קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק חמישי · דף לב:
גמרא שטפוהו רבנן לר' אליעזר ואוקמיה בשיטתייהו. ופי' התוס' ז"ל דר"א נמי הדר ביה דהא היה באותו מעמד בשעת חורבן ולא נחלק על חכמים ע"ש. ולדידי קשה הא בכהאי גוונא שנזרו קודם חורבן על כרחך אין להתיר אלא על ידי שאלה. ואם כן לא היה יכול ר"א לחלוק על חכמים ולקיים היתר נחום המדי דאליביה אין שאלה בנזירות כלל כי היכי דאין שאלה בהקדש. אלא דכבר כתבתי בריש יבמות דאליבא דר"א צריך לחלק בין הקדש לנזירות דאף על גב דאין שאלה בהקדש בנזירות יש שאלה. עיין שם.
אמר רב יוסף אי הואי התם הוה אמינא כו'. ופירש"י ז"ל דקאי אהא דמשחרב אינו נזיר משום דסבורין דאכתי קאי והא הוי ידעי שיחרב דכתיב היכל כו'. והתוס' ז"ל כתבו שלא בא אלא להוכיחם שלא עשו בחכמה והיה להם לירא שיחרב הבית. עיין שם. ויותר נראה כפירוש השיטה מקובצת ז"ל דקאי אהא דנחלקו חכמים על נחום משום דהוי נולד ואין פותחין בנולד. ורב יוסף אמר דהוה אמינא להו דלאו נולד הוא שהיה ידוע שיחרב. והכי מבואר בהדיא בירושלמי דנחום הוי בעי מימר להון לא הויתון ידעי שהנביאים מתנבאים שיחרב ולאו נולד הוא. ומסיק דאכתי נולד הוא דלא ידעו זמן החורבן וכדמסיק הכא בשמעתין.
ועיין בסוטה דף ו' גבי הא דאמרינן התם אם באו עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. והקשו התוס' ז"ל התם אמאי לא יצאו לחולין דומיא דהכא דאם נגנבה קודם שנזר אינו נזיר דאדעתא דהכי לא נזר. והתם נמי כיון דכבר יש עדים קודם הקדש. ואין כאן קושיא כל כך דהתם שפיר הקדיש כל זמן שלא באו עדים ושמא לא יבואו כלל ואין כאן הקדש טעות. ועי' תוי"ט ז"ל שם בפ"ג דסוטה. ומה שהקשו שם עוד למה נשרפת וישאל עליה ותצא לחולין. לא ידענא אמאי לא הקשו כן בכל חטאות המתות כמו כפרו בעליה ועברה שנתה דאזלי למיתה למה לא ישאל עליהם ויצאו לחולין. אלא דבהני לא מהני שאלה דהא בלאו הכי נמי הקדש טעות הוא וכדאמרינן בסוף הגוזל עצים בב"ק דאדעתא דהכי לא קידשה. אלא דהלכתא גמירי לה דאזיל למיתה אם כן שאלה נמי לא מהני וצ"ע.
משנה היו מהלכין כו' אמר אחד הריני נזיר שזה פלוני. ופי' התוס' ז"ל דנדמה לו שהוא פלוני ודעתו היה לנזירות. והב' אמר שאין זה פלוני. והג' אמר שאחד מכם נזיר. והד' אמר שאם אין אחד מכם נזיר. ופירשו כוונתו גם כן כהשלישי דאחד מכם אינו נזיר אבל השני נזיר. והוכרחו לזה משום ר"ט דפליג ואמר דכולם אינם נזירים שלא ניתנו להפלאה. ואם נפרש שאין אחד מכם נזיר היינו דשניהם אינן נזירים. אם כן דבריו בהפלאה הם שהרי כן הוא דשניהם אינן נזירים. אבל בשיטה מקובצת כתב דאין אחד מהם נזיר היינו דשניכם אינן נזירים. ואפילו הכי לא חשיב הפלאה דלאו כ"ע דינא גמירי עיין שם. ואמרי ב"ש דכולם נזירים דהוי הקדש טעות. וב"ה אמרי דאינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו. ולפי זה אחד מן הראשונים והג' והד' הוי נזירים לב"ה דהא דברי הג' והד' ודאי נתקיימו לפי שיטתם דאחד מן הראשונים ודאי נזיר הוא. אבל לפי מה שפירש השיטה מקובצת הד' אינו נזיר דלא נתקיימו דבריו דאחד מהן נזיר הוא. ורש"י ז"ל פי' לעיל הריני נזיר שזה פלוני היינו אם הוא פלוני הריני נזיר. דודאי אינו פלוני. והב' אמר הריני נזיר שאין זה פלוני דודאי פלוני הוא. והג' אמר שאחד מכם נזיר דודאי שניכם אינן נזירים. והד' אמר שאין אחד מכם נזיר דודאי יש אחד בכם נזיר. ולב"ש כולם נזירים דגם זה נדר טעות הוא וחל. ולב"ה אינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו. ולפירושו נמי אחד מן הראשונים והג' הוו נזירים. דהג' אמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר וכן הוא. אבל הד' לא הוי נזיר דהא קאמר שאין אחד מכם נזיר ולא כן הוא שאמד מהם נזיר הוא. וליכא נפקא מינה בין פירוש רש"י לפי' התוס' ז"ל אלא בפשט דבריו דלפי' התוס' לנזירות נתכוין ואף על גב דאין זה פתח הולכין אחר כוונת לבו דנתכוין לנזירות. ולפירש"י ז"ל לא נתכוין לנזירות. ואף על גב דלא קבל עליו נזירות אלא אם זה פלוני. ובאמת היה דעתו דאין זה פלוני אפילו הכי לב"ש הוי נזיר בכל גווני אפילו אם אין זה פלוני. והד' אליבא דר"ט לפירוש רש"י ז"ל היה נראה דהוי נזיר דהא הפליא דבריו שאין אחד מהן נזיר. אבל המשנה למלך ז"ל כתב דלפירוש רש"י אין זה הפלאה. כיון שדימה בדעתו שאחד מהן נזיר ולא נתכוין לנזירות וכן מסתבר. ובלאו הכי דעת השיטה מקובצת דאפילו לפי' התוס' ז"ל לר"ט לא הוי נזיר אפילו אמר שאין שניכם נזירים כמו שכתבתי.
שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר. ר"ש אומר כו'. ומסקינן בגמ' דפלוגתייהו בספק נזירות ות"ק היינו ר"י דכרי דסבירא ליה ספק נזירות להקל. ור"ש לטעמיה דסבירא ליה ספק נזירות להחמיר. ויש לדקדק מאי טעמא דת"ק דלא החמיר הכא בספק דהא אין ספיקו חמור מוודאו דיוכלו שניהם להביא קרבן בשותפות דאחד מהן ודאי נזיר. וי"ל דאכתי משום הקפה ספיקן חמור דאיך יעשו שניהם הקפה. ומהאי טעמא נמי מצריך ר"ש להתנות בתנאי נדבה ואין מביאין קרבן בשותפות. ובתוספתא סוף פ"ג ראיתי דאיתא התם וב"ה אומרים דאינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ויביאו קרבן בשותפות. ואין זה מובן דלב"ה למה יביאו בשותפות דמי שנתקיימו דבריו הוי ודאי נזיר. ועל כרחך צריך לומר דקאי היכא דהרתיע לאחוריו דאחד מהם נזיר ולא נודע מי ויביאו קרבן בשותפות. וצריך לומר דתוספתא זו אתיא כמ"ד הקפת כל הראש לא שמה הקפה ולכ"ע אזלינן לחומרא הכא. ובירושלמי נראה שהקשו גם כן כנ"ל דאיתא התם במה אנן קיימין אם שזה אומר ראובן וזה אומר שמעון ממה נפשך ראובן הוא נזיר שמעון הוא נזיר. אלא זה אומר שמעון וזה אומר ראובן הרתיע לאחוריו אינו לא ראובן ולא שמעון. והיינו דקשיא ליה כנ"ל אמאי מיקל ת"ק הא ממה נפשך אחד מהן נזיר ויביאו קרבן בשותפות ומשני דהרתיע לאחוריו ושמא לא ראובן ולא שמעון הוא. ומשום הכי הוי ספק נזירות. וזה ברור בכוונת הירושלמי.
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב (ה"ח) שכתב דאחד אמר הריני נזיר אם יהיה ראובן. ולכאורה בהאי לישנא מאי טעמא דב"ש דאמרי דהוי נזיר אפילו הוא שמעון הא תנאי הוא זה ובתנאי גם לב"ש נראה דלא הוי נזיר אלא אם נתקיים התנאי וצריך לומר דאין זה תנאי גמור.