אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שני › דף יח:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שני · דף יח:

דף יח.

משנה סתם נדרים להחמיר כו'. צריך לדקדק בטעמא דמילתא דאזלינן בזה להחמיר, דאין לומר דמספיקא אזלינן לחומרא ככל ספיקא דאורייתא, דהא משמע דהוי נדר גמור ולאו מספק. והרא"ש ז"ל כתב דסתם נודר דעתו לאיסור, כיון דלא שתק. וצריך לומר אף על גב דהוא אומר שלא נתכוין אלא למה שאמר כבשר מליח בלי שום פירוש לא לאיסור ולא להיתר, מפרשינן דבריו לחומרא לאופן האסור, כיון דיש לפרש דבריו לאיסור ולהיתר, והוא לנדר קמכוין, אזלינן בתר פירוש האיסור. והתוס' ז"ל כתבו דאמר בפירוש שנתכוין למה שהלשון משמע, וכיון שיש במשמע הלשון איסור גם כן אזלינן בתריה ולחומרא, והוי נדר גמור. ולדבריהם צריך לומר גם כן כמו שכתב הרא"ש ז"ל, כיון שנתכוין לנדור מסתמא דעתו הוא לפירוש האיסור. ולפי זה אין זה ענין כלל לספק נדר בעלמא, דהכא לאו מספיקא הוא דאזלינן לחומרא. ולקמן בגמרא יתבאר יותר בס"ד.

משנה הרי עלי כחרם כו', אם סתם אסור. והקשה הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פ"ב ה"ח) לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק (ה' ערכין פ"ו ה"א) סתם חרמים לכהנים אמאי הכא סתם אסור. ותירץ דהכא שאני, דרוצה להתפיס ודאי לאיסורא קמכוין. ובירושלמי בשמעתין (פ"ב ה"ד) מוקי להא דתנן במתניתין בגליל אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין בחרמי כהנים, דמשמע הא מכירין מותרין, היינו כמ"ד סתם חרמים לכהנים. ומסיק אם כן אפילו בגליל יהיו מותרין, ומשני דאנשי גליל רגילים בחרם של עכן, משום הכי אסור. וביהודה שאין רגילים בחרם של עכן את אמר מותר. משמע דלמ"ד סתם חרמים לכהנים אם התפיס בחרם סתם גם כן לחרמי כהנים הוי ומותר. ורישא דמתניתין דתנן גבי חרם אם סתם אסור על כרחך אתיא כמ"ד סתם חרם לבדק הבית, ואם כן אמאי פירושן להקל, אטו בחרם גמור אם החרים סתם יכול לפרש דבריו אחר כך דלחרמי כהנים קמכוין. זו לא שמענו, כיון דמקרא ילפינן דסתם חרם לבדק הבית משמע דאינו יכול לפרש דבריו אחר כך. ואפשר דהירושלמי מפרש ופירושן להקל כחד פרושא שכתב רש"י ז"ל דמפרש בשעה שנדר. ומש"ס דילן משמע דסבירא ליה דלא שייכא הא דמתניתין בפלוגתא דסתם חרמים בעלמא. מדלא משני הכא לקמן דברי ר' יהודה. ועיין רש"י ז"ל שכתב דחרמי בדק הבית לא ניתן לפדות. וז"א. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין וחרמים. ובערכין (כ"ח ע"ב) במשנה שם חרמי כהנים אין להם פדיון ברש"י ותוס' ז"ל שם.

וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב מהלכות נדרים (הלכה י"א) בד"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שני ענינים. אבל מקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד ואמר שם הרי הן עלי חרם הרי זה אסור. וכן אם אין קוראים חרם סתם אלא חרמי כהנים הרי זה מותר. על זה יש לדקדק, לפי שיטתו שפסק (ה' ערכין פ"ו ה"א) דסתם חרם לכהנים. אם כן בכל מקום חרם סתם נקרא חרמי כהנים. וע"כ צריך לומר כמו שכתב הלחם משנה ז"ל, דאע"ג דסתם חרם לכהנים אבל אם התפיס בחרם אמרינן דלאיסורא קמכוין, ואם כן אין הדבר תלוי בקריאת המקום. והא דתנן שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים צריך לפרש לשיטתו דבגליל חרם סתם אינו נקרא חרמי כהנים אלא חרם בדק הבית. ואטו לענין חרם עצמו גם כן יש חילוק בין יהודה לגליל. ובגליל לכ"ע אם החרים סתם הוי לבדק הבית. ואמאי לא תנן הכי בערכין בדין חרם עצמו, אלא משמע דגזירת הכתוב הוא סתם חרם לכהנים לרבנן, ולריב"ב לבדק הבית, ולא שייך לפלוגי בזה במקומות. והא דאמרינן שאין אנשי גליל מכירין היינו שאין מצוי ביניהם חרמי כהנים, ומשום הכי אסורים לכ"ע. וכן הא שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה נמי מפני שאין מצוי ביניהם, אבל לא מפני שסתם תרומה נקרא תרומת הגורן, דהא סתם חרם בכל מקום אינו נקרא אלא חרמי כהנים, ואפילו הכי סתם חרמים אסורים לת"ק. וצ"ע יותר בזה.

