אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שביעי › דף נד:

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שביעי · דף נד:

דף נד.

גמ' ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי. ופירשו התוס' ז"ל כיון דטומאה אפילו באהל מפסיק אינה ענין כלל לטומאת מת. ויש לדקדק הא ג' גזירות היו בזה כדאיתא בשבת פ"ק (דף טו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו על גושא לתלות ועל אוירא ולא כלום. ורבנן דפ' שנה גזרו גם על אוירה לתלות. ובאושא גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי. ואם כן על כרחך הא דמיבעי להו אי משום אוירא גזרו או משום גושא היינו על גזירת רבנן דפ' שנה שגזרו על אוירא אי גזרו דוקא על אויר גושה בלי הפסק אהל משום דטומאת האויר הוא משום הגוש או דילמא משום אוירה גזרו דעל האויר עצמו גזרו טומאה ולא משום הגוש ואם כן אפילו נכנס באהל פתוח מלמעלה גם כן טמא. אבל גזירה הראשונה היה על הגוש לבד. ואם כן מאי קאמר דאי משום אוירה למה לי הזאה הא לאו טומאת מת היא ומאי קושיא הא גזירה ראשונה לא בטלה וגזירת גושה לחוד שפיר הוי כטומאת מת ובעיא הזאה. ומתניתין דתני הזאה גבה היינו בטומאת גושה.

והתוס' ז"ל הקשו כאן ממתניתין דאהלות דחשיב ארץ העמים באלו שאין מטמאין באהל אלא במגע ומשא והרי מוכח כאן ובשבת דלכ"ע אוירה מטמא אם אין אהל מפסיק ורבנן דפ' שנה גזרו. ותי' דמתניתין דאהלות מיירי בעפר הבא לארץ. ור"ת תירץ דמתניתין נשנית קודם גזירה דאויר. עוד תירץ דבארץ העמים בעינן דווקא שיכניס ראשו ורובו. ובשבת תי' עוד דמתניתין דאהלות אתיא כר"ש דאמר קברי כותים אין מטמאין באהל והכא לא ניחא להו בהכי. וכמו שכתבתי דגם לר"ש גזרו משום אויר משום מתי מבול. וכמש"כ בנדה דגם לר"ש מטמאין מתים שקודם מתן תורה או משום רוב ישראל כו'.

ועל תירוץ ר"ת גם כן קשה לי דהא קודם גזירת אושא לא היה טומאת ארץ העמים אלא ספק לתלות. ולישנא דמתניתין אלו מטמאין במגע משמע דהוי טומאה וודאית וכאינך דחשיב בעצם כשעורה. והתירוץ היותר פשוט הוא דטומאת אהל לא אשכחן דארץ העמים כלל ואפילו לאחר שגזרו על אוירה לאו משום אהל גזרו וכפי משמעות לשון פירוש המשנה בפ"ב דאהלות שם דטומאת ארץ העמים הוא מטעם עצם כשעורה וכבית הפרס ע"ש. אלא גזרו על אויר ארץ העמים שיטמא. והיינו דנקט הש"ס לישנא דעל אוירה גזרו ולא טומאת אהל ואינה בכלל טומאת מת כלל ולא גזרו אלא לתלות ולא לשרוף. וכן מבואר בלשון רש"י ז"ל בגיטין פ"ק והיינו דתנן דאין מטמאין טומאה וודאית אלא מגע ומשא ולא אהל. והיינו טעמא דבעינן שיכניס ראשו ורובו דווקא וכן נפקא מינה עוד לכמה דיני אהל דלא נאמרו באויר ארץ העמים וכמו שכתבו התוס' ז"ל בגיטין שם ומש"כ רש"י בעירובין פרק בכל מערבין דארץ העמים מטמא באהל הוא לאו דוקא וכן כתב המשנה למלך ז"ל ומטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דעל טומאת אוירה אין צריך הזאה כיון דלאו טומאה גמורה היא אלא לתלות לבד.

אלא דסוגיא דשמעתין קשה לפי זה דעל כרחך צריך לפרש הא דמיבעי לן אי משום גושה גזרו אי משום אוירה היינו על גזירת האויר שגזרו רבנן דפ' שנה אי דווקא היכא דאין הפסק בינו לבין הגוש או משום אוירא אפילו אם יש הפסק וכמו שפירש התוספות ז"ל ואם כן משמע דאם משום גושה צריך הזאה אפילו לא נגע בגושה אלא נכנס לאוירה בלי הפסק אהל ואי משום אוירה דוקא הוא דקאמר הש"ס הזאה למה לי. וכן הקשה המשנה למלך ז"ל בפי"א מהלכות טומאת מת. והנה זה פשוט דאי נימא דגזרו על אוירה היינו אפילו איכא אהל המפסיק למטה בין גושה פשיטא דגם על אויר גושה גם כן אין צריך הזאה דהא טומאת אויר חדא גזירה הוא מרבנן דפ' שנה וכל מיני אויר שוין בהאי דינא אבל אי לא גזרו אלא על אויר גושה משמע דבעי הזאה וכנ"ל. וי"ל כיון דהוי בעיא דלא איפשטא ואי משום אוירה גזרו גם אויר גושה לא בעיא הזאה. ולהכי פסק הרמב"ם ז"ל תרווייהו לקולא אויר אוירה טהור לגמרי ואויר גושה אינו צריך הזאה ואינה אלא טומאת ערב דהכי משמע ליה להרמב"ם ז"ל כיון דאין צריך הזאה לאו טומאת שבעה היא גם כן אלא טומאת ערב. ועדיין צ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דמשמע בשבת דאין חילוק בין גושה לאוירה אלא דאגושה שורפין את התרומה ובאוירה תולין והא נפקא מינה טובא דגוש הוא טומאת ז' ואויר טומאת ערב וצריך לומר דזה בכלל הא דלא גזרו אלא לתלות. והיינו משום דטומאתה קלה טומאת ערב לבד ואם כן קודם גזירת אושא דאגושה נמי תולין לא היה גם כן אלא טומאת ערב. ועוד יש לדקדק לשיטתו ז"ל למה חשיב כלל ארץ העמים במתניתין כיון דאויר לא הוי אלא טומאת ערב אם כן אינו מפסיק מנין נזירות כלל ומאי קמ"ל בזה.

והנה קשיא לי עוד בשמעתין לפי שיטת התוס' ז"ל בהא דמיבעי לן אי משום גושה גזרו אי משום אוירה היינו על גזירת האויר שגזרו רבנן בפ' שנה אבל על הגוש עצמו לא מיבעי לן כלל דגזירה קדומה היתה אם כן הא דאמרינן לעיל דף כ' גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בנזר בחוץ לארץ ואחר כך נכנס לארץ דלב"ש הוי נזיר ל' ולב"ה נזיר בתחלה ובעי הש"ס למימר דפליגי בזה דב"ש סבירא להו משו' אוירא ולאו טומאה חמורה כטומאת מת היא וב"ה סברי משום גושא והוי כטומאת מת. וממה נפשך אם נפרש התם נמי כפירוש התוס' ז"ל דבטומאת אויר נחלקו אי משום גושא אי משום אוירא. אכתי תיקשי מאי טעמא דב"ש נהי דגזרו על אוירא מכל מקום טומאת גושא שגזרו תחלה לא בטלה וכי מפני שהוסיפו לגזור על אוירה הקילו בטומאת גושא והיכא שנזר בחוץ לארץ איכא נמי טומאת גושא ואכתי ליסתור הכל. ואם נפרש דבגזירת אויר גופא פליגי אי גזרו כלל על אוירא אי לא. וכמשמעות דברי התוס' ז"ל לעיל שם גם כן קשה. חדא דלא אשכחן פלוגתא בזה וכדמשמע בשבת דגזירות מפורסמות הם אין בהם מחלוקת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו על הגוש ורבנן דפ' שנה גזרו על האויר. ועוד דאכתי תיקשי כנ"ל לב"ש נהי דגזרו אחר כך על אוירה מכל מקום חומר גזירה ראשונה לא בטלה וכבר העירותי בזה שם דף כ'.

