אור ברסלב
קרן אורה על נזיר פרק שביעי › דף נא:

קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שביעי · דף נא:

דף נא.

מת שטחנו אין לו רקב כו'. וצריך לומר דהא דאמרינן בנדה לר' יוסי בשר שיבש מטמא משום רקב זה נמי בכלל רקב הוא מה שנתיבש עד שנעשה עפר ומיבעי ליה אם חזר והרקיב מהו. וקצת צ"ע טומאה שבטלה האיך חזרה וניעורה כיון דקודם שהרקיב לא היה עליו עוד שום טומאה ואם הרקיב אחר כך יחזור ויטמא וכעין זה מיבעי ליה לקמן כמו שיתבאר.

שם גמרא תני עולא בר"ח מה שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות. ולא נתבאר בגמ' כמה שיעור החסרון אם אבר שהנשמה תלויה בו או אפילו שום אבר שיהיה או חסרון כל דהו. ומהא דאמרינן בנדה דלא אמרו רקב אלא למת ולא להרוג ופרש"י ז"ל שם משום דהרוג נחסר דמו אלמא דבחסרון כל שהוא חשיב חסר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"נ. ואם כן משמע דלענין תפוסה ושכונת קברות גם כן בחסרון כל שהוא נידון כחסר וכן פי' התוס' ז"ל לקמן בהך דהמוצא מת פרט להרוג דהיינו מהאי טעמא דחסר הוא. אבל לא משמע הכי דאם כן מאי קמ"ל עולא בר"ח דמת שחסר אין לו תפוסה דהא מתניתין היא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות טומאת מת דחסרון לענין תפוסה ושכונת קברות הוא דווקא אבר שהנשמה תלויה בו והוא מתוספתא דאהלות. אבל הדבר קשה מאוד דהא עולא כולהו כחדא תני להו משמע דחד דינא לכולהו בזה ומנ"ל לחלק בינייהו דלענין רקב הוי כל שהוא חסרון ואפילו אבר אין הנשמה תלויה בו. ולענין שכונת קברות הוי חסרון אבר דווקא שהנשמה תלויה בו.

ובירושלמי בפירקין מבואר להדיא דגם ברקב בעינן שינטל מן החי וימות היינו מן הארכובה ולמעלה וכמו שהבאתי לעיל. וצריך לומר דמש"ס דילן משמע דלאו חד דינא להו דלענין רקב משמע מהא דתניא לא אמרו רקב אלא למת ולא להרוג. ועל כרחך טעמא הוא משום דחסר דמו דאי לאו הכי ליכא טעמא אחרינא בזה ושמע מינה דבחסרון כל שהוא הוי חסר. ולענין שכונת קברות משמע דהא דממעטינן הרוג לאו מטעם חסר הוא מדאיצטריך עולא לאשמעינן דחסר אין לו שכונת קברות. ובלאו הכי איכא טעמא דהרוג אין לו שכונה. והיינו משום דהתם בעינן חסרון כדי שינטל מן החי וימות ועי' לעיל גבי הא דאמרינן לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר שהבאתי מחלוקת הראשונים ז"ל. ואיכא מאן דסבירא ליה דהתם נמי לא הוי חסר אלא בכדי שינטל מן החי כו'. ואיכא מאן דסבירא ליה דלהרוג נמי אינו מטמא דהוי חסר וכמבואר בש"ע שם והיינו משום דמר מדמי לה לחסרון דרקב ומר מדמי לה לחסרון שכונת קברות ומכל מקום לא דמי אהדדי חסרון דהכא לחסרון דהתם דשם כתבו דאפילו אם לא נחסר אבר שנחתך ממנו אלא שאינו מחובר בו הוי חסר. והכא משמע בירושלמי דווקא אם חסר האבר לגמרי אבל אם ישנו לאותו אבר ונקבר עם כל הגוף יש לו רקב דמה שאינו מחובר בו לאו חסרון הוא. ויתבאר עוד לקמן בשמעתין.

דכוותיה גבי מת אפילו חד אבר איכא רקב כו'. אין לפרש כפשוטו דנרקב חד אבר מן המת ושאר המת כולו קיים דבכהאי גוונא ודאי יש בו רקב דלאו חסר הוא. אלא צריך לפרש כי היכי דבחי ליכא רקב אלא מאבר אחד ומשמע דווקא משום שנרקב כשהוא חי אבל אם נרקב אבר אחד לחוד מן המת אפילו נקבר בפני עצמו הוי רקב וש"מ דלא בעינן מת שלם והתוס' ז"ל כתבו דכוותיה גבי מת אפילו אירקיב חד אבר אם חתך האבר ממנו כו' גם כן כוונתם כמש"כ.

