קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני
גמרא רבינא אמר ה"ק כו'. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ב הי"ג) כתב דברישא נמי פותחין לו פתח ממקום אחר לע"ה. ועיין כ"מ ז"ל. והתוי"ט כתב דלא הוי גרס אלא רבינא אמר כו', ופסק כתירוץ קמא דתני לה איידי ע"ש, ועיין רשב"א ז"ל. ולי נראה דבירושלמי (פ"ב ה"א) מיבעי ליה באומר ככר עלי כביאת אימא, ומסיק פליגי בזה רב ושמואל, ורב אסר משום בל יחל דרבנן, וכדמייתי לקמן (שם) דברים המותרים כו', וקיימא לן כרב באיסורי. ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה.
שם כי ידור נדר לה', עד שידור בדבר הנדור. וכתב הר"ן ז"ל דלגופיה לא איצטריך, כיון דאפילו אמר ככר זה אסור עלי הוי נדר, כי אמר נמי כקרבן אסור, דלא גרע מידות. אלא לדיוקא אתי דבדבר האסור לא הוי נדר, והוכרח לזה, דאי לאו הכי מנ"ל למעוטי דבר האסור, דילמא הא גופא קמ"ל דמתפיס בנדר נדר הוא, והוא הדין דיכול להתפיס בדבר האסור. ופריך הא כתיב לאסור איסר, אלמא דכל חד לגופיה איצטריך, ומשני דלאסור איסר איצטריך להא דתניא איזהו איסר כו', וכתב כיון דאפשר לאוקמי להך דרשא להכי מוקמית לה, משום דסברא היא כו'. ולכאורה לא הוצרך לזה לפי סברא קמייתא, דתרווייהו הוי ידעינן מסברא דמצי לאתפוסי בהו. ואם כן על כרחך לא מצינן לאוקמי כולהו לגופיה, דאם כן קראי ל"ל. וי"ל דלפי סברא קמייתי אכתי תיקשי מנ"ל דידור נדר אתי למעוטי נדר האסור. ולאסור איסר אתי לכדתניא, דלמא לאסור איסר אתי למעוטי דבר הנדור. וכי ידור נדר אתי לכדתניא, לרבות דאפילו התפיס בדבר האסור לו לבדו. אלא על כרחך צריך לומר דמסתבר יותר התפסה בדבר הנדור מדבר האסור. והשתא דאתית להכי לא הוי צריך לפרושי לעיל דלדיוקא איצטריך, אפילו אי איצטריך לגופיה מכל מקום דבר האסור לא שמעינן. וי"ל דאם כן מסתבר יותר לאוקמי לאסור איסר גם כן לגופיה לדבר האסור. אלא על כרחך לא איצטריך לגופיה. ומסברא תרווייהו הוי אסירי מטעם יד. ועל כרחך חד לדיוקא וחד לכדתניא כו', ומסתבר יותר לרבות דבר הנדור.
וכל זה הוא לשיטתו במכילתין דדבר זה אסור עלי הוא עיקר נדר. אבל לפי שיטתו בשבועות (ח' ע"א בדפי הרי"ף) דאין זה אלא יד ע"כ צריך לפרש דלגופיה איצטריך לדבר הנדור. אבל דבר האסור לא שמעינן, דלאסור איסר איצטריך לכדתניא למתפיס בדבר שנאסר לו לבדו. ולפי מה שפירש הכא דלגופיה לא איצטריך, ומסברא ידעינן לה מטעם יד. אם כן למה לי קרא למתפיס בדבר שנאסר לו לבדו, הא גם זה עכ"פ יד מיהא הוי. וי"ל. ועיין בזה בדברי הר"ן ז"ל פרק שבועות שתים באורך שם (שם). וקשה קצת שלא הזכיר שם האמור בשמעתין דלהכי איצטריך קרא ע"ש, ועיין תוס' בשמעתין. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"א ה"א) כתב דמלאסור איסר ילפינן דיכול לאסור על עצמו דבר המותר, כמו דבר זה אסור עלי. ולא משמע כן בשמעתין, דמדקאמר לאסור איסר מיבעי ליה לכדתניא, ועיין בירושלמי במכילתין. ודו"ק.
אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן. לאביי משמע דאכל הני דמתניתין קאי, וכדתנא דבי רב בירושלמי (פ"ב ה"א) ואם כן הוא הדין לרבא דקאי אכולהו. וכן משמע מהא דמייתי ראיה מנודר בתורה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל. ועיין רשב"א ז"ל (ד"ה והתניא הנודר) שהביא גם כן מדברי הירושלמי סעד לדברי הרמב"ם ז"ל, וכמו שכתבתי לעיל. ועיין בירושלמי (בפירקין ה"א) דמשמע קצת דיש חילוק בין אומר הרי את עלי כביאת אימא ובין אומר הרי את כבשר אימא, דבזה לכ"ע לא אמר כלום. ובתלמודין לא משמע כן, וגם בירושלמי אינו מוכרח ע"ש.
דף יד:
הנודר בתורה לא אמר כלום. במה שכתוב בה דבריו קיימים. ומסיק דבמה שכתוב בה דעתיה על אזכרות שבה. וכתב הר"ן ז"ל דבנדר נמי מיירי, וכמבואר בירושלמי (פ"א מנדרים ה"ג) וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"א הכ"ז). וצריך לומר דהאזכרות חשיבי דבר הנדור, משום דצריך לקדשן בפה. ועיין ברשב"א ז"ל שהאריך בזה, ומסיק דאפילו בקדושת הכתובים יכול לידור, ולאו דוקא אזכרות. והביא ראיה לזה מהירושלמי (פ"א ה"ג), וכבר תמה עליו הקרבן העדה (בשירי קרבן ד' . ואדרבה מירושלמי משמע איפכא, דמייתי התם חדא ברייתא בתורה לא אמר כלום, משום דלקדושת התורה מכוין, והוי דבר האסור. למה שכתוב בה דבריו קיימין, דבקרבנות הכתובים בה קאמר. אית תנויי תני בתורה ובכתוב בה מותר. ובעי לאוקמי התם כר"ש. וכיון דמה שאמר בה לאו התפסה היא לא מהני נמי מה שאמר במה שכתוב בה. ומסיק דד"ה היא, דהך ברייתא סבירא ליה דמה שכתוב בה מכוין נמי על קדושת הכתובים, ולא הוי דבר הנדור. ואם כן משמע דתלמודין והירושלמי לאו בחדא שיטתא קיימי. דלש"ס דילן יכול להתפיס בקדושת התורה, אלא היכא דדעתיה אגוילי לאו כלום קאמר. ובירושלמי סבירא ליה דבקדושת התורה אינו יכול להתפיס, אלא דאמרינן דמכוין לקרבנות שבה. ואתי שפיר לפי זה הא דפריך הש"ס השתא במה שכתוב בה דבריו קיימים בה ובמה שכתוב בה צריך למימר, דלפי שיטת הירושלמי אין כאן קושיא. ורבותא קמ"ל, לאפוקי מדר"ש, וקמ"ל דאע"ג דהתפיס בדבר האסור ובדבר הנדור חל הנדר. אבל לפי הנ"ל ניחא, דלשיטת הש"ס דילן הכל הוא ביאור דברים. דלקדושת התורה קאמר, וכולה חדא היא.
והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"א הכ"ח) חידש עוד בזה, דבמה שכתוב בה דעתיה אאיסר ונדר האמור בה. ועיין מה שכתב בזה הגר"א ז"ל בי"ד סימן רי"ב. ולפי מש"כ הר"ן ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דש"ס דילן מיירי לענין שבועה והירושלמי מיירי בנדר אתי שפיר, דמשום הכי אמרינן בש"ס דילן דעתיה אאזכרות. ובירושלמי אמרינן דעתיה אקרבנות. ועיין בדברי הראב"ד ז"ל בפי"ב מהלכות שבועות (ה"ד). ובאמת לשיטת הרמב"ם ז"ל לעיל (שם ה"ט) דדבר הנדור לא תליא בקדושת פה, אלא דוקא דבר הבא בנדר ונדבה, ודאי נראה דקדושת הכתובים והאזכרות לאו דבר הנדור הוא. ודוק היטב.
דף טו.
גמרא הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות לו. לא הלכה מותרת לו. ולא חיישינן שמא תלך אחר כך, אלמא דמזדהר גם בתנאה. לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל (שם פ"י הי"ב) דהוא לוקה אם ההנה אותה אם כן תיקשי היכי סלקא דעתך דמותר להנות אותה משום דמזדהרת בתנאה. הא מוכח בגיטין (פ"ד דרב נחמן לא אמר אלא בתנאה דתליא בדידיה, והוא עצמו מזדהר. אבל הכא דהוא עבר בבל יחל ותנאה תליא בדידה, ופשיטא דאפילו לא הלכה אסור להנות אותה שמא תלך. וי"ל כיון דהיא נמי עבדא איסורא אם תלך גם הוא מותר להנותה על סמך שתזהר בתנאה. ועי' פ"ד מהלכות נדרים (הי"ד) שכתב הרמב"ם ז"ל גבי ככר זה עלי אם אלך למחר דאם הלך לוקה על אכילתו למפרע. והיינו כשיטתו דהתראת ספק שמה התראה. ולענין הלכה לפני הפסח כתב (שם פ"י הי"ב) דאם ההנה אותה אחר כך לוקה, אבל למפרע אינו לוקה, וצריך לומר דמשום דהיא עברה על התנאי לא מסתבר שילקה הוא למפרע. ואפילו הכי התראת ספק לא מיקרי, כיון דבהיתר ההנה אותה. ועיין פרק ד' מהלכות שבועות (הט"ז) מה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין ב' ככרות.
ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"י מנדרים הלכה י"ב) דהוא לוקה והיא אינה לוקה. כבר עמדו עליו הר"ן והרשב"א ז"ל. ולדידי קשיא לי עוד אמאי לא תלקה גם היא משום לאו דמעילה. דהא הוא ז"ל פסק (ה' מעילה פ"ד ה"ט) דיש מעילה בקונמות. וכן יש לדקדק איפכא, אי נימא דהמודר לוקה משום בל יחל אם כן למה לן קרא ללאו דמעילה, תיפוק ליה דאיכא לאו דבל יחל. ומאי שנא קונמות. ומ"ש הקדש גמור. ואין כאן מקומו להאריך בזה.
ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"ב) בסיפא דמתניתין אחר הפסח הרי הוא בבל יחל דבריו נפלאים המה. וכל מה שכתבו בזה מפרשי דבריו ז"ל דברים דחוקים המה. ואי בדאיתהני מיירי מה זה שכתב דלא ינהוג בנדרו חולין, הא מהתורה אסורה לילך. ופשט דבריו נראין אפילו אי לא איתהני קודם הפסח אסור להניחה לילך וליהנות אחר הפסח. וכמשמעות דבריו בפירוש המשניות. והא דאמרינן הכא אי דלא איתהני מי איכא בל יחל. יש לומר דשמעתין סבירא ליה דליכא בל יחל דרבנן. ומשום הכי פריך מי איכא בל יחל דאורייתא. אבל לרבינא דחידש לן דאיכא בל יחל דרבנן אתיא מתניתין כפשטא. וגם זה דוחק, ועיין בש"ע (יו"ד) סי' ר"כ (סעכ"א) שכתב בבבא דרישא הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה ואין זה מדוקדק. דהא באיסור הנאה עליה קיימינן. ועיין בלשון הירושלמי שם (פ"ז ה"י) בזה.
והא דפריך הש"ס עליה דרב יהודה מכל הני מתניתא יש לדקדק קצת, דשמא דוקא בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הוא דאמר רב יהודה דלא מזדהר, דמשום אונס שינה חיישינן שמא יישן, כי היכי דלרב נחמן אמרינן בגיטין (פ"ד ע"א) דאי בעי מבריז נפשיה בסילוא, ור"י לא סבירא ליה האי סברא, אבל בתנאה דעלמא כמו הליכה מנ"ל דחייש ר"י, ומסתמא לא ילך. וצריך לומר דלא ניחא ליה להש"ס דליפלגו בהא, אלא ר"י סבירא ליה דכל בתנאה לא מזדהר אינשי.
דף טו:
ר"ן בד"ה והא משעבד לה כו'. ואם תאמר והא הוי נדרא דרבנן כו'. להר"ן ז"ל פשיטא ליה דהאי נדרא גם כן מדרבנן הוא. ועיין רשב"א ז"ל שהאריך בזה, וסבירא ליה דמדאורייתא חייל נדרא. וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דבהאי לישנא דשאני משמשך ודאי לא חל נדרא לענין זה להפקיע השעבוד. וסמך על מה שדקדק כבר בקונם שאני ישן. ואף על גב דרבינא מוקי לה התם (לעיל כפשטיה, ומדרבנן. הכא על כרחך לא מיירי מדרבנן. ואם כן אי נימא דהנאת תשמיש גם כן הוי דבר שאין בו ממש ודאי לא חייל הנדר. דאי לאו הכי מאי קשיא ליה היכי חל הנדר בלשון זה. דלמא מדרבנן קאמר, וכדשני רבינא נמי לענין שאני מדבר שאני מהלך, אלא ודאי סבירא ליה דהכא הוי נדרא דאורייתא, וכן כתבו התוס' ז"ל. ולפי דברי הר"ן ז"ל דהכא נדר מדרבנן הוא אם כן מאי קשיא ליה והא קונמות מפקיע מידי שעבוד. דלמא דוקא קונם דאורייתא הוא דמפקיע מידי שעבוד, אבל לא קונם דרבנן. ונהי דהיכא דאמר תשמישך עלי מהני להפקיע אפילו נדרא דרבנן, כמו שכתב הוא ז"ל. היינו דוקא בהנאת תשמישך עלי, דנדרא משכח רווחא וחייל וממילא נפקע השעבוד. אבל היכא דעיקר חלות הנדר הוא נגד השעבוד ודאי דאין בו כח להפקיע מידי השעבוד.
וראיתי במשנה למלך ז"ל בפי"ב מהלכות אישות (הלכה כג) שהקשה שם דברי הרמב"ם אהדדי. מה שכתב דלענין מזונות יכול להפקיע שעבודו על ידי קונם. והנאת (תשמישו) [תשמישי] עליך כתב דאינו יכול להפקיע השעבוד. והביא בשם יש אומרים לתרץ דברי הרמב"ם דדוקא גבי הנאת תשמישו הוא דאין מפקיע השעבוד, משום דהנדר אין בו ממש, והוי נדר מדרבנן. והוא ז"ל השיב על זה, הא הר"ן ז"ל כתב דנדר דרבנן גם כן מפקיע השעבוד. ואין דבריו מוכרחים בזה. וכנ"ל, דדוקא בהנאת תשמישך עלי דהנדר משכח רווחא וחייל. וכיון שהנדר חל אפילו מדרבנן יכול אחר כך להפקיע השעבוד ממילא, דחכמים מתנין כו' (יבמות פ"ט ע"ב). אבל בהנאת תשמישי עליך ודאי יפה כתבו דאין הנדר חל כלל נגד השעבוד, וזה ברור. אלא דמטעם אחר אין נראה לי ישוב זה בדברי הרמב"ם ז"ל דמדבריו ז"ל בפ"ג מהלכות נדרים (הי"ב) נראה דלרבינא נמי אין הנדר חל אפילו מדרבנן בדבר שאין בו ממש, אלא שאין מורין לו היתר, ופותחין לו פתח ממקום אחר. והר"מ בר יוסף כתב התם דלא צריך פתח אלא בעם הארץ. ואם כן היכי קאמר בזה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, כיון דאין כאן איסור כלל. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין אם יזכני ה'. ועי' ברשב"א ז"ל שהאריך בזה גם בדין דבר שלא בא לעולם ע"ש.
בא"ד והא מצות לאו ליהנות ניתנו ותירצו דמצוה לאו הנאה היא אבל אי מתהני גופיה בהדי קיום מצוה ודאי מיקרי הנאה. ובאמת יש לדקדק בדברי רב כהנא מאי שנא דבתשמישי עליך נקט סתם ולא הזכיר הנאה ובתשמישך עלי נקט בהנאת תשמישך ולקמן דף פ"א (ע"ב) גרסינן בתרוייהו הנאה. והרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (פי"ד ה"ו) העתיק כגירסא דהכא ובהלכות נדרים (פי"ב ה"ט) העתיק כגירסא דלקמן. וי"ל דהכא בא לרמז על זה דהתשמיש עצמו לאו בכלל הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ז"א, דכל שכן אם אמר תשמישך עלי דחייל, דנדר חל על דבר מצוה. והרשב"א ז"ל (ד"ה ואמר רב כהנא) האריך גם כן בקושיא זו, ומדבריו נראה דלא סבירא ליה תירוץ הר"ן ז"ל.
אבל לא הבנתי קושייתם ז"ל, כיון דאמר בפירוש הנאת תשמישך עלי ודאי דחל הנדר. ודוקא לקמן (ט"ז ע"ב) גבי הנאת סוכה הוא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו, ואין זה בכלל הנאה. והנאה אחריתא הוא דאסר עליו, ולא ישיבתה, דמצוה היא. אבל היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שפיר חייל, כדאמרינן לקמן. והכי נמי כיון דאמר הנאת תשמישך עלי ודאי חייל, כיון דעל כרחך לזה נתכוין. ונהי דגבי סוכה יש לומר דאפילו אמר הנאת ישיבת סוכה עלי מותר לישב, משום דישיבת מצוה לאו הנאה. היינו משום דבאמת אין לו הנאה בזה. אבל בכה"ג מי לא מיקרי הנאה, דאטו אם אמר הנאת מצה עלי בליל פסח מי לא חייל נדרא, ומי גרע מאכילת מצה עלי.
והרשב"א ז"ל תירץ בזה דמצות עונה העיקר הוא מחמתה, ולא מחמתו. וכיון דפקע השעבוד אין כאן מצוה. וגם זה צ"ע, כיון דעל כל פנים מצוה קעביד ומחויב בדבר יהיה מאיזה טעם שיהיה אכתי הויא בכלל מצות דלאו ליהנות ניתנו. וכן קשה לי מה שתירץ על עשה דפרו ורבו, משום דיכול לקיים באתתא אחריתא. אם כן בכה"ג אם נדר הנאה בשופר זה או מסוכה זו אטו חייל נדרא, מפני שיכול לתקוע בשופר אחר או לישב בסוכה אחרת. ובר"ה (כ"ח ע"א) איתא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והא יכול לשמוע מאחר, אלמא כיון דמצוה היא לא מיקרי הנאה כלל. והכי נמי מאי איכפת לן אם יכול לקיים על ידי אחרת. ואם אסר תשמישו על כל הנשים צידד שם לומר דבאמת לא חל הנדר, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואם כן אשה שאמרה נטולה אני מן היהודים אמאי חל הנדר, הא גם באשה איכא מצוה דשבת. ויש לדחות. מ"מ דבריו ז"ל צ"ע, והעיקר בזה כמו שכתב הר"ן ז"ל דמצוה שיש בה הנאה מצד עצמה הנאה גופנית ודאי אינה בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו. ועיין תוס' ר"ה (דף כ"ח ע"א ד"ה המודר) שכתב דגבי ישיבת סוכה יש גם הנאה מחמת ישיבתה, ע"ש מה שכתבו. וצ"ע בזה בדברי הפוסקים.
דף טז.
גמרא רב אשי נדי מטעמיה דאביי, שלא אוכל נמי משמע ב' לשונות כו'. לפום סוגיין יש לומר דרב אשי לא פליג אאביי במסרבין, אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי, דאם כן הוי מצי למיתני נמי בשבועות שלא אוכל כה"ג, ודאכילנא משמע, אלא תנא פסקא, ובסתמא מיירי, ועל כרחך הכא שאי אוכל קאמר. וי"ל דכן היה דעת הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ד הכ"ב) דפסק כאביי, אבל הרא"ש והראשונים ז"ל פסקו כרב אשי דאפילו במסרבין בו דאכילנא משמע. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ב סימן ו') בשמעתין דדבריו ז"ל מגומגמין ויש בהן ט"ס. וכתב לחלק בין נדרים, דשאוכל לך משמע דאוסר לאכול, והיינו משום דנדרים מתסר חפצא הוא, ושאוכל לך מה שאוכל לך יהא אסור. אבל בשבועה ליכא למימר הכי. ובכל גוונא בין מסרבין בין אין מסרבין שאוכל דאכילנא משמע, ושלא אוכל דלא אכילנא משמע. וכן כתב הרשב"א ז"ל, ועיין לעיל בריש מכילתין (ב' לענין שאני אוכל לך לחוד דכתבו הרא"ש והתוס' ז"ל התם דמיירי במסרבין בו לאכול. ואפילו רב אשי מודה בכה"ג דנדרים שאני. ועיין בזה בדברי הרשב"א ז"ל באורך שם, ודו"ק.
רא"ש בד"ה מהו דתימא מיקם לישנא הוא כו', קמ"ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי. התוס' ז"ל בשבועות (כ' ע"א ד"ה לישנא) משמע דלא סבירא ליה הכי, אלא אם אומר כן מהימן, ומוקי לה כגון ששכח מה היה בדעתו ע"ש.
דף טז:
גמרא חומר מכלל דנדר הוא, והא מותר קתני, אלא אסיפא דאידך בבא. ופי' ז"ל דבזה אתי שפיר, דבנדרים נמי איכא איסורא בבל יחל מדרבנן. אבל אקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר, כיון דהתם מותר לגמרי. ולענ"ד לא הוי צריכי לזה, דודאי שייך למיתני זה חומר אפילו אם בצד הקל היתר הוא לגמרי, אלא דהכא בקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר, כיון דהתם לאו נדר הוא כלל. ואין זה קולא בנדרים, כיון דאין בלשונו נדר כלל, כמו בקרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך. אלא דלפי מה שפירש בטעמא דלא שבועה לא אוכל לך משום מכלל לאו אתה שומע הן, אם כן שפיר שייך למיתני בהא זה חומר בשבועות מבנדרים. דבנדרים בלא קרבן לא אוכל לך לא אמרינן מכלל לאו כו', ודוקא בשבועה הוא דאמרינן הכי משום חומר שבועה, כמו שכתבו התוס' ז"ל (לעיל ד"ה לא שבועה). והתוס' ז"ל כתבו עוד (שם) דלא שבועה אסור משום גזירה בעלמא. ולפי זה גם כן לא אתי שפיר הא דפריך והא מותר קתני. משמע דאי הוי איסור בנדרים אתי שפיר. ולדברי התוס' ז"ל אפילו אי לא תני מותר גם כן תיקשי מאי חומר היא זו, כיון דבשבועה נמי ליכא אלא איסור דרבנן בלא שבועה. אבל לפי מה שפירשתי ניחא, דעיקר הקושיא דהכא לאו נדר הוא כלל, ולא שייך בזה חומר בשבועה, ובכמה דוכתי מצינו דתני חומר כה"ג ובצד השני היתר הוא, ואין להאריך בזה.
הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו'. עי' ר"ן ז"ל שהקשה הא הוי דבר שאין בו ממש. ותירץ דאמר קונם סוכה לישיבתה. ובשם התוס' ז"ל כתב דזה לא הוי דבר שאין בו ממש, כיון שהזכיר שם הסוכה הנאסרת, ולא הוי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ הנאסר, כמו שאני מדבר או שאני ישן. ולשיטה זו הא דאמרינן לעיל יאסר פי לדבורי היינו נעשה כאומר, דבקונם פי מדבר נמי סגי, כיון שהזכיר פיו, וכן כתב הרשב"א ז"ל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג (מנדרים הי"א) נראה דפי מדבר וידי עושות לא מהני, והוי דבר שאין בו ממש. וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל שם. ואפילו הכי כתב (שם ה"ו) גבי ישיבת סוכה אסורה עלי דהוי נדר גמור, וכן בהנאת תשמישך עלי (שם פי"ב ה"ט) וכמ"ש לעיל. ולענין ישיבה יש לומר דלא חשיב דבר שאין בו ממש, ודמי לאכילת ככר זה עלי דהוי נדר גמור, דכוונתו על הככר עצמו. והכי נמי על הסוכה הוא מכוין. אבל בהנאת תשמישך אסורה עלי קשה מאי שנא דבשאיני משמשך כתב (שם פ"ג ה"י) דהוי דבר שאין בו ממש, משום דהוי כאומר שימושי אסור עליך דהוי דבר שאין בו ממש. וכי אמר תשמישי עליך או תשמישך עלי אמאי הוי נדר. הלא מפורש כתב שם דבדיבורי או הילוכי או שימושי עליך קרבן הוי דבר שאין בו ממש, ואינו אסור אלא פי לדיבורי ורגלי להילוך, והוא הדין פי מלדבר ורגלי (מלהילוך) [מלהלוך]. ואפשר פי מדבר גם כן סגי, וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל בדעתו, והכי משמע בפירוש המשנה שלו, ואם כן בתשמישי עליך הוי דבר שאין בו ממש, וכן ישיבת סוכה גם כן מי עדיף משימושי עליך או שימושך עלי.
והא לא תיקשי במה שכתב (שם פי"ב ה"ו) דלא בעינן דוקא יקדשו ידי לעושיהן אלא מעשה ידיה גם כן יכולה להקדיש. ובפ"ג (ה"י) כתב דעשייתו אינו יכול לאסור. דיש לחלק, דעשייתו הוי דבר שאין בו ממש, דכח הפועל אין בו ממש. אבל מעשה ידיה דהיא הפעולה יכולה להקדיש, אלא דהוי דבר שלא בא לעולם. וכבר האריך הר"ן ז"ל בזה לקמן, וצריך לומר דדוקא דיבורי והילוכי קרבן או שימושי הוא דהוי דבר שאין בו ממש. אבל כשהוא אומר דיבורי והילוכי ושימושי עליך קרבן שאני, דקמכוין לגופו לעשותו קרבן לדברים אלו. ועדיין צ"ע.
והנה לפי דברי האומרים דנדר דרך איסור בעלמא הוא נדר גמור. וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל גם כן. אם כן בכה"ג מנ"ל דאינו חל על דבר שאין בו ממש. דבשלמא להתפיסו בקרבן אתי שפיר דאין על מה שיחול הקדושה כיון שאין בו ממש. אבל דרך איסור בעלמא למה לא יוכל לאסור על עצמו כל דבר. וצריך לומר דדרך איסור גם כן צריך שיהיה ממש בדבר הנאסר, דאי לאו הכי על מי יחול האיסור. ואין הלכה זו ברורה אצלי עדיין.
בא"ד הקשה הר"ן ז"ל כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי אמאי יאסר. הא אינה בכלל הנאה כלל, ולא עדיף מאם הקדיש הסוכה לגמרי דמותר לישב בה, כיון דאין זה בכלל הנאה. והכי נמי נהי דאסר סוכתו עליו כקרבן למה יאסר בישיבה. ותירץ בשם התוס' ז"ל כיון שאסר עליו הישיבה בפירוש יכול להקדיש גם לזה. אף על גב דבסתם הקדש היה מותר לישב בה. אבל היכא דאסר בפירוש אפילו דבר שאין בו הנאה חל הנדר. ולפי זה איכא לאשכוחי בדבר מצוה גם כן חומר בשבועה מבנדר. דהיכא דנשבע סתם שלא לישב בסוכה השבועה חלה בכולל על ידי שאר ימות השנה, ובנדר אינו נאסר כלל, דלשאר ימות השנה קמכוין. דישיבתה הנאה היא ולא מצוה. אבל ימות החג לא נאסר כלל, כיון דמצוה היא ולא הנאה. וי"ל דעל כרחך אין בישיבת סוכה הנאה אפילו בשאר ימות השנה, דאם היה בה הנאה אפילו אם מצוה גם כן היא לא נתבטלה הנאתה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל. וכיון (שאמר) [שאסר] ישיבתה נאסר בימות החג גם כן, אלא דלא מסתבר לומר דישיבת סוכה לאו הנאה היא כלל, ואטו אם הקדיש הסוכה מותר לישב בכולה. וכן מוכח בירושלמי בשמעתין (פ"ב ה"ב) דמייתי ראיה דנדר חל על הדבר מצוה שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. וכבר הבאתי לעיל דברי התוס' בר"ה (כ"ח ע"א ד"ה המודר) דמספקא להו בתקיעת שופר עלי קונם אם נאסר. ושמא דוקא בישיבת סוכה דיש בה הנאה הוא דמיתסר. אבל בתקיעת שופר דבלא המצוה אין בו הנאה כלל אפשר דלא מיתסר, וכקושייתם כאן. ולא אבין דבריהם ז"ל, דהא תנן נמי תפילין שאני מניח, ובהנחת תפילין גם כן אין בהן שום הנאה אם לא המצוה, ואפילו הכי נאסר. ואפשר כוונתם ז"ל דהיכא דנתכוין לשיר שפיר יש בו הנאה. וכי קאמר תקיעת שופר עלי לשיר קמכוין. אבל למצוה מותר, דאין בזה הנאה, כיון דלא מכוין לשיר, אבל בישיבת סוכה בכל גוונא יש בה הנאה, ומשום הכי נאסר גם בישיבה של מצוה.
ולפי זה על כרחך סבירא ליה כדברי הרשב"א ז"ל דגם במצוה דאית בה הנאת הגוף גם כן איתמר כללא דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומ"מ לא הוי להו לחלק סתמא בין סוכה לשופר, דודאי בשופר נמי אם אמר תקיעת שופר של מצוה עלי אסור כמו בתפילין, ועיין שם בר"ה (ז' ע"א וע"ב בדפי הרי"ף) דנחלקו בעל המאור והר"ן ז"ל במצוה של דבריהם אי גם בזה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו. בעל המאור ז"ל סבירא ליה דבמצות דרבנן לא אמרינן דלאו ליהנות ניתנו, והר"ן ז"ל חולק עליו שם דמ"מ מצוה היא. ונראה דמחלוקתן תליא בהא. דבעל המאור ז"ל סבירא ליה דתקיעת שופר גם כן קצת הנאה היא, ותקיעה של מצוה דוקא הוא דשרינן משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומבטלה הנאתה דרשות. ואם כן דוקא תקיעה של מצוה דאורייתא הוא דשרי. אבל מצוה דרבנן אינה מבטלת הנאתה ואסור כמו תקיעה של רשות. והר"ן ז"ל סבירא ליה דליכא הנאה כלל בתקיעת שופר אם אינו מכוין לשיר. ובזה לא נאסר כלל. אלא דסלקא דעתך דמצוה גם כן הנאה היא, קמ"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואם כן הוא הדין דמצוה דרבנן לא חשיבא הנאה, וכ"ש הוא, ועיין בשער המלך בהלכות לולב שהאריך בזה. והרשב"א ז"ל הקשה גם כן קושיית הר"ן ז"ל, והביא תירוץ התוס' הנ"ל. ומשמע מדבריו דסברת התוס' זו הכל אחד עם מש"כ לענין דבר שאין בו ממש. דכל שהוא מזכיר שם החפץ חל שפיר, והכי נמי דכוותיה. אף על גב דאין לאסור המצוה מחמת איסור חפצא כיון דליכא הנאה, מכל מקום כיון שהזכיר החפץ לאסור גם בזה חל בל יחל שפיר. ולא הבנתי, דמה ענין זה לזה. ומדברי הר"ן ז"ל נמי נראה דלאו דברים אחדים הם, והך סברא לחוד והך סברא לחוד, ודו"ק.
והקשה הרשב"א ז"ל בשמעתין בהא דנדר חל על דבר מצוה ליתי עשה דמצוה ולידחי לא תעשה דבל יחל. ותי' דהוי עשה ולא תעשה, ככל היוצא מפיו יעשה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ואין זה מספיק, דהא בריש יבמות (ה' ע"א) משמע דעשה השוה בכל דוחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, וקונם הוא איסור שאינו שוה בכל, אלא על הנודר לבד הוא האיסור. ונהי דיש לומר דזה דומה לנזיר דלא מיקרי אינו שוה בכל, כמבואר בד' מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם בריש יבמות. וכמו שכתבתי שם בחי'. אכתי תיקשי הא ישנו בשאלה. וגבי נזיר נמי נדחית עשה ולא תעשה שלו מטעם דישנו בשאלה, כדאמרינן התם. אבל לא הבנתי קושיתו, דהא משמע בגמרא דמקרא דידור נדר לה' יליף דחל על דבר מצוה. וצריך לומר דמשמע ליה דלמסקנא מסברא ידעינן דנדרים חל על דבר מצוה, כיון דאסר חפצא עליה. והמצוה בטילה מאליה. וכן משמע בירושלמי (פ"ב ה"ב) דמייתי מסברא דנדר חל על דבר מצוה, שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. אלא דנראה דזה אינו אלא לאביי דסבירא ליה דמצוה הנאה מיקרי, שפיר י"ל דמסברא אית לן דחלין על דבר מצוה. אלא לרבא דמיירי דאסר עליו המצוה בפירוש. אם כן ליכא למילף מסברא דאדם מקדיש סוכתו לשמים. ועל כרחך מקרא דכי ידור נדר לה' הוא דילפינן. וגבי נזיר גופא מצינו (נזיר ג' ע"ב) יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. ולא דחי עשה ולא תעשה. ואין כאן מקומו. ושם יתבאר בעז"ה.
אך לפי זה יקשה שמעתא דריש יבמות (ה' ע"א) הא דלא ילפינן מנזיר דעשה דוחה לא תעשה ועשה משום דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה. תיפוק ליה דמנדרים איכא למילף איפכא, דאפילו עשה ולא תעשה דישנו בשאלה גם כן אינה נדחית. וממה נפשך סתרי אהדדי שמעתא דיבמות עם שמעתין, דאי מקרא ילפינן. אם כן מאי פריך התם. ואי מסברא תיקשי איפכא, אמאי אינו דוחה עשה ולא תעשה דישנו בשאלה. ונראה לומר דאפילו אי מסברא שמעינן דנדרים חלין על דבר מצוה לא תיקשי לידחי העשה את לא תעשה ועשה. כיון דעל כרחך לא נדר אלא לזמן מצוה לחוד, כמו מצה בליל פסח וסוכה בימות החג. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ג ה"ו). ואם כן אי נימא דהעשה ידחה העשה ולא תעשה אם כן יצאו דבריו לבטלה ולא חלין כלל. ולבטל לגמרי העשה ולא תעשה לא שמענו דיש כזאת בכח העשה. אלא דאם כן בהקדיש סוכתו לשמים ליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה, דהא ההקדש חל. אלא דבחג העשה דוחה הל"ת. על כן נראה יותר דמקרא יליף לה. ובאמת שמעינן מינה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה שישנן בשאלה. ועיין מה שכתבתי שם בחי' ליבמות. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נזירות (הט"ו). ועיין בשער המלך שהאריך בזה עיין שם.
והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב דמשום הכי נדרים חלין על דבר מצוה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, כמו אכילת טבל והקדש דהוי מצוה הבאה בעבירה. ובאמת גם באלו יש להקשות ליתי עשה ולידחי לא תעשה. וכבר האריכו בזה המפרשים. ובחבורו (ה' נדרים פ"ג ה"ח) כתב ז"ל כשתתבונן בכתובים כו'. דבנדר כתיב ככל היוצא מפיו יעשה, בין רשות בין מצוה. ובשבועה כתיב להרע או להיטיב, היינו רשות דוקא. מדבריו ז"ל נראה גם כן דעיקר הדבר מסברא הוא דשמעינן. אלא דיש לזה סמך במקרא. ומה שהביא מלהרע או להיטיב הא בגמ' (י"ז ע"א) מסקינן דמהתם לא שמעינן אלא למעוטי מקרבן. ולאיפטורי מלאו מלא יחל דברו הוא דילפינן לה. והוא ז"ל לא הביא הך דרשא כלל. ומה שכתב לענין מככל היוצא מפיו, בירושלמי (פ"ב ה"ב) משמע איפכא, דר' ישמעאל יליף מינה דאפילו במזיד אין שבועה חלה על דבר מצוה, שנאמר ככל היוצא מפיו, ולא היוצא מפי שמים. עיין שם.
דף יז.
גמרא חד למיפטריה מקרבן וחד למיפטריה מלאו דשבועה. יש לדקדק כיון דאימעוט מלאו דשבועה למה לי קרא לקרבן, הא לא חלה השבועה כלל. ולפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בשבועות פ"ג (י"ב בדפי הרי"ף) דבכולל חל שבועה על האיסור לענין לאו אבל לא לענין קרבן. אם כן יש לפרש דהכי קאמר, חד קרא למיפטריה מקרבן. היינו אפילו בכולל. וחד למיפטריה מלאו היינו שלא בכולל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ה הי"ח) נראה דבכולל חייב אפילו בקרבן. ועיין בזה במאור ובמלחמות שם באורך כל פרטי נדרים ושבועות בקיום מצוה או בביטולן. ועיין ברא"ש ובר"ן ז"ל לעיל (ח' גבי האומר אשנה פרק אחד.
אך את זה לבד נראה לענ"ד דטעמיה דהירושלמי בשבועה שלא אוכל מצה ושלא אשב בצל לאו משום כולל הוא, דהיכן מצינו דבכולל חל על ביטול מצוה. אלא גם זה מסברא פשיטא להו כמו בנדרים דחלין על דבר מצוה משום דהקדש חל על החפץ. והמצוה ממילא נדחית. מה שאין כן בשבועה דאין לה מקום לחול, כיון דמצווה ועומד. והיינו דוקא אם נשבע לבטל מצוה. אבל זה שנשבע שלא יאכל מצה או שלא ישב בצל הרי יש מקום לשבועתו לחול עליו בדבר הרשות. וכיון דחלה השבועה עליו המצוה ממילא נדחית. ואין זה בכלל נשבע לבטל מצוה. וכבר נתבארו דברים אלו בארוכה בדברי הראשונים ז"ל, יעזרני ה' עוד לבאר בזה במכילתין ובמס' נזיר כאשר עם לבבי.
ר"ן בד"ה כיון דאמר הריני נזיר. ע"ש שפירש דהש"ס פריך דבחד אם אוכל איכא לאשכוחי שתי נזירות על ידי התראות חלוקות, כמו לענין שבועה דלוקה שתים בהתראות חלוקות. ומשני דתנא איידי דגבי שבועה איצטריך למתני שלא אוכל בכפילא תני נמי גבי נדרים הכי. ואין לדקדק למאי דסלקא דעתך דליתני חד אם אוכל, ויש נדר בתוך נדר היינו על ידי התראות חלוקות. דאם כן כה"ג בשבועה גם כן לוקה שתים. דז"א, דבשבועות הא דלוקה ב' הכל משום שבועה אחת, אלא דהתראות מחלקות, כמו בכל איסורין. אבל בנזירות הרי הוא נזיר שתים. ומה לי אם אמר ב' פעמים אם אוכל או פעם אחת ואכל בשני התראות, ובין בזה בין בזה שמעינן דיש נדר בתוך נדר, דהנזירות השניה חלה עליו גם כן למנותה אחר כך. וכמו שכתב הר"ן ז"ל. אלא דלדידי מספקא לי האי דינא דהתראות מחלקות לענין זה. ומאי ענין התראה לכאן. בשלמא לענין מלקות בלא התראה חלוקה אין לחייבו שתים. כיון דלא התרו בו על כזית הב', ומשום התראה ראשונה אין לחייבו אלא מלקות אחת. וכן לענין קרבן, כבהעלם אחת. אבל הכא מנ"ל לחייבו תרתי על ידי התראות. כיון דלא אמר אלא פעם אחת הריני נזיר חדא נזירות קבל עליו ולא שתים. ואחר שאכל פעם אחת והרי הוא נזיר יכול לאכול אחר כך אפילו מאה פעמים.
אמר רב הונא לא שנו אלא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, דמגו דמתוסף חד יומא חל נזירות על נזירות. אבל הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא. ושמואל אמר דאפילו כה"ג חייל. ויש לדקדק אמאי לא ניחא להו לאוקמי מתניתין כדקתני שלא הזכיר זמן כלל, אלא הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל. ויש לומר דעל כרחך יש נדר בתוך נדר פירוש דהנדר השני חל עליו בשעה שהנדר הראשון כבר הוא עליו. ובהאי גוונא דתני במתניתין הא שניהם חלין כאחד בשעה שהוא אוכל, דקודם שאכל עדיין לא חלו שניהם. ומשום הכי על כרחך צריך לאוקמי דהזכיר זמן בשניהם, ונדר הראשון חל תחלה, ואחר כך השני על הראשון. והרא"ש ז"ל כתב בשמעתין דאפילו אמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל הוי כמו קיבל עליו ב' נזירות בבת אחת. אף על גב דבכה"ג צריך עיון דמנ"ל דהריני נזיר הראשון נתלה גם כן בתנאי אכילה, דלמא נזירות בלא תנאי קאמר. ונזירות השניה הוא דתלה באכילה. ואפשר דכוונת הרא"ש ז"ל גם כן לגוונא דמתניתין, דאמר ב' פעמים אם אוכל. וברייתא דלקמן הוא דמוקמינן לה בהאי גוונא, דהתם תני לישנא דנזירות חל על נזירות. אבל במתני' דתנן לישנא דנדר בתוך נדר משמע דהראשון חל תחלה.
ואכתי קשה אמאי לא מוקים מתניתין באומר הריני נזיר הריני נזיר סתם, דהראשון חל מיד והשני חל אחר כך, וצריך למנות ב' נזירות, דבכה"ג נראה דמודה רב הונא. וי"ל דבכה"ג לאו חומר הוא בנדר לרבא, דאמר (להלן י"ח ע"א) בשבועה נמי אי משכח רווחא חיילא, והכא דלא הזכיר זמן באמת אין הנדר השני חל כלל, אלא דאחר מנינו של ראשון משכח השני רווחא וחייל. אבל באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום בזה לא אמרינן לאשכוחי רווחא אחר כלות נזירות הראשונה, כיון דהיום קיבל עליו. וסבירא ליה לרב הונא כיון דהיום לא חיילא גם לאחר נזירות הראשונה לא חיילא. אם לא בנשאל על הראשונה דהשניה עלתה לו. ומשמע קצת דדוקא קאמר הריני נזיר היום והריני נזיר היום. בהא הוא דסבירא ליה לרב הונא דהשניה לא חיילא. אבל אמר הריני נזיר הריני נזיר היום י"ל דרב הונא גם כן מודה דשניהם חלין, דמאי דקאמר בראשונה הריני נזיר דעתו לאחר זמן, כיון דבתר הכי אמר הריני נזיר היום. וזה צ"ע.
ורב הונא מוקי למתניתין בהריני נזיר היום והריני נזיר למחר. ובזה סבירא ליה דחייל. מגו דמתוסף חד יומא. ואמרינן בגמ' לקמן דלהא לא צריך קרא, אלא מסברא קים ליה כיון דמיתוסף חד יומא בנזירות. וממילא אין נזירות ליום אחד, והוי נזיר שלשים. כן פי' הר"ן ז"ל. וצריך לדקדק אמאי לא יחול הנזירות שניה לגמרי על הנזירות הראשונה על ידי כולל ביום שניתוסף, ולמה ימנה שתים. ונהי דלרב הונא לא תיקשי, דאיהו סבירא ליה דבשבועה גם כן לא חייל בכולל כדמסקינן. אבל לדידן דקיי"ל גבי שבועה דחייל בכולל אם כן הכי נמי יחול בכולל. ומנין הכ"ט יעלה לו לשתיהן. ובגמ' (להלן ע"ב) אמרינן דמה שאין כן בשבועות לרב הונא הוא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, דלרב הונא לא חייל. ובשבועה זו איכא תרתי גוונא, או שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים כל חד לחודיה. ורבא סבירא ליה דבכה"ג חל גם אתאנים מטעם איסור כולל, מגו דחל על ענבים חייל נמי על תאנים. וגוונא אחריתי שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת, דאין זה ענין לאיסור כולל דעלמא כיון דאי אפשר לחול על ענבים אם לא בצירוף תאנים. ורש"י ז"ל בשבועות (כ"ח ע"ב ד"ה כמר) סבירא ליה דבכה"ג לא חייל השניה כלל, דהוי כמו שבועה שלא אוכל תשע ועשר דאינו חייב אלא אחת. והתוס' ז"ל שם (ד"ה שבועה) כתבו ליישב דהיכא דאמר ט' אלו. ואחר כך אמר עשר חייל שפיר. והוא הדין בתאנים וענבים. והריני נזיר היום והריני נזיר למחר להא דמיא, דיום ל"א לא היה בכלל האיסור הראשון.
וכתב הר"ן ז"ל (ע"ב ד"ה תנן) דהכא על כרחך בהאי גוונא מיירי. דאי בתאנים לחודייהו וענבים לחודייהו הא אין חילוק בין נדר לשבועה, דהכי נמי לא חל על הימים הראשונים כמו בשבועה. ועל התאנים ועל הענבים גם בשבועה חייל. אלא ודאי בתאנים וענבים כאחת קאמר. והרא"ש ז"ל (ד"ה והאמר רבא) הביא ב' הגרסאות בזה. ולגירסא קמייתא צריך לומר דרב הונא לית ליה איסור כולל באיסור הבא מעצמו. ולגירסא השניה אין צריך לומר כן, אלא דוקא בכה"ג פליג בתאנים וענבים כאחת. וסבירא ליה דהוי כמו תשע ועשר, על כל פנים לדידן דקיי"ל דבשבועה חל בכל הני גווני. אם כן בנזירות אמאי לא יחול אהדדי ויהיה חייב שתים. וצ"ע בזה בנזיר דף י"ג (ע"ב) בבעיא דרבא הריני נזיר לאחר כ' יום. ומעכשיו נזיר. ושם אבאר יותר כאשר יעזרני ה'.
ולענין מה שחילקו התוס' ז"ל (שבועות שם) בין תשע ועשר סתם לתשע אלו. דבט' אלו ואחר כך עשר חייל. קשיא לי מדברי הירושלמי בשמעתין (פ"ב ה"ג) דמייתי הא דעיפא ואבימי בהאי לישנא, היו לפניו חמשה ככרות, ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר שתים אלו ושלש אלו כו', אינו חייב אלא אחת. אלמא דאפילו אמר תחלה ככר זה ואחר כך הוסיף עליו ככר שני לא חייל, והוי דומיא דתאנים וענבים. ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שבועות (הי"ד - ט"ו). ונראה לי שפירש בהא דרבה באנפי אחריתי, דודאי גם רבה מודה דאתאנים לא חיילא שבועה אחריתי כיון דכבר מושבע עליהם. אלא דאענבים חייל, ואסור לאכול גם ענבים בצירוף תאנים. וקמ"ל רבא דאם הפריש קרבן על התאנים תו לא יתחייב בקרבן אפילו אם אכל ענבים, משום דהוי חצי שיעור, דלא נאסר בענבים אלא בצירוף התאנים. וכן אם נשבע תחלה שלא יאכל עשר, ואחר כך נשבע שלא יאכל עשר ותשע. ואכל עשר והפריש קרבן, ואחר כך אכל גם תשע, הרי התשע חצי שיעור. ולפי זה אין צריך לחלק כמו שכתבו התוס' ז"ל. ועיין במפרשי דבריו ז"ל. ואתי שפיר נמי הא דאינו חייב שתים בכ"ט יום, דאפילו לדידן לא חיילי אהדדי, אלא אענבים לחוד הוא דחייל, דומיא דנזירות דחייל על יום ל"א. וממילא הוי נזיר שלשים. ורב הונא לא סבירא ליה הא דרבה, ואענבים נמי לא חיילי.
והנה למאי דקיי"ל כרבה על כרחך צריך לאוקמי מתניתין בהריני נזיר היום והריני נזיר היום וכשמואל, ולא מצאתי האי דינא בדברי הרמב"ם ז"ל. לא הריני נזיר היום הריני נזיר למחר ולא הריני נזיר היום הריני נזיר היום. דבפ"ג (מהלכות נזירות הלכה י"ט) כתב כלישנא דמתניתין הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל. ובפ"ג מהלכות נדרים (ה"א - ב') (ושבועות) כתב החילוקים שבין נדרים ושבועות, וחד מינייהו דיש נדר בתוך נדר, היינו שיחול נדר על נדר, כגון שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו, הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה, חייב על כל אחת ואחת. והיינו בחד גוונא דתנן במתניתין הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל. וכל פלוגתייהו דרב הונא ושמואל בהריני נזיר היום הריני נזיר היום לא מצאתי בו. לבד זאת מצאתי בפ"ג מהלכות נזירות הלכה יו"ד שכתב מי שנזר ב' נזירות, בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו, כגון שאמר הריני נזיר יום הריני נזיר יום, ומנה את הראשונה והפריש קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה עלתה לו ראשונה בשנייה. ודבריו ז"ל צריכין ביאור דהאי לישנא דהריני נזיר יום הריני נזיר יום אינו מובן, ועל כרחך צריך להגיה בדבריו ז"ל או הריני נזיר שלשים יום הריני נזיר שלשים יום. ובזה כ"ע מודים דחייב ב' נזירות, וכמ"ש לעיל. או דצריך לומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום. ובקרבן העדה פ"ג דשבועות העתיק לשונו ז"ל הריני נזיר שלשים יום. ואם כן לא הוזכר כלל דין הריני נזיר היום הריני נזיר היום. אלא דלענין זה דנשאל על הראשונה לכ"ע אפילו בהריני נזיר היום הריני נזיר היום גם כן עלתה שניה בראשונה דאפילו בשבועה גם כן סבירא ליה כרבא (ה' שבועות פ"ו הי"ז) דאם נשאל על הראשונה כו'. על כן נראה יותר להגיה הריני נזיר היום הריני נזיר היום. ואכתי לא שמעינן מינה דחיילא השניה. ואפשר הוי דומיא דשבועה, דאע"ג דלא חיילא אחר כך מכל מקום אם נשאל על הראשונה כו'. אבל ממ"ש שם בסוף דבריו שהרי אין השניה חלה אלא לאחר הראשונה משמע דמיירי בגוונא דשני הנזירות חלין זה אחר זה. ואם כן מבואר הדבר דסבירא ליה בהריני נזיר היום הריני נזיר היום גם כן חיילין שתיהן וכשמואל. ומ"מ צ"ע אמאי לא ביאר האי דינא בפירוש דנזירות חלוק מנדרים בזה דחלין זע"ז, ולמה כלליה מיכלל.
ובירושלמי (פ"ג דנזיר הלכה ב') מייתי נמי להא דבשני נזירות ונשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה. וקאמר התם מה אנן קיימין, אם באומר הריני נזיר שתים, נדר שבטל מחציתו בטל כולו. אם באומר הריני נזיר שלשים יום אלו ושלשים יום אלו לא בדא עלת לו שניה בראשונה. ועל כרחך צריך לפרש השלשים יום אלו היינו אחרים, וכמו שפירש הקרבן העדה, דאי בחד שלשים קאמר אמאי לא בדא עלת כו', אלא כינן קיימין באומר הריני נזיר ונזיר, ומדלא מוקי לה בהריני נזיר היום והיום משמע דסבירא ליה דבכה"ג לא חייל כלל. ומסתמא דהש"ס בסוף שמעתין נמי משמע דסבירא ליה בהריני נזיר היום והיום דלא חיילא השניה. מדמוקי לה כגון שקיבל עליו שני נזירות בבת אחת דוקא, וכמו שכתב הר"ן ז"ל.
והנה גם בזה נחלקו הירושלמי עם הש"ס דילן, במה דסבירא ליה להירושלמי באומר הריני נזיר שתים ונשאל על אחד מהם הוי נזיר שבטל מקצתו בטל כולו. ובש"ס דילן מוקי לה בקיבל עליו שני נזירות בבת אחת. וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל שם בשבועות דף כ"ח הא הוי נדר שהותר מקצתו, ע"ש מה שתירץ, ולא הביא דברי הירושלמי, וכבר תמה הקרבן העדה בזה (בנזיר בשירי קרבן י"ב ע"א). ולפי מה שכתב הרא"ש ז"ל דשני נזירות בבת אחת היינו הריני נזיר ונזיר אם אוכל ככר זה אתי שפיר קצת, דבזה לא שייך נדר שהותר מקצתו, כיון דאמר שני פעמים הריני נזיר. אבל כבר כתבתי לעיל דלשון הרא"ש צ"ע. והוי דומיא דהריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן (לעיל י"ג ע"ב), דנזירות הראשונה חלה עליו מיד ונזירות שניה חלה כשיהיה לו בן, והכי נמי נזירות ראשונה חל מיד, והשניה כשיאכל, והוי מילתא דפשיטא. ועוד דבכה"ג בשבועה גם כן חל שבועה על שבועה, כדאיתא בירושלמי בשמעתין (פ"ב ה"ג) שבועה שבועה שלא אוכל חייב שתים ע"ש. ועל כרחך צריך לומר דלשיטת הש"ס דילן אין זה בכלל נדר שהותר מקצתו כו', וכמו שכתב הריב"ם ז"ל (שבועות כ"ז ע"ב תוד"ה הכי השתא). ועיין בזה בתוס' נזיר דף ה' ע"ב בדבור המתחיל שהנזירות חל על נזירות.
ולמאי דכתיבנא בהריני נזיר הריני נזיר לכ"ע חייב שני נזירות. נראה דהוא הדין בשבועה כה"ג שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום שבועה שלא אוכל עשרים יום הם שני שבועות, ואסור באכילת בשר ארבעים יום, וכן אם אמר שבועה שלא אוכל עשרים יום וחזר ואמר כ"ב יום אסור מ"ב יום, כיון דאפילו בנזירות אין חלין זה על זה כל שכן בשבועה דאין ימים הראשונים עולים לשבועה שניה. אלא דאמר בפירוש זמן אחד לשני השבועות השניה לא חיילא כלל, אבל כשלא הזכיר זמן הרי הן שני שבועות זה אחר זה.
אבל אי נימא דבהריני נזיר והריני נזיר גם כן פליגי רב הונא ושמואל, ולרב הונא לא חייל כלל השניה, ולשמואל חייל השניה גם כן, כדיליף מקרא דנזיר להזיר, אם כן בשבועות כה"ג השניה לא חיילא כלל, דליכא למימר כיון דמשכח רווחא חייל, דאם כן קרא בנזירות ל"ל. ומדברי הטור ז"ל (ביו"ד) בסימן רל"ט (ד"ה ויש עוד) נראה דסבירא ליה דרב הונא ושמואל פליגי בהריני נזיר הריני נזיר מדלא כתב בפירוש הריני נזיר היום, וסבירא ליה דהריני נזיר גם כן כמי שאמר היום משמע, ואפילו הכי כתב דבשבועה בעשרים יום וכ"ב יום חייב לנהוג שני השבועות, היינו מ"ב יום. וקשה לי, דאם כן מה בין נדר לשבועה, כיון דעיקר הטעם בנזירות משום דיש מקום לחול, ובשבועות גם כן כה"ג הדין כן. ועוד דקרא לנזירות למה לי, כיון דבשבועות גם כן הדין הכי. אלא ודאי לא אמרינן דמשכח רווחא לאחר זמן, וכמו שכתבתי לעיל לענין הריני נזיר היום, וכן הריני נזיר סתם לשיטת הטור ז"ל דבזה פליגי רב הונא ושמואל, ובנזירות מקרא הוא דילפינן. אבל בשבועה השניה לא חיילא כלל.
ובאמת לשון הטור ז"ל צ"ע, אמאי לא כתב השבועה השניה גם כן בעשרים יום, ולמאי נפקא מינה כתב בשבועה השניה כ"ב יום. אם לא דרבותא קמ"ל דאפילו בכ"ב יום אין הראשונים עולין למנין השבועה השניה, וכמו שכתבתי לעיל גבי הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, וכבר הקשיתי לעיל לפי מאי דקיי"ל בתאנים וענבים דחיילין אמאי לא יחולו גם כן אהדדי על ידי הוספת יום אחד, ויעלו למנין. וכן יש לדקדק לענין האי דינא דהטור גבי שבועה. וראיתי להב"י ז"ל שתמה על הטור ז"ל, וכתב דדוקא גבי נזירות הוא דינהוג שני נזירות, משום דאין נזירות פחות משלשים יום. אבל בשבועה מן הדין שיעלו למנין אחד, ובכ"ב יום סגי. ומה שכתב דמשום דאין נזירות פחות משלשים יום משום הכי אין הימים הראשונים עולין למנין השניה. כבר תמה עליו הרמ"א ז"ל בד"מ דמה ענין זה לזה, דאם יעלו למנין הרי מנה נזירות שלימה. ובלאו הכי לא ידענא מה הוצרך לזה, הא בשני נזירות שוין ודאי אין עולין זה לזה, דאין השניה חלה כלל על הראשונה. ודוקא היכא דהוסיף יום אחד אז יש מקום לומר דהשניה חלה על הימים של הראשונה על ידי מגו. אבל גם זה מוכח בגמרא דאין עולין, כמו בהריני נזיר היום הריני נזיר למחר. גם מה שכתב שם זה דבר פשוט דשבועה שניה חיילא כיון דאית לה רווחא. לא הבנתי גם כן, דלשיטתו דאינו מונה אלא כ"ב יום לאו משום דמשכח רווחא הוא, אלא חלה מיד. ולשיטת הטור ז"ל אין הדבר פשוט כ"כ וכמ"ש.
וכתב שם הדרכי משה ז"ל (אות ג') עוד ואפשר דעת הרב דאין נזירות חלין זה על זה רק במוסיף יום אחד, וכדעת רב הונא. אבל לא קיי"ל הכי, אלא כשמואל דאפילו בהריני נזיר היום הריני נזיר חייב שני נזירות עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל מאי ענין פלוגתא דרב הונא ושמואל לכאן. הא מתרוייהו מוכח דאין עולין זה לזה. בין לרב הונא גבי הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, ובין לשמואל בהריני נזיר היום הריני נזיר היום, דאי עולים לא הוי צריך לשני נזירות אפילו אם הוסיף יום אחד, דכ"ט הראשונים יעלו למנין וביום ל"א ישלים נזירות השניה.
וגם דברי הגר"א ז"ל ביו"ד שם (אות כ"ז) לא זכיתי להבין, שהוא ז"ל כתב גם כן כדברי הד"מ דלא קיי"ל כרב הונא. ולשמואל אפילו הריני נזיר הריני נזיר חייב שתים. ומאי שנא כאן. ואני אומר שנא ושנא, דדוקא גבי נזירות הוא דיליף מקרא דחלין זה על זה. אבל בשבועה לא חייל כלל בכה"ג, אם לא שנחלק בין הריני נזיר היום ולהריני נזיר סתם, וכמש"ל. כללו של דבר אני בעניותי לא מצאתי מקום לחלות השבועה השניה אלא מהני תרי טעמי, או דכל שלא הזכיר זמן מפורש לכ"ע הוי שני נזירות ושני שבועות, ואם כן בכל גוונא לתרתי מכוין, ובין בעשרים יום וכ"ב יום ובין עשרים יום ועשרים יום אסור במנין שני השבועות כדעת הטור ז"ל. אבל היכא דהזכיר הזמן, כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום מהיום. וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בשר כ"ב יום מהיום. אין השבועה השניה חיילא כלל. ודוקא בנזירות הוא דחיילא כה"ג מסברא על ידי הוספת יום אחד, משום דאין נזירות פחות משלשים יום. וכמו שכתב הרא"ש והר"ן ז"ל. או מטעם שכתב הבית יוסף ז"ל דעשרים יום וכ"ב יום הוי כמו תשע ועשר דחלין זה על זה בכולל, ולפי זה אין צריך למנות אלא כ"ב יום. אבל כבר כתבתי לעיל דמהריני נזיר היום הריני נזיר למחר מוכח דלא חיילא בכה"ג. ונהי דמרב הונא אין ראיה, דאיהו לא סבירא ליה כרבה, אלא דגם לדידן לא דמי לתשע ועשר, כמ"ש הגר"א ז"ל, דדוקא התם דאסור בכל עשר שבעולם, ונאסר גם בתשע אלו על ידי כולל, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל שם. מה שאין כן הכא. אף על גב דיש לדקדק לפי זה למה ליה להש"ס למימר דרב הונא לא סבירא ליה כרבה בתאנים וענבים, אמאי לא קאמר בשבועה, שבועה שלא אוכל עשרים יום מהיום ושבועה שלא אוכל עשרים יום ממחר דלכ"ע לא חייל בכולל. והדברים עתיקים בזה. וכבר כתבתי לעיל בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולא יצאתי עדיין חובת העיון בזה, אך בזה סליקנא לפי משמעות דברי הטוש"ע דבהריני נזיר הריני נזיר סתם פליגי רב הונא ושמואל. אם כן גבי שבועה לא חיילא השניה כלל. וכבר הארכתי בזה בחידושי לנזיר בדברי הרמ"א ז"ל גם כן ובדברי המרדכי. ועיין בשלטי גבורים פ"ג (מהלכות) [ממסכת] שבועות (י"א ע"א בדפי הרי"ף) שהאריך גם כן בזה.
גמרא עלתה לו שניה בראשונה כו' אלא פשיטא כו'. והקשה הר"ן ז"ל אמאי לא משני כדרבא, אם נשאל כו' וי"ל דלא ניחא ליה להש"ס לשנויי הכי מדתני עלתה לו שניה בראשונה משמע דמחוייב הוא בשניה גם כן. דאי לאו הכי מאי נפקא מינה אי עלתה לו שניה אי לא, ומאי דהוי הוי. ובסוף שמעתין דשני הכי על כרחך צריך לומר דלענין קרבנות קאמר דעלתה לו שניה, ויכול להקריב קרבנותיו על השניה, וק"ל.
דף יח.
ומאי חומרא דשבועה כו', נדר נמי חמור שכן חל על דבר מצוה. עיין תוס' שבועות דף כ"ח בד"ה כשם שנדרי שגגות כו'. דבסוף דבריהם הקשו היכי יליף נדרים משבועות, מה לשבועה שכן אינו חל על דבר מצוה. ותירצו דלאו פרכא הוא, דבענין שאין שבועה חל על דבר מצוה בכה"ג נדר אינו חל אפילו בדבר הרשות. והוא קצת נגד הש"ס דהכא, דפריך להאי פרכא וחשיב לה חומר בנדר, והוי להו לשנויי כדשני הכא דשבועה חמורה משום דכתיב בה לא ינקה, וק"ל.
ר"ן הכא במאי עסקינן שקבל שני נזירות בבת אחת, ואיצטריך קרא שיביא שני קרבנות, ואינו מונה ששים כאחת. ולפי זה קשה היכי בעי למילף מק"ו דשבועה דאינה חלה זה על זה לנזירות, הא במנין ששים יום לא בעי קרא. וקרא אתי לחייבו שתי קרבנות, ואין זה ענין לשבועה חלה על שבועה או נזירות על נזירות. וצריך לומר כיון דבבת אחת קנדר הוה אמינא דאי אפשר שיחולו שני נזירות עליו בבת אחת, אלא כולה חדא נזירות אריכתא היא קמ"ל. והוא דחוק, ולעיל בריש מכילתין דף ג' (ע"ב) משמע דלרב הונא לא דרשינן כלל נזיר להזיר להא דנזירות חל על נזירות. ועיין ר"ן ז"ל שם, ולא מצי לאוקמי בהריני נזיר הריני נזיר למאי דכתיבנא לעיל דרב הונא מודה בה, משום דבשבועה גם כן דינא הכי, וכמו שכתב הטור ז"ל.
גמרא אם נשאל על הראשונה כו'. עיין רמב"ם ז"ל הלכות שבועות פרק ו' (הלכה י"ז) שכתב דיכול לשאול על השניה תחלה. ונחלקו עליו קצת מהראשונים ז"ל, דהא אין מתירין את הנדר עד שיחול. ונראה דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דהא דאין שבועה חל על שבועה הוא כמו אין איסור חל על איסור. וכי היכי דאפילו למ"ד אין איסור חל על איסור לא קאמרינן דליתא לשני לגמרי, אלא דאיתיה, וקוברין אותו בין רשעים גמורים. אלא דאינו חל לענין שילקה שתים, וכמו שהארכתי בזה בחידושי ליבמות פ' ארבעה אחין. הכי נמי גבי שבועה דאינה חלה על שבועה שבועה שניה גם כן ישנה. אלא דאין חל ללקות שתים, וכיון דגם השניה איתא השתא משום הכי שפיר יכול לשאול על השניה תחלה. ומטעם זה יש להסתפק בנשבע שיאכל ככר זה ואחר כך נשבע שלא יאכלנה, דהשניה שבועת שוא, אם נשאל על הראשונה אם חל השניה ונעשית שבועת ביטוי או לא. דדלמא דוקא הכא הוא דקאמר רבא אם נשאל על הראשונה כו' משום דהשניה גם כן ישנה קצת בשעת הראשונה. אבל היכא דהשניה שבועת שוא מיד אחר שיצתה השבועה מפיו תו ליתנהו בעולם. וי"ל דאפילו לאחר שאלת הראשונה לא הדרא חיילא, ועיין בש"ע (יו"ד) סימן רל"ח סעיף י"ז ובדברי הגר"א ז"ל שם ודו"ק.
וראיתי לבאר בשמעתין עיקרא דהאי מילתא דאין שבועה חלה על שבועה מנ"ל. וטעמא מאי, אי משום דילפינן מעלמא דכי היכי דאין איסור חל על איסור בכל איסורים הכי נמי בשבועה. או דיש לזה איזה קרא. ובשבועות פ"ג (כ"ז ע"א) יליף הש"ס מקרא דלהרע או להיטיב לנשבע לבטל את המצוה או לקיים דלא חיילא שבועה. ור"י בן בתירא פליג התם בנשבע לקיים. וכתבו התוס' התם (ד"ה לקיים) דע"כ לא פליג אלא בקיום מצוה, כגון סוכה ולולב, דאשכחן קרא דנשבעתי ואקיימה, אבל נשבע שלא לאכול נבילה ריב"ב גם כן מודה דלא חל, דאין איסור חל על איסור. משמע מדבריהם ז"ל דלא איצטריך קרא דלהרע או להיטיב אלא לנשבע לקיים את המצוה שהיא בקום ועשה. אבל נשבע לקיים מצוה שהיא בלא תעשה לא איצטריך קרא. ומסברא ידעינן דאין איסור חל על איסור כמו בכל התורה, ואפילו ר' יהודה בן בתירא מודה בזה.
אלא דיש לדקדק דלכאורה קרא דנשבעתי ואקיימה מיירי בין בקום ועשה ובין בלא תעשה, כדאשכחן בכמה דוכתי שנשבעין נגד יצרן, וגם זו מצוה היא כמו שכתוב (תהילים קי"ט, ק"ו) לשמור משפטי צדקך. ושמירה לא תעשה היא. והר"ן ז"ל לעיל (ח' ע"א ד"ה והלא) כתב דלדידן נמי בנשבע לקיים מצוה בקום ועשה חיילא שבועה לעבור בלאו. וכן כתב המאור ז"ל (דף ח' מדפי הרי"ף) בשבועות פרק שבועות שתים. אלא דמדברי הר"ן ז"ל משמע דלא כדברי התוס' ז"ל דמשום קרא דנשבעתי ואקיימה הוא דעדיף קיום מצוה דקום ועשה. דלדברי התוס' ז"ל מאי פריך הש"ס והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה. אדרבה הא קמ"ל רב גידל מקרא דנשבעתי ואקיימה דבקום ועשה חיילא שבועה למיקם עליה בלאו. אלא ודאי משמע מדבריו דמסברא גם כן פשיטא לן דקאי בלאו. דמלהרע או להיטיב לא אימעוט אלא מקרבן, כמ"ש התם. ולפי זה אפילו בלא תעשה נמי אמאי לא יחול שבועה לעבור בלאו לדידן. ובשמעתין משמע דלא חייל כלל. וצריך לומר דבמצות לא תעשה ודאי לא צריך קרא מטעם דאין איסור חל על איסור, ודוקא במצוה דקום ועשה הוא דאיצטריך קרא, דבזה לא שייך סברא דאין איסור חל על איסור, דעל קיום מצוה אפשר להוסיף עוד כמה אזהרות. אלא דמקרא אימעוט לה מקרבן, אבל מלאו לא אימעוט. ולא איצטריך קרא דנשבעתי ואקיימה. אבל התוס' ז"ל שם בריש מכילתין כתבו דלא חיילא שבועה כלל אפילו במצוה דקום ועשה. וצריך לומר דלשיטתם אזלי (שבועות כ"ז ע"א ד"ה לקיים) דריב"ב מקרא דנשבעתי ואקיימה הוא דסבירא ליה דשבועה חיילא על מצוה דקום ועשה. ורבנן דממעטי ליה מקרא דלהרע או להיטיב סבירא ליה דלגמרי אימעוט, אפילו מלאו בעלמא.
והתוס' ז"ל התם (כ"ז ע"א ד"ה מצוה) הקשו על ק"ו דריב"ב אם כן מהאי טעמא יחול איסור על איסור. ואי משום דילפינן מקרא דאין איסור חל על איסור אם כן נימא אין איסור חל על איסור יוכיח ע"ש. ולכאורה אין כאן קושיא למ"ש דאקרא דנשבעתי ואקיימה סמיך ריב"ב, וכיון דמקרא שמעינן ליכא למימר יוכיח. וי"ל דמכל מקום ק"ו פריכא הוא מהא דאין אין איסור חל על איסור. אבל לפי מ"ש בשיטת הר"ן ז"ל דבקום ועשה לא שייך כלל הך סברא דלא יחול זה על זה לא תיקשי קושיית התוס' ז"ל. והרמב"ן ז"ל (שבועות י"ג ע"ב בדפי הרי"ף בסוף הדיבור) במלחמות כתב גם כן דלא חיילא שבועה כלל על קיום מצות עשה, ויליף לה מלא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים (לעיל ט"ז ע"ב). וגם קיום מצוה בכלל, והיינו דווקא לת"ק דריב"ב. אבל לריב"ב על כרחך קיום מצוה לא הוי בכלל המיעוט דלא יחל דברו.
ולענין נדר לקיים המצוה בין בעשה בין בלא תעשה גם כן נחלקו בזה בעל המאור והמלחמות ז"ל (שם י"ב ע"ב) דעת הבעל המאור ז"ל דאין הנדר חל בקיום מצות לא תעשה, כמו קונם אכילת נבילה עלי, אלא בקיום מצות עשה. ולכאורה קיום מצות עשה לא אשכחן בקונם, דקונם הוא מתסר חפצא עליה, וזה לא שייך במצות עשה כמו מצה וסוכה. אם לא כמו שכתב הרא"ש ז"ל לעיל (ח' ע"א) גבי אשנה פרק זה דהוי כמו נדר צדקה, ואומר הרי עלי לשנות פרק זה, וכתב גם כן התם דלא חייל בקיום מצוה, דהא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו דוקא בביטול מצוה, כמו בישיבת סוכה עלי. אבל בקיום לא חל, בין בלא תעשה כמו אכילת נבילה עלי קונם, בין עשה, כמו אשנה פרק זה. וכן מסתבר, דעיקר טעמא דנדרים חלין על דבר מצוה לא שייך אלא בביטול מצוה, דעושה הסוכה כקרבן והמצוה ממילא בטל. אבל בקיום ליכא למימר הכי. ובנדר צדקה בהרי עלי לחוד בלאו הכי לא שייך למיחל על דבר מצוה, כמו שכתב הרא"ש ז"ל התם.
אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם) כתב דנדרים חלין על קיום מצות לא תעשה, ומפרש התם למתניתין דיש נדר בתוך נדר דבאומר קונם עלי ככר זה שני פעמים חייב שתים. ולשיטה זו אין צריך לפנים דנדר עדיף משבועה בהא. אבל מה שהביא שם ראיה לזה מקונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל. ומוקי לה בגמרא (לעיל ט"ו ע"ב) באומר הנאת תשמישך עלי, אלמא דחל אפילו על ביטול לא תעשה בשב ואל תעשה. דהא לא תעשה היא, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ומסיק התם דכ"ש בקיום לא תעשה, זה אינו מוכרח, דביטול לא תעשה דתשמיש הוי ממש דומיא דביטול עשה, משום דאסרה עליה. ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור. ומה לי עשה גרידא או לא תעשה בכה"ג, כיון דהטעם משום איסור החפץ, והמצוה ממילא בטלה. אבל בקיום לא תעשה כמו אכילת נבילה עלי, דהחפץ אסור בלאו הכי, ודאי לא חייל עליה עוד איסור הנדר, משום דאין איסור חל על איסור, ולא עדיף איסור קונם מהקדש גמור דלא הוי חייל על איסור חלב אי לאו דילפינן מקרא כדאיתא בכריתות (כ"ג ע"ב).
ולא אשכחנא גוונא לנדר שיחול על דבר איסור אלא בכה"ג שנדר שלא לאכול בשר ביום צום. דאין האיסור על החתיכה, אלא היום גורם להזהיר את האדם באכילת בשר. בזה י"ל דאם אסר בנדר שפיר חייל, דיש לנדר מקום לחול על החתיכה, דאין עליה שום איסור. וכן לענין חרישה ביום טוב, דאיסור חרישה הוא על האדם. וכי אמר קונם שדה זו לחרישה י"ל דחייל שפיר. וכמו שכתב הר"ן ז"ל הכא דמהאי טעמא חל נדר על שבועה משום דשבועה איסור גברא ונדר מוסיף איסור חפץ. ונראה מדבריו כאן דמחלק בהכי. ומייתי ראיה לזה מהירושלמי (פ"א ה"א), אלא דמהירושלמי משמע דנדרים חלין על איסור גמור כמו נבילה גם כן. וכמו שכתב הר"ן ז"ל בעצמו בשבועות פרק שבועות שתים (י"ב ע"ב בדפי הרי"ף). ועל כרחך צריך לומר דבירושלמי מפרשינן להא דיש נדר בתוך נדר כפשטיה, דנדר חל על נדר, וכדברי היש מפרשים, וכדילפינן מקרא דנזיר להזיר שהנזירות חל על נזירות.
וראיתי להר"ן ז"ל שכתב התם דאפילו לשיטה זו אין ראיה שיחול הנדר על איסור הבא מאליו כמו נבילה, דעל כרחך לא מרבינן אלא באיסור הבא מעצמו. עוד כתב התם דאפילו לריב"ב דסבירא ליה דשבועה חלה על דבר מצוה היינו דוקא שבועה שנתחדש בה קרבן, אבל בנדר דאין בו שום חידוש אין איסור נדר חל על איסור אחר. נראה מדבריו דריב"ב פליג אפילו בנשבע לקיים מצות לא תעשה שלא לאכול נבילה, ודלא כמו שכתבו התוס' ז"ל, ואם כן לדידן נמי בנשבע על האיסור לקיימו קאי בלאו, כמו שכתבתי לעיל לענין לקיים את המצוה. ובמכות (כ"ב ע"א) מוכח דלא חיילא שבועה כלל. וי"ל כיון דקרבן ליכא ואין בה שום חידוש אין איסור חל על איסור ללאו גרידא. אבל מה שכתב לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו לפי זה ודאי תיקשי מנ"ל דאין שבועה חלה על שבועה ללאו. נהי דמקרבן אימעוט לה מלהרע או להיטיב אבל ללאו אמאי לא נילף בק"ו מנדרים דנדר חל על נדר, כל שכן שבועה דחמורה דשבועה חלה על שבועה, ומהיכא פשיטא ליה דאין שבועה חלה על שבועה.
ובירושלמי משמע דלאו כ"ע מודים בהא דנדרים חלין על האיסורין. וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם) הא דהריני נזיר מיין של ערלה (נזיר פ"א ה"ב) דחד מאן דאמר מוקי לה בפלוגתא דר"ש ורבנן. ואידך מחלק בין נדרים לשבועות. משמע דמאן דמוקי לה בפלוגתא לא סבירא ליה לחלק בין נדרים לשבועות. אלא דיש לומר דמאן דמוקי לה בפלוגתא סבירא ליה דנזירות לא דמיא לנדרים בהא. דנזירות לא מתסר חפצא הוא, אלא איסור גברא, ומשום הכי סבירא ליה דדמי לשבועות. אבל ז"א, דע"כ עיקר האי מילתא דנדרים חלין על האיסורין מנזיר להזיר שמעינן דנזירות חל על נזירות. ואם כן אין לחלק בין נזירות לנדר, ואפילו תימא דמסברא בעלמא סבירא ליה הכי כיון דחייל על ביטול מצוה כל שכן על קיום מצוה. לפי זה גם כן אין לחלק בין נדר לנזירות, דהא נזירות נמי חלין על דבר מצוה, כדילפינן (נזיר ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. ועיין מה שכתבו התוס' ז"ל התם בנזיר. אבל כבר כתבתי לעיל דאין לדמות חלות הנדר על דבר מצוה לחלות על האיסור. והיותר קשה לי על דעה זו דנדרים חלין על דבר איסור מהקדש עצמו, דאינו חל על איסור אחר אלא על ידי כולל או על ידי מוסיף, כדאיתא להדיא בכריתות (כ"ג ע"ב).
ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דשבועה לא חיילא על קיום מצוה בין בעשה בין בלא תעשה כמבואר בדבריו בפ"ה מהלכות שבועות (הלכה ט"ז). אלא דגם משום שבועת שוא אינו לוקה, משום דשרי לזרוזי נפשיה בקיום מצוה בין בעשה בין בלא תעשה. ומה שכתב שם הלכה ט"ז דלוקה משום שבועת שוא ע"כ אהכאת חבירו קאי, דעל קיום מצות עשה פשיטא דאינו לוקה משום שבועת שוא. וכדרב גידל (לעיל ח' ע"א) מנין שנשבעין לקיים את המצוה. ועיין מה שכתב הקרבן העדה בנזיר (דף ב' ע"ב) [בשירי קרבן ג' ע"א] בד"ה אבל בפורט, דבריו אינן מובנים. ועיין תוס' שבועות דף כ' ע"ב בד"ה דכי לא נדר בסוף דבריהם שכתבו ומיהו לריב"ב כו', דנראה קצת כסותרים לדבריו שהבאתי לעיל דריב"ב מודה בנשבע לקיים מצות לא תעשה, וגם דלא כדברי הר"ן ז"ל שכתב דדוקא גבי שבועה הוא דסבירא ליה לריב"ב דחייל, משום שנתחדש בה קרבן.
ועיין בש"ע (יו"ד) סימן רל"ט (סעיף ט"ו) שכתב י"א דאם אמר שני פעמים קונם עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת. ולא הבנתי למה כתב הדבר בסתימות, דהא זה תליא בפלוגתא זו אי נדרים חלין על דבר איסור. דלמאן דסבירא ליה דחלין כ"ש בשני פעמים קונם דחל זה על זה. והרא"ש ז"ל בשבועות (פ"ג סימן ג') כתב גם כן בסתם דנדר חל על מצוה גם בקיומה. ולא כתב כן לעיל (ח' ע"א) גבי אשנה פרק זה, ע"ש בפירושו. ויש לחלק כמש"ל דבדבר איסור שהוא חל על האדם ולא על החפץ, כמו איסור אכילה ביום צום, יכול להוסיף עליו איסור בנדר גם כן. וכמו שכתב הר"ן ז"ל לענין נדר על שבועה. ומה שהקשו הראשונים ז"ל מהא דלא תנן במכות (כ"א ע"ב) גבי יש חורש תלם אחד דאמר קונם שלא אחרוש ביום טוב, ע"ש בדברי המלחמות ובדברי הר"ן ז"ל שם בשבועות. לדידי לא תיקשי כל כך. דהא כבר תנן להאי לאו דבל יחל בנזיר בבית הקברות דעבר נמי משום בל יחל, כדאיתא בריש מכילתין (ד' ע"א).
וראיתי לברר קצת דין ביטול מצוה בשבועה על ידי כולל שנחלקו בזה הראשונים ז"ל הבעל המאור והמלחמות ז"ל (שם) בשבועות (י"ב ע"ב בדפי הרי"ף). ושורש הדברים בזה הוא מדברי הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בשבועות (שם). שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה. וכן שבועה שלא אוכל מצה. וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל בשבועות (כ"ד ע"א) והקשו שם (ד"ה אלא הן) מהא דאמרינן התם לר' יוחנן דמוקי לה בכולל לא משכחת בלאו והן אלמא דאוכל נבילות אינו חל בהן אפילו בכולל. והנה בכולל כי האי לבטל המצוה יש לדקדק מנ"ל, דליכא למילף מכולל דעלמא, דהתם טעמא דאין כח לאיסור השני לחול על איסור הראשון אם לא על ידי כולל או מוסיף. אבל לבטל המצוה דלא חיילא השבועה כלל, והרי היא שבועת שוא, מנ"ל דעל ידי כולל תחול השבועה גם על ביטול מצוה, כיון דילפינן מקרא (לעיל ט"ו ע"ב) דמיחל הוא לחפצי שמים ואין כאן איסור כלל מאי מהני בזה הכולל כיון דנגד המצוה אין כאן איסור כלל. וכן נראה מפלוגתייהו דר"ש ור"י באיסור כולל (יבמות ל"ב ע"א) דאזלי לטעמייהו באין איסור חל על איסור שלא בכולל. דלר"י האיסור השני גם כן חל, אלא דאין לוקין עליו, וקוברין אותו בין רשעים גמורים. ומשום הכי בכולל חייל לגמרי. אבל ר"ש סבירא ליה דשלא בכולל אין האיסור השני חל כלל, כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין (שם) משום הכי הכולל נמי לא חייל. ואם כן הכא דאין השבועה חלה כלל לכ"ע, אפילו בכולל לא חיילא.
והתוספות ז"ל בשבועות (כ"ד ע"א ד"ה אלא הן) כתבו בזה לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה. וחילוק זה ברור הוא ומוסכם מכל הראשונים ז"ל. וכן נראה, דהא דאיצטריך למילף מקרא דאין נשבעין לבטל את המצוה, לא לביטול מצוה בקום ועשה הוא דאיצטריך. דמהיכי תיתי נימא דשבועה שלו ידחה שבועתו של הר סיני בקום ועשה. אדרבה תדחה שבועתו בשב ואל תעשה. אבל אם נשבע לבטל המצוה בשב ואל תעשה אי לאו קרא הוה אמינא דחיילא שבועתו, והמצוה תבטל בשב ואל תעשה, להכי יליף מקרא דלא חייל כלל על דבר מצוה. וכיון דבקום ועשה מסברא לא חייל הוא הדין דלא חייל אפילו בכולל. אבל בשב ואל תעשה דמקרא ילפינן דלא חייל. ומיחל הוא לחפצי שמים, לא שמעינן אלא במצוה לחוד אבל בכולל לא שמעינן, ומצינן למימר דשפיר חייל. והתוס' ז"ל שם בשבועות (ד"ה אלא כדרבא) הקשו להאי חילוקא מהא דתני בתוספתא (שבועות פ"ב ה"א) שבועה שאוכל ואכל נבילות וטריפות פטור. אלמא דאפילו בקום ועשה חל בכולל היכא דלא הזכיר האיסור בפירוש, ומשום הכי פטור, דהרי קיים שבועתו. ומשום הכי כתב הריצב"א (שם תוד"ה אלא הן) לחלק בין היכא דהזכיר האיסור אז לא חל אפילו בכולל. והיכא דקאמר סתם שאוכל או שלא אוכל הוא דחל גם על ביטול מצוה.
ולענין קום ועשה נראה עיקר דבכל גוונא לא חל. והא דתני בתוספתא טעמא אחרינא הוא. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ה ה"ה) דאפילו אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור, כיון דאחשביה לאכילתו. אבל לענין ביטול מצוה בשב ואל תעשה נראין דברי הריצב"א ז"ל דדוקא היכא דאמר סתמא שלא אוכל מצה הוא דחל גם על מצת מצוה. וכמו שכתבתי לעיל דלאו מטעם כולל הוא כשאר כולל דעלמא. אלא משום דבסתם שלא אוכל מצה דהשבועה חלה עליו ממילא דחייל גם לדבר מצוה, כמו בנדר. דמקרא ילפינן דעל דבר מצוה אין השבועה חלה כלל. אבל הכא דהשבועה חלה עליו ממילא דחל גם לדבר מצוה.
והראשונים ז"ל הקשו עוד מהא דאיתא התם בשבועות (כ"ה ע"ב) מי איתא בלא אניח. ולדברי הירושלמי הא איתא בנשבע שלא אניח שום דבר על הראש, דחל נמי לגבי תפילין. ותי' הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם י"ב ע"ב בדפי הרי"ף) דקרבן ליכא אפילו בכולל, דקרא דלהרע או להיטיב מיירי בדבר הרשות, ולענין מלקות לחוד הוא דחל בכולל. וכבר כתבתי לעיל דלשיטתו אתי שפיר הא דאיצטריך מיעוטא דלהרע או להיטיב לביטול מצוה. אף על גב דכבר שמעינן לה מלא יחל דברו דאפילו לאו אין בו. ולשיטתו ניחא, דאיצטריך לכולל דחל לענין מלקות, ומכל מקום אימעוט מקרבן. אלא דקשה לשיטתו אם כן בקיום מצוה על ידי כולל נמי ליפטור מקרבן. ומהא דשבועה שלא אוכל תאנים וענבים (לעיל י"ז ע"ב) לא משמע כן, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בשבועות (כ"ד ע"א ד"ה אלא כדרבא). והרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ה הי"ח עיין שם) כתב גם כן להדיא דחייב קרבן על ידי כולל גם בביטול מצוה, והדק"ל הא איתא בלא אניח. וכן הא דתנן (שבועות כ"ז ע"א) מה לביטול מצוה דליתא בלאו כהן, והאיתא בלאו על ידי כולל. ונהי דהא לא תיקשי, דמכל מקום פרכא איכא, דלא עשה בה לאו כהן במפרש לדבר מצוה, וליכא למילף בק"ו מדבר הרשות. אבל מהא דלא אניח תיקשי.
ועוד קשה לי מהא דאמר אביי לעיל (ט"ז ע"ב) שבועה שלא אהנה מן הסוכה השבועה לא חיילא, דהוי לבטל מצוה. והא שלא אהנה מן הסוכה כולל כל הנאות אפילו שאינן של מצוה. ומיגו דחייל אהנאה של רשות חייל נמי על דבר מצוה. ולזה י"ל כיון דעיקר הנאה של סוכה בחג הוא ישיבתה, דמצוה היא, אם כן עיקר שבועתו הוא לבטל את המצוה ולא חייל. ויש לדקדק עוד מהא דאיתא בנזיר (ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין הרשות. ומסיק (שם ד' ע"א) דאמר שבועה שאשתה, וכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נזירות פ"ז הי"א) דאמר שבועה שאשתה היום, ואחר כך אמר הריני נזיר, דחייל נזירות ואסור לשתות, ולמה לי קרא, הא בשבועה גם כן חייל כה"ג בכולל. ועיין תוספות שבועות דף כ"ה (ע"א) בד"ה חומר בנדרים שכתבו דמשום הכי לא ילפינן נדרים מנזירות משום דבנזירות איכא כולל, שאוסר כל יין עליו. וי"ל דאיצטריך קרא דלא נילף בק"ו מטומאה דהותרה בנזיר, כדאיתא התם בנזיר. והדברים ארוכים ורחבים בזה. וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל. ועיין במרדכי (פ"ב) [פ"ג סימן תשנ"ו] דשבועות, שנראה מדבריו דמנזיר הוא דילפינן לשבועות דחל בכולל.
דף יח:
משנה סתם נדרים להחמיר כו'. צריך לדקדק בטעמא דמילתא דאזלינן בזה להחמיר, דאין לומר דמספיקא אזלינן לחומרא ככל ספיקא דאורייתא, דהא משמע דהוי נדר גמור ולאו מספק. והרא"ש ז"ל כתב דסתם נודר דעתו לאיסור, כיון דלא שתק. וצריך לומר אף על גב דהוא אומר שלא נתכוין אלא למה שאמר כבשר מליח בלי שום פירוש לא לאיסור ולא להיתר, מפרשינן דבריו לחומרא לאופן האסור, כיון דיש לפרש דבריו לאיסור ולהיתר, והוא לנדר קמכוין, אזלינן בתר פירוש האיסור. והתוס' ז"ל כתבו דאמר בפירוש שנתכוין למה שהלשון משמע, וכיון שיש במשמע הלשון איסור גם כן אזלינן בתריה ולחומרא, והוי נדר גמור. ולדבריהם צריך לומר גם כן כמו שכתב הרא"ש ז"ל, כיון שנתכוין לנדור מסתמא דעתו הוא לפירוש האיסור. ולפי זה אין זה ענין כלל לספק נדר בעלמא, דהכא לאו מספיקא הוא דאזלינן לחומרא. ולקמן בגמרא יתבאר יותר בס"ד.
משנה הרי עלי כחרם כו', אם סתם אסור. והקשה הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פ"ב ה"ח) לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק (ה' ערכין פ"ו ה"א) סתם חרמים לכהנים אמאי הכא סתם אסור. ותירץ דהכא שאני, דרוצה להתפיס ודאי לאיסורא קמכוין. ובירושלמי בשמעתין (פ"ב ה"ד) מוקי להא דתנן במתניתין בגליל אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין בחרמי כהנים, דמשמע הא מכירין מותרין, היינו כמ"ד סתם חרמים לכהנים. ומסיק אם כן אפילו בגליל יהיו מותרין, ומשני דאנשי גליל רגילים בחרם של עכן, משום הכי אסור. וביהודה שאין רגילים בחרם של עכן את אמר מותר. משמע דלמ"ד סתם חרמים לכהנים אם התפיס בחרם סתם גם כן לחרמי כהנים הוי ומותר. ורישא דמתניתין דתנן גבי חרם אם סתם אסור על כרחך אתיא כמ"ד סתם חרם לבדק הבית, ואם כן אמאי פירושן להקל, אטו בחרם גמור אם החרים סתם יכול לפרש דבריו אחר כך דלחרמי כהנים קמכוין. זו לא שמענו, כיון דמקרא ילפינן דסתם חרם לבדק הבית משמע דאינו יכול לפרש דבריו אחר כך. ואפשר דהירושלמי מפרש ופירושן להקל כחד פרושא שכתב רש"י ז"ל דמפרש בשעה שנדר. ומש"ס דילן משמע דסבירא ליה דלא שייכא הא דמתניתין בפלוגתא דסתם חרמים בעלמא. מדלא משני הכא לקמן דברי ר' יהודה. ועיין רש"י ז"ל שכתב דחרמי בדק הבית לא ניתן לפדות. וז"א. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין וחרמים. ובערכין (כ"ח ע"ב) במשנה שם חרמי כהנים אין להם פדיון ברש"י ותוס' ז"ל שם.
וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב מהלכות נדרים (הלכה י"א) בד"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שני ענינים. אבל מקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד ואמר שם הרי הן עלי חרם הרי זה אסור. וכן אם אין קוראים חרם סתם אלא חרמי כהנים הרי זה מותר. על זה יש לדקדק, לפי שיטתו שפסק (ה' ערכין פ"ו ה"א) דסתם חרם לכהנים. אם כן בכל מקום חרם סתם נקרא חרמי כהנים. וע"כ צריך לומר כמו שכתב הלחם משנה ז"ל, דאע"ג דסתם חרם לכהנים אבל אם התפיס בחרם אמרינן דלאיסורא קמכוין, ואם כן אין הדבר תלוי בקריאת המקום. והא דתנן שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים צריך לפרש לשיטתו דבגליל חרם סתם אינו נקרא חרמי כהנים אלא חרם בדק הבית. ואטו לענין חרם עצמו גם כן יש חילוק בין יהודה לגליל. ובגליל לכ"ע אם החרים סתם הוי לבדק הבית. ואמאי לא תנן הכי בערכין בדין חרם עצמו, אלא משמע דגזירת הכתוב הוא סתם חרם לכהנים לרבנן, ולריב"ב לבדק הבית, ולא שייך לפלוגי בזה במקומות. והא דאמרינן שאין אנשי גליל מכירין היינו שאין מצוי ביניהם חרמי כהנים, ומשום הכי אסורים לכ"ע. וכן הא שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה נמי מפני שאין מצוי ביניהם, אבל לא מפני שסתם תרומה נקרא תרומת הגורן, דהא סתם חרם בכל מקום אינו נקרא אלא חרמי כהנים, ואפילו הכי סתם חרמים אסורים לת"ק. וצ"ע יותר בזה.
גמרא והתנן ספק נזירות להקל כו'. ופי' ז"ל כגון שאמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה. יש לדקדק מאי קושיא, דלמא בספיקא אזלינן לקולא גם בנדרים, והכא לאו מספק הוא דמחמרינן בסתם נדרים, אלא נדר גמור הוא, וכמו שכתבתי לעיל. וי"ל דבכלל ספק נזירות הוא גם כן היכא דיש ספק בלשונו אי מכוין לנזירות או לדבר אחר, דהוי דומיא דסתם נדרים, ואפילו הכי אזלינן לקולא. ולקמן בשמעתין יתבאר יותר.
גמרא אמר ר' זירא הא רבנן הא ר"א. דלר"א לא מעייל ממוניה לספיקא וכל שכן גופו. וכוותיה אתיא הא דספק נזירות להקל. ואין להקשות דלמא עד כאן לא קאמר ר"א דלא מעייל ממוניה לספיקא אלא התם דההקדש חל על חיה ובהמה, ודעתו על הודאי ואין דעתו על הספק, אבל הכא אי לא מעייל נפשיה לספיקא אם כן יצאו דבריו לבטלה. ודלמא מודה ר"א בהא דעל כרחך עייל נפשיה לספיקא, די"ל דהכא נמי דעתו היה על הודאי, דסבור היה דאין במשמעות לשונו אלא אופן אחד, ואילו ידע דהלשון ספק הוא ומתפרש בשני פנים לא הוי מעייל נפשיה לספיקא.
ועיין בפירוש הרא"ש ז"ל בפ"ב מהל' בכורים (מי"א) שהקשה התם מתניתין אהדדי, דתנן התם הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי, והיינו כר"א דאמר דממוניה לא מעייל לספיקא. ובסיפא תנן (שם) דאם אמר הריני נזיר שזה חיה הרי זה נזיר, דאפילו גופו מעייל לספיקא. ולפי מה שכתבנו יש לישב דלמסקנא ר"א מודה בהא שלא יהיו דבריו לבטלה. ודוקא בהקדיש חייתו ובהמתו הוא דפליג, כיון דלא יצאו דבריו לבטלה. אבל לפי האי פרושא דחייתו ובהמתו היינו חייתו או בהמתו בלאו הכי אין כאן קושיא, דכ"ע מודו בכותב חייתו ובהמתו לבנו דאין הכוי בכלל, משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם. אלא דהרא"ש ז"ל מפרש חייתו ובהמתו היינו שניהם. ואם כן הא דאין הכוי בכלל משום דלא מעייל ממוניה לספיקא וכר"א. ומשום הכי הקשה מה שהקשה. וכן צריך לומר לדברי הר"ש ז"ל. אבל להאי פרושא קשיא טובא, מנ"ל דסבירא ליה לרבנן דמעייל ממוניה וגופו לספיקא, הא לאו ספיקא הוא התם, דממ"נ קדיש בין חיה בין בהמה. וכן יקשה בטעמא דמתניתין אמאי לא כתב לו את הכוי, כיון דכתב לו חיה ובהמה. ומידי דהוה אהא דתנן בב"ב (ק"מ ע"ב עיין שם) אם ילדה זכר יטול מנה נקבה מאתים וילדה טומטום נוטל כפחות שבשניהם. מטעם ממה נפשך. וכן תנן בתמורה (כ"ד ע"ב) אם ילדה זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים. וילדה טומטום ואדרוגינוס קדושה חלה עליהם. אם לא למ"ד דבריה בפני עצמו הוא, והדברים ארוכים בזה. וכבר דברו התוס' ז"ל מזה בכמה דוכתי. עיין בב"ב פרק מי שמת (קמ"א ע"א ד"ה אלא) ובתמורה פ' כיצד מערימין (כ"ד ע"ב ד"ה קסבר). ועיין תוס' ז"ל בכאן.
דף יט.
אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין כו'. ומי סבירא ליה לר"א כו', והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר. והקשה הר"ן ז"ל אם כן בלאו הכי תיקשי דר"א אדר"א בספק משקין, אפילו אי הא דספק נזירות דלא כר"א. ותירץ די"ל דר"א מחמיר אפילו בספק דרבנן. וקצת תימא, דהא בפסחים (ט"ז) פריך הש"ס דר"א אדר"א בהא, ונשאר בקושיא שם אליבא דרב. גם מה שכתב לתרץ דאי לאו דספק נזירות להקל אתיא כוותיה מצינן למימר דר"א מחמיר בספק אפילו מדרבנן. אבל כיון דאמרת דר"א מיקל בספק נזירות דאורייתא היכי עדיפא טומאה דרבנן כו'. גם זה אינו מוכרח, דהא מצינו בכמה מקומות דאחמור בספק דרבנן, וספק נזירות שאני משום דלא מעייל נפשיה לספיקא הוא. והנכון כגרסא דלא גרס אלא להא דספק משקין ליטמא טמא. דמתניתין הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ושם בפסחים הוא דרמינן ברייתות אהדדי.
אלא הא ר"י הא ר"ש כו'. ר"י סבירא ליה דלא מעייל נפשיה לספיקא, ודעתו היה לכשיתברר הדבר. אבל מספק לא קיבל עליו נזירות. ור"ש סבירא ליה דמעייל נפשיה לספיקא, והוי נזיר מספק. וכבר כתבתי לעיל דלכאורה לא דמי הא דסתם נדרים להא דכרי. דגבי כרי כיון דאמר אם יש בכרי הזה מאה כור אמרינן דדעתו היה כשיתברר הדבר. אבל בהא דסתם נדרים הא מתחלת דבריו עיין נפשיה לספיקא. ועוד, לפמ"ש דבסתם נדרים הוי נדר גמור. אם כן היכי שייך בזה לא מעייל נפשיה לספיקא, כיון דאמדינן דעתיה דודאי לאיסורא מכוין, ולא עייל נפשיה לספיקא כלל. והתוס' ז"ל בד"ה ור"ש כו' הקשו כנ"ל. ותירצו כיון דר"ש מחמיר בספק כל שכן דמחמיר בסתם נדרים שהספק להחמיר והוי נדר ודאי. אבל אכתי תיקשי למה מוקי הא דסתם נדרים בפלוגתא, דלמא ר' יהודה נמי מודה בה, כיון דנדר ודאי הוא. ובספק נזירות הוא דמיקל. ובאמת פשטיה דהש"ס משמע דהא דסתם נדרים להחמיר הוא משום דספיקא לחומרא. וכדאיתא בסוף שמעתין (להלן ע"ב) אלמא ספיקא לחומרא או לקולא. אלא דאם כן לא הוי דייק לקמן (שם) הא מכירין מותרין, דלמא אין מכירין אסור ודאי, הא אין מכירין אסור מספק. אלא ודאי משמע דסתם נמי ודאי איסור הוא, ולא מספיקא.