ע"כ היה נראה לפרש דהא דאיבעי לן אי משום גושא גזרו אי משום אוירא מיבעי לן אגזירה ראשונה דגזרו אגושא ליטמא אי משום גושא גזרו עליו ומטעם סרך טומאת מת או דילמא משום אוירא גזרו כדי שלא יצאו מארץ לחוץ לארץ על כן גזרו אגושא שיטמא וממילא לא יצאו עוד אבל אין בזה סרך טומאת מת. ונפקא מינה לענין הזאה ג' וז' דאי משום גושא גזרו צריכה הזאה ואי משום אוירא אינה צריכה הזאה ופשיט ממתניתין דתני ומזה עליו ג' וז' אלמא דמשום גושא גזרו דאי משום אוירא ליכא הזאה כלל בארץ העמים ודאי דכי קתני אשארא ואתי שפיר נמי סוגיא דלעיל דב"ש סברי משום אוירא וליכא בזה סרך טומאת מת משום הכי סגי בשלשים יום. וקאמר הש"ס לימא כתנאי בנכנס לארץ בשידה תיבה כו' ר' מטמא ור"י בר"י מטהר מאי לאו דרבי סבר משום אוירא דעיקר גזירת ארץ העמים היה משום אוירא ומשום הכי כי חזרו וגזרו על אוירא היינו דאויר ארץ העמים מטמא אם כן אפילו בשידה כו' טמא ור"י בר"י סבירא ליה משום גושא וגם לאחר שגזרו על אוירא אינו טמא אלא אויר גושא אבל לא בשידה כו'.

והשתא גם דברי הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דהוא ז"ל פסק דמשום גושא גזרו עליו וכדמשמע לקמן דמסקינן דר"ע משום גושא ומשום הכי בגוש בעיא הזאה ג' וז' אבל באוירא דלא גזרו אלא לתלות לא הוי אלא טומאת ערב ואין צריך הזאה ולפי זה צריך לומר דטומאת גושא אפילו קודם גזירת אושא היה טומאתה טומאת ז' דאי לאו הכי לא אתי שפיר פלוגתא דב"ש וב"ה לעיל דהוי קודם גזירת אושא ואי נימא דלא היה אז אלא טומאת ערב ליכא נפקא מינה אי משום גושא אי משום אוירא דודאי לאו משום טומאת מת הוא כיון דאינה אלא טומאת ערב ועדיין צ"ע בזה. ויש לדקדק עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דאויר אינה אלא טומאת ערב אם כן הא דמשמע בע"ז פ"ק דכהן אסור לצאת לחוץ לארץ משום דהוי טומאה דדבריהם ואטו בשידה תיבה ומגדל מותר לצאת כיון דאינה אלא טומאת ערב ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד.

גמרא הני כלים בני הזאה נינהו כו'. והאריכו התוספות ז"ל לפרש דבכלי שטף קאמר דאין אדם הנוגע מהן טמא אלא טומאת ערב. והקשו על זה אמאי לא מוקי לה בכלי מתכות והאדם טמא טומאת ז' ובעי הזאה. וכתבו בשם ר"ת דעל חרב הנזיר מגלח. והקשה לו הר"ח כהן איזה בית אשר תבנו לי כיון דהנזיר מגלח הכהן מוזהר וכדתניא במס' שמחות (פ"ב הלכה כא). ואין קושיא זו מוכרחת די"ל דנהי דחרב הרי הוא כחלל היינו למגע אבל לא לטמא באהל כמת עצמו דגבי אהל אדם כי ימות באהל כתיב. וי"ל דלעיל בקרא דאהל מרבינן חרב הרי הוא כחלל משמע דמטמא באהל כמת עצמו וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל כתב זה דחרב אינו מטמא באהל וגם נהי דאדם הנוגע בו טמא טומאת ז' מכל מקום אינו צריך הזאה ג' וז' דלא איתרבי להני מילי ואתי שפיר סוגיא דשמעתא כפשטיה וצריך לומר לשיטתו דבחיבורין נמי אף על גב דטמא טומאת ז' בכל הכלים מכל מקום אין צריך הזאה דאי לאו הכי אכתי הוי מצי לאוקמי בחיבורין.

והתוס' ז"ל הקשו לפירושם לעיל אי כלים הנוגעים במת היינו כלי שטף אמאי אין עולין לו כיון דאינו טמא אלא טומאת ערב.

והרמב"ם ז"ל יש לו בזה שיטה אחרת דכבר כתב הוא ז"ל בהלכות טומאת מת דבכל הכלים הרי הם כחלל לטמא הנוגע בהם טומאת ז' וצריכין הזאה ג' וז' אלא דהכא בנזיר יש לו דין מחודש דאין צריך הזאה כדי שיעלו לו למנין נזירות. והדבר פלאי דהא מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דטומאה זו ד"ת היא וחייב עליה על ביאת מקדש כמבואר בדבריו ז"ל בה' ביאת מקדש. ואם כן מנ"ל דבנזיר אינו טעון הזאה והימים יעלו לו והיכי פריך הש"ס בפשיטות כל כך הני כלים בני הזאה נינהו. ונראה לומר דהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה כאן ובחיבורו פ"י מהלכות נזירות דילפינן מקרא דכתיב וכי ימות מת עליו ולא כתיב וכי יטמא נפש דאינו סותר אלא טומאת מת עצמו. ועל כרחך לא אתי למעוטי אלא אהל וכלים הנוגעים במת דשאר כל הטומאות דחשיב במתניתין כולן טומאות של דבריהם הם וכמו שכתב בהלכות טומאת מת וגם הם מעצמו של מת אלא אתי למעוטי כלים הנוגעים במת אף על גב דטומאתן ד"ת מכל מקום כיון דלאו מעצמו של מת הם אינן סותרין. והשתא אי נימא דצריכין הזאה ג' וז' כטומאת מת ואין הימים עולין לו אם כן ליסתור נמי ליסתור אלא שמע מינה דאין צריך הזאה והימים עולין לו כמו אויר ארץ העמים דעולין לו דאינה אלא טומאת ערב. ועל פי זה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות ובהלכות טומאת מת דנראין כסתרי אהדדי דבהלכות נזירות כתב דהנזיר לוקה על כל הטומאות בין שהוא מגלח עליהם ובין שאינו מגלח ובפ"ג מהלכות טומאת מת כתב דכל הטומאות שאין הנזיר מגלח מדבריהם הם וכבר עמד על זה המשנה למלך ז"ל בהלכות נזירות ולפי הנ"ל ניחא דלא כתב דהטומאות הם מדבריהם אלא ברובע ורביעית ואבר שאין עליו בשר כראוי דאף על גב שהם מעצמו של מת אין הנזיר מגלח עליהם והיינו משום שהם מדבריהם אבל טומאות שהן ד"ת כגון אהל וכלים הנוגעים במת והא דאינו מגלח עליהם הוא משום דאימעיט מקרא דכי ימות מת עליו דוקא על אלו אף על גב דאינו מגלח עליהם מכל מקום לוקה עליהם דגבי איסור טומאה כתיב לנפש לא יטמא דמשמע כל טומאה הבאה מן הנפש והיינו טעמא דאלו הטומאות יצאו מן הכלל דאמר ר"י בסוף פירקין כל שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש והנוגע בכלים הנוגעים במת חייב על ביאת מקדש אף על גב דאין הנזיר מגלח משום דכללא דר' יהושע לא נאמר אלא לענין טומאות שהן מדבריהם כמו רובע ורביעית. אבל לא לטומאת כלים הנוגעים במת שהן ד"ת וגבי גילוח הנזיר הוא דאימעיטו מכי ימות כו' אבל על ביאת מקדש חייב וכן ביאר דברים הכסף משנה ז"ל בפ"ג מהלכות ביאת מקדש.

ונראה להביא ראיה לזה דהנזיר לוקה על נגיעה בכלים הנוגעים במת מהא דאמר ר' ינאי לעיל לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ופי' הרמב"ם ז"ל דעיקר טומאה בחיבורין לא נאמר אלא לתרומה וקדשים אפילו נגע באדם בשעת חיבורו במת ולא לנזיר ועושה פסח ואינו טמא אלא טומאת ערב ולמאי נפקא מינה קאמר דלנזיר טומאה בחיבורין לאו דאורייתא הא אפילו אי דאורייתא היא אינו סותר ואינו מגלח כמו נוגע בכלים שנגעו במת דהואי טומאה דאורייתא ואפילו הכי אין הנזיר מגלח אלא על מת עצמו ולא בנוגע במי שנגע במת. ועל כרחך לענין מלקות קאמר דאי טומאה בחיבורין הוי דאורייתא וטמא טומאת שבעה לוקה הנזיר עליה אבל אי לא הוי אלא טומאת ערב לא לקי עלה אם לא שנאמר דטומאה בחבורין שאני דאפילו אם אין הנזיר מגלח בכלים שנגעו במת אף על גב דטמא טומאת שבעה מכל מקום על ידי טומאה בחיבורין אי דאורייתא היא היה מגלח משום דהוי כנוגע במת עצמו ומכל מקום לא נראה לחלק בהכי ובמשמעות דברי התוספתא דאין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד.

אלא דקשה לי לפי זה מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל דכהן מותר ליגע בכלים הנוגעים במת והיכן מצינו חילוק באיסור הטומאות בין כהן לנזיר ואי נזיר לוקה כהן נמי לילקי ואי משום כללא דמס' שמחות (פ"ב הלכה כ"א) כל שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר זה לאו דסמכא כיון דהנזיר עצמו מוזהר אמאי לא יהיה הכהן גם כן מוזהר. ועוד דכתב התם אם נגע הכהן בקבר לוקה. והרי אין הנזיר מגלח וכדמוכח לעיל במכילתין. וגם לא ידענא לחלק בין קבר לכלים הנוגעים במת דהא טומאת קבר היינו קבר סתום דמטמא כל סביביו במגע ומשא דין תורה וילפינן לה מאו בקבר והא כלים הנוגעים במת נמי בהאי קרא כתיבא ומה שכתב דעל טומאת הקבר הכהן מוזהר ועל כלים שנגעו במת אין הכהן מוזהר ובאמת אזהרת הקבר מוכח לעיל במכילתין דבין הכהן ובין הנזיר מוזהרין עליו אף על גב דאין הנזיר מגלח עליו משום דלא חשיב עצמו של מת. ומנ"ל דעל כלים הנוגעים במת אין הכהן מוזהר ועיין תוי"ט במתניתין בד"ה בית הפרס מש"כ שם.

ומשמעתין קשה לגירסת הרמב"ם ז"ל במתניתין ואהל ורובע כו' והיינו אהל המת דאם כן אמאי לא פריך הש"ס מרישא דמתניתין אהל בר הזאה הוא דהא אהל וכלים הנוגעים במת חד דינא להו כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וגם תרתי למה לי למיתני במתניתין אהל וכלים ובשמעתין לקמן יתבאר עוד בזה בס"ד. ועיין פני משה בירושלמי שהאריך גם כן בזה. ובאותו ענין נראה לבאר משנה אחת בפ' ח"י מאהלות אשר נפלאה היא. גבי הא דתנן התם בבית הפרס בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. וכבר תמה שם התוי"ט ז"ל הא משנה מפורשת היא כאן דעל טומאת בית הפרס אין הנזיר מגלח ולמאי נפקא מינה פליגי בזה אי בודקין אי לא. וכתב שם דזו אינה משנה והוא דחוק ובפסחים וחגיגה מייתי הש"ס רישא דושוין ב"ש וב"ה שאין בודקין לתרומה משמע דבנזיר פליגי ובמאי פליגי והיה נראה דפליגי לענין כניסת הנזיר לכתחלה בבית הפרס דב"ש סבירא ליה דבודקין ויכול ליכנס לכתחלה וב"ה סברי דלא מהני בדיקה ואסור לילך. אלא דמדברי התוס' ז"ל בפסחים סוף פרק האשה נראה דכהן מותר לילך על ידי בדיקת נפיחה משום דליכא גביה אלא איסור לאו ואטו זה דלא כב"ה דכהן ונזיר חד דינא להו. וי"ל עוד דפלוגתייהו הוא אי על ידי בדיקה טהור הוא לגמרי ואין צריך הזאה ועולין לו כל הימים וב"ש דברי דמהני בדיקה וטהור הוא ולב"ה לא מהני בדיקה ואין עולין לו ימי הטומאה והכי משמע קצת בדברי התוס' ז"ל בבכורות דף כ"ט בד"ה היכי אזיל שהאריכו שם בזה. וכתב בשם השאלתות לחלק בין נזיר ועושה פסח לשאר מצות דבשאר מצות מותר לטמאות בבית הפרס אבל טמא הוא אבל נזיר ועושה פסח טהור הוא לגמרי אבל בשאלתות פרשה אמור לא הוזכר שם נזיר כלל וגם התוס' ז"ל שם פתחו בתרתי נזיר ועושה פסח וסיימו בחדא עושה פסח לחוד ע"ש.

עוד נראה לפרש דהכי פליגי ב"ש סברי דבודקין לנזיר פירוש דצריך בדיקה ובלא בדיקה הוי ספק טמא וב"ה סברי דאין צריך בדיקה ואפילו בלא בדיקה אינו מגלח דלא הוי אלא טומאה דרבנן. ואתי שפיר דלא מייתינן לה בעדיות דהכא נמי ב"ש לחומרא ואתי שפיר בזה הא דתנן עלה כיצד בודקין היינו בדיקה אחריתא לטהרו לגמרי דבדיקה דלעיל דעושה פסח הוא על ידי ניפוח בעלמא דטמא הוא אלא דבפסח לא העמידו דבריהם אבל בדיקה דנזיר היינו בדיקה כדי לטהרו לגמרי וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות טומאת מת דבדיקה דמתניתין הוא לטהרו לכל. וכן כתבו התוס' ז"ל שם בבכורות והר"ש ז"ל שם בפרק ח"י דאהלות לחדא שיטתא ע"ש שהאריכו בזה. ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין בדק לפסחו אי מותר בתרומה. ובחגיגה מסקינן דמותר בתרומה. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין שכתב גם כן דעל ידי ניפוח מותר הכהן להלוך בבית הפרס ועיין תוס' עירובין ריש פרק בכל מערבין שכתב משום דרגילות לערב לדבר מצוה התירו וכן י"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דהוא ז"ל פסק דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומשום הכי גבי נזיר לא הוזכר זה. ועדיין צ"ע.

ומהא דאמרינן לענין בית הפרס דלא העמידו דבריהם במקום כרת לעושה פסח מוכח דלא כגירסת הש"ס לעיל דרובע ורביעית לא נאמרו לנזיר ועושה פסח דאם כן מאי אריא בית הפרס דהוי טומאה דרבנן וגם זה לא הותר אלא על ידי ניפוח והא אפילו רובע ורביעית דטומאה חמורה היא גם כן לא נאמרו בפסח ועיין רש"י ז"ל לעיל שם שכתב דלא העמידו דבריהם במקום כרת. והוא צ"ע דודאי רובע ורביעית יש להם טומאה מדאורייתא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דטומאתן מדבריהם הוא כשיטתו דדבר שאינו מפורש בתורה מדבריהם קרי ליה וכמו שיתבאר לקמן בסוף פירקין.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה