קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף יט:
גמרא אמר רבא גבי כרי דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא, והכא בנדרים אין ספיקו חמור מודאי שפיר מעייל אינש נפשיה לספיקא. ור"ש סבירא ליה דאפילו בספיקו חמור מודאי מעייל נפשיה לספיקא, כדאיתא בנזיר, ואף על גב דיכול להתנות לר"ש מכל מקום הוי ספיקו חמור מודאי. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בנזיר (ח' ד"ה שיהא). ולהלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר, וספק נזירות להקל. וכטעמא דרבא, דספיקו חמור מודאי. ואם כן זה אינו אלא היכא שלא נתבררו דבריו, כמו אם יש מאה כור, או אם תלד אשתי בן והפילה, דלא נתברר אם בן קיימא הוא. ואמרינן בזה דלא מעייל נפשיה לספיקא. ולבן קיימא ודאי נתכוין. אבל בספיקא דדינא לכאורה לא שייך בזה לא מעייל אינש נפשיה לספיקא. וכן היכא דמשמעות הלשון לאיסור ולהיתר דדינו כן להחמיר בודאי ולא מספק כגוונא דמתניתין נמי לא שייך בזה ספיקו חמור מודאי. ובנזיר נמי אזלינן לחומרא. אלא דלא משמע כן בגמ', מדאוקמי כתנאי.
ועיין בכסף משנה ובלחם משנה פ"ג מהל' נזירות (הלכה ט"ו) שכתב התם לענין נזיר נמי הא דסתם נדרים להחמיר, והוא נגד משמעות כוליה שמעתין, דמשמע דבגוונא דסתם נדרים גם כן יש חילוק בין נדרים לנזירות, ובנזירות אזלינן לקולא. ובדברי הרמב"ם לא נתבאר טעמו של דבר בהא דספק נזירות להקל. ופסק להקל אפילו בספיקא דדינא, כמו הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני (ה' נזירות פ"ב ה"ה) חוץ גבי כוי כתב (שם ה"י) דהוי נזיר בכל אופן שאמר שזו חיה שזו בהמה, משום דכל גוונא אית ביה. ולדבריו לא תיקשי מתני' אהדדי, משנה (דבכורות) [דבכורים פ"ב] דגבי כוי הוי נזיר. עם משנה דטהרות (פ"ד מי"ב). דספק נזירות להקל. ועיין בפירוש המשניות שם (בבכורות) [בבכורים]. ואי"ה שם בנזיר יתבאר יותר בס"ד.
ועיין במשנה למלך ז"ל שהאריך בזה בפ"ב מהל' נזירות בהא דספיקו חמור מודאי אי משום קרבנות אי משום הקפה דלא מצי עביד. ובאמת נראה כיון דאין יכול לקיים המצוה כתיקונה זה מיקרי ספיקו חמור מודאי. ועוד דלפי מה שכתבו התוס' ז"ל בנזיר (ח' ע"א ד"ה שיהא) דלר"ש ספיקו חמור מודאי שמא יטמא קודם שיתנה. אם כן הוא הדין דלר"י מהאי טעמא הוי ספיקא חמור מודאי, משום דבספק יכול להאסר בגילוח לעולם אם יטמא.
והקשה הרשב"א ז"ל דהכא קיי"ל דמעייל אינש נפשיה לספיקא, ולקמן בפ' קונם (ס"א ע"ב) פליגי ר"מ ור"י בקדשתי את בתי הגדולה. ור' יוסי סבירא ליה דלא מעייל נפשיה לספיקא. ותירץ דהתם ספיקו חמור מודאי. והקשה מהא דרמינן התם דר"י אדר"י, דעד פני הפסח דאמר עד שיצא משום דמעייל נפשיה לספיקא, ומאי קושיא, הא התם אין ספיקו חמור מודאי. ותירץ דאם כן כל שכן דתיקשי דרבי מאיר אדר"מ, דהיכא דספיקו חמור מודאי סבירא ליה דמעייל נפשיה לספיקא בקדשתי את בתי. ובעד פני הפסח סבירא ליה דלא מעייל. ומשום הכי מהפכינן התם דר' יוסי אמר דאינו אסור אלא עד שיגיע. ולדבריו ז"ל תיקשי הלכתא אהלכתא, דהא קיי"ל בנדרים דמעייל נפשיה לספיקא היכא דאין ספיקו חמור מודאי. והתם קיי"ל כר' יוסי דאינו אסור אלא עד שיגיע, משום דלא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד, למאי דאפכינן ור"מ סבירא ליה דמעייל נפשיה לספיקא אפילו היכא דספיקו חמור מודאי אם כן הוי ליה לשנויי דמתניתין הכא ר"מ היא דסבירא ליה מעייל אינש נפשיה לספיקא בכל גוונא. ומתניתין דספק נזירות ר"י היא.
על כן נראה דלא דמי עייל לספיקא דהתם להא דהכא. ואיכא למימר להכי ולהכי. דאפילו מאן דסבירא ליה הכא מעייל נפשיה לספיקא. היינו משום דלא מבטלינן דבריו לגמרי. אבל התם דאין דבריו בטלים, אלא אגדולה קאמר, גם הוא מודה דלא מעייל נפשיה לספיקא. וכן איפכא, אפילו מאן דסבירא ליה הכא דלא מעייל נפשיה לספיקא. היינו בגוונא דאם יש בכרי מאה כור. דבזה דעתו שיתברר הדבר. אבל התם אפשר הוא נתכוין לזה, ולאמצעית קרא גדולה. וכבר כתבתי מעין זה לישב קושית הרא"ש ז"ל (בבכורות) [בבכורים פ"ב מי"א] לעיל. ועדיין צ"ע בזה. ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת דין מקדיש חייתו ובהמתו אם הקדיש את הכוי.
גמרא נזיר שמשון לא תניא, וקיימא מסקנא הכי. דבנזיר שמשון לא אמר ר' יהודה דלא מעייל נפשיה לספיקא. ואם כן קיי"ל בספיקו לחומרא. ולא נתבאר זאת בדברי הרמב"ם ז"ל. וכל כי האי הוי איצטריך לאשמעינן דבכל הני מקומות דאזלינן לקולא בנזירות הוא בסתם נזירות דוקא. אבל לא בנזיר שמשון. ועל פי זה נתיישבו לי דברי הלחם משנה ז"ל (בפ"ב) [בפ"ג] מהל' נזירות (הי"ד - ט"ו), ממה שדקדקתי עליו לעיל שכתב דין סתם נדרים לענין נזירות שמשון. ולפי הנ"ל ניחא, דנזירות שמשון לנדר דמי, דאין ספיקו חמור מודאי. אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל (שם הט"ז) דלא חיישינן שמא לשמואל אחר נתכוין. לכאורה הוא גם כן משום סתם נדרים להחמיר. ושמואל נזיר עולם היה, ולא אמרינן ביה סתמא להחמיר. ועיין שם בדברי הכסף משנה והלחם משנה ז"ל באורך. וכבר כתבתי לעיל דלא נתבאר בד' הרמב"ם ז"ל טעמו של דבר דאזלינן בספק נזירות לקולא. ובתוספתא (נזיר פ"ב ה"ד) איתא שר' יהודה אומר שגגת נזירות מותר. ור"ש אומר שגגת נזירות אסור. משמע דבנזירות בטעות פליגי. ואין כאן מקומו להאריך יותר בזה.
הא מכירין אסורין. עיין ר"ן ז"ל שהקשה למה לא דייק מרישא גופא, סתם תרומה ביהודה אסורין. וכן הקשה הרשב"א ז"ל. ותירץ דהא דתנן סתם תרומה ביהודה אסורין הוא לכ"ע, אפילו לראב"צ, משום דסתם תרומה ביהודה נקראת תרומת הלשכה, וסתם חרמים ביהודה מותרין הוא גם כן לכ"ע. ואפילו לר"י, משום דסתם חרמים ביהודה הוא חרמי כהנים, ובדיוקא דסיפא הוא דפליגי. ולפי זה משמע דוקא סתם חרמים ביהודה מותרים, הא אם פירש ואמר דלחרמי בדק הבית נתכוין נאמן. וכן איפכא בסתם תרומה ביהודה דאסור. אבל אם פירש דלתרומת דגן נתכוין נאמן ומותר. וזה דלא כמו שכתב הכסף משנה (ה' נדרים פ"ב הי"א) בדעת הרמב"ם ז"ל דבמקום שאין בו אלא משמעות לאיסור אינו יכול לפרש דבריו. וכן מוכח מהא דאמר ר"א בר צדוק סתם חרמים בגליל אסורין, דוקא סתם חרמים. אבל פירושן להקל. והרי גליל הוא מקום שאין במשמעות סתמו אלא איסור, היינו חרמי בדק הבית. ואפילו הכי פירושו להקל. ועיין לחם משנה ז"ל (בפ"ב) [בפ"ג הי"ד] מהל' נזירות.
ועיין בפי' המשניות להר"מ ז"ל שכתב ואין הלכה כר"מ. ולכאורה אין כאן פלוגתא, דר"מ נמי מודה בהא היכא דאין במשמעות לשונו אלא אופן א' או לאיסור או להיתר אזלינן בתריה בסתם בין לקולא בין לחומרא, אם לא שנאמר דר"מ פליג בהא, וסבירא ליה דאפילו היכא דסתמו משמעותו להיתר אזלינן לחומרא. ואין זה נראה. וגם זה דחוק לומר דבגליל עצמו פליגי אי מכירין בתרומת הלשכה וק"ל. ועיין תוס' ז"ל שכתבו גם כן דצריך עיון אי הלכה כר"מ בהא, אי הוי בכלל גזירותיו וחומרותיו ע"ש. וי"ל דאדר"מ דסיפא הוא דנסתפקו.