גמרא והתנן ספק נזירות להקל כו'. ופי' ז"ל כגון שאמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה. יש לדקדק מאי קושיא, דלמא בספיקא אזלינן לקולא גם בנדרים, והכא לאו מספק הוא דמחמרינן בסתם נדרים, אלא נדר גמור הוא, וכמו שכתבתי לעיל. וי"ל דבכלל ספק נזירות הוא גם כן היכא דיש ספק בלשונו אי מכוין לנזירות או לדבר אחר, דהוי דומיא דסתם נדרים, ואפילו הכי אזלינן לקולא. ולקמן בשמעתין יתבאר יותר.

גמרא אמר ר' זירא הא רבנן הא ר"א. דלר"א לא מעייל ממוניה לספיקא וכל שכן גופו. וכוותיה אתיא הא דספק נזירות להקל. ואין להקשות דלמא עד כאן לא קאמר ר"א דלא מעייל ממוניה לספיקא אלא התם דההקדש חל על חיה ובהמה, ודעתו על הודאי ואין דעתו על הספק, אבל הכא אי לא מעייל נפשיה לספיקא אם כן יצאו דבריו לבטלה. ודלמא מודה ר"א בהא דעל כרחך עייל נפשיה לספיקא, די"ל דהכא נמי דעתו היה על הודאי, דסבור היה דאין במשמעות לשונו אלא אופן אחד, ואילו ידע דהלשון ספק הוא ומתפרש בשני פנים לא הוי מעייל נפשיה לספיקא.

ועיין בפירוש הרא"ש ז"ל בפ"ב מהל' בכורים (מי"א) שהקשה התם מתניתין אהדדי, דתנן התם הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי, והיינו כר"א דאמר דממוניה לא מעייל לספיקא. ובסיפא תנן (שם) דאם אמר הריני נזיר שזה חיה הרי זה נזיר, דאפילו גופו מעייל לספיקא. ולפי מה שכתבנו יש לישב דלמסקנא ר"א מודה בהא שלא יהיו דבריו לבטלה. ודוקא בהקדיש חייתו ובהמתו הוא דפליג, כיון דלא יצאו דבריו לבטלה. אבל לפי האי פרושא דחייתו ובהמתו היינו חייתו או בהמתו בלאו הכי אין כאן קושיא, דכ"ע מודו בכותב חייתו ובהמתו לבנו דאין הכוי בכלל, משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם. אלא דהרא"ש ז"ל מפרש חייתו ובהמתו היינו שניהם. ואם כן הא דאין הכוי בכלל משום דלא מעייל ממוניה לספיקא וכר"א. ומשום הכי הקשה מה שהקשה. וכן צריך לומר לדברי הר"ש ז"ל. אבל להאי פרושא קשיא טובא, מנ"ל דסבירא ליה לרבנן דמעייל ממוניה וגופו לספיקא, הא לאו ספיקא הוא התם, דממ"נ קדיש בין חיה בין בהמה. וכן יקשה בטעמא דמתניתין אמאי לא כתב לו את הכוי, כיון דכתב לו חיה ובהמה. ומידי דהוה אהא דתנן בב"ב (ק"מ ע"ב עיין שם) אם ילדה זכר יטול מנה נקבה מאתים וילדה טומטום נוטל כפחות שבשניהם. מטעם ממה נפשך. וכן תנן בתמורה (כ"ד ע"ב) אם ילדה זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים. וילדה טומטום ואדרוגינוס קדושה חלה עליהם. אם לא למ"ד דבריה בפני עצמו הוא, והדברים ארוכים בזה. וכבר דברו התוס' ז"ל מזה בכמה דוכתי. עיין בב"ב פרק מי שמת (קמ"א ע"א ד"ה אלא) ובתמורה פ' כיצד מערימין (כ"ד ע"ב ד"ה קסבר). ועיין תוס' ז"ל בכאן.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה