קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף ד.
ור"ש היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דדוקא יין כו'. ולאפוקי מדר' יהודה דאמר אכל דבילה קעילית ושתה דבש חייב. ומשמע דרבנן לא דרשי גזירה שוה דסבירא ליה כר' יהודה דאפילו על שאר משקין חייב ושכר אתי דאפילו נזר מחרצן הוי נזיר. ומכאן עשה הרשב"א ז"ל בתשובה סמוכין לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א מהלכות ביאת מקדש (הלכה ג') כר"י בשאר משכרין משום דסתמא דמתניתין דהכא על כרחך סבירא ליה כר"י דלא יליף גזירה שוה דשכר שכר וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל שם בשמו. אבל אכתי קשה הא לכ"ע דרשינן לגזירה שוה דשכר שכר מעשר מנזיר וילפינן מינה דשתיה בכלל אכילה וכדאיתא בשבועות פרק שבועות שתים (דף כג וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם דלענין מקדש לא יליף גזירה שוה. אבל מעשר מנזיר ילפינן לכ"ע ואם כן אכתי תיקשי מאי טעמא דרבנן הא איצטריך שכר לגזירה שוה וי"ל דהתם לאו גזירה שוה גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא דשכר היינו יין גם כן וכתיב ואכלת וילפינן מינה דשתיה בכלל אכילה. אבל לענין מקדש דילפינן גזירה שוה למעוטי שאר משכרין על כרחך גזירה שוה גמורה היא. ועוד י"ל דלענין מעשר שפיר ילפינן גזירה שוה אף על גב דאיצטריך שכר דנזיר לרבות דמחרצן לחוד הוי נזיר משום דשכר דמעשר מופנה הוא. ועיין תוס' בשבועות שם (כג . אבל שכר דמקדש לאו מופנה הוא דאיכא למידרש לכל הני דרשי דאתמר התם בכריתות. ועל כרחך שכר דנזיר מופנה הוא לגז"ש. והיינו דלא קאמר הש"ס דלר"ש איצטריך שכר לגזירה שוה דמעשר מנזיר. (ואכתי תקשי קצת דאימא דלגזירה שוה לחוד אתי דהא חזינן דשכר דגבי מעשר מופנה הוא לגזירה שוה ממילא איצטריך גם כן שכר גבי נזיר ומנ"ל למידק דמחרצן לחוד הוה נזיר וצריך לומר דמדת גזירה שוה כך נתנה לדרוש כל מה דנוכל אף דלא יהיה מופנה רק מצד אחד) ואכתי יש לדקדק דהא איצטריך שכר למילף ממקדש דבנזיר הוי שיעור רביעית וכדאיתא בירושלמי לקמן בפ' ג' מינים (פ"ו ה"ב). למשנה ראשונה. ושם יתבאר בזה באורך בס"ד.
אי בעית אימא ר"ש לית ליה איסור חל על איסור. עיין מה שפירש המפרש בזה ואין הבנה לדבריו ז"ל. והתוס' ז"ל פרשו דהש"ס משני דלר"ש איצטריך קרא דמיין ושכר לאתויי דבנזיר איסור חל על איסור. אף על גב דבעלמא לא חייל ואם נשבע שלא ישתה יין חייל עליה איסור נזיר גם לר"ש מקרא דמיין ושכר. ובשיטה מקובצת הדבר מבואר יותר דאיתורא דשכר קאמר דאיצטריך לאיסור חל על איסור. והשתא מיין דנפקא לן דחל על דבר מצוה היינו היכא דנשבע שישתה. ושכר אתי היכא דנשבע שלא לשתות דחל גם איסור נזיר ולוקה שתים. ולרבנן דסבירא להו בעלמא איסור חל על איסור לא איצטריך קרא להכי ויתורא דשכר אתי דהוי נזיר מחרצן. ולפי זה יש לומר דלר"ש בנדרים נמי איסור חל על איסור דהא איתקש נדרים לנזירות בריש נדרים לכמה דברים. ולהא נמי איתקש. ויתיישב בזה קושית התוס' ז"ל בסוף נדרים על נטולה אני מן היהודים כיון דמתניתין אתיא כר"י דלית ליה איסור כולל אמאי חייל על כל היהודים. הא בלאו הכי אסורה עליהם משום אשת איש. ולפי הנ"ל ניחא דנדרים יצאו מן הכלל כמו נזירות. אלא דעל כרחך לא מקשינן אהדדי להני מילי דאם כן למה לי קרא דנזירות חלין על דבר מצוה נילף בהיקשא מנדרים דחלין על דבר מצוה אלא על כרחך להא לא איתקש אף על גב דאין זה מוכרח לפי מה שכתבתי לעיל דאיצטריך קרא דלא נילף בק"ו מטומאה דהותרה למצוה. ולפי זה לא שייך למילף מנדרים דחלין על דבר מצוה דהוה אמינא הכא דבמקום מצוה לא נאסר כלל כמו טומאה. מכל מקום אין הדבר מוכרח גם כן להקיש בזה נדרים לנזירות לענין איסור חל על איסור.
והנה הראשונים ז"ל הביאו יש אומרים דשבועות גם כן חל על ביטול מצוה בכולל וכמו שהארכתי בזה בחידושי לנדרים. ולפי זה ודאי תיקשי למה לי קרא לאסור יין מצוה הא בלאו הכי חל איסור נזיר בכולל. ולפי הנ"ל ניחא דהכא הוה אמינא דלא נאסר כלל ביין מצוה.
והנה מוכח בשמעתין דלדידן דס"ל איסור חל על איסור פשיטא דחל נזירות אשבועה שלא אשתה. ואם כן צריך עיון מה שכתב בש"ע סי' רט"ו דבנדרים לא חלין על מצות לא תעשה לא בקיומו ולא בביטולו. לפיכך אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר אינו לוקה משום נזירות אלא משום לאו דשבועה. והוא דלא כמבואר בשמעתין דלדידן שפיר חייל מסברא כי היכי דאיסור חל על איסור בכל האיסורין. ועוד אני תמה על המלחמות ז"ל בשבועות שהביא ראיה דנדרים חלין על ביטול לא תעשה וקיומו בשב ואל תעשה. מהא דאמרינן הכא דחל נזירות בשבועה שאשתה ומהא דאמרו בירושלמי הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום. ומסיק התם דאפילו לר"ש נדרים חלין על האיסורין וחברייא בעו מימר דר"ש ורבנן דפליגי בשבועה שלא אוכל נבילות וטריפות פליגי נמי הכא דהכא נמי כולל הוא ור' יודן מסיק כאן בנדרים כאן בשבועות דהכא בנזירות שהוא כנדרים חלין על האיסורין אפילו לר"ש דלית ליה כולל בעלמא בנדרים מודה דחלין. והרי בשמעתין מבואר איפכא דלרבנן לא חיילין אלא מטעם כולל ולר"ש נפקא ליה מריבויא דקרא דשכר. אבל לא משום דנדרים חלין על האיסורין. ודוחק לומר דש"ס דילן פליגא בהא עם הירושלמי דלש"ס דילן נזירות דמיא לשבועה ולא חלה אלא על ידי כולל והירושלמי מדמי לה לנדרים.
ואולי יש לתרץ דכוונת הירושלמי כך הוא דבאמת איירי דהזכיר זג וחרצן ויין ותגלחת וטומאה אלא בשעה שאמר יין אמר יין של ערלה ואם נימא דאין איסור חל על איסור נמצא שחסר יין ולר"ש הא אמר עד שיזיר מכולן ואך מכל מקום תקשה כי אמר הריני נזיר מיין של ערלה הא לא פריש מכל מין יין ואמאי הוי נזיר לר"ש הא צריך שיזיר מכולן. ובדברי הירושלמי (פ"ו) הנ"ל יש לדקדק היכי דאמר הריני נזיר מיין של ערלה הא בלאו הכי לר"ש לא הוי נזיר היכא דנזר מיין לחוד ולא אצטריך להא דאין איסור חל על איסור. ובירושלמי לפנינו הנוסחא הריני ממיץ של ערלה וט"ס הוא וכמבואר במלחמות. והפני משה והקרבן עדה נעלם מהם דברי המלחמות ע"ש בדבריהם. ועיין מזה בדברי הגר"א ז"ל בסי' רט"ו.
וראיתי למי שהקשה במתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד דמסקינן התם דסבירא ליה לתנא דמתניתין דאין איסור חל על איסור ואם כן היכי חייל נזירות אכהונה דהא כבר נאסר בטומאה ע"י הכהונה והיכי חייל נזירות עליה ועיין מה שכתבתי בזה ביבמות פרק כיצד באורך מזה ולפי האמור בשמעתין בלאו הכי ניחא דנזירות שאני דילפינן מקרא דאיסור נזירות חל על איסור אחר אפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור בעלמא. ועדיין קשה לכאורה לתירוץ הראשון דגם לר"ש אתי קרא דבשכר לאלופי שכר שכר למקדש אם כן ליכא קרא מיותר גבי נזיר דאין איסור חל על איסור אם כן מתניתין דמכות מני ואפשר לתירוץ קמא לא חיישינן כלל לקושיית הגמרא במכות דנחשוב נמי שבועה שלא אחרוש דבלאו הכי ה"מ לחשוב עוד כמה לאווי ולא חשיב ועל כרחך דתני ושייר כמו שכתבו התוספות שם. ובאמת יש לדקדק למאי דמקשינן בעלמא נזירות להקדש לענין הקדש טעות דלב"ש דהקדש טעות הקדש הוא הדין דנזירות בטעות הוי נזיר אם כן למה לי קרא בנזיר דאיסור חל על איסור הא בקדשים כבר שמעינן מקרא דאיסור חל על איסור וכדאיתא בכריתות ואם כן הוא הדין בנזיר. ועיין מה שכתבתי בזה שם ביבמות באריכות.
