אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שני › דף יח.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שני · דף יח.

דף יז.

ומאי חומרא דשבועה כו', נדר נמי חמור שכן חל על דבר מצוה. עיין תוס' שבועות דף כ"ח בד"ה כשם שנדרי שגגות כו'. דבסוף דבריהם הקשו היכי יליף נדרים משבועות, מה לשבועה שכן אינו חל על דבר מצוה. ותירצו דלאו פרכא הוא, דבענין שאין שבועה חל על דבר מצוה בכה"ג נדר אינו חל אפילו בדבר הרשות. והוא קצת נגד הש"ס דהכא, דפריך להאי פרכא וחשיב לה חומר בנדר, והוי להו לשנויי כדשני הכא דשבועה חמורה משום דכתיב בה לא ינקה, וק"ל.

ר"ן הכא במאי עסקינן שקבל שני נזירות בבת אחת, ואיצטריך קרא שיביא שני קרבנות, ואינו מונה ששים כאחת. ולפי זה קשה היכי בעי למילף מק"ו דשבועה דאינה חלה זה על זה לנזירות, הא במנין ששים יום לא בעי קרא. וקרא אתי לחייבו שתי קרבנות, ואין זה ענין לשבועה חלה על שבועה או נזירות על נזירות. וצריך לומר כיון דבבת אחת קנדר הוה אמינא דאי אפשר שיחולו שני נזירות עליו בבת אחת, אלא כולה חדא נזירות אריכתא היא קמ"ל. והוא דחוק, ולעיל בריש מכילתין דף ג' (ע"ב) משמע דלרב הונא לא דרשינן כלל נזיר להזיר להא דנזירות חל על נזירות. ועיין ר"ן ז"ל שם, ולא מצי לאוקמי בהריני נזיר הריני נזיר למאי דכתיבנא לעיל דרב הונא מודה בה, משום דבשבועה גם כן דינא הכי, וכמו שכתב הטור ז"ל.

גמרא אם נשאל על הראשונה כו'. עיין רמב"ם ז"ל הלכות שבועות פרק ו' (הלכה י"ז) שכתב דיכול לשאול על השניה תחלה. ונחלקו עליו קצת מהראשונים ז"ל, דהא אין מתירין את הנדר עד שיחול. ונראה דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דהא דאין שבועה חל על שבועה הוא כמו אין איסור חל על איסור. וכי היכי דאפילו למ"ד אין איסור חל על איסור לא קאמרינן דליתא לשני לגמרי, אלא דאיתיה, וקוברין אותו בין רשעים גמורים. אלא דאינו חל לענין שילקה שתים, וכמו שהארכתי בזה בחידושי ליבמות פ' ארבעה אחין. הכי נמי גבי שבועה דאינה חלה על שבועה שבועה שניה גם כן ישנה. אלא דאין חל ללקות שתים, וכיון דגם השניה איתא השתא משום הכי שפיר יכול לשאול על השניה תחלה. ומטעם זה יש להסתפק בנשבע שיאכל ככר זה ואחר כך נשבע שלא יאכלנה, דהשניה שבועת שוא, אם נשאל על הראשונה אם חל השניה ונעשית שבועת ביטוי או לא. דדלמא דוקא הכא הוא דקאמר רבא אם נשאל על הראשונה כו' משום דהשניה גם כן ישנה קצת בשעת הראשונה. אבל היכא דהשניה שבועת שוא מיד אחר שיצתה השבועה מפיו תו ליתנהו בעולם. וי"ל דאפילו לאחר שאלת הראשונה לא הדרא חיילא, ועיין בש"ע (יו"ד) סימן רל"ח סעיף י"ז ובדברי הגר"א ז"ל שם ודו"ק.

וראיתי לבאר בשמעתין עיקרא דהאי מילתא דאין שבועה חלה על שבועה מנ"ל. וטעמא מאי, אי משום דילפינן מעלמא דכי היכי דאין איסור חל על איסור בכל איסורים הכי נמי בשבועה. או דיש לזה איזה קרא. ובשבועות פ"ג (כ"ז ע"א) יליף הש"ס מקרא דלהרע או להיטיב לנשבע לבטל את המצוה או לקיים דלא חיילא שבועה. ור"י בן בתירא פליג התם בנשבע לקיים. וכתבו התוס' התם (ד"ה לקיים) דע"כ לא פליג אלא בקיום מצוה, כגון סוכה ולולב, דאשכחן קרא דנשבעתי ואקיימה, אבל נשבע שלא לאכול נבילה ריב"ב גם כן מודה דלא חל, דאין איסור חל על איסור. משמע מדבריהם ז"ל דלא איצטריך קרא דלהרע או להיטיב אלא לנשבע לקיים את המצוה שהיא בקום ועשה. אבל נשבע לקיים מצוה שהיא בלא תעשה לא איצטריך קרא. ומסברא ידעינן דאין איסור חל על איסור כמו בכל התורה, ואפילו ר' יהודה בן בתירא מודה בזה.

