קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שמיני
עיין פרש"י ז"ל במתניתין (ד"ה והשבת שעברה), וכבר הקשה הר"ן ז"ל (בד"ה שבוע זה) על פירושו. ולדידי קשיא עוד, הא דאמרינן בגמ' (להלן ע"ב) דבחדש להבא קמ"ל דאסור אפילו בחדש חסר, עיין ברא"ש ז"ל שם. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי מאי קמ"ל, הא אפילו לא קרו ליה ריש ירחא אסור בו, כי היכי דאסור בשבת שהוא עומד בו. אף על גב דהשבת לשעבר, וק"ל.
דף ס:
גמ' כמאן אזלא הא דר' ירמיה כו', כר' נתן. פרש"י ז"ל דפליג ארב יוסף, וסבירא ליה דטעמא דצריך שאלה לאו משום גזירה אלא מטעם קנסא. ואפילו הכי כתב דדוקא בהיום הוא דצריך שאלה, משום דאיכא למימר דמעת לעת קאמר. אבל בשבת זו ואינך דמתניתין לא שייך למיגזר. ולכאורה הוא תרתי דסתרי. כיון דלאו משום גזירה הוא דמחמרינן עליה אם כן הוא הדין בשבת זו דהוה ליה למיקנסיה. וצריך לומר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דגם לרבינא לא קנסינן אלא היכא דאיכא לאוקמי ביה שאלה, כמו היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר. אבל בשבת זו ודאי לא משמע טפי, אלא דלא ידענא לחלק בין היום לשבת זו. ואי משום דשבת זו דוקא קאמר, אם כן היכא דקאמר יום זה גם כן אטו לא צריך שאלה. ועוד אי לרבינא גם כן משום דשייכא ביה שאלה, אם כן היינו דרב יוסף דאיכא למיגזר ביה משום יום אחד.
והרע"ב ז"ל בפי' המשנה כתב דהוא הדין בשנה זו דגזרינן אטו שנה אחת. אלא דכתב דגזרינן היום אטו יום סתם. וכן שנה זו אטו שנה סתם, והיינו למאי דמסקינן לקמן דהוי בעיא דלא איפשיטא. וי"ל דלרב יוסף דטעמא משום גזירה הוא הדין דגזרינן בשנה זו אטו שנה אחת או שנה סתם, אבל לר' ירמיה דמשום חומרא הוא לא מחמרינן אלא היכי דאיכא לאוקמי קצת שאלה. ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נדרים (הלכה א') משמע נמי דלא שייכא הך גזירה אלא בהיום אבל לא באינך דמתניתין וכן כתב הש"ע (יו"ד סי' ר"כ סע"ג) בשם רבינו ירוחם ז"ל. ועיין ט"ז וש"ך מה שכתבו שם. ועיין לחם משנה ז"ל (שם) מש"כ בדברי הרמב"ם ז"ל בזה.
איבעיא להו קונם יין שאני טועם יום, כהיום דמי, או כיום אחד דמי. וכן מיבעי להו בשנה. ונראה דלא מיבעי ליה אלא בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אפילו יום אחד ושנה אחת משמע עד תשלום היום ועד תשלום השנה, אם לא היכא דאיכא קרא יתירא כדאיתא בערכין (ל"א ע"ב). והרשב"א ז"ל כתב לקמן במתניתין (דף ס"א ע"ב) דאסור בה ובעיבורה, דאפילו שנה דלשון תורה כשנה אחת דמי. והוכיח כן מהא דאיצטריך (שם) תמימה להביא חודש העיבור, ובלא תמימה היה מונה י"ב חודש. ודבריו ז"ל צ"ע דהא מעד תום שנת ממכרו נפקא (שם י"ח ע"ב) דאין מונה למנין עולם. אבל בלא קרא דממכרו הוה אמינא דלשנות עולם הוא דמונה. וכן הקשה עליו הק"ע בפרקין (בשירי קרבן כ"ח ע"א). אלא ודאי נראה איפכא, דאפילו יום אחד ושנה אחת בנדרים לחוד דאזלינן בתר לשון בני אדם הוא דמשמע מיום ליום ומיבעי להו ביום ושנה.
והנה לפשטא דבעיין אי נימא דיום הוי כיום אחד הוא לחומרא, דאסור מעת לעת. אבל איכא חד צד לקולא גם כן, דאי כיום אחד ושנה אחת דמי יכול לאחר את נדרו על יום אחר ושנה אחרת, ובבל תאחר הוא דעבר, כמו שכתב הרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל לקמן. אבל נדרו יכול לשלם. אבל אי יום כהיום ושנה כהשנה דמי אינו יכול לאחר את נדרו, כיון דהיום והשנה קאמר חל נדרו מיד.
ופשיט רב אשי מהא דתני קונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה. ובמתניתין לקמן (ס"ג ע"א) גרסינן קונם יין (שאני) [שאיני] טועם לשנה. ואם נאמר דהך דהכא ברייתא היא, אם כן לשיטת הרשב"א ז"ל דבשנה זו מותר בעיבורה אם כן אמאי לא פשיט ממתניתין דלקמן דשנה הוי כהשנה, דאי כשנה זו אם כן כשאמר לשנה אמאי אסור בעיבורה. אלא דהרשב"א ז"ל מפרש התם דלשנה לאו דוקא, אלא דקאמר לשנה זו או השנה. והרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ח ה"ב) גרס לקמן במתניתין קונם יין שאני טועם השנה, והיינו הך דהכא. ולכאורה משמע משמעתין כדברי הרשב"א ז"ל, מהא דאמרינן אלמא שנה כהשנה דמי. וכמו שכתב הר"ן ז"ל, דאי כשנה אחת לא מתסר בעיבורה. אלא דאין זה מוכרח, דאפילו אי שנה זו גם כן אסור בעיבורה מכל מקום דייק שפיר דשנה כהשנה דמי, כיון דתנן השנה. ועיקר רבותא קמ"ל דשנה גם כן כהשנה.
אלא דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דהא דאמרינן אלא לאו דאמר שנה היינו דצריך להגיה הכי במתניתין. וכתב איפכא, דאי כשנה אחת דמי כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעיבורה. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דהא בהשנה גם כן למאי דסלקא דעתך מילתא דפשיטא היא דאסור בעיבורה, אלא אגב אורחא קמ"ל דשנה כהשנה. אם כן אכתי דילמא כשנה אחת דמי, וקמ"ל דכשנה אחת דמי, וצריך לומר דבשנה אחת לא שייך כלל לאשמעינן הך רבותא דאסור בעיבורה, כיון דאסור מיום ליום. אבל בפסקיו לקמן במתניתין דבשנה אחת גם כן רבותא היא, דלא אמרינן דעתו היה על שנה סתם ולא מעוברת. וכן נראה דבשנה אחת הוי רבותא טפי, דאיכא למימר דלי"ב חודש נתכוין. אבל בהשנה פשוט יותר דעד ר"ה קאמר וגם העיבור בכלל, אלא דהש"ס מסיק דגם בהשנה איכא רבותא, דלא נימא הלך אחר רוב שנים. ועיין שם בפסקיו שהביא ראיה לזה מהירושלמי, ואיני יודע למה הוצרך לזה, דהא גם בתלמודין אמרינן הכי. והרמב"ם ז"ל לא כתב להך רבותא דאסור בה ובעיבורה אלא בשנה אחת (ה' נדרים פ"י ה"ד). אבל גבי שנה זו לא כתב להך רבותא. והר"ן ז"ל כתב דגם בשנה זו לא הוי רבותא אלא בעומד מתחלת השנה, דאיכא י"ב חודש לבד מחודש העיבור. אבל באמצע החורף פשיטא דאסור עד ר"ה. ולא משמע כן בירושלמי אמתניתין דלקמן (פ"ח ה"ו עיין שם בק"ע) דאמרינן התם הא דאסור בעיבורה היינו שנתעברה השנה ואחר כך נדר. אבל נדר ואחר כך נתעברה לא בדא. ובנדר לאחר העיבור ודאי לאו בתחלת השנה הוא, דאין מעברין בתחלת השנה אלא מפני הדחק כדאיתא בסנהדרין (י"ב ע"א). ושמע מינה דרבותא קמ"ל אפילו נדר באמצע החורף. אבל בתלמודין לא מחלק בהכי. ומשמע דבכל גוונא אסור בעיבורה, בין נדר ואחר כך עיברו בין עיברו ואחר כך נדר.
והש"ך ז"ל (ביו"ד) בסי' ר"כ (סקט"ו) כתב כעין הכרעה בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחודש העיבור היכא דאמר שנה אחת, דאם עומד באמצע שנה ונדר שנה אחת אין איסור אלא י"ב חודש. דאם נתכוין גם לחודש העיבור אמאי לא קאמר שנה זו. אלא ודאי לא נתכוין אלא לרוב שנים שהן י"ב חודש. ויישב בזה מאי דהכא פשיטא ליה להר"ן ז"ל דבשנה אחת לא מתסר בעיבורה, ולקמן חוכך להחמיר דגם בשנה אחת אסור בעיבורה, והיינו דהכא מיירי בעומד בתחלת השנה. ובזה מודה הר"ן ז"ל והרשב"א דאין אסור אלא י"ב חודש. וכן כתב הסמ"ע בח"מ סי' שי"ב (ס"ק כ"ג). ולענ"ד אין הדבר מוכרח, דלא מיבעי לפי מה שכתב הרשב"א דהיכא דאמר שנה אחת לא חייל נדרו מיד, אלא דעבר בבל תאחר. אם כן פשיטא דאין לדייק מדלא קאמר שנה זו שמע מינה דלי"ב חודש נתכוין, דלמא להכי קאמר שנה אחת דלא ליחול נדריה מיד. ומכל מקום לאחר שעלה בדעתו לקיימו מיד אסור כל השנה וגם עיבורה. אלא גם לדעת הר"ן ז"ל דהנדר חייל מיד גם כן אין כאן הוכחה, דמה לי שנה זו או שנה אחת, הא בכל גוונא חייל מיד. ומנ"ל למידק מדלא קאמר שנה זו דלי"ב חודש נתכוין, כיון דשנה אחת גם כן שנה זו קאמר. וגם לא הוי ליה להר"ן ז"ל לסתום כל כך, ומפשט דבריו ז"ל לקמן ודאי משמע דאין חילוק. וכמו שכתב הב"ח ז"ל. ועוד דבעומד בתחלת השנה מסתמא לא ידע דמיעברא שתא. וכמו שכתבתי לעיל. ואם כן אין לדייק מדבריו כלל, כיון דלא ידע דמיעברא שתא. ונראה דהר"ן ז"ל כתב הכא לפי ריהטת שיטת הרשב"א ז"ל, ולקמן כתב דחוכך להחמיר בזה.
אבל דברי הטור ז"ל בח"מ (סימן שי"ב) ודאי צ"ע מה שכתב דברי הרשב"א ז"ל לענין שכירות. ומדברי הרשב"א ז"ל ודאי נראה דלא סבירא ליה לחלק, כמו שתי' הסמ"ע (שם סק"ג) והש"ך ז"ל (יו"ד סימן ר"כ סקט"ו). ולא מצאתי מבואר דין שנה סתם לענין שכירות. דלמאי דסלקא הכא בתיקו נראה דלענין שכירות קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואין לשוכר אלא עד ר"ה. ואפשר לומר דלענין שכירות כיון דרוב שכירות היא לשנה שלימה לכ"ע אפילו כי אמר לשנה סתם לי"ב חודש קאמר. ולא מצאתי כעת הדבר מבואר בפוסקים.
דף סא.
יין שאני טועם יובל מאי. ופרש"י ז"ל לפי שיטתו דעומד בשנה של יובל, ומיבעי ליה אי אסור נמי ביובל עצמו. והש"ס פשיט לה בפלוגתא דר"י ורבנן בשנת חמשים. ולרבנן שנת חמשים כלפני חמשים, ומותר ביובל. וקצת קשה, דהא בשבת זו אסור בשבת עצמו. אף על גב דשבת עצמו לשעבר הוא. ומאי שנא בשבת דאסור וביובל מותר. וכבר כתבו ז"ל דעיקר כפירוש הב', וכמו שכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל בר"פ.
ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י ה"ה) דאסור בשנת היובל וכרבנן. ובאמת לר"י גם כן קצת קשה, אמאי פשיטא ליה להש"ס דמותר בשנת היובל. הא שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. ונמנה הוא גם לפניו אפילו לר"י. וצריך לומר דלר"י עיקר מנינו לאחריו הוא.
אמרו לו הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך. יש לדקדק הא רבנן גופייהו מקרא דוקדשתם שנת החמשים שנה ילפי דאין אתה מונה שנת חמשים אחת, אבל אי לאו קרא ה"א דהיא נמנית בשנות השמטה. ואם כן מאי פרכי לר"י מקרא דשש שנים. וי"ל דלפי מאי דאמרינן בערכין (ל"ב ע"ב) דאפילו בזמן שאין היובל נוהג מנו יובלות לקדש שמטין, ואין היובל במנין השמטה, אתי שפיר דאיצטריך קרא (דוקדשת) [דוקדשתם] להכי, דאפילו בזמן שאין נוהג קדושתו אעפ"כ לא יהיה במנין השמטה, דבזמן שהוא נוהג לא איצטריך קרא להכי, דמקרא דשש שנים נפקא. והיינו דפרכי לר"י נהי דלא סבירא ליה לקרא דוקדשתם, דאתי לכדר' ישמעאל בנו של ריב"ב, וכדאיתא בר"ה (ח' ע"ב). מכל מקום בזמן שהיובל נוהג אמאי אמרת דיובל במנין השמטה, הא כתיב שש שנים כו'. ועל פי זה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (ה' שמטה פ"י ה"ו) כרבנן דשנת חמשים אינה עולה למנין שמטה. ופסק גם כן (שם הי"ד) כר"י בנו של ריב"ב דמר"ה חייל יובל, ועל כרחך מקרא דוקדשתם ילפינן לה. ואם כן מנ"ל דשנת חמשים אינה עולה. אבל לפי הנ"ל ניחא, דבזמן שהיובל נוהג מקרא דשש שנים נפקא. ובזמן שאין היובל נוהג באמת עולה למנין שמטה. וכשיטת הגאונים ז"ל, בפ"י מהלכות שמיטין (ה"ה). ומלשון רש"י ז"ל בערכין (ל"ב ע"ב ד"ה מני) משמע קצת דהא דבטלו היובלות משגלו שבט ראובן וגד היינו לשילוח עבדים וחזרת שדות. אבל לעבודת קרקע היה נוהג. ולא משמע כן בר"ה (ט' ע"ב), דאמרו חכמים דשלשתן מעכבין בו. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי בערכין שם דף י"ב ול"ב.
דף סא:
מוחלפת השיטה. עיין מה שכתבתי לעיל (י"ח במשנה (דספק) [דסתם] נדרים להחמיר ובקדושין (ס"ה אמרינן דבלישנא פליגי. ור"י סבר עד דמתפני פסחא קאמר, וזה נכון לפי הנוסחא דעד פני הפסח. אבל לפי הנוסחא דעד לפני הפסח קשה קצת, מנ"ל דעד דמתפני פסחא קאמר, ולמה לא נאמר כפשט לשונו דמשמע עד לפני הפסח. והרשב"א ז"ל (ד"ה אמר רב חנינא) כתב לפרש דעד לפני הפסח היינו פרוס הפסח, וכמו שאמרו בירושלמי (בפרקין ה"ב) דפריך (אין) [אנן] בעיין עד לפני ואת אמרת הכין. והיינו קושיא הנ"ל דעד לפני משמע ודאי עד שיגיע. ועלה קאמר ר' אבין דבאמת הכל מודים בפסח עצמו שהוא מותר. כי פליגי בפרוס הפסח. ומכל מקום מפשטא דשמעתין לא משמע כן. ועיין קרבן העדה (בשירי קרבן כ"ז מה שהקשה שם מהא דר' אבין לדברי הרמב"ן ז"ל בסוף פרקין שהביא הר"ן ז"ל, ואין דבריו מובנים לי ודו"ק. ולהאי לישנא דטעמא דר"י הוא משום דעד דמתפני פסחא קאמר יש לדקדק, אם כן מאי אריא דבר שזמנו קבוע, אפילו אין זמנו קבוע נמי משמע עד שיעבור כל הקציר והבציר. ואין זה מוכרח. ודו"ק.
מתני' זה הכלל כל שזמנו קבוע כו'. ופירשו הרא"ש והר"ן ז"ל דאין להמשכתו זמן קבוע. משמע דאם היה להמשכתו זמן קבוע היה אסור עד שיהא. אף על גב דאין להתחלתו זמן קבוע, דכיון דאסור ממה נפשך עד שיגיע. ואם היה להמשכתו זמן קבוע באומר עד שיהא אסור עד שיהא, אף על גב דאין להתחלתו זמן קבוע, כמו קציר ובציר. ואם כן לא יתיישב הא דמיבעי להו בירושלמי (פ"ח ה"ג) בקבע זמן למשתה בנו אי הוי כמי שאין זמנו קבוע, כיון דיכול לדחותו, ומאי אכפת לן אם אין להתחלתו זמן קבוע כיון דיש להמשכתו זמן קבוע. והר"ן ז"ל פי' לקמן (ס"ב ע"ב) לבעיא דמשתה בנו אי אסור עד שיהא או עד שיגיע זמן שקבע, אף על גב שנדחית ולא התחיל המשתה, ואם כן אין זה ענין לדינא דמתניתין, דבכל גוונא אסור עד שיגיע. ומלשון הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י ה"ח) נראה דבהתחלת הזמן הדבר תלוי. וכיון שאין להתחלתו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא עד שיגיע קאמר, אף על גב שיש להמשכתו זמן קבוע. ואם כן שפיר יש לפרש לבעיא דמשתה בנו אי אסור עד שיגיע או עד שיהא, היינו עד שיעבור. אבל אם נדחית לא הותר בהעברת הזמן לחוד, אלא אסור עד שיגיע. ולפי זה איכא נמי חד צד לקולא, דאם מת בנו ובטלה המשתה מותר מיד, כיון דעד שיגיע קאמר ולא יגיע עדיו לעולם הוא מותר מיד. אבל לפי פירוש הר"ן ז"ל דאסור עד זמן משתה י"ל דאפילו מת בנו אסור עד הזמן. ועיין בתוספתא (פרק ד' ה"ו) דאמר ר' יוסי התם דבזמן פסח אם נדר עד הפסח אינו אסור אלא עד חצות של ערב פסח, דעד הפסח עד קרבן פסח קאמר, ולא ראיתי לראשונים שכתבו כן.
דף סב.
אי הכי אמאי ציער נפשיה. ופירש הר"ן ז"ל דבדבר מועט מוטב שישלם מלהתכבד בכבוד התורה. אבל הכא דהוי גנבי ליה כוליה שתא מאי הוי ליה למיעבד. ומסיק דר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים. וכתב עוד דהא דאמרינן לקמן דשרי למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא. או לישרי ליה תיגריה ברישיה, היינו משום דזכתה לו תורה בזה, ואינו מחויב להחמיר בזה אפילו מצד מדת חסידות, ושרי לאודועי דצורבא מרבנן הוא. אבל הכא שאני, דהאי גברא עדיין היה חושדו, ומפני כבוד תורתו לחוד פטרו. זה חשיב משתמש בכתרה של תורה.
ולדבריו ז"ל מאי פריך הש"ס לקמן על הא דשרי ליה לאינש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי אלא קשיא דר"ט. ומאי קושיא, הא דר"ט שאני שהיה חושדו. וי"ל דהא דשרי למימר צורבא מרבנן אנא באתרא דלא ידעי היינו גם כן לשמירת הנזק, כמו שנאמר בעובדיהו שרצה אליהו ז"ל לשלחו במקום סכנה. וזה לא הותר אלא כשאי אפשר להנצל באופן אחר כי אם בכבוד התורה. אבל אם בידו להנצל באופן אחר אין לו להשתמש בכתרה של תורה. ועובדא דר"ט גם כן כה"ג הוא, שזה העליל עליו בגניבה, להכי פריך הא שרי להציל עצמו בכבוד התורה. ומשני כיון דעשיר גדול היה הוי ליה לפייסו בדמים, דבכל היכולת צריך למנוע עצמו מלהשתמש בכתרה של תורה, וכל אחד לפי ערכו. אבל במה שזכתה התורה לו שרי לאודועי, כיון דצורך מחיתו הוא, ואין לזה שיעור. אלא דאם כן לא היה צריך להך סברא דעדיין היה חושדו. דבלא זה גם כן יש לו להציל עצמו כפי יכלתו, כיון דסיבה מקרית היא.
והרא"ש ז"ל כתב דמשום הכי שרי למימר צורבא מרבנן אנא כדי שלא יזלזלו בו ויענשו. ואם כן בגוונא דעובדא דר"ט ודאי היתרא הוא, וכמבואר בדבריו ז"ל בד"ה א"ה אמאי ציער נפשיה. ונראה מדבריו דלא הוי גריס הא דאלא קשיא דר"ט. ולפי דבריו גם כן צריך לומר דכל טצדקי דיכול למעבד שלא להשתמש בכתרה של תורה צריך למעבד. ואפשר הר"ן ז"ל גם כן לא גריס להך קושיא. ודוקא בעובדא דר"ט הוא דהיה צריך לפייסו מפני שעדיין היה חושדו. ועיין בזה בש"ע (יו"ד) סי' רמ"ג ורמ"ו, וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל.
תניא לאהבה כו' ולשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן כו', אלא למוד מאהבה כו', שנאמר קשרם כו', ואומר דרכיה כו', ואומר עץ חיים היא כו'. עיין ר"ן ז"ל מה שפירש בזה. ולי נראה כי המקראות הללו המה מכוונים נגד שלשה מעלות אלו חכם רבי וזקן. והכתוב מלמד סדר הלימוד לכל אחד לתכליתו בשלימות. וג' מדרגות הלימוד הם, מקרא. משנה. גמרא, היא השנון. ולכל אחד כערכו יש מקום למחשבות היצר לחשוב בה איזה הנאה מדומית לצורך עצמו. ומחמת זה לא ישיגו ארחות חיים בלימודו, אשר זה הוא תכלית האמיתי בלימוד התורה להביאו אל דביקות בוראו יתברך, אשר זה הוא החיים האמיתים, כמו שנאמר (דברים ד', ד') ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום. ולולי זאת לא יקרא בשם חי, כמו שנאמר (ויקרא י"ח, ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
הלימוד הראשון הוא המקרא, כי היא מאירת עינים לעשות תחבולות בחכמה נגד טפשות היצר אשר יעוור את העינים מהביט אל גדלות ורוממות הבורא יתברך, כי הוא ברא את הכל, וכולם מתנהגים על פי השגחתו, וכולם עושים רצונו יתברך באימה וביראה, ולא ישמע אל טפשות נכריה אשר אמריה החליקה כי אין האיש בביתו כו', ולזה באמת ראוי להקרא בשם חכם, אם הוא ממלט את נפשו בחכמתו. אבל אם יעלה על מחשבתו מחשבה זרה לתועלת המדומה להקרא חכם יאבד חכמתו, ובל תשמרנו מן הטפשות, אחרי שעיניו לנוכח שוא יביטו. ולזה הביא ראיה ממה שנאמר קשרם כו' כתבם על לוח לבך, ונאמר להלן (משלי ז', ד') אמור לחכמה אחותי את ודרשו ז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) אם ברור לך הדבר כאחותו שהיא אסורה לן אמרהו. יכוין כנ"ל, אם ברור לך הדבר בחכמתך שאין לך שום הנאה מדומית ממנה כאחותו שהיא אסורה בהנאה תאמרהו, וחכם תקרא. ואם לאו אלא תכוין להנאת עצמך אל תאמרהו, כי לא לחכמה היא לך. וזה שכתוב להלן (שם שם, ה') לשמרך מאשה זרה כי אם לא תכוין להנאת עצמך אז החכמה תשמור אותך מחלקת לשון נכריה. ואם ח"ו יש אתך איזה פניה ומחשבה זרה לא תשמרך.
ואחרי קנות השלימות בלימוד המקרא לבוא אל מעלת החכמה תעלה עוד במעלת לימוד המשנה, אשר היא ביאור המקרא לבאר דרכיה בפרט. כי בתורה שבכתב החכמה היא בכלל. והמשנה תבאר דרכיה בפרט. ותכלית לימודה הוא להלוך בדרכי חיים ולקיים מצות התורה, וכל דרכיו יהיה בהם, והיא תלמד ללומדיה זה הדרך לכו בה כי תאמינו כו' (ישעיה ל', כ"א), ומי שהוא שלם במשנתו יכול ללמד לאחרים גם כן פרק אחד או הלכה אחת להורות לו הדרך אשר ילך בה. ופן ואולי יעלה על רוחך בלימודך כדי להקרא רבי, השמר מזה, כי אם כה תעשה לא בזה תלך לבטח דרכיך. כי המחשבה המדומית תתעך מדרכי החיים, ולא תבוא אל מחוז חפץ נפשך. וע"ז נאמר דרכיה דרכי נועם כו'. כי תכלית הלוך דרכיה הוא כדי לחזות בנועם ה' ולבוא אל חיים הנצחיים, ולא לשום תועלת גשמי ח"ו, וכל נתיבותיה שלום. כי הנתיבות גם כן אשר תלך בהם הכל יהיו שלום כי סוף הכבוד לבוא. ועל שני מעלות האלו בלימוד התורה נאמר לאהבה את ה' ולשמוע בקולו. כי לימוד המקרא מביאו אל אהבת בוראו, בראותו גדלותו ורוממותו כי יוצר הכל הוא עיקר ושרשא דכל עלמין. ולשמוע בקולו הוא על כוונת לימוד המשנה היא תורה שבעל פה, אשר היא תורה ללכת בדרכי אמת וליישר דרכיה וארחותיה ונתיבותיה.
והמעלה היותר גדולה היא השינון ולימוד הגמרא, הם דרכי הסברא הישרה והחידוד האמיתי. כי בשני הלימודים הראשונים עדיין לא יגיע אל תכלית השלימות, כי עדיין לא יגיעו ולא יכונו דרכיו אל התכלית האמיתי. וכמו שאמרו ז"ל (סוטה כ"ב ע"א) המורים הלכה מתוך משנתם הרי אלו מבלי (עלם) [עולם]. מפני אשר על ידי המשנה לבדה אין הלכה ברורה, עד שישנן בחכמה ובהשכל לפלס דרכיו בפלס ומאזני צדק. וכאשר ישים מגמתו אל זה המכוון בלימודו, וככוונת אמרם ז"ל (שם כ"א ע"א) על זה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אז יגיע אל מחוז חפצו בלימודו, וידבק בה' על ידי מאור התורה. וכמו שדרשו חז"ל (סנהדרין צ"ג ע"א) על מה דכתיב בדוד מלכנו ע"ה (ש"א ט"ז י"ח) וה' עמו דהוי סליק שמעתתא אליבא דהלכתא. כי כל דרכיו שלימים וברורים היו ללכת בהם אל מקור החיים. ולזה היה מעדן עצמו כתולעת (מו"ק ט"ז ע"ב) בשעת לימודו, לבל יעבור עליו ח"ו רוח גבוהה כי הוא הזקן ויושב בישיבה, כי חס אל השלימים להעלות על הלב כזאת. וכל עוד יוסיפו חכמה יתקרבו יותר להדבק בה' מקור החיים, ותגדל שפלותם וענוותם.
ועל זה הביאו ראיה ממה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, כי תכלית ושלימות הלימוד הוא לבא אל מקור החיים על ידי השינון האמיתי במחשבה זכה וטהורה בלי שום סיג. וע"ז נאמר ולדבקה בו, כי לימוד הגמרא לאמיתה של תורה סגולה נפלאה היא להדבק בשכינה יתברך ע"י בירור הוויותיה ופיסוקיה. ולזה אמרו ז"ל (סוכה כ"ח ע"א) דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול זה מעשה מרכבה. דבר קטן אלו הוויות דאביי ורבא. והם מכוונים למאור הגדול ולמאור הקטן, ואי אפשר לבוא אל דבר הגדול אם לא על ידי דבר הקטן תחלה. כי על ידי דבר הקטן תושלם נפשו בשלימות ידיעת מצות התורה ברמ"ח עשין ושס"ה לא תעשה, וכל עוד שלא נשלם בידיעת המצות בשלימות כבעל מום בנפשו יחשב. וכמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו. כי המצות מכוונות המה עם כח הנפש. ובחסרון ידיעת מצוה אחת יגיע חסרון לנפשו. ואיך אפשר לבוא אל מעלת הדביקות באלהים חיים אם חסר בנפשו הוא. ועץ חיים היא למחזיקים בה בשלימות.
ועל פי זה יש לפרש דברי ראב"צ עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן. כוונתו, כי יכוין בעשיית המצות לשם פעלן, שיפעלו פעולתן בנפשך, כי בשביל זה נבראו וניתנו. אבל אם תשמש בהם דבר אחר הלא אין פעולתן לזה, והוא כמשתמש תשמיש חול בכלי קודש. וכדיליף ק"ו מבלשאצר. ודבר בהן לשמן, כדי להדבק בעצמות אור התורה, כי השם הוא עצם הדבר. וכבר האריכו הראשונים ז"ל וחתרו למצוא היתר להתיר הנאה לתלמיד חכם בשביל כבוד תורתו. ואחרי כל ההיתרים לא נמצא תרופה שלימה. ובעבור זאת התלמיד חכם נבזין בעיני עם הארץ, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין נ"ב ע"ב) נהנה ממנו כו', ואין תוכחה. השם הטוב יכפר בעדם. ויחוס על כבוד תורתו לרוממה ולהדרה. וכל בית ישראל ישבעו בטוב משוד תנחומיה ויתענגגו מזיו כבודה.
דף סב:
גמ' שרי ליה למימר עבדא דנורא אנא. מדברי רש"י והרא"ש ז"ל משמע דבכל ע"ז יכול לומר כן. אבל הר"ן ז"ל כתב דדוקא עבדא דנורא הוא דשרי, משום דלבו לשמים. וכן כתב הרמ"א ז"ל (יו"ד) סי' קנ"ז בי"ד.
האיכא לפני עור כו'. וכתב הרא"ש ז"ל שמא יעשו נוי לעבודת כוכבים. ולכאורה לא הוצרך לזה, דהיסק האש גופא איסורא הוא. וקצת נראה מדבריו ז"ל דההיסק עצמו לאו בכלל איסור הוא. אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דהסקה גופא גם כן אסור, ועבר אלפני עור. ומשמע מכאן דאיכא לפני עור מדרבנן אפילו היכא דיש לו ליקח מאחרים. וכן כתב הגר"א ז"ל (ביו"ד) בסי' קנ"א (אות ח') להוכיח מכאן כנ"ל. וי"ל בזה כיון דצריכין עצים הרבה להסקה לא שכיח להם ליקח מאחרים. אבל לדברי הרא"ש ז"ל דהחשש הוא משום נוי עבודת כוכבים ודאי מוכח שפיר דאפילו במידי דשכיח להם איכא לפי עור. והא דאמר ליה רב אשי רוב עצים להסקה ניתנו יש לדקדק למה ליה רובא, הא משמע במסכת ע"ג דאפילו בלא רובא כל היכא דאיכא למיתלי להיתרא תלינן. ועיין שם דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה רבה.
וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל במסכת ע"ג (פ"א סימן ט"ו) שם דמייתי לעובדא דהכא דרב אשי זבן אבא לכומרא דעבודת כוכבים, משמע דלא הוי גרס זבניה לבי נורא, והיינו שכתב דלפני עור הוא לעשות נוי עבודת כוכבים ע"ש. ועיין בש"ך (יו"ד) סי' (קנ"ה) [קנ"א סק"ז] מה שכתב שם להקל משום דבני נח אין מצווין על השיתוף וכמו שכתבו התוס' (סנהדרין ס"ג ע"ב ד"ה אסור). ודין זה צ"ע ואין לו הכרח מן הש"ס. וכבר האריך בזה הרב הגאון מוה' שמואל ז"ל בנודע ביהודה מהדורא תנינא (חיו"ד סימן קמ"ח). ובדברי הרמב"ם ז"ל (ה' עבו"כ פ"א ה"א) מבואר דכל כה"ג עובד כוכבים גמור הוא. וזה היה מעשה דורות הראשונים כדור המבול והפלגה. ומה שכתב הגר"א ז"ל (או"ח סימן קנ"ו) דקרא דבלתי לה' לבדו בישראל נאמר. גם זה אינו מוכרח, דכמה דברים בעבודת כוכבים למדין לעובדי כוכבים מדיני ישראל.
עד הגשמים עד שיהיו גשמים, עד שתרד רביעה שניה. רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה. ובגמרא אמר ר"ז מחלוקת בעד הגשמים. אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. ופירש בזה רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל כל אחד בגווני אחריני. רש"י ז"ל פירש דר' זירא לא חידש כי אם דעד הגשם הוא רביעה ראשונה, דחד גשם משמע. ורבנן ורשב"ג פליגי נמי בהא, למר עד שתרד ולמר עד שיגיע זמנה. ולפי זה היינו טעמא דלא הוזכר בדברי רשב"ג במתניתין עד שיגיע זמנה של רביעה שניה, משום דרשב"ג בראשונה נמי פליג אם אמר עד הגשם. והש"ס פריך לקמן מהא דמשמע מרשב"ג דבכל גווני בעי רביעה שניה. והרא"ש ז"ל פירש גם כן דעד הגשם הוא רביעה ראשונה. אלא דלכ"ע סגי עד שיגיע זמנה לבד. ועד הגשם חלוק מעד הגשמים בתרתי. חדא דסגי ברביעה ראשונה. ועוד דסגי בהגעת זמן גם שלא ירד. ופרכת הש"ס מרשב"ג הוא גם כן כנ"ל, דמשמע דבעי זמן רביעה שניה. וכתב הרא"ש ז"ל דהא דבעי רשב"ג ירדו, דהא לדידיה סגי בהגעת זמן לחוד היינו לענין שבילי הרשות, דבזה בעינן דוקא ירידת גשמים. וכן כתבו התוס' ז"ל אלא דלא הבנתי מה שכתב בשביל רביעה ראשונה. ולענין להלוך בשבילי הרשות. והא לענין שבילי הרשות גם כן בעינן רביעה שניה כדאיתא בתענית (ו' ע"ב) ובמתניתין דפאה (פ"ח מ"א). וצריך לומר דתרתי קאמרי, או דלענין רביעה ראשונה קאמר, או לענין שבילי הרשות, וכן צריך לומר בלשון הרשב"א בחי', אלא דברביעה ראשונה לענין לשאול גם כן לא בעינן ירידת גשמים, אלא משיגיע זמן מתחילין לשאול. ועוד אי רשב"ג לענין שבילי הרשות קמיירי אם כן מאי פריך הש"ס לר' זירא מהא. אלא על כרחך לר' זירא פריך דאמר דזמן רביעה שניה לענין נודר הוא דהוזכרה. והדק"ל למה לי ירידת גשמים. והר"ן ז"ל פירש דגם בעד הגשם בעינן רביעה שניה, אלא דר"ז קאמר דסגי בהגעת זמנה של רביעה לכ"ע. ולפי זה פריך שפיר מהא דרשב"ג, דבשלמא אי אמרינן דלרבנן בעד הגשם גם כן בעינן ירידה ממש משום הכי קאמר רשב"ג לדבריהם דרבנן גשמים שירדו שבעה ימים מונה ראשונה ושניה, אלא אי נימא דלכ"ע סגי בהגעת זמן אם כן מאי אריא ירדו אפילו לא ירדו נמי.
אבל בירושלמי בפרקין (הלכה ה' עיין שם) משמע כפירוש רש"י והרא"ש ז"ל דעד הגשם רביעה ראשונה הוא, דאמרינן התם ר' זעירא בעי אמר עד הגשם עד שירד גשם אחד. הרי מבואר דר' זירא סבירא ליה דעד הגשם הוא רביעה ראשונה, דבעי בלשון ירושלמי לאו לשון בעיא הוא אלא הלכה קאמר. וכן אמר התם לענין גזירי עצים, ומשמע נמי כפירוש רש"י, דלרבנן בעינן שירד גשם אחד, ולא סגי בהגעת זמן.
והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"א) כתב עוד דרך אחר דעד הגשם אסור עד ר"ח כסליו, שהיא אפילה שבכולן לר' יוסי. והיינו אם לא ירדו גשמים. אבל אם ירדו אפילו בי"ז מרחשוון מותר. ונראה דיצא לו כן מתלמודין ומהירושלמי. דבתלמודין אמרינן דעד הגשם עד זמן גשמים משמע, ואפילו לא ירד. והיינו עד זמן האחרון של רביעה, עד ר"ח כסליו. אבל אם ירד סגי בבכירה, דהיינו בי"ז במרחשון, משום דעד הגשם גשם אחד משמע, כל שירד, וכמו דאמרינן בירושלמי. אבל בעד הגשמים בעינן שתרד רביעה שניה. ועיין בכסף משנה ובלחם משנה ז"ל, ובביאורי הגר"א ז"ל.