ויש לדקדק עוד בשמעתין לר"ל דסבירא ליה בשבועות דבאיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן איסור כולל אפילו לרבנן דר"ש אם כן לרבנן נמי איצטריך יתורא דשכר להאי דינא דבנזיר חל על איסור ומנ"ל דהוי נזיר מחרצן. וי"ל דעל כרחך לא קאמר דאיסור הבא על ידי עצמו לא חייל בכולל היינו על איסור הבא מאליו דוקא כמו נבילה וטריפה דשבועות שם. אבל על איסור הבא על ידי עצמו כמו שבועה שלא אשתה שפיר חייל בכולל לרבנן. אבל זה אינו דמה שכתבו התוס' ז"ל דאיצטריך להיכא דאמר שבועה שלא אשתה הוא לאו דוקא דאיצטריך נמי דחייל על איסור הבא מאליו כגון אם נזר ביום הכיפורים דאסור בשתיה בלאו הכי וקמ"ל דלוקה נמי משום נזירות וכמו שכתב בש"מ גם כן. ואכתי לרבנן נמי איצטריך קרא דשכר להכי. וי"ל דכי היכא דלשינויא קמא דשכר איצטריך לגזירה שוה על כרחך לר"ש לא חייל נזירות על איסור אחר. ולא מסתבר ליה לאוקמי יתורא דשכר להכי דאיסור חל על איסור הכי נמי לרבנן לא ניחא להו הך דרשא אליבא דר"ל ומסתבר להו טפי לרבות דהוי נזיר מחרצן. ודו"ק.
ור"ש לית ליה צירוף. ולכאורה ביין לנזיר דהוי שיעור רביעית משום דילפינן ממקדש. אם כן לר"ש נמי נראה דמודה בהא כמו במקדש דמשמע דגם ר"ש מודה דברביעית וכדאמרינן בכריתות יכול אפילו כ"ש כו'. ואם כן גם לר"ש שייך צירוף בנזיר לצרף יין וחומץ לשיעור רביעית. ויתבאר בזה לקמן בפרק שלשה מינים בפלוגתא דמשנה אחרונה.
והא דדרשינן לרבנן על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז. הוא דלא כר"מ דסבירא ליה דכל איסורים שבתורה מצטרפין זה עם זה מלא תאכל כל תועבה. ואם כן ר"מ על כרחך כר"ש דלא הוי נזיר מחרצן ועיין בתוספות ע"ז דף ס"ו (ע"א ד"ה קבלין) שכתבו דלא מצטרפי כל האיסורין לר"מ אלא כשהן בעין אבל לא בתערובות אם לא דטעם אחד להם כמו מיני מתיקה עיין שם ואם כן י"ל דלהכי איצטריך קרא גבי נזיר דליצטרפי אפילו על ידי תערובות לאסור התערובות בנותן טעם אלא דאם כן לר"ש נמי איצטריך להכי דמצטרפין זע"ז לאסור התערובות. ועיין בע"ז דף ס"ח ובתוס' ז"ל שם שהאריכו בזה ודו"ק. ולמאי דאיתא התם בע"ז דרבי יהודה הוא דאמר הכי משום ר"מ דכל האיסורין מצטרפין יקשה יותר דאי סבירא ליה כר"ש דלא הוי נזיר עד שיזיר מכולן. אם כן יתורא דשכר מאי עביד ליה דהא ר' יהודה לא גמיר גזירה שוה דמקדש. ואכל דבילה קעילית נמי חייב ואי מרבי דהוי נזיר מחרצן אם כן מכל אשר יעשה מגפן היין למאי אתי דלצירוף לא איצטריך כיון דכל האיסורים מצטרפין ואולי משום ר"מ קאמר וליה לא סבירא ליה וצ"ע. (ואולי יש לתרץ יותר והיינו דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא שפיר צריך קרא גבי נזיר דאסור ואסור מצטרף דמלא תאכל כל תועבה שייך לחייב נזיר גדול אבל לא מופלא הסמוך לאיש דהא כי היכי דפטור מכל המצות פטור גם כן מלאו זה דלא תאכל כל תועבה לכך צריך קרא בנזיר גופיה דאו"א מצטרף ומאן דאמר דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא יסבור כר"ל בשבועות דבאיסור הבא מעצמו לא אמרינן אם כן ונתבאר לעיל דאליביה צריך קרא בנזיר דליחול איסור נזירות על איסור אחר אם כן יש לומר דלעולם ר"י כר"ש סבירא ליה ויין איצטריך דחל על דבר מצוה והיינו היכא דנשבע שישתה ושכר אתי היכא דנשבע שלא לשתות דחל גם איסור נזיר ולוקה שתים) (ועיין בילקוט בשם הספרי דיליף מהכא לכל איסורין דמצטרפין זע"ז בק"ו מנזיר דאין איסור עולם. אבל איכא למיפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור אלא דלר"י דסבירא ליה ב' כתובים מלמדים יקשה אמאי לא יליף מנזיר לכל מילי. ולקמן בשמעתא דטכ"ע יתבאר יותר).
תוספת בד"ה ר"ש לית ליה כו' והוה אמינא היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר אינו חייב אנזירות. קצת קשה מהיכי תיתי נימא דאינו חייב על נזירות דהא אם נשבע שלא לשתות ודאי לא חייל שבועה כ"א אשיעור שתיה אבל לא על כל שהוא ובנזיר לר"ש לוקה אכל שהוא וממילא חייל נזירות ונהי דכתבו ז"ל דחצי שיעור אסור גם בשבועה כמבואר בש"ע סי' רל"ח. הא כתבו התוס' ז"ל דחצי שיעור אפילו לר"י לא חשיב מושבע ועומד מהר סיני. ועוד דלר"ש לא אשכחן חצי שיעור שיאסר מהתורה דעל כרחך ליכא למידרש אליביה ריבויא דכל חלב לח"ש כיון דסבירא ליה בכל האיסורין כ"ש למכות. ולמאי דמיבעי לן בשבועות ר"ע דאמר דבשבועה חייב אכ"ש אי סבירא ליה בכל האיסורים או דוקא גבי שבועה הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. אם כן דר"ש דסבירא ליה בכל האיסורין חייב בכל שהוא. כש"כ דבשבועה חייב בכ"ש אליביה. אבל אין זה מוכרח די"ל אף על גב דסבירא ליה לר"ש בכל איסורין בכ"ש מכל מקום גבי שבועה מודה דבעינן שיעור דבתר לשון בני אדם אזלינן וי"ל דכוונת התוס' ז"ל היכא דפירש שבועתו בכ"ש ולהכי איצטריך קרא דנזירות חייל וכבר כתבתי לעיל דאיצטריך נמי היכא דנזר ביום הכיפורים דחייב נמי אשתייתו משום נזיר דביום הכיפורים נמי סבירא ליה לר"ש דכ"ש למכות וכדמוכח מהא דאוכל נבילה ביום הכיפורים.
ועיין תוס' שבועות דף כ"ד ובשיטה מקובצת כאן כתב דר"ש דפוטר באוכל נבילה ביום הכיפורים היינו שנתנבלה קודם יום הכפורים. אבל אם נתנבלה ביום הכיפורים הוי איסור בת אחת דפקע איסור אבר מן החי וחיילי תרווייהו יום הכיפורים ונבילה כאחת. ולפי הנ"ל חייל יום הכיפורים על אבר מן החי דהא באבר מן החי בעי שיעורא גם לר"ש בשר גידין ועצמות ומשום יום הכיפורים חייב בכ"ש בשר. ולפי מה שכתב רש"י בחולין (ק"ב ע"ב) דאף למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מכל מקום איסור בשר מן החי חל על הבהמה בעודה בשלימות אתי שפיר דאכתי אי אפשר לחול איסור יום הכיפורים על איסור בשר מן החי והדברים ארוכים בזה ואין כאן מקומן וכבר דברנו מענין זה באורך בחי' ליבמות בפרק ד' אחין. עיין שם.
מתני' הריני כשמשון כו'. ובגמ' למה לי למתני כל הלין צריכי. וכתבו התוס' ז"ל וכן נראה מדברי המפרש ז"ל דכשמשון כבן מנוח לחוד לא הוי נזיר אלא היכא דאמר עוד חד מהני תלת. כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. ומדברי התוס' ז"ל משמע דחד מהני תלת לחוד גם כן הוי נזיר. דליכא למטעי. ולא הבנתי מאי עדיף בעל דלילה מבן מנוח וכי היכי דהוה אמינא דאיכא אינש דמתקרי הכי הכי נמי נימא בבעל דלילה דילמא איכא דמתקרי הכי. ואי כשיטת התוס' ז"ל היה נראה באמת דבסימני השם לא מהני אלא כי אמר כל הג' כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה דכולי האי לא שכיח דמתקרי הכי. אבל כמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו בחד לחודיה סגי. דסימן מסוים הוא. דמעשים כאלו לא נמצא אלא בשמשון. אבל בשם הרא"ש ז"ל כתבו דבכל גווני בעינן ג' סימנים ועל כשמשון כבן מנוח צריך שיאמר עוד אחד מהני תלת כבעל דלילה או כמי שעקר כו' או כמי שנקרו כו'. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהריני כשמשון לחוד גם כן הוי נזיר. ודוקא אם אמר דבלבו היה לאחר הוא דלא הוי נזיר. וכבר האריכו גדולי האחרונים ז"ל בישוב דבריו ז"ל. ועיין בכסף משנה באריכות ומהא דתני בתוספתא והובא בפרקין בירושלמי (ה"ב) כשם שכינוי נזירות כנזירות כך כינוי שמשון כשמשון כגון שמשור ע"ש בירושלמי משמע כדברי הרמב"ם ז"ל. דהריני כשמשון לחוד סגי דאי בעי כל הני אם כן לא מיבעי לשיטת התוס' ז"ל דכבעל דלילה או כמי שעקר כו' לחוד סגי אם כן פשיטא דליכא נפקא מינה בכינוי שמשון. כיון דאפילו לא אמר ליה כלל אלא כבעל דלילה לחוד גם כן הוי נזיר אלא אפילו אי נימא דבעינן דוקא כל הג' סימנים גם כן ליכא רבותא בכינוי שמשון כיון דאמר עוד ב' סימנים אין כאן רבותא בכינוי שמשון. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה יותר כפירוש הכסף משנה דסגי בכל חדא אלא דפירושו בהא דקאמר הש"ס ה"א שמשון אחרינא הוא דחוק ע"ש.
ולי היה נראה דהרמב"ם ז"ל לא הוי גרס בגמ' קמ"ל כבן מנוח אלא קמ"ל לחוד. והמקשה פריך למה ליה למתני כל הלין ומאי קמ"ל בזה. ומשני דבכל חדא רבותא קמ"ל הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא הוא דקאמר קמ"ל דלנזירות נתכוין. כבן מנוח הוה אמינא איכא דמיתקרי הכי קמ"ל דבזה נמי סגי. ואינך לא איצטריך הש"ס לפרושי דבהו ודאי רבותא קמ"ל אף על גב דלא הזכיר השם אלא המעשה. וזה שכתב הרמב"ם ז"ל ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים כאלו לאיש אחר ולפי זה באלו פשיטא דאם אמר לאחר נתכוין דמהני ולא הוי נזיר. ועיין בזה בא"מ. ומה שכתב הכסף משנה והלחם משנה בזה דין ספק נזירות אי להקל אי להחמיר עיין מה שכתבתי בזה בחידושי לנדרים בס"ד בשמעתא דסתם נדרים עיין שם.
תוספת בד"ה מה בין נזיר שמשון כו' וא"ת שאלה איכא בינייהו כו'. הנה דין זה דנזיר שמשון ליתא בשאלה אתמר לקמן (דף י"ג) ובסוף מכות. וכתב רש"י ז"ל התם טעמו של דבר כיון דעל ידי מלאך היה ולא על ידי קבלת עצמו לא מהני שאלה בזה שמתפיס בו כיון דנזירות שמשון עצמה שהתפיס בה ליתא בשאלה. והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' נזירות הי"ד) כתב דנזירות שמשון הוי נזירות עולם. ועל כרחך צריך לפרש כמו שכתב הכסף משנה ז"ל (שם) כיון שעיקר הנזירות היתה בלי הפסק ליתא בשאלה עיין שם. ויש לדקדק הא בגמרא מדמה התפסה בבכור להתפסה בנזירות שמשון. ואם כן אטו אם התפיס בבכור לא תהני ליה שאלה זו לא שמענו דהא בבכור נמי איכא כל הני טעמי דקדושתו מאליו מרחם וקדוש לעולם. וי"ל דהתפסה דבכור הוא בקדושת פיו וכדמסיק לקמן דבכור מצוה להקדישו וקדושת פה ישנה בשאלה. אבל בנזירות שמשון דליכא קדושת פה כלל ליתא בשאלה. ולקמן בשמעתין יבואר יותר.