קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף נו:
רש"י בד"ה וקשיא לרב חסדא כו' וא"ת כו'. ולא הבנתי דבריו ז"ל דאם כן דהא דאין עולין הוא משום גידול שער. אם כן למה לי למילף מימי טומאה הא בלאו הכי פשיטא לן דגידול שער בעינן. ואמתניתין שפיר קמשני לישב הא דתנן דאין עולין ואין סותר את הקודמים ומשכחת לה בנזירות בת חמשים אבל הא דילפינן מימי טומאה ליכא לשנויי בהכי ועיין בשיטה מקובצת.
משנה אמר ר"א כו' כל טומאה כו' אמר ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ. כבר כתבתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טומאת מת (הלכה ג') שכתב דהני טומאות רביעית דם ואהל רובע עצמות ואבר שאין עליו בשר כראוי אינן אלא מדבריהם ולא דין תורה הוא מדאין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ולא משמע כן ממתניתין דאם כן מאי קאמר ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ ודאי קלה וקלה היא כיון דאין טומאתן אלא מדבריהם. ועל כרחך ר"מ סבירא ליה דטומאתן ד"ת היא ומודה דאין הנזיר מגלח עליהם אבל על ביאת מקדש חייבין. ומנ"ל דת"ק פליג עליה בהא. ונראה דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל הכי על פי שיטתו ז"ל בהלכות ביאת מקדש דר' אליעזר לאו כללא קאמר דהא איכא אהל וכלים הנוגעים במת דאין הנזיר מגלח ועל ביאת מקדש חייבין.
ודבריו ז"ל מוכרחים המה מהא דאיתא בפסחים פרק כיצד צולין (דף ע"ט) אם היו כ"ש טמאים עושין בטומאה ובסכין שנטמא בטמא מת דחרב הרי הוא כחלל ומטמי ליה לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבדא אלמא דאדם שנטמא בכלים הנוגעים במת טומאת הגוף הוא וחייב כרת וקודש ומקדש חד דינא להו והפטור על המקדש פטור מכרת על הקודש גם כן והא דקאמר בסכין שנטמא בטמא מת על כרחך לאו דוקא דהנוגע בשני ממת אינו חייב על ביאת מקדש כ"א נוגע בראשון שנגע במת כמש"כ בהלכות ביאת מקדש אלא סכין שנטמא במת עצמו קאמר אלמא דאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת מכל מקום על מקדש וקדשיו חייב והר"ש ז"ל פ"ו דאהלות הקשה כנ"ל על סוגיא דפסחים וכפי משמעות התוספתא דכלים שם דאין חייבין על טומאת מקדש גם כן אלא על המת בלבד משמע אבל לא בכלים הנוגעים במת. ותירץ דסוגיא דפסחים אתיא כר"מ דמתניתין דאמר לא תהא זו קלה מן השרץ. והוא דחוק לאוקמי ברייתא דפסחים כיחידאה. ועוד דמשמע דר"מ גם כן לא אמרה אלא בדרך קושיא אבל לא דסבירא ליה הכי למיפלג על ר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר כפשטיה דבטומאה זו נזיר ומקדש חלוקים המה דבנזיר אינו מגלח דכתיב גביה וכי ימות מת עליו דוקא טומאת מת עצמו ולא הנוגע בכלים שנגעו בו אף על גב דטומאתו ד"ת כי היכי דאינו מגלח על שאר טומאות חוץ ממת אבל על מקדש וקדשיו חייב כיון דד"ת הם. ושיטת הירושלמי גם כן מסייע ליה וכמו שהביא הכסף משנה ז"ל דעת הירושלמי בפירקין דמסיק הכי להדיא דכללא דר' יהושע לא נאמר אלא לטומאה הפורשת מן המת הינו רובע ורביעית. והשתא כיון דלא ילפינן מקדש מנזיר אם כן מאי שנא הני טומאות דאמר ר' יהושע כיון דאין הנזיר מגלח עליהם אין חייבין נמי על ביאת מקדש. ועל כרחך משום דאין טומאתן אלא מדבריהם ולאו ד"ת ומשום הכי אין חייבין עליהם על ביאת מקדש גם כן.
ומכל מקום נראה דלאו לגמרי מדבריהם קאמר חדא דלא משמע כן לקמן במתניתין דיליף ר"ע רביעית דם בקל וחומר ואי טומאתה מדרבנן בעלמא ליכא קל וחומר. ועוד דמשמע מדבריו ז"ל דהא דאין עולין לו הימים הוא הלכה למשה מסיני כמו שכתבתי לעיל שמע מינה דטומאתן נמי הלכה היא. ואומר אני דאפילו לפי מה שכתבתי לעיל לשיטתו דליכא מלקות אם נטמא במזיד בטומאות אלו מכל מקום לוקה עליהם משום בל תאחר כיון דהימים אין עולין לו. ועוד יש להוכיח דלאו מדרבנן הוא מדבריו ז"ל בהלכות קרבן פסח שכתב לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח אי לא לענין שחיטה וזריקה על טמא מת בשביעי שלו והוא על פי נוסחא דלעיל בגמרא דלנזיר ועושה פסח דוקא חצי לוג וכמש"כ לעיל ואי טומאתן מדרבנן בלאו הכי אתי שפיר דלעושה פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ואפילו בשעת טומאתו יעשה פסחו וכמש"כ לענין טומאה בחיבורין דלא אמרו לנזיר ועושה פסח משום דמדרבנן הוא אלא ודאי טומאתן על פי הלכה הוא ולהתירו לפסחו בשעת טומאתו א"א. ועל כרחך לשביעי שלו קאמר דשוחטין וזורקין עליו. וכן משמע בכמה דוכתי דאמרינן שאני דם תבוסה מדרבנן. וכן כתב הוא ז"ל בעצמו בפ"ב הלכה י"ג דחציו מחיים וחציו לאחר מיתה נקרא דם תבוסה ומטמא במגע ובמשא ובאהל אלא שטומאתה מדברי סופרים עכ"ל משמע דרביעית כולה לאחר מיתה טומאתה ד"ת. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב בכל הני דאונן ד"ת היינו דאין להם סמך בתורה ודברי קבלה לחוד קרי ליה מדבריהם כשיטתו בכמה מקומות. ועיין בפ"ה מהלכות טומאת מת. וזה שכתב בפ"ב שם דטומאת עצם כשעורה הלכה היא מפי השמועה מקרא דכל הנוגע בעצם דאפילו עצם כשעורה. ולפי שטומאתו הלכה הכי הוא דין תורה ולא דברי סופרים ז"ל דמה שנאמר הלכה מפי השמועה מקרא מיקרי ד"ת אבל דברי קבלה גרידא מיקרי מד"ס.
אלא דאכתי תיקשי לי כיון דעיקר טומאת דם המת ד"ת הוא. וכמו שכתב בפ"ב שם מכל הנוגע בנפש האדם. אם כן אפילו אם שיעור רביעית מפי הקבלה נאמרה אמאי לא הוי דין תורה כמו כזית מן המת דשיעורו הלכה היא. וקצת משמע מזה דמדבריהם ממש קאמר. וכבר כתבתי לעיל דמדברי ר"ע לקמן במתניתין מוכח דטומאת רביעית דם ד"ת היא. וי"ל בזה על פי מש"כ השיטה מקובצת לעיל דר"ע לדבריו דר"א קאמר הקל וחומר ולדידיה גופיה לא איצטריך קל וחומר ולא מטעמיה דהש"מ ז"ל דר"ע סבירא ליה כזקנים הראשונים אלא דבלאו הכי מוכח דר"ע סבירא ליה דרביעית דם ד"ת וכדיליף מעל כל נפשות לרביעית מב' מתים דכהן לוקה עליו משום לא יבא שמע מינה דד"ת הוא וממילא הנזיר מגלח עליו. ומכל מקום יפלא מאוד למימר דלת"ק דר"ע רביעית דם מדבריהם הוא דהא משמע דלא פליגי אלא בצירוף ב' מתים אבל בשיעורא לא פליגי. וכדאמרינן בחולין ובסנהדרין לר' ישמעאל נפשת כתיב. ועדיין צ"ע.
ושיטת הראב"ד ז"ל בזה גם כן נפלאה היא שכתב שם בפ"ג הנ"ל דהא דאינו מגלח על אלו הוא משום דכתיב וכי ימות מת משמע שלם. וחצי לוג וחצי קב הוי כמת שלם אבל לא רביעית ואהל רובע. ואין זה מובן דמאי שנא כזית מן המת מרביעית דם דתרוייהו לאו מת שלם הם ואפילו הכי על כזית מגלח. והיותר קשה מה שנראה מדבריו ז"ל דעל אהל רביעית מגלח דכתיב ביה על נפשות מת לא יבא ועל מגע ומשא אינו מגלח דלא כתיב ביה אלא ביאה. ודבריו נפלאים הם דהיכן מצינו דטומאת אהל יהיה חמור ממגע ומשא ועל אהלו יגלח ועל מגעו לא יגלח. ועוד דאמאי לא תנן לה במתניתין לעיל דעל אהל רביעית מגלח. ועוד דאם כן רובע ורביעית לא לכל לאו בחדא גוונא הוא דרובע לא לכל היינו אהל רובע. אבל מגעה ומשאה בכלל עצם כשעורה הוא. ורביעית לא לכל היינו מגע ומשא אבל אהל רביעית לכל. הן אמת דברייתא דששה דברים לעיל דחשיב חצי קב עצמות ורביעית דם מסייע ליה להראב"ד ז"ל ובטומאת אהל מיירי. אבל אין זה מספיק לחלק בין אהל למגע ולא מצינו כן בשום מקום. ועוד הא מגע נמי ילפינן מקרא דכל הנוגע במת בנפש האדם. וכדאיתא בחולין פרק בהמה המקשה. ולזה י"ל דר' ישמעאל הוא דיליף מהאי קרא למגע רביעית דם ואליביה באמת נזיר מגלח עליו וחייב נמי על ביאת מקדש דהא כתיב כל הנוגע כו' את מקדש ה' טימא דהא לשיטתו ילפינן מנפשות שיעור רביעית אם כן מנוגע בנפש נמי שמעינן דחייב על רביעית על ביאת מקדש ואנן לא קיי"ל כוותיה וקרא דנוגע בנפש אתי לעובר במאי אשה ואהל רביעית דם נפקא לן מקרא דנפשת. אבל למגע ליכא קרא והילכתא בעלמא היא. ומשום הכי אין הנזיר מגלח וגם כהן אינו לוקה על מגע רביעית. ולדבריו אתי שפיר קושית התוס' ז"ל בחולין ובסנהדרין לר' ישמעאל תרי קראי למה לי נוגע בנפש ונפשת.
ולפי הנ"ל ניחא דחד למגע וחד לאהל לאשמעינן דעל תרווייהו כהן ונזיר לוקה ומגלח וחייב על ביאת מקדש. והא דאמרינן התם דלר"ע לא איצטריך האי קרא דנוגע בנפש לרביעית דם משום דיליף מנפשות דאפילו מב' מתים מטמא. ולפי הנ"ל הא אכתי איצטריך למגע דמטמא י"ל דלר"ע לא איצטריך למגע דמקל וחומר דעצם כשעורה יליף מגע ומשא לגילוח הנזיר ולחייב על ביאת מקדש וטומאה עצמה הילכתא היא דמטמא במגע. אבל גם זה אינו מוכרח דמשמע במתניתין לקמן דר"ע קיבלה מיניה דר"א דאין דנין קל וחומר מהלכה. ואם כן אכתי איצטריך לר"ע נמי קרא למגע דחייב על ביאת מקדש. וגם לזה י"ל כיון דר"ע יליף בקל וחומר אם כן נהי דלגילוח נזיר ליכא למילף מעצם כשעורה משום דהלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה מכל מקום לענין ביאת מקדש יליף בקל וחומר רביעית דם משרץ דאינו מטמא אלא במגע חייב על ביאת מקדש רביעית דמטמא באהל אינו דין שיתחייב על מגעה ומשאה. ומשום הכי לא איצטריך קרא לר"ע לחייב על מגע רביעית על ביאת מקדש. והכי איתא בתוספתא דר"מ דריש האי קל וחומר משרץ ארביעית דם. ומה שהכריחו להראב"ד ז"ל לזה הוא דברי הברייתא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח אין הכהן לוקה. ואם כן רביעית דם דכתיב בה לא יבא וכהן לוקה עליה שמע מינה דהנזיר נמי מגלח עליה והיינו על אהלה לחוד אבל לא על מגעה ומשאה. ובכל זאת אין שיטתו ברורה אצלי עדיין. ועיין מהרש"א ז"ל בברכות דף י"ט שתמהו עליו רבים בדברי התוס' ז"ל שם בד"ה מדלגין היינו ע"ש. ולפי דעת הראב"ד ז"ל יש לישב קצת דבריו ועל מגעה קאמר דלא שמענו ע"ש. והפשוט יותר בזה הוא מה שנראה מדברי התוס' ז"ל דכל הני מילי הילכתא נינהו. ואף על גב דטומאתן ד"ת מכל מקום הלכה היא דאין הנזיר מגלח על אלו ולא איתמר בהו טעמא.
משנה רביעית דם שמטמא באהל אינו דין. מלשון המשנה נראה דליכא למילף בקל וחומר אלא רביעית דם לחוד. והיינו משום דגולל ודופק ליכא למילף דאין מטמאין במשא. ואהל וכלים הנוגעים במת גם כן אינן מטמאין באהל. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל וליכא קל וחומר. וכ"ש לשיטת התוס' ז"ל דמיירי בכלי שטף שאינו אחא טומאת ערב. ורובע עצמות גם כן ליכא למילף למגע ומשא דבלאו הכי נזיר מגלח עליו. וכמש"כ לעיל בפירקין. ואבר שאין עליו בשר כראוי גם כן אינו מטמא אלא במגע ומשא וליכא למילף בקל וחומר אלא רביעית דם לחוד. וכן ר"מ דאמר לעיל לא תהא זו קלה מן השרץ גם כן משמע בתוספתא שהבאתי לעיל דארביעית דם לחוד קאמר אלא דמשרץ איכא למילף בקל וחומר כל טומאות אלו דשרץ אינו מטמא אלא במגע וטומאת ערב לחוד וכל הני יש מהם שמטמאין גם באהל ויש מהן שמטמאין במשא. אבל כבר איתמר בש"ס בכמה דוכתי דליכא למילף מת משרץ דמה לשרץ שכן מטמא בכעדשה. ובזה יש לדקדק בדברי הר"ש ז"ל לעיל דמוקי לההיא דפסחים כר"מ דאמר לא תהא זו קלה מן השרץ ואדם שנגע בכלי שנטמא בטמא מת. טומאת ערב היא גם כן ואין לו חומר כל כך מטומאת שרץ. וי"ל דר"מ נמי מודה בהא דאינו חייב על ביאת מקדש וכמשמעות ל' התוספתא דר"מ בקל וחומר גמר לה.