אלא דיש לדקדק דלכאורה קרא דנשבעתי ואקיימה מיירי בין בקום ועשה ובין בלא תעשה, כדאשכחן בכמה דוכתי שנשבעין נגד יצרן, וגם זו מצוה היא כמו שכתוב (תהילים קי"ט, ק"ו) לשמור משפטי צדקך. ושמירה לא תעשה היא. והר"ן ז"ל לעיל (ח' ע"א ד"ה והלא) כתב דלדידן נמי בנשבע לקיים מצוה בקום ועשה חיילא שבועה לעבור בלאו. וכן כתב המאור ז"ל (דף ח' מדפי הרי"ף) בשבועות פרק שבועות שתים. אלא דמדברי הר"ן ז"ל משמע דלא כדברי התוס' ז"ל דמשום קרא דנשבעתי ואקיימה הוא דעדיף קיום מצוה דקום ועשה. דלדברי התוס' ז"ל מאי פריך הש"ס והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה. אדרבה הא קמ"ל רב גידל מקרא דנשבעתי ואקיימה דבקום ועשה חיילא שבועה למיקם עליה בלאו. אלא ודאי משמע מדבריו דמסברא גם כן פשיטא לן דקאי בלאו. דמלהרע או להיטיב לא אימעוט אלא מקרבן, כמ"ש התם. ולפי זה אפילו בלא תעשה נמי אמאי לא יחול שבועה לעבור בלאו לדידן. ובשמעתין משמע דלא חייל כלל. וצריך לומר דבמצות לא תעשה ודאי לא צריך קרא מטעם דאין איסור חל על איסור, ודוקא במצוה דקום ועשה הוא דאיצטריך קרא, דבזה לא שייך סברא דאין איסור חל על איסור, דעל קיום מצוה אפשר להוסיף עוד כמה אזהרות. אלא דמקרא אימעוט לה מקרבן, אבל מלאו לא אימעוט. ולא איצטריך קרא דנשבעתי ואקיימה. אבל התוס' ז"ל שם בריש מכילתין כתבו דלא חיילא שבועה כלל אפילו במצוה דקום ועשה. וצריך לומר דלשיטתם אזלי (שבועות כ"ז ע"א ד"ה לקיים) דריב"ב מקרא דנשבעתי ואקיימה הוא דסבירא ליה דשבועה חיילא על מצוה דקום ועשה. ורבנן דממעטי ליה מקרא דלהרע או להיטיב סבירא ליה דלגמרי אימעוט, אפילו מלאו בעלמא.

והתוס' ז"ל התם (כ"ז ע"א ד"ה מצוה) הקשו על ק"ו דריב"ב אם כן מהאי טעמא יחול איסור על איסור. ואי משום דילפינן מקרא דאין איסור חל על איסור אם כן נימא אין איסור חל על איסור יוכיח ע"ש. ולכאורה אין כאן קושיא למ"ש דאקרא דנשבעתי ואקיימה סמיך ריב"ב, וכיון דמקרא שמעינן ליכא למימר יוכיח. וי"ל דמכל מקום ק"ו פריכא הוא מהא דאין אין איסור חל על איסור. אבל לפי מ"ש בשיטת הר"ן ז"ל דבקום ועשה לא שייך כלל הך סברא דלא יחול זה על זה לא תיקשי קושיית התוס' ז"ל. והרמב"ן ז"ל (שבועות י"ג ע"ב בדפי הרי"ף בסוף הדיבור) במלחמות כתב גם כן דלא חיילא שבועה כלל על קיום מצות עשה, ויליף לה מלא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים (לעיל ט"ז ע"ב). וגם קיום מצוה בכלל, והיינו דווקא לת"ק דריב"ב. אבל לריב"ב על כרחך קיום מצוה לא הוי בכלל המיעוט דלא יחל דברו.

ולענין נדר לקיים המצוה בין בעשה בין בלא תעשה גם כן נחלקו בזה בעל המאור והמלחמות ז"ל (שם י"ב ע"ב) דעת הבעל המאור ז"ל דאין הנדר חל בקיום מצות לא תעשה, כמו קונם אכילת נבילה עלי, אלא בקיום מצות עשה. ולכאורה קיום מצות עשה לא אשכחן בקונם, דקונם הוא מתסר חפצא עליה, וזה לא שייך במצות עשה כמו מצה וסוכה. אם לא כמו שכתב הרא"ש ז"ל לעיל (ח' ע"א) גבי אשנה פרק זה דהוי כמו נדר צדקה, ואומר הרי עלי לשנות פרק זה, וכתב גם כן התם דלא חייל בקיום מצוה, דהא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו דוקא בביטול מצוה, כמו בישיבת סוכה עלי. אבל בקיום לא חל, בין בלא תעשה כמו אכילת נבילה עלי קונם, בין עשה, כמו אשנה פרק זה. וכן מסתבר, דעיקר טעמא דנדרים חלין על דבר מצוה לא שייך אלא בביטול מצוה, דעושה הסוכה כקרבן והמצוה ממילא בטל. אבל בקיום ליכא למימר הכי. ובנדר צדקה בהרי עלי לחוד בלאו הכי לא שייך למיחל על דבר מצוה, כמו שכתב הרא"ש ז"ל התם.

אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם) כתב דנדרים חלין על קיום מצות לא תעשה, ומפרש התם למתניתין דיש נדר בתוך נדר דבאומר קונם עלי ככר זה שני פעמים חייב שתים. ולשיטה זו אין צריך לפנים דנדר עדיף משבועה בהא. אבל מה שהביא שם ראיה לזה מקונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל. ומוקי לה בגמרא (לעיל ט"ו ע"ב) באומר הנאת תשמישך עלי, אלמא דחל אפילו על ביטול לא תעשה בשב ואל תעשה. דהא לא תעשה היא, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ומסיק התם דכ"ש בקיום לא תעשה, זה אינו מוכרח, דביטול לא תעשה דתשמיש הוי ממש דומיא דביטול עשה, משום דאסרה עליה. ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור. ומה לי עשה גרידא או לא תעשה בכה"ג, כיון דהטעם משום איסור החפץ, והמצוה ממילא בטלה. אבל בקיום לא תעשה כמו אכילת נבילה עלי, דהחפץ אסור בלאו הכי, ודאי לא חייל עליה עוד איסור הנדר, משום דאין איסור חל על איסור, ולא עדיף איסור קונם מהקדש גמור דלא הוי חייל על איסור חלב אי לאו דילפינן מקרא כדאיתא בכריתות (כ"ג ע"ב).

ולא אשכחנא גוונא לנדר שיחול על דבר איסור אלא בכה"ג שנדר שלא לאכול בשר ביום צום. דאין האיסור על החתיכה, אלא היום גורם להזהיר את האדם באכילת בשר. בזה י"ל דאם אסר בנדר שפיר חייל, דיש לנדר מקום לחול על החתיכה, דאין עליה שום איסור. וכן לענין חרישה ביום טוב, דאיסור חרישה הוא על האדם. וכי אמר קונם שדה זו לחרישה י"ל דחייל שפיר. וכמו שכתב הר"ן ז"ל הכא דמהאי טעמא חל נדר על שבועה משום דשבועה איסור גברא ונדר מוסיף איסור חפץ. ונראה מדבריו כאן דמחלק בהכי. ומייתי ראיה לזה מהירושלמי (פ"א ה"א), אלא דמהירושלמי משמע דנדרים חלין על איסור גמור כמו נבילה גם כן. וכמו שכתב הר"ן ז"ל בעצמו בשבועות פרק שבועות שתים (י"ב ע"ב בדפי הרי"ף). ועל כרחך צריך לומר דבירושלמי מפרשינן להא דיש נדר בתוך נדר כפשטיה, דנדר חל על נדר, וכדברי היש מפרשים, וכדילפינן מקרא דנזיר להזיר שהנזירות חל על נזירות.

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב התם דאפילו לשיטה זו אין ראיה שיחול הנדר על איסור הבא מאליו כמו נבילה, דעל כרחך לא מרבינן אלא באיסור הבא מעצמו. עוד כתב התם דאפילו לריב"ב דסבירא ליה דשבועה חלה על דבר מצוה היינו דוקא שבועה שנתחדש בה קרבן, אבל בנדר דאין בו שום חידוש אין איסור נדר חל על איסור אחר. נראה מדבריו דריב"ב פליג אפילו בנשבע לקיים מצות לא תעשה שלא לאכול נבילה, ודלא כמו שכתבו התוס' ז"ל, ואם כן לדידן נמי בנשבע על האיסור לקיימו קאי בלאו, כמו שכתבתי לעיל לענין לקיים את המצוה. ובמכות (כ"ב ע"א) מוכח דלא חיילא שבועה כלל. וי"ל כיון דקרבן ליכא ואין בה שום חידוש אין איסור חל על איסור ללאו גרידא. אבל מה שכתב לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו לפי זה ודאי תיקשי מנ"ל דאין שבועה חלה על שבועה ללאו. נהי דמקרבן אימעוט לה מלהרע או להיטיב אבל ללאו אמאי לא נילף בק"ו מנדרים דנדר חל על נדר, כל שכן שבועה דחמורה דשבועה חלה על שבועה, ומהיכא פשיטא ליה דאין שבועה חלה על שבועה.

ובירושלמי משמע דלאו כ"ע מודים בהא דנדרים חלין על האיסורין. וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם) הא דהריני נזיר מיין של ערלה (נזיר פ"א ה"ב) דחד מאן דאמר מוקי לה בפלוגתא דר"ש ורבנן. ואידך מחלק בין נדרים לשבועות. משמע דמאן דמוקי לה בפלוגתא לא סבירא ליה לחלק בין נדרים לשבועות. אלא דיש לומר דמאן דמוקי לה בפלוגתא סבירא ליה דנזירות לא דמיא לנדרים בהא. דנזירות לא מתסר חפצא הוא, אלא איסור גברא, ומשום הכי סבירא ליה דדמי לשבועות. אבל ז"א, דע"כ עיקר האי מילתא דנדרים חלין על האיסורין מנזיר להזיר שמעינן דנזירות חל על נזירות. ואם כן אין לחלק בין נזירות לנדר, ואפילו תימא דמסברא בעלמא סבירא ליה הכי כיון דחייל על ביטול מצוה כל שכן על קיום מצוה. לפי זה גם כן אין לחלק בין נדר לנזירות, דהא נזירות נמי חלין על דבר מצוה, כדילפינן (נזיר ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. ועיין מה שכתבו התוס' ז"ל התם בנזיר. אבל כבר כתבתי לעיל דאין לדמות חלות הנדר על דבר מצוה לחלות על האיסור. והיותר קשה לי על דעה זו דנדרים חלין על דבר איסור מהקדש עצמו, דאינו חל על איסור אחר אלא על ידי כולל או על ידי מוסיף, כדאיתא להדיא בכריתות (כ"ג ע"ב).

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דשבועה לא חיילא על קיום מצוה בין בעשה בין בלא תעשה כמבואר בדבריו בפ"ה מהלכות שבועות (הלכה ט"ז). אלא דגם משום שבועת שוא אינו לוקה, משום דשרי לזרוזי נפשיה בקיום מצוה בין בעשה בין בלא תעשה. ומה שכתב שם הלכה ט"ז דלוקה משום שבועת שוא ע"כ אהכאת חבירו קאי, דעל קיום מצות עשה פשיטא דאינו לוקה משום שבועת שוא. וכדרב גידל (לעיל ח' ע"א) מנין שנשבעין לקיים את המצוה. ועיין מה שכתב הקרבן העדה בנזיר (דף ב' ע"ב) [בשירי קרבן ג' ע"א] בד"ה אבל בפורט, דבריו אינן מובנים. ועיין תוס' שבועות דף כ' ע"ב בד"ה דכי לא נדר בסוף דבריהם שכתבו ומיהו לריב"ב כו', דנראה קצת כסותרים לדבריו שהבאתי לעיל דריב"ב מודה בנשבע לקיים מצות לא תעשה, וגם דלא כדברי הר"ן ז"ל שכתב דדוקא גבי שבועה הוא דסבירא ליה לריב"ב דחייל, משום שנתחדש בה קרבן.

ועיין בש"ע (יו"ד) סימן רל"ט (סעיף ט"ו) שכתב י"א דאם אמר שני פעמים קונם עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת. ולא הבנתי למה כתב הדבר בסתימות, דהא זה תליא בפלוגתא זו אי נדרים חלין על דבר איסור. דלמאן דסבירא ליה דחלין כ"ש בשני פעמים קונם דחל זה על זה. והרא"ש ז"ל בשבועות (פ"ג סימן ג') כתב גם כן בסתם דנדר חל על מצוה גם בקיומה. ולא כתב כן לעיל (ח' ע"א) גבי אשנה פרק זה, ע"ש בפירושו. ויש לחלק כמש"ל דבדבר איסור שהוא חל על האדם ולא על החפץ, כמו איסור אכילה ביום צום, יכול להוסיף עליו איסור בנדר גם כן. וכמו שכתב הר"ן ז"ל לענין נדר על שבועה. ומה שהקשו הראשונים ז"ל מהא דלא תנן במכות (כ"א ע"ב) גבי יש חורש תלם אחד דאמר קונם שלא אחרוש ביום טוב, ע"ש בדברי המלחמות ובדברי הר"ן ז"ל שם בשבועות. לדידי לא תיקשי כל כך. דהא כבר תנן להאי לאו דבל יחל בנזיר בבית הקברות דעבר נמי משום בל יחל, כדאיתא בריש מכילתין (ד' ע"א).

וראיתי לברר קצת דין ביטול מצוה בשבועה על ידי כולל שנחלקו בזה הראשונים ז"ל הבעל המאור והמלחמות ז"ל (שם) בשבועות (י"ב ע"ב בדפי הרי"ף). ושורש הדברים בזה הוא מדברי הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בשבועות (שם). שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה. וכן שבועה שלא אוכל מצה. וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל בשבועות (כ"ד ע"א) והקשו שם (ד"ה אלא הן) מהא דאמרינן התם לר' יוחנן דמוקי לה בכולל לא משכחת בלאו והן אלמא דאוכל נבילות אינו חל בהן אפילו בכולל. והנה בכולל כי האי לבטל המצוה יש לדקדק מנ"ל, דליכא למילף מכולל דעלמא, דהתם טעמא דאין כח לאיסור השני לחול על איסור הראשון אם לא על ידי כולל או מוסיף. אבל לבטל המצוה דלא חיילא השבועה כלל, והרי היא שבועת שוא, מנ"ל דעל ידי כולל תחול השבועה גם על ביטול מצוה, כיון דילפינן מקרא (לעיל ט"ו ע"ב) דמיחל הוא לחפצי שמים ואין כאן איסור כלל מאי מהני בזה הכולל כיון דנגד המצוה אין כאן איסור כלל. וכן נראה מפלוגתייהו דר"ש ור"י באיסור כולל (יבמות ל"ב ע"א) דאזלי לטעמייהו באין איסור חל על איסור שלא בכולל. דלר"י האיסור השני גם כן חל, אלא דאין לוקין עליו, וקוברין אותו בין רשעים גמורים. ומשום הכי בכולל חייל לגמרי. אבל ר"ש סבירא ליה דשלא בכולל אין האיסור השני חל כלל, כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין (שם) משום הכי הכולל נמי לא חייל. ואם כן הכא דאין השבועה חלה כלל לכ"ע, אפילו בכולל לא חיילא.

והתוספות ז"ל בשבועות (כ"ד ע"א ד"ה אלא הן) כתבו בזה לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה. וחילוק זה ברור הוא ומוסכם מכל הראשונים ז"ל. וכן נראה, דהא דאיצטריך למילף מקרא דאין נשבעין לבטל את המצוה, לא לביטול מצוה בקום ועשה הוא דאיצטריך. דמהיכי תיתי נימא דשבועה שלו ידחה שבועתו של הר סיני בקום ועשה. אדרבה תדחה שבועתו בשב ואל תעשה. אבל אם נשבע לבטל המצוה בשב ואל תעשה אי לאו קרא הוה אמינא דחיילא שבועתו, והמצוה תבטל בשב ואל תעשה, להכי יליף מקרא דלא חייל כלל על דבר מצוה. וכיון דבקום ועשה מסברא לא חייל הוא הדין דלא חייל אפילו בכולל. אבל בשב ואל תעשה דמקרא ילפינן דלא חייל. ומיחל הוא לחפצי שמים, לא שמעינן אלא במצוה לחוד אבל בכולל לא שמעינן, ומצינן למימר דשפיר חייל. והתוס' ז"ל שם בשבועות (ד"ה אלא כדרבא) הקשו להאי חילוקא מהא דתני בתוספתא (שבועות פ"ב ה"א) שבועה שאוכל ואכל נבילות וטריפות פטור. אלמא דאפילו בקום ועשה חל בכולל היכא דלא הזכיר האיסור בפירוש, ומשום הכי פטור, דהרי קיים שבועתו. ומשום הכי כתב הריצב"א (שם תוד"ה אלא הן) לחלק בין היכא דהזכיר האיסור אז לא חל אפילו בכולל. והיכא דקאמר סתם שאוכל או שלא אוכל הוא דחל גם על ביטול מצוה.