אלא דהא תיקשי מה שכתב בפאה (פ"ח מ"א) בפירוש המשנה, והכא במתניתין, דכל שלשה זמנים אלו הם ברביעה שניה. והוא פלאי, דאם כן היכי אמרינן בשלמא ראשונה לשאול, הא שאלה ברביעה ראשונה היא. ועיין כסף משנה פ"א מהלכות מתנות עניים (הלכה י"א) ובלשון הרמב"ם ז"ל שם, דמשמע להדיא מדבריו ז"ל דזמנים אלו ברביעה שניה הם, וכדבריו בפירוש המשנה. ולענין שאלה פסק בפ"ב מהלכות תפלה דשואלין בז' מרחשוון. ועיין בלחם משנה ז"ל בזה, ובש"ך (יו"ד) סי' ר"ך (סקל"א). ועיין בפירוש המשנה בפ"ט משביעית (מ"ו) שנראה ט"ס בדבריו שם וצריך לומר מבכרת בשבעה עשר בחשוון, וכמו שכתב בפאה שם.
והא דאמר ר"ז הכא לחלק בין עד הגשמים לעד הגשם נראה דנ"מ נמי לענין משכיר בית לחבירו עד הגשמים, דהשכיר לו עד שתרד רביעה שניה. אבל אם אמר עד הגשם הוא כדין נדרים, כל אחד כשיטתו. אלא דלא מצאתי כעת דין דמשכיר בית לחבירו עד הגשמים לא בדברי הרמב"ם ז"ל ולא בש"ע, וצ"ע. ועיין בתוספתא תענית (פ"א ה"ד) דמייתי התם פלוגתא ברביעה שניה. דר"מ סבירא ליה דבכל הני דעד שתרד רביעה שניה סגי בהגעת זמן לחוד. וחכמים אמרי בכולן עד שתרד. ור' יוסי מחלק דכל התלוי ברביעה עד שתרד. וכל שאין תלוי ברביעה עד שיגיע זמנה. והכי איתא בירושלמי במתניתין (בפרקין ה"ה) ובתוספתא שם צריך להגיה כן בדברי ר"י ע"ש. והיינו טעמא דרשב"ג, ועי' ר"ן ז"ל.
עד שיפסקו גשמים, ר"מ אומר עד שיצא ניסן. ור' יהודה אומר עד שיעבור הפסח. ואמרינן דאזלו לשיטתם בתענית (ה' ע"א), דפליגי התם עד אימתי שואלין את הגשמים, לר"מ עד שיצא ניסן ולר"י עד שיעבור הפסח. והקשה הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"א) דהא בהלכות תענית (פ"ג ה"ט) פסק דעד שיעבור ניסן שואלין ע"ש. ויפה כתב בזה הקרבן העדה (בשירי קרבן כ"ז ע"ב) דלא מיירי התם בשאלה. ובשאלה פסק עד י"ט הראשון של פסח. ואדרבה קשיא איפכא, אמאי לא פסק הכא בנדרים גם כן עד י"ט הראשון של פסח. כיון דתנאי אליבא דר"י. והכי איתא להדיא בתוספתא במכילתין (פ"ד ה"ו). ועוד הוסיפו דאינו אסור אלא עד לילי יום טוב הראשון של פסח, אף על גב דמזכיר הוא עדיין עד מוסף. ועיין בקרבן העדה (שם) מה שכתב בזה ובירושלמי בתענית שם.
דף סג.
עד ראש אדר, עד ראש אדר ראשון. עד סוף אדר, איכא נוסחי דגרסי עד סוף אדר ראשון, ואיכא דגרסי עד סוף אדר שני. ואי מתניתין אתיא כר' יהודה דסתם אדר הוי אדר ראשון אתי שפיר הנוסחא השניה. משום דלר' יהודה שני אדרים כאחד יחשבו, ומשום הכי אסור עד סוף אדר שני כי אמר עד סוף. וכי אמר עד ראש אינו אסור אלא עד ראש אדר ראשון. אבל לר"מ דאמר דסתם אדר הוא אדר שני. אם כן חודש באפי נפשיה חשיב ליה. ואמאי לא יאסר עד ראש אדר שני. וע"כ צריך לאוקמי דלא ידע דמיעברא שתא ואם כן אמאי בעד סוף אדר אסור עד סוף אדר שני, כיון דלא ידע דמיעברא שתא, והשני בפני עצמו הוא, וכן הקשה הר"ן ז"ל. ומה שתירץ הלחם משנה (ה' נדרים פ"י ה"ו) דתרווייהו כאחד יחשבו וכמו שכתב הר"ן ז"ל. הא ז"א אלא לר"י, אבל לר"מ ליכא למימר הכי. ועוד דאפילו לר"י אי לא ידע דמיעברא שתא גם כן לא יאסר עד סוף אדר שני. כי היכי דאמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ו) לענין שנה אם נדר ואחר כך עיברו דאינו נאסר בעיבור, אף על גב דכולה שנה אחת היא. אלא דכבר כתבתי לעיל דמתלמודין לא משמע לחלק בזה.
גם מה שכתב הר"ן ז"ל (להלן ע"ב) לר"י דיכול לכתוב בשני לחשבון אדר ראשון גם כן צ"ע. דאם כן אמאי קורין את המגילה באדר שני, כיון דאדר ראשון הוא עיקר והשני אינו אלא כתוספת על הראשון. וכבר האריכו הפוסקים ז"ל בזה, ועיין תוס' ז"ל סוף פרקין.
דף סג:
קונם בשר שאני טועם עד שיהא הצום כו'. גבי עד הצום אין חילוק בין עד שיגיע לעד שיהא. דהא בצום עצמו בלאו הכי אסור, ואפילו אם אמר עד שיגיע גם כן רבותא הוא, כיון שהוא אוכל מבע"י. אבל אגב אינך תני נמי הכא עד שיהא.