קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שמיני · דף סב:
גמ' שרי ליה למימר עבדא דנורא אנא. מדברי רש"י והרא"ש ז"ל משמע דבכל ע"ז יכול לומר כן. אבל הר"ן ז"ל כתב דדוקא עבדא דנורא הוא דשרי, משום דלבו לשמים. וכן כתב הרמ"א ז"ל (יו"ד) סי' קנ"ז בי"ד.
האיכא לפני עור כו'. וכתב הרא"ש ז"ל שמא יעשו נוי לעבודת כוכבים. ולכאורה לא הוצרך לזה, דהיסק האש גופא איסורא הוא. וקצת נראה מדבריו ז"ל דההיסק עצמו לאו בכלל איסור הוא. אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דהסקה גופא גם כן אסור, ועבר אלפני עור. ומשמע מכאן דאיכא לפני עור מדרבנן אפילו היכא דיש לו ליקח מאחרים. וכן כתב הגר"א ז"ל (ביו"ד) בסי' קנ"א (אות ח') להוכיח מכאן כנ"ל. וי"ל בזה כיון דצריכין עצים הרבה להסקה לא שכיח להם ליקח מאחרים. אבל לדברי הרא"ש ז"ל דהחשש הוא משום נוי עבודת כוכבים ודאי מוכח שפיר דאפילו במידי דשכיח להם איכא לפי עור. והא דאמר ליה רב אשי רוב עצים להסקה ניתנו יש לדקדק למה ליה רובא, הא משמע במסכת ע"ג דאפילו בלא רובא כל היכא דאיכא למיתלי להיתרא תלינן. ועיין שם דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה רבה.
וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל במסכת ע"ג (פ"א סימן ט"ו) שם דמייתי לעובדא דהכא דרב אשי זבן אבא לכומרא דעבודת כוכבים, משמע דלא הוי גרס זבניה לבי נורא, והיינו שכתב דלפני עור הוא לעשות נוי עבודת כוכבים ע"ש. ועיין בש"ך (יו"ד) סי' (קנ"ה) [קנ"א סק"ז] מה שכתב שם להקל משום דבני נח אין מצווין על השיתוף וכמו שכתבו התוס' (סנהדרין ס"ג ע"ב ד"ה אסור). ודין זה צ"ע ואין לו הכרח מן הש"ס. וכבר האריך בזה הרב הגאון מוה' שמואל ז"ל בנודע ביהודה מהדורא תנינא (חיו"ד סימן קמ"ח). ובדברי הרמב"ם ז"ל (ה' עבו"כ פ"א ה"א) מבואר דכל כה"ג עובד כוכבים גמור הוא. וזה היה מעשה דורות הראשונים כדור המבול והפלגה. ומה שכתב הגר"א ז"ל (או"ח סימן קנ"ו) דקרא דבלתי לה' לבדו בישראל נאמר. גם זה אינו מוכרח, דכמה דברים בעבודת כוכבים למדין לעובדי כוכבים מדיני ישראל.
עד הגשמים עד שיהיו גשמים, עד שתרד רביעה שניה. רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה. ובגמרא אמר ר"ז מחלוקת בעד הגשמים. אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. ופירש בזה רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל כל אחד בגווני אחריני. רש"י ז"ל פירש דר' זירא לא חידש כי אם דעד הגשם הוא רביעה ראשונה, דחד גשם משמע. ורבנן ורשב"ג פליגי נמי בהא, למר עד שתרד ולמר עד שיגיע זמנה. ולפי זה היינו טעמא דלא הוזכר בדברי רשב"ג במתניתין עד שיגיע זמנה של רביעה שניה, משום דרשב"ג בראשונה נמי פליג אם אמר עד הגשם. והש"ס פריך לקמן מהא דמשמע מרשב"ג דבכל גווני בעי רביעה שניה. והרא"ש ז"ל פירש גם כן דעד הגשם הוא רביעה ראשונה. אלא דלכ"ע סגי עד שיגיע זמנה לבד. ועד הגשם חלוק מעד הגשמים בתרתי. חדא דסגי ברביעה ראשונה. ועוד דסגי בהגעת זמן גם שלא ירד. ופרכת הש"ס מרשב"ג הוא גם כן כנ"ל, דמשמע דבעי זמן רביעה שניה. וכתב הרא"ש ז"ל דהא דבעי רשב"ג ירדו, דהא לדידיה סגי בהגעת זמן לחוד היינו לענין שבילי הרשות, דבזה בעינן דוקא ירידת גשמים. וכן כתבו התוס' ז"ל אלא דלא הבנתי מה שכתב בשביל רביעה ראשונה. ולענין להלוך בשבילי הרשות. והא לענין שבילי הרשות גם כן בעינן רביעה שניה כדאיתא בתענית (ו' ע"ב) ובמתניתין דפאה (פ"ח מ"א). וצריך לומר דתרתי קאמרי, או דלענין רביעה ראשונה קאמר, או לענין שבילי הרשות, וכן צריך לומר בלשון הרשב"א בחי', אלא דברביעה ראשונה לענין לשאול גם כן לא בעינן ירידת גשמים, אלא משיגיע זמן מתחילין לשאול. ועוד אי רשב"ג לענין שבילי הרשות קמיירי אם כן מאי פריך הש"ס לר' זירא מהא. אלא על כרחך לר' זירא פריך דאמר דזמן רביעה שניה לענין נודר הוא דהוזכרה. והדק"ל למה לי ירידת גשמים. והר"ן ז"ל פירש דגם בעד הגשם בעינן רביעה שניה, אלא דר"ז קאמר דסגי בהגעת זמנה של רביעה לכ"ע. ולפי זה פריך שפיר מהא דרשב"ג, דבשלמא אי אמרינן דלרבנן בעד הגשם גם כן בעינן ירידה ממש משום הכי קאמר רשב"ג לדבריהם דרבנן גשמים שירדו שבעה ימים מונה ראשונה ושניה, אלא אי נימא דלכ"ע סגי בהגעת זמן אם כן מאי אריא ירדו אפילו לא ירדו נמי.
אבל בירושלמי בפרקין (הלכה ה' עיין שם) משמע כפירוש רש"י והרא"ש ז"ל דעד הגשם רביעה ראשונה הוא, דאמרינן התם ר' זעירא בעי אמר עד הגשם עד שירד גשם אחד. הרי מבואר דר' זירא סבירא ליה דעד הגשם הוא רביעה ראשונה, דבעי בלשון ירושלמי לאו לשון בעיא הוא אלא הלכה קאמר. וכן אמר התם לענין גזירי עצים, ומשמע נמי כפירוש רש"י, דלרבנן בעינן שירד גשם אחד, ולא סגי בהגעת זמן.
והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"א) כתב עוד דרך אחר דעד הגשם אסור עד ר"ח כסליו, שהיא אפילה שבכולן לר' יוסי. והיינו אם לא ירדו גשמים. אבל אם ירדו אפילו בי"ז מרחשוון מותר. ונראה דיצא לו כן מתלמודין ומהירושלמי. דבתלמודין אמרינן דעד הגשם עד זמן גשמים משמע, ואפילו לא ירד. והיינו עד זמן האחרון של רביעה, עד ר"ח כסליו. אבל אם ירד סגי בבכירה, דהיינו בי"ז במרחשון, משום דעד הגשם גשם אחד משמע, כל שירד, וכמו דאמרינן בירושלמי. אבל בעד הגשמים בעינן שתרד רביעה שניה. ועיין בכסף משנה ובלחם משנה ז"ל, ובביאורי הגר"א ז"ל.
אלא דהא תיקשי מה שכתב בפאה (פ"ח מ"א) בפירוש המשנה, והכא במתניתין, דכל שלשה זמנים אלו הם ברביעה שניה. והוא פלאי, דאם כן היכי אמרינן בשלמא ראשונה לשאול, הא שאלה ברביעה ראשונה היא. ועיין כסף משנה פ"א מהלכות מתנות עניים (הלכה י"א) ובלשון הרמב"ם ז"ל שם, דמשמע להדיא מדבריו ז"ל דזמנים אלו ברביעה שניה הם, וכדבריו בפירוש המשנה. ולענין שאלה פסק בפ"ב מהלכות תפלה דשואלין בז' מרחשוון. ועיין בלחם משנה ז"ל בזה, ובש"ך (יו"ד) סי' ר"ך (סקל"א). ועיין בפירוש המשנה בפ"ט משביעית (מ"ו) שנראה ט"ס בדבריו שם וצריך לומר מבכרת בשבעה עשר בחשוון, וכמו שכתב בפאה שם.
והא דאמר ר"ז הכא לחלק בין עד הגשמים לעד הגשם נראה דנ"מ נמי לענין משכיר בית לחבירו עד הגשמים, דהשכיר לו עד שתרד רביעה שניה. אבל אם אמר עד הגשם הוא כדין נדרים, כל אחד כשיטתו. אלא דלא מצאתי כעת דין דמשכיר בית לחבירו עד הגשמים לא בדברי הרמב"ם ז"ל ולא בש"ע, וצ"ע. ועיין בתוספתא תענית (פ"א ה"ד) דמייתי התם פלוגתא ברביעה שניה. דר"מ סבירא ליה דבכל הני דעד שתרד רביעה שניה סגי בהגעת זמן לחוד. וחכמים אמרי בכולן עד שתרד. ור' יוסי מחלק דכל התלוי ברביעה עד שתרד. וכל שאין תלוי ברביעה עד שיגיע זמנה. והכי איתא בירושלמי במתניתין (בפרקין ה"ה) ובתוספתא שם צריך להגיה כן בדברי ר"י ע"ש. והיינו טעמא דרשב"ג, ועי' ר"ן ז"ל.
עד שיפסקו גשמים, ר"מ אומר עד שיצא ניסן. ור' יהודה אומר עד שיעבור הפסח. ואמרינן דאזלו לשיטתם בתענית (ה' ע"א), דפליגי התם עד אימתי שואלין את הגשמים, לר"מ עד שיצא ניסן ולר"י עד שיעבור הפסח. והקשה הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"א) דהא בהלכות תענית (פ"ג ה"ט) פסק דעד שיעבור ניסן שואלין ע"ש. ויפה כתב בזה הקרבן העדה (בשירי קרבן כ"ז ע"ב) דלא מיירי התם בשאלה. ובשאלה פסק עד י"ט הראשון של פסח. ואדרבה קשיא איפכא, אמאי לא פסק הכא בנדרים גם כן עד י"ט הראשון של פסח. כיון דתנאי אליבא דר"י. והכי איתא להדיא בתוספתא במכילתין (פ"ד ה"ו). ועוד הוסיפו דאינו אסור אלא עד לילי יום טוב הראשון של פסח, אף על גב דמזכיר הוא עדיין עד מוסף. ועיין בקרבן העדה (שם) מה שכתב בזה ובירושלמי בתענית שם.