שערו שלא כעין תער. ואפילו הכי סותר. ומסברא הוא דאמרינן הכא דהא דסותר הוא משום שאין לו שער לגלח תגלחת מצוה. וכל שלא נשאר כשיעור שער בכ"מ צריך למ"ד יום כדי לגדל שער. ובירושלמי אמרינן איפכא. דלסתירה אינו סותר בשאר מעבירין אלא בתער לחוד. והיינו משום דדרשינן תער דכתב רחמנא היינו לסתירה בעינן דוקא תער והכי משמע פשטיה דברייתא נזיר שמירט כו' חייב כדאיתא בתוספתא ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. אבל סוגיא דילן לא סבירא ליה הכי. אלא אמלקות נמי קאי. וכדפריך בתער אין כו' והקתני לרבות כל המעבירין.
והנכון בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דבתער אכולהו קאי בין אמלקות בין אסתירה. וכעין תער היינו שלא שייר כדי לכוף ראשו לעיקרו. ונפ"מ בזה גם בב' שערות המעכבות בתגלחת מצוה. דלשיטת התוס' ז"ל דכעין תער היינו השחתה לגמרי מעיקרו אם כן בתגלחת מצוה דצריך תער. כל שנשאר קצת מב' שערות אפילו אין בהם כדי לכוף כו' גם כן מעכבות. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל כל שלא נשאר כדי לכוף כו' כבר קיים מצותו. ובכ הראש אין מצותו אלא שלא לשייר כדי לכוף כו'. וכן מבואר בירושלמי דשיעור ב' שערות לעכב היינו שיש בהם כדי לכוף כו'. ע"ש דמיבעי ליה בשייר ב' שערות ויש בהם ב' פעמים כדי לכוף ואחר כך גילח כדי סימן אחד ושייר כדי סימן אם קיים בזה מצות גילוח אי לא. וי"ל דהתוס' ז"ל נמי מודו דלענין עיכוב כל שלא שייר כדי לכוף כו' אינו מעכב כי היכי דמיבעי ליה בירושלמי ואפילו אם שייר כדי לכוף כל שקיים בו מצות גילוח בכדי סימן ובכל הראש כהאי גוונא ודאי לאו גילוח הוא. הכי נמי לשיטת התוס' ז"ל אף על גב דבכל הראש בעינן תער שלא שייר כלום מכל מקום ב' שערות אינן מעכבות אלא אם שייר כדי לכוף כו'. דהוי שיעור שער. אך אכתי נפ"מ לענין כל הראש דלד' הרמב"ם ז"ל אין מצותו אלא שלא לשייר כדי לכוף כו'. ולהתוס' ז"ל צריך שלא ישייר כלום. ומכל מקום קשה הדבר לומר דלדברי הרמב"ם ז"ל אפילו בכל הראש אם לא שייר כדי לכוף כו' קיים מצות גילוח. והרי קיי"ל בכל דוכתא בשיעור שערות להחמיר בכדי שינטל בציפורן או בפי הזוג דהוי זוטר מכדי לכוף כמבואר באורך בדברי המשנה למלך בפ"ב מהל' אישות. שיטות הראשונים ז"ל בזה. וגם אטו הני ב' שערות האמורות בנזיר ומצורע ולוים לעיכוב יצאו מן הכלל ולכ"ע בעינן בהו דוקא שיעור כדי לכוף כו'. אבל פחות מזה קיים מצות גילוח בתער. ועוד דלדברי הרמב"ם משמע דדרכו של תער לשייר מעט פחות מכדי לכוף כו'. אם כן מספרים ודאי משיירין יותר כמבואר לקמן בשמעתין והיכי אמרינן התם דכדי שינטל בפי הזוג הוא שיעור קטן מכדי לכוף כו'. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד.
שם גמ' ותגלחתן מצוה פשיטא מהו דתימא משום עבורי שער ואפילו סך נשא קמ"ל. והקשו התוס' ז"ל דמסיפא שמעינן לה וכולן שגלחו שלא בתער. וצריך לומר דאי מההיא הוי אמינא מאי שלא בתער שלא כעין תער שלא העביר מעיקרו אבל בעינן תער אפילו סך נשא עכ"ל. ואם כן קצת קשה לדבריהם ז"ל דילמא לפי האמת הכי פירושא שלא בתער היינו שלא כעין תער אבל כעין תער אפילו בשאר מעבירין יצא. ותגלחתן מצוה אתי למעוטי דוקא סך נשא ומדבריהם נראה דסך נשא הוי בכלל שאר מעבירין וכיון דאימעיט סך נשא הוא הדין דבכל מעבירין כעין תער הוא דאימעיטו אבל לא משמע הכי מדקאמר למעוטי סך נשא דווקא. והיינו משום דזה וודאי לאו תגלחת הוא דשער ממילא נפיל וסד"א דמשום עבורי שער הוא ואפילו בנשא קמ"ל דבעינן תגלחת דווקא. ואפילו הכי הוה אמינא דאפילו שלא בתער אלא בשאר מעבירין נמי קמ"ל דשלא בתער נמי לא יצא ולא זו אף זו קמ"ל. ומטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דסך נשא אינו לוקה בנזיר אלא עובר בעשה דגדל פרע. והיינו משום דלא קעביד מידי ושער ממילא עבר. וכן כתב בא"מ. ועי' תוס' י"ט בפ' י"ד דנגעים שכתב דמשום הכי תני ותגלחתן מצוה משום דבנזיר תגלחת אינו מעכב. ולא ידענא למה הוצרך לזה דהא אתי לאשמעינן דתגלחת מצוה ולא עבורי שער. גם מש"כ שם דלא נודע מנ"ל דתער מעכב גם כן אינו מובן. וכי קדשים הוא דבעינן שנה לעכב וכיון דאמרה תורה דווקא בתער ממילא דעיקר מצוה הכי היא וק"ל.
שם גמ' אמר ליה רבא מברניש כו'. ולפירוך כו'. עיין תוס' בד"ה אין קרבנו בדלות שהקשו ליתי נזיר וניליף במה הצד ממצורע ולוים ע"ש דדבריהם ז"ל מגומגמים בטעיות. והקשה בא"מ הא אמרינן לעיל אין דנין קל מחמור. ואין זו קושיא דזה הוא מה שתי' התוס' ז"ל שכן כל גופן טעון תגלחת דזה הוא החומר גבי מצורע כמו שפירשו התוס' ז"ל לעיל. וי"ל עוד כיון דתוך מלאת נאסר אפילו שלא בתער הוה אמינא דאחר מלאת גם כן סגי אפילו שלא בתער. והא"מ ז"ל הקשה למה לי תער בלוים נילף במה הצד מנזיר ומצורע. וגם זה לא תיקשי דליכא יתורא דקרא גבי לוים. ועוד דשעה מדורות לא ילפינן. והא"מ כתב בשם אבן עזרא ז"ל דבלוים לא היה הקפת הראש והשחתת זקן. ולא משמע הכי בגמרא דאם כן היכי בעי למילף מצורע מלוים דבתער דילמא שאני התם דלא עבר על לאו דהקפה והשחתת זקן אבל במצורע מנ"ל דשרי לעבור על לאוין אלו. אבל מהא דאיצטריך ראשו וזקנו במצורע אף על גב דכתיב וגלח את כל שערו לאתויי דמגלח גם פאת ראשו וזקנו משמע דמכל בשרו לחוד הוה אמינא דחוץ מראש וזקן אם כן גבי לוים מנ"ל דידחה עשה דידהו לא תעשה דהקפה והשחתה אף על גב דכתיב והעבירו תער על כל בשרם היינו חוץ מזקן וראש. וי"ל דילפינן ממצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה דראש וזקן הכי נמי עשה דלוים דחיא לא תעשה. והא דלא ילפינן מעשה דלוים דעשה דוחה לא תעשה בעלמא משום דמראשו וזקנו דכתיב גבי מצורע הוא דשמעינן לה אלא די"ל דעשה דלוים ליכא למילף מעשה דמצורע דעשה דלוים אינו שוה בכל אף על גב דלאו דראש וזקן גם כן אינו שוה בכל מכל מקום עשה דמצורע עדיפא דשוה בכל ובאגדה גבי קרח משמע נמי דהעבירו כל שערם כדאיתא שם שלא הכירוהו. ובעבור זה הסיתו אשתו למחלוקת ע"ש.