קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף יט.
אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין כו'. ומי סבירא ליה לר"א כו', והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר. והקשה הר"ן ז"ל אם כן בלאו הכי תיקשי דר"א אדר"א בספק משקין, אפילו אי הא דספק נזירות דלא כר"א. ותירץ די"ל דר"א מחמיר אפילו בספק דרבנן. וקצת תימא, דהא בפסחים (ט"ז) פריך הש"ס דר"א אדר"א בהא, ונשאר בקושיא שם אליבא דרב. גם מה שכתב לתרץ דאי לאו דספק נזירות להקל אתיא כוותיה מצינן למימר דר"א מחמיר בספק אפילו מדרבנן. אבל כיון דאמרת דר"א מיקל בספק נזירות דאורייתא היכי עדיפא טומאה דרבנן כו'. גם זה אינו מוכרח, דהא מצינו בכמה מקומות דאחמור בספק דרבנן, וספק נזירות שאני משום דלא מעייל נפשיה לספיקא הוא. והנכון כגרסא דלא גרס אלא להא דספק משקין ליטמא טמא. דמתניתין הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ושם בפסחים הוא דרמינן ברייתות אהדדי.
אלא הא ר"י הא ר"ש כו'. ר"י סבירא ליה דלא מעייל נפשיה לספיקא, ודעתו היה לכשיתברר הדבר. אבל מספק לא קיבל עליו נזירות. ור"ש סבירא ליה דמעייל נפשיה לספיקא, והוי נזיר מספק. וכבר כתבתי לעיל דלכאורה לא דמי הא דסתם נדרים להא דכרי. דגבי כרי כיון דאמר אם יש בכרי הזה מאה כור אמרינן דדעתו היה כשיתברר הדבר. אבל בהא דסתם נדרים הא מתחלת דבריו עיין נפשיה לספיקא. ועוד, לפמ"ש דבסתם נדרים הוי נדר גמור. אם כן היכי שייך בזה לא מעייל נפשיה לספיקא, כיון דאמדינן דעתיה דודאי לאיסורא מכוין, ולא עייל נפשיה לספיקא כלל. והתוס' ז"ל בד"ה ור"ש כו' הקשו כנ"ל. ותירצו כיון דר"ש מחמיר בספק כל שכן דמחמיר בסתם נדרים שהספק להחמיר והוי נדר ודאי. אבל אכתי תיקשי למה מוקי הא דסתם נדרים בפלוגתא, דלמא ר' יהודה נמי מודה בה, כיון דנדר ודאי הוא. ובספק נזירות הוא דמיקל. ובאמת פשטיה דהש"ס משמע דהא דסתם נדרים להחמיר הוא משום דספיקא לחומרא. וכדאיתא בסוף שמעתין (להלן ע"ב) אלמא ספיקא לחומרא או לקולא. אלא דאם כן לא הוי דייק לקמן (שם) הא מכירין מותרין, דלמא אין מכירין אסור ודאי, הא אין מכירין אסור מספק. אלא ודאי משמע דסתם נמי ודאי איסור הוא, ולא מספיקא.
ומדברי הרמב"ם ז"ל יש לדייק קצת דמספק הוא דמחמרינן. מהא דכתב (ה' נדרים פ"ב הי"א) דאם משמעות המקום הוא חרם לאיסור ואמר חרם סתם אסור. והכסף משנה ז"ל דקדק מאי אריא אם משמעות הוא לאיסור אפילו לאיסור ולהיתר סתם אסור. ולפי הנ"ל ניחא קצת, דהתם מספק הוא דמחמרינן. והיכא דמשמעות לאיסור אסור ודאי ולא מספק. אבל מדברי הראשונים נראה דודאי איסור הוא בכל סתם נדרים. והכסף משנה ז"ל כתב דקמ"ל דאפילו מפרש דבריו ואמר דלהיתר קמכוין אינו נאמן במקום דמשמעות חרם לאיסור. ולפי דברי הירושלמי לעיל (פ"ב ה"ד) דמוקי לסתם חרמים דסיפא כמ"ד סתם חרמים לכהנים. ולפי זה רישא דסתם חרמים אסורים היינו כמ"ד סתם חרמים לבדק הבית. ואפילו הכי נאמן אם מפרש דלחרם של כהנים נתכוין. וכבר כתבתי לעיל בזה.