קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף ד:
גמ' לימא בפלוגתא דהני תנאי כו'. ומסיק דכ"ע בעינן דבר הנדור ושאני גבי בכור כו'. משמע דכ"ע קאי על ר' יעקב ור' יוסי אבל ר' יהודה דאמר דמתפיס בנזירות שמשון על כרחך סבירא ליה דלא בעינן דבר הנדור. והרמב"ם ז"ל (פ"א מנדרים הי"ג) בבכור פסק דאין מתפיס בו כר' יוסי ובנזיר שמשון פסק דמתפיס כסתמא דמתני' וכבר עמדו על דבריו ז"ל הכסף משנה והלחם משנה ע"ש מה שכתבו. וגם אני כתבתי שם בחידושי נדרים דנזירות שמשון שאני כיון דמצינו נזירות על ידי נדר גם בזה שבא שלא על ידי הנדר יכול להתפיס. כמו אילו של אברהם אבינו ע"ה. וכל אלו הדברים נאמרו הכא בשמעתין בשיטה מקובצת בשם הראשונים ז"ל אלא דמה שכתב השיטה מקובצת דר' יהודה סבירא ליה דמנוח הדירו וכן כתב הכסף משנה ז"ל. לא הבנתי דהתינח לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר דהאיש מדיר את בנו. אבל לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות מא"ל דהא לאו דבר הנדור הוא. ועוד אי היה בשמשון הדרת אביו א"כ אמאי ליתא בשאלה כמו בכור אף על גב דקדוש מרחם מכל מקום כיון דיש בו גם כן קדושת פה ישנו בשאלה וכמו שכ' לעיל אם כן בנזירות שמשון נמי אמאי אינו בשאלה כיון דאביו הדירו.
ועיין רש"י ז"ל במכות שכתב לפי' זה דשמשון הוי נזיר מבטן על ידי הדרת אביו. והקשה על זה הא אביו ישנו בשאלה. ונהי דקושיא זו אינה מכרחת דנהי דאביו הדירו מכל מקום לא היה בשאלה כיון דהדירו על פי מלאך אבל מכל מקום לא עדיף מבכור כיון דאית ביה גם כן קבלת אביו. וכי היכי דמתפיס בבכור ישנו בשאלה ה"נ אם התפיס בנזירות שמשון אמאי אינו בשאלה ועל כרחך אי אפשר לומר דנזירות שמשון היה על ידי הדרת מנוח לבד דהיכן מצינו נזירות לחצאין כזה להיות מותר בטומאה. ואם כן כל אדם אמאי אינו יכול לקבל עליו נזירות מיין ותגלחת לחוד אבל לא מטומאה. ולקמן תנן על מנת שאהיה מטמא למתים אסור בכולן ושמע מינה דאי אפשר לקבל עליו על ידי קבלת עצמו נזירות לחצאין. ועל כרחך הא דשמשון על ידי מלאך הוא דהוי והיינו טעמייהו דפליגי ר"י ור"ש במתפיס בנזירות שמשון דר"ש סבירא ליה דאין זה נזירות כלל ואין יכול להתפיס בו כלל. כיון דאין כאן נזירות כלל בשלימות. ור' יהודה סבירא ליה דנהי דע"י מלאך הוי וגזירת מלך היתה מכל מקום נזיר היה. והיכא דמתפיס בפירוש בנזירות שמשון שפיר הוי התפסה.
ובאמת לא ידענא מהיכא נפקא לן אזהרה ביין ותגלחת של נזירות שמשון. דהא אזהרה האמורה בפרשת נזיר לא נאמרה אלא בנזיר גמור מי שכל דקדוקי נזירות בו. אבל נזיר שמשון מנ"ל דכל אלו האזהרות נאמרו בו. והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' נזירות הי"ג) כתב דדבר זה הלכה מפי הקבלה הוא. משמע דהלכה למשה מסיני נאמרה דאיכא נזירות כה"ג. ואם כן הדק"ל אמאי אינו יכול לקבל סתם נזירות על אופן זה שיטמא למתים. כיון דנאמרה הלכה דאיכא נזירות כה"ג.
והיה נראה דלא נאמרה הלכה על קבלת נזירות כזה דודאי ליכא נזירות לחצאין. והא דשמשון לאו נזירות גמורה היא אלא על ידי מלאך ונאמרה הלכה דמוזהר הוא על נזירות כזה שאמירתה על ידי מלאך ואין זה נגד מצות התורה אשר אחר נתינתה לנו לא בשמים היא. ואם כן מצינו אזהרה בזה ע"פ הלכה כנזיר גמור. והכי נמי נאמרה הלכה בנזיר להדיר את בנו בנזיר. והבן לוקה אם עבר על נזירותו. אף על פי שהוא עצמו לא קיבל. ובריש יבמות אמרינן דהא דעשה דגילוח מצורע דוחה עשה ולא תעשה דנזיר משום דישנו בשאלה. ואם כן היכא דהוי נזיר שמשון ומצורע אטו לא יגלח כיון דליתא בשאלה. (והרמב"ם ז"ל כתב טעם אחר בזה ולא כתב לטעמא דישנו בשאלה עיין ספ"ז מהלכות נזירות ובדברי הראב"ד ז"ל שם. ועל פי הנ"ל יש ליישב קצת דשמעתא דיבמות אזלא אליבא דר"ש דלא סבירא ליה נזירות שמשון כלל. ומשום הכי י"ל הטעם משום דישנו בשאלה. אבל למאי דקיי"ל כסתם מתני' דאיכא נזירות שמשון על כרחך ליכא למימר טעמא דישנו בשאלה דהא איכא נזירות שמשון דליתא בשאלה. ועדיין יקשה טובא הא טעם הרמב"ם גם כן אין מספיק על נזירות שמשון דהא טעם הרמב"ם הוא משום דימי סיפורו וחלוטו אין עולין לו מחמת טומאתו וזה שייך בנזיר סתם. אבל נזיר שמשון הא מותר לטמא אפילו למתים ואם כן מהיכא תיתי לומר שלא יהיה בנזיר שמשון מצורע קדושתו עליו. כיון דאפילו אם נטמא במת הרי הוא בקדושתו דאין שייך לטומאה כלל. ויש לתרץ דבשלמא לפירכא דישנו בשאלה שפיר יש לחלק בין נזיר סתם לנזיר שמשון דנזירות שמשון חמיר דליתא בשאלה אבל לסברת הרמב"ם ז"ל הרי הדברים ק"ו ומה נזיר סתם שקדוש טובא מכל מקום כשנטמא פעם אחת נדחה קדושתו מפני עשה דמצורע. כל שכן נזיר שמשון דלא חמיר כל כך כ"ש דנדחה מפני עשה דמצורע ומה בכך דמותר לטמאות למתים לגמרי אדרבה מהאי טעמא קיל הוא מסתם נזיר). ולקמן בפרק ג' מינים יתבאר עוד בזה. ועיין שיטה מקובצת שכתב דר"ש לטעמיה דסבירא ליה במתני' לעיל דאין נזירות לחצאין ע"ש.
תוס' בד"ה לא דכ"ע. כלומר כ"ע כו'. יש קצת חסרון בדבריהם ז"ל.
גמרא ושמשון לאו נזיר הוה והא כתיב כי נזיר אלהים כו'. ובשיטה מקובצת איכא נוסחי דמייתי קרא דשמשון שאמר לדלילה כי נזיר אלהים אני מבטן אמי. הרי דקיבל על עצמו נזירות. ומשני דמלאך הוא דקאמר ולא על דרך קבלה אמר כן ע"ש.
תוס' בד"ה דילמא גוססין שוינהו כו'. ובשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל חילק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם. דגוסס בידי אדם לכ"ע מותר לנזיר ולכהן ליגע בו. ואם כן מגויד אינו דומה לגוסס בזה ועיין לקמן דף מ"ג בתוס' שם. ונפקא מינה לדינא לדברי המחבר בסימן שס"ט שפסק להחמיר בגוסס אבל במגויד לכ"ע מותר. אבל נעלם ממני טעם הדבר לחלק בזה בין גוסס בידי שמים לידי אדם. ובהנשרפין (סנהדרין) דף ע"ח (ע"א) אמרינן איפכא דגוסס בידי שמים ההורגו חייב לכ"ע ובגוסס בידי אדם איכא פלוגתא התם. עיין שם.
רש"י בד"ה אבשלום נזיר עולם היה כו' אבל שאר נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום כו'. מבואר מדבריו ז"ל דרבי ור' נהוראי ור' יוסי לא פליגי אלא באבשלום למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בסתם נזיר עולם לכ"ע מגלח א' לשלשים יום. וכבר תמה המשנה למלך ז"ל (פ"ג מהל' נזירות הי"ב) על דבריו ומי הכריחו לזה. דפשטא דשמעתא משמע דלענין דינא פליגי דבאבשלום לא שייכא פלוגתא דמאי דהוי הוי. אף על גב די"ל דנפקא מינה גם כן לדינא בפלוגתייהו היכא דאמר בפירוש הריני נזיר כאבשלום. דבזה י"ל דמודה רש"י ז"ל דמגלח כאבשלום לכל חד כדאית ליה. דדוקא היכא דאמר הריני נזיר עולם הוא דסבירא ליה דמגלח אחת לשלשים יום. משום דמשמעות דבריו שקבל עליו נזירות לעולם אבל כדין נזירות לגלח כל שלשים יום. וכן משמע מדבריו לעיל בד"ה הריני נזיר עולם הרי זה נזיר כל ימי חייו כו' ע"ש. ועוד משמע ליה הכי ממתני' דלקמן הריני נזיר כשער ראשי כו' הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום. והתוס' ז"ל באמת כתבו דזה לא הוי נזיר עולם סתם אלא כ"כ נזירות קבל עליו וכמו שיבואר לקמן.
אבל רש"י משמע ליה דכל נזיר עולם דין אחד להם. ומכל מקום שיטתו ז"ל צ"ע דאם כן מאי קאמר הש"ס ונזיר עולם היכא כתיב ומייתי מקראי דאבשלום ומאי מיבעי ליה היכא כתיב כיון דאין שום חידוש דין בנזיר עולם אלא צריך למנות כל ימי חייו נזירות כדין. ועוד דהיכי מייתי ראיה מאבשלום כיון דאין דומין בדין תגלחתן ורש"י ז"ל כתב לקמן דהחילוק בין נזיר עולם לאבשלום הוא מסברא דבכל אדם הוי כובד כל שלשים יום ואבשלום כאיש גבורתו ולא היה כובד אלא בשנים עשר חודש לרבי. ולרבי יוסי הסברא איפכא דלבן מלך הוי כובד מע"ש לע"ש. ואין זה מספיק דאטו דין נזירות משתנה לפי טבע הנודר בנזירות. ונתת דבריך לשיעורין. אבל לשיטת התוס' ז"ל אתי שפיר דנזיר עולם יצא מכלל דין שאר נזירות לרבי ולר' יוסי בזמן התגלחת ולר' נהוראי גם כן יצא מכלל שאר גילוח נזירות דמגלח לגמרי. ובנזיר עולם אינו אלא מגלח בתער. ושפיר פריך מנ"ל ומייתי ראיה מאבשלום דאשכחן ביה נזירות כי האי.
ויש להביא קצת סמך לפירש"י ז"ל ממתניתין דסוף מכילתין דאמר ר' נהוראי נזיר היה שמואל שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו. ור' יוסי פליג עליה דאין מורה אלא של בשר ודם. ואמר ליה ר' נהוראי דכבר היה עליו מורא של ב"ו שנא' איך אלך ושמע כו'. והשתא אי נימא דנזיר עולם שוה בדינו עם אבשלום אם כן לרבי יוסי בלאו הכי אין לפרש ומורה לא יעלה על ראשו על נזירות. כיון דמגלח מע"ש לע"ש. כי היכי דסבירא ליה לר"י באבשלום. ושמואל נזיר עולם היה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. אבל גם זה אינו מוכרח דבאמת י"ל דהיינו טעמא דר"י דלא מפרש ומורה לא יעלה כו' על נזירות. ולקמן בשמעתין במתניתין דהריני כעפר הארץ יתבאר יותר באורך בזה. ועי' תוי"ט סוף מכילתין שהקשה על הרמב"ם ז"ל מנ"ל דשמואל נזיר עולם הוא דלמא נזיר שמשון היה וכדיליף בגז"ש משמשון. ואין כאן קושיא דלאו גזירה שוה הוא אלא גילוי מלתא בעלמא בפירוש ומורה דהוי נזירות. אבל הא ליכא למימר דשמואל הוי נזיר שמשון דהא לא אשכחן נזירות שמשון אלא על ידי התפסה בשמשון ובשמואל לא מצינו אלא סתם נזירות. וכדכתיב בחנה ומורה לא יעלה על ראשו וע"כ נזיר עולה הוא דקאמרה.