קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף מט.
ולר"ע מכדי כו' לאביו ולאמו למה לי צריכי כו'. התוס' ז"ל האריכו כאן ותוכן דבריהם דלר"ע אי כתיב לאביו לחוד או לאמו לחוד הוי דרשינן בכלל ופרט דווקא לאביו לא יטמא. אבל לאמו דוודאי ילידתיה יטמא. ומשום הכי ליכא יתורא דלאמו בנזיר. ולאביו ולאמו דכהן גדול מיותר הוא לגזירה שוה דמיטמא למת מצוה שמעינן מלאחיו שא הי' כהן גדול ונזיר כו'. ובכהן גדול גם כן איצטריכו תרווייהו דאי הוי כתיב חד מינייהו הוי דרשינן גם כן בכלל ופרט אבל השתא דכתיב תרווייהו מיותר הוא לגזירה שוה. ולר"י לא איצטריכו תרווייהו כיון דליכא כלל מפורש לא דרשינן בכלל ופרט ושפיר ילפינן אמו מאביו בקל וחומר. ודבריה' אלו משמע דר"י נמי מודה בהך צריכותא אלא דילפינן אמו בקל וחומר. וכבר הקשו לעיל על זה דאם כן לאביו אינו מיותר דהא איצטריך לגופא דלא נימא דלאביו יטמא ובאביו ליכא קל וחומר. ולהך שיטתא סבירא ליה לסוגיא דשמעתין דלכהן הדיוט ונזיר לא איצטריך קרא כיון דמיטמא לקרובים פשיטא דאין בו חומר למת מצוה. ולפי זה קצת קשה לר"ע אביו ואמו דגבי כהן גדול למה לי ואי משום צריכותא דהוה אמינא לאביו הוא דלא יטמא אבל לאמו יטמא או איפכא אם כן למה לי קרא לכהן גדול ונזיר כיון דכהן גדול שרי לקרובים יותר מנזיר לית ביה טופיינא בהדי נזיר להצריך קרא לזה כמו בכהן הדיוט ונזיר דלא צריך קרא משום דקיל מנזיר בקרובים ומה לי אם קיל מנזיר בכל הקרובים או בקרוב אחד אביו או אמו. וכי תימא דאיצטריך לכהן גדול גופא דמימטא למת מצוה דלזה גם כן לא איצטריך דאיכא למילף בקל וחומר מה נזיר דאין מיטמא לאביו ולאמו מיטמא למת מצוה כהן גדול דמיטמא לאביו או לאמו פשיטא דמיטמא למת מצוה אלא מדאיצטריך לאחיו דנזיר לכהן גדול למת מצוה שמע מינה דלכל הקרובים אסור לטמאות ולמה לי לאביו ולאמו לגזירה שוה ליכתוב חד. וצריך לומר כיון דכלל ופרט ניתן לידרש הוי דרשינן ליה ולאחיו הוי מוקמינן לשום דרשא אחריתא.
ומכל מקום לא הוי צריכי לסברא זו. דלתוספת קדושה דכהן הדיוט לא איצטריך קרא דכבר כתבתי לעיל די"ל דלר"ע נמי אמרינן מה לי חד לאו כו'. ולכהן גדול גופיה הוא דאיצטריך קרא דמיטמא למת מצוה ולאו משום תוספת קדושה. אבל סוגיא דטבול יום ע"כ ס"ל דלר"ע איצטריך קרא לתוס' קדושה כמו שהביאו התוס' דמצריך התם לאמו לכהן הדיוט ונזיר. ועל כרחך היינו משום תוס' קדושה. וכתבו דסוגיא דהתם סבירא ליה דר"ע עביד צריכותא בכהן גדול. וכיון דגלי רחמנא בכהן גדול דאביו ואמו שוין ה"ה גבי נזיר. ולהכי דריש לאמו גם כן לאם היה כהן הדיוט ונזיר. וכתבו עוד דסוגיא דהכא גם כן הכי סבירא ליה דלאמו דנזיר גם כן לדרשא אתי ולא חש הש"ס לפרש. והך צריכותא אכהן גדול קאי ולא משמע הכי. דאם כן מאי פריך לעיל לר"ע גזירה שוה מנ"ל דילמא לאמו דכהן גדול אתי לגזירה שוה דלפי שיטה קמייתא אתי שפיר כיון דבנזיר מצריך תרווייהו לאביו ולאמו הכי נמי בכהן גדול תרווייהו צריכי. וגזירה שוה מנ"ל. אבל אי ר"ע דריש לאמו גם כן לדרשא גבי נזיר. אם כן לאמו דכהן גדול אתי לגזירה שוה דהא עדיין לא סליק אדעתיה דלר"ע לא איצטריך למת מצוה גבי כהן גדול. ואם כן לאביו למת מצוה ולאמו לגזירה שוה.