ולענין קום ועשה נראה עיקר דבכל גוונא לא חל. והא דתני בתוספתא טעמא אחרינא הוא. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ה ה"ה) דאפילו אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור, כיון דאחשביה לאכילתו. אבל לענין ביטול מצוה בשב ואל תעשה נראין דברי הריצב"א ז"ל דדוקא היכא דאמר סתמא שלא אוכל מצה הוא דחל גם על מצת מצוה. וכמו שכתבתי לעיל דלאו מטעם כולל הוא כשאר כולל דעלמא. אלא משום דבסתם שלא אוכל מצה דהשבועה חלה עליו ממילא דחייל גם לדבר מצוה, כמו בנדר. דמקרא ילפינן דעל דבר מצוה אין השבועה חלה כלל. אבל הכא דהשבועה חלה עליו ממילא דחל גם לדבר מצוה.

והראשונים ז"ל הקשו עוד מהא דאיתא התם בשבועות (כ"ה ע"ב) מי איתא בלא אניח. ולדברי הירושלמי הא איתא בנשבע שלא אניח שום דבר על הראש, דחל נמי לגבי תפילין. ותי' הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם י"ב ע"ב בדפי הרי"ף) דקרבן ליכא אפילו בכולל, דקרא דלהרע או להיטיב מיירי בדבר הרשות, ולענין מלקות לחוד הוא דחל בכולל. וכבר כתבתי לעיל דלשיטתו אתי שפיר הא דאיצטריך מיעוטא דלהרע או להיטיב לביטול מצוה. אף על גב דכבר שמעינן לה מלא יחל דברו דאפילו לאו אין בו. ולשיטתו ניחא, דאיצטריך לכולל דחל לענין מלקות, ומכל מקום אימעוט מקרבן. אלא דקשה לשיטתו אם כן בקיום מצוה על ידי כולל נמי ליפטור מקרבן. ומהא דשבועה שלא אוכל תאנים וענבים (לעיל י"ז ע"ב) לא משמע כן, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בשבועות (כ"ד ע"א ד"ה אלא כדרבא). והרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ה הי"ח עיין שם) כתב גם כן להדיא דחייב קרבן על ידי כולל גם בביטול מצוה, והדק"ל הא איתא בלא אניח. וכן הא דתנן (שבועות כ"ז ע"א) מה לביטול מצוה דליתא בלאו כהן, והאיתא בלאו על ידי כולל. ונהי דהא לא תיקשי, דמכל מקום פרכא איכא, דלא עשה בה לאו כהן במפרש לדבר מצוה, וליכא למילף בק"ו מדבר הרשות. אבל מהא דלא אניח תיקשי.

ועוד קשה לי מהא דאמר אביי לעיל (ט"ז ע"ב) שבועה שלא אהנה מן הסוכה השבועה לא חיילא, דהוי לבטל מצוה. והא שלא אהנה מן הסוכה כולל כל הנאות אפילו שאינן של מצוה. ומיגו דחייל אהנאה של רשות חייל נמי על דבר מצוה. ולזה י"ל כיון דעיקר הנאה של סוכה בחג הוא ישיבתה, דמצוה היא, אם כן עיקר שבועתו הוא לבטל את המצוה ולא חייל. ויש לדקדק עוד מהא דאיתא בנזיר (ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין הרשות. ומסיק (שם ד' ע"א) דאמר שבועה שאשתה, וכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נזירות פ"ז הי"א) דאמר שבועה שאשתה היום, ואחר כך אמר הריני נזיר, דחייל נזירות ואסור לשתות, ולמה לי קרא, הא בשבועה גם כן חייל כה"ג בכולל. ועיין תוספות שבועות דף כ"ה (ע"א) בד"ה חומר בנדרים שכתבו דמשום הכי לא ילפינן נדרים מנזירות משום דבנזירות איכא כולל, שאוסר כל יין עליו. וי"ל דאיצטריך קרא דלא נילף בק"ו מטומאה דהותרה בנזיר, כדאיתא התם בנזיר. והדברים ארוכים ורחבים בזה. וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל. ועיין במרדכי (פ"ב) [פ"ג סימן תשנ"ו] דשבועות, שנראה מדבריו דמנזיר הוא דילפינן לשבועות דחל בכולל.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה