קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף נ.
גמ' כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין כו'. ופי' התוס' ז"ל דאמתניתין דאהלות אמרה ר' יוחנן. ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דאהלות שכתב דבחולין מייתי הא דר' יוחנן לחוד על קושיא ראשונה דעל כזית מגלח כו'. והיינו משום דכל שלא נתקשרו אבריו בגידין פשיטא דאין עליו כזית בשר. וכן כתבו התוס' ז"ל בחולין דף פ"ט ודקדק הר"ש ז"ל דבירושלמי בפירקין משמע איפכא שאיל חד סבא לר' יוחנן גם כן כנ"ל אם על כזית מגלח כל שכן על כולו ושני ליה להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאיל אם על אבר מגלח כל שכן על כולו ושני ליה להביא נפל שלא קרשו אבריו. ומסיק כיון דשאל קדמייתא לא הוי צריך מישאל תנייתא דכיון שאין בו כזית ברי הוא שלא קרשו אבריו. והיה נראה דאין כאן מחלוקת ותלמודין מוקי ברישא במת שאין עליו כזית בשר. ול"ד נפל. ולהכי פריך אם על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן ומאי אהני מה שאין בו כזית בשר. וקצת יש לדקדק בהך פירכא הא באבר בעינן שיהיה עליו בשר כראוי היינו להעלות ארוכה. וכיון שאין על כולו כזית בשר אם כן אין על אבר ממנו כדי להעלות. ומאי פריך אם על אבר ממנו מגלח. וצריך לומר דמכל מקום כל שכן הוא. כיון דאפילו אבר מטמא בלא כזית בשר כל שכן מת כולו. והכי משמע לשון רש"י ז"ל בד"ה ועדיין. ומשני ר"י ל"נ אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין דליכא גביה טומאת אבריו כלל. וכזית בשר גם כן לית ביה. ובירושלמי מוקי לה ר"י על שאלה ראשונה להביא את הנפל שאין בו כזית משמע דאין בכולו כזית. וחזר ושאל אבר ממנו מטמא כולו לא כל שכן. ומשני ליה שלא קרשו אבריו. ועל זה שפיר אמר אי שאיל קדמייתא לא מצריך מישאל תנייתא כיון דהוא נפל שאין בכולו כזית ברי שלא קרשו אבריו.
והא דמוקי לה בירושלמי בנפל שאין בכולו כזית. היה נראה כיון דברי שלא קרשו אבריו אם כן אם היה בו כזית עדיין אין כאן רבותא דזה בכלל כזית בשר הוא. להכי קאמר דבכולו ליכא כזית. אבל אין זה מוכרח דעצמות אפילו כשהן רכים אינן בכלל בשר. נהי דגידים בכלל בשר הם כשהן רכים וכמו שפירש ר"ת ז"ל בחולין שם דמבשר הם נעשים ומתקשים. אבל עצמות מתחלת בריאתן לאו בכלל בשר הם. ועל כרחך לפי אוקימתא דש"ס דילן שלא נקשרו אבריו בגידין צריך עיון גם כן דכל אבריו לא קרשו ולא הוי בכלל עצמות. דאי לאו הכי אכתי תיקשי אם על רוב מנין או בנין עצמות מגלח על כולו לא כל שכן. ונהי דמתניתין י"ל דסבירא ליה לר"י דעל רוב מנין או בנין אינו מגלח. וכמאן דאמר הכי בירושלמי. אבל מתניתין דאהלות דתנן התם רוב מנין ובנין. ואם כן כל שכן כולו. אלא על כרחך אם לא נקשרו אבריו בגידין גם עצמותיו לא קרשו ולא נחשבו לעצמות כלל. והיינו דאיכא מאן דבעי מימר בירושלמי דאין טומאת נפל כזה ד"ת כיון דלא נגמרו עדיין כל אבריו. וי"ל דרבא הכי סבירא ליה ומשום הכי לא בעי לאוקמי מתניתין בהכי משום דאין הנזיר מגלח עליהם. ומתניתין דאהלות שפיר מוקמינן בהכי דמכל מקום מטמא באהל שלא מד"ת. דאי לאו הכי יקשה למה ליה לרבא לחדושי אוקימתא אחריתי למתניתין דילן כיון דמתניתין דאהלות על כרחך צריך לאוקמי בנפל כו' כר"י דרוב בנין ומנין תנן התם בהדיא. וכיון דתרווייהו בחד לישנא תנן לה אמאי לא מוקים להו בחד גוונא. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כהני תרתי אוקימתות דר"י ודרבא משום דסבירא ליה דלא פליגי אהדדי וכמו שכ' התוס' ז"ל.
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות טומאת מת שכתב דאדם אין תחלת ברייתו פחות מכזית. והיינו טעמא דבשר מטמא בכזית. ובירושלמי בפירקין לא משמע כן דפריך על ר"ש דאמר דשרץ בכעדשה משום דתחלת ברייתו בכעדשה. אלא מעתה מת יטמא בפחות מכזית דאמר ר"י להביא הנפל שאין בו כזית משמע דיש נפל פחות מכזית ע"ש ועיין בפני משה בירושלמי.
גמ' איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח היכי דמי אי דלא ידעינן כו' כי קרש מאי הוי. ופירש"י ז"ל דלא ידעינן היינו דידעינן וודאי דלאו ממת הוא. וכ' לפרש כן מדר' ירמיה מוקי לה בסתם היינו דלא ידעינן אי בשר המת הוא או מכיחו וניעו שמע מינה דהא דאמרינן אי דלא ידעינן היינו דידעינן וודאי דלאו ממת הוא. אבל התוס' ז"ל נראה שפי' דלא ידעינן היינו דספק הוא אי מבשר הוא או מכיחו וניעו. ור' ירמיה הוא דחדיש דהקרישה מוכיח דמבשר הוא. ולפי זה אינו מדוקדק הא דאמר ר' ירמיה בסתם הא היינו הך דלא ידעינן דלעיל. ומשמע מדבריהם ז"ל דאם לא קרש הוי ספיקא. ואם כן כי נגע בכהאי גוונא אין לו תקנה. ככל ספק טומאה. וכן משמע לישנא דהש"ס. לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא. ובמשנה למלך ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת כתב דמדברי התוס' ז"ל משמע דאי לא קרש וודאי כיחו וניעו הוא והוא מדבריהם בד"ה אמר ר"י כו' ואין זה מוכרח. אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דאינה מטמאה כלל בלא קרש וכבר דקדק בזה המשנה למלך ז"ל שם. ואי בספק דיינינן ליה. אם כן ברשות היחיד הוי ס' טומאה דהוי ודאי טמא. אלא דנראה דספק טומאה ברה"י לא נאמר אלא בספק מגע אבל לא אם עיקר הטומאה הוי ספק.
שם ומוהל שהרתיח כו'. נראה מד' התוס' ז"ל דתרתי מילי נינהו בשר המת שנימוח. או מוהל היוצא מן המת. ומוהל גם כן נצל הוא ולשון הש"ס אי קרש מוהל הוא משמע דהכל מיקרי מוהל. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דאיכא מוהל הבא מבשר המת שנימוח. ואיכא מוהל היוצא מן המת. והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל הא דמוהל שהרתיח ועי' משנה למלך ז"ל שם. וצ"ע טומאה זו דמוהל היוצא מן המת מנ"ל אי משום דמוהל חשיב כבשר הא גבי נבילה פשיטא דמוהל היוצא לא חשיב כנבילה. וכדאיתא בפ' העור והרוטב. ולקמן מספקא לן אי יש נצל בנבילה גם כן. אלמא דמוהל ורוטב ודאי לאו בכלל נצל הוא וצריך לחלק בין רוטב למוהל. ועיין מש"כ בחידושי לנדרים בקונטרס דברים היוצאים מן האסורים מש"כ בזה.
ובירושלמי בפירקין איתא איזהו נצל בשר המת שנתוק ומוהל שקרש. ופריך הא עודנו מחוי לא. לא כן אמר ר' חנינא בשם רבי חלב המת שהתיכו הרי זה טמא. חתכו והתיכו הרי זה טהור. אלמא דאפילו מחוי מטמא. ר' יודן ור' יוסי ח"א להוציא מי בשר שבו. ופי' הפ"מ דמשני דבמי בשר היינו מוהל בעינן דוקא קרוש אבל מחוי טהור. ואין טעם לזה דאם הוא כבשר אפילו מחוי ליטמא כמו חלב מחוי ואי לאו כבשר הוא אפילו קרש לא ליטמא. והיה נראה יותר לפרש דבשר המת שנתוק היינו שנתקלקל הבשר ונרקב ולא נעשה מוהל עדיין ומוהל היינו שנרקב יותר ונעשה כמוהל ובזה בעינן שיקרש להוציא המי בשר שבו דזה אינו מטמא. וכן פי' בקרבן העדה והכי משמע לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כאן ובאהלות שכתב נצל היינו בשר שנרקב ונעשה כמוהל ועדיין צ"ע. עוד איתא התם בירושלמי חרנא אמר הא דבעינן קרש היינו שיהיה בו כזית אם יקרש דכזית כשהוא מוהל אין בו כזית קרוש. והרמב"ם ז"ל לא ביאר זאת.
שם בעי אביי יש נצל לבהמה או אין נצל. ואליבא דמ"ד טומאה חמורה עד לגר ליכא למיבעי דנצל אינו ראוי לגר. כי מיבעי ליה למ"ד עד לכלב ונצל ראוי לכלב ומטמא כבשר. או דילמא כיון דנעשה נצל לאו בכלל בשר הוא ואינו מטמא עוד. ופשיט ליה מהא דהמחוהו באור טמא בחמה טהור ואי יש נצל אפילו בחמה נמי טמא דעל כל פנים נצל הוא. ופירש"י ז"ל דמיירי בחלב נבילה שהמחהו. וכבר הקשה עליו המשנה למלך ז"ל דבפ' העור והרוטב מייתי לה בנבילת עוף טהור. ועוד דבחלב נבילה ליכא טומאה כלל. ולענין איסור חלב הוא דאמרינן התם המחה את החלב וגמעו חייב. אבל לא לענין טומאה וטהרה. והתוס' ז"ל פירשוה בנבילת העוף וסבירא ליה להש"ס דנבילה ונבילת העוף שוין לדין זה ואי יש נצל בנבילת בהמה. הוא הדין דיש נצל לנבילת העוף. אך יש לדקדק מנ"ל דנבילת העוף גם כן עד לגר כיון דטומאתה אינו אלא באכילה דילמא בעינן דווקא ראוי לאכילה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות אבות הטומאה דנבילת העוף גם כן עד לכלב. וכתב הכסף משנה ז"ל דהכי משמע מפ"ח דטהרות בגוזל שנפל לגת ואין ראיה מהתם דמיירי בטומאת אוכלין היינו טומאה קלה. ולכ"ע עד לכלב. וכתב עוד דמשמעתין מוכח הכי דבעוף מיירי הכא. וגם בזה יש לדקדק דלכאורה מוכח דהרמב"ם ז"ל גם כן לא מפרש להא דהמחוהו באור בנבילת העוף. מדכתב לענין נבילת בהמה הוי נצל ספק ובנבילת העוף כתב דאין נצל. ואי בעוף מיירי אם כן מוכח דבנבילת העוף נמי ספיקא אי יש נצל. וכבר עמד על זה המשנה למלך ז"ל ע"ש שכתב ליישב בדוחק. ורציתי לומר דשמעינן דבעוף אין נצל מהא דאיצטריך קרא נפש לרבות השותה היינו שהמחוהו ואי גמירי נצל בעוף ממילא שמעינן דשותה נמי טמא. אבל זה אינו דאיכא למימר דגמירי נצל היכא דקרש.
ותו איכא למידק בשמעתין היכי פשיט מהא דהמחוהו בחמה דיש נצל. הא בשומן מיירי ואמאי קרו לה נצל. דעל כרחך הא דאיצטריך הילכתא לנצל היינו משום דיצא מתורת בשר ונעשה ליחה. אבל שומן כי היכי דהמחוהו באור פשיטא דמטמא משום דאין זה השתנות מברייתו. הכא נמי כי המחוהו בחמה וכדפריך בפ' העור והרוטב אי הכי בחמה נמי. ומש"כ התוס' ז"ל לחלק דכיון דהמחוהו בידים באור עדיף מנצל. חילוק זה לא ידעתי מנין להם.
וגם לשון הרמב"ם ז"ל צ"ע דבפ"א מהלכות אבות הטומאה כ' נבילה שנפסלה מאכילת כלב טהורה. לפיכך ספק אם יש נצל לבהמה או אין נצל. האי לפיכך אינו מיושב דמשמע דהספק הוא מפני טהרה דנפסלה מאכילת כלב. והכי הוי ליה למיכתב ואם לא נפסלה מאכילת כלב טמאה לפיכך ספק כו'. והיה נראה דנצל לא חזי אפילו לכלב אלא כיון דאתי מבשר טמא גמירי לה דהוא גם כן טמא. ובנבילה מיבעי לן אי גמירי נצל. ולמ"ד עד לגר לא מיבעי ליה דעד שנעשה כבר נפסל מאכילה והאי נצל מכח טהרה אתי. כי מיבעי ליה למ"ד עד לכלב דקודם שנעשה נצל היה הבשר טמא אם כן גמירי ביה נצל וטמא. או דילמא לא גמירי ביה נצל ובעי למיפשט מהמחוהו בחמה דנהי דנפסל לגמרי מכל מקום מכח טומאה אתי ולא גרע מנצל. ומשני דנסרח קודם המיחוי ואם כן אתי מכח טהרה. אבל בעוף דטומאתו דרך אכילה ודאי אין נצל כיון דנפסל מאכילת כלב. אבל גם זה אינו מספיק. חדא דלפי זה צריך לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש להאי ברייתא בחלב נבילה. וזה אינו כמש"כ. ועוד דלא מסתבר לומר דנצל יהיה חמור מגוף הנבילה. דאם הנבילה נפסלה מאכילת כלב טהורה. ונצל יטמא אפילו נפסל מאכילת כלב. וצ"ע.
ולענין חלב שהמחה ואכלו תניא סתמא בברייתא בהעור והרוטב ובמנחות דחייב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואמאי לא חילקו גם התם בין המחה באור או המחה בחמה. ועוד דרישא דברייתא התם הקפה את הדם ואכלו מוקמינן במנחות שהקפה בחמה. ואם כן משמע דסיפא נמי בחמה איירי ואפילו הכי חייב. אבל התוס' ז"ל בפסחים דף כ"ד כתבו דלצדדים קתני דהמחהו על כרחך באור. דאי בחמה חי הוא וחלב חי לאו דרך אכילתו הוא.
רש"י שם בד"ה המחוהו כו' אפילו המחוהו בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש עכ"ל. והוא תמוה דלמה לי חזר וקרש. ועוד דעל כרחך לא מיירי בקרש מדמוכח מינה בהעור והרוטב דדרך שתיה נמי חייב מהא דהמחהו באור אם כן הכא נמי בחמה מיירי אפילו לא קרש.
בד"ה לעולם אימא לך כו' ומשום הכי אינו מטמאה אפילו טומאה קלה עכ"ל. גם זה לא ידענא מאי ענין טומאה קלה לכאן.