ולענ"ד נראה ליישב הני תרי סוגיות בדרך אחר על פי מש"כ לעיל דלסוגיא דשמעתין לר"ע נמי אין חילוק בין חד לאו לתרי לאוי. ומשום הכי לא מצריך הכא לכהן הדיוט ונזיר. וכי איצטריך לכהן גדול ונזיר היינו לאשמעינן דכהן גדול גם כן מיטמא למת מצוה ומלאביו ולאמו לא דריש אלא חד דרשא. והיינו משום צריכותא דקעביד הש"ס. ולפי זה איצטריך להך צריכותא בין בנזיר בין בכהן גדול דהא היתר טומאה למת מצוה בכהן גדול מלאחיו דנזיר שמעינן. ואם כן תרווייהו לאביו ולאמו בכהן גדול למה לי. על כרחך גם כן כצריכותא דהש"ס. אבל סוגיא דזבחים פרק טבול יום סבירא ליה דלר"ע נמי איצטריך לתוס' קדושה וכדמצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר מלאמו ומלאחיו דריש לכהן גדול ונזיר. ולפי זה בכהן גדול גם כן איצטריכו תרווייהו לאביו ולאמו. לאביו למת מצוה. ולא תיקשי הא כבר שמעינן לה מנזיר מלאחיו. זה אינו דאי לא כתב רחמנא גבי כהן גדול דמיטמא למת מצוה לא הוי ילפינן מלאחיו כהן גדול ונזיר אלא כהן גדול לחוד באם אינו ענין לנזיר תנהו ענין לכהן גדול כי היכי דמוקמינן לאחותו באם אינו ענין להולך לשחוט את פסחו לחוד כדמוכח בשמעתין דטבול יום התם. אבל כהן גדול ונזיר לא שמעינן. להכי כתב רחמנא לאביו גבי כהן גדול למת מצוה. ושפיר שמעינן מלאחיו דנזיר דאפילו כהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה. וכולהו קראי צריכי ולא איצטריך למיעבד צריכותא כלל. אלא לאביו דכהן גדול למת מצוה. ולאמו לגזירה שוה. כן היה נראה נכון לכאורה. ואי תיקשי לפי זה מנ"ל היכא דהוי כולהו בהדדי כהן גדול ונזיר ועושה פסח דמיטמאי למת מצוה דילמא לא איתרבאי מלאחותו אלא עושה פסח לחוד. אבל לא כולהו בהדי הדדי. י"ל דלענין זה לכ"ע מסברא בעלמא מותר דבשלמא נזיר וכהן גדול דאיתוסף עליו קדושה הוה אמינא דאסור במת מצוה. אבל נזיר עם עושה פסח לאו מענין אחד הם דבמה שהולך לשחוט את פסחו לא איתוסף עליו קדושה. וכיון דשמעינן דנדחית עשה דפסח מפני מת מצוה. הוא הדין דאפילו הוי גם כן נזיר וכהן גדול דמיטמא למת מצוה.
ורש"י ז"ל פי' שם בזבחים (דף ק ע"א). הא דהולך לשחוט את פסחו מיירי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו. וכן פי' בסנהדרין. וצ"ע מי הכריחו לפרש כן דהא וודאי לעושה פסח לחוד גם כן איצטריך קרא משום דפסח ומילה כרת הם. וכדאמרינן לעיל בגמרא. וי"ל דלפי פשטיה דשמעתא הכא שני ליה לר"ע בין חד לאו לב' לאוי. ואפילו הכי אייתר ליה לאביו ולאמו דכהן גדול לגזירה שוה משום דמלאחיו שמעינן נזיר וכהן גדול ויקשה מנ"ל באמת דלאחיו אתי לנזיר וכהן גדול דילמא אתי לכהן גדול לחודיה באם אינו ענין. אבל נזיר וכהן גדול מנ"ל. ועל כרחך צריך לומר משום דלא מסתבר לאוקמי לאחיו דגבי נזיר לכהן גדול לחוד כיון דכתיב גבי נזיר. להכי קאמר דאתי לכהן גדול ונזיר. ואם כן הכי נמי לאחותו לא מוקמינן להולך לשחוט את פסחו לחוד. אלא לנזיר וכהן גדול והולך לשחוט את פסחו. ומכל מקום עיקר משמעותיה דקרא אתי להולך לשחוט את פסחו לחוד. וכנ"ל דצירוף נזיר וכהן גדול לזה לא מעלה חומר ולא איצטריך קרא לרבויי.
ועל פי זה יש ליישב קושית התוס' ז"ל שם בזבחים לפירש"י ז"ל מנ"ל דלקרובים אינו מיטמא בעושה פסח לחוד דילמא דווקא בכל הני הוא דלא מיטמא ע"ש שהאריכו בזה. וגם בברכות וסנהדרין האריכו בזה. וכ' ליישב דאי נימא דעושה פסח לחוד מותר להטמאות לקרובים. אם כן לא אהני חומר דידיה גם עם נזיר וכהן גדול ולא דמי לכהן הדיוט ונזיר דקדושתו קדושת עולם. ואין דבריהם מוכרחים בזה דבפסח גם כן איכא חומרא דהוי עשה שיש בה כרת. ולכאורה אם פגעו במת מצוה נזיר ועושה פסח יטמא נזיר ואל יטמא עושה פסח דכרת הוא. ואם כן שפיר אהני חומר דידיה גם כן אפילו אי נימא דמיטמא לקרובים. גם מש"כ דפסח הוי קדושת שעה אינו מוכרח דנזיר דווקא הוא דמיקרי אין קדושתו קדושת עולם. משום דהוי קדושת פה בעלמא. אבל למש"כ בלאו הכי אתי שפיר דהא דמוקמינן ליה לקרא בצירוף כל הני לאו משום רבותא הוא אלא כדי שלא להוציא קרא מפשטיה לגמרי. אבל באמת אין חומר בצירוף כל הני עם עושה פסח כיון דאו מענין אחד הם וכנ"ל. ועיקר קרא אתי לעושה פסח לחוד. ושפיר שמעינן מינה דלקרובים אינו מיטמא דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דמיטמא למת מצוה.
ומש"כ בנזיר ועושה במת מצוה דיטמא נזיר. איכא לספוקי בזה די"ל דיטמא עושה פסח דלא קעביד איסורא בידים.
ואיכא למידק עוד בהך שמעתא הא דאמרינן בריש יבמות ובסנהדרין (דף לו) דמת מצוה דוחה עבודה לאחותו הא משמע הכא דלאחותו לא איצטריך אלא להולך לשחוט את פסחו דאיכא כרת אבל שאר עבודות דאין בהם כרת בלאו הכי דחיא וילפינן לה מדדחי לאו דנזיר וכהן גדול. וכבר כתבתי לעיל למידק בהא דאיצטריך הש"ס למימר דמשום דאיכא כרת לא ילפינן. הא בלאו הכי ליכא למילף ובין לשיטת רש"י בברכות ובין לשיטת התוס' ז"ל לא ילפינן מינה בעלמא. תדע דהא קבורת מת מצוה לא דחי יום טוב גם כן אף על גב דליכא אלא לאו. והיינו משום דלא ילפינן מנזיר וכהן גדול לעלמא. ועיין בסנהדרין דף ל"ו ובתוס' ז"ל שם באורך.
ועוד יש לדקדק למה לי קרא דלא תבערו דלא נימא דקבורת מת מצוה דחיא שבת. הא בלאו הכי ידעינן מדכתב רחמנא גבי כהן גדול דמיטמא למת מצוה ואדחי אפילו שבת. אם כן למה לי קרא בכהן גדול מה שבת דאיסור סקילה דחי כש"כ לאו דכהן גדול. וי"ל דאי לאו דכתב רחמנא גבי כהן גדול דמיטמא למת מצוה לא הוי מוקמינן לאחותו דדחי עבודה אלא הוי מוקמינן בכהן גדול. אבל עבודה לא דחי.
ולענין הך צריכותא דהוה אמינא דאביו לא מיטמא ליה דחזקה בעלמא היא בנזיר. אתי שפיר הך צריכותא. אבל בכהן גדול תיקשי ממה נפשך אי לאו אביו הוא הרי הוא חלל ואינו מזוהר על הטומאה. וכבר הקשו כן על דברי הספרא דמצריך לאביו ולאמו דכהן הדיוט גם כן בהך צריכותא דאי כתב דלאמו יטמא הוה אמינא דווקא לאמו דידוע. אבל לאביו לא יטמא. והקשה הרשב"א ז"ל גם כן כנ"ל. ותירץ שם דהוה אמינא דלאביו ליכא מצוה דחזקה בעלמא היא. אבל הכא ליכא למימר הכי דהא אמרינן דמשום הכי אסרה תורה להטמאות לאביו משום דחזקה בעלמא היא. והרי ממה נפשך מותר כנ"ל אם לא שנאמר דהכי נמי מהאי טעמא הוא דקאמר כיון דאביו הוי חזקה ואין כאן מצוה כ"ר. משום הכי אסור ליטמא לו. אבל הוא דחוק. ונראה דלאו משום ספיקא הוא דקאמר. אלא סברא דעלמא הוא דקרוב הוא אצל אמו יותר דוודאי ילידתיה מלאביו דחזקה הוא ואין קורבתו נודעת. ומשום הכי לאמו התירה התורה. אבל לא לאביו וק"ל.
שם תוס' בא"ד ונ"ל כיון דגבי נזיר לא מצי למידיינא בכלל ופרט כו'. אם כן גבי כהן גדול נמי לא דיינינן בכלל ופרט דילפינן מהדדי בגזירה שוה דאמו עכ"ל. ואין זה מובן דאם נדייניה בכו"פ ליכא גזירה שוה כלל דלאו מופנה היא. וק"ל.