אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שישי › דף לח:

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שישי · דף לח:

דף לח.

גמ' ואינו חייב כו'. ת"ק לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לשתיה כו'. עיין פירש"י דמפרש לה דבשתיה לחוד פליגי דת"ק לא מדמי אכילה לשתיה דזה בכזית וזה ברביעית ור"ע מה אכילה בכזית אף כל איסורי נזיר היינו שתיה בכזית. ולנוסחא אחרינא שעל הגליון משמע דמפרש לה דלא פליגי אלא באכילה. דת"ק היינו משנה ראשונה מדמי אכילה לשתיה והכל ברביעית. ור"ע כיון דכתיב וענבים לא יאכל מה אכילה דשאר איסורין בכזית הכי נמי איסורי נזיר בכזית. אבל בשתיה לכ"ע ברביעית. ולפי זה צריך לומר דשרה פתו ביין חשיב דרך אכילה ומשום הכי סבירא ליה לר"ע דבכזית.

והתוס' ז"ל כתבו גם כן הך גירסא ת"ק מדמי איסורי נזיר לשתיה ואכילה נמי ברביעית. ור"ע מדמי שתיה לאכילה ושתיה נמי בכזית. ועל כרחך הכי משמע דבשתיה פליגי מלישנא דמתניתין משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. משמע דלר"ע דהוא משנה אחרונה אפילו ביין בכזית והכי מפורש בתוספתא דפליגי ר"ע וראב"ע ביין דלר"ע בכזית ולראב"ע ברביעית. והאריכו התוס' ז"ל להקשות על גירסא זו דבאכילה נמי פליגי. ועי' בד' התוס' ז"ל בריש עירובין שהאריכו בזה גם כן בחילופי הגירסאות. ובעיקר טעמא בהאי מילתא דאי לאו דמקשינן שתיה לאכילה ה"א דברביעית. לא נתבאר טעמו של דבר אי מסברא הכי קים להו דסתם שתיה ברביעית או קים להו הכי מאיזה קרא.

ובירושלמי איתא דמאן דבעי רביעית הוא משום דיליף שכר שכר ממקדש היינו שתויי יין דמרבינן בכריתות דווקא דרך שכרותו. ומשמע התם דלשון שתיה משמע כל שהוא כדאמרינן התם יכול כ"ש ת"ל שכר דרך שכרותו. ואם כן היה נראה כי היכי דר"ש מודה גבי מקדש דבעינן רביעית דמקרא ילפינן לה הכי נמי מודה בנזיר דבעינן רביעית. והיה אפשר ליישב על פי זה קושית התוס' ז"ל לעיל דלר"ש למה לי משרת להיתר מצטרף כו' כיון דכל שהוא למכות. ולפי הנ"ל י"ל דהכא מודה ר"ש דבעינן שיעור רביעית כדילפינן ממקדש. ועל כרחך לא פריך הש"ס בשבועות למאי דבעי למימר דר"ע סבירא ליה כר"ש דכל שהוא למכות. אם כן למה לי צירוף היתר. היינו לר"ע דסבירא ליה דנזיר שוה לכל איסורין בכזית. אבל ר"ש י"ל דסבירא ליה כמשנה ראשונה דהכל ברביעית ואיהו נמי מודה בהאי שיעורא. ושפיר איצטריך לצירוף היתר. אלא דאם כן מאי פריך הש"ס לעיל ור"ש דלית ליה צירוף מכל אשר יעשה מאי עביד ליה. ש"מ דלר"ש בכל האיסורין חייב בכל שהוא. אבל לפי פיר"ת ז"ל דבאכילה לכ"ע בכזית ולא פליגי אלא בשתיה. אכתי י"ל דלעיל פריך שפיר דקרא דמכל אשר יעשה מיירי במידי דאכילה. ובזה לא שייך צירוף לר"ש. אבל משרת דכתיב גבי יין י"ל דביין מודה דבעינן שיעור רביעית כמו במקדש. ושפיר שייך צירוף גם לר"ש. אלא דבעיקר ילפותא ממקדש צ"ע. דהא אמרינן בכריתות ד' י"ג לת"ק דאפילו כ"ש באזהרה. והא דבעינן רביעית הוא למיתה לחוד אבל אזהרה איכא אפילו על כ"ש. אם כן הכא נמי בנזיר דליכא אלא אזהרה לחוד למה דווקא ברביעית.

שוב ראיתי בכסף משנה פ"א מהל' ביאת מקדש שהביא ד' הרשב"א בתשובה באורך בזה. והקשה שם לשיטתו דר' יהודה מחייב אפילו בכל שהוא. אם כן היכי חשיב רביעית דמקדש לעיל בחמש חיוורתא הא איכא פלוגתא בזה דלר"י בכל שהוא. ותי' שם כד' התוס' ז"ל לעיל דבחיוורתא מיירי בפלוגתא. עוד כתב שם דכ"ש לאו דווקא אלא כזית משום דס"ד למילף מנזיר דסגי בכזית למשנה אחרונה. והוי ילפינן שכר שכר מנזיר. אבל סתם שתיה משמע רביעית. ואם כן לר"י נמי דמרבי משכר שאר משכרים. אינו חייב אלא ברביעית ע"ש באריכות. ולפי זה לא איצטריך לן למימר דהא דקים לן למשנה ראשונה דשתיה ברביעית משום דילפינן ממקדש. אלא דהכא גופא סברא היא כיון דכתיב לא ישתה סתם שתיה הוי רביעית כמו דסתם אכילה הוי כזית. ואם כן מסתברא דר"ש גם בשתית נזיר פליג. וסבירא ליה דבכל שהוא כמו באכילה. וכן מוכח מד' הרמב"ם ז"ל בה' שבועות שכ' דיראה לו בשבועה שלא אשתה דחייב ברביעית. ועל כרחך משום דסתם שתיה הכי משמע. וכן משמע מהא דאמרינן בשבועות אם אמר שבועה שלא אוכל ואחר כך שלא אשתה דלא חיילי. ואי דסתם שתיה אפילו בכל שהוא. א"כ אמאי לא חייל האי שבועה דשלא אשתה. אלא דאם כן הא דאמרינן התם בשבועה שלא אשתה והדר שלא אוכל דחיילי תרווייהו משום דאכילה לאו בכלל שתיה. ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה בלאו הכי חיילי דקמייתא ברביעית. ושניה בלשון אכילה קאמר וסגי בכזית. וצריך לומר דאפילו אם נאסר בשתיה משום דהוי בכלל אכילה אכילתה היינו רביעית.

ועל פי הדברים האלה נתיישבו לי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכל האיסורין שיעור שתיה ברביעית דלפי שיטת הירושלמי דהא דלמשנה ראשונה ברביעית הוא משום דילפינן ממקדש משמע דבעלמא לא הוי שיעור שתיה ברביעית. ונהי דליכא למימר דשתיה אסור בכל שהוא דלא עדיף שתיה מאכילה דבעינן כזית ואיסור שתיה דכל האיסורים כמו יין של ערלה ודכוותיה בכלל אכילה היא. אבל ליחייב אכזית כמו אכילה. ומנ"ל דברביעית. דנהי דהוא ז"ל פסק כמשנה ראשונה דבנזיר שיעורו ברביעית היינו משום דילפינן ממקדש אבל בשאר איסורין מנ"ל. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דמסברא הכי קים לן כי היכי דשיעור אכילה בכזית הכי נמי שיעור שתיה ברביעית. ואם כן בכל האיסורין כן הוא הדין. אלא דלפי הנ"ל דאפילו בשבועה שלא אוכל דנאסר בשתיה גם כן אינו אלא ברביעית משום דזה הוא אכילתה. אם כן מאי טעמא דר"ע דמדמי שתיה לאכילה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית. ולפי הנ"ל הא הך היקשא לא עדיף מאילו אמר לשון אכילה דלא נאסר אלא בשתית רביעית. והכי נמי נהי דאיתקש לאכילה מכל מקום היינו שיעור אכילתה ברביעית. ועוד יש לדקדק אי רביעית היינו שיעור שתיה כמו סתם אכילה בכזית. אם כן לענין יום הכיפורים הדין להיפך מכל האיסורין דבכל האיסורין אכילה בכזית וביום הכיפורים בעינן שיעורא ככותבת משום דליתובי דעתא צריך שיעור גדול. ולענין שתיה הוי איפכא דבכל האיסורין אינו חייב אלא ברביעית. וביום הכיפורים מיחייב אמלא לוגמיה דהוי פחות מרביעית כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בהל' שביתת עשור. וכדמוכח שם בפ' יוה"כ. ונהי דיתובי דעתא דשתיה אינו דומה לאכיה כדאמרינן התם דבכותבת מיתבא דעתא דכ"ע ושתיית כ"א כמלא לוגמיה דידיה מכל מקום זה לא מסתבר דבשיתה ליתבא דעתא פחות משיעור סתם שתיה. ובאכילה הוי איפכא דיתובי דעתא הוי טפי מסתם אכילה.

ולענ"ד היה נראה לעשות פשר דבר בזה דבהני דנאמר איסורייהו בלשון שתיה כמו נזיר ומקדש שיעורן ברביעית כדאמרן למשנה ראשונה. אבל כל הני דאיסורייהו בלשון אכילה נאמרה כמו ערלה והמחה את החלב ואת החמץ ושתיית דם וודאי שיעורן בכזית כיון דאיסורן בלשון אכילה נאמרה. והכי משמע בחולין פרק העור והרוטב דאמרינן התם דאיצטריך הטמאין לאסור צירן כו'. דאי ילפינן מחמץ וחלב מחוי ה"א מה התם בכזית הכא נמי בכזית אלמא דחמץ וחלב מחוי נמי שיעורו בכזית. וכן איתא להדיא בתוספתא דיומא פ' יוה"כ כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית. ועל כרחך אשאר איסורין קאי דיה"כ שיעורו בככותבת ושתיה כמלא לוגמיו ואתי שפיר נמי הא דאמרינן התם אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף אחרונה כדי רביעית. ואי שיעורה ברביעית. ע"כ איכא האי שיעורא. וכמו שדקדק הלחם משנה ז"ל בהלכות שביתת עשור. אבל אי שיעורו בכזית אתי שפיר דשיעור רביעית בשתיה הוי כמו אכילת פרס גבי אכילה. וכי היכי דמשערינן שיעור כזית בכדי אכילת פרס. הכי נמי משערינן כזית דשתיה בכדי שתית רביעית. וכן איתא להך תוספתא בפ"א דפסחים. ולא ידעתי למה הביא הר"ן ז"ל סעד לדברי הרמב"ם ז"ל דשהיה דשתיה הוא ברביעית מתוספתא דפסחים ולא הביא הך תוספתא דיומא גם כן אלא דהא דאיתא התם בתוספתא דאכילה ושתיה אין מצטרפין צ"ע מאי טעמא כיון דחד שיעורא הוא. וביום הכיפורים הוא דלא מצרפינן משום דלא שוו בשיעורייהו. וכדאיתא ביומא. אבל גבי חמץ דתרווייהו בכזית אמאי לא מצטרפי.

וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל גם כן מש"כ בפי"ד מהל' מאכלות אסורות שם הלכה ט' או שהמחה את החלב או את החמץ וגמעו מעט מעט או ששתה הדם מעט מעט וודאי שיעורו בכזית כמש"כ בפ"ו שם. והוא הדין חלב וחמץ מחוי. ומשום הכי הוי השהיה גבייהו כדי שתית רביעית. כדברי התוספתא. ולא תיקשי לפי זה מהא דאמרינן בכריתות דשיעור משקין דפסול גויה ומקדש בכדי אכילת פרס. דהתם דשיעורן ברביעית שיעור שהייתן בכדי אכילת פרס. אבל באלו דשיעורן בכזית שהייתן בכדי שתית רביעית. אך זה יקשה מה שכתבו התם וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט גם כן שיעורו בכדי שתית רביעית. וע"ז קשה מהך דכריתות. אלא דבלאו הכי צירוף גם דסתם יינם לא הבנתי. ומאי נפקא מינה בצירוף זה הא מלקות ליכא בסתם יינם. וכמו שכתב בפרק י"א שם דגזירת סופרים הוא. ואי לענין מכת מרדות הא על חצי שיעור גם כן מכין אותו מכת מרדות. אבל מדבריו שם בפי"א משמע דבסתם יינם אמרו שיעורא למכת מרדות ברביעית. אבל פחות מרביעית פטור ממכת מרדות. וכבר דקדק הלחם משנה ז"ל שם מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא דבמסכת ע"ג אמרינן דמטמא טומאת משקין ברביעית. אבל שיעור איסור לא שמענו. ובפ"ו מהל' אה"ט לא כתב לשיעור רביעית לענין טומאה ע"ש. ובמשנה למלך ז"ל ואולי דבריו ז"ל ע"פ איזה גירסא אחרת שהיה לו. ויש סעד לדבריו מדלא חשיב לה לעיל במספר הרביעית דבסתם יינן שיעור טומאתו ברביעית. וכן לא כתב בפ"ח מהלכות טומאת אוכלין לשיעור רביעית לענין דם מגפתו ודמעת עינו של זב דאמרינן בכריתות דשיעורן ברביעית. ואולי הוא גם כן מהאי טעמא דלא חשיב לה. והתוס' ז"ל בע"א ד' ל' הקשו אמאי לא חשיב לה ע"ש מה שתירצו. ואפשר לא היה בגירסתו מטמא טומאת משקין ברביעית אלא מטמא טומאת משקין לחוד. ומה שכתב שיעור רביעית לענין איסור י"ל דמסברא הכי קים ליה כיון דנאסר בשתיה שיעורו בדברים אלו שנאסר בשתיה כמו מקדש ונזיר. והתם נמי נאמר ישתו יין נסיכם ויין שנתנסך הוא דאסור בכל שהוא משום לא ידבק כו'. ומכל מקום צ"ע דלא מצינו כיוצא בו שיעור באיסור דרבנן. ובשאר איסורין דרבנן וודאי כ"ש נמי אסור.

ומש"כ בהלכות שבועות. דבשלא אשתה שיעורו ברביעית ככל האיסורין היינו אלו האיסורין שנאסרו בלשון שתיה כמו נזיר ומקדש. אבל שאר איסורין שנאסרו בלשון אכילה אפילו דרך שתיה שיעורן בכזית. והשתא אתי שפיר דביום הכיפורים בעינן שיעורא רבא משאר איסורין. אלא דאכתי יקשה לפי זה הך דשבועות דמשמע דאי אכילה בכלל שתיה לא הוי חייל שלא אוכל אחר שלא אשתה ואמאי הא בשלא אוכל חייל אפילו אכזית. ובשלא אשתה לא אסר עצמו אלא ברביעית. וגם בפ"ב מהלכות מעשר שני סתם הרמב"ם ז"ל להדיא. דשיעור שתיה ברביעית אף על גב דנאמר האיסור בלשון אכילה.

והנה יש מקום לדון עוד בזה דבכל האיסורין שיעור שתייתן ברביעית אפילו אלו שנאמרו בלשון אכילה מטעמא אחרינא דבשבת ריש פרק המוציא (דף עו ע"ב) אמרינן דשיעור הוצאה ביין הוא רביעית ואמר ר' נתן דיבש שיעורו בכזית משום דבכזית יבש איכא רביעית לח ואם כן היכי מצינן לחייבו על כזית חלב לח אם המחהו אם כן אטו אם המחה פחות מכזית חלב דעל ידי שעשאו משקה נתרבה שיעורו והוי כזית ילקה עליו זה וודאי לא מסתבר ועל כרחך בעינן שיהיה בו שיעור כזית כבריאתו וממילא כשעשאו משקה יהיה בו שיעור רביעית כדברי ר' נתן. וכן אמר ר' יוסי בר"י התם לענין דם נבילות דבעינן שיעור רביעית שיהיה בו כזית כשיקרוש. אלמא דבמידי דשיעורו בכזית כגון כזית נבילה אם הוא משקה צריך שיהיה בה רביעית שתעמוד על כזית יבש. הכי נמי בחלב וחמץ דשיעור אכילתן בכזית כשהמחן ועשאן משקה צריך שיהיה כדי רביעית ולכשייבש וישוב כתחלתו יהיה בו כזית. ויתיישב בזה הא דאמרינן בחולין דשיעורן בכזית. וכן הא דאיתא בתוספתא (שם) כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית היינו כזית ביבש. אבל אין זה מוכרח דלאו כל הדברים שוין לענין זה שיהיה ביבש כזית ובלח רביעית כדאמרינן התם בשבת. ועוד דלמשנה אחרונה היכי ילפינן מענבים לא יאכל מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית. ולפי הנ"ל אדרבא ניבעי רביעית דהוי כזית ביבש כמו אכילה. וכל הנ"ל שכתבתי דבשאר איסורין נמי שיעור שתיה ברביעית כמו בשבועה שלא אשתה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה אמר ר' אבהו כגון רביעית יין של ערלה. אינו אלא למשנה ראשונה דסבירא ליה דגבי נזיר הוי שיעורו ברביעית.

וזה הוא טעמו של הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות נזירות ה"כ) שפסק כמשנה ראשונה משום דר' אלעזר לעיל הכי סבירא ליה. ומשמע נמי מד' ר"א דשאר איסורין נמי שיעורן ברביעית כדאמר כל רביעיות שבתורה דלא מסתבר למימר דקאי אמקדש לחוד דלא איצטריך לאשמעינן בהא דאין היתר מצטרף לאיסור דאפילו על יין מזוג פטור. כדאיתא בכריתות (דף יב ע"ב). אבל למשנה אחרונה דבנזיר גם כן בכזית נראה דבכל האיסורין נמי סגי בכזית מקל וחומר מנזיר. דאי בנזיר דווקא בכזית. אבל בשאר איסורין ברביעית. אם כן מאי פריך לעיל לר"ע לילף בקל וחומר מנזיר להיתר מצטרף לאיסור האיכא למיפרך מה לנזיר שכן איסורו בכזין בין באכילה בין בשתיה. מה שאין כן בכל האיסורין דבשתיה שיעורן ברביעית. אלא וודאי בכל האיסורין גם כן בכזית. אבל בשבועה שלא אשתה י"ל דאינו חייב אלא ברביעית. אי נימא דסתם שתיה הוי ברביעית וכנ"ל. אבל לפי משמעות דברי הירושלמי דלא הוי סתם שתיה ברביעית מדאיצטריך למילף ממקדש. בשבועה נמי הוי בכזית דלא חמיר מאיסורי תורה למימר דאפילו בכל שהוא מיחייב וכמשמעות ד' הש"ס בכריתות דמאל תשת ה"א בכל שהוא. וכדאמרי רבנן לר"ע היכן מצינו בכל שהוא שהוא חייב. אבל יותר מכזית לא בעינן. והכי מוכח מהא דמוקמינן לעיל ד' ז' הא דילפינן לאסור יין מצוה כגון שנשבע שלא לשתות וחזר ואמר הריני נזיר דחייל נזירותו. וכמו שכ' התוס' ז"ל התם. ואי נימא דלא חשיב שתיה אלא ברביעית. אם כן פשיטא דנזירות חייל דנאסר אפילו בכזית למשנה אחרונה דהוי חצי שיעור לגבי שבועה אלא שמע מינה דאידי ואידי חד שיעורא הוא. ומהך שינויא מוכח דשבועה לא חמיר משאר איסורין למשנה אחרונה. ומהאי שינויא דמשני התם לעיל כגון שאמר שבועה שאשתה ואמר הריני נזיר דחל לבטל מצות שבועה מוכח גם כן דאיסור שבועה לא חמיר משאר איסורין. דאי חמיר וחייב בכזית או אפילו בכל שהוא. אם כן יכול הוא לקיים שניהם וישתה כל שהוא או כזית ואנזירות לא עבר עדיין דחצי שיעור הוא למשנה ראשונה. אלא שמע מינה דלא חמיר גם כן. ומחמת זה קשה לי קצת מש"כ הרמב"ם ז"ל יראה לי דשלא אשתה הוי ברביעית. והלא מוכח כן מש"ס כנ"ל. ויצא מכל הנ"ל דמה שנסתפקו התוס' ז"ל לענין ברכה אחרונה של שתיה אי בכזית אי ברביעית תליא גם כן בפלוגתא דהני תנאי לענין נזירות. ולמשנה אחרונה דשתיה בכזית לענין איסור הוא הדין דסגי בכזית לענין ברכה. ולמ"ד דבאיסור הוא ברביעית. לענין ברכה נמי בעינן רביעית דכיון דפחות מרביעית לא חשיב שתיה לענין איסור. הוא הדין דלא חשיב לענין ברכה. והתוס' ז"ל כתבו שיש להסתפק בשתיה ברביעית משום שנאמר ושבעת ודרשינן זו שתיה. אבל למאן דסבירא ליה דכל ברכת ז' המינים ברכתן אחריהם דאורייתא אין להוכיח מזה דמה"ת וודאי בעינן רביעית דהוי שתית קבע כי היכי דבעינן קביעות סעודה לענין ברכת המזון. אבל למאי דתיקנו רבנן לברך על כזית הוא הדין דבשתיה צריך לברך על כזית. ועיין בד' הט"ז ז"ל באו"ח סי' ק"צ.

ועל מה שהבאתי ראיה מהא דשבועה שאשתה ואמר הריני נזיר כו'. דשיעור שתיה בשבועה שוה לנזירות אין להשיב דהא קיימינן התם לר"ש ור"ש סבירא ליה כל שהוא למכות. זה אינו דהא לרבנן נמי אמרינן התם דאיצטריך קרא להכי וכן באידך שינויא שבועה שלא אשתה כו' משמע דלרבנן לא איצטריך קרא משום דסבירא ליה איסור חל על איסור. אבל בלאו הכי גם לרבנן הוי צריך קרא ומוכח כנ"ל.

ויש לדקדק עוד בזה. דלפי מש"כ מדברי הירושלמי דסתם שתיה לא הוי רביעית אלא ממקדש הוא דילפינן. והרשב"א ז"ל כתב דסתם שתיה הוי רביעית וכנ"ל. ובריש עירובין וסוכה משמע דרביעית יין לנזיר הילכתא היא. וכדמסיק התם הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. ומהא דאמרינן התם גפן כדי רביעית יין לעזיר. משמע קצת דלא כהירושלמי דממקדש ילפינן לה דאם כן הוי ליה למימר כדי רביעית יין למקדש. וי"ל דלמאי דסלקא דעתך דמגפן ילפינן ע"כ לנזיר אתי דלמקדש לא איצטריך קרא דמשכר ילפינן. ומה שכתבו התוס' שם דגבי שכר כתיב רביעית ההין הוא תמוה דהכא רביעית הלוג הוא דאמרינן. ועיין בהגהת ר"י ברלין. גם מש"כ התם בערכין אם אכל עלין ולולבין כו'. אינו מדוקדק דלתנא דמתניתין לא מיחייב אעלין ולולבין. ולפי מסקנא התם דהילכתא היא. אם כן י"ל דבכל איסורי שתייה הכי הילכתא דשיעורם ברביעית בין בשבועה בין בשאר איסורין. ואפילו למ"ד בנזיר בכזית משום דיליף היקשא שתיה מאכילה אבל בשאר איסורין הילכתא היא דברביעית. ומכל מקום לא מסתבר לומר כן וכמ"ש לעיל.

ועל סוגיא דכריתות דאמרינן התם דכל שהוא גם כן באזהרה קשה קצת הא דאמרינן שיעור רביעית לענין הוראה הא בהוראה ליכא אלא לאו ואזהרה איכא אפילו בכל שהוא. והרמב"ם ז"ל כתב דליכא מלקות בכל שהוא ועיין כ"מ שם אבל לאיסורא בעלמא מאי אר"י הכא הא בכל האיסורין כן חצי שיעור אסור מה"ת. וי"ל דאי לאו קרא גבי מקדש לאסור בכל שהוא ה"א דאין זה בכלל חצי שיעור דעלמא דהא בעצמו לאו איסור הוא אלא בשעת עבודה הוא דאיתסר משום שכרות. ואם כן בכל שהוא דליכא שכרות הוה אמינא דמותר בכל שהוא להכי איצטריך קרא.

ומה שצדדתי לעיל לומר דר"ש מודה בשתית יין דנזיר דבעינן רביעית לא משמע כן מהא דבעינן למימר לעיל דף ד' דאתי ליין מצוה היינו קידושא ואבדלתא. ואי לר"ש נמי בעינן רביעית. אם כן יכול לקיים שניהם דלקידוש לא בעינן אלא מלא לוגמיו דהוי פחות מרביעית. וכבר כתבתי לעיל דף ד' שם בזה. ויש לדקדק עוד בהא ענינא דלכאורה גבי נזיר אם שתה יין מזוג לא מיחייב ברביעית למ"ד אין היתר מצטרף לאיסור ובעינן שיהיה רביעית יין חי בכדי אכילת פרס. ולדברי הרמב"ם ז"ל דהוי כדי שתית רביעית ליכא לאשכוחי כלל חיוב ביין מזוג בנזיר. ואם כן אכתי יכול לקיים שניהם בקידוש יוצא במזוג ובנזיר הוי חצי שיעור. אמנם הא לא תיקשי דאליבא דר"ש אפילו חצי שיעור מוזהר עליו וכנ"ל. אלא בשבועה שאשתה נראה דיוצא שבועתו אפילו במזוג דהא לענין ברכה וקידוש יין הוא. ואם כן לדידן דילפינן מיין יתירא הא מלתא דנזיר חל עליו שבועה זו ואסור בשתיה. והא יכול לקיים שתייתו על ידי מזוג ואנזירות לא עבר דהוי חצי שיעור. וי"ל דאיצטריך היכא דאמר בפירוש שאשתה יין חי. וכן יש לדחות מה שהוכחתי לעיל דסתם שתיה לענין שבועה היינו רביעית דאי בכל שהוא שרי יכול לקיים שבועתו י"ל גם כן דאיצטריך היכא דאמר בפירוש האשתה רביעית.

אך העיקר היה נראה דמזוג הוא כיין גמור לענין נזיר אף על גב דלענין מקדש אם נתן בו מים כל שהוא פטור מכל מקום לענין נזירות כיון דאפילו מזוג יין הוא לברכה ולקידוש. גם לענין נזיר חשיב כיין גמור. וכן איתא בתוספתא ר"א ב"ע אומר עד שישתה רביעית יין בין שתאו מזוג בין שתאו חצאין. ואתא לאפוקי מקדש דאמר ר"א אם הפסיק בו או נתן בו מים כל שהוא פטור קמ"ל דהכא בנזיר אפילו מזגו או הפסיק בו ושתאו חצאין חייב. ולפי זה נראה דלענין איסור גם כן הדין כן כגון שתה רביעית יין של ערלה מזוג חייב אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דאינו חייב על טעם כעיקר דיין דרך שתייתו מזוג הוא.

אבל בירושלמי בשמעתין (ה"א) משמע דעל מזוג אינו חייב אלא משום משרת אבל לא משום יין עצמו ומרבי התם כל משרות משרת יין ומשרת ענבים ומשרת חרצנים ומשרת יין היינו מזוג ולפי זה בשאר איסורין פטור על יין מזוג רביעית. ודו"ק בכל הנ"ל.

גמ' מכאן אתה דן לכל איסורי נזיר כו' לאתויי חמרא חדתא וענבי. נראה דהא דאיצטריך לאשמעינן הכי לחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע משום דבעלמא כהאי גוונא אינו לוקה אלא אחת כיון דחד לאו נאמר על תרווייהו כמו חלב ושר וכשב עז דאי לאו משום יתורא לא היה לוקה אלא אחת אכולהון כדאיתא בריש כריתות והכי נמי לחים ויבשים מיותר הוא דליכתוב וענבים סתם וממילא משמע בין לחים ובין יבשים כמו שכתבו התוס' ז"ל. אלא אתי לחיובי על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר. וכן איתא בירושלמי דמיתורא דלחים דריש לחייב ע"ז בפ"ע כו'.

ועיין בב"מ דף קט"ו ע"ב בד"ה שנאמר לא יחבול שהקשה הגמ' מנ"ל דחייב שתים ברחיים ורכב ע"ש. ובירושלמי הכא (ה"א) מבואר הדבר דמשום דרכב מיותר דליכתוב רחיים לחודיה וכמש"כ התם. ומה שכתב עוד דבחרצן וזג כתיב עד דמשמע לחלק. לא הבנתי דלאו מחרצן וזג דרשינן לחלק אלא מענבים לחים ויבשים כדאמרן. ועל פי זה אינו מובן גם כן מש"כ שם עוד כיון דהאיסורין מפורשין קאי לאו אכל אחד ואחד והא דבחלב שור וכשב איצטריך יתורא היינו משום דשם אחד הוא. אבל זג וחרצן ורחיים ורכב ב' אמות הם דהא ענבים לחים ויבשים הוי כמו חלב שור וכשב. ואפילו הכי מיחייב תרתי. אם לא שנאמר דיבשים לא מיקרי ענבים אלא צמוקים. ובזה יש ליישב קצת דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בנא ומבושל דאינו חייב אלא אחת. ועי' בלחם משנה פ"ג מהלכות מלוה ולוה (הלכה ג') שכתב משום דבנא ומבושל ליכא יתורא כמו בנזיר ורחיים ורכב. ומסיק דאף כל אתי לאתויי חמרא חדתא וענבי ולא קאמר דאתי לאתויי חרצן וזג משום דהני לאו מין אחד הם אלא ב' מינים וב' שמות. ובברייתא מרבינן אף כל שהן מין אחד להכי קאמרי דאתי לאתויי חמרא חדתא וענבי דמין אחד הוא. והקשו התוס' ז"ל תיפוק ליה דחמרא חדתא וענבי תרי לאוי הוא דאיכא מיין ושכר יזיר. ותירצו דאי מהא הוה אמינא כגון ארבעה ימים כו'. אבל ג' ימים הראשונים דטעמו כטעם ענבים אימא לא ליחייב אלא חדא קמ"ל.

ויש לדקדק בדבריהם דאי יין כזה הוי בכלל אזהרה דמיין ושכר אם כן למה לי לרבויי דחייב תרתי כיון דלאו לעצמו הוא. ואי אינו בכלל יין אלא בכלל וענבים לא יאכל. אם כן אמאי חייב תרתי. וי"ל דהיינו הך דמרבינן כל שהן מין אחד וב' שמות אף על גב דלא נאמר בהם אלא אזהרה אחת חייב שתים. ולפי זה י"ל דאיכא נפקא מינה בין יין לחמרא חדתא למשנה ראשונה דיין שיעורו ברביעית. אבל חמרא חדתא כיון דאזהרתו מענבים לא יאכל אפילו למשנה ראשונה בכזית דבכלל איסור אכילה הוא. ועוד דא"כ במקדש יהיה פטור אם שתה חמרא חדתא כיון דלא הוי בכלל יין. ונהי דלא מיחייב על יין מגיתו גבי מקדש היינו משום דכתיב שכר יין המשכר. אבל אי כתיב יין לחודיה הוה אמינא דגם יין מגיתו בכלל יין הוא כדאיתא התם בכריתות. ואם כן גבי נזיר ליחייב בחמרא חדתא גם כן משום יין דלא מסתבר למימר דילפינן להאי מלתא נזיר ממקדש דלא יתחייב אלא על יין בן מ' יום משום יין.

אך יש לדקדק אזהרת יין בנזיר היכא נאמרה דמיין ושכר יזיר לא הוי אלא עשה. ועל כרחך צריך לומר דמחומץ יין וחומץ שכר לא ישתה נפקא לן דכיון דאזהר רחמנא על חומץ דידהו כש"כ יין ושכר עצמו ואין זה אלא גילוי מלתא בעלמא. והיה נראה דאפילו אם התרה על יין משום לאו דענבים לא יאכל חייב גם כן דיין ושמן כפרי עצמו בכל האיסורין וכיון דנאסרו לו הענבים ממילא נאסר גם ביוצא מהן כמו יין ושמן דכל האיסורין. ולפי זה איכא לאשכוחי הך רבותא דחייב על זה בפני עצמו כו' אפילו ביין ישן וענבים כגון שלא התרו בו משום יין אלא משום ענבים. ומכל מקום חייב שתים דב' שמות הם. אלא דזה הוי כב' מינים גם כן. ולהכי אשמעינן דאפילו חדתא וענבי דמין א' הוא חייב ב'. ולפי זה י"ל דבחדתא גם כן אם התרו בו משום יין וודאי חייב. אלא דמיירי הכא דלא התרו בו אלא משום ענבים. ולא תיקשי קושית התוס' ז"ל אלא דהתינח אם אינו צריך להתרות בפרט לחים ויבשים. אלא אפילו התרו בו סתם לא תאכל ענבים ואכל לחים ויבשים חייב ב' וכמו שנראה מלשון התוס' ז"ל בד"ה וע"ז בעצמו י"ל כו'. אבל אי נימא דצריך להתרות בפרט לא תאכל ענבים לחים ויבשים וכמ"ש בנ"א על הגליון וכן נראה מד' התוס' ז"ל במנחות דף נ"ח. אם כן הכא בחמרא חדתא ליכא למימר הכי דהא ית ביה אלא אזהרה אחת דענבים לא יאכל. והתוס' ז"ל בד"ה אכל ענבים לחים כו' כתבו דאם סחט אשכול ושתה חייב משום שותה יין. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא הא ליכא רבותא בזה כיון דלאו לעצמו הוא וצ"ע.

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאינו חייב על כל אחד בפני עצמו בכל הני אלא משום שנאמר כ"א בפרט לחים ויבשים חרצנים וזגים. ומשום הכי כתב דעל רביעית יין ורביעית חומץ אינו חייב אלא אחת משום דהכל לאו אחד חומץ יין ואפילו חומץ שכר היינו יין על ידי תערובות גם כן לא ישתה. ואם כן הכל לאו אחד הוא ולאו ב' שמות הוא ואם כן בחמרא חדתא וענבי על כרחך צריך לומר דאזהרת חמרא הוא משום שתיית יין דאי משום אזהרת ענבים הא ליכא בהא ב' לאוין. ואם כן תיקשי גם כן כנ"ל מאי קאמר לאתויי חמרא חדתא וענבי. ועיין בלחם משנה ז"ל פ"ה מהל' נזירות שכ' דלאתויי חמרא חדתא כו' היינו לאשמעינן דיין חדש גם כן בכלל אזהרת יין הוא ואין זה מענין לחים ויבשים דהתם נאמרו באזהרה א' והכא יין חדש וענבים בשני אזהרות נאמרו. וגם מנ"ל הך דחדש בכלל יין הוא אם מסברא לא מיקרי יין.

ומד' הרמב"ם ז"ל שם נראה דאזהרת יין מחומץ יין לא ישתה נפקא. וכמ"ש דהכי קאמר רחמנא יין לא ישתה אפילו אם החמיץ. ואם כן יין וחומץ אזהרה אחת היא ולא לקי תרתי. והכי משמע בספרי דאמר התם למה נאמר חומץ הא בלאו הכי אסור מסברא כיון דיין נאסר לו ממילא אסור בחומץ יין. וקאמר דאיכא למילף מעובד דפטור על החומץ להכי כתב רחמנא חומץ. ואי נימא דעל יין וחומץ לוקה תרתי. אם כן איצטריך למיכתב חומץ למילקי עליו בפני עצמו. אלא דאין זה מוכרח דאמר התם גם כן ענבים למה נאמר הא איכא למילף בקל וחומר מפסולת אלא אתי לאשמעינן דאין מזהירין מן הדין והא ענבים וודאי איצטריך למילקי עלייהו בפ"ע.

ומש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות נזיר ה"א) דשכר היינו תערובת יין. צ"ע מנ"ל הא דהא תרגומו הוא חמר חדת ועתיק. ונראה דסמך בזה על ספרי גם כן דאיתא התם בנוסחא שלפנינו יין זה מזוג. שכר זה חי. או אינו אלא יין זה חי שכר זה מזוג. כשהוא אומר ונסכו יין רביעית ההין הא אינו מנסך אלא חי. ואין זה מובן דמייתי ראיה להיפך דיין זה חי ועל כרחך צריך לומר ונסכו רביעית ההין כו'. הסך נסך שכר לה'. אבל הרמב"ם ז"ל דהוי גרס איפכא יין זה חי שכר זה מזוג אי אינו אלא יין זה מזוג. ומייתי ראיה ממה שנא' בכמה מקראות יין גבי נסכים שמע מינה דיין חי הוא. וכבר כתבתי לעיל דמדברי הירושלמי משמע דמזוג איתרבי ממשרת יין. ובכריתות נמי משמע דשכר הוי יין חי דממעט התם משכר אם נתן בו מים כ"ש. וד' הרמב"ם ז"ל צ"ע.

גמ' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאין לוקין על לאו שבכללות. ופירש"י ז"ל בלשון ראשון דאזג וחרצן אינו חייב אלא אחת ע"ש. ושיטה זו נפלאה היא. ועי' בלחם משנה ז"ל בפ"ה מהלכות נזיר מה שהקשה ע"ז. ועוד דאם כן למה נאמר לחים ויבשים אפילו אי לא נאמר אלא וענבים לא יאכל גם כן היה לוקה על לחים לחוד ועל ענבים לחוד דמהיכי תיתי למימר עד שיאכל לחים ויבשים והעיקר כפי' בתרא דעל חרצן לחוד סבירא ליה לאביי דלקי תרתי. ורבא אמר דאינו לוקה אלא אחת. אבל מכל אשר יצא מגפן היין הוא לאו שבכללות. ובפסחים סוף פ' כ"ש מסקינן איכא דאמרי תרתי לא לקי. אבל חדא מיהא לקי. ופירש"י ז"ל התם היכא דאכל עלין ולולבין דאין בהן אלא לאו דמכל אשר יצא כו'. דה"מ דלא לקי אלאו שבכללות היכא דאיכא לאו פרטי. אבל בעלין ולולבין דליכא אלא האי לאו דמכל אשר יצא כו' שפיר לקי. וא"ד דחדא נמי לא לקי. והתוס' ז"ל כתבו שם לענין נא ומבושל. כגון שלא התרו בו אלא משום לאו הכללי בהא הוא דפליגי הני תרי לישני אי לקי חדא אי לא לקי כלל.

ומש"כ רש"י ז"ל התם כגון אם אכל עלין ולולבין. אינו מובן דר"א הוא דסבירא ליה הכי. אבל לתנא דמתניתין אינו אסור כלל בעלין ולולבין. ולרבנן צריך לומר כגון דאכיל עינבי דכרים דאתיא מכללא דכל אשר יצא מגפן כו'. אבל קשה להך לישנא דחדא נמי לא לקי. והיכן מצינו כיוצא בזה דלא ילקה על דבר הבא מכלל ופרט כי היכי דבסוף אלו טריפות מרבינן חריצין ונעיצין מכלל ופרט וכי לא ילקה על חריצין ונעיצין זה וודאי אינו. ואם כן הכי נמי ענבים דכרים לרבנן או עלין ולולבין לר"א למה לא ילקה עליהם. ועוד דעל כרחך לוקה על לאו דמכל אשר יעשה כדילפינן מיניה דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה. והיינו למלקות דלאיסור לא איצטריך צירוף. ואם כן הא דחדא נמי לא לקי במאי עסקינן. וגם לפי' התוס' ז"ל שכתב דמיירי שלא התרו בו אלא משום מכל אשר יעשה כו'. קשה אמאי לא ילקה דאם אכל עלין ולולבין או עינבי דכרים או כל האיסורין בצירוף לוקה. וכי אכל חרצן לחוד או זג לחוד אינו לוקה משום מכל אשר יעשה. בשלמא בנא ומבושל אתי שפיר דכי אם צלי אש לא הוי לאו בשאר דברים. וכמ"ש התוס' ז"ל התם. ומשום הכי אפילו בנא ומבושל גם כן אם התרו בהם משום כ"א צלי אש לא לקי כלל. אבל הכא דמכל אשר יעשה וודאי לאו הוא בהני דמרבינן מיניה כגון צירוף ועינבי דכרים. בחרצן וזג גופא אם לא התרו בו אלא משום לאו דמכל אשר יעשה אמאי לא ילקה. ועל כרחך לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא אלא למילקי תרתי משום חרצן לא יאכל ומשום מכל אשר יצא כו'. אבל דלא לילקי כלל משום מכל אשר יצא הא ליכא למימר.

ובאמת הכא לא מסיק הש"ס להך א"ד דחדא נמי לא לקי. וכן בב"מ פ' המקבל גבי רחיים ורכב נמי לא מסיק הכי. ולא קאמר הש"ס הכי אלא בפסחים גבי נא ומבושל ובמנחות דף נ"ח גבי שאור ודבש. ומד' הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש להני תרתי דבנא ומבושל גופייהו פליגי אי לקי תרתי או חדא או אפילו חדא לא לקי דזה הוי לאו שבכללות תרתי איסורין חלוקים בלאו אחד. וכן שאור ודבש. וא"ד סבירא ליה דלא לקי כלל. והוא ז"ל פסק כלישנא קמא דחדא מיהא לקי. והיינו דפסק בהני תרתי דאינו לוקה אלא אחת אבל סוגיא דשמעתין בפסחים ובב"מ פ' המקבל קשה ליישב לפי זה ואינך תרתי חרצן וזג ורחיים ורכב על כרחך ליכא למימר דפליגי בהני גופייהו דהא איכא יתורא לחייב על זה בעצמו וע"ז בעצמו. ופשיטא דלא שייך למימר דהוי לאו שבכללות ולא לילקי כלל כיון דכולהו חד איסור הם כגון ענבים לחים ויבשים. וכן רחיים ורכב. אלא ע"כ פליגי בלאו דמכל אשר יצא כו'. ובלאו דכי נפש הוא חובל דהוי לאו בשאר דברים אלא היכא דאיכא לאו פרטי גם כן אי לקי גם משום לאו כללי אי לא. ופסק בזה כמ"ד דאינו לוקה אלא אחת. ולפי זה יש בדין לאו שבכללות שלשה חילוקי דינים. לאו שנכלל בו כמה איסורין חלוקים כמו לא תאכלו על הדם דדרשינן מיניה כמה אזהרות אינו לוקה עליו כלל. ולאו שנאמר בו ב' איסורים בפרט בלאו אחד כמו אל תאכלו ממנו נא ומבושל על כל חד לחודיה ודאי לקי. אבל על שניהם יחד גם כן אינו לוקה אלא אחת. וזה נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהל' סנהדרין.

ועיין בריש כריתות לענין חלב שור וכשב ועז ולענין לחם וקלי וכרמל ובפירש"י שם. וכבר האריך הרמב"ן ז"ל גם כן בהשגותיו על דברי הרמב"ם ז"ל בזה. והדין השלישי הוא כמו לאו דמכל אשר יצא כו'. וכי נפש הוא חובל דרחיים ורכב אף על גב דהיכא דליכא אלא הוא לוקין עליו. אבל בדבר דאיכא עליו לאו פרטי אין לוקין משום לאו הכללי. ומכל מקום הא דגרסינן בפסחים גבי חרצן וזג נמי א"ד חדא נמי לא לקי צ"ע וכנ"ל.

ונסתפקתי בכל הני איסורין דלוקה עליהם בפני עצמו כמו חלב שור וכשב ועז ובחדש לחם וקלי וכרמל ומעשר דגן תירוש ויצהר אי מצטרפי כל הני לכזית למלקות. דלכאורה דווקא בנזיר גלי רחמנא דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה. אבל בכל הנך כיון דלוקין עלייהו בפ"ע מנ"ל דמצטרפין זה עם זה. ונראה דמכל מקום מצטרפין זה עם זה כיון דחד שם הוא איסור חלב וחדש ומעשר. והכי משמע מהא דאמרינן בכריתות דמודה ר"י לענין קרבן דאינו מביא אלא קרבן אחד. ואם כן לענין קרבן וודאי מצטרפין אהדדי והוא הדין דלמלקות מצטרפי. וכן חדש ומעשר ובנא ומבושל איכא לספוקי איפכא אף על גב דאין לוקה עליהם אלא אחת לד' הרמב"ם ז"ל. מכל מקום י"ל דאחצי זית נא וחצי זית מבושל י"ל דלא מיחייב דמכל מקום איסורין חלוקים הם ולא מצאתי כעת להאי דינא בד' הרמב"ם ז"ל.

וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות ה"ג שכ' כל איסורי נזיר מצטרפין הרי שצרף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל כזית לוקה. וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה. ויש לדקדק בדבריו ז"ל מאי קמ"ל. צירוף יין וחומץ פשיטא דמצטרפין דהא ליכא בתרווייהו אלא חד לאו. וכמש"כ לעיל בשמו. גם מה שנראה מדבריו דשתיה ואכילה אין מצטרפין חצי זית ענבים וחצי רביעית יין. והיינו משום דלא שוו בשיעורייהו. ולפי מש"כ לעיל בדבריו דשיעור רביעית בשתיה הוא משום דיעמוד על כזית כשיקרוש. וכמ"ש שם בפ' הנ"ל דעל יין קרוש חייב בכזית וכר' נתן בשבת פ' המוציא ואם כן כוליה חד שיעורא הוא. ואמאי לא יצטרפו אכילה ושתיה. וצריך לומר דמכל מקום כשהוא דרך שתיה לא שוו שיעורא לאכילה.

ועוד צריך לדקדק באותו ענין הערה אחת הא דאמרינן לעיל דלר"ש דאמר כ"ש למכות לא איצטריך קרא לצירוף איסורי נזיר. ולמ"ד איסורין מבטלין זה את זה הא גם לר"ש איצטריך דמצטרפי אהדדי דאי לאו הכי מבטלי זה את זה והוי התראת ספק כדאמר ר"ל גבי פיגול ונותר וענבים לחים ויבשים הוי מין במינו דבטיל ברוב וקמ"ל קרא דמצטרפין זה עם זה. ועי' מש"כ לעיל באורך בזה ודו"ק.

גמ' אכל ענבים כו' לוקה חמש. יש לדקדק הא חמשה זיתים אי אפשר שיאכלן כאחת. ועל כרחך בזה אחר זה קאמר. ואם כן היכי מיירי אי בשהתרו בו משום כל האיסורין קודם אכילת כולן. אם כן אמאי חייב על אלו שאכל באחרונה הא יכול לומר אישתלאי ההתראה. ואי בשהתרו בו קודם אכילת כ"א. אם כן אפילו במין אחד גופא אם חזרו והתרו בו לוקה על כל אכילה וכדתני ברישא. וצריך לומר דאכל לכולן תוך כדי דיבור של התראה או י"ל דבכהאי גוונא לא מצי למימר אישתלאי כיון דהתחיל מיד לעבור על התראה באכילת איסור.

והתוס' ז"ל בד"ה ולילקי שש כו' הקשו אמאי לא חשיב שכר וחומץ. ולשיטתייהו אזלי דאיכא אזהרה ביין ושכר מקרא דמיין ושכר יזיר וחומץ גם כן כתיב בקרא. ואם כן לקי אכל חד לעצמו. אבל לד' הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דליכא לאו על שכר וחומץ לעצמו. וכיון דחשיב לאו של יין תו ליכא לאו אחרינא.

ויש לדקדק עוד הא ר' אלעזר סבירא ליה כראב"ע דאינו חייב עד שיאכל ב' חרצנים וזה אחד וכמ"ש התוס' ז"ל בריש פירקין. ואם כן ליכא אליביה חמש מלקיות. וצריך לומר דחדא מינייהו ר' אליעזר. ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פירקין. והא לא ניחא ליה לשנויי דחמש היינו משום מכל אשר יצא גם כן דמשמע ליה דכל הני דחשיב לוקה על כל אחד לעצמו ובתוספתא פ"ד משמע מברייתא זו דר"א כראב"ע סבירא ליה ע"ש דבנוסחא אחרת היא שנויה ובירושלמי חשיב עוד לאו שראו חייב משום משרה. והתראה משמע התם דמתרין אותו משום מכל אשר יצא מגפן היין. ואפילו הכי חייב על זה בפני עצמו כו' ע"ש. וע"ש עוד דאמר התם משרת יין ביין מצטרפין משרת ענבים בענבים מצטרפין משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו. ולא הבנתי בעיא זו דהא במכילתין פשיטא לן דכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה. ועוד דמשרת ענבים בענבים היכי מצטרפין הא זה ברביעית וזה בכזית וכמש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל וצ"ע.

גמ' א"ל רבינא מפרזיקא לרב אשי והא שייר דבין הבינים. עי' תוס' שכתבו לפרש לפי שיטתם לעיל דהתנא לא חשיב כל מילי. אם כן מאי פריך מבין הבינים לזה כתבו דהא בין הבינים בכלל ענבים הוא והתנא שנאן ואמאי שייר לאו דידהו ע"ש מש"כ ליישב בין לפי' ר"ת ובין לאידך פירושא. ומסיק דלא תני חמש אלא איכא שש עם לאו דבין הבינים. והרמב"ם ז"ל כתב מנין חמש מלקיות ולא ביאר לאו זה דבין הבינים. ובאמת צ"ע למה מנאו ללאו בפני עצמו כיון דילפינן לה מריבויא דעד זג אמאי לא יהיה בכלל אזהרת דחרצן וזג. וצריך לומר כיון דמינא אחרינא הוא חייב עליו בפני עצמו. ולאידך נוסחא דפריך נמי מענבי דכרים גם כן קשה דבכלל ענבים הם או בכלל פסולת פרי. ועוד אמאי לא פריך נמי מבוסר דאיתרבי גם כן מפרי אלא וודאי הכל בכלל לאו דענבים או דחרצנים וזגין וליכא עלייהו לאו בעצמו. וכן כתב בשיטה מקובצת. וכן נראה מד' הרמב"ם ז"ל דלבין הבינים גם כן ליכא לאו לעצמו מדלא הביא אותן כלל ובכלל ענבים הם כמ"ש הכסף משנה ז"ל שם בפ"ה. ועיין תוס' מנחות דף נ"ח שכתבו דבין הבינים ילפינן מקרא דמכל אשר יצא כו'. ואין זה מדוקדק כדאיתא לעיל דמחרצנים ועד זג ילפינן ליה ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה