אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שישי › דף לח.

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שישי · דף לח.

דף לז:

תוס' בד"ה דלית ליה צירוף כו'. והקשו לר"ש משרת למה לי דלצירוף היתר לאיסור לא איצטריך דכ"ש למכות. ולטעם כעיקר גם כן לא איצטריך דמגיעולי עובדי כוכבים איכא למילף דלאו חידוש הוא. כדאמר ר"ש במסכת ע"ג שם דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י. ותי' דמכל מקום חידוש הוא דאי אפשר דלא פגמא פורתא. וכבר כתבתי לעיל דלא הבנתי דבריהם ז"ל בזה. וצריך לומר בכוונתם דאי לאו דגלי רחמנא בעלמא דטעם כעיקר לא הוי ילפינן מגיעולי עובדי כוכבים דה"א דחידוש הוא דאפילו פגם אסרה תורה. וגם איסור הטעם חידוש הוא אבל השתא דגלי רחמנא דטעם כעיקר בעלמא. ילפינן מגיעולי עובדי כוכבים גם להאי מילתא דפגם מועט נמי אסור בכל דוכתא. ועוד תירץ דשפיר איצטריך לצירוף דהא דקאמר בכל שהוא היינו בעין. אבל בתערובות לא ס"ד למיסר. וכוונתם בזה לאו דבתערובות איצטריך לצירוף כזית דזה וודאי פשוט דלר"ש לא איצטריך כזית בכל גוונא אלא כוונתם ז"ל דסד"א דעל ידי תערובות יתבטל וכמו שכתבתי לעיל גבי עירובו דשאור לאביי אף על גב דחייב על חצי שיעור מכל מקום איצטריך לרבות עירובו דסד"א דמיבטיל. וכמו שהבאתי לעיל דברי התוס' ז"ל במנחות (דף עז דלכזית לא איצטריך לרבות עירובו דוודאי אינו מתבטל וחצי זית הוא דאיצטריך לרבות עירובו. ועל פי זה אתי שפיר הא דפריך הש"ס למאי דבעינן למימר דר"ע סבירא ליה כר"ש דכ"ש למכות מהא דאמר ר"ע הכא נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי כל שהוא למכות צירוף למה לי אלמא דאפילו על ידי תערובות לא בעינן צירוף. ולפי הנ"ל אתי שפיר דוודאי לצרף לכזית לא איצטריך. ומדבעי ר"ע לצרף כזית שמע מינה דלא סבירא ליה כל שהוא למכות. אבל מכל מקום איצטריך קרא להכי דחצי זית לא יתבטל.

אבל מדברי התוס' ז"ל בע"א דף ס"ח נראה דכוונתם דעל ידי תערובות איצטריך לר"ש דלרבות דהיתר מצטרף לכזית דלא אמר בכל שהוא אם הוא על ידי תערובות ע"ש בדבריהם. ובדוחק יש לפרש דבריהם שם גם כן כמ"ש כי היכי דלא תיקשי לדבריהם ז"ל מש"ס ערוך דשבועות. וכבר דחו תי' זה התוס' ז"ל בעצמן שם במס' ע"ג. ומה שהביאו ראיה מעירובו דשאור כבר כתבתי לעיל לדקדק בדבריהם ז"ל מה שנראה להם לחלק בין חצי זית לכזית. ובאמת איכא למידק לשיטת הרמב"ם ז"ל דבכל הני קראי לא מרבינן אלא כזית בכדי אכילת פרס. לר"ש היכי דרשינן להו דלר"ש ליכא לרבויי כזית בכדי אכילת פרס כיון דלדידיה כ"ש למכות. אם כן נרבי אליביה דכל האיסורין יאסרו בכל שהוא דהא בכמה שנתערב כ"ש מיהא הוי כי היכי דכתבו דלדידן נמי אפילו ביותר מכדי אכילת פרס אסור מה"ת משום ר"ש. אם כן לר"ש מלקות נמי איכא. ועל כרחך צריך לומר לר"ש טעם כעיקר דאורייתא לא מרבינן אלא כ"ז דאיכא טעמא ומיחייב על כל משהו מן התערובות. והר"ן ז"ל בחולין כתב דלכ"ע אפילו למאן דסבירא ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא מכל מקום אי איכא ממשו של איסור אפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס כל שיש בו טעם האיסור אסור מה"ת. וצ"ע מנ"ל הא כיון דטעמא לאו כלום הוא. אם כן כי היכי דאי ליכא טעמא כלל בטל גם ממשו של איסור. הכי נמי אי איכא טעמא. וכן משמע מד' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות דכל דליכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו איכא טעם אינו אסור אלא מדברי סופרים. וכבר כתבתי לעיל בזה. ועל עיקר קושית התוס' ז"ל דר"ש מאי דריש בקרא דמשרת י"ל דדריש ליה לדרשא דספרי לרבות משרת בוסר.

ויש לדקדק עוד לר"ש למה לי קרא בחטאת להיתר מצטרף לאיסור דכ"ש למכות. וכי תימא דאיצטריך לחייבו כרת אנותר דהא משמע דכל הני מילי לא איתרבי אלא למלקות ולא לכרת וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בה' חו"מ ובהלכות מאכלות אסורות. ועיין תוס' זבחים שם ד' צ"ו שכ' דבפסולה הוי ל"ת שיש בו כרת. ולפי הנ"ל אין זה מוכרח ואי נימא כתי' של התוס' ז"ל דר"ש יליף טעם כעיקר ממשרת י"ל דבקדשים גם כן אתי לטעם כעיקר וצריכי כדאמרינן לעיל לרבנן לחד נוסחא. אבל לפמש"כ דמשרת אתי לדרשא אחריתא וודאי תיקשי קרא דחטאת למאי אתי. וצ"ע.

גמ' אמר ר' אבהו א"ר אלעזר כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף כו'. ומסקינן דלר"א במשקין הוא דמצטרף היתר לאיסור אבל לא באוכלין. וכבר כתבתי בריש שמעתין בטעמא דר"א משום דמשקין מתערבין יותר ונעשה ההיתר והאיסור אחד. אבל באוכלין דאין מתערבין כל כך אין היתר ואיסור מצטרפין. אלא דמהא דאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין מצטרף ההיתר משמע דלאו מהאי טעמא הוא דהא הכא נבלע היין באוכל ואפילו הכי מצטרף. וצריך לומר דמשקה איסור מובלעת בין באוכל בין במשקה היתר. אבל אם האיסור אוכל לא מצרפינן אפילו במשקה היתר אף על פי שנבלעה באוכל ולא נתברר טעמו של דבר בזה. ובש"מ כתב דנזיר ששרה פתו ביין הוא דרך שתיה. ויש לדקדק לר"א אמאי לא ילפינן שאר רביעית של איסור כמו יין של ערלה וכלאי הכרם בקל וחומר מנזיר דאליביה ליכא ב' כתובים דהא בחטאת מצטרף אפילו אוכלין. ואמאי לא ילפינן במשקין של איסור דמצטרף היתר לאיסור בק"ו. וי"ל דסבירא ליה לר"א דנזיר חמיר דאסור גם בחרצן או י"ל כיון דעיקר נזירות הוא לפרוש מן היין משום הכי החמירה בו תורה אפילו בצירוף היתר ולא ילפינן שאר איסורין מיניה. והיינו נמי טעמא דלא ילפינן אוכלין ממשקין בנזיר. ומש"כ רש"י ז"ל דשאר רביעית שבתורה היינו רביעית דם שמטמא באוהל אינו מובן דפשיטא דאין לצרף שאר משקין. ובאיסורין הוא דקמיירי ולא בטומאה והיינו יין של איסור וכנ"ל.

וי"ל עוד דלר"א לא ילפינן שאר איסורין מנזיר לצירוף היתר משום דאיכא למיפרך כנ"ל מה לנזיר שכן איסור ואיסור מצטרף מה שאין כן בשאר איסורין. והא דלא קאמר הש"ס לעיל הכי משום דאין זו פרכא כל כך. משום דב' הצירופין אינן שוין. דהיתר אינו מצטרף אלא בבת אחת. ואיסורין מצטרפין אפילו בזה אחר זה. ושפיר איכא למימר דהיתר מצטרף אף על גב דאיסורין אין מצטרפין. ודו"ק.

שם גמ' רביעית יין לנזיר. וכתבו התוס' ז"ל דהיינו למשנה ראשונה ומפני זה כתבו דבחמש סומקתא מיירי גם בפלוגתא. ולפי זה הקשה בש"מ אמאי לא חשיב נמי רביעית דדם נבלה לב"ה כדאיתא בשבת ר"פ המוציא (דף עו ע"ב). וכן רביעית יין דעני בגורן לר"ע. וזה לשיטתם לקמן דבשתיה גם כן נחלקו. אבל לאידך גירסא דבשתיה לכ"ע ברביעית אין צריך לומר דמיירי בפלוגתא. ויתבאר לקמן. ומש"כ,,, דבפלוגתא קמיירי מהא דחשיב רביעית דם מב' מתים אינו מובן. וכמ"ש רש"י ז"ל דלאו דווקא הוא. ועל הא דלא חשיב דם נבילות י"ל דלא חשיב הכא אלא כל הני דשיעורן ברביעית דהכי גמירי בהו שיעור רביעית. אבל דבנבילה לא גמיר ביה שיעור רביעית אלא טעמא שאם יקרוש יעמוד על כזית. והיינו טעמא דלא חשיב רביעית של כל איסורין כמו יין של ערלה וכלאי הכרם משום דהתם גם כן לא נאמר שיעור רביעית. דאיסורייהו בלשון אכילה כתב רחמנא דהוי בכזית והא דביין הוי רביעית הוא גם כן מהאי טעמא שאם יקרוש יעמוד על כזית. ויתבאר בזה לקמן בס"ד.

עושה פסח דאמר רב יהודה כו'. הוא הדין דכל כוס של ברכה בכלל זה דבעינן שיהיה בו רביעית כדאיתא בשבת שם ובפסחים פרק ע"פ.

חלת רביעית שמן לחלה. ופרש"י בחביתי כה"ג. והתוס' ז"ל פירשו רביעית דחלות תודה דחצי לוג חצי לחלות ורקיקין וחצי לרבוכה. ולא ניחא ליה לפרש בחביתין כהן גדול משום דהתם לא נאמר שיעור רביעית אלא ממילא עולה החשבון כך רביעית לכל חלה. אבל בתודה כך נאמר השיעור לחלקו לרביעית רביעית לחלות ורקיקין. ורביעית לרבוכה. וכן בנזיר לא בעינן אלא רביעית לחוד. ומה שכתב רש"י ע"ז וטעות הוא ואינו כן דבהדיא אמרינן התם כו'. הוא תמוה דלא פליגי התם לדינא אלא מר דריש לה מקרא ומה מהלכה.

רביעית מים למצורע. עי' תוס' במנחות ד' פ"ח ובסוטה שכתב ליישב הא דתנן בנגעים חצי לוג ע"ש.

רש"י כל משקין טמאין מצטרפין לטמא משקין אחרים כשיהיה בהן רביעית. וגם זה אינו מובן דמתניתין דמעילה לא מיירי בהכי אלא לצירוף פסול גויה. ור' אלעזר הכא לאו צירוף אתי לאשמעינן אלא שיעור פסול גויה ברביעית קמ"ל. ואדרבא יש לדקדק אמאי לא חשיב נמי להא דלטמא אחרים בעינן במשקין שיעור רביעית. ועיין תוס' פסחים דף י"ד שנסתפקו בזה.

גמ' מרביעית נוטלין לידים לא' ואפילו לב' בפלוגתא לא קא מיירי דר' יוסי אמר לאחד ולא לשנים. ואין זה מדוקדק דהא לר"י גם כן איכא שיעור רביעית. וי"ל דה"ק בפלוגתא היינו דאין שיעור זה ברור בכל דוכתי אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא מיירי. דלא מיירי אלא ברביעית דליכא שום פלוגתא בזה. והיינו נמי דמשני הכי בהא דר' זכאי אומר רביעית אף על גב דאיכא לישנא התם בברכות דבסוף לכ"ע ברביעית אפ"ה לא חשיב לה כיון דאיכא פלוגתא בזה אי בעינן שיעור רביעית בכל גווני אי לא. והא דלא חשיב שיעור סברי כלי חרס כדי לקבל רביעית. דלא חשיב אלא משקין דשיעורן ברביעית.

גמ' והאיכא מקוה. פירש"י בזה ד' פירושים. חדא דר"א אומר רביעית לוג מים שאובין פוסלין המקוה ומשני דבטלוה רבנן ואמרי דפחות מג' לוגין לא פסלו. ואין זה מדוקדק דהוי ליה לשנויי בפלוגתא לא קא מיירי דר"א ורבנן פליגי בהא. אידך הא דתנן במקוואות אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיע לאביק כשר ובטלוה רבנן דר"א בר"צ פליג עליו. וגם זה אינו. היכי שייך למיקרי בטלוה רבנן כיון דפליגי בזה. אלא דיש לדקדק אמאי לא פריך הש"ס מינה ככל הני דלעיל. וי"ל דפרכא קמייתא מהיה מביא פיילי פריך מפלוגתא דלית הלכתא כוותיה דהלכה כחכמים. ומשני בפלוגתא לא קא מיירי וס"ד דדווקא מפלוגתא דלית הלכתא כוותיה הוא דלא מיירי להכי פריך תו מהא דר' זכאי דהלכתא כוותיה. ומשני דאפילו בפלוגתא כי האי גם כן לא קא מיירי. ותו ליכא לאקשויי משאר משניות דכבר שני לה בפלוגתא לא קא מיירי. וקצת סמך יש לומר לד' הרמב"ם ז"ל דפסק דלא כחכמים בהך דאביק. ועי' תוסח"ד שם. והיינו משום דלא חשיב לה הכא. וכש"כ לפירש"י דבטלוה רבנן דוודאי לית הלכתא כחכמים.

עוד פירש"י והאיכא מקוה דשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה. ורביה היינו שיהיה כ' סאה ורביעית. ובטלוה רבנן דבעינן כ"א סאה. וגם פי' זה אינו מובן דהיכן מצינו שיהיה רביעית דווקא אלא או כ"ש יותר מכ' סאין או עשרים וא' דווקא. והרמב"ם ז"ל כתב דסגי בכ"ש יותר מכ' סאה. ולשון התוס' י"ט ז"ל בפ"ה מתרומות משנה ו' אינו מדוקדק שכ' שם בשם הב"י ז"ל בסי' ר"א שכ' בשם רש"י דבעינן כ' סאה ורביעית. וז"א דלפירש"י בעינן כ"א סאה וכדמסיק דבטלוה רבנן וכן מבואר בב"י שם.

והעיקר כהפי' האיכא מקוה היינו רביעית להטביל בו מחטין וצינורות. וכן פירשו התוס' ז"ל. ומסיק בר מההיא דבטלוה. ופירשו התוס' ז"ל דלא בטלו אלא רביעית דמקוה. אבל מעיין קאי אדיניה דסגי בכל שהוא לכלים ומוכח הכי מהתוספתא דתני מקוה במ' סאה ומעיין בכל שהוא. ועל כרחך בכלים מיירי דבאדם גם במעיין בעינן מ' סאה דבעינן מים שכל גופו עולה בהם וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות. דהיינו מ' סאה. והא דבעינן בכלים מ' סאה היינו לבתר דבטלוה דבדין תורה ברביעית סגי. וש"מ דמעיין סגי בכל שהוא אפילו לבתר דבטלו למקוה. והביאו ראיה לזה דבאדם בעינן גם במעיין מ' סאה מהא דאמרינן בחגיגה דהא ארעא חלחולי מחלחלי ובעינן מ' סאה ולכל הפחות באדם איירי. ויש לדקדק אי באדם איירי התם. אם כן מאי קאמר דארעא חלחולי כו'. דילמא הא דבעי מ' סאה משום דבעינן מים שכל גופו עולה בהם. והתוס' ז"ל בפסחים ד' י"ז ע"ב הקשו מהך דחגיגה על מש"כ דבמעיין סגי בכל שהוא. דהא התם ע"כ בכלים איירי דאי באדם הא בעינן מ' סאה מים שכל גופו עולה בהן. ומאי מייתי ראיה. אלא וודאי איירי בדבר שכל גופו עולה אפילו בפחות ממ' סאה היינו בכלים. ואפילו הכי בעינן ארבעים סאה. ושמע מינה דגם במעיין בטלו לשיעור רביעית.

והתוס' ז"ל כתבו הכא דבמעיין לא בעינן רביעית לכלים ובפחות מרביעית סגי ולא משמע הכי שם בפסחים גבי הא דאמרינן התם דמים בקרקע טהורים היינו דווקא דאיכא רביעית אבל ליכא רביעית טמאים. ולפי דברי התוס' ז"ל אפילו פחות מרביעית במעיין חזו למחטין וצינורות. וקצת יש לדקדק אמאי לא חשיב הכא להאי רביעית. דהא דמים בקרקע טהורין. היינו דווקא דאיכא רביעית. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפט"ו מה' ט"א. ומד' רש"י ז"ל בפסחים שם נראה דלבתר דבטלוה לרביעית דמקוה. בקרקע נמי מקבלי טומאה מדרבנן. ובמשקי בי מטבחיא הוא דהקילו. ואם כן אתי שפיר דלא חשיב לה דהא בהא תליא. אבל לא משמע הכי ממשנה דריש מקוואות דתנן התם דלכ"ע מים מחוברים אפילו פחות ממ' סאה לא מקבלי טומאה.

ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' ט"א דיש לו שיטה אחרת במתניתין דמקוואות. ומכל מקום בין לד' התוס' ז"ל הכא ובין לד' התוס' בפסחים באדם וודאי בעינן מ' סאה בין במקוה בין במעיין. אלא דהתוס' ז"ל בפסחים משמע להו מהך דחגיגה דאפילו בכלים ובמעיין בעינן מ' סאה. ולא ידעתי למה הוצרכו להביא מת"כ לחלק בין מעיין למקוה הא משנה היא בפ"א דמקוואות דמקוה במ' סאה ומעיין בכל שהוא. אבל הרמב"ם ז"ל דעתו דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו אדם ונהי דבעינן כל גופו עולה בהם אבל הגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ולא הוזכר מ' סאה במעיין כלל לא לכלים ולא לאדם. ולא מצאתי כעת בדבריו ז"ל האי דינא דבד"ת סגי לכלים ברביעית. כדרכו לבאר הדברים.

ולענין טבילת כלים של עובדי כוכבים כתב בש"ע דאפילו במעיין בעינן מ' סאה. והיינו לשיטה זו דבאדם בעינן מ' סאה במעיין. וכלים של עובדי כוכבים איתקש לנדה כמ"ש התוס' ז"ל בסוף מס' ע"ג. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמעיין סגי בכל שהוא גם באדם. פשיטא דגם בכלים של עובדי כוכבים סגי בכל שהוא. ולמ"ד טבילת כלים לאו דאורייתא היה נראה דלכ"ע לא חמיר טבילה זו מטבילת כלים מטומאתן דהוי ד"ת. וכיון דבדידהו סגי בכ"ש. כש"כ בהך טבילה שהיא מדרבנן. ועיין בדברי הטור בזה שם ובד' האחרונים ז"ל. וגם צריך לדקדק מאי טעמא פליגי רבנן על ר"א בפסול רביעית שאובין בתחלה לענין כלים כיון דהוי מקוה שכולה שאוב לענין כלים ואין כאן מקומו בזה. ועיין בירושלמי סוף מס' ע"ג משמע קצת כשיטת הרמב"ם ז"ל דמעיין בכל שהוא אפילו לאדם.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה