אור ברסלב

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון

דף ב.

הר"ן ז"ל (ד"ה כל כנויי) כתב במתניתין דעיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי. ובין שהתפיסו בדבר אחר ובין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור, כדאמרינן בשבועות כו', וסיים כמו שכתבתי שם בס"ד. בשבועות (ח' ע"א בדפי הרי"ף) כתב ז"ל דעיקר הנדר הוא דוקא על ידי התפסה בדבר הנדור. אבל בלא התפסה אינו יכול לאסור את המותר. ואף על גב דאם אמר ככר זה אסור עלי גם כן נדר הוא היינו מטעם יד, וגומרין דבריו דאסור כקרבן. אבל עיקרו הוא בהתפסה. וכבר עמד על זה המשנה למלך ז"ל בפ"א מהלכות נדרים (הלכה א' וה"ז) דנראין דבריו ז"ל כסותרין זה את זה. אבל באמת הדבר הזה במחלוקת פירוש הסוגיא שם בשבועות. ולשיטת הרא"ש ז"ל (שם פ"ג סימן א') עיקר הנדר הוא דבר זה אסור עלי, ומקרא מרבינן אפילו על ידי התפסה. ולשיטת הר"ן ז"ל שם במסקנא עיקר הנדר הוא על ידי התפסה. והכא כתב כשיטת הרא"ש ז"ל שם. וזה שסיים כמו שכתבתי שם. וכמבואר שם בשיטת הרא"ש לדברי הרי"ף ז"ל. ולכולהו פירושי שם בשבועות מוכח דאפילו פירש הנדר אם התפיסו בדבר האסור לא הוי נדר. וכדמוכח התם (שבועות כ' ע"א) בברייתא הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו כו', ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. ולדעת הר"ן ז"ל שם בשבועות דעיקר הנדר הוא על ידי התפסה אתי שפיר בפשיטות הא דלא הוי נדר היכא שהתפיסו בדבר האסור. אלא אפילו לשיטת הרא"ש ז"ל דעיקר הנדר הוא בלא התפסה מכל מקום כי התפיס אף על פי שפירש הנדר אם התפיסו בדבר האסור אין זה נדר. וכן מוכח שם לשיטת רש"י ז"ל. וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם. והמשנה למלך ז"ל הביא בשם מהרלנ"ח (שם הלכה ז') דאם פירש הנדר אף על פי שהתפיסו בדבר האסור הוי נדר. ותלה הדבר במחלוקת הנ"ל אי באיסור לחוד הוי עיקר הנדר או משום יד בעלמא. ויפלא בעיני מדוע לא הביא דברי הר"ן ז"ל בשבועות, דמוכח התם לכולהו שיטתי כל שהתפיסו בדבר האסור לאו נדר הוא. ויתבאר עוד בזה לקמן בס"ד.

שם בדברי הר"ן ז"ל, ואפילו לר"ל דאמר שהם לשן שבדו להם חכמים הרי הם כנדר גמור מן התורה כו', דלא גרע הסכמתם כו'. והביא ראיה לזה מהא דלא פריך בנזיר הניחא למ"ד כו'. כי היכי דפרכינן הכא. ואין דבריו ז"ל מובנים, דאם כן מאי פריך הש"ס הכא הניחא. כיון דלכ"ע דאורייתא הם. אלא על כרחך כמו שפי' לקמן (ג' ע"א ד"ה מאי), דמכל מקום אינן פשוטין יותר מידות. ואמאי לא פריך הכי בנזיר. וצריך לומר דבזה הסוגיות מחולקות. וסוגיא דנזיר סבירא ליה דאפילו למאן דאמר לשון שבדו להם חכמים הם פשוטים המה יותר מידות. אבל אי נימא דמדרבנן בעלמא הוא ודאי הוי ליה להש"ס למיפרך הניחא.

והתוס' ז"ל הכא (ד"ה כל) ובנזיר (ב' ע"א ד"ה נזיר) הקשו למ"ד לשון שבדו להם חכמים היכי מייתי קרבן נזיר על זה הא הוי חולין בעזרה. ותי' הכא ובנזיר דלענין מלקות קאמר, אבל קרבן לא מייתי. ועוד תירצו דיש כח ביד חכמים לעשות תקנתן כנזיר ממש. ובשני התירוצים אין דבריהם ז"ל מובנים לי, דמה שתירץ הר"ר יחיאל ז"ל דלענין מלקות מיירי משמע דלענין מלקות ארבעים מיירי, וזה לא מצאנו דלילקי ארבעים על דרבנן. ומה שהביא ראיה מהירושלמי ריש נזיר (פ"א ה"א) דאמרינן עליה ולוקין עליה, אף על גב דאמר ר' יוחנן אין לוקין על (האוסרות) [האיסרות] הכא בכינוין מודה דלוקין. ומינה דייק דקרבן לא מייתי. אין זה מוכרח, דכיון דלוקין עליה והוי דבר תורה הוא הדין דמייתי קרבן. ולא אתי אלא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אין לוקין על (האוסרות) [האיסרות] קמ"ל דהכא לוקין, ולא מסתבר לחלק בין מלקות לקרבן.

ומ"ש עוד דיש כח ביד חכמים לעשות תקנתם כנזיר גמור גם כן קשה, אם כן מאי פריך הש"ס שם בנזיר (כ"ט ע"א) על הדרת בנו בנזיר למ"ד מדרבנן כדי לחנכו הא מייתי חולין בעזרה. ומאי קושיא, כיון דיש כח בתקנת חכמים להיות כנזירות גמורה. ועוד יש לדקדק לשיטת הר"ר יחיאל ז"ל מהא דפליגי ר"מ ורבנן (להלן ל"ה ע"א) אי יש מעילה בקונמות. והרי קונמות גם כן כינוי לקרבן הוא. ואפילו הכי חייב עליו קרבן מעילה. ועוד דאם כן מאי הועילו חכמים בתקנתן שלא יזכיר השם כיון דלאו נזיר גמור הוא אכתי יאמר לשון נזירות כדי שיהיה נזיר גמור להביא קרבנותיו. על כן העיקר כמו שכתבו התוס' ז"ל בסוף דבריהם, כיון שתיקנו חכמים הלשון הזה גמר בלבו שיהיה נזיר גמור. וכעין זה כתב הר"ן ז"ל גם כן.

ולמאן דאמר לשון שבדו להם נכרים הם. הקשו התוס' ז"ל (ד"ה כל) מאי שנא הני לישני דנקט. ותי' דבהני לישני אפילו לא יבינו הלשון הרי הוא נדר. וגם בזה לא הבנתי דבריהם ז"ל, דממה נפשך, אם נתכוין לנזירות אלא שאמר בלשון שאינו מבין פשיטא דהוי נזיר, כיון דבלבו שיהיה נזיר. והלשון הוא גם כן לשון נזירות, אף על פי שאינו מבינו. ואי לא נתכוין לנזירות כלל. אלא לשיחה בעלמא. אם כן אפילו בלשון נזיר גמור נמי לא הוי נזיר. ונהי דהיכא שמבין הלשון אלא בלבו אינו מקבל עליו נזירות ודאי דהוי דברים שבלב, כיון דלבו ומחשבתו סותרות את דבריו בתר פיו אזלינן. אבל אם אינו מבין הלשון וגם לבו בל עמו אמאי הוי נדר או נזיר. ואפילו מבין הלשון אם כוונתו בדבורו רק לשיחה בעלמא ולא לנזירות ודאי דלא הוי נזיר. והכי מבואר להדיא בירושלמי ריש נזיר (פ"א ה"א) דפריך עליה דהני כינוים במה קיימין, אי בשאינו מתכוין לנזיר אפילו אמר נזיר לאו נזיר הוא, כמו הקורא בתורה נזיר. ומוקי לה התם דאמר אחר כך אם יש בלשונות הללו לשון נזירות הריני נזיר עיין שם. אלא מאי דאמר התם אי במתכוין לנזיר אפילו מזכיר פת הרי זה נזיר זה צריך עיון, דהא ודאי בעינן על כל פנים איזה לשון נזירות.

ומשמע מדברי הירושלמי דאפילו יחיד לעצמו אם עושה סימן לנזירות או לנדר וקורא אותו בשם חדש, כמו לנזיר קורא בשם פת, ואחר כך מקבל עליו בלשון הזה נזירות הרי זה נזיר. והיינו דאמרינן התם אם אמר כשאזכיר פת אהא נזיר הוי נזיר. אף על גב דבהא נראה דש"ס דילן פליג בהא, דהא למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם תקינו הכי לכתחלה למימר בכוונה לשם נזירות. ואפילו הכי דוקא הני לישני דהוי מעין לשון תורה קצת. אבל מה שעושה יחיד לעצמו לאו כלום הוא. מכל מקום בהאי דינא היכא דאין מתכוין לנזירות לא אשכחן מאן דפליג בהא אירושלמי. ולא הוי נזיר היכא דאין מבינו ואין מתכוין. או אפילו מבינו אלא שאומרו דרך שיחה ולימוד בעלמא. וכבר כתב הר"ן ז"ל (ד"ה כל) התירוץ המחוור בזה. ועיין תוס' יום טוב בריש נזיר ובאורח מישור. ובחידושי שם יתבאר באורך בסייעתא דשמיא.

שם משנה וחרמים כחרמים. וכתב הר"ן ז"ל (שם) דלא מיירי הכא לא בחרמי כהנים ולא בחרמי בדק הבית אלא בחרמי איסור ע"ש. ובירושלמי (פ"א ה"א) משמע דמתניתין מיירי בחרמים גמורים, דלמאן דאמר סתם חרמים לכהנים פריך אמאי לא תני נמי כינוי תרומה כתרומה. ועוד פריך התם אמאי לא תני כינוי הקדש ותמורה וערכין. ויפלא מדע לא הביאו התוס' ז"ל בד"ה ונזירות דברי הירושלמי הזה. וכן משמע מדברי התוס' והרא"ש ז"ל דבסתם חרמים מיירי מתניתין.

פירוש הרא"ש ז"ל בד"ה האומר לחבירו מודרני ממך, כל הני ידות נינהו כו'. ואף על גב דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר, כדאמרינן בשבועות (כ"ו ע"ב) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, ומפיק להו מקרא דהוי כאילו גמר דבריו. ולפי זה בכה"ג אם אמר שלא היה בלבו לידור נאמן, ולא אמרינן בכהאי גוונא דברים שבלב אינן דברים, כיון דלא הוציא בשפתיו. אלא דנ"ל כיון דניכר מתוכן שדעתו לידור גם זה הוי דברים שבלב. ומכל מקום אשכחן בריש נזיר (ב' ע"ב) גבי אהא נזיר דבעינן דוקא שיאמר שבלבו היה לנזירות, אבל אם לא אמר כן לא הוי יד. ואם כן איתרבו תרי מיני ידות. הא' יד מוכיח על כוונת לבו, ואין צריך שיאמר שגמר בלבו. והב' יד שאינו מוכיח על כוונת לבו, וצריך שיאמר דגמר בלבו גם כן. ולקמן גבי פלוגתא דידים מוכיחות יתבאר יותר.

ומדברי הרא"ש ז"ל הכא שמעינן דהא דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו לאו דוקא לענין שבועה, אלא הוא הדין לכל נדר. ודוקא לענין תרומה וקדשים הוא דמהני מחשבה לחוד. ואף על גב דילפינן התם בשבועות (כ"ו ע"ב) גבי קרא דמוצא שפתיך תשמור דבגמר בלבו לחוד סגי. היינו דוקא לענין קדשים דגבייהו כתיב כל נדיב לב. אבל שאר נדרים אינן בכלל זה. ולא מיבעי למ"ד התם משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. ודאי דאין ללמוד לשאר דברים כמו נדרים ונזירות וצדקה. אלא אפילו למ"ד התם דחולין מקדשים לא גמרינן. גם נדרים לא דמיין לקדשים גמורים. ואפילו לדברי האומר דעיקר נדר הוא על ידי התפסה בקרבן. מכל מקום לא הוי קרבן גמור. וכן כתבו התוס' ז"ל שם בנזיר (ב' ע"ב ד"ה דקאמר) דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו.

וקשיא לי מכאן על דברי הרא"ש ז"ל בתענית (פ"א סימן י"ג) שכתב בשם ר"ת דקבלת תענית בלב הוי קבלה כמו נדר וצדקה, והסכים הוא ז"ל לדבריו. והכא פשיטא ליה דגם בנדר בעינן שיוציא בשפתיו דוקא. וכן משמע מהא דאיצטריך לראי' ידות. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. וביו"ד סי' רנ"ח (סעי"ג) מביא הרמ"א ז"ל פלוגתא בזה לענין צדקה. והרא"ש ז"ל בתשובה (כלל י"ג) דעתו דלא מהני גמר בלבו. וכן מוכח מהא דמיבעי לן לקמן (ז' ע"א) אי יש יד לצדקה. ואי גמר בלבו לחוד סגי. אם כן ודאי דיש יד דהא גמר בלבו.

אלא דיש לומר דאין מכאן ראיה, דעד כאן לא מהני גמר בלבו אלא היכא דלא נתכוין להוציא בשפתיו. אבל אם נתכוין להוציא בשפתיו (ואיתקבל) [ואיתקיל] מילוליה והוציא דבר אחר לא מה שהיה בלבו. גם בקדשים לא אמר כלום. ותרווייהו לא קדישי. לא מה שהיה בלבו. ולא מה שהוציא בשפתיו. וכדתנן להדיא (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוין להוציא תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום. ואם כן הכי נמי כיון דלא נתכוין לגמור בלבו לבד אלא הוציא בשפתיו גם כן הוה אמינא דלא הוי פיו ולבו שוין, ומה שבלבו גם כן לאו כלום הוא, קמ"ל דהוי יד. ובאמת דברי הרא"ש ז"ל הכא תמוהין, דהא לקמן (ו' ע"א) אמרינן דהרי זו חטאת לא אמר כלום. והרי גבי חטאת גמר בלבו לחוד נמי סגי. ואפילו הכי לא אמר כלום. אלא על כרחך כל שהוציא בשפתיו בעינן יד מוכיח, ולא מהני מה שגמר בלבו.

ועל פי זה לא הבנתי דברי הש"ך בסי' רנ"ח (סק"ה) מה שכתב על דברי רמ"א ז"ל (שם סע"ב) אם רצה להוציא בשפתיו על סלע זה והוציא על אחר הוי טעות ואינו כלום. וכתב הש"ך ז"ל דהשני אינו כלום. אבל הראשון שגמר בלבו הוי צדקה לאלו האומרים דבלב הוי צדקה. אלא דוקא היכא שגמר בלבו שלא יהא צדקה עד שיוציא בשפתיו. והרי ממתני' דתרומה ואמר מעשר מוכח דסתמא הכי הוי, וכל שנתכוין להוציא בשפתיו אינו חל עד שיוציא בשפתיו. וכן יש לי לדקדק בזה בדברי התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ג (ע"א ד"ה רבי מאיר) גבי נתכוין לומר למולים ולערלים והוציא בשפתיו ערלים לחוד. עיין שם בתוס' ודו"ק. ועיין שבועות דף כ"ו ע"ב בהא דאמר רב ששת התם בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא ולא הוציא. וברש"י ז"ל שם (ד"ה ולא שגמר).

תוס' בד"ה ומ"ש גבי נדרים כו'. עיין שם שהקשו אמאי לא תני הכי בריש שבועות כל כינויי כו'. ותירצו דאין יד לשבועה. וכבר כתב הר"ן ז"ל (להלן ז' ע"א ד"ה הפקר) דיש יד לשבועה גם כן. ובלאו הכי אין כאן קושיא דהתם ניחא ליה להתנא לפתוח בע"א בשבועות שתים. ולא קשיא ליה. אלא מאי שמא הכא דתני לכולהו. ובנזיר לא תני לכולהו.

דף ב:

רא"ש בד"ה לאפוקי שבועה כו' ונזיר אף על פי שנאסר ביין כו'. משמע דנזירות לשבועה דמי, ולא מיתסר חפצא עליה, ויתבאר בזה במכילתין לפנינו בס"ד באורך.

דף ג.

גמרא ואי בעית אימא כתב הר"ן ז"ל (ד"ה אלא) נראה לי כו'. והוי מצי לפרש דשינויא דואי בעית אימא קאי בשיטת הש"ס בנזיר שם (ב' דקאמר טעמא להא מילתא דבהאי דוכתא פתח בהאי ברישא ובדוכתא אחריתא שני ע"ש. וכיון דדוקא קתני הוי ליה לפרושי כינוין ברישא, דכעיקר הנדר הם. ומשני ידות איידי דאתיין מדרשא חביבא ליה. ולהכי מפרש לון ברישא. ולענין חילוף הסוגיות דהכא פריך הש"ס הניחא ובנזיר לא פריך הש"ס הכי. היה נראה לישב, דהכא סתמא דגמ' הוא דמשני חסורי מחסרא והכי קתני כו', משום הכי פרכינן הניחא למ"ד לשון נכרים הם. אלא למ"ד לשון חכמים הם היכי משנינן. אלא התם רבא ואמרי לה כדי הוא דמשני חסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וכל ידות כו'. לא פריך עליה הניחא כו', משום דרבא סבירא ליה כמ"ד לשון נכרים הם. והכי קיי"ל.

שם וידות היכא כתיבא כו'. ותניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כו'. וכ' התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל דכינוין כדי נסבא, ולא איצטריך קרא, וכדמשמע לעיל, ידות דאתיא מדרשא. אבל כינוין לאו מדרשא אתיין. והיינו דלא הוזכר כאן אלא נדרים ונזירות דאשכחן בהו ידות. אבל חרמים ושבועות לא אשכחן דתני בהן ידות בהדיא. אבל בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) משמע דקרא לכינוין אתי, ומרבו נמי התם כינויי חרמים, מכל חרם אשר יחרם וכינויי שבועות מהשבע שבועה. ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם יליף מככל היוצא מפיו יעשה לנדרים ושבועות. וחרמים ונזירות ילפינן מינייהו מגזירה שוה דנדר נדר. וידות בחרמים לא אשכחן. אלא דבגמרא (להלן ע"ב) אמרינן דבמערבא מפיק ליה לידות מהני קראי.

דף ג:

אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, דמן ההיא שעתא כו'. מידי דהוה האומר לאשתו כו'. ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דאין הנזירות חל לאלתר. דאם כן אכתי תיקשי אכל קם ליה בבל יאכל כו'. אלא דמחויב לקבל עליו נזירות מיד, ואם לאו עבר בבל תאחר. ומכל מקום אין דבריהם ז"ל שוין. הרא"ש ז"ל כתב דהחיוב עליו הוא משום חשש שמא ימות. וכתב דאפילו למאן דלא חייש לשמא ימות. מכל מקום לזמן מרובה חיישינן. וכיון דאין חיובו אלא מחמת ספיקא דשמא ימות. משום הכי כתב דלא עבר בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים.

ולשיטתו יש לדקדק הא חששא דשמא ימות הוא חששא דרבנן דהא אביי מדמי שמא מת לשמא ימות (גיטין כ"ח ע"א). ושמא מת ודאי חששא דרבנן הוא. ומה שכתב הרא"ש ז"ל דשלשים יום חשיב זמן מרובה. אם כן שבעה ימים דסוכה (כ"ג ע"א) נמי נימא דזמן מרובה היא. ועוד הא דלזמן מרובה חיישינן דרבנן הוא גם כן. ומביטול מצות יבמין הוא דשמעינן לה (יבמות כ"ח ע"א) דאין זה אלא מדרבנן. והיכי מדמינן לה לענין בל תאחר דאורייתא. אלא דמצינן למימר הכא סברא דרב אדא בגיטין (שם) הואיל ואסר עליו שעה אחת קודם מותו, הכי נמי כיון דמחויב בנזירות שלשים יום קודם מותו בטלה חזקתו.

אבל הר"ן ז"ל (ד"ה בל תאחר) כתב דלאו מספיקא הוא דקים יה בבל תאחר. אלא משמע דהכי קאמר, הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר כו', והרי הוא כאומר הרי עלי להביא קרבן מיד, דמיד עבר בבל תאחר, הכי נמי התחייב את עצמו לקבל הנזירות מיד. ואפילו הכי נזירות לא חייל עליו. ובבל תאחר הוא דעבר מיד. ולפי זה כתב עוד דהוי מצי לאוקמי באומר קודם שיעברו ב' שנים. ובכי האי גוונא הוי ליה בל תאחר דקרבנות, דלא עבר עד ג' רגלים. והיינו דכל נדר שלא קבע לו זמן עובר בג' רגלים. והכי נמי כיון שאמר קודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר דלא חייל נזירות לאלתר. אלא קיבל עליו להיות נזיר בתוך ב' שנים, עובר בבל תאחר בג' רגלים. אלא כיון דלא מצי לאוקמי באומר הרי עלי כקרבנות דלאלתר חייל נזירות, משום הכי נקט בכה"ג שתלה בפטירתו מן העולם, דעבד מיד בבל תאחר, כיון שקיבל עליו שלא יהיה שום חשש.

והתוס' ז"ל (ד"ה בל תאחר) הקשו אמאי לא מוקי לה שאומר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום, ואם לא קיבל עבר בבל תאחר. ולא הבנתי דבריהם ז"ל, ולמה להו אחר למ"ד יום, באומר הרי עלי לקבל נזירות סתמא הוי מצי לאוקמי, כיון דנזירות לא חייל עדיין, אלא צריך שיקבל. אם כן כי אמר הרי עלי לקבל סתם עבר בבל תאחר בג' רגלים אם לא קיבל עליו. וי"ל דנקטו גוונא שיעבור בבל תאחר מיד. והם ז"ל תירצו דאין זה בל תאחר דנזירות, אלא בל תאחר דנדר, שאיחר נדרו לקבל עליו נזירות. ולפי זה באהא נזיר קודם שיעברו ב' שנים נמי כה"ג הוא, כיון דעל כרחך צריך לקבל קבלה אחריתי, והוי כמו שאמר הרי עלי לקבל נזירות בתוך ב' שנים. וכן אוקימתא דרבא לא אפטר מן העולם כו' הוי כמו שאמר הרי עלי לקבל מיד. ואם כן כולהו הוי בל תאחר דנדר, ולא דנזירות. ועוד דבכה"ג לאו נדר הוא כלל, שנדר לקבל עליו נדר. ובנדרים גופא לא שמעינן דעבר עליה בבל תאחר כה"ג. וצריך לומר דגם זה הוא בל תאחר דנזירות, ולא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר או קודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר שאני דהוי כעין קבלת נזירות, כיון שאמר אהא נזיר. אלא דלאו קבלה גמורה היא שתחול נזירות מיד. ובאמת מספקא לי בקודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר בשלשים יום האחרונים אמאי לא יחול עליו נזירות בלי שום קבלה. וצ"ע.

ומ"ש הר"ן ז"ל דבהרי עלי להביא קרבן מיד עובר בבל תאחר גם כן מיד. יש לי להסתפק גם כן, מ"ש מעולת ראיה דקביע ליה זימנא. ואפילו הכי אינו עובר אלא בג' רגלים. והכי נמי בבל יחל הוא דעבר מיד. אבל בל תאחר לא יעבור עד ג' רגלים. ובמש"כ דבנזירות איכא בל תאחר דג' רגלים מספקא לי איפכא. ואפשר עובר עליה מיד. דומיא דצדקה דלא שייכא ברגלים. ונזירות נמי לא שייכא ברגלים. ועיין מש"כ בזה בחי' למס' תענית.

והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נזירות (הלכה ד') כתב דבלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה, ואם איחר נזירותו עבר בבל תאחר. ודבריו ז"ל צריכין ביאור, ממה נפשך, אי חייל עליו נזירות מיד אם כן קם ליה בבל יאכל ובל ישתה. ובל תאחר מאי בעי הכא. ועוד לדידיה נמי תיקשי, וכי משום חששא דרבנן דשמא ימות יעבור בבל תאחר. ועל כרחך צריך לומר לשיטתו ג"כ כשיטת הר"ן ז"ל, דלאו משום ספיקא הוא דהוי נזיר מיד, אלא כיון דהדבר בספק אולי לא ישלים מחויב הוא להשלים ולהוציא עצמו מידי הספק ולהיות נזיר מיד. ומכל מקום אם איחר נזירותו ולא נהג נזירות מיד עובר בבל תאחר, וישנו בתשלומין כל עוד נשמתו בו. ולפי שיטה זו אתי שפיר בל תאחר נזירות כפשטיה, וכשאר אוקימתא דהש"ס.

ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שכתב אם אמר הריני נזיר שלשים יום קודם מותו דהוי בספק נזירות כל ימיו, אבל לא לקי. משמע מדבריו דמהתורה הוא בספק, וצריך לומר כמו שכתב לעיל דהכי הוא ספיקא דאורייתא. אבל בתרומה ודאי אין זה אלא חששא דרבנן, וכדמוכח ביבמות סוף פרק אלמנה לכה"ג (דף ס"ט ע"ב) ע"ש.

רש"י בד"ה שהנזירות חל על נזירות כו'. פלוגתא דר"י ור"ל עכ"ל. ודבריו תמוהין. ועיין ק"ע בריש נזיר (בשירי קרבן א' ע"א ד"ה מיכן).

דף ד.

