קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף כד:
רש"י בד"ה רבא אמר כו' דאמר לה אם תהא לשום כפרה תהא בהמה שלך. ולכאורה אם אמר הכי בפירוש אם תהא צריכה לכפרה הוי מלתא דפשיטא דלאחר הפרה תצא ותרעה בעדר כיון דלא צריכה לכפרה. אלא נראה דאפילו אקני לה סתם לכפרתה אמרינן דלא אקני לה אלא אם היא צריכה לכפרה. והתוס' ז"ל כתבו דאם נתן לה עתה לקרבנות נזיר הוי קיום ואינו יכול להפר. ואין זה מוכרח כל כך דהוי קיים דהא אילו אמר לה יפה עשית לא הוי קיום לחד מאן דאמר בירושלמי וכמו שהבאתי לעיל. ונהי דבתלמודין בנדרים אמרינן דיפה עשית הוי קיום מכל מקום מה שנתן לה לקרבנות אינו מוכרח כ"כ דליהוי קיום ומטעם זה כתבו התוס' ז"ל דאמר לה קודם לכן אם תצטרכי כו' וכן הוא כוונת רש"י ז"ל.
גמרא שקימצה מעיסתה כו'. עיין שיטה מקובצת שכתב דהוה מצי לאוקמי דהבעל נתן לה בין צריכי אי לא צריכי. וכן בכל המקומות בש"ס שהקשו כנ"ל הוי מצי לאוקמי הכי וק"ל. ומה שכתב רש"י ז"ל דהא דקאמר ואי בעית אימא היינו משום דפליג על הא דקימצה מעיסתה וסבירא ליה דזה נמי לבעל. הוא אינו מוכרח. ועיין סנהדרין דף ע"א ובתוס' שם.
שם עד דאמרת לי הדא מלתא ד' אילים אין טעונין לחם כו'. עי' בירושלמי במתניתין (פ"ד הלכה ד') דבעי התם ר' בון שלמים הבאים אחר מיתה טעונין לחם או אין טעונין לחם ופשיט דטעונין. ומחלק בין אחר הפרה לאחר מיתה. דאחר הפרה לא נראה להטען לחם כו' ע"ש. ולא זכיתי להבין הלכה זו דהא תנן בהדיא במתניתין דמעילה דלאחר מיתה נמי אין טעון לחם. ומה שכתב שם הפני משה לחלק בין תודת חובה לתודת נדבה אין דבריו מובנים. דבלאחר כפרה הוא דמחלקינן במנחות כן משום דמרבה בתודות הוא. אבל לאחר מיתה אין חילוק. ועוד דמשמע דבשלמי חובה איירי מדפריך עלה מלאחר הפרה דמתניתין וצ"ע. והא דיליף הכא בשמעתין לאחר כפרה מלאחר מיתה גם כן צ"ע הא מתניתין היא במנחות פ' התודה דלאחר כפרה אינה טעונה לחם ומה בין שלמי נזיר לשלמי תודה.
ותו ליכא והאיכא ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן כו'. מכאן נמי משמע דלא כדברי התוס' ז"ל בריש מנחות שכתבו דבכל הני ד' טעון זרוע ושלא כמצותו אין טעון זרוע דאם כן מאי פריך ותו ליכא והא זו לא דמי להני דלעיל דבהנך טעון זרוע ובשלא כמצותו אין טעון זרוע. וק"ל.