בעי רבא הרקיב כשהוא חי וחזר ומת מהו. ופירש"י בין שהוא מיטפל עמו ובין שאינו מיטפל עמו היינו שאינו מחובר למת. וקשה דאם כן הוי מת חסר ואין לו רקב כלל וכן כתב בשיטה מקובצת דעל כרחך מיירי שהאבר מחובר בו עדיין דאי לאו הכי הוי חסר. ולפמש"כ לעיל דהכא לא בעינן דווקא מחובר לגוף אלא כל שנקבר כאחד לאו חסר הוא אתי שפיר ובהך בעיא נמי איכא למידק מאי קמיבעי ליה כיון דנרקב האבר כשהוא חי ואין עליו טומאה כי חזר והרקיב כולו למה יחזור עליו תורת רקב ומכאן מוכח דלא כשיטת הירושלמי דאם נקבר עמו אבר שאין הנשמה תלויה בו דנעשה גלגלין דהכא כשהוא חי לא נרקב אלא אבר שאין הנשמה תלויה והרי הוא כמפורד ואפילו הכי אינו נעשה גלגלין. ויש לחלק דכל שנרקב הילכתא גמירי לה דמצטרף שפיר לתרווד. וי"ל דמהך בעיא הוא טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט לבעיא דהרקיב דרך עקב דמפרש לטעמא דמיבעי ליה בהא משום דהרקב הוא באבר שאין הנשמה תלויה בו היינו מן הארכובה ולמטה ומהכא מוכח דגם זה רקב הוא ועדיין צ"ע בזה.

בעי רבא נמלה שחסרה מהו. פירש"י ז"ל דמיבעי ליה אפילו בחסרון שאינה יכולה לחיות כל שנשתייר רובו. והתוס' ז"ל לא ניחא להו בזה כיון דאינה יכולה לחיות לא חשיבא בריה אלא בנחסר רגל אחת מיבעי ליה דהבריה בשלימות ויכולה לחיות וחייב או שיעורא גמירי לה דוקא בשלימות בריאותה ומדקבעי הש"ס לבעיא דרבא הכא משמע דחסרון במת הוי אפילו דבר שכמוהו חי ומיבעי ליה נהי דלענין מת חשיב חסרון כל שהוא אבל לענין בריה מאי ופשיט רב יהודה מהא דתניא דשרץ מטמא בכעדשה שכן חומט תחלת ברייתו בכעדשה אלמא דשיעורא גמירי דבעינן שיעור כל הבריה ודחי רב שמעיה כי בעינן שיעורא היכא דלא נפלה בה נשמה אבל נפלה בה נשמה תיבעי ופירש"י דלא בעינן שיעור כל הבריה אלא במידי דכל ברייתו בכעדשה אבל נמלה דכולה נמי לא הוי כעדשה לא בעינן שיעורא. ואין זה מובן דמאיזה טעם נחלק בזה דבריה כעדשה בעינן דוקא כולה ובריה פחות מעדשה סגי אפילו חסרה. והתוס' ז"ל גם כן נראה דאזלי בהאי שיטתא. ולי נראה לפרש כפשוטו כי בעינן שיעורא היינו בבשר דלא נפלה בו נשמה אלא דלא ידעינן כמה שיעורו ומשום הכי שיערו בכעדשה שכן חומט תחלתו בכעדשה ושיעור חשוב הוא וכדאמרינן נמי בכזית מן המת שכן תחלת יצירתו בכזית. אבל מידי דאית ביה נשמה דחשיבותא הוא מטעם בריה אפילו חסרה מעט גם כן בריה היא ושפיר מיבעי ליה. ועל כרחך לבשר לחוד הוא דסמכינן לשיעורא בכעדשה מהא דחומט תחלתו בכעדשה דלכל הבריה אפילו אבר ממנו מטמא ואפילו פחות מכעדשה כדאיתא במתניתין דאהלות ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אבות הטומאה (פ"ב משנה ו'). ודברי השיטה מקובצת ז"ל גם כן אין מובנים לי ע"ש. ועיין בזה בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה לענין בריה דלא בטילא שכ' לקולא דאם חסרה רגל אחת בטלה משום דבדרבנן אזלינן לקולא אף על גב דהוי בעיא דלא איפשטא.

תוכן העניינים

קרן אורה על נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה