קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף לז:
תוס' בד"ה מגיעולי עובדי כוכבים כו'. והקשה הר"ר יוסי כו' מה לגיעולי עובדי כוכבים שכן אין היתר לאיסורן. ולפי מש"כ לעיל דקל וחומר דלעיל לאו קל וחומר גמור הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ה"נ י"ל דלא פרכינן בזה ולא הוי אלא גילוי מלתא דטעם כעיקרו של איסור. וראיתי למי שכתב ליישב קושית הרר"י ז"ל דהכי קאמרינן דע"כ משרת להיתר מצטרף לאיסור דאי לטעם כעיקר אם כן גיעולי עובדי כוכבים למה לי הא ממשרת שמעינן ליה. וזה אינו דאיצטריך גיעולי עובדי כוכבים אף על גב דהוי תרי נ"ט מהאיסור אל הכלי ומהכלי אל ההיתר ולקמן ד' ל"ח בתוס' בד"ה דלית ליה צירוף יתבאר יותר בזה ובדברי התוס' ז"ל בע"ז שהאריכו בזה.
ומש"כ דלא הוי אלא גילוי מלתא ולא פרכינן עליה לא משמע הכי לקמן בשמעתין דאמרינן דמחטאת לא גמרינן דחמיר איסורא. וי"ל דדווקא לענין היתר מצטרף לאיסור הוא דאמרינן הכי דבזה לא שייך למימר גילוי מילתא כל כך אבל לענין טעם כעיקר שפיר י"ל דהוי גילוי מלתא ולא פרכינן וא"ש בזה נמי הא דאמרינן לעיל דר"ע יליף טעם כעיקר מבשר בחלב דאכתי תיקשי כקושיתם הכא דהא בנזיר איצטריך קרא אחרינא דליכא למילף נזיר מבשר בחלב דבשר בחלב חמיר ונזיר קל איסורו. וכן למה ליה להש"ס למימר דלרבנן בשר בחלב חידוש הוא הא בלאו הכי איצטריך קרא גבי נזיר דלא מצינן למילף מבשר בחלב. והמהרש"א ז"ל בפסחים כ' הא איצטריך למימר לרבנן דחידוש הוא מדצריכי למילף שאר איסורין מנזיר. וכדאמרי מכאן אתה דן כו' ולא ילפי שאר איסורין מבשר בחלב. וגם זה אינו מוכרח דאי נחתינן לפירכא בכל האיסורין איכא למיפרך מה לבשר בחלב שכן אסור בבישול. וכן יקשה היכי יליף ר"ע מגיעולי עובדי כוכבים דילמא לא נאסרו אלא משום איסורי הנאה כמו תקרובת עובדי כוכבים אבל באיסור אכילה מנ"ל דטעם כעיקר. ומש"כ התוס' ז"ל דקרא בכולהו כלים הוא קצת דחוק דמנ"ל למימר הכי. וי"ל בכוונתם ז"ל דבגיעולי עובדי כוכבים לא שייך למיפרך כיון דלא נתפרט מאיזה איסור נאסרו. אם כן מנ"ל לחלק באיסורים וממילא בכל האיסורים הוי טעם כעיקר. דאם באנו לחלק אם כן נימא כנ"ל דלא נאסרו אלא מפני איסורי הנאה. ולמה לא פירשה התורה. אלא שמע מינה דכל האיסורין שוין לענין זה. אבל מבשר בחלב וודאי תיקשי היכי ילפינן מינה לנזיר או לאיסורי אכילה. ולפי הנ"ל ניחא דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא.
גמ' ולרבנן נמי כו' התם חידוש הוא דבכל התורה נותן טעם לפגם מותר והכא אסור. כתבתי לעיל לדקדק על דברי התוס' ז"ל בע"ז שם שפי' דלרבנן נמי גמרינן מגיעולי עובדי כוכבים דנותן טעם לפגם כי האי דשבח מעיקרא דאסור אבל פגם מעיקרא מותר. והיינו דחידוש הוא דאי לאו דגלי רחמנא מסברא הוי לן למימר דנותן טעם לפגם כי האי נמי מותר. ואין דבריהם ז"ל מובנים כיון דילפינן מינה לעלמא לנותן טעם לפגם ממילא שמעינן מינה דטעם כעיקר. אלא על כרחך לרבנן לגמרי חידוש הוא ולא ילפינן מינה לעלמא דכבר אמרה רחמנא דנבילה שאינה ראויה לגר לא קרי נבילה ומן הדין לא הוצרכו כלי מדין להגעיל אלא דגזירת הכתוב הוא באותו הפעם לבד. אבל לדורות אפילו כלי עובדי כוכבים אין צריכין הגעלה דנט"ל הוא אלא דאם כן קשה לרבנן דר"ע היכי ילפינן טבילת כלים של עובדי כוכבים מכל דבר כו' וטהר כדאיתא בסוף ע"א כיון דכל פרשה זו חידוש הוא. ולאותה שעה לבד נאמרה. אבל לדורות לא ילפינן מינה. ועל כרחך צריך לומר דלרבנן חידוש הוא בכלי עובדי כוכבים לחוד דצריכין הגעלה. אבל לא בכלים של ישראל הבלועים מאיסור.
ובאמת צ"ע הני רבנן מאן נינהו דהא ר"מ ור"ש סבירא ליה שם דלאו חידוש הוא. ועוד אטו לדידהו כל קדירות איסור שרינן דהא ליכא למיגזר בהו מידי דלדידן גזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא כדאמרינן בסוף ע"ז (דף סז ע"ב). אבל לרבנן דאפילו בת יומא נותן טעם לפגם הוא. אם כן כל קדירות איסור לישתרי. וי"ל דלפי מש"כ הר"ן ז"ל בסוף ע"א דאיסור הבלוע בקדירה אינו נפגם בעצמו אלא דבתבשיל הוא נותן טעם לפגם. אם כן אפילו לרבנן איכא איסורא בכל קדירות איסור משום דאסור לבטל איסור לכתחלה דהא שם איסור עליו כשהוא בקדירה אלא דאם כן מאי פריך לדידן שאינה בת יומא לישתרי והיכי ס"ד למישריה הא הוי מבטל איסור לכתחלה אלא משמע דאין זה חשוב ביטול איסור כיון שהוא שלא בעינו. ועל כרחך צריך לומר כן לדברי הראב"ד ז"ל דביטול איסור לכתחלה אסור מהתורה אם כן היכי מוכח מהא דגיעולי עובדי כוכבים דאסרה רחמנא שמע מינה דטעם כעיקר דילמא הא דאסרה רחמנא הוא משום דאסור לבטל איסור לכתחלה על כרחך צריכין הגעלה מהתורה אבל בדיעבד אם בישלו בהם בלא הגעלה הכי נמי דמותר. ונהי דטעם כעיקר שפיר מוכח מינה דאי לאו הכי אין כאן איסור כלל דבקדירה עצמה ליכא אלא טעם ואי אינו כעיקר אם כן לא היה צריך הגעלה אבל הא דמוכיח ר"מ מינה דנותן טעם לפגם אסור מדבעי הגעלה מנ"ל הא שפיר בעי הגעלה משום ביטול איסור לכתחלה וגם מאי קאמרי רבנן דחידוש הוא הא לאו חידוש דאצרכה רחמנא הגעלה דזה משום ביטול איסור ומכל מקום שפיר מוכח מינה דטעם כעיקר דאי לאו הכי אין כאן ביטול איסור אלא שמע מינה דבכהאי גוונא ליכא משום ביטול איסור כיון שאינו בעין. וגם אינו מתכוין לבטל האיסור אלא לבשל בקדירה. ואם כן הדק"ל לרבנן דאמרי גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא אטו כל קדירות איסור שרינן.
והיה נראה דמפני זה כתב הרמב"ם ז"ל גם כן להך דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא משום דהכי משמע מכוליה שמעתין דע"א דכולהו תנאי סבירא ליה דלאו חידוש הוא. ומה שנראה מדבריו דטעם כעיקר לאו דאורייתא הוא ע"ד שיטתו בכמה דוכתי דדבר שאינו מפורש בתורה מיקרי דברי סופרים וליכא מלקות בזה דליכא מלקות אלא בממשו של איסור היינו כזית בכדי אכילת פרס. וכדילפינן ממשרת וכמו שהארכתי לעיל בזה דלדידן אין היתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין וצריך שיהיה כזית מאיסור לבד ולקמן בשמעתין יתבאר עוד בזה.
גמ' חטאת הא דתניא יקדש להיות כמוה כו'. ופי' התוס' דעל כרחך להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי היתר שלא נבלע אלא חצי זית שומן חטאת בחצי זית שלמים דאי בשנבלע כזית ואתי לאשמעינן טעם כעיקר הא כבר שמעינן לה מגיעולי עובדי כוכבים. וכבר דקדקתי לעיל אמאי הוי ב' כתובים דילמא בחטאת קמ"ל דאפילו אי נפיש היתרא מצטרף היתר לאיסור וכשיטת התוס' ז"ל לעיל גבי חמץ לר"א וי"ל דהכא גבי חטאת ליכא למימר הכי דקרא איירי במין במינו ואי נפיש היתרא הא בטיל ברובא אלא על כרחך מיירי דלא נפיש היתרא וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בזה בפרק גיד הנשה ד' צ"ח ע"ב. אלא דאם כן למה להו להתוס' ז"ל למש"כ דלטעם כעיקר לא איצטריך דילפינן מגיעולי עובדי כוכבים הא בלאו הכי לא שייך טעם כעיקר במין במינו ולרבנן מסקינן לפי גירסת שמעתין הכא דהא דחטאת לטעם כעיקר הוא דאתי. והיכן מצינו הך דטעם כעיקר במינו הא במינו ליכא טעמא ונהי די"ל דבמינו גם כן איצטריך קרא דטעמו של בשר חטאת הרי הוא כעיקרו ולפיכך אם נבלע בשלמים בשוה להיתר צריך שיאכל כחמור שבהם ואי לאו קרא הוה אמינא דטעמו של חטאת לאו כלום הוא מכל מקום לא משמע הכי פשטא דשמעתא. ולפי קצת פוסקים שכ' דשומן ובשר לאו מין במינו א"ש ועי' רש"י זבחים ד' צ"ט שכ' דהכא לאו טעם כעיקר הוא אלא זה חשיב איסור בעין אם הבלוע שומן חטאת בבשר שלמים והוא דלא כשיטתו בע"א דחלב הנבלע בבשר חשיב טעמא ולא ממשו. וע"ש מה שנרשם על הגליון בש"ס.
והא דפשיטא להו להתוס' ז"ל דבקדשים מין במינו בטיל ברוב. יש לדקדק בדבריהם דנראה דלא שייך ביטול בקדשים לרבנן דאמרי עולין אין מבטלים זה את זה ובין הדם והאימורים ובין הבשר שהם שיריים אין מבטלין זה את זה כדאמר ר' זירא נאמר הקטרה בקומץ כו' ולשון התוס' ז"ל שכ' בחולין דלרבנן דסבירא להו מין במינו בטיל שתי מנחות שנתערבו בטיל זה בזה אינו מובן דהא מסקינן התם במנחות דלרבנן נמי לא בטלי משום דעולין אין מבטלין זה את זה וכל הקרבנות שוין בדין זה אלא דאין לומר כן אלא בהא דאם כשירה היא תאכל כחמור שבה דזה יש לומר דהוי בכלל עולין אבל אם פסולה היא וודאי לאו בכלל עולין היא ובטיל ברוב. וכדאמר ר"ל לענין פיגול ונותר שבללן זה בזה. ועל כרחך צריך לומר דמיירי דליכא רובא וכמשמעות התוס' ז"ל בפרק גיד הנשה שם גבי הא דאמר רבא ליה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. ועוד דמשמעתא דזרוע בשלה גם כן משמע דלאו בכלל עולין הוא דאם כן אמאי לא קאמר התם דגם לרבנן נצרכה דבקדשים לא בטיל כלל משום דבכלל עולין הוא אלא משמע דהא דאמרינן עולין אין מבטלין זה את זה היינו לענין הקטרה לפסול הקטרתה למזבח. אבל לענין איסור אכילה שפיר בטיל. אבל משמע התם דשיריים נמי לא בטלי למיחשב כאילו חסרו שיריים. וי"ל עוד דטעם נהי דהוי כעיקר לענין אכילה מכל מקום אין לו דין עולין לענין ביטול. ולא מצאתי כעת מבואר בד' הרמב"ם ז"ל האי דינא דעולין אין מבטלין זה את זה. ועי' תוס' מנחות דף צ"ג בד"ה מכאן לעולין כו' שכ' לחלק דלענין אכילה פשיטא ליה יותר דלא מבטלי אהדדי כמו מצות ואיסורים דלא מבטלי אהדדי. ואם כן הכי נמי בשלמים וחטאת הא מצות הן ולא מבטלים זה את זה וי"ל כיון דאין דינן שוה כל חד חשיב היתר לגבי חבירו.
ויש לדקדק עוד הא דתנן בזבחים פ' דם חטאת קדשי קדשים שנתבשלו עם קדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם טעונים מריקה ושטיפה ופוסלין במגע אטו כל זה מדרבנן בעלמא הוא דהא מהתורה מין במינו בטיל ברובא. וצ"ע יותר.
ולענין מה שכתבו התוס' דמי לא עסקינן דנבלע כו' עיין בתוספות פ' גיד הנשה שכתב בד"ה גלי רחמנא שכתבו בשם ר"ת ז"ל דמי לא עסקינן בהא דזרוע בשילה שיש חצי זית שמנונית בעין על חתיכת האיל שחוץ לרוטב ואפילו בכהאי גוונא התיר הכתוב דאילו בקדשים אסור כה"ג ובזרוע בשלה מותר. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דבקדשים נמי כהאי גוונא אין היתר מצטרף לאיסור דהא בעינן עד שיבלע בבשרה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפסחים. ונהי דלשיטת ר"ת דטעם כעיקר לגמרי. וחייב על כל כזית. אם כן על כרחך צריך לומר דהיתר מצטרף לאיסור היינו שלא בתערובות דאי בתערובות הא על ההיתר גם כן לוקה. וכמש"כ לעיל בזה לשיטת רש"י ז"ל שכ' נמי כן דהיתר מצטרף לאיסור אפילו שלא בתערובות. ועל כרחך צריך לומר דהא דאמרינן עד שיבלע בבשרה היינו לאשמעינן דאינה פוסלת בנגיעה בעלמא. וכדאיתא בזבחים (דף צז ע"א). אבל מש"כ דבזרוע בשלה גם כן מותר כהאי גוונא לא ידענא מנ"ל. ואמאי יהיה מותר כיון דאיכא שמנונית בעין אפילו חצי שיעור הוא עצמו אסור ואי לענין דאין מצטרף לו היתר לא שייך בזה הא דקרי לה זהו היתר הבא מכלל איסור. ועיין תוס' ז"ל שם בד"ה אמר רבא שכ' בענין אחר. דמקצת האיל חוץ לרוטב וזמנין מה שכתבו התם לקיים הגירסא דלא נצרכה אלא לטעם כעיקר. אלא דהא מין במינו הוא ובטיל ברוב לזה כתבו דמיירי שאין בו כדי לבטל. אבל בד"ה גלי רחמנא שכ' דלא גרסינן טעם כעיקר דבחולין נמי אסור אלא היתר מצטרף לאיסור ע"כ הוכרחו לפרש דמיירי אפילו שמנונית בעין דאי בבלוע בתוכו הא בחולין גם כן אסור דטעם כעיקר. ובע"א שם כתבו גם כן לפי גירסא זו דל"נ אלא להיתר מצטרף לאיסור דהיינו שלא נבלע אלא חצי זית איסור. וצריך לומר דכוונתם כמו שכ' כאן דנבלע חצי זית בחצי זית דאי בכזית הא אכתי בכלל טעם כעיקר. אבל לפי זה אינו מובן גם כן דהא גבי זרוע בשלה לא שייכא האי רבותא דהא אפילו נבלע כזית שלם שרי ומאי קאמר דהכא גבי זרוע לא מצרפינן היתר לאיסור הא ליכא איסורא כלל גבי זרוע דגביה לא הוי טעם כעיקר.
והרא"ש ז"ל שם בחולין (שם) כתב ליישב לשיטת הר"ר חיים דמיירי התם דאיכא טעם גמור והיינו ליישב בזה דלא תיקשי הא ליכא התם טעמא כלל דהאיכא ששים. אלא דמיירי נמי שמקצת חוץ לרוטב ואיכא טעם גמור וכל הני פירושי הוא כל זה לשיטתיה. ועיין מע"מ שם. ועי' ר"ן ז"ל שפי' שם דבמין במינו איירי ע"ש ועיין במלחמות פסחים פ' אלו עוברים מש"כ שם דמוכרח דגרסינן הכא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר וכוונתו כמ"ש דגירסת היתר מצטרף לאיסור לא אתי שפיר הכא.
ועיין בשיטה מקובצת שדקדק דילמא חטאת נמי אתי לטעם כעיקר והוי חטאת וגיעולי עובדי כוכבים ב' כתובים. ונזיר להיתר מצטרף לאיסור. וכן כתב רש"י ז"ל בחולין ד' צ"ח לפי שיטתו שם דטעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא משום דהוי נזיר וגיעולי עובדי כוכבים שני כתובים. ולא הבנתי דהא מגיעולי עובדי כוכבים שמעינן בכל האיסורין דטעם כעיקר דהי מינייהו מפקת. וגם לא הבנתי למה ליה לרש"י ז"ל לפרש דמשום גיעולי עובדי כוכבים הוי ב' כתובים תיפוק ליה דהוי שני כתובים משום נזיר וחטאת דהא סבירא ליה התם דחטאת גם כן אתי לטעם כעיקר.
ורבנן צריכי. עיין רש"י ז"ל שהביא גירסא דפריך ורבנן נילף מחטאת לכל האיסורין דהיתר מצטרף לאיסור. ומשני התם לנותן טעם לפגם הוא דאתי. ואב"א לטעם כעיקר ונזיר וחטאת מיצריך צריכי דחטאת מנזיר לא אתיא דנזיר חמיר שכן אסור בחרצן. ונזיר מחטאת לא אתי שכן קדשים. ומשמע מד' רש"י ז"ל דהא דאיצטריך בחטאת לנותן טעם לפגם היינו להיתרא דנותן טעם לפגם מותר. והוא פלאי דלמה לי קרא להכי הא כבר שמעינן לה מנבילה ומש"כ רש"י דבנבילה אשמעי' במידי דמבושל אין לזה פי' דקרא דנבילה בגוף הנבילה קאמר דאם אינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. וגם עיקר החילוק בין חי למבושל אין לזה טעם ובשיטה מקובצת הביא גם כן גירסא זו. וכתב לפרש דאתי לאשמעינן דנותן טעם לפגם אסור בקדשים. וגם זה אינו נראה דלא מצינו בקדשים שיאסר נותן טעם לפגם וכמו שכתב השיטה מקובצת ז"ל שם. אלא גרסינן כדאיתא לפנינו דרבנן מוקי לתרווייהו לנזיר וחטאת לטעם כעיקר. ומיצרך צריכי. והא דאמרי רבנן בברייתא לעיל גבי נזיר מכאן אתה דן לכל איסורין לאו אנזיר לחוד קסמכי אלא אתיא מבינייא דחטאת ויש לדקדק גם לגירסא זו דאם כן דלטעם כעיקר הוא דאתי למה לי דכתב רחמנא גבי מנחה גם כן דהנוגע בה יקדש כיון דקיי"ל הכי בכל האיסורין ואי משום צריכותא דקעביד הש"ס בזבחים שם (דף צז ע"א) דזה רכיך ומיבלעא. וזה לא רכיך. או חטאת קריר ובולע. אבל מנחה הוה אמינא דאינה בולעת. דמהיכי תיתי לחלק בזה כיון דקיי"ל כן בכל האיסורין דכל רותח בולע. וכש"כ לפמש"כ דזה לא שייך לחלק אלא לר"ע דאמר דלא כל המתבשלין אסורים אבל לרבנן לא שייך צריכותא הנ"ל. אם כן תיקשי מנחה למה לי דכתב רחמנא דמקדשא בבלוע. אבל אי לרבנן נמי קרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור. י"ל דאיצטריך קרא דמנחה משום דמחטאת לא ילפינן דאיכא כמה פרכות להכי איצטריך קרא למנחה. אלא דגם זה אינו דהא ילפינן כל הקדשים דמקדשין בבלוע מהיקשא דזאת התורה כדאיתא התם. ואם כן הדק"ל קרא במנחה למה לי אלא על כרחך צריך לומר כצריכותא דהש"ס גם לרבנן והתם בזבחים יליף ר' אלעזר מחטאת לכל הקדשים דמקדשין בבלוע. ומנחה דריש לדרשא אחריתא ע"ש. ור"ע דריש התם ממנחה לכל הקדשים דמקדשין בבלוע וחטאת דריש דאינו בא אלא מן החולין. והיה נראה דר"ע לא דריש מחטאת דמקדשת בבלוע דאיצטריך ליה להא דאינו בא אלא מן החולין ור"א לא דריש ממנחה לקדש בבלוע דאיצטריך ליה לדרשא אחריתא כדאיתא התם.
אבל מד' התוס' ז"ל שם בד"ה מה חטאת אינה באה לא משמע כן דכתבו דתרתי דרשינן מחטאת ולא הבנתי מי הכריחם לזה. ומהך גופא דאיצטריך לרבות כל הקדשים לקדש בבלוע גם כן מוכח דקרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור דאי לטעם כעיקר למה ליה לרבות הא בכל האיסורין כן. אם לא שנאמר דרבנן באמת לא דרשי להאי היקשא לקדש בבלוע וחטאת דרשי דאינה באה אלא מן החולין ומנחה דרשי דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה. אבל קרא דמנחה אכתי קשה למה לי. ועוד יש לדקדק דלטעם כעיקר בקדשים נראה דגם לרבנן לא איצטריך קרא דנהי דמגיעולי עובדי כוכבים לא ילפי משום דחידוש הוא דנותן טעם לפגם הוא אבל כלים של קדשים דאמרה תורה בכלי חרס ישבר ובכלי נחושת בעינן מריקה ושטיפה אמאי לא ילפינן מינה דטעם כעיקר בקדשים דאין לומר דחידוש הוא משום נותן טעם לפגם הא כתב הר"ן ז"ל דבקדשים שפיר צריך שבירה או מריקה ושטיפה אפילו שאינו בת יומא משום דהטעם שבקדירה לא נפגם. ועדיין שם נותר עליו. ומצוה לבערו. ואם כן נילף מינה דטעם כעיקר בקדשים דאורייתא אלא דיש לדקדק על דברי הר"ן ז"ל מהא דאמרינן התם בזבחים (דף צז ע"א) אותה פרט לתרומה דלא בעי מריקה ושטיפה ופריך התם ותרומה לא בעי והתניא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ומשני התם כמה שינויי. ואמאי לא משני בפשיטות דבקדשים בעינן אפילו לאחר שנפגם משום דמצוה לבערו. אבל בתרומה לא בעינן אלא כל זמן שלא נפגם ובקדירה בת יומא. וי"ל דעדיפא מינה משני התם דאפילו בישל במקצת כלי טעון כל הכלי מריקה ושטיפה בקדשים אלמא דצריך מריקה אפילו במקום שלא בלע אלא דמשמע התם בזבחים גבי הא דמיבעי ליה לרמב"ח להא אי טעון מריקה כל הכלי דאפילו בישל במקצתו מפעפע בכולו וכדאמר התם בישול מפעפע.
ועיין תוס' שם בד"ה בישל במקצת כלי כו' שהקשו מאי קמיבעי ליה דאי בשכל הכלי חם פשיטא דבכולו מפעפע ואי הא גופא קמיבעי ליה אי מפעפע בכולו. בשאר איסורין נמי תיבעי ליה. ולכאורה אמאי לא מקשו גם למסקנא דלמה ליה קרא להכי כדמסיק התם ואי בכלי נחושת בשלה אפילו במקצת כלי כיון דבלאו הכי בישול מפעפע. ועוד דלפי"ז מאי קאמר דבתרומה לא בעי הגעלה אלא מקצתו. ואמאי כיון דמפעפע בכולו. אלא על כרחך צריך לומר דהך סברא דבישול מפעפע בכולו לא מכרעה. אלא דיש לחלק בזה בין מריקה ושטיפה להזאה. אבל למסקנא לא חיישינן להך סברא משום דיתר הכלי לא בלע על ידי פעפוע וגזירת הכתוב הוא בקדשים דכל הכלי טעון מריקה אפילו מקום שלא בלע. ומטעם זה נראה לי בלא סברת הר"ן ז"ל דבקדשים צריך מריקה ושטיפה אפילו שנפגם כיון שנתבשל בו קדשים כי היכי דמקצת הכלי שלא בישל בו טעון גם כן מריקה. ועוד דהא מיבעי לן התם אפילו בישול בלא בלוע כגון התלאו באויר תנור אי בעי שבירה. ולכאורה נראה דהוא הדין למריקה דמיבעי ליה הכי אלא דכל שנתבשל בו קדשים טעון מריקה ושטיפה ומאי אני אם כבר נפגם דהא לא גרע מבישול בלא בלוע.
אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מעשה הקרבנות נראה דהא דבישול בלא בלוע לא מיבעי ליה אלא לענין שבירת כלי חרס. אבל לא לענין מריקה ושטיפה. ועי' בלח"מ שם. ונראה דיצא לו כן מהא דאיצטריך קרא לבישל במקצת כלי דטעון מריקה כל הכלי ואי אפילו בלא בלוע גם כן טעון מריקה פשיטא דכל הכלי טעון מריקה דהא בישל בו אלא שמע מינה דלא מיבעי ליה הכי אלא לשבירת כלי חרס אבל לענין מריקה וודאי בעינן בלוע גם כן. אבל מכל מקום מה שנפגם לא מהני לפוטרו מידי מריקה. ועפ"ז יש ליישב ד' הרמב"ם ז"ל שם שכ' דשבירת כלי חרס לא נאמר אלא בחטאת אבל בשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה. דלכאורה הדברים תמוהים היכן מצינו בכלי חרס שיוצאין על ידי הגעלה הא אמרינן בפסחים התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצאה מידי דפיו לעולם ולדבריו ז"ל הא חזינן בשאר קדשים דיוצא מידי דפיו. אבל לפי הנ"ל ניחא דמטעם איסור אפילו מריקה לא הוי בעי לאחר שנעשה נותר דכבר נפגם. וכמשמעות דברי הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה כשיטת רש"י ז"ל דלינת לילה פוגמת כמו שכתב הכסף משנה בפי"ז מה' מאכלות אסורות. אלא דבקדשים החמירה תורה להצריך שבירה בכלי חרס של חטאת ומריקה בשאר קדשים. ומשום הכי סגי במריקה לחוד כיון דכבר נפגם אף על גב דאינו יוצא לגמרי מידי דפיו דלא הצריך הכתוב שבירה אלא בחטאת ואפילו הכי שמעינן שפיר מדצריך שבירה בחטאת על כרחך היינו משום דאינו יוצא מידי דפיו ועיין תוס' שם בפ' כל שעה ובזה אתי שפיר גם כן מש"כ שם דבכלי גללים וכלי אבנים א"צ מריקה כלל אלא סגי בהדחה. וג"ז קשה אמאי הא בלועים מאיסור המה. ולפי הנ"ל ניחא.
אלא דאכתי אינו מיושב דעל כרחך לא מצינן למימר דפגם הוא בשעת מריקה אלא לשיטת התוס' ז"ל דאחר שנעשה נותר הוא מורק ושוטף כמש"כ שם בזבחים. אבל מד' הרמב"ם ז"ל שם נראה דמיד אחר אכילה צריך מריקה ושטיפה. אם כן הדק"ל אמאי סגי בכלי חרס במריקה לחוד הא אינו יוצא מידי דפיו וצ"ע. ויש לדקדק עוד לסברת הר"ן ז"ל מהא דאמרי רבנן התם מריקה ושטיפה בצונן ופריך לרבנן מידי דהוי אגיעולי עובדי כוכבים דבעי הגעלה בחמין ולשיטת רש"י ז"ל דכבר נפגם מאי קושיא דילמא לא בעינן הכא הגעלה בחמין משום דהבלוע כבר נפגם. ועיין בד' הרא"ש ז"ל בסוף ע"א שהאריך בזה גם כן. על כל פנים אחר כל הנ"ל אין כאן חידוש מה שהצריכה התורה לשבור ולמרוק כלים שנתבשלו בהם קדשים מחמת פגם או כסברת הר"ן ז"ל או כד' הרמב"ם ז"ל דשוברן ומורקן אחר אכילה מיד או לדידן דסבירא ליה דמעת לעת דווקא פוגם. ואם כן אמאי לא נילף מינה דטעם כעיקר דאורייתא. דאי לאו דאורייתא. אם כן כאילו אינן בלועים מקדשים כלל. ולמה הצריכן התורה שבירה ומריקה. אלא וודאי טעם כעיקר דאורייתא. וקרא גבי חטאת למה לי לטעם כעיקר. ונהי דקיימינן הכא לרבנן דסבירא להו דאפילו קדירה בת יומא פגמא. ואם כן איכא למימר בכלים של קדשים נמי דחידוש הוא. מכל מקום לסברת הר"ן ז"ל אכתי לאו חידוש הוא וניגמר מינה. וצריך לומר לגירסא זו דמכל מקום לא מצינן למילף מכלים של קדשים כיון דחדיש בהו רחמנא כל הני מילי דבישל במקצת כלי טעון מריקה כל הכלי וגם צריך שטיפה יתירתא אם כן גזירת הכתוב הוא וליכא למילף מינה לטעם כעיקר.
ודרך אגב עוד אדבר קצת בד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' תרומות שכתב בקדירה של תרומה סגי בשטיפה בעלמא. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהגעלה בעי. וכדמוכח בזבחים. וכ' הכסף משנה ז"ל שם ששאלו חכמי לוניל להרמב"ם ז"ל את זאת. והשיב להם ממשנה דתרומות הרכינה ומיצה הוי תרומה ואפילו הכי אינה מדמעת. אלמא דאפילו ממשו של תרומה אינו מדמע כש"כ זו שאין בקדירה אלא טעם בעלמא דאינו מדמע. ודבר גדול חידש בזה דקדירה של תרומה אינה אסורה מהתורה והוא נגד סוגיא דזבחים. וגם עיקר סברתו צ"ע דמאי שנא תרומה משאר איסורין. ומה שהביא ראיה מהא דיכול לערות חולין לכד של תרומה אם לא הרכינה. אף על גב שיש תרומה בעין. התם על כרחך טעמא משום דמשהו בטיל ואין בו כדי לדמע. ומשום מבטל איסור אין כאן דלא נתכוין לבטל וכמו שכתבו התוספות ז"ל שם. ומשום הבלוע בכד לא חיישינן דבצוען איירי. אבל מה שבקדירה על ידי בישול הוי תרומה ככל האיסורין. ומדבריו ז"ל נראה דאין כאן חשש איסור במה שנשאר בכד משום דלא חשיב כלל. וכי היכי דאשכחן גבי גרעיני תרומה דיש חילוק אם הוא מכנסן אסורין לזרים דדעתו של כהן עלייהו. ואם השליכן מותרין. ולא מצינו כן בשאר איסורין. ועל כרחך היינו משום דתרומה שאני דבדעת הכהן תלוי קצת וכל שאין חשובים לו אין עליהם איסור תרומה. ומצינו כהאי גוונא בתרומה אם סך הכהן בשמן של תרומה מותר אחר כך ישראל להתעגל בו משום דכבר נתחללה על ידי סיכת כהן. והכי נמי דכוותה כל שאכל הכהן עיקר אכילתו. דבר שאינו חשוב שנשאר אחר כך אין בו איסור תרומה. ומשום הכי טעם שבקדירה כש"כ דאינו אוסר דאין בו ממש כלל. ועפ"ז יש ליישב קצת מה שהקילו בכבישת תרומה בפרק י' שם. וכמו שהבאתי לעיל משום דטעם תרומה אפילו מאוכל לאוכל לא חמיר איסורו כל כך וכנ"ל דאין דעתו של כהן עליו. ומכל מקום על ידי בישול אסרוהו אבל על ידי כבישה הקילו. ודווקא בחסיות הוא דאסור משום דמוציאין טעם גמור. והדבר פלאי ומחודש הוא. ועוד דבב"ב דף פ"ג אמרינן לענין מקח וממכר דאפילו הרכינה ומיצה מייאשי בעלים מינה. אבל בתרומה דאיסורא הוא לא מהני יאוש בעלים. אלמא דלא אזלינן בתר דעתו של כהן בזה.
והראשונים ז"ל הביאו ד' הירושלמי הזה כמ"ש הטור ז"ל בסי' קי"ג בי"ד בה' הכשר כלים וילפי מיניה לכל איסורין של דבריהם דסגי בכלי חרס בהגעלה ג' פעמים ויש מחלקים שם דדוקא בדבר שאין לו עיקר מהתורה הוא דמיקל. ועי' שם בד' האחרונים דהגיהו במקום ח"ל תרומה בזמן הזה וחוץ לארץ חשיב יש לו עיקר ובזמן הזה חשיב אין לו עיקר. ולא הבנתי דתרומה בזמן הזה וודאי חשיב יש לו עיקר יותר מתרומת ח"ל. וכן לענין תערובות חמירא תרומה בזמן הזה בארץ ישראל מתרומת חוץ לארץ אפילו בזמן המקדש דתרומת ח"ל מבטלה ברוב לאכול בימי טומאתו כדאיתא בבכורות. ועי' מש"כ בזה ביבמות פ' הערל בשמעתא דעיגול בעיגולין עולה וכיון דתרומה בזמן הזה יש לה עיקר מהתורה. אם כן מוכח מש"ס דילן דלא סבירא ליה להקל בכלי חרס גם באיסור דרבנן וכמו שהביאו ראיה שם מהא דחולין ודו"ק.
ומצאתי ראיתי דהר"ש ז"ל שם בפי"א הביא ד' הירושלמי תני ר"ח בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו אמר ר' בא ואין למידין ממנה לנבילה אמר ר"י קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלאו ואת אמר הכין אמר ליה כמ"ד מאליהם קיבלו המעשרות ר' יוסטא בעי קומי ר' מנא תנן הרכינה ומיצה הרי זה תרומה ואת אמר הכין אמה ליה כאן על ידי האור הוא נגעל עכ"ל. וה"פ קדירה של חרס שבישל בה תרומה סגי בהגעלה. אמר ר' בא דאין למידין ממנה לנבילה דלא סגי בהגעלה בכלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו. ופריך ר"י הלא תרומה חמירא מנבילה. ומשני ליה כמ"ד מאליהם קיבלו המעשרות ותרומה בזמן הזה דרבנן משום הכי הקילו דסגי בהגעלה אפילו בב"ח. ופריך עוד מהא דתנן הרכינה ומיצה ה"ז תרומה אלמא דמחמרינן בה. ומשני. תמן על ידי האור הוא נגעל. ולאו קולא היא כל כך הא דסגי בהגעלה. וכן פי' הר"ש ז"ל שם. הרי מבואר דלא כד' הרמב"ם ז"ל דסגי בשטיפה אלא בעי הגעלה בחמין ואפי' כלי חרס. וגם בזה לא הקילו אלא משום דתרומה בזמן הזה דרבנן. אבל בלאו הכי תרומה חמיר מנבילה. ומהא דיכול לערות חולין לכד דדייק הרמב"ם ז"ל מינה להקל דלא בעי אפילו הגעלה ובירושלמי פריך מסיפא דהרכינה ומיצה הרי זה תרומה אהא דמיקל דסגי בהגעלה. ולזה י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש איפכא דפריך אהא דבעי הגעלה הא תנן הכא הרכינה ומיצה הרי זה תרומה אלמא דמיירי דיש עדיין קצת בעין בכד ואפילו הכי מותר ליתן בתוכו חולין אם לא הרכינה. ומשני תמן על ידי האור הוא נגעל פי' דקדירה שאני דעל ידי האור בולעת יותר. ונגעל פירושו דמקבלת גיעול על ידי האור. ועי' בפי' המשנה להר"מ ז"ל בפ' דם חטאת שפי' לשון הגעלה על הבלוע ע"ש. אלא דבל' ירושלמי בפנים איתא נגעל ויוצא. ומכל מקום הרי מוכח מירושלמי דבעי הגעלה. ועי' בד' הראב"ד ז"ל שכ' בכלי חרס לא סגי בהגעלה ובירושלמי מבואר דלדידן דקיי"ל תרומה בזמן הזה דרבנן סגי בהגעלה אפילו בכלי חרס וכנ"ל. ויש לדקדק עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דבכל הקדשים סגי גם בכלי חרס במריקה ושטיפה. אם כן אמאי לא סגי בכל האיסורין בהגעלה בכלי חרס. וכבר כתבתי לעיל בזה.
ועל פי שיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל בקדירה של תרומה דאינה טעונה הגעלה כלל משום דאין שם תרומה על הטעם. יש ליישב ד' הרמב"ם ז"ל שם בפ"ח מה' מעה"ק דנראין כסתרן אהדדי דפסיק שם לענין כיבוס דבין שהיתה לה שעת הכושר ובין לא היתה לה שעת הכושר אין דמה טעון כיבוס והוא כר"ש דממעט לה מאותה ולא איצטריך ליה אותה פרט לתרומה לענין מריקה ושטיפה משום דסבירא ליה דקדשים קלים נמי אין טעונים מריקה ושטיפה. והרי הרמב"ם ז"ל פסק התם דקדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. ואם כן איצטריך אותה פרט לתרומה. ומנ"ל למעט היתה לה שעת הכושר מכיבוס. ועיין תוס' י"ט ז"ל שם בפ' דם חטאת שהניח בצ"ע. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבתרומה ליכא איסורא כלל. אם כן לא שייך למעוטי תרומה כלל. ומהיכא תיתי למימר דתרומה בעי מריקה ושטיפה. ונהי דעיקר מיעוטא דתרומה הוא לגלויי דקדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה. מכל מקום כיון דלא שייך האי דינא בתרומה כלל לא שייך לאוקמי מיעוטא להא. וכי תימא אם כן מנ"ל דקדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. י"ל דמהיקשא דזאת התורה יליף. ועי' תוסח"ד שם בזבחים.
עוד אשוב לדבר קצת על מה שהקשיתי בהא דסגי במריקה ושטיפה גם בכלי חרס בשאר קדשים. הנה ראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל בפ' ד"ח משנה ר"ט אומר אם בישל בו כו' שכ' שם וז"ל. ועל כל פנים צריך מריקה לד"ה ואז מבשלים בהם למחרת שאילו לא נמרקו משמנונית הנדבק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בהם עכ"ל. נראה קצת מלשונו ז"ל דעיקר מריקה ושטיפה הוא משום שמנונית בעין הנדבק בכלי ולא משום הבלוע. ולפי זה אתי שפיר קצת הא דסגי גם בכלי חרס במריקה ושטיפה. ובאמת כן הוא לשון המשנה מריקה כמריקת הכוס. והיינו לנקות מה שהוא בעין. ולפי זה יש לומר דבקדשים גם כן דעתו כמו בתרומה דלא חיישינן לטעם שבקדירה דהא קדשים שוה לתרומה לדינין האמורים במשנה בפי"א דתרומות וכדאיתא התם וכן עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן כו'. וכן בהא דמערה מכד לכד אמרו בירושלמי שם דאף בקדשים כן ועל כרחך הא דצריך מריקה ושטיפה היינו משום בעין. ומשום הכי אפילו בכלי חרס סגי במריקה ושטיפה בשאר קדשים. ולפי זה צריך לחלק בין טעם שנבלע בקדירה לטעם שנבלע באוכל דהא זה וודאי דאורייתא בקדשים.
ועי' בתוס' ב"ב דף פ"ז ע"ב ד"ה והתנן הרכינה כו' שהקשו הרכינה ומיצה אמאי הוי תרומה והא אין צריך לתרום אלא אחד מנ' וכי היכי דחולין הוה בלא הרכנה. התרומה גם כן בלא הרכנה הוא. ותי' דדעת התורם על הכל וזה דווקא בתרומה. אבל במעשר אין יכול להוסיף דמעשרותיו מקולקלין וע"ש מש"כ עוד בד"ה משום יאוש בעלים כו'. ולא ידענא מי הכריחם לפרש שתרם בזו המדה ולמה לא נפרש דמה שעירה לתוך הכד הן של תרומה מכבר ועיין בירושלמי שם מה שנסתפקו בזה בלוג של מצורע אי צריך להחזיר הג' טפים ואם לא החזיר ה"ז חסרון בלוג או אין צריך להחזיר ואם החזיר ה"ז יתרון והוי סותר הלוג. ועי' בר"ש ז"ל שם שכ' דלשאר איסורין לא סגי בג' טפים. ולפי הנ"ל דמשום ביטול אתינן עלה. אם כן נראה דבשאר איסורין נמי הדין כן. וצ"ע בזה בד' הפוסקים ז"ל.
והא דאמרינן ורבנן אמרי לך חטאת להיתר מצטרף לאיסור. כתב בשיטה מקובצת דגרסינן ואי בעית אימא. והש"ס גופא מספקא ליה אליבא דרבנן אי תרווייהו לטעם כעיקר אי חטאת להיתר מצטרף לאיסור. ובפסחים לא מסקינן אלא כהך אב"א דחטאת להיתר מצטרף לאיסור על כל פנים מתרתי שינויי משמע דמסתבר יותר לאוקמי ריבויא לטעם כעיקר מלהיתר מצטרף לאיסור. ורש"י ז"ל כתב בפסחים דרבנן דכותח הבבלי מוקמי למשרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר לאו דאורייתא. ודקדק המהרש"א ז"ל שם אם כן אמאי פליגי רבנן בחמץ ואמרי דאין היתר מצטרף לאיסור ואמאי לא ילפינן מנזיר לכל איסורין דהיתר מצטרף לאיסור. וכ' דרבנן סבירא ליה דחטאת גם כן להיתר מצטרף לאיסור והוי ב' כתובים. ואין זה מיושב דמנ"ל לרבנן דקרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור כיון דאיצטריך לטעם כעיקר דהא תרווייהו איתנהו בחטאת. דאין כאן איסור אלא אי נימא טעם כעיקר דהא עד שיבלע בבשרה בעינן. וי"ל דלזה כתב רש"י ז"ל בזבחים דבחטאת לאו טעם כעיקר הוא אלא בעין וכמו שהבאתי לעיל והיינו דלרבנן דכותח דלא סבירא ליה בשאר איסורין לא טעם כעיקר ולא היתר מצטרף לאיסור. על כרחך משום דמוקמי נזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור והוי ב' כתובים. אלא דאם כן אמאי לא כתב דתרווייהו אתי לטעם כעיקר וב' כתובים הוי. וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס ובחטאת סתם דבריו וכתב כלשון הברייתא אם פסולה היא כו' וכתבתי לעיל דסבירא ליה בחטאת היתר מצטרף לאיסור ולא הוי ליה לסתום בזה. והדברים בזה ארוכים ורחבים מני ים והמה מבוארים בד' הראשונים והאחרונים ז"ל. ואני לפי קט שכלי כתבתי בזה מעט לפשטא דשמעתא. וה' יאיר עיני בתוה"ק.
ולשון רש"י ז"ל בד"ה ואית דלא גרסי כו' עד סה"ד אינן מדוקדקים בזה. ובשיטה מקובצת ראיתי גם כן שכתב גי' אחת ורבנן נילף מחטאת דהיתר מצטרף לאיסור. ופי' דלאו אחולין קאמר דחולין מקדשים לא גמרינן אלא בשאר קדשים נילף מחטאת. ואין זה מובן דהא שאר קדשים ודאי שוין לחטאת לקדש בבלוע. וכדאיתא בזבחים ומנחות. ודו"ק בכל הנ"ל.
עוד הערה אחת קטנה יש להעיר בד' הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' נזירות (הלכה ו') שכ' דאם נתערב יין בדבש ואין בו כדי נתינת טעם מותר כמו חלב ודם ואמאי לא הוי נזירות דבר שיש לו מתירין דאפשר בשאלה. וי"ל דהכא מיירי במין בשאינו מינו דבטל גם בדבר שיש לו מתירין. ועוד י"ל דזה לא חשיב דבר שיש לו מתירין דהיין ליתא בשאלה. אלא דאכתי הוי דבר שיש לו מתירין. כמו חמץ דמותר לאחר זמן ומשום הכי החמירו בו אפילו במין בשאינו מינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מאכלות אסורות. והכא נמי נזיר מותר לאחר זמן. ומש"כ שם דמשום הכי החמירו בחמץ משום דכתיב כל מחמצת לרבות תערובות הא גבי נזיר גם כן כתיב משרת לרבות תערובות. וגם חומרא זו גבי חמץ אינו מובן. דהא חמץ לא חמיר בזה בשאר איסורין דאי משום דגביה כתיב קרא הא גבי נזיר גם כן כתיב קרא וצריך לומר דלא מסתבר להחמיר בנזיר שהוא איסור קל יותר משאר איסורין.
ודברי הירושלמי דשמעתין שהביאו התוס' ז"ל בכמה דוכתי נראה לי לפרש כאשר אבאר. ר"א בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותני טעמים של נזיר. וסתם ר"י למילתיה ובאו ר' זעירא ור' בא בר ממלופי לד' ר' יוחנן ר' זעירא מפרש דר' יוחנן ה"ק כל נותני טעם אין לוקין עד שיטעום טעם ממשו של איסור אבל לא בטעם לחוד. אבל נזיר אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור אלא על ידי נתינת טעם בעלמא גם כן לוקה אבל גם בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור אלא צריך שיאכל כזית איסור בנתינת טעם ור' בא בר ממל מפרש דר"י ה"ק כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפים אבל על איסור לחוד לוקה אפילו בנתינת טעם ולא ממש בכל האיסורין. ובנזיר היתר ואיסור מצטרפין מתניתא מסייע לר"ז כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה. אלמא דבנזיר גם כן אין היתר מצטרף. מתניתא מסייע לר' בא בר ממל מת"ל וכל משרת שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהם ויש בהם כדי לצרף כזית חייב מכאן אתה דן לכל איסורין דעשו בהן טעם כעיקר בקל וחומר. אלמא דבנזיר היתר מצטרף לאיסור. וקשיא עליה דר"ז בחדא במה שאמר דבנזיר אין היתר ואיסור מצטרפין ומסיק עוד שם דקשיא עוד על ר"ז מהך ברייתא לענין שאר איסורין דלר"ז בכל איסורין דווקא עד שיטעום ממשו של איסור וכא את אמר אפילו לא טעם אלא בכל איסורין טעם כעיקר ואי תיקשי אם כן לר' בא ב"מ למה אין היתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין כיון דילפינן קל וחומר לטעם כעיקר ה"ה דנילף להיתר ואיסור מצטרפין י"ל דלענין צירוף איסור והיתר אין למידין מנזיר דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן איסור ואיסור מצטרפין בהם מה שאין כן בשארי איסורין שאין איסור ואיסור מב' מינים מצטרפין ולקמן יבואר מאי טעמא לא אמרינן הך פירכא בש"ס דילן על הא דפריך הש"ס לר"ע נילף מנזיר להיתר מצטרף לאיסור. כן נראה לפרש שיטת הירושלמי ושמעינן מינה דכל דבר לח שנתערב או נבלע בדבר אחר מיקרי טעמו ולא ממשו אפילו כזית יין שנבלע בקדירה. וכן פת ששרה ביין הכל הוא טעמו ולא ממשו. ועוד שמעינן מינה דלא כהך גירסא דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא היכא דלא נפיש היתרא. דהא בכזית יין שנפל לקדירה אמרינן דלר' בא ב"מ מכיון שאכל כזית לוקה אף על גב דנפיש היתרא. ועוד שמעינן מינה דבנזיר לכ"ע הוי טעם כעיקר בין לר"ז בין לר' בא ב"מ וכי פליגי בטעם כעיקר בשאר איסורין. ובהיתר מצטרף לאיסור בנזיר. דלר"ז לא הוי טעם כעיקר בשאר איסורין. ובנזיר גם כן אין היתר מצטרף לאיסור. ולר' בא ב"מ בכל האיסורין טעם כעיקר. ובנזיר היתר ואיסור מצטרפין גם כן. והן הן תרתי מימרי דר' יוחנן בשס דילן הא דאמר ר"י במס' ע"ג כל שטעמו ולא ממשו כו' היינו הך דר"ז והך דהכא היינו הך דר"ב בר ממל דאין חילוק אלא בהא דהיתר מצטרף לאיסור אבל טעם כעיקר אמרינן בכל דוכתי. ודוק היטב.
גמ' אמר ליה רב אשי לר"כ אלא הא דתניא מכל אשר יעשה כו' לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז. השתא לר"ע היתר ואיסור מצטרפין איסור ואיסור מיבעיא. יש לדקדק אמאי לא פריך אפילו לדידן דלא סבירא ליה היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים. אם כן הא דאמרינן במעילה דפיגול ונותר מצטרפין למלקות דכתיב לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פיגל בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ולמה לי האי קרא הא אפילו היתר ואיסור מצטרפין. כש"כ איסור ואיסור. דאיסור נותר ופיגול היינו פסול קדשים וגבייהו לכ"ע היתר מצטרף לאיסור. וראיתי להתוס' ז"ל בזבחים גבי הא דהפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה דפי' רש"י ז"ל התם דמעט איסור שנבלל בחבירו מתבטל וניתוסף עליו להשלים השיעור. והקשו התוס' ז"ל ע"ז מה היתר אין מצטרף לאיסור. איסור לאיסור כש"כ דאין מצטרף. ולפי הנ"ל אין דבריהם ז"ל מדוקדקים דהא גבי פיגול ונותר היתר מצטרף לאיסור. וכל שכן דאיסור מצטרף לאיסור בבת אחת כדאמרינן הכא השתא כו'. ונהי דלשיטת רש"י ז"ל שם שכ' דהאיסור מצטרף משום דבטל ונעשה כאיסור הרוב. בזה שפיר כתבו התוס' ז"ל דהשתא היתר אינו מתבטל ונהפך לאיסור כדקיי"ל בכל דוכתי דאין היתר מצטרף אפילו הוא המיעוט אף על גב דהיתר מסתבר יותר שיתבטל באיסור. איסור באיסור כש"כ שאינו מתבטל להחשב כאיסור האחר דהא באיסור באיסור איכא מ"ד דאין מתבטל כלל. אבל לפמש"כ דבנותר ופיגול היתר מצטרף לאיסור שלא מטעם ביטול אלא דגזירת הכתוב הוא. אם כן פשיטא דאיסור ואיסור גם כן מצטרפין.
אלא דמטעם זה יש להקשות על עיקר מילתא דר"ל דאמר דאיסורין אלו מבטלין זה את זה. והיכי שייך ביטול בזה יצטרף כל אחד לחבירו כי היכי דהיתר מצטרף בהם לאיסור. וצריך לומר ע"פ מה שנתבאר לעיל דהיתר לאיסור במין במינו גם כן אינו מצטרף אלא היכא דלא נפיש היתרא. אבל כי נפיש היתרא האיסור מתבטל והכי נמי איסור באיסור בטל הוא בחבירו שרבה עליו. וד' רש"י ז"ל נכונים כנ"ל. אלא דלשיטתו דחיישינן בשעת אכילה שמא האחד נבלל יותר בחבירו. אם כן היתר היכי מצטרף לאיסור אפילו בלא בלוע לשיטת רש"י ז"ל ניחוש שמא יתרבה ההיתר על מקצת האיסור ויתבטל. ויש ליישב.
והתוס' ז"ל הקשו התם היכי קאמר ר"ל דפיגול ונותר מבטלין זה את זה. הא אמרינן במעילה דמצטרפין זה את זה למלקות. ותי' דה"מ היכא דלא מיערב. אבל היכא דמיערב מבטלין זה את זה. ואין זה מובן כיון דחד לאו על כולהו ודאי כאיסור אחד חשיבי ואפילו בתערובות אין מבטלין זה את זה. ועי' מש"כ בחידושי למעילה על דבריהם ז"ל. ומה שתי' עוד דאין לוקין על לאו זה דהוי לאו שבכללות גם כן. אינו מוכרח דבפיגול ונותר לא חשיב לאו זה לאו שבכללות כמ"ש התוס' ז"ל בפסחים ד' צ"ד. גם מה שתי' דר"ל מיירי ללקות משום פיגול ונותר. והתם מיירי לעבור עליו בכל שבקודש פסול. זה גם כן צ"ע דלאו זה היינו לאו דנותר ופיגול כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' פסולי המוקדשין.
וראיתי בירושלמי פ"א דחלה דבעי התם בעירב כל חמשת המינים דמצטרפין כולן לחייב בחלה מהו שילקה על חלתן דבר תורה. ואמר ר"ל דאין לוקין על חלתן דבר תורה. אמר ר' יעקב בר אחא. ריש לקיש כדעתיה דאמר בפיגול ונותר ששחקן ועירבן זה בזה. דביטלו זה את זה. והכי נמי בחלה מבטלין זה את זה. אמר ר' יוסי ולא דמיין תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא ב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו. וכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור. היינו קודם שנגמר העיסה ונתחייבה בחלה. וכן איתא התם על משנה שם האוכל מהן כזית מצה בפסח. יצא ידי חובתו. כזית חמץ חייב כרת. ואמר ר' יעקב בר זבדא זאת אומרת דלוקין על חלתן ד"ת כיון דכולן מצטרפין למצה ולחמץ הכי נמי דמצטרפין לחלה ד"ת. ר' חייא בר ווא תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה לא שעירב לכולן. אמר ר' יוסי אפילו תימר כזית מכולהון שניא היא שכולן שם חמץ. ולהכי מצטרפין אפילו כולן בעירוב. מחלפא שיטתיה דר' יוסי תמן הוא אומר ב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו והכא אומר הכין דחייב בתערובות כולן ואין מבטלין זה את זה. אמר ר' יוסי בר בון כיני מתניתין כזית מזה וכזית מזה. וסלקי מסקנא הכי דמבטלין זה את זה. ואינו חייב בכזית מכולן. אלמא דשייך ביטול אפילו בדברים שהם בלאו א' לגמרי כמו חמץ. ומשמע כד' התוס' ז"ל דאף על גב דפיגול ונותר לאו אחד הם. מכל מקום בתערובות ביטלו זה את זה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה. אבל עיקר שיטת הירושלמי צ"ע מה ענין ביטול לענין חלה ומצה דהא מכל מקום איכא שיעור עיסה דחייב בחלה. וכן איכא כזית מצה ביחד והיכי שייך ביטול בזה דמכל מקום אכל כזית מצה. וכן לענין חמץ כיון דאיכא כזית חמץ. ומה אילו אכל ג' פתיתי חמץ מג' מינים וודאי דמצטרפים וחייב עליהם וכי עירבן זה עם זה יבטלו. ובדברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא סבירא ליה כהירושלמי בזה דכתב סתמא בפ"ו מה' בכורים דכל החמשה מינים מצטרפין לחלה משמע דחלתן ד"ת משום דלא שייך ביטול בזה. וכן לענין מצה וחמץ מייתי הש"ס דילן ברייתא בברכות פ' כיצד מברכין ובמנחות פ' ואלו מנחות ליקט מכולן כזית אם מצה הוא יצא ידי חובתו ואם חמץ הוא ענוש כרת. ופי' התוס' דבחמשה מינים קאמר ולא שייך ביטול בזה.
אלא דבדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת מבואר דבר זה. ומלשונו ז"ל בה' חו"מ פ"ו הלכה ד' משמע דאינו יוצא אלא באחד מחמשת המינים. וגבי חמץ כ"כ בהל' מאכלות אסורות. ואחר כל הנ"ל לשיטת הש"ס דידן הדרא קושיא לדוכתין היכי קאמר ר"ל דפיגול ונותר מבטלין זה את זה כיון דמצטרפין זה עם זה וצ"ע. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות דאיסורי נזיר דמצטרפין זה עם זה אפילו אכלן בתערובות כמו יין וחומץ חייב ולא שייך ביטול בזה כלל. ועיין בלח"מ ז"ל שם שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' וכן אם אכלן זה אחר זה דאי ילפינן בשאר איסורין דמצטרפין בכדי אכילת פרס מנזיר היינו לר"ע אבל לרבנן מנ"ל ע"ש. ואין דבריו מובנים דוודאי צירוף בכדי אכילת פרס הלכה היא בכל האיסורין. וכי היכי דאיסור אחד מיחייב עליו בין בב"א בין בכדי אכילת פרס הוא הדין ב' איסורין שמצטרפין זה עם זה. ואין צריך קרא לזה. ובהיתר מצטרף לאיסור הוא דבעינן שיאכל ההיתר עם האיסור ביחד דווקא. דבכהאי גוונא שייך ביה צירוף אבל בזה אחר זה לא שייך לצרף ההיתר.
ולענין צירוף חמץ מה' מינים יש לומר בזה דלר' יהושע דאמר בכריתות דתמחויין מחלקין אפילו לקולא. אם כן לכאורה אין מצטרפין אליביה ה' פתיתין מה' מינים לכזית דהא אין טעמם שוה. וכי תימא אם כן אמאי מצרפינן הכא כל איסורי נזיר אפילו אלו שאין טעמן שוה כמו יין וחומץ. י"ל דלענין מלקות מודה ר"י דמצטרפין אפילו בה' תמחויין. ולא קאמר ר"י אלא לענין כרת וחטאת. וכמו שכ' התוס' ז"ל לענין פיגול ונותר בכריתות דאף על גב דמצטרפין למלקות. אבל אין מצטרפין לקרבן. וכדמשמע במתניתין התם. ואם כן י"ל דלענין מצה נמי לא מצטרפי דכל שאין חייבין על חימוצו כרת אינו יוצא ידי מצה. אבל לענין מרור תנן בהדיא שם בפסחים דמצטרפין כולן לכזית. וכ' שם הרע"ב ז"ל דהוא הדין מצה. ובין בתערובות ובין בזאח"ז בכל גוונא מצטרפין לשיטת הש"ס דילן.
ועיין בירושלמי בשמעתין דאיתא מימרא דר' אבהו בשם ר"י דכל האיסורין מצטרפין זל"ז. והוא דברי ר"מ שהובא בש"ס דילן במס' ע"ג. והדבר פשוט דלא קיי"ל כוותיה. כדמוכח מכמה משניות דמעילה דלדידן אין איסורין מצטרפין. וגם מכאן מוכח כן מדאיצטריך מכל אשר יעשה לאיסורי נזיר דמצטרפי שמע מינה דכל האיסורין אין מצטרפין. וכבר הארכתי בזה בחי' למעילה. ועיין פני משה שהאריך בזה. וכל דבריו ז"ל התם שלא בדקדוק. גם מה שחילק באיסורין דאין מבטלין זה את זה דהיינו דווקא בפיגול ונותר גם כן אינו כן. דוק ותשכח ואין צריך להאריך בזה. וכבר כתבתי לעיל דף ד' להקשות לרבי יהודה דאמר משום ר"מ דכל האיסורין מצטרפין. מכל אשר יעשה מאי עביד ליה ע"ש שהבאתי בשם הספרי דיליף מהכא בקל וחומר לכל האיסורין דמצטרפין זה עם זה. וי"ל דהיינו אליבא דר"י דמשום ר"מ הוא דקאמר דמלא תאכל כל תועבה נפק"ל דליכא למילף בקל וחומר מנזיר דמה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור משום הכי איסור באיסור נמי מצטרפין מה שאין כן בשאר איסורין דאין היתר מצטרף לאיסור דאיכא ב' כתובים הוא הדין דאיסור ואיסור אין מצטרפין. אבל ר"י לטעמיה דב' כתובים מלמדין שפיר ילפינן מנזיר לכל האיסורין בין להיתר מצטרף לאיסור אי איתא גבי נזיר בין לאיסור ואיסור. ועיין גם בזה מש"כ בחי' למעילה. ודו"ק.