קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף נד.
תוס' או בקבר זה קבר שלפני הדיבור כו'. והקשו לרבנן דר"ש למה לי קרא. וכן לר"ש למאי דקאמר רבינא דלא אימעיטו ממגע ומשא. אם כן למה לי קרא הכא בנגיעה לרבות שלפני הדיבור. ומדברי רש"י נראה דמהכא ילפינן דקברי כותים מטמאין בנגיעה. וכן כתבו התוס' ז"ל דאי נימא דלא כרבינא ניחא דאתי לאשמעינן אף על גב דקברי כותים אינן מטמאין אפילו במגע. אבל קבר שקודם מתן תורה מטמא במגע. וקשה לי אי למגע לחוד הוא דמרבינן אם כן אמאי יטמא הקבר הא ליכא מגע כלל. ולא שייך למימר גם כן טומאה רצוצה בדבר שאינו מטמא אלא במגע לבד. וצריך לומר לדבריהם ז"ל דקבר שלפני הדיבור על גוף המת קאמר. ובתוס' נדה פירשו כן בשם הר"א מפינטטייז"א ולא ניחא להו לפרש הכי דדוקא לר"ש איצטריך. ועוד דהא רבינא מסיק דבמגע ומשא מודה ר"ש. וכדברי רש"י ז"ל גם כן לא משמע הכי ביבמות דרבינא אמר התם נהי דמאהל מעטינהו רחמנא ממגע ומשא לא מעטינהו. משמע דממילא משתמע בלא שום ריבוי אלא בכלל נוגע במת הוא. על כרחך פירש התם כמו שפירש הריב"א ז"ל דלרבנן נמי איצטריך דסלקא דעתך דאינו מטמא אלא אלו שמתו מן הפרשה ואילך דכתיב כי ימות משמע להבא. אבל קודם שנאמרה הפרשה לא יטמא כלל קמ"ל ולא איתרבי אלא למגע. וגם זה צ"ע דהא כי ימות גבי טומאת אהל כתיב וכיון דמרבינן מאו בקבר אפילו שלפני הדיבור. אם כן לענין אהל נמי איתרבו לרבנן. ואי לר"ש דאימעיטו מאדם דלא יטמא באהל. אם כן למה לי מיעוטא דכי ימות גבי אהל הא בלאו הכי אינו מטמא באהל מדכתיב אדם. ומה שכתבו התוס' ז"ל מהוריות דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור הא שלא בדקדוק דזב שלפני הדיבור ודאי טהור.
ובנדה שם (דף ע') כתבו בלשון אחר דבהוריות ממעטינן מכי יהיה פרט לזב שלפני הדיבור. וגם זה ליתא התם אלא פשיטא ליה להש"ס התם דלפני הדיבור אינו מטמא דהוי כזב עד שלא נתגייר. ומצורע הוא דאיצטריך קרא התם דהנגע עדיין איתי' וסלקא דעתך אמינא דליטמא אפילו נולד קודם הדיבור. אבל בספרי איתא דרשא זו כי יהיה פרט לזב שלפני הדיבור. ומה שמדמין התוס' ז"ל מת שלפני הדיבור לזב שלפני הדיבור גם כן יש לחלק דבכל הני כגון זיבה ונגעים דאין העובד כוכבי' מטמא ומשום הכי אימעיטו נמי שלפני הדיבור. אבל מת דלרבנן מטמאין כל נפש אדם מהיכי תיתי למעוטי מת שלפני הדיבור. ובנדה שם כתבו עוד גבי אשתו של לוט דקודם מתן תורה מטמאין דמיעוטא דאדם לא נאמר אלא לאחר מתן תורה. ונראה דכן הוא כוונתם באי נמי שכתבו בסוף דבריהם ועיין בא"מ. והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא דקבר שלפני הדיבור ובכלל דין עובד כוכבים הוא ועדיין צ"ע.
רש"י בד"ה והאי אבר מן המת ומן החי כו'. אי דאית בהו עצם כשעורה כו'. וכבר כתבתי דעצם כשעורה מאבר מן החי רבים סבירא להו דאינו מטמא ויחידאה הוא דסבירא ליה הכי ולא קיי"ל כוותיה. וק"ל.
תוס' בד"ה אלא דלית ביה כו'. עיין שם שהקשו לר"י אמאי לא קאמר זו עצם כשעורה. ולפי מה שכתבו דלר"י נמי טמויי מטמא אתי שפיר קצת דברייתא קאמר דרשא זו דזה אבר בדרך אסמכתא ועיקר קרא אתי למשא עצם כשעורה. וק"ל.
שם סככות ופרעות. עיין תוס' ז"ל שפירשו דיש מת תחתיהם אבל אינו ידוע תחת איזה ענף. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות טומאת מת (הלכה ב') שיש לו שיטה אחרת בזה. וכן כתב בפירוש המשנה ועיין בדברי הראב"ד ז"ל שם.
תוס' בד"ה וימי ספירו כו'. עיין שם שהקשו ליתני ימי ספירו ושמעינן דימי גמרו נמי אינו סותר ע"ש. ולי נראה דלא שייך כלל סתירה בימי ספירו וגמרו דמנ"ל למיסתר כיון דלאו טומאת מת הוא והא דתנן ואינו סותר את הקודמין לא קאי על ימי ספירו וגמרו אלא על טומאות מת דחשיב במתניתין כי היכי דמזה בג' וז' לאו עלה קאי ועיקר רבותא דאין עולין ובגמרא יתבאר יותר בזה.