קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף כה:
קמ"ל קרא דאי מקריב ליה קאי בעשה. והקשו התוס' ז"ל דהלכתא למה ליה ותי' דאי מקרא הוה אמינא דיקרבו עולה או שלמים אם ירצה קמ"ל הלכתא דחטאת מתה ותמורת אשם קריבה עולה דוקא. ואין דבריהם ז"ל מובנים דמהיכי תיתי למימר דיקרבו שלמים וגם עולה לא שייכא בחטאת דנקבה היא. ומחטאת בלאו הכי לא תיקשי דאי לאו הלכתא ה"א דיפלו לנדבה ככל שאר מותר חטאת אבל הלכתא דאשם תיקשי למה לי הא בלאו הלכתא ידעינן דמותר אשם רועה ויפול לנדבה מקרא דיהוידע. ולשיטת ר"ת ז"ל י"ל דאתי הלכתא דהוא עצמו יקרב עולה. אבל לא משמע כן דלפי זה אתאי הלכתא לקולא ובכל דוכתא משמע דהלכתא לחומרא אתי. וי"ל דאי לאו הלכתא לא הוי ממעטינן חטאת מרק אלא הוי מוקמינן למיעוטא דרק לולד בכור ומעשר דילפינן מהם ולא ולדותיהם. ואתי מיעוטא דרק לעשה דמהם לא שמעינן עשה כמו מהוא דגבי אשם דכתבו התוס' ז"ל דלא שמעינן עשה מינה. אבל השתא דאתמר הלכתא מוקמינן מיעוטא דרק גם אחטאת ואשם לעשה. אלא דק"ק לפי זה אמאי לא קאמר ר"י נמי יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק. דהא בדידהו גם כן איצטריך לעשה וכנ"ל. וכל שכן לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' תמורה דולד ותמורת בכור ומעשר ילפינן מלה' הוא הוי ממש דומיא דאשם דמהוא לא שמעינן עשה. ועי' בלחם משנה ז"ל שם שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב לדרשא דהם ובריש תמורה מבואר כדברי הרמב"ם ז"ל דעיקר דרשה מלה' הוא ע"ש. ובתמורה דף כ"א משמע דאיכא עשה בתמורת בכור ומעשר גבי הא דמיבעי ליה התם מטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו. ומדמי לה התם לתשיעי של מעשר כי היכי דהתם אימעיט מהעשירי ולא תשיעי הכי נמי הם קריבים ואין תמורתן קריבה. והשתא אי נימא דבתמורת בכור ומעשר ליכא עשה אם כן היכי מדמה לה לתשיעי של מעשר דעשירי ולא תשיעי ודאי עשה הוא.
ובאותו ענין קשיא לי משמעתין דאמרינן דלר"י אתי מיעוטא דרק לעבור בעשה אם הקריבו. קשה על דברי התוס' ז"ל שם בתמורה דף הנ"ל ע"ב בד"ה ממקום שכתב דר' ישמעאל יליף דבכור ומעשר אין באין לכתחלה מח"ל. ואם באו תמימים יקרבו. מדרשא דספרי דדריש רק קדשיך אשר יהיו לך דמביאין קדשים בח"ל. יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק ומיעוטא דרק אינו אלא לכתחלה דכתיב תשא ובאת ע"ש. וקשיא לי תרתי חדא דהא ר"י דריש האי קרא לולדות קדשים. ועוד דהכא מוכח מיעוטא הוא אפילו דיעבד ועובר בעשה. ולזה י"ל דדוקא הכא הוא דאמרינן דמרק שמעינן עשה דלכתחלה בלאו הכי שמעינן מהלכתא. ומיושב בזה קושית התוס' ז"ל הלכתא למה לי. ולפי הנ"ל ניחא דאי לאו הלכתא לא הוי שמעינן מרק גם כן אלא לכתחלה אלא קושיא קמייתא ודאי תיקשי הא ר"י דריש להאי קרא לולדות קדשים. וי"ל דר' ישמעאל לחוד ותנא דבי ר' ישמעאל לחוד כדאשכחן בכמה דוכתי. ודו"ק.
שם ואי אקרביה לא ליחייב ולא כלום כו'. הקשה בא"מ מהא דאמרינן בבכורות דף ט"ז (ע"א). דאת זה לא תאכלו ממפריסי הפרסה אתי לחטאות המתות. ופריך התם נמי הא הלכתא היא ומשני אי מהלכתא הוה אמינא היכא דעביד איקרי ואכיל איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו וכיון דאיכא לאו באכילתן ממילא שמעינן דאסור להקריבן דכתיב ממשקה ישראל. ונראה דאי לאו דכתב רחמנא מיעוטא דרק דאיכא עשה בהקרבתן וה"א דליכא איסורא בהקרבתן ממילא ליכא לאוקמי לקרא דממפריסי הפרסה לחטאות המתות דבלאו הכי איכא לאו דמעילה כיון דליכא איסור בהקרבתן הוי בכלל קדשי ה'. אבל השתא דכתב רחמנא רק דאיכא איסורא בהקרבתן אם כן מעילה לית בהו אלא איסורא בעלמא וכדתנן בהו לא נהנין ולא מועלין משום הכי איצטריך קרא דממפריסי הפרסה דאיכא לאו באכילתן. ולפי זה לא איצטריך האי קרא אלא לחטאות המתות. אבל לאשם דרועה הוא לא איצטריך קרא דהא אית ביה לאו דמעילה. אלא דלפי זה לא אתי שפיר הא דקאמר התם דאי מקרא ה"א דלרעי' ואי לרעי' למה לי קרא דממפריסי הפרסה הא בלאו הכי קאי עליה בלאו דמעילה. ובלאו הכי יש לדקדק גם כן התם דאי לאו הלכתא מנ"ל לאוקמי קרא דממפריסי הפרסה בהני חטאות ולא בשאר קדשים ומנ"ל לחלק בין ולד חטאת לשאר ולדי קדשים דבלא הלכתא ה"א דקרבי ככל הקדשים. וצריך לומר דסמיך אמיעוטא דרק וכמו שכתבו התוס' ז"ל הכא דהלכתא איצטריך למיתה והיינו משום דמסברא בעלמא גם כן ממעטינן להו לאלו החטאות ממיעוטא דרק משום דחטאת לא בא בנדבה וכמו שכתב רש"י ז"ל התם בבכורות לענין תמורת אשם דמסברא לא קריב כיון דאינו בא בנדבה. והא דאמר בברייתא יכול כל הקדשים כן היינו דבלא שום מיעוט לא הוי פסלינן להו מהקרבה. אבל כיון דאיכא מיעוטא מסתברא לאוקמי עלייהו גם בלא הלכתא ועדיין צ"ע בדברים אלו. ולקמן בשמעתין יתבאר עוד דאיכא תנאי דלא סבירא ליה הך דרשא דרק קדשיך לולדות ותמורת קדשים וי"ל דברייתא דבכורות אתיא כוותייהו.
תוס' בד"ה ר"ע אומר כו' וא"ת לישני כו' דאיצטריך לעשה ותי' דהוא לא משמע עשה. וכבר כתבתי לעיל להוכיח מולד מעשר דהוא נמי משמע עשה ועיין בשיטה מקובצת מה שכתב בזה ולדבריו יש לחלק קצת בין הוא דאשם להוא דבכור ומעשר. אך הקשו עוד לפי זה דהוא לא משמע עשה אם כן מאי קאמר ר"ע לר"י דאינו צריך הא איצטריך מיעוטא דרק לעשה ותי' דר"ע טעי במלתיה דר"י וס"ד דר"י לא סבירא ליה הלכתא כלל ולא דריש רק לעשה אלא לאשמעינן דלא קרב ולזה קאמר דלא צריך לאשמעינן דלא קרב דמהוא דגבי אשם שמעינן לה כיון דהלכתא לא סבירא ליה מסתברא לאוקמי מיעוטא דהוא לגופיה דאין תמורתו קריבה. אבל לר"ע גופיה ניחא כיון דסבירא ליה הלכתא אם כן לא צריך הוא דאין תמורתו קריבה ומוקמינן ליה לניתק אין לא ניתק לא. ורק דריש ר"ע לעשה. ואין דבריהם ז"ל מובנים כיון דר"ע גופא דריש לרק לעשה מנ"ל דר"י נמי לא סבירא ליה הכי ומאי טעותי' בדברי ר"י. ועוד היכי ס"ד דר"ע אליבא דר"י דלית ליה הלכתא אם כן אטו אליביה חטאת ואשם שוין לדינא אי דתרווייהו ימותו או דתרווייהו רועה. וכל שכן לפי מש"כ התוס' ז"ל דמרק לא אימעיט אלא הקרבתו לחטאת. ואם כן אטו לר"י לית ליה חטאות המתות כלל.
והיה נראה דלאשם לא איצטריך קרא לעשה כלל כיון דאיכא הלכתא דאשם ורועה היינו דתפול לנדבה ושם עולה עלה ממילא קאי בעשה אי מקריב אותה לאשם. דמשנה הוא בקדשים. ואפילו למאן דסבירא ליה למסקנא דבעינן ניתק דוקא היינו לבתר דדרשינן להו דניתק אין כו' אבל למאי דס"ד דהוא אתי לגופיה דלא יקריב אשם לזה לא צריך קרא דמהלכתא שמעינן לה. ושפיר קאמר ר"ע לר"י דלאשם אינו צריך קרא. ומה שהקשו עוד הא ר"ע גופיה לא דריש הוא אלא לכדרב הונא. גם כן אין כאן קושיא כל כך דהא דלא דריש הוא לגופיה היינו משום דאיכא הלכתא ומוקמינן ליה לניתק אין לא ניתק לא. ומכל מקום שמעינן נמי מדרשא דהוא דלא קרב הוא עצמו לאשם ואם לא ניתק קאי עלה בעשה מדרשא דהוא והשתא אתי שפיר דלר"ע לא צריך מיעוטא דרק כלל גם לחטאת דמאשם ילפינן וכי היכי דגבי אשם קאי בעשה הכי נמי בחטאת קאי בעשה. אלא דקצת קשה לפי זה מאי דריש ר"ע במיעוטא דרק דליכא למימר דדריש ליה למעוטי בכור ומעשר בחוץ לארץ וכדאיתא להך דרשא בספרי כמו שכתב בשם התוס' ז"ל בתמורה דהא ר"ע דריש לה מדאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמר ר' יוסי בשמו בתמורה דף כ"א ע"ש. ועוד דבילקוט הביא בשם הספרי דר"ע נמי מוקי להאי קרא דרק קדשיך כו' לתמורת קדשים עיין שם וצ"ע. ובתמורה שם דף י"ח משמע דלא סבירא ליה לש"ס דילן הך דרשא דרק קדשיך אתי לקדשים מחוץ לארץ מדלא משני התם למאן דיליף ולדות מאם זכר כו' שא ובאת מאי עביד ליה אפילו ממרעייהו ולא קאמר דדריש לה לקדשים מח"ל כו' והתוס' ז"ל שם פי' באמת דממרעייהו היינו מח"ל ע"ש.
רש"י בד"ה אשם שניתק כו' וקמ"ל טעמא כו' אף שלא שחטו לשם עולה אלא סתם אינו כשר. אין זה מובן דמשמע מדבריו דסתם מסתבר יותר דכשר מלשם עולה בפירוש. ובפסחים דף ע"ג (ע"ב) מבואר להדיא איפכא דלשם עולה דוקא הוא דכשר אבל סתם אפי' ניתק פסול דבעי עקירה לחד מ"ד. גם פי' ב' הוא תמוה דמשמע דאם לא ניתק לא שרי לשם עולה אלא צריך לזרוק לשם אשם וזה אינו והעיקר כפי' בתרא. ומה שחילק בין אשם לפסח יתבאר לקמן.
תוס' בד"ה ניתק אין לא ניתק לא. האריכו בזה ומסקנת דבריהם ז"ל דניתק לאו דאורייתא הוא. אלא מדאורייתא יקרב הוא עצמו עולה ומדרבנן הוא דירעה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ובהא הוא דפליגי אי בעי עקירה היינו שישחטנו בפירוש לשם עולה. או לא בעי עקירה ואפילו שחטו סתם כשר לעולה והא דאיצטריך קרא והלכתא למ"ד דלא בעי עקירה אי מהלכתא לחוד הוה אמינא דבעי עקירה קמ"ל קרא דהוא לא בעי עקירה ולמ"ד דבעי עקירה סבירא ליה דאי מהלכתא הוה אמינא דלא בעי עקירה כיון דעומד הוא לעולה כשיסתאב קמ"ל קרא דהוא בהווייתו יהא דבעי עקירה. ולפי זה פלוגתייהו בהא אי בעי עקירה אי לא בסברא תליא דלמ"ד דבעי עקירה מסברא הוה אמינא דלא בעי עקירה כתב רחמנא הוא דבעי עקירה ולאידך הוי איפכא דמסברא הוה אמינא דבעי עקירה כתב רחמנא הוא דלא בעי עקירה. ולפי זה קשה לי מאי פריך הש"ס התם בפסחים לרב הונא דאמר דבאשם לא בעי עקירה מפסח דמשמע דבעי עקירה ומאי קושיא באשם הוא דלא בעי עקירה דכתיב גבי קרא דהוא אבל בפסח שפיר בעי עקירה כסברא החיצונה. וצריך לומר דסבירא ליה להש"ס כיון דגלי קרא באשם דלא בעי עקירה הוא הדין בפסח דלא בעי עקירה.
והתוס' ז"ל בפסחים שם כתבו לחד פירושא דהלכה נאמרה דרועה למצוה. ולא הבנתי דאם כן מאי פריך התם אבל גופו לא הא באמת למצוה גופו לא. ועוד כתבו שם הלכה נאמרה סתם דלנדבת ציבור אזלי ולא ידעינן אי הוא עצמו אי דמיו. וגלי קרא דהוא עצמו. ולפי זה אתי שפיר הא דמדמי הש"ס אשם ופסח לענין עקירה דבתרווייהו הוא עצמו קרב אשם לעולה ופסח לשלמים ובעקירה בסברא בעלמא פליגי. ועיין מהרש"א ז"ל שם שדקדק כיון דגלי קרא דהוא עצמו קרב עולה אם כן אימעיט ליה דמיו. ואין זה מובן דדמיו ודאי ליכא למעוטי כיון דהוא עצמו עולה ממילא אם נסתאב יביא בדמיו עולה ככל עולה דעלמא דדינא הכי.
עוד כתבו שם ואי לאו הלכה הוה אמינא הוא בהווייתו דמעיקרא יהא ולא יקרב עולה. ואין דבריהם ז"ל מובנים דאם כן למה לי קרא כלל דמהיכי תיתי למימר דיקרב עולה. וצריך לומר דכוונתם דהוי ממעטינן מהוא דאין תמורתו קרב אשם אבל גם עולה לא יקרב והוא דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל לענין הלכה דחטאת דאיצטריכא דתמות. דאי מקרא הוה אמינא דיקרב עולה וכבר כתבתי לעיל בזה. אבל לפי מ"ש כאן ניחא דאיצטריך הלכתא וקרא.
ובשיטה מקובצת ז"ל כתב דאיצטריך הוא דלפני כפרה אינו יכול להקריב אחד מהם עולה וכ"כ בפסחים בשם ר"י ז"ל ועיין בתוס' תמורה שם דף י"ז שכתבו ליישב קרא והלכתא עוד בד"א עיין שם.
ויש לדקדק עוד בשמעתין לר' אליעזר דסבירא ליה דחטאת ואשם ימותו דרשא דהוא מאי עביד ליה. דפסול שלא לשמו יליף מהיקשא דכחטאת כאשם כדאיתא בזבחי והא מלתא גופא דאשם נמי ימות מרק שמעינן לה. וי"ל דהוא דריש לקרא דרק קדשיך לקדשי ח"ל ואיצטריך ליה קרא דהוא לעשה. ועי' בזה בתוס' מנחות דף ד' עוד באורך בזה וכתבו שם דליכא למימר דרועה למצוה מהא דפריך בפסחים בדמיו אין כו' ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין צ"ע דמהא שכתב אם הקריבו עולה כשר משמע דבעי עקירה. וכדמסקינן בפסחים שחטו לשם עולה כשר. ומהא דמסיק שם למה לא יקרב לכתחילה לעולה גזירה לאחר כפרה כו' מזה משמע דלא בעי עקירה וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל שם וכן בפסח משמע מדבריו בפ"ד מהל' קרבן פסח דבעי עקירה מדכתב דישרף מיד. אם שחטו אחר שנודע שמתו הבעלים ישרף מיד. ואי לא בעי עקירה לא הוי פסולו בגופו וכדדייק שם בפסחים ובפי"ח מהל' מעשה הקרבנות משמע דלא בעי עקירה שכתב שם דשוחט פסח בשאר ימות השנה בחוץ אפילו לשמו חייב והיינו משום דלא בעי עקירה וכדאיתא ביומא דף ס"ג. ורש"י ז"ל הכא שחילק בין אשם לפסח דבאשם בעי ניתק ובפסח לא בעי ניתק לא ידעתי מנין לו דבפסחים שם מדמינן להו אהדדי.
ומסוגיא דשמעתין יש לדקדק עוד בהא דאמרינן בתמורה דחטאת שמתו בעלי' נשתכחה בימי אבלו של משה. ופרש"י ז"ל שם דשכחו אי מתה אי רועה משמע דשכחו לענין מאי נאמרה הלכה אי למיתה אי לרעיא. ואם כן קשה מאי נסתפקו בזה הא לרעיא לא צריך הלכה דממיעוטא דרק שמעינן לה דהיא עצמה לא קרבה. ועוד הא דאמרינן התם דלר"ש ד' נאמרו למיתה ואחת לרעיא או איפכא ד' לרעיא וחד למיתה ולרעיא למה לי הלכה כלל הא שמעינן לה ממיעוטא דרק. ועוד אמאי לא פשטוה מהלכה זו דנאמרה בנזיר דמעות סתומים יפלו לנדבה אבל מפורשין ילכו לים המלח שמע מינה דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלי דאי לרעיה למה לי הלכה בסתומים וכבר הארכנו בזה בחי' לתמורה שם ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבכל החמש חטאות נאמרה הלכה למיתה ויש להאריך עוד בזה ואין כאן מקומו.
תוס' בד"ה אמר מר הלכה היא בנזיר. ותו ליכא והתניא ושאר חייבי קינים כו'. ופי' דרצה להביא כהן חטאת יביא משום דמיירי דאמר לצרעתו משום הכי יכול להביא בכל המעות איזה קרבן שירצה וכמו שכ' נמי לעיל. ולפי זה קשה מאי פריך הש"ס והאיכא כו' הא בכה"ג בלא הלכה נמי יפלו כולן לנדבה כיון שיכול להביא בכולן עולה וכמו שכתב לעיל. אבל היכא דאמר לקרבנות צרעתו אפשר דילכו לים המלח דבנזיר לחוד הוא דאתמר הלכתא דגם בכה"ג יפלו לנדבה אבל לא בשאר חייבי קינין. וצריך לומר דהכא נמי דייקינן הא דחזר ונקט מת והיה לו מעות סתומים היינו אפילו אמר לקרבנות צרעתו וק"ל.