קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שמיני · דף סב.
אי הכי אמאי ציער נפשיה. ופירש הר"ן ז"ל דבדבר מועט מוטב שישלם מלהתכבד בכבוד התורה. אבל הכא דהוי גנבי ליה כוליה שתא מאי הוי ליה למיעבד. ומסיק דר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים. וכתב עוד דהא דאמרינן לקמן דשרי למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא. או לישרי ליה תיגריה ברישיה, היינו משום דזכתה לו תורה בזה, ואינו מחויב להחמיר בזה אפילו מצד מדת חסידות, ושרי לאודועי דצורבא מרבנן הוא. אבל הכא שאני, דהאי גברא עדיין היה חושדו, ומפני כבוד תורתו לחוד פטרו. זה חשיב משתמש בכתרה של תורה.
ולדבריו ז"ל מאי פריך הש"ס לקמן על הא דשרי ליה לאינש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי אלא קשיא דר"ט. ומאי קושיא, הא דר"ט שאני שהיה חושדו. וי"ל דהא דשרי למימר צורבא מרבנן אנא באתרא דלא ידעי היינו גם כן לשמירת הנזק, כמו שנאמר בעובדיהו שרצה אליהו ז"ל לשלחו במקום סכנה. וזה לא הותר אלא כשאי אפשר להנצל באופן אחר כי אם בכבוד התורה. אבל אם בידו להנצל באופן אחר אין לו להשתמש בכתרה של תורה. ועובדא דר"ט גם כן כה"ג הוא, שזה העליל עליו בגניבה, להכי פריך הא שרי להציל עצמו בכבוד התורה. ומשני כיון דעשיר גדול היה הוי ליה לפייסו בדמים, דבכל היכולת צריך למנוע עצמו מלהשתמש בכתרה של תורה, וכל אחד לפי ערכו. אבל במה שזכתה התורה לו שרי לאודועי, כיון דצורך מחיתו הוא, ואין לזה שיעור. אלא דאם כן לא היה צריך להך סברא דעדיין היה חושדו. דבלא זה גם כן יש לו להציל עצמו כפי יכלתו, כיון דסיבה מקרית היא.
והרא"ש ז"ל כתב דמשום הכי שרי למימר צורבא מרבנן אנא כדי שלא יזלזלו בו ויענשו. ואם כן בגוונא דעובדא דר"ט ודאי היתרא הוא, וכמבואר בדבריו ז"ל בד"ה א"ה אמאי ציער נפשיה. ונראה מדבריו דלא הוי גריס הא דאלא קשיא דר"ט. ולפי דבריו גם כן צריך לומר דכל טצדקי דיכול למעבד שלא להשתמש בכתרה של תורה צריך למעבד. ואפשר הר"ן ז"ל גם כן לא גריס להך קושיא. ודוקא בעובדא דר"ט הוא דהיה צריך לפייסו מפני שעדיין היה חושדו. ועיין בזה בש"ע (יו"ד) סי' רמ"ג ורמ"ו, וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל.
תניא לאהבה כו' ולשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן כו', אלא למוד מאהבה כו', שנאמר קשרם כו', ואומר דרכיה כו', ואומר עץ חיים היא כו'. עיין ר"ן ז"ל מה שפירש בזה. ולי נראה כי המקראות הללו המה מכוונים נגד שלשה מעלות אלו חכם רבי וזקן. והכתוב מלמד סדר הלימוד לכל אחד לתכליתו בשלימות. וג' מדרגות הלימוד הם, מקרא. משנה. גמרא, היא השנון. ולכל אחד כערכו יש מקום למחשבות היצר לחשוב בה איזה הנאה מדומית לצורך עצמו. ומחמת זה לא ישיגו ארחות חיים בלימודו, אשר זה הוא תכלית האמיתי בלימוד התורה להביאו אל דביקות בוראו יתברך, אשר זה הוא החיים האמיתים, כמו שנאמר (דברים ד', ד') ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום. ולולי זאת לא יקרא בשם חי, כמו שנאמר (ויקרא י"ח, ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
הלימוד הראשון הוא המקרא, כי היא מאירת עינים לעשות תחבולות בחכמה נגד טפשות היצר אשר יעוור את העינים מהביט אל גדלות ורוממות הבורא יתברך, כי הוא ברא את הכל, וכולם מתנהגים על פי השגחתו, וכולם עושים רצונו יתברך באימה וביראה, ולא ישמע אל טפשות נכריה אשר אמריה החליקה כי אין האיש בביתו כו', ולזה באמת ראוי להקרא בשם חכם, אם הוא ממלט את נפשו בחכמתו. אבל אם יעלה על מחשבתו מחשבה זרה לתועלת המדומה להקרא חכם יאבד חכמתו, ובל תשמרנו מן הטפשות, אחרי שעיניו לנוכח שוא יביטו. ולזה הביא ראיה ממה שנאמר קשרם כו' כתבם על לוח לבך, ונאמר להלן (משלי ז', ד') אמור לחכמה אחותי את ודרשו ז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) אם ברור לך הדבר כאחותו שהיא אסורה לן אמרהו. יכוין כנ"ל, אם ברור לך הדבר בחכמתך שאין לך שום הנאה מדומית ממנה כאחותו שהיא אסורה בהנאה תאמרהו, וחכם תקרא. ואם לאו אלא תכוין להנאת עצמך אל תאמרהו, כי לא לחכמה היא לך. וזה שכתוב להלן (שם שם, ה') לשמרך מאשה זרה כי אם לא תכוין להנאת עצמך אז החכמה תשמור אותך מחלקת לשון נכריה. ואם ח"ו יש אתך איזה פניה ומחשבה זרה לא תשמרך.
ואחרי קנות השלימות בלימוד המקרא לבוא אל מעלת החכמה תעלה עוד במעלת לימוד המשנה, אשר היא ביאור המקרא לבאר דרכיה בפרט. כי בתורה שבכתב החכמה היא בכלל. והמשנה תבאר דרכיה בפרט. ותכלית לימודה הוא להלוך בדרכי חיים ולקיים מצות התורה, וכל דרכיו יהיה בהם, והיא תלמד ללומדיה זה הדרך לכו בה כי תאמינו כו' (ישעיה ל', כ"א), ומי שהוא שלם במשנתו יכול ללמד לאחרים גם כן פרק אחד או הלכה אחת להורות לו הדרך אשר ילך בה. ופן ואולי יעלה על רוחך בלימודך כדי להקרא רבי, השמר מזה, כי אם כה תעשה לא בזה תלך לבטח דרכיך. כי המחשבה המדומית תתעך מדרכי החיים, ולא תבוא אל מחוז חפץ נפשך. וע"ז נאמר דרכיה דרכי נועם כו'. כי תכלית הלוך דרכיה הוא כדי לחזות בנועם ה' ולבוא אל חיים הנצחיים, ולא לשום תועלת גשמי ח"ו, וכל נתיבותיה שלום. כי הנתיבות גם כן אשר תלך בהם הכל יהיו שלום כי סוף הכבוד לבוא. ועל שני מעלות האלו בלימוד התורה נאמר לאהבה את ה' ולשמוע בקולו. כי לימוד המקרא מביאו אל אהבת בוראו, בראותו גדלותו ורוממותו כי יוצר הכל הוא עיקר ושרשא דכל עלמין. ולשמוע בקולו הוא על כוונת לימוד המשנה היא תורה שבעל פה, אשר היא תורה ללכת בדרכי אמת וליישר דרכיה וארחותיה ונתיבותיה.
והמעלה היותר גדולה היא השינון ולימוד הגמרא, הם דרכי הסברא הישרה והחידוד האמיתי. כי בשני הלימודים הראשונים עדיין לא יגיע אל תכלית השלימות, כי עדיין לא יגיעו ולא יכונו דרכיו אל התכלית האמיתי. וכמו שאמרו ז"ל (סוטה כ"ב ע"א) המורים הלכה מתוך משנתם הרי אלו מבלי (עלם) [עולם]. מפני אשר על ידי המשנה לבדה אין הלכה ברורה, עד שישנן בחכמה ובהשכל לפלס דרכיו בפלס ומאזני צדק. וכאשר ישים מגמתו אל זה המכוון בלימודו, וככוונת אמרם ז"ל (שם כ"א ע"א) על זה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אז יגיע אל מחוז חפצו בלימודו, וידבק בה' על ידי מאור התורה. וכמו שדרשו חז"ל (סנהדרין צ"ג ע"א) על מה דכתיב בדוד מלכנו ע"ה (ש"א ט"ז י"ח) וה' עמו דהוי סליק שמעתתא אליבא דהלכתא. כי כל דרכיו שלימים וברורים היו ללכת בהם אל מקור החיים. ולזה היה מעדן עצמו כתולעת (מו"ק ט"ז ע"ב) בשעת לימודו, לבל יעבור עליו ח"ו רוח גבוהה כי הוא הזקן ויושב בישיבה, כי חס אל השלימים להעלות על הלב כזאת. וכל עוד יוסיפו חכמה יתקרבו יותר להדבק בה' מקור החיים, ותגדל שפלותם וענוותם.
ועל זה הביאו ראיה ממה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, כי תכלית ושלימות הלימוד הוא לבא אל מקור החיים על ידי השינון האמיתי במחשבה זכה וטהורה בלי שום סיג. וע"ז נאמר ולדבקה בו, כי לימוד הגמרא לאמיתה של תורה סגולה נפלאה היא להדבק בשכינה יתברך ע"י בירור הוויותיה ופיסוקיה. ולזה אמרו ז"ל (סוכה כ"ח ע"א) דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול זה מעשה מרכבה. דבר קטן אלו הוויות דאביי ורבא. והם מכוונים למאור הגדול ולמאור הקטן, ואי אפשר לבוא אל דבר הגדול אם לא על ידי דבר הקטן תחלה. כי על ידי דבר הקטן תושלם נפשו בשלימות ידיעת מצות התורה ברמ"ח עשין ושס"ה לא תעשה, וכל עוד שלא נשלם בידיעת המצות בשלימות כבעל מום בנפשו יחשב. וכמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו. כי המצות מכוונות המה עם כח הנפש. ובחסרון ידיעת מצוה אחת יגיע חסרון לנפשו. ואיך אפשר לבוא אל מעלת הדביקות באלהים חיים אם חסר בנפשו הוא. ועץ חיים היא למחזיקים בה בשלימות.
ועל פי זה יש לפרש דברי ראב"צ עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן. כוונתו, כי יכוין בעשיית המצות לשם פעלן, שיפעלו פעולתן בנפשך, כי בשביל זה נבראו וניתנו. אבל אם תשמש בהם דבר אחר הלא אין פעולתן לזה, והוא כמשתמש תשמיש חול בכלי קודש. וכדיליף ק"ו מבלשאצר. ודבר בהן לשמן, כדי להדבק בעצמות אור התורה, כי השם הוא עצם הדבר. וכבר האריכו הראשונים ז"ל וחתרו למצוא היתר להתיר הנאה לתלמיד חכם בשביל כבוד תורתו. ואחרי כל ההיתרים לא נמצא תרופה שלימה. ובעבור זאת התלמיד חכם נבזין בעיני עם הארץ, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין נ"ב ע"ב) נהנה ממנו כו', ואין תוכחה. השם הטוב יכפר בעדם. ויחוס על כבוד תורתו לרוממה ולהדרה. וכל בית ישראל ישבעו בטוב משוד תנחומיה ויתענגגו מזיו כבודה.