גמרא כי פליגי לענין מלקות. עיין תוס' ורא"ש ז"ל שפירשו דבטומאה לחוד הוא דנחלקו, והר"ן ז"ל פירש דביין נמי נחלקו. ובירושלמי נזיר (פ"ג ה"ה) מבואר כדברי הר"ן ז"ל דבכולהו נמי נחלקו ע"ש. ומה שכתב הרא"ש ז"ל דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקה עליו קאי אאיסור מלקות. אינו מוכרח אם זה חשיב לאו שאין בו מעשה. בנזיר שם יתבאר באורך בעזר ה'. גם מה שכתב לאיסור מלקות גם כן לא הבנתי, דאטו לר"ל ליכא איסורא כלל. ואין כאן מקומו בזה.

והרמב"ם ז"ל (ה' נזירות פ"ה הכ"א) כתב דנזיר בבית הקברות לוקה אפילו משום בל תאחר. והיינו כשיטתו בכמה דוכתי דאפילו לאו שאין בו מעשה אם על ידי מעשה הביא אותו לוקה. והשער המלך ז"ל (ה' מאכ"א פי"ד הי"ז) הקשה בהא דתנן בסוף מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין, כהן ונזיר כו'. והרי בנזיר לחוד יש כמה לאוין, לא יטמא בל יחל ובל תאחר, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ואיכא לאשכוחי גוונא שלא יעבור אלא בלא יטמא כגון שהדירו אביו בנזיר, דנראה דליכא בל תאחר ובל יחל. אבל יותר נראה דלא חשיב לאוי גרידא באיסור אחד. ויו"ט הוא דפריך התם ליחשב בתרתי משום דמלאכות (סלוקות) [חלוקות] הם. וק"ל.

ויש לדקדק בשמעתין אמאי לא קאמר נמי דאם גילח עצמו במזיד עובר בבל תאחר, דהא תגלחת סותרת. ולשיטת הרא"ש ז"ל דאינו עובר בבל תאחר אלא אחר שלש רגלים אתי שפיר דליכא לאשכוחי אלא בטומאה, אם השהה בטומאתו עד אחר שלש רגלים. אבל בתגלחת ליכא בל תאחר. אבל לשיטת הר"ן ז"ל דמיד עובר בבל תאחר על הטומאה אם כן תגלחת נמי.

הרא"ש בד"ה דרוש ידרשנו כו' אי נמי חטאת ואשם נדרשים ממנו וכופין אותו להביאם עכ"ל. אף על גב דתנן (ערכין כ"א ע"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. היינו קודם שיעבור בבל תאחר, אבל אחר שיעבור כופין אותו, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בר"ה (ו' ע"א ד"ה תו) וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו הל"מ ז"ל (ה' מעה"ק פי"ד הי"ז), ועיין בחידושי בערכין שהקשיתי בזה על לשון התוס' ז"ל כאן דמשמע דעובר בבל תאחר מיד שהשלים נזירותו, כמו שכתבו בד"ה בל תאחר קרבנותיו ע"ש. אם כן מאי קמ"ל הש"ס התם בערכין (שם) דחטאת נזיר יוצא מכלל כל חטאות וממשכנין אותו, והא בכל חטאות דינא הכי דלאחר זמן בל תאחר כופין אותו ע"ש. ומאי דמשמע להו להתוס' ז"ל הכי הוא משום דלא גריעי קרבנות מתגלחת. וכי היכי דבתגלחת עובר בבל תאחר מיד אף על גב דליכא אלא מצוה בעלמא, הוא הדין על קרבנותיו עובר מיד. דהא קרבנות חיובם גדול מתגלחת, דהא אחד משלשתן מעכב. אבל לענ"ד נראה דמר זוטרא דאמר בל תאחר קרבנותיו פליג על רב אחא בריה דרב איקא, וסבירא ליה דעל תגלחת אינו עובר בבל תאחר. דאם לא כן מאי קמ"ל מר זוטרא, כיון דאפילו על תגלחת עובר בבל תאחר כל שכן על קרבנותיו, אלא ודאי סבירא ליה דאתגלחת לא עבר. ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת דין בל תאחר בתגלחת. ודו"ק.

הר"ן בד"ה חטאת חלב, עיין שם שהקשה תיתי במה מצינו כו'. אף על גב דאין עונשין מן הדין, יש לומר דהא בלאו הכי אין לוקין על בל תאחר, דלאו שאין בו מעשה. ואיסורא בעלמא מצינן למילף במה מצינו. אלא דהתוס' ז"ל כתבו לקמן ע"ב בד"ה למה לי היקשא דלהכי לא פריך הש"ס הכא לענין בל תאחר תיתי במה מצינו מנדרים כי היכי דפריך הש"ס לקמן לענין הפרת האב והבעל, משום דאין עונשין מן הדין. וכן נראה דאפילו לאו בעלמא נמי אין עונשין מן הדין, וכמבואר בזבחים ריש פרק השוחט והמעלה (דף ק"ו ע"ב) ע"ש. אלא נראה כיון דמצינו למילף במה מצינו ממילא הוא בכלל כי דרוש ידרשנו, דמהיכי תיתי לאפוקי. ועיין משנה למלך ז"ל פ"ב מהלכות נזירות (הי"ז). ומכל מקום מה שכתבו התוס' ז"ל למילף לענין בל תאחר במה מצינו לא הבנתי. דלענין בל תאחר דקרבנות הא קאמר הש"ס דלא מצינן למילף משאר קרבנות כיון דלא אתיא לכפרה. ולשאר אוקימתי דלעיל לענין בל תאחר דנזירות ודאי ליכא למילף במה מצינו, דבל תאחר דקרא מיירי בנדרים ונדבות, ואינו עובר אלא לאחר שלש רגלים והכא עובר מיד. ובאמת לא מצינו דין בל תאחר בנדרי איסור כגון שקבל עליו לישב בתענית כמה ימים ולא קבע זמן. ועיין בחידושי בתענית, ועיין רשב"א ז"ל (ד"ה חטאת) באורך.

דף ד:

גמרא והרי חטאת יולדת כו'. כבר דקדקו המפרשים ז"ל דהא איבעי לן בר"ה (ו' אי אשה קאי בבל תאחר. ולפי מאי דמשמע מדברי התוס' דחטאת נזיר עובר בבל תאחר מיד אחר השלמת נזירותו, הכי נמי י"ל בחטאת יולדת אם לא הביאה בזמנו עוברת מיד בבל תאחר, ובכה"ג לכ"ע אשה נמי בבל תאחר. דעד כאן לא מיבעי להו אלא בבל תאחר דרגלים משום דאשה לא מיחייבא בראיה. אבל בל תאחר כזה לעבור מיד ודאי אשה נמי בכלל. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות, שלא נתבאר בדבריו שם דין חטאות ואשמות של חובה לענין בל תאחר ע"ש.

תוס' בד"ה והרי חטאת יולדת כו'. תימא אמאי לא איצטריך היקשא לחטאת יולדת כצ"ל. והא גופא קשיא להו, מנ"ל דחטאת יולדת קאי בבל תאחר, דהיא נמי לא דמיא לכלל שאר חטאות. אבל צריך לדקדק מאי נפקא מינה בבל תאחר דחטאת יולדת הא על עולתה ודאי קאי בבל תאחר, דבכלל עולה דמתפיסה בנדר היא. ואם הביאה עולתה בלא חטאת גם בעולה לא יצתה, וממילא עברה בבל תאחר. ומלקות בלאו הכי ליכא. אבל התוס' בריש זבחים (ה' ע"א ד"ה עולתה) ומנחות (ד' ע"ב ד"ה ה"ג) כתבו דבדיעבד כשר אם הביאה עולה קודם חטאת, עיין שם. ומכל מקום י"ל דחטאת יולדת פשיטא ליה דעבר בבל תאחר בק"ו מעולתה, דעיקר הכפרה היא החטאת. אבל בחטאת נזיר אם גילח על אחת משלשתן יצא. יש לומר דעל חטאת לא קאי בבל תאחר. והוא הדין דהוי מצי למיפרך מחטאת מצורע דג"כ לא לכפרה אתיא.

גמרא ל"ל היקשא תיתי במה מצינו. וכתב הר"ן ז"ל הא דלא פריך לעיל גבי ידות תיתי במה מצינו, והתוס' ז"ל דקדקו מבל יחל ובל תאחר. ולדברי הר"ן ז"ל יש לומר דבל תאחר לא מצינו למילף במה מצינו, דלא דמיין להדדי, וכמ"ש הר"ן ז"ל לעיל (ג' ע"ב ד"ה בל תאחר). ובל יחל גם כן אין לחייב בלאוי יתירא במה מצינו. ומ"ש דידות למלקות מייתי להו, ואין עונשין מן הדין. עיין משנה למלך ז"ל בפ"ב מהלכות נזירות (הי"ז). והרא"ש ז"ל כתב דמה מצינו לאו דוקא, אלא היא היא, דהיינו נדרי עינוי נפש עצמן. וכן כתבו התוס' ז"ל גם כן, אלא שיש איזה חסרון בדבריהם ז"ל. ולפי זה משני דה"א כיון דאית ליה קיצותא לא הוי עינוי נפש. קמ"ל היקשא דגם זה עינוי נפש הוא.

וקשה קצת הא היקשא לאו מיותר הוא, דאיצטריך לשאר דברים. ואכתי מנ"ל דעינוי לזמן הוי עינוי נפש, ובנדרים גופייהו מנ"ל. וצריך לומר דבתר סתמא דלישנא אזלינן. ובנדרים כיון דסתם נדרים לית ליה קיצותא ממילא אפילו אם פירשה קצבה האב והבעל מיפר. אבל נזירות דסתמא אית ליה קיצותא אימא לא מצי מיפר, כיון דעל פי הרוב לא תבוא כל כך לעינוי נפש, קמ"ל. ועיין לקמן פרק ואלו נדרים (פ' ע"א) גבי פלוגתא דר"י ורבנן בניוול דחד יומא. ומכאן יש להוכיח קצת דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב ה"א) דהאב מיפר כל נדרי בתו אפילו שאין בהם עינוי נפש, דאם כן למה הוזכר כאן האב, הא בלא היקשא ידעינן דהאב מיפר נזירות בתו, דמאי שנא משארי נדרים. ודו"ק.

גמרא אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך, אבל מודרני ממך לחוד לא משמע איסור כלל. ופריך עליה מברייתא דתני לה בתרתי איסורי, ובעי לשנויי דבד"א קתני, ופריך מברייתא אחריתא דתני ברישא שאני אוכל לך אסור, דתו ליכא לפרושי בד"א קתני, דשאני אוכל לחודייהו גם שמואל מודה דאסור כמו שכתבו הרא"ש והר"ן והתוס' ז"ל, ומשני וכבר אמר כו'. ורש"י ז"ל (ד"ה תני הכא) פירש דכבר אמר היינו נמי כמו בד"א, ושאני אוכל לך לחוד גם כן מותר, ולישנא דהש"ס לא משמע כן. ויש גימגום בלשון התוס' ז"ל גם כן בזה ע"ש. ודחי הש"ס להני שינויי מהא דתני אסור אסור ובעי לאוקמי מלתא דשמואל לחומרא בתרי אוקימתות. חדא דוקא בשאני אוכל לך הוא דחבירו מותר. אבל מודרני ממך לחוד שניהם אסורים כריב"ח. ופריך עלה (ה' ע"א) מהריני עליך חרם. ומסיק דריב"ח במודר אני לך קאמר דשניהם אסורים. אבל מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר. ותו ליכא לאוקמא להא דשמואל בהא. ומוקי לה דבשאני אוכל לך הוא דאינו אסור אלא באכילה. אבל מודרני ממך לחוד אסור אפילו בהנאה. ודחי הש"ס דמשמע דשמואל לאקולי אמודרני ממך אתי. והדר הש"ס לקמייתא דמודרני ממך לחוד מותר משום דהוי ידים שאין מוכיחות, מודר אני ממך דלא משתעינא. והדק"ל מברייתא דלעיל. ותירץ הר"ן ז"ל (ד"ה אלא הכי איתמר, טעמא) דאתיא כרבנן דסבירא ליה ידים שאינן מוכיחות הוין ידים, וכן כתב הרא"ש ז"ל. עוד כתב הר"ן ז"ל דאסור לדבר אתו, והרא"ש ז"ל לא ניחא ליה בזה, דאם כן דהוי מוכיח יותר לדיבור. גם למ"ד ידים שאינן מוכיחות הוין ידים אמאי אינו אסור בדיבור.

ופריך הש"ס (ה' ע"ב) מאי דוחקיה דשמואל לאוקמא למתניתין כר"י אמאי לא כרבנן דהוין ידים, ומתניתין תרתי קתני, וכמו שפירש רש"י והרא"ש ז"ל, ומשני דאם כן שאני אוכל לך למה לי, שאני אוכל לחודיה נמי הוי יד שאין מוכיח. אלא שמע מינה דמתניתין סבירא ליה דיד שאינו מוכיח לא הוי יד. ולא הוי יד מוכיח אלא בתרוויהו מודרני ממך שאני אוכל לך, ואפילו הכי לא הוי אלא יד, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו.

ויש לדקדק לפי זה תיקשי בברייתא אמאי קתני שאני אוכל לך אסור, כיון דברייתא סבירא ליה דידים שאינן מוכיחות הוין ידים אם כן שאני אוכל לחוד נמי אסור, וכדקשיא ליה לשמואל במתניתין. וכן הקשה הרשב"א ז"ל (ד"ה אי הכי) ותירץ כיון דתני התם דמודרני ממך לחוד אסור ממילא ידענא דשאני אוכל לחוד גם כן אסור, ולהכי לא חש לדקדק. אבל במתניתין הוי ליה למידק, כיון דאיכא למיטעי.

ולפי מסקנא זו יש לומר דשאני אוכל לך לחודיה גם כן לאו כלום הוא לר' יהודה דסבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים. וברייתא דלעיל סבירא ליה דהוין ידים. ואתי שפיר מתניתין, דדוקא באומר תרווייהו הוא דהוי יד, דאי נימא דשאני אוכל לך לחוד גם כן הוי יד אם כן למה הוזכר כלל מודרני ממך, אי לא הוי תני לה כלל גם כן הוי שמעינן דלא הוי יד. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (שם). והא דכתב בפירושו דשאני אוכל לך לחוד לכ"ע אסור היינו למאי דסלקא דעתך דמודרני ממך לא הוי יד כלל אפילו שאין מוכיח. הוה זה שאני אוכל לך עדיף, ועל כל פנים יד מיהא הוי. אבל למסקנא דמודרני ממך הוי יד שאין מוכיח הוא הדין דשאני אוכל לך הוי יד שאינו מוכיח. וכן משמע מברייתא דתני תחלה מודרני ממך אסור. ואחר כך שאני אוכל לך. ואי שאני אוכל הוי יד מוכיח מאי קמ"ל, אלא ודאי גם שאני אוכל הוי יד שאין מוכיח. אבל להך שינויא דברייתא נמי אתיא כר"י, והא דתני אסור גבי מודרני ממך היינו לדבר ולישא וליתן עמו על כרחך צריך לומר דשאני אוכל לך הוי יד מוכיח. והוא לחודיה אסור לכ"ע.

ומהא דרבי עקיבא היה חוכך להחמיר במנודה אני לך (ב' ע"א). היינו גם כן מנודה שאני אוכל לך וכמ"ש הר"ן ז"ל לקמן (ז' ע"א ד"ה ולענין) אם כן לכאורה מוכח מינה דשאני אוכל לך לחוד לא הוי יד, דאם לא כן תיפוק ליה משום שאני אוכל לך. אבל אין זה ראיה, דמנודה שאני אוכל לך גריעא משאני אוכל לך לחוד, וכמו שכתב הר"ן ז"ל לקמן (שם ד"ה משמתינא) גבי משמתנא מינך.

והנה כל זה הוא להאי גירסא שאני אוכל לך. אבל לגירסא שאיני אוכל לך ליכא לספוקי כלל בהא, לפי מה שכתב הר"ן ז"ל (ד' ע"ב ד"ה אלא) דשאיני אוכל לך לחוד היינו קונם שאיני אוכל לך, אם כן בזה כ"ע מודים דאסור, ומתניתין גם כן אתיא שפיר, דמתניתין מיירי בלא קונם. ולפי גירסא זו אתי שפיר טפי דוקיא דרבא. דאי תרתי קתני לך למה לי. בשאיני אוכל לחוד סגי כיון דאמר קונם שאיני אוכל, אלא שמע מינה דחדא קתני. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"א הכ"ג) כתב לגירסא זו שאיני אוכל לך, עיין שם ובמפרשי דבריו.

ואכתי קשה לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב (פ"א סימן ב') דשאני אוכל לך לחוד לא אמר כלום, כיון דהוא ז"ל פסק כרבא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים אפילו לרבנן דר"י, אם כן אכתי תיקשי מברייתא דלעיל בתרתי. חדא דשאני אוכל לך על כרחך משמע דהוי יד מוכיח. ומודרני ממך ע"כ אסור בדבור. דאי לאו הכי ברייתא כמאן. והוא ז"ל כתב (שם) בתרווייהו לקולא. אבל כבר כתב בזה הרשב"א ז"ל לתרץ ברייתא דלעיל דמיירי במסרבין בו לאכול. וגם בזה יתיישב מה שחזר בו בפסקיו ממה שכתב בפירושו. דלמסקנא כיון דעל כרחך צריך לאוקמי במסרבין בו משום מודרני ממך הוא הדין דשאני אוכל לך לא מהני אלא במסרבין בו, אלא דכל זה הוי ליה לבאר בפסקיו.

וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל (ה' ע"ב ד"ה וקי"ל) דלמסקנא נמי לא אידחי הא דריב"ח במודר אני לך, דמיירי דאמר מודרני לך מאכילה. ולא הבנתי, דהא משמע דאפילו אמר מודרני ממך שאני אוכל בלא לך לאו כלום הוא. ואטו מודרני ממך מאכילה עדיף משאני אוכל או שאיני אוכל לאידך גירסא. הן אמת דהרשב"א ז"ל (ד"ה אי הכי) כתב דמודרני ממך שלא אוכל או שאני אוכל בלא לך גם כן הוי יד, ע"ש שמיישב הסוגיא לפי זה. אבל הר"ן ז"ל כתב להדיא דבלא לך לא אמר כלום, אם כן מאי שנא מודרני ממך מאכילה. ואין לאוקמי הא דריב"ח דאמר מודרני לך שאיני אוכל לך, אם כן אמאי שניהם אסורים, הא פירש שלא אוכל לך. ונראה דמטעם זה השמיט הרמב"ם ז"ל הא דריב"ח, וכן כתב הלח"מ ז"ל (פ"א מהלכות נדרים סוף הלכה כ"ד). ועוד יתבאר בזה לקמן גבי מנודה אני לך ר"ע היה חוכך כו'. והתוס' ז"ל האריכו בשמעתין, ויש עירבוב בלשונם ז"ל מטעות הדפוס.

דף ה:

שמואל מוקי לה למתניתין כר' יהודה כו'. והקשה הר"ן ז"ל דהכא משמע דשמואל סבירא ליה דלא הוין ידים. וכן משמע בקדושין (ה' דצריך שיאמר מקודשת לי. ובגיטין (כ"ו גבי טופסי גיטין משמע דלא צריך ודין. ותירצו דלענין גיטין סבירא ליה לשמואל דהוו מוכיחות אפילו בלא ודין, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. פי', כיון דעיקר הגרושין בכתב, אפילו לא כתב מינאי או לא אמר ממני מסתמא הוא מגרש לה. דאין אדם מגרש אשת חבירו. אבל קדושין דעיקר הקדושין באמירה צריך שיאמר לי. דאי לאו הכי חיישינן שמא לחבירו הוא מקדש. אלא דיש לדקדק הא הר"ן ז"ל שכתב לקמן (ו' ד"ה ורבא) דבתרתי פליגי בודין ובמינאי. וטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו מהני למינאי. והא דלא מצרכי רבנן ודין הוא טעמא אחרינא דלא חיישינן דבדיבורא מגרש לה. ואם כן בלאו הכי מאי קושיא, דלמא ודין לא בעי ומינאי בעי, משום דהוי ידים שאין מוכיחות. אלא דז"א, דאי לא בעי ודין. אם כן מינאי נמי לא בעי, דהא חד מלתא הוא. ואיפכא הוא דאיכא למימר ודין בעי ומינאי לא בעי, כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן. וע' רשב"א ז"ל (שם) שכתב דתרווייהו חד טעמא הוא, ע"ש באורך.

ומ"מ קשה לדברי הר"ן ז"ל דבגט סבירא ליה שמואל כרבנן. אם כן מאי קאמר הש"ס שמואל מוקי למתני' כר' יהודה, הא כרבנן נמי מצי אתיא. ועל כרחך לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא בגט. והתוס' ז"ל (ד"ה ואמאי) האריכו בזה, וסבירא ליה דשמואל לא סבר כר"י, ומתני' הוא דמוקי לה כר' יהודה מדיוקא דלך יתירא. והיינו דלא בעי ודין בגיטין. והא דבעי ליה גבי קדושין וגבי אהא כשנזיר עובר לפניו היינו משום דידים אלו גרועות הם, ולא הוי בכלל שאר ידים שאין מוכיחות, משום דאהא יש לו קצת משמעות יותר לתענית, דהיינו כוליה גופיה ע"ש. ולפי זה ליכא לפרושי אסור דמודרני ממך דברייתא היינו בדבור. דאם כן למה ליה לאוקמי מתני' כר' יהודה, הא לרבנן נמי מודרני ממך הוי יד גרוע. כיון דיש לו משמעות יותר לאסור דבור. אלא צריך לומר דאיסור דבור משמעות רחוקה היא. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד.

לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמיפלגי כו'. יש לדקדק, הא רבא מקרא יליף, ומהיקשא דידות לנזירות. ואם כן אפילו רבנן דסבירא ליה בעלמא דהוין ידים הכא לא הוין ידים מגזירת הכתוב. ואי רבא סבר כרבנן דבעלמא נמי ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים. אם כן קרא גבי נזירות למה לי. ועוד עיקר דינא דידות בגט מנ"ל. הא בנדרים ונזירות מריבויא דקרא הוא דילפינן, אבל בעלמא מנ"ל. ונראה דשם יד הוא שם הכולל דברים הסמוכים לעיקר הדבור, וכל חד לפי ענינו. בנדרים עיקר הדבור הוא הרי זה קרבן. ויד הוא כמו מודרני ממך שלא אוכל לך. ואיצטריך לריבויא דגם בלשון הזה לחוד נדר הוא. אבל יד מוכיח הוא, שהרי פירש דבריו ומה שבלבו. ויד שאינו מוכיח הוא שקיצר בדבורו, כמו מודרני ממך לחוד. ולא פי' אכילה, וגבי גט מיקרי ידות גם כן דברים הסמוכים לעיקר הדיבור. אבל בגיטין כי עיקר הדבור הוא הרי את מותרת לכל אדם. ודין די יהוי ליכי מינאי הוא יד עיקר הדבור וסמוך לו. ופליגי בזה ר"י ורבנן, רבנן ס"ל דלא בעינן יד מוכיח ולא בעי מינאי. ור"י סבירא ליה דבעינן יד מוכיח, ובעי מינאי גם כן. אבל אין יד דגיטין דומה ליד דנדרים. דבנדרים יד לחוד נמי מהני וכדילפינן מקרא, וגבי גיטין תרווייהו בעינן. אלא דהש"ס מדמי להו לענין זה. כי היכי דרבנן סבירא להו דלא בעינן יד מוכיח ומפורש גבי גט. אלא אזלינן בתר משמעות הדבר. אף על פי שלא פירש. הכי נמי לענין נדר דאיתרבו ידות לחודייהו סגי אפילו אם אינו מוכיח ומפורש. ור' יהודה דסבירא ליה דגבי גט בעינן יד מוכיח ומפורש. הכי נמי גבי נדרים בעינן דוקא יד מוכיח. והא דבעי רבא למילף מקרא היינו משום דסד"א כיון דאתרבו ידות לחודייהו אף על פי שלא נגמר עיקר הדבור, ה"א דסגי ביד שאינו מוכיח גם כן, להכי מקיש לה לנזירות דעל כל פנים ביד נמי בעינן דבור שלם. ומכל מקום על כרחך כר' יהודה סבירא ליה, דלרבנן אין חילוק כלל בין יד מוכיח לאין מוכיח והכל הוא כמפורש, ולא שייך למעוטי כלל. והיינו דמדחי הש"ס ואמר דאביי אמר אפילו לר"י. ודוקא גבי גט הוא דמחלק בין יד מוכיח לאינו מוכיח, משום דבעינן כריתות. אבל בעלמא אין לחלק. ורבא קאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן, והתם הוא דסבירא ליה דהוי כמוכיח משום דאין אדם מגרש כו'. והיינו דקרי להו בכל דוכתא ידים שאין מוכיחות, אף על פי שהם עיקר הדבור. כמו הרי את מקודשת ולא אמר לי. וכן לקמן הרי זו חטאת, משום דכל שלא נגמר הדבור נקרא בשם יד. כי הוא חלק מעיקר הדבר. ובשמעתין יתבאר עוד יותר בזה.

דף ו.

הרי זו חטאת לא אמר כלום. כבר כתבתי לעיל בריש מכילתין אמאי לא אמר כלום, נשאליה מה היה בלבו, ואם היה בלבו לחטאתו אמאי לא יקדש לחטאתו, דהא בקדשים גמר בלבו לחוד גם כן סגי. ומה דכתיבנא לעיל כיון דנתכוין להקדיש בדבורו לא אזלינן בתר מחשבתו אלא בתר דבורו. הכא אין זה מוכרח כל כך. כיון דאין הדבור סותר כוונת הלב, אלא שקיצר בלשונו. ועל כרחך צריך לומר כיון דדיבורו אינו מוכיח כלל דלחטאתו קאמר גם זה נראה כסותר מחשבתו. ולשון רש"י ז"ל בד"ה דבריו קיימים הוא תמוה ע"ש. ועיין ביו"ד סי' ה' ובט"ז ובש"ך ז"ל שם.

דף ו:

בעי רב פפא יש יד לקדושין כו'. פי' הרא"ש ז"ל דמיבעי ליה משום דקדושין לשון הקדש הוא דאסר לה אכ"ע כהקדש. ולפירושו יש לדקדק התינח היכא דאמר בלשון מקודשת. אבל אמר מאורסת מאי איכא למימר, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בקדושין (דף ז' ד"ה ונפשטו) גבי חצייך מקודשת לי ע"ש. ועוד אי מטעם יד דומיא דנדרים מיבעי ליה. מאי קאמר הש"ס או דלמא ואת חזאי קאמר, בלאו הכי נמי הוי יד, כי היכי דאיצטריך קרא בידות נדרים. אף על גב שאין להם כוונה אחרת, וכן הקשו בתוס' ז"ל (ד"ה שם).

והר"ן ז"ל כתב דמיבעי ליה אי ילפינן במה מצינו מנדרים. וגם זה קשה, היכי שייך למילף קדושין מנדרים במה מצינו, האיכא כמה פירכי. וגם לדבריו ז"ל יקשה מאי קאמר או דילמא ואת חזאי קאמר, ועוד הקשו התוס' והר"ן ז"ל, הא פשיטא לן לעיל בגיטין דיש יד, ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח. ומה שכתבו התוס' למילף בגיטין מדאיתקש יציאה להויה לא הבנתי. דלא שייך היקשא בזה, כיון דטעמא דקדושין הוא משום דהוי לשון הקדש, והיכי מצינן לאקושי גירושין להא. ובלאו הכי לא ניחא להו להתוס' ז"ל בזה ע"ש.

והר"ן ז"ל תירץ דגיטין שאני, כיון דיש מעשה דנתינת הגט אין שם יד מוכיח אלא עיקר מוכיח. ואכתי תיקשי לרבנן דסבירא להו דבגט מהני אפילו יד שאינו מוכיח מנ"ל דיש יד בגיטין. ועל כרחך צריך לומר דהא דקרי לה יד בגיטין הוא שם המושאל, וכמש"ל דאין זה ענין לידות נדרים. וכן כתבו התוס' ז"ל גם כן דלשון ידים בגיטין לאו דוקא. אלא דאכתי קשה מהא דמכשיר שמואל בגיטין וקדושין אפילו לא אמר לי או ממני. וזה ודאי יד הוא, כדפריך הש"ס ומי מיבעי ליה לרב פפא כו', ובגיטין מנ"ל. ואין להקשות משם לדברי הר"ן ז"ל שכתב דאם נתן לה פרוטה קדושין ממש הם. והתם הא נתן לה פרוטה. זה אינו, דלענין דלא נימא ואת חזאי קאמר דמהני מה שנתן לה פרוטה. אבל להא דלא אמר לי לא מהני נתינת הפרוטה, דאכתי דלמא לאחר קדשה. ועל כרחך צריך לומר דבלא ממני בגרושין גם כן לא הוי יד דומיא דנדרים, כיון דהגט נכתב כתיקונו והנתינה הוא העיקר, וקרי לה יד מפני שהוא סניף להעיקר.

וגם לענין קדושין נראה עיקר דאין זה ענין לידות נדרים. כיון דהכא נמי איכא מעשה, נתינת הכסף או השטר. ומשום הכי לא קמיבעי ליה אלא משום דלמא ואת חזאי קאמר. אבל בלאו הכי ודאי הוי קדושין, ולא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושין דלא בעינן אמירה כלל. וכן כתבו התוספות ז"ל בע"א, והיינו דסמך בעיא זו לפלוגתא דר"י ורבנן בגיטין, והכל ענין אחד הוא, ולאו מסוג ידות נדרים הם, אלא מספקא ליה אי חיישינן לפרש דבריו בענין רחוק כמו ואת חזאי. ומשום הכי קרי לה יד, כיון שאין הדבור מבורר. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות (הלכה ב'). ומה שדקדק הלחם משנה ז"ל שם, דהא הוי את"ל. זה אינו דלמסקנא דשמואל מיירי דאמר לי לא מיירי כלל מיד, ורב פפא הוא דס"ד הכי.

גמרא יש יד לפאה כו'. הכא לא מסיק הש"ס או דלמא הדין למלתא אחריתא. ולכאורה הכא ניחא בלאו הכי, דדמי לנדרים דאין בהו אלא דבור בעלמא. ואי לא איתקש לקרבנות לענין ידות ממילא לא הוי פאה אף על גב דליכא פירושא אחרינא. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דהוי גרס הכא או דלמא והדין לנפקותא בעלמא. והתוס' ז"ל גם כן כתבו דמספקא ליה במשמעותא דהדין, והיינו כשיטתם גבי קדושין, כיון דאמר תחלה הדין אוגיא להוי פאה אי לאו דאיכא פירושא אחרינא בוהדין ודאי הוי פאה. וכן גרס הש"ס לקמן גבי צדקה. וכבר כתבתי לעיל מאי דקשיא ליה. אם כן מאי מספקא ליה תו בהקישא הא ספק אחר הוא. ועוד קשה לי איפכא אמאי קרי לה יד לכל הני, הא התפסה גמורה היא, כמו מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דמתפיס בחבירו הוא, ולאו מטעם יד. ועיין בשבועות (כ' ע"א) בזה גבי פלוגתא דאביי ורבא במתפיס בנדר ושבועה, והר"ן ז"ל שם באורך. אלא דאם מטעם מתפיס הוא. אם כן אמאי פשיטא ליה להש"ס בוהדין נמי דצדקה עצמה היא. ומנ"ל, כיון דלא איתקש לקרבנות. ובקרבנות הוא דכתב רחמנא התפסה. אבל לא בצדקה. ועוד אטו מיירי הכא דוקא תוך כדי דיבור כמו בואני דנזיר. אבל הכא לא מטעם התפסה, אלא אם יש יד לצדקה השניה קדושה לעצמה. ונפקא מינה לענין אם נשאל על הראשונה השניה בקדושתה קיימא. ועל כרחך צריך לחלק בין ואני דנזיר דהוי התפסה, ובין הדין דשמעתין דלאו מטעם התפסה אתינן עלה.

וראיתי במשנה למלך ז"ל פ"א מהל' מתנות עניים (הלכה ט"ו ד"ה ועדיין אני) שכתב דכל הני דשמעתין מטעם התפסה הוא, ובעינן דוקא תוך כדי דיבור. וכתב כן לענין חקירתו שם גבי פאה אם הפריש פעם אחת כשיעור אם יכול לעשות עוד איזה ערוגה פאה. ואיפשיטא ליה מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמיירי הכא דאוגיא ראשונה היתה בה כשיעור. ואפילו הכי יכול לעשות עוד אוגיא אחת פאה. וש"מ דיכול לעשות כל השדה כולה פאה. ובדעתו הדבר תלוי. ולא דמיא לתרומה ומעשרות שאם הפריש פעם אחת כשיעור שוב אינו יכול לעשות תרומה אחרת. אבל פאה בדעתו הדבר תלוי וכל כמה שרוצה לעשות פאה עושה אפילו כל שדהו. ועל זה כתב לדחות דהכא מיירי על כרחך תוך כדי דיבור, וככל התפסה. ואם כן הוי כמו שהפריש בבת אחת לשני האוגיות. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דאם כן היכי מוכח מינה דעושה כל שדהו פאה. דממה שיכול להוסיף על שיעור אחד מס' בפעם אחת אכתי לא מוכח דיכול לעשות כל שדהו. ועוד דהא מתניתין הוא (פאה פ"א מ"ב), הכל לפי רוב הענוה ולפי גודל השדה. ופשיטא דיכול להוסיף על ס' בפעם אחת. אלא על כרחך עיקר הוכחת הש"ס דעושה כל שדהו פאה לדברי הר"ן ז"ל הוא כמו שכתבתי. כיון דיכול לעשות פאה שנית אחר הפרשה כשיעור שמע מינה דאין לה שיעור ויכול לעשות כל שדהו פאה, ושפיר מוכח מדברי הר"ן ז"ל דיכול לעשות פאה אפילו אחר שהפריש כשיעור כבר, וזה ברור. ודו"ק.

ובזה א"ש מה דלא מיבעי להו להש"ס אי יש יד לתרומה בכה"ג, הדין כלכלה ליהוי תרומה והדין. דהא תוך כדי דיבור יכול להוסיף בתרומה. דהיינו בבת אחת. ובבת אחת לא קמיבעי ליה. ולאחר שהפריש כבר תרומה כשיעור אינו יכול להפריש יותר, דכבר נעשה פטור וחולין. ובעיקר דברי המשנה למלך ז"ל אין כאן מקומו להאריך בזה. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מתנות עניים (פ"א הט"ו) משמע דכל אלו התפסה הם. עיין שם.

דף ז.

ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו'. וכתבו הרשב"א (ד"ה א"ר פפא) והרמב"ן ז"ל דאזלינן לחומרא כיון דסלקי בתיקו. והאריך הר"ן ז"ל להשיג עליהם. מהא דפרק הזרוע (חולין קל"ד דמשמע דספק ממון עניים הוי ספק ממונא. ודוקא היכא דבחזקת חיוב קיימא כמו בחורי נמלים הוא דספק לקט לקט. הא לאו הכי פטור, אלמא ספק ממונא הוא. ולדידי קשה, אם כן דספק ממונא הוא אפילו אם בחזקת חיוב קיימא אמאי חייב. ונהי דדבריו מוכרחים דלא מיקרי ספק איסורא מכל מקום לענין דינא נראה כדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל. כיון דקיי"ל דספק לקט לקט, ויליף לה (שם) מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. אם כן הכי נמי בעינן למיזל לחומרא, דהכא נמי בחזקת חיוב הוא, דע"כ חזקת חיוב דהתם לאו חזקה גמורה היא. אלא כמו שאמרו שם בירושלמי (פאה פ"ד ה"ז) כל שעיקרו חייב, היינו ישראל דבר חיובא הוא ספיקו נמי חייב. וכל שעיקרו פטור, היינו גר שנתגייר ספיקו נמי פטור. והכא נמי עיקרו חייב, והוי ספק פאה ולקט דאזלינן לחומרא. ומה שהביא מהא דהנחתומין כו' אין ראיה, דדמאי דרבנן הוא. דאי לאו הכי הא התם בחזקת חיוב קיימא. ואפילו הכי לא חיישינן לספיקא. אלא דסוגיא דחולין צריך עיון, דמשמע התם דאין חילוק בין מתנות כהונה למתנות עניים. ובמתנות כהונה פשיטא בכמה דוכתי דאפילו בחזקת חיוב ספיקו לקולא, כמו בספק בכורות. וי"ל דרבא קושטא קאמר, כיון דלרבנן דר"מ אפילו במתנות עניים יש חילוק בין חזקת חיוב לחזקת פטור. וגבי פאה נמי סבירא ליה דספיקו לקולא בגר שנתגייר. וכדאיתא בירושלמי שם, משום הכי קאמר פרה בחזקת פטור כו'. אבל לענין דינא גבי פרה אפילו בחזקת חיוב ספק פטור. וגבי מתנות עניים הוא דסבירא להו לרבנן דבחזקת חיוב ספק חייב מקרא דעני ורש הצדיקו, ולר"י בן אגרא אליבא דר"מ אפילו בחזקת פטור ספק לקט לקט. וכדאיתא שם. על כל פנים שמעינן מסוגיא דחולין דספק מתנות עניים לאו כספק ממונא הוא.

ולענין צדקה יש לומר דספיקו לחומרא, משום דהוי ספק בל יחל, והוי כספק איסור, לקיים מוצא שפתיו. דכל הני ספיקות דמייתי הר"ן ז"ל הספק הוא בחיוב הנתינה לכהן או לעני, ומספק אינו מחויב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל הכא הספק הוא במוצא שפתיו, והוי כספק איסור לקיים מוצא שפתיו. וי"ל דתליא בפלוגתא (להלן י"ח ע"ב) דספק נדרים להקל או להחמיר וצ"ע.

והרמב"ם ז"ל נראה דלאו מספק פסק בפאה (ה' מתנות עניים פ"ב הי"ג) וצדקה (שם פ"ח ה"ב) דיש יד. אלא משום דבצדקה אתמר אם תמצי לומר דיש לה יד, משום דאין היקש למחצה. ואם כן הוא הדין דפאה איפשטא בדרך את"ל, דפאה וצדקה תרווייהו איתקשו לקרבנות, ואין היקש למחצה. ואין צריך למ"ש הכסף משנה ז"ל בפ"ב מהל' מתנות עניים (שם) משום דצדקה איבעי ליה באת"ל דפאה, דאת"ל כזה לא מצינו דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דהוי פשיטותא כמו שכתב הכסף משנה ז"ל בעצמו שם. אלא כיון דאיפשיטא לענין צדקה הוא הדין דאיפשיטא לענין פאה.

ומה שכתב הר"ן ז"ל דגבי הפקר אין ספק דהוי ספיקא דממונא ולקולא יש להבין, דאם כבר זכה בו אחר הא הוי כתקפו כהן דאין מוציאין מידו לחד מאן דאמר (ב"מ ו' ע"ב). ואם לא זכה בו אחר הוא עצמו יכול לחזור ולזכות בו גם כן, ולמאי נפ"מ כתב דהוי ספק ממונא ולקולא. ואי דאין ב"ד מוציאין אותה מידו, הא בהפקר בלאו הכי אי אפשר להוציא. ואדרבה אשכחינן בזה ספיקא לחומרא, כגון אם הפקיר שדה קודם שהפריש מעשר בזה הלשון הוי ספק הפקר, ואינו יכול להוציא ממנה מעשרות על החיוב הגמור, שמא מן הפטור הוא. ועיין בזה בב"ב פרק מי שמת דף קמ"ח (ע"ב) גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו בדברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל ובדברי הנימוק"י ז"ל.

גמרא אמר רב פפא בנדינא מינך כו'. משמע מדברי המפרשים דהכי נמי אסור המדיר בנכסי המודר כמו במודרני ממך כו'. ובירושלמי (בפירקין ה"א) משמע דבמנודה אני לך נאסרו נכסי המדיר על המודר. וכדאמר התם ר"ע היה חוכך להחמיר לוסר כל נכסיו, כמש"נ יחרם כל רכושו. משמע שאסר נכסיו על חבירו. וי"ל דהירושלמי סבירא ליה דבמודרני שניהם אסורים, וכס"ד דש"ס דילן (ה' ע"א) אליבא דריב"ח ע"ש. ומשום הכי מפרש מנודה אני לך גם כן הכי דנכסי המדיר אסורים על המודר, ואפשר מודה דאיפכא נמי אסור. אבל לש"ס דילן דבכל הני דרישא מיירי באיסור המודר מנכסי המדיר. הכי נמי מנודה אני לך גם כן מיירי בכה"ג. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בפירושו שכתב דנדינא ממך עדיף ממודרני, ואפילו בלא שאני אוכל לך אסור. ובפסקיו (פ"א סימן ה') חזר בו. וכתב דוקא אם אמר שאני אוכל לך. והתוס' ז"ל (ד"ה נדינא) כתבו דבלא שאני אוכל לך גם כן אסור דנדינא ליכא לפרושי להרחקת ד' אמות ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דאם כן יהיו שניהם אסורים. וכדמסיק הש"ס לעיל לר"י בר' חנינא ע"ש.

ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"א הכ"ג - כ"ד) ובמפרשי דבריו שהאריכו בפי' דבריו ז"ל. והנכון בזה פירוש הכסף משנה ז"ל בעצמו דבמנודה עם שאני אוכל לך הוא דפליגי, ובמשמתנא גם ר"ע מודה, משום דמשמע יותר לשון הרחקה מכל שאר לישני. ובנדינא מינך כ"ע לא פליגי דאסור, היינו אפילו בלא שאני אוכל. והיינו דלא כתב איסור ד' אמות אלא במנודה ומשמתנא לחוד. אבל בנדינא ליכא לפרושי לשון הרחקה, ומשום הכי אסור אפילו בלא שאני אוכל לך. והכריחו לזה, דאי נימא דנדינא לחוד גם כן איכא לפרושי לשון הרחקת ד' אמות. וכדומה לו. אם כן מאי עדיפותא דנדינא ממנודה. ומאי טעמא במנודה פליגי רבנן ובנדינא מודו. אלא שמע מינה משום דנדינא לחוד משמע איסור הנאה, וא"ש לדבריו דלא תני ת"ק לנדינא בכלל ידות דרישא, משום דהוא לחוד לישנא דאיסורא, וכל הני דרישא דוקא עם שאני אוכל לך. אבל מה שכתב הרשב"א ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דהוא מפרש דבמנודה אני לך לחוד פליגי, ופסק בזה כרבנן. ומ"ש מנודה שאני אוכל לך אסור. היינו משום דרבנן נמי מודו עם שאני אוכל לך. צריך עיון. חדא דאם כן מנ"ל דאינו לוקה בכה"ג לרבנן, ואי משום דלא תני לה ברישא. אם כן מנ"ל דר"ע לא מיירי בהכי במנודה שאני אוכל לך. ובזה היה חוכך להחמיר. ועוד דאם כן מנ"ל דמשמתנא עם שאני אוכל לך לכ"ע שרי. ועי' בדברי הש"ך ז"ל (יו"ד) סי' ר"ו (ס"ק ו').

דף ז:

נדוהו בפניו כו'. עיין בפירוש הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו דלטעמא דחשדא אם התירוהו שלא בפניו אסור, וט"ס יש בדבריו. אבל הר"ן ז"ל [כתב] דלטעמא דחשדא נמי אם התירו שלא בפניו מותר. ולקמן (ס"ה לענין נדר בפניו דאין מתירין לו אלא בפניו. כתב הרא"ש ז"ל שם דבדיעבד שלא בפניו גם כן מותר. ואולי צריך לומר בדברי הרא"ש ז"ל ולהאי פירוש נמי כו' מותר. וק"ל.

ש"מ תלת שמע מינה השומע כו'. ושמע מינה נדוהו בפניו כו'. ושמע מינה אין בין נדוי להפרה ולא כלום. עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שבועות (ה"ט) שכתב וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים, שהרי אינו יודע שנדוהו, ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנידוי, שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד עכ"ל. ודבריו ז"ל צריכין ביאור. דנראה שפירש הא דאין בין נדוי להפרה ולא כלום. דכזה מחויב הוא להתיר מיד. אלא דמה שכתב כדי שלא יהא מכשול לאחרים. שהרי אינו יודע שנידוהו. לא הבנתי לשונו ז"ל, דעל מי קאי שאינו יודע אי על המזכיר הא יודע הוא. ובעובדא דרב הונא באפה נידה אותה, ואי קאי על אחרים לא אתי שפיר לשון שאינו יודע, אלא היה צ"ל שהרי אין ידוע, וגם מ"ש דחיישינן למכשול בנידוי זה יותר משאר נידוי. מנ"ל זה.

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהוא ז"ל מפרש ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנידוי קאי אמזכיר עצמו, דאפילו אם לא נדוהו בעצמו הוא בנידוי. ומשום הכי צריך להתיר לו מיד שלא יהא מכשול לאחרים, כיון שהוא אינו יודע שהוא בנידוי. ואם תאמר יודיעו לו, אם כן כל העולם בנידוי שהרי כולם למדו לשונם לדבר העוה. ואתי שפיר לפי זה הא דמסיק הש"ס שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה, דאין זה מיושב כל כך לפירוש הר"ן ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא, דכיון דעניות מצויה חזינן דהוא בנידוי דעניות כמיתה, ושמתא נקראת ע"ש שם מיתה כדאיתא במ"ק (י"ז ע"א) וכן תניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וכיון שהעניות מצויה הרי הוא כמנודה מעצמו. אלא דעדיין יקשה הא מיירי הכא שהיא היתה יודעת בנידויה, וכדאמרינן שמע מינה נדוהו בפניו, ואפילו הכי אמרינן אין בין נידוי להפרה ולא כלום. והכא אין כאן מכשול, כיון שהיא יודעת בנידויה. ע"כ אין לשון הרמב"ם ז"ל ברור אצלי כעת, וצ"ע. ועיין לחם משנה ז"ל מה שדקדק על דבריו ז"ל שם.

דף ח.

גמרא והלא מושבע ועומד כו' אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי. עיין בר"ן ז"ל שפירש דהש"ס הוא דמקשי על רב גידל, דקס"ד דקמ"ל דשבועה חלה על דבר מצוה. ועל זה פריך והלא מושבע כו'. ולפי זה ה"ל לאקשויי ממתניתין דשבועות. ועוד הא תנאי פליגי בזה התם. ול"נ דה"פ, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומאי קמ"ל קרא דדוד היה נשבע לקיים המצוה, הא כבר מושבע ועומד הוא. אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה וגם מצוה איכא, וכל זה מדברי רב גידל הוא. ודרב גידל קמייתא קמ"ל במצוה גמורה אף על גב דאין השבועה חלה כל כך מכל מקום לזירוז בעלמא גם כן שרי. ואידך דרב גידל קמ"ל בדבר שיש לו להפטר בזמן מועט וטרחה מועטת לצאת עיקר החיוב. אבל מכל מקום מצוה בכל מה שיוסיף בכה"ג השבועה למצוה יותר יחשב. ונדר גדול נדר כו'. והא עדיפא משבועה אמצוה גמורה דלא הוי אלא זירוז בעלמא, והכא שבועה גמורה היא. ואף על גב דשאר נדרים ושבועות טוב אשר לא תדור. אבל בכה"ג נדר גדול נדר ומצוה לזרז את עצמו בשבועה גמורה. ואתי שפיר לפי זה מאי דפריך הש"ס באידך דרב גידל והלא מושבע ועומד מהר סיני. ופירש הר"ן ז"ל והיכי קאמר דשבועה חלה עליו. ומאי קושיא, הא אפרק זה ומסכתא זו שפיר חיילא שבועה, דהא מצי לקיימו בפרק אחר או מסכתא אחריתא. אבל לפי מ"ש ניחא דלא אתי לאשמועינן כלל דשבועה חיילא עליה, אלא אתי לשבוחי לנודר זה דיפה עשה ונדר גדול נדר. ועל זה פריך שפיר הא מושבע ועומד הוא בלאו הכי ומה בצע בנדרו. ובשביל פרק זה או מסכת זו אין לשבחו כל כך. דמה לי פרק זה או פרק זה. ולהכי משני דאי בעי פטר נפשיה כו'. וזה ודאי נדר גדול נדר לעשות המצוה בתוספת מרובה.

והר"ן ז"ל הביא ראיה מכאן לכל מילי דאתיא מדרשא דשבועה חלה עליו, דודאי חייב אדם ללמוד יום ולילה. אלא דממאי דכתיב בהדיא בשכבך ובקומך מצי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית. וכל היום מדרשא אתיא, ושבועה חייל עליו. ובמנחות פרק שתי הלחם (צ"ט ע"ב) מייתי הש"ס פלוגתא בזה, וכ"ע מודים דניתן רשות להנהיג מנהג דרך ארץ, לחרוש בשעת חרישה. וכן אמרו ז"ל (שבת ל"א ע"א) בשאלת דינו של אדם קבעת עתים לתורה, והרבה עשו כרשב"י כו' (ברכות ל"ה ע"ב) ואם כן אין מכאן ראיה מכרחת, כיון דיש עתים ושעות שרשות לעסוק בדרך ארץ, עליהם חיילא השבועה. ומכל מקום כ"ע מודים דשלימות המצוה הוא להגות בה יומם ולילה. והיינו דרשב"י אמר במנחות (שם) דבק"ש שחרית וערבית יוצא מצות לא ימוש. ואפילו הכי אמר (ברכות שם) אדם חורש בשעת חרישה תורה מה תהא עליה. כי תכלית השלימות שלא לזוע ממנה אפילו ברגע, כי היא מקום חיותנו כמשל הדג במים. אלא שעל צד ההכרח יוצא בק"ש שחרית וערבית. וכן לדעת ר' ישמעאל דניתן רשות לנהוג בהן מנהג דרך ארץ היינו גם כן הכרחית בלבד, ולעשות מלאכתו ארעי. והוא בגדר אחד עם זמן אכילה אשר היא הכרחית לקיום הגוף והנפש. ולא יחשב זאת לביטול תורה כי אם קיום תורה, וכמו שאמרו ז"ל (שם) זו וזו נתקיימה בידם. והיינו דאמר (מנחות שם) לדמא בן אחותו על לימוד חכמת יוונית צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה כו'. דלדבר שאינו הכרחי כ"ע מודים שלא ניתן רשות להבטל.

אלא דקצת קשה הא דאמרינן התם (שם) ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר פסוק הזה דלא ימוש לא חובה ולא מצוה אלא ברכה. משמע דפליג אכולהו תנאי. אמ"ד חובה, היינו ר' ישמעאל דסבירא ליה דיומם ולילה ממש קאמר. וארשב"י דאמר מצוה כל היום. אבל ידי חובתו יוצא גם בק"ש שחרית וערבית. וכמאן סבירא ליה. ועוד הא איכא כמה קראי בהגיון התורה יום ולילה. והגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח'). ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א', ב'). וצריך לומר נהי דאין בו מצוה וחובה אבל ברכה אית ביה. כי היא עיקר ההצלחה, ואין זולתה הצלחה אחרת. והחכם יבין מדעתו כי מה לו לרדוף אחר הצלחות המדומות, וגם אם ירדוף אחריהם אין בידו להשיגם. מוטב שירדוף אחר הצלחה השלימה וגם השג ישיג, ועל זה נאמרו מקראות האלו. ועיין תוס' ז"ל שכתבו דאפילו נשבע לבטל כה"ג חייל ע"ש.

דף ח:

ר"ן ז"ל נסתפק במי שנדוהו בחלום אי חייב לנהוג כל דיני מנודה. ובסוף הוריות (י"ג גבי ר' נתן ור' מאיר דאחוו להו בחלמא לפייס את רשב"ג, ולא חש ר' מאיר ואמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. משמע קצת דאין צריך לנהוג דיני נידוי. וי"ל דהתם שאני, דר"מ גם כן מעשיו לשם שמים היו, ובזה אין חלום מכריע. וגם משום כבודו דרשב"ג הוא דאחוו להו הכי. ולענין מש"כ בנדר בחלום שכתב הרשב"א ז"ל דצריך היתר יש לדקדק מהא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (ל' דאם אמרו לו בחלום על מעות דשל מעשר שני הם אין חושש לזה. דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אלמא דאין אוסרין דבר על פי חלום. וצריך לומר דהכא שאני, שהוא בעצמו נדר בחלום.

והנה שם איתא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח אבא ולא ידע היכן הם, ואמר לו בעל החלום באיזה מקום הם ושל מעשר שני הם אין חושש לזה. י"ל דדוקא להוציא מחזקתו אין מוציאין על פי חלום. אבל אם אמר אביו דהניח מעות מעשר ולא אמר מקומן איה, ובחלום הגידו לו מקומן אפשר דצריך לחוש לזה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מעשר שני (ה"ו) כתב דאפילו אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הם במקום פלוני וכך וכך אינו מעשר. והיינו משום דהכי תני בתוספתא פ"ה דמע"ש (ה"ו) היה מצטער על מעשר שני של אביו היכן הוא, ואמרו לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם, זה היה מעשה ובא לפני חכמים ואמרו הרי אלו חולין, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ועיין ברכות (י"ח ע"ב) גבי שמואל שהגיד לו אביו (בכיסי) [בזוזי] דיתמי. לפי זה לפנים משורת הדין הוא דעביד. ויש לחלק בין חלום לעובדא דשמואל דאזיל בתריה לחצר מות. וגבי חלום הוא דאין לחוש לזה כלל.

גמרא רבינא הוי ליה נדרא לדביתהו כו'. אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו כו'. דעת הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ו ה"ד) דדוקא בבעל הוא דמיבעי ליה, משום דהבעל כאשתו. אבל אחר אינו יכול לעשות שליח בזה, דצריך שיהיה הנודר בפני החכם המתיר. והביאו ראיה לזה מן הירושלמי (פ"י ה"ח) דשרינן על ידי תורגמן, אבל על ידי שליח לא. וצריך לדקדק מנ"ל הא דאין הנודר עושה שליח לחרטתו. אי משום דדומה לדין שצריך לעמוד בפני ב"ד, הא לא דמי לדין, דמתירין אפילו בלילה. ואי משום דלא מהימנינן לשליח על חרטתו. וצריך שישמע החכם מפי המתחרט. אם כן כל שכן דבעל לא מהימן.

והתוס' ז"ל כתבו דאחר ודאי יכול להעשות שליח, ובבעל הוא דמיבעי ליה, שמא יוסיף על החרטה. ולענין הפרה פליגי תנאי לקמן (ע"ב ע"ב) אי יכול להפר על ידי שליח. וקי"ל דאין השליח מיפר, אלא צריכה שתשמע הפרה מפי הבעל. ואפילו אם היא לא שמעה אלא שהופר שלא בפניה גם כן מופר. ובהפרה הוא דלא שייכא שליחות אלא גבי הבעל אבל לא גבי האשה, כיון דאין צריך דעתה. אבל בהתרת חכם שייכא שליחות בחכם ובשואל. והחכם נראה דלכ"ע אינו יכול להתיר על ידי שליח, אלא החכם בעצמו צריך שיתיר. ועל ידי מתורגמן דוקא הוא דהתירו. אבל השואל י"ל דשפיר עושה שליח. וכשמתיר החכם לשלוחו הוי כמו שהתיר להשואל עצמו, וחל ההתרה מיד אפילו קודם שהודיע השליח להשואל. דאם צריך שיאמר השליח ההתרה לשואל אם כן הרי החכם עושה שליח להתיר. והחכם אינו יכול לעשות שליח להתרתו כדמוכח מהירושלמי (שם).

ולפי זה בשולח חרטה בכתב נראה דאין החכם יכול להתיר, דקודם שנודע ההתרה להשואל ודאי דאין היתרו היתר. ולהודיע ההתרה לשואל בכתב או על ידי שליח גם כן אינו יכול, כיון דאין החכם עושה שליח. אבל הר"ן ז"ל כתב בשם הר"ש ז"ל דאפילו בלא ידיעת הנודר חל התרה, ויליף לה מהפרת בעל. ואין הנדון דומה, דשאני הפרה דלא בעינן דעתה ובע"כ גם כן מופר, משום הכי אפילו שלא בידיעתה הוי הפרה. אבל התרת חכם דצריך דעת השואל מנלן דהוי התרה אפילו שלא בידיעתו. וראיתי במשנה למלך ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות (הלכה ד') שהרגיש בזה על דברי הר"ש ז"ל. אלא שהביאן בשם הריב"ש, ולא הביא דברי הר"ן ז"ל.

והראשונים ז"ל הביאו ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דאין לעשות שליח לחרטה מבת יפתח, דלא רצה יפתח לילך לפנחס להתיר נדרו (ב"ר ס', ג'), ולא שלח שליח. ואי דבר זה מהתורה הוא אם כן לא מצינו בעל דעדיף משאר שליח. ועיין מנחות פרק שתי מדות בסופו (צ"ג ע"ב) דאיצטריך קרא יתירא גבי סמיכה ליד אשתו, אף על גב דכבר ילפינן דאין שליח סומך, משום דהוה אמינא אשתו כגופו. ועבדו משמע התם דמסתבר יותר למעוטי משאר שליח. ובב"מ פרק השואל (צ"ו ע"א) מסיק דעל ידי שליח לא מיקרי בעליו עמו, ועל ידי עבדו מיקרי בעליו עמו, משום דעבדו כגופו. וצריך לומר דדוקא לענין שאילה בבעלים הוא דעבד עדיף משליח, ואין כאן מקומו בזה.

ועיין בדברי הראשונים ז"ל שהביאו נוסחא אחת רבינא הוי ליה נידוי לדביתהו. ומיבעי ליה מהו שיעשה שליח להתרת אשתו. וכן כתבו התוס' ז"ל בשם הרשב"ם ז"ל דנידוהו בחלום, והוי כמו נידוהו בפניו, דאין מתירין לו אלא בפניו. ולגירסא זו קשה הא דמסיק הש"ס ושמתא אפילו באתריה דרביה, דהא עובדא דרבינא נמי איירי בשמתא, ולא יאי למישרי באתריה דרביה, ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (שם) ובדברי הכסף משנה ז"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל דאין החכם עושה שליח להתיר נדר. יש לפרש בזה דברי הרמב"ם ז"ל דאין הבעל נעשה שליח להתיר נדר לאשתו, דבשליחות ההיתר אפילו בעל אינו נעשה שליח. ומכל מקום דבריו ז"ל צ"ע.

רש"י בד"ה ויחיד מומחה שרי שמתא דלא בעי עשרה כמו לנדויי עכ"ל. אין זה מובן ומה בין נידוי לשמתא ודוקא בנידוהו בחלום הוא דבעי עשרה. ולפי גירסת הרשב"ם ז"ל יש ליישב קצת אבל רש"י ז"ל לא גרס הכי וק"ל.

וכתב הר"ן ז"ל בשמעתין דלא בעינן סמוך לא בנדרים ולא בבכורות. והתוס' ז"ל חילקו דבנדרים בעינן סמוך, דומיא דראשי המטות. ולהתיר בכורות לא בעינן סמוך. ועיין ריש סנהדרין דלא משמע כן, ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד.

[גמרא] שמע מינה חירגא דיומא מסי. עיין רא"ש ז"ל שתמה אמאי לא קאמר דחמה גופא מסי. וי"ל דמרפא בכנפיה משמע דאחירגא קאי, היינו זהרוריות היוצאין ממנה. וקאמר הש"ס ופליגא דר"ל דאמר אין גיהנם לעולם הבא. ופירש ז"ל דפליג ר"ל אדרשא דלעיל דדריש לה לחמה בזמן הזה, ור"ל דריש לה לחמה בעולם הבא. והא דדרשינן בתענית (ח' ע"ב) מקרא (מלאכי ג', כ') דוזרחה לכם כו' שמש בשבת צדקה לעניים, הרי דדריש לה נמי לשמש בעולם הזה, ולא קאמרינן התם דפליגא דר"ל. י"ל דהתם היינו דר"ל, דשבת אחד מששים בעולם הבא (ברכות נ"ז ע"ב) ובאור השמש של שבת יש בה גם כן אחד מששים מאורה של עולם הבא, והיינו דקאמר שמש בשבת צדקה לעניים. כי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא ליתן אחד מששים מאור העליון להתעדן בהם נפש עניי עמו עד שיזכו להתגלות אור הגדול בעולם הבא. והא דאמר אין גיהנם לעולם הבא הוא גם כן ומטעם הנ"ל, כי בהתגלות אורה של עולם הבא ישבות אור של גיהנם, אחרי שלא יהיו עוברי עבירה עוד וכמו שאמרו ז"ל בסנהדרין בפרק ארבע מיתות. וביטול הגיהנם ודין הרשעים הכל אחד. והכל יהיה על ידי אור השמש כאשר תצא מנרתיקה בעולם הבא. והבן.

דף ט.

מתני' כנדרי רשעים נדר בנזיר וקרבן ושבועה. פירש רש"י ז"ל שהיה ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו, וכמסיק בגמרא, ואם אכל הככר מחויב נזירות וקרבן ושבועה. ואין זה מובן, דמה ענין נזירות לאכילת הככר, וכיון דנזיר עובר לפניו ואמר כנדרי רשעים הריני הרי זה נזיר בלי שום תנאי. וגם לענין קרבן לא ידענא מאי מהני מה שככר מונח לפניו, דלחייבו קרבן ממש על כרחך צריך שיהיה בהמה מונחת לפניו, כמו שכתב הרא"ש והר"ן ז"ל ואי נדר בקרבן היינו נדר בעלמא, אם כן תיקשי היכי חייל עליו עוד איסור שבועה, הא כבר נאסר עליו מפני הקונם, ואין שבועה חלה על האיסורין. ולא ידענא מי הכריחו לזה.

והנכון כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דמילי מילי קתני, כנדרי רשעים הריני ונזיר עובר לפניו, עלי ובהמה מונחת לפניו, הימנו וככר מונח לפניו. והם ז"ל מפרשי בקרבן ממש. אלא דנראה קצת חילוק בין הרא"ש להר"ן ז"ל, דמדברי הרא"ש נראה דבעלי ובהמה מונחת לפניו חייב להביאה עולה, ואף על גב דהוי כאומר הרי זו, מכל מקום קרי לה כנדרי רשעים. ומדברי הר"ן נראה דיכול להביא קרבן אחר. וקצת קשה אמאי לא ביארו בגמרא גם בעלי והימנו כשהיה בהמה מונחת לפניו וככר מונח לפניו כמו שאמרו בנזיר.

והתוס' ז"ל (ד"ה כנדרי) כתבו בשם הר"ר אליעזר לפרש דקרבן היינו קונם, ומיירי או בככר מונח לפניו או שהיו מסרבין בו לאכול. ובככר מונח לפניו כבר הקשיתי דהיכי חלה שבועה אחר כך, ובשם הרשב"ם ז"ל מסקו דקרבן ממש קאמר, ומשמע אפילו אין בהמה מונחת לפניו, דסתם נדרי רשעים היינו קרבן. ומאי דמשמע מדברי התוס' ז"ל דבעלי גרידא מיתסר בקונם לא הבנתי, דבברייתא דלעיל קתני הרי הוא עלי או הרי זה עלי. אבל עלי גרידא לא שמענו, אף על גב דעיקר היד הוא לישנא דעלי, מכל מקום נראה דעלי גרידא לאו כלום הוא.

וכתב הר"ן ז"ל בהריני לחוד נמי הוי נזיר כשהיה נזיר עובר לפניו. ומתניתין אתי לאשמעינן דכנדרי כשרים הריני לא אמר כלום. והוא הדין גבי הימנו שלא אוכל דנראה שאסור הוא אפילו בלא כנדרי רשעים. ואם כן היה נראה דאפילו אם אמר כנדרי כשרים קונם עלי ככר זה לאו כלום הוא, וכמ"ש הרא"ש ז"ל (ד"ה כנדרי כשרים) אלא דיש לחלק. ודוקא היכי דלא הוי אלא יד לנדר הוא דלשון כנדרי כשרים מבטל ליה. אבל לא בנדר מפורש.

ודברי הרמב"ם ז"ל בזה צריכין ביאור, שכתב בפ"א מהל' נדרים הלכה כ"ה האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך, שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה, ואכל, חייב בכולן, משמע שהנודר פירש כן שמנדריהם נזיר כו', וזה לא נתבאר בגמרא, וגם למה ליה תנאה דאם אוכל לך. ושם בהלכה כ"ו כתב, אמר הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך הרי זה אסור אף על פי שלא פירש. ועל כרחך היינו שאסור לאכול עמו. וזה גם כן לא נתבאר כ"א לפי פי' התוס' ז"ל דעלי מיירי בנדר בעלמא. ועוד דלישנא דאם אוכל לך תנאה הוא, ובמה נאסר עוד. וכתב עוד לכל הני תלתא דאמרי בגמרא הריני בנזיר, עלי לחייב קרבן. הימנו שלא אוכל לחייבו שבועה. וכל האורך הזה למה.

ונראה שהדין הראשון הוא כפי' רש"י ז"ל שתלה הכל באכילת ככר. ולדברי הרמב"ם ז"ל תלה הכל באם אוכל לך. ופי' ואמר כנדרי רשעים הריני נזיר והרי עלי קרבן ושלא אוכל לך ואכל חייב בכולן. והכי משמע לשונו ז"ל בפי' המשנה. וקמ"ל בזה דוקא אם אמר כנדרי רשעים או כנדבת כשרים. אבל אמר איפכא כנדבת רשעים וכנדרי כשרים לא אמר כלום. אפילו פירש הריני נזיר. וכמו שכתבתי לעיל לשיטת הרא"ש ז"ל. ובחיבורו כתב דאמר בהאי לישנא כנדרי רשעים שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה. והדין האחרון הוא כל חד לחודיה, הריני בנזיר, עלי בקרבן. והימנו בשבועה. וכן איתא בירושלמי (פ"א ה"א) דחד מתני לצדדים או בנזיר או בקרבן או בשבועה. וחד אמר נדר בשלשתן. אלא דבחיבורו כתב שאמר בהאי לישנא שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה. ועיין בפי"ד מהל' מעה"ק (הי"א) בלשון הרמב"ם ז"ל ובדברי הכסף משנה ז"ל, ובד' התוס' י"ט במתניתין. אבל מה שכתב כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך הרי זה אסור, היינו דאסור לאכול אצלו, צ"ע, כיון דמפרש עלי בקרבן היינו קרבן ממש. אם כן מנ"ל דאסור בנדר. ועיין ביו"ד סי' ר"ו ובדברי הגר"א ז"ל (אות יד) מה שדקדק לענין עלי בלא ככר זה ע"ש. ועיין רשב"א ז"ל שכתב הא דליכא שבועה נדבה. אבל אם אמר כנדבת כשרים אשנה פרק זה הוי שבועה.

דף ט:

רש"י בד"ה נדבה נמי כו'. אבל בבל תאחר לא כו'. כבר צווחו קמאי על זה דהוא נגד ש"ס בריש ר"ה (ה' דבנדבה נמי איכא בל תאחר.

גמרא כהלל הזקן. ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דמתניתין כנדבת כשרים מיירי נמי בבהמה מונחת בעזרה. ובדברי הרמב"ם לא משמע כן. ועיין בפי' המשניות.

דף י.

אדם מביא כבשתו לעזרה כו'. והקשו בתוס' דכבשתו משמע שלמים. ומאי תקלה שייך בשלמים, הא לית ביה מעילה כו'. ובלאו הכי ניחא, דהאיכא תקלה בבל תאחר. וכמו שפירש הר"ן ז"ל. ועיין בירושלמי (פ"א ה"א) דמסיים בה ומביא עולתו. ועיין בשו"ע (יו"ד) סי' ר"ו (סעיף ד') שכתב כנדבת כשרים ככר זה עלי הרי זה אסור. וכבר הקשו התוס' ז"ל (ט' ד"ה כהלל) על זה, וכי כשרים אוסרים עליהם דבר המותר ע"ש.

דף י:

בית שמאי סברי גזרינן כינויי כינוים משום כינוים. קצת קשה לפי זה היכי מייתי נזיר קרבן אכינויי כינוים. ועיין מש"כ לעיל בריש מכילתין בזה. והיה נראה דגזירה זו גם כן לאו מדרבנן היא. אלא כיון דגזרו חכמים ותיקנו שיהא זה לשון קרבן או נזירות הוי נזיר מה"ת, כמו למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם דהוי מהתורה. והרא"ש ז"ל כתב דהך שינויא דבגזירה פליגי גם כן סבירא ליה דלשון עובדי כוכבים הם. דלמ"ד לשון שבדו להם חכמים לא שייך למיגזר. ואין זה מוכרח, דכל זה מתקנת חכמים הם. ואי לא הא לא קיימא הא.

מיפחזנא מאי כו'. אף על גב דכל הני בעיות אליבא דב"ש הוא אין לדקדק אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן, דדרך הש"ס לפרושי הכי. ועיין בקרבן העדה ריש נזיר (בשירי קרבן א' ע"ב ד"ה אילו), ואין דבריו נראין. ע"ש.

רשב"ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום כו'. עיין פי' הרא"ש והר"ן ז"ל. ומדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ב ה"ה) נראה שמפרש דהאומר במוהי ולאו מלשון ארמי הוא לא אמר כלום. אבל במומתא דאמר מוהי. ופי' מי שהוא מלשון ארמי, דמומתא הוא לשון שבועה ממש בלשון ארמי הוי מיהא כינוי למומתא. ועיין לחם משנה ז"ל שם. ולי נראה כמו שכתבתי, ושמעינן מדבריו ז"ל דכל לשונות הגוים לאו בכלל כינוי הם, אלא דלכל לשון יש כינוי. וכן כתב הר"ן ז"ל בריש מכילתין ע"ש.

האומר לחולין כו'. עיין בדברי הר"ן ז"ל שהאריך, וכתב דג' חלוקים בדבר. דשם שמשמעותו להיתר צריך למ"ד בתחלתו. ושם שמורה לאיסור ונקרא על שם איסורו כמו פיגול נותר לכ"ע אסור אפילו בלא כף. ודבר שאין שמו מורה על איסורו כמו קרבן עולה. וכן אימרא כדירים כו'. לר' יהודה בעינן דוקא שיאמר כף הדמיון. ויש לדקדק הא פיגול ונותר על כרחך בעיקרו מתפיס, דהיינו בקרבן שנעשה נותר ופיגול כמו שכתבו התוס' (ד"ה נותר). ואם כן אמאי עדיף מאם אמר קרבן בפירוש. וצריך לומר דמכל מקום משמע טפי לאיסור מקרבן. אלא דצריך עיון מ"ט דר"י בהא דבלא כף לא אמר כלום. וכי אמר ככר זה עלי קרבן אמאי לא הוי נדר גמור. ונהי דאין זה התפסה גמורה מכל מקום אמאי לא תיהני משום יד. ובכל דוכתי אמרינן קונם עלי ככר זה הוי נדר גמור. והתוס' ז"ל כתבו לקמן (י"ג ע"א ד"ה רבי יהודה) דזה דלא כר' יהודה. ועוד חילוק בין שם דבר ללשון פעולה.

והר"ן ז"ל כתב עוד דטעמא דבעינן כף משום דאפשר חיי אימרא קאמר. ועיין תוס' י"ט ז"ל שכתב דאפילו בדבר שאינו בעלי חיים שייך למימר חי. על כל פנים בככר זה עלי קרבן לא ידענא היכן מצינו לפרושי דחיי קרבן קאמר, ובקרבן שאני אוכל לך אתי שפיר, די"ל דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל. אבל בככר זה עלי קרבן ליכא למימר הכי. והיה נראה דבכה"ג לכ"ע לא בעינן כף הדמיון. אלא דמלשון הר"ן ז"ל לא משמע כן. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד.

ר"ן בד"ה לחולין כו'. וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר כו'. עיין משנה למלך ז"ל בפ"א מהל' נדרים (הלכה י"ח) שדקדק הא כתב הר"ן ז"ל בריש שמעתין דדבר זה אסור עלי הוי נדר גמור. ולא מספקינן שמא משום איסור קאמר. ולפי שיטת הר"ן ז"ל בשבועות (ח' ע"א בדפי הרי"ף) דדבר זה אסור עלי הוא משום יד, שגומרין דבריו אסור עלי כקרבן, י"ל דהיינו הך, ומשום סתם נדרים להחמיר. אבל לפמ"ש בריש מכילתין דדבר זה אסור עלי הוא עיקר הנדר, ולאו משום התפסה הוא. על כרחך צריך לומר דיכול אדם לאסור על עצמו איסור בעלמא. אם כן מאי קשיא ליה להר"ן ז"ל דלמא משום איסור קאמר, וצ"ע.

משנה כירושלים ופי' הרא"ש ז"ל דסבירא ליה דחומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה קאתו (כתובות ק"ו ע"ב). ולפי שיטה זו פירוש טעמא דר"י דברייתא דכירושלים לא אמר כלום. משום דסבירא ליה דלאו משירי הלשכה קאתו. ודבריו ז"ל צריך עיון, דהא ליכא למ"ד דלאו משירי הלשכה אתו. אלא הא דתנן בשקלים (עיין שקלים י' ע"ב) דמבדק הבית אתו. ואם כן פשיטא דקדושה ויש בה מעילה. והדבר מבואר בקדושין פרק האיש מקדש (נ"ד ע"א). דר"י נמי סבירא ליה דאתו משירי הלשכה. אלא דסבירא ליה דאין מועלין בשירי לשכה. וכן קשה על מש"כ התוס' ז"ל (י"א ע"א ד"ה והתנא) (דר"ע) [דר"י] דברייתא נמי סבירא ליה דמתרומת הלשכה אתו. ואפילו הכי לא אמר כלום, משום דאין דעתו אלא להתפיס בקדושת ירושלים שהיא קדושה משאר ארץ ישראל, וזה לא הוי דבר הנדור. ואם כן מאי פריך הש"ס בקדושין דר"י אדר"י דאמר מועלין בשירי הלשכה.

ולפי מה שמבואר בסוגיא דקדושין דטעמא דר"י כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשירים. יש להקשות דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי. דפסק בהל' מעילה (פ"ו הי"ג) דאין מועלין בשירי הלשכה. ואפילו הכי פסק הכא (ה' נדרים פ"א הי"ד) כת"ק דרבי יהודה דכירושלים הוי נדר. וי"ל דמכל מקום כיון דאיסורא איכא יכול להתפיס בגווה. והיינו דר"י דמתניתין מודה בכירושלים, אף על גב דסבירא ליה אין מועלין בשירים למסקנא. והיינו כיון דאיכא איסורא על כל פנים. והכי מפרש בירושלמי (פ"א ה"ג), כאימרא היינו כולד חטאת. אף על גב דאין מועלין בו. מכל מקום כיון דלא נהנין בו שפיר הוי התפסה. ופרכינן התם עלה ניתני נמי כעזרה לפי גרסת הקרבן העדה. ופי' כיון דתמן סבירא ליה דאפילו בדבר שאין בו מעילה מתפיסין אם כן בעזרה נמי אף על גב דאתי משירי לשכה ליתני. והוא תמוה, דהא מבואר בכתובות פ' שני דייני גזירות (ק"ו ע"ב) דעזרות מבדק הבית אתו. אלא דהרמב"ם ז"ל בהל' שקלים (פ"ד ה"ח) כתב דהמזבח וההיכל ועזרות משירי הלשכה אתו. וכדתניא בירושלמי שקלים (י' ע"ב עיין שם). וכבר הקשה הכסף משנה ז"ל שם אמאי לא פסק כתלמודין. ועיין תוס' בקדושין שם (נ"ד ע"ב ד"ה תרי) מש"כ.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה