קרן אורה על נזיר· רבי יצחק מינקובסקי
פרק חמישי · דף לב.
גמרא אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות מרובה. כן הוא גירסת רש"י ז"ל ופי' ז"ל אינו מובן כלל. ועיין בא"מ שהאריך לישב פירושו בתרתי לישני. ואין הדברים מתישבין. ויותר נכון בזה גירסת התוס' ז"ל. אי רבנן קשיא גם נזירות מרובה דסבירא ליה לרבנן דימים שנהג בהן היתר אין עולין ומתניתין תנן דמונה משעה שנזר. ואי ר"י קשיא נזירות מועטת אבל נזירות מרובה לא תיקשי כל כך דהא איכא ימים שנהג בהן היתר שעולין לו דהא אינו סותר אלא ל' יום. והא דתנן מונה משעה שנדר היינו מקצת משעה שנדר. ועיין שם בד"ה דתניא כו' שיש חסרון דברים שם בסוף הדיבור מש"כ ומתניתין משמע כו' דזה כתב לר"י דלא תיקשי מנזירות מרובה. ומחלוקת ר"י ורבנן לשיטתם הוא דאם בא להביא קרבנותיו בסוף נזירותו ועבר ונהג היתר בכמה ימים מנזירות אין נזקקין להביא קרבנותיו עד שינהוג עוד ימים כימים שנהג בהם היתר בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת ור"י אמר דבנזירות מרובה היינו של מאה יום ונהג היתר ס' יום דיו לקנוס אותו לנהוג איסור ר' ל' יום ול' יום יעלו לו. אבל ל' יום סותר הוא בכל גוונא. ולפי זה הוא מלתא בלא טעמא למיקנסיה רק ל' יום ולא כל הימים שנהג בהן היתר. והיה אפשר לפרש דמיירי היכא דנהג היתר בשתיית יין כל ימי הנזירות ורוצה להביא קרבנותיו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור ל' יום דאין נזירות פחות מל' יום. אבל היכא דלא נהג היתר אלא מקצת הנזירות ונשאר עוד עד הבאת קרבנותיו ל' יום מנזירותו לא קנסינן ליה כלל לר"י. ואתי שפיר לפי זה הא דמוקמינן למתניתין אליבא דר"י בנזירות מרובה. ואתי שפיר דמונה משעה שנדר היינו אם נשאר משעה שאסרו החכם עד השלמת נזירותו ל' יום. כל הימים שנהג בהם היתר עולין לו.
שוב ראיתי בשיטה מקובצת שפי' כן בשם הר"ר עזריאל דלר"י אם נשאר ל' יום מנזירותו עולין לו כל ימי ההיתר. ומקיים שם גרסת רש"י ז"ל דלרבנן קשיא נזירות מועטת והוא הדין נזירות מרובה. ומשום ר"י הוא דקאמר הכי. ולר"י קשיא גם נזירות מרובה היכא דלא נשאר ל' יום. ומשני דלר"י מתניתין מייירי בנזירות מרובה ונשאר עוד ל' יום לנהוג איסור. ולפי שיטה זו היה נראה דבשאר נדרים אין קונסין אותו כלל אליבא דר"י דדוקא הכא דרוצה להביא קרבנות צריך לנהוג איסור דאין נזירות פחות מל' יום. אבל בשאר נדרים לא קנסינן ליה. אבל בנדרים דף כ' משמע דבשאר נדרים גם כן קנסינן ליה ופירשו התם רש"י ותוס' ז"ל דהא דאין נזקקין לו היינו אם בא לשאול על נדרו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור ככל הימים שנהג היתר ולר"י דיו ל' יום. וכתבו התוס' ז"ל התם דבשאר נדרים אפשר מודה ר"י דקנסינן ליה כל הימים. אבל מדברי התוספתא פ"א דנדרים הביאו דגם בנדרים פליגי ר' יוסי ור' יהודה.
ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נזירות נראה דסבירא ליה כשיטת הר"ר עזריאל ז"ל דדיו ל' יום שנוהג בנזירות ואם עומד באמצע נזירותו ונשאר ל' יום משעה שאסרו לא קנסינן ליה כלל ע"ש ומה שכתב שם דאם לא נהג איסור אין נזקקין לו כלל היינו שאין נשאלין לו להתיר לו על ידי פתח וחרטה וכמו שכתב הראב"ד ז"ל. ובירושלמי בשמעתין מייתי פלוגתא דב"ש וב"ה בזה. דב"ש אמרי דמונה משעה שנשאל. וב"ה אמרי משעה שנדר. והכי איתא בתוספתא גם כן. ומסיק אם זלזל בנזירותו כל עמא מודו דמשעה שנשאל ואם לא זלזל כ"ע מודו דמשעה שנדר. כי פליגי היכא דבא לשאול אי לשון נדר הוא דב"ש סבירא ליה מתוך שבא לשאול ולא היה הנדר ברור אצלו ודאי זילזל בנזירותו ומונה משעה שנשאל. וב"ה סברי דמונה משעה שנדר. ולפי זה אתיא מתני' כב"ה ולא תיקשי מרבנן ור"י דהם מיירי שזילזל ודאי בנזירותו. אבל מסוגיא דשמעתין משמע דלא סבירא ליה הך פלוגתא דב"ש וב"ה מדפריך מתני' מני כו'.
ומייתי התם עוד פלוגתא דר"י ורבי יוסי בזלזל בנזירותו דאין נזקקין לו. אלא דבדברי ר' יוסי הגירסא התם להיפך בד"א בנזרו מרובה אבל בנזרו מועט דיו ל' יום. וכן איתא בתוספתא וע' בפני משה מה שפירש בזה ואינו מובן. ונראה דצריך לומר כמו דאיתא בש"ס דילן בד"א בנזרו מועט כו'. ומסיק עוד אי בטומאה כ"ע מודו דהכל סותר. אי בגלוח כ"ע מודו דאינו סותר אלא ל' יום אלא בשתה יין. ומשמע מהכא דגילוח סותר אפילו בנזירות מרובה וכשיטת הרמב"ם ז"ל. דלשיטת התוס' ז"ל גילוח לא סתר כלל בנזירות מרובה אם נשאר עדיין ל' יום עד השלמת הנזירות. ומכל מקום יש להבין הא דאמר דכ"ע מודים דלא סתר אלא ל' יום כיון דהכא משום קנסא קאמר אם כן אם עבר וגלח זמן מרובה אמאי לא נקנסיה שינהוג איסור כימים שנהג היתר. וי"ל כיון דהתורה אמרה דאינו סותר אלא ל' לא קנסינן ליה יותר. וקאמר עוד בעומד באמצע נזירות. אבל בסוף נזירות הכל סותר פי' הא דאמר ר"י דדיו ל' יום היינו בעומד באמצע נזירות וסגי אם ינהוג נזירות ל' יום אבל בסוף נזירות היינו שזלזל כל ימי הנזירות הכל סתר גם לר' יוסי. וכן פירש הפני משה. ונפקא מינה לענין נדרים. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק לאמצע נזירות או סוף נזירות בכל גווני דיו ל' יום. ועי' בק"ע וכן בש"ע סי' ר"ח לא חילק בזה. ועיי"ש שהגיה הרמ"א ז"ל אם עבר במזיד. ולא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל ועי' משנה למלך ז"ל בפ"ד שם.
עיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאם נטמא או גילח באותן העשרה ימים מכין אותו מכות מרדות. ולא הבנתי דמשמע דצריך להשלים קודם הבאת קרבנותיו. ואם כן אמאי אינו לוקה מה"ת וכמש"כ שם לעיל דלוקה על כל איסורי נזיר קודם הבאת קרבנות וכדאיתא לעיל במכילתין. ודו"ק.
ועיין בפירוש הרע"ב ז"ל שפירש המשנה כפשטה דמונה משעה שנדר ולא קנסינן. וכתב התוי"ט ז"ל דסבירא ליה כחכמים דספ"ב דנדרים דסבירא ליה דלא קנסינן ליה כלל והוא דחוק דאם כן למה ליה להש"ס להגיה המשנה הכא. ויותר נראה דלמאי דפסק הרמב"ם ז"ל כר"י אין צריך להגיה המשנה וכדאמרינן בגמ'. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ואין לשונו ז"ל מדוקדק שם ועי' תוי"ט בספ"ב דנדרים.
רש"י בד"ה הני מילי דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים. אבל אם הפריש בהמה כו' איגלאי מלתא דלאו שפיר המיר ולא הוי תמורה עכ"ל. ואין דבריו ז"ל מובנים והפירוש הפשוט כמו שכתבו התוס' ז"ל.
גמ' ר"נ אמר טעותו ולא כוונתו. דוקא אם טעה וסבר דתשיעי הוא עשירי למנין אבל אם ידע שהוא תשיעי וקרא עשירי אינו קדוש. ורב חסדא אמר כ"ש כוונתו. יש לדקדק לרב חסדא מנ"ל דבטעות נמי הוא קדוש דלמא לא מרבי קרא אלא בכוונה. אבל בטעות אינו קדוש כיון דבכוונה מסתבר ליה טפי שיקדש מבטעות. ולמ"ד שם סוף בכורות דטעות מעשר תמורה הוי אם כן י"ל כיון דילפינן דבכוונה קדוש והוי תמורה. אם כן ממילא הוא הדין דבטעות הוי תמורה ככל תמורה דאיתיה בטעות. אלא דאם כן מאי מקשו ב"ש לב"ה מתשיעי ועשירי כיון דיש להם דין תמורה דאיתא בטעות גם לב"ה. ועל כרחך צריך לומר דגם למ"ד דתשיעי ועשירי דין תמורה להם מכל מקום לענין טעות לא דמי לתמורה והא דלרב חסדא בטעות גם כן קדוש צריך לומר דעיקר קרא משמע בטעות. ובסברא פליגי ר"נ סבירא ליה דוקא בטעות אבל בכוונה לא קדוש ורב חסדא סבירא ליה דכ"ש בכוונה. ורבא פריך לר"נ אמאי לא השיבו ב"ה לב"ש מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה. ורב שימי אמר דק"ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות. הקדש שקדוש בכוונה אינו דין שיקדש בטעות. והאי קל וחומר פריכא הוא דאטו בהקדש טעות נמי מסתבר יותר שיקדש מבכוונה והא דוקא במעשר הוא דסבירא ליה לר"נ הכי דטעות עדיף מכוונה דכיון דידע דעשירי הוא אין בדבריו כלום. אבל בהקדש ודאי כוונה עדיפא. ורש"י ז"ל פי' באמת דהא דקאמר הש"ס ולא היא כו' היינו דאתי למידחי האי ק"ו והקושיא לר"נ במקומה עומדת כיון דהכא במעשר טעות עדיף מכוונה.
אבל התוס' ז"ל פירשו דהש"ס הוא דמסיק לה לב"ה. דלא חשו להאי ק"ו דהקדש בדעתיה דמרא תליא וכוונה עדיף. אבל מעשר מקרא ילפינן וב"ה חד מתרי טעמי נקט עכ"ל. ולא הוי צריכי לזה לדבריהם דלאו ק"ו הוא משום דמעשר מקרא ילפינן אם כן היינו תשובה שהשיבו להם במתניתין. ובירושלמי משני הכי לפרכא דרבא דחדא מתרי טעמי נקטי. ונראה דהוו מצי להשיב לב"ש הכי מסברא בעלמא דשאני הכא במעשר דעדיף בטעות מבכוונה וכדקים ליה לר"נ הכי מסברא מה שאין כן בהקדש דבכוונה תליא מלתא ובדעתא דמרא. ועי' בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שנראה דסבירא ליה התם כר"נ דבכוונה אפילו תשיעי ואחד עשר אינו קדוש וכתב דהיינו טעמא לחלק בין מעשר להקדש דמעשר לא תלי בכוונה דעשירי למנין מאליו קדוש. אבל אין דבריו ז"ל מובנים. ע"ש מש"כ הגע עצמך אם הניח השבט על שמיני ויודע שהוא שמיני אינו קדוש. ומאי אריא יודע שהוא שמיני. ויתר הדברים גם כן אינו מדוקדק שם.
וממה שהשיבו ב"ש לב"ה מקרא לתשיעי עשירי. קשה לי על הא דפליגי בירושלמי ריש פרקין רבי ירמיה ור' יוסי אליבא דב"ש דר"פ דר' יוסי אמר דלא אמרי ב"ש דבטעות הוי הקדש אלא בגוונא דרישא דנתכוין להקדיש. אלא שטעה בדבר אחר בין שחור ללבן. אבל אם נתכוין לומר חולין ואמר עולה לב"ש נמי לא הוי הקדש. ומתניתין דתרומות נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. אתיא נמי כב"ש דזה נמי כמתכוין לומר חולין ואמר עולה. ור' ירמיה אמר דאפילו חולין ואמר עולה קדוש לב"ש ומתניתין דתרומות אתיא דלא כב"ש וכן הביא הר"ש ז"ל לדברי הירושלמי שם בפ"ג מתרומות. והשתא דלר' יוסי ב"ש מוו בנתכוין לומר חולין ואמר עולה או עולה ואמר שלמים. אם כן מה השיבו לב"ה מקרא לתשיעי עשירי הא לדידהו נמי תיקשי. דזה הוא כנתכוין לומר חולין ואמר עולה דלדידהו נמי לא קדוש. וצריך לומר דלא השיבו אלא דאיכא דוכתי דקדוש בטעות. ואין תשובה זו עיקר כמו שכתבו התוספות ז"ל דעיקר טעמייהו דילפי מתמורה. אלא דמהא נמי תיקשי כיון דילפי מתמורה אם כן כי היכי דבתמורה אפילו נתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים הוי תמורה. הכי נמי בהקדש כהאי גוונא ליהוי הקדש אלא דמשמע התם בירושלמי (בשמעתין ה"א) בהך שמעתין דבתמורה גופא פליגי חזקיה ורבי יוחנן בהא. דלחזקיה בתמורה גם כן אם בא לומר חולין ואמר תמורת עולה לא קדשה ור' יוחנן אמר דקדשה וחזיא דר' יוחנן בר' יוסי בר"י בתמורה כפתרא דר' ירמיה על דבית שמאי במוקדשין הרי דבתמורה גופא פליגי בזה אי בטעות הוי תמורה אי לא. ואם כן י"ל דר' יוסי בירושלמי סבירא ליה כחזקיה והכי פליגי חזקיה ור"י בש"ס דילן בתמורה. ועיין מש"כ שם בחידושינו וי"ל עוד דר' יוסי סבירא ליה דבתמורה נמי לא קדיש אלא בטעות כי האי כסבור לומר שחור ואמר לבן וכדאיתא התם בתמורה דרבי יוחנן אמר הכי בלישנא אחרינא. ודו"ק.
משנה מי שנדר כו' והלך להביא בהמתו אם עד שלא נגנבה נזר הרי זה נזיר דאין פותחין בנולד. ואם משנגנבה נזר אינו נזיר. ופירש"י שבדעתו היה לקבל נזירות על אותה בהמה וכיון שלא היתה ברשותו הוי נזירות בטעות עכ"ל. משמע מדבריו דאין צריך שאלה לחכם אלא נזירות בטעות הוא. והתוס' ז"ל בד"ה ואם לאו כתבו דהחכם מתיר לו והוי חרטה מעלייתא. משמע דצריך שאלה לחכם. אבל בסוף דבריהם כתבו דאפי' ב"ש מודו בהא דהוי נדר טעות. ואם כן על כרחך אין צריך שאלה דלב"ש אין שאלה בנזירות בכל גוונא כמו בהקדש דאין שאלה כלל. ומכל מקום לא הבנתי דבריהם ז"ל נהי דנדר טעות הוא. הא לב"ש נזר בטעות הוי נזיר. ומי גרע מאומר הריני נזיר שזה פלוני דהוי נזיר אפילו אין זה פלוני. וכן בהקדש ותמורה בכל גווני דטעות הוי הקדש ותמורה. ומש"כ דלא חל רגע אחת סברא זו לא מהני אלא היכא דמתעקר עיקר הקדש. אבל תחלת הקדש אפילו בטעות גמור כגון נתכוין לומר עולה ואמר שלמים הוי הקדש. והוא הדין בנזירות לב"ש. וצריך לומר כיון שדעתו היה על בהמה זו הרי הוא כאילו התנה בפירוש הריני נזיר על מנת להביא בהמה זו דזה מהני אפילו לב"ש להתנות איזה תנאי ואם לא נתקיים התנאי לא הוי נזיר. ומכל מקום לפי משמעות דבריהם ז"ל דסתם נזר קשה קצת לומר דמחמת אומדן דעתו משוינן ליה נדר טעות דלא ליבעי שאלה כלל. אבל בירושלמי מוקי לה שאמר בפירוש הריני נזיר על בהמה שיש לי בבית. ומדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות נזירות נראה נמי דמתניתין מיירי דלא אמר בפירוש על מנת כו' אלא כך היה דעתו ובכלל נדרי שגגות הוי. ועיין מה שכתב הלחם משנה ז"ל שם. אך מה שכתבו התוס' ז"ל דב"ש נמי מודו בהא. ודאי צ"ע דנהי דנזיר שוגג הוא גם כן הוי נזיר ככל הקדש טעות. וכתב שם הרמב"ם גם כן דאין צריך שאלה לחכם. וכן בסיפא דנזרו משחרב בית המקדש גם כן הוי נדר טעות דודאי לא נזרו אלא על דעת שבית המקדש קיים. והא דתנן אם עד שלא נגנבה כו' הרי זה נזיר על כרחך אתי לאשמעינן דלא מהני אפילו שאלה משום דהוי נולד. דאי קמ"ל דצריך שאלה פשיטא כיון שנזר עד שלא נגנבה. ונחום המדי טעה בזה והתיר להם על ידי נולד היינו על ידי שאלה והתרת חכם.
אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב דנחום התיר להם שלא בהתרת חכם אלא דלא הוי נדר כלל. ודבריו נפלאים המה. אף על גב דלדבריו ז"ל אתי שפיר הא דקרי לה במתניתין טעותא להא דנחום דלשיטת רש"י ותוס' ז"ל אין כאן טעות כלל. דעל ידי היתר חכם יכול להתיר לכ"ע אפילו על ידי נולד. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות מכל מקום מש"כ שם דהא דאמרי רבנן משחרב אינו נזיר הוא בשיטת ר"א דאמר פותחין בנולד. אין דבריו ז"ל מובנים. ועיין בלחם משנה ז"ל בפ"ב מהלכות נזירות ועי' מה שכ' בחי' לנדרים ריש פ' רא"א פותחין שם בדבריו ז"ל בפירוש המשנה.
ובירושלמי שם מיבעי ליה החזירוה גנבים בלילה אי חזרה הנזירות למפרע או מכאן ולהבא הוא נזיר. מזה נמי משמע דלא הוי נזיר כלל ואין צריך שאלה. דאי על ידי שאלה אם כן בטלה הנזירות לגמרי ואינה חוזרת עוד. אבל משום נדר טעות כי החזירוה הגנבים חוזרת נזרו אליו. ומדברי הירושלמי האלו יש להכריע כדעת הראנ"ח במה שכתב גבי קונם שאני נהנה לפלונית שאביה רע ואם עשה תשובה הותר. ואם חזר לסורו דעת הראנ"ח ז"ל דחזר האיסור למקומו. והמשנה למלך ז"ל נחלק עליו עי' בפ"ח מהלכות נדרים. ומהך דהכא מוכח כדברי הראנ"ח ז"ל דהא הכא תלה נדרו בבהמה זו. וכי נגנבה הבהמה בטל הנדר וכשחזרוה הגנבים חזר הנדר למקומו. וכבר כתבתי בזה בנדרים ס"פ פותחין ע"ש.