אור ברסלב

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שביעי

פרק שישי

משנה ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש. עיין קרבן העדה (בשירי קרבן כ"ד ע"א) שהקשה איסור שבהן להיכן הלך. וכתב דבאותן שיבשו קודם נדרו קאמר. ואין צורך לזה, דבקונם מירק סתם אפילו יבשו אחר כך מותר בהן, כיון דתו לא מיקרי ירק, וק"ל.

גמ' במאי פליגי. רבנן סברי כל מילי דצריך שליחא לאמלוכי ביה לאו מיניה הוא. ור"ע סבר מיניה הוא. ואמר אביי דמודה ר"ע דאינו לוקה. וכתבו התוס' ז"ל בריש כל הבשר (חולין ק"ד ע"א ד"ה הא עוף) דר"ע לא אסר אלא מדרבנן ובנודר מן הבשר אינו אסור בבשר עוף גם כן אלא מדרבנן. ודבריהם ז"ל צ"ע. דאם כן מאי קאמר הש"ס דמתניתין דמעילה דלא כר"ע. כיון דר"ע אינו אוסר אלא מדרבנן. אבל מן התורה לאו מיניה הוא, ושפיר מעל שליח. והר"ן ז"ל הקשה כנ"ל לאביי מאי פריך לימעול בעל הבית, כיון דלר"ע נמי ספיקא הוי. ותירץ דדוקא גבי דילועין דלא משמע אלא מריבויא דלישנא הוא דאינו לוקה. אבל בכבד ובשר עוף דבאמת חד מינא דבשרא הוא אלא דצריך אימלוכי ביה בזה סבירא ליה לר"ע דלגמרי מיניה הוא אפילו למלקות. ולפי זה יש לומר דרבנן דר"ע גבי דלועין מודו בכבד ובשר עוף ודכוותיה, ודוקא גבי דלועין הוא דפליגי, דלר"ע נמי ספיקא הוא. וכל שכן לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בחולין (שם) דלר"ע אינו אסור אלא מדרבנן. וודאי דיש לומר דבבשר עוף מודו רבנן, וכי אמרינן בגמרא מאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא היינו דרשב"ג ודאי פליג עליה בדילועין, כיון דפליג אפילו בבשר עוף. אבל ת"ק דדלועין אפשר מודה בבשר עוף.

ועל פי זה יש לישב הא דדייק הש"ס בריש כל הבשר (חולין ק"ד ע"א) דבשר עוף בחלב דאורייתא. היינו כמו שכתבו התוס' ז"ל (שם עיין שם וצ"ע) מדקתני סתמא כל הבשר אסור בחלב משמע דכולהו מדאורייתא. וכן בנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר גם כן מהתורה, דאע"ג דמימלך ביה שליח, מכל מקום כיון דבאמת מיניה הוא כולן בכלל נדרו. ואתי שפיר בזה דלא סתרי סתמי אהדדי. דהכא סתם דמותר בדלועין. ובפ' כל הבשר (שם) סתם לן תנא דאסור בכל מיני בשר אפילו בבשר עוף. ועי' ברא"ש ז"ל ריש פ' כל הבשר. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ט מנדרים ה"י) שכתב סתם הנודר מן הירק מותר בדילועין, משמע דפסק כת"ק. וכמבואר בדבריו ז"ל בפי' המשנה דאין הלכה כר"ע. ובמשנה דכל הבשר לא כתב דאין הלכה כאותו סתם. אלא דאם כן מאי קאמר התם דסיפא כר"ע, הא כת"ק דר"ע נמי מצי אתיא, כיון דמודה בבשר עוף ודכוותיה. ועוד דהא משמע דלת"ק המלכת השליח מורה דלאו מיניה הוא. ואם כן בבשר עוף נמי מימלך שליח, כדאיתא בחולין שם ולקמן בשמעתין. ואם כן היכי מודה בה ת"ק. ולקמן נמי משמע דבשר עוף ובשר דגים שוין. ואי כנ"ל דילמא ברייתא אתיא כת"ק דר"ע. ודוקא בשר עוף דמיניה הוא הוא דאסור בו, אבל לא בבשר דגים. וי"ל דדגים גם כן בכלל בשר הוא, ואשכחן דמיקרי בשר בכתוב. אבל דלועין עם ירק לאו מיניה הוא.

אבל הרמב"ם ז"ל נראה דהלך בשיטה זו שהרי כתב בפ"ט (ה' נדרים פ"ט ה"ו) דהנודר מן הבשר בכ"מ אסור בבשר עוף ואינך. ובדגים הוא דחילק בין מקום שנמלך בו השליח אי לא. וכבר תמהו עליו בזה, דבגמרא משמע דעוף ודגים שוין בזה. ומה שכתב הלחם משנה ז"ל (שם) דזה תליא בפלוגתא דבשר ועוף בחלב אינו נראה. ולדבריו מאי קאמר הש"ס בחולין שם דמתניתין הנודר מן הבשר כר"ע דווקא, הא אתיא אפילו כרבנן. כיון דסבירא ליה התם דחיה ועוף בחלב דאורייתא. ועוד דהא כבד וראש ורגל ודאי בשר הוא לענין בשר בחלב. ואפילו הכי הוי בכלל מידי דמימלך עליה שליח, מדמעל שליח. ועי' מה שכתב המע"מ בחולין שם (פ"ח צ"ח סימן א' סק"ו) בשם מהרי"ק ז"ל. אבל לפי הנ"ל כל הני מילי בשר גם כן מימליך שליח עלייהו, אבל לאו משום דמינא אחרינא הוא, אלא דאינו חשוב כל כך. ומשום הכי הנודר מן הבשר אסור בכל הני בכ"מ, דוודאי שם בשר עלייהו. והיינו טעמא דאסור בהן אפילו למלקות. וכדמוכח מהא דפריך ממתניתין דמעילה. אבל דגים לאו מינא דבשר הוא, אלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ויש מקומות דמימליך שליחא גם עלייהו, ואומר לא מצאתי אלא דגים, והיינו דפריך דגים נמי אמאי תני סתמא מותר בדגים, הא מימליך שליח עלייהו. וכן מבואר בפירוש המשנה, דבזמן חכמי המשנה היה בשר דגים בכלל בשר להמלך עליהם שליח. אבל בזמן הזה אין בשר דגים בכלל שאר בשר. וזהו שכתב מקום שדרכן כו'. ובעיני יפלא על מפרשי דבריו ז"ל שדחקו עצמן בדבריו ז"ל. והרי דבריו ז"ל מבוארים על פי פירוש המשנה שלו בחולין כנ"ל. וכן כתב הטור ז"ל (ביו"ד) בסי' רי"ז ע"ש.

ובירושלמי (בפירקין) פריך אמתניתין אם כן דטעמיה דר"ע משום דאומר שליח לא מצאתי כו' אם כן יהא אסור בבשר דגים וחגבים, שכן הוא אומר לא מצאתי אלא דגים, משמע דסבירא ליה בפשיטות דמותר בבשר דגים בכל גוונא. ומסיק טעמיה דר"ע הכא הוא משום דדלועין בכלל ירק, ורבנן סברי לאו בכלל ירק הוא. ואמרינן התם עוד דלענין מכר והפקר גם כן פליגי, לר"ע אם מכר לו גינת ירק גם הדילועין בכלל המכירה, ולרבנן אינן בכלל. והרשב"א ז"ל בחי' הביא דברי הירושלמי הנ"ל, משמע דסבירא ליה כן להלכה לענין מכירה. ולסוגיא דשמעתין זה אינו, כיון דמודה ר"ע לענין מלקות, אלמא דגם לר"ע ספיקא הוא אי הוי בכלל ירק אי לא. ואם כן במכר אינן מכורים, דאוקי ממונא בחזקת מריה. מכל מקום להך אוקימתא דהירושלמי משמע דלרבנן לא שרי אלא בדבר שאינו מינו. אבל בדבר שהוא מינו אפילו מימליך שליח עליה גם לרבנן אסור וכנ"ל.

ור' יוחנן אמר התם דפליגי הכא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בנודר מן הבשר. ולדידיה סבירא ליה לת"ק נמי דמין ירק הוא. ואפילו הכי שרו רבנן כיון דמימליך שליח עליה, כי היכי דשרי בבשר עוף אף על גב דמינא דבשר הוא. אבל בבשר דגים לכ"ע שרי אף על גב דשליח מימליך עליה כיון דלאו מיניה הוא. ואין זה בכלל נדרו מבשר. והיינו דלא הוזכר בירושלמי הך אוקימתא באומר ירק המתבשל בקדירה עלי, דאין צורך לזה, כיון דלר"ע מין ירק הוא אפילו לענין מכירה אם אומר ירק גינה זה מכור לך. ולשיטה זו אמרינן תו התם דלא פליגי אלא בדלעת מצרית. אבל בדלעת יוונית כל עמא מודי שהוא כירק. והיינו לאוקימתא קמייתא דפליגי אם כירק הוא אי לא. אבל להך אוקימתא דפליגי בדבר דמימליך ביה שליח נראה דפליגי נמי בדלעת יוונית, דגם בהו מימליך שליח. וכתב הרשב"א ז"ל מטעם זה להחמיר אפילו אי נדר מסתם ירק ולא אמר ירק המתבשל בקדירה יאסר בדלועין, כיון דאין אנו בקיאין בדלעת יוונית. ואולי הדלועין שלנו מין דלעת יוונית הוא.

ומצאתי ראיה לדברי מדברי הירושלמי סוף פ"ב דכלאים (ה"ח) דאמרינן התם ה' דברים נאמרו בדלעת יוונית וחשיב חדא מינייהו הנודר מן הדלועין אינו אסור אלא בדלעת יוונית. ונוסחא זו תמוה, דאמאי לא יאסר בסתם דלועין. ונראה דצריך להגיה הנודר מן הירק אינו אסור אלא בדלעת יוונית. וכדאיתא הכא בירושלמי דמין ירק הם. ומסיק התם דבר קפרא לא תני נדרים. והיינו כמו שכתבתי דבר קפרא סבירא ליה דטעמא משום דמימליך שליח עליה. ולהאי טעמא מותר גם בדלעת יוונית. והגר"א ז"ל הביא דברי הירושלמי בפי' המשנה שלו. ויפלא בעיני מדוע לא הגיה כנ"ל.

ולי נראה דלסוגיא דתלמודין דפשיטא ליה דדלועין לאו בכלל סתם ירק אפילו לר"ע, הוא הדין דדלעת יוונית לאו בכלל סתם ירק הוא. ובעינן דווקא שיאמר ירק המתבשל בקדירה, אם לא שנאמר דדווקא בדלעת מצרית הוא דצריך שיאמר המתבשל בקדירה, דאינה ראויה לאכול חיה. אבל יוונית דראויה לאכול חיה דמתוקה היא אפשר היא בכלל סתם ירק. אבל יותר נראה כהאי פירושא דדלועין פירי הוא ולאו ירק. וכדאיתא בתוספתא (פ"ז) [פ"ד ה"א] הנודר מן הפירי אסור בקישואין ודלועין. והובא בירושלמי (פ"ז ה"א). אלא דבתוספתא איתא ומותר בפירות האילן. ובירושלמי גריס ואסור בפירות האילן. וכן עיקר. עכ"פ משמע דדילועין מין פירי הוא וצ"ע. ועי' ב"י (יו"ד) סי' רי"ז.

ומה שנסתפק הר"ן ז"ל לענין בשר מליח. היה נראה דזה בכלל דברים שבלב דלא הוי דברים, כיון דנדר מן הבשר סתם. ובשר מליח ודאי בכלל סתם בשר הוא. ועיין בדברי הר"ן ז"ל בריש כל הבשר (חולין ל"ז ע"א בדפי הרי"ף) מה שכתב בשם הרמב"ן ז"ל.

דף נה.

משנה, הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. ותני בגמרא דמותר באורז ובחילקא טרגיס טיסני. וכתב שם הרא"ש ז"ל בפי' דחילקא טרגיס תו לא מיקרי דגן. אי נמי הא דמותר בחילקא היינו שנחלקו קודם נדרו. וכבר כתבתי לעיל דנראה דאפילו נחלקו אחר כך מותר בהן, כיון דלא מיקרי דגן, והוא מדגן נדר. ועי' רשב"א ז"ל שכתב דנודר מן הדגן לא נאסר אלא לכוס. אבל מותר בפת, כי היכי דמותר בחילקא. והרא"ש ז"ל (פ"ז סימן ב') הביא בתוספתא (פ"ד ה"א) הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין. ואם אמר הרי הן עלי או הרי הן לפי אסור בין חיין בין מבושלין. ולא ידעתי חומרא דהרי הן עלי. ואפשר דהרי הן עלי היינו דאוסר על עצמו תבלין אלו, דבזה וודאי אסור בין חיין בין מבושלים, דלא גרע מיוצא מהם, דלא מיקרי בשם דבר הנדור, אפילו הכי אסור משום דשוינהו כהקדש. ובקיצור פסקי הרא"ש (שם סימן ב') כתב תבלין עלי אסור בכולן. ואין זה מובן, ואולי חסר תיבת אלו, דאמר תבלין אלו עלי.

ובש"ע (יו"ד סימן רי"ז סע"י) כתב תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלים, והוא לשון הטור ז"ל. ולפי זה אמאי לא פשטינן לעיל מינה דבשאני טועם אסור ביוצא מהן, כי היכי דאסור הכא במבושלין אף על גב דלא מיקרי סתם תבלין. וי"ל דמבושלין בעין עדיפא מיוצא מהן. והיכא דהוא בעין פשיטא דאסור בו אפילו אם נשתנה ואין שמו הראשון עליו אם אמר שאני טועם. אלא דיש לדקדק ממתניתין דסוף פרקין לעיל (נ"ג ע"ב) גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל, ואמאי בתבלין שאני טועם אסור אפילו אם נתבשלו. וצריך לחלק בין תבלין דלטעמא בתבשיל עבידי. ומשום הכי כי אמר שאני טועם אסור גם במבושלים. אבל גריסין לא מיקרו אלא חיים. ולפי זה גרע אם נשתנה הדבר לשם אחר כשהוא בעין מדבר היוצא ממנו. דביוצא ממנו מיבעי לן לעיל (נ"ב ע"ב) אי אסור בשאני טועם. ובגריסין מבושלים פשיטא לן דמותר אפילו אם אמר שאני טועם, וצ"ע. ומלשון הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ז סימן ב') משמע דפסק כר"מ בהא. וכבר כתב הטור ז"ל דמסתבר כד' הפוסקים כחכמים. ומכל מקום גם לרבנן איצטריך לאשמעינן דמותר בחילקא וטרגיס כו'. דמחמשת המינים הוא. ולמה השמיטו האי דינא בש"ע.

גמ' מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו'. עי' רש"י ז"ל שפירש דאי כל דמידגן משמע חייבין שאר מינים מדאורייתא במעשר. ודבריו ז"ל בד"ה אמר אביי סתרי אהדדי ע"ש. והעיקר כמו שפי' הרשב"א ז"ל (ד"ה הנידר) דדגן של תורה ודאי לא משמע אלא חמשת המינים. וכי פליגי בלשון בני אדם. וקרא דדה"י משמע ליה דמיירי בלשון בני אדם המביאין המעשרות. וכן כתבו התוס' ז"ל.

שם הא לא מיבעי לי דעללתא כל מילי משמע כו'. מד' הרא"ש ז"ל (פ"ז סימן ב') נראה קצת דפסק כרב יוסף דעללתא לא הוי אלא חמשת המינים. וקצת תימא מנ"ל לדחויי דברי אביי ורבא דסבירא ליה דעללתא כל מילי משמע. ועי' ב"י ז"ל (יו"ד) סי' רי"ז ובלחם משנה פ"ט (ה' נדרים פ"ט ה"ט).

גמ' מ"ד וממדבר מתנה כו'. בא ללמדנו גודל עון הגסות. ואיך צריך להזהר ממנה. כי המדה הזאת תגדיל לעשות למשול גם באדם המעולה בתכלית המעלה כמו זה שניתנה לו התורה במתנה. ונחלו אל ועלה לגדולה. כי לשלם כזה נאה הגדולה. כי ה' הוא נחלתו. עכ"ז מתוך הגדולה והמעלה תשלוט בו יותר הגסות ורמות רוח ויורידנו עד למטה לארץ. וכמו שאמרו. ולא עוד. וזה שאמר התנא (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח. ולמה הזהיר בזה יותר מכל המדות המגונות. והוא כנ"ל, דמכל המדות הרעות אפשר לצאת מהן חפשי על ידי קניית המעלה והשלימות. אבל מדת הגסות כל עוד שתגדיל לעלות במעלות תתגבר גם היא. על כן לעומת טבע וחוק האדם השלם לעלות מעלה מעלה בכל עת בקניית השלימות. כמו כן צריך להגביר מדת השפלות, ואין להשפלות שיעור כמו שאין לקנין השלימות שיעור.

ולזה אמרו ז"ל כי מדת הענוה עולה על כולנה. כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר א', ט') מה שעשתה חכמה כו'. עשתה ענוה עקב כו'. כי המדה הטובה הזאת צריך שישליטנה השלם על כל המדות הטובות. כי בלעדה אין הכל בחיזוק. כי בגובה לב מעט יאבד הכל ח"ו. על כן צריכה המדה הזאת זהירות יותר גדולה מכל המדות, ולשקול במאזני הדעה וההשכל, לבל ידמה לך כי כבר הגעת למדה זו. ובאמת היא איננה אתך כי דקה מן הדקה היא מאוד. וחז"ל בסוטה (ה' ע"א) שיערו במשקל שמינית שבשמינית. ויש לכוין כי מדת הענוה היא המדה השמינית ממדות הטובות. ושמינית ממנה ניתן רשות לעטרה כי סאסא לשיבולתא. אבל מי תיכן את רוחו לצמצם במשקל הזה. וכן אמר ר"נ בר יצחק (שם) לא מינה ולא מקצתה.

דף נה:

הנודר מן הכסות מותר בשק כו'. ואסור בפונדא ופסיקיא כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דכל אלו מלבושים הם. יש מהן של בגד ויש מהן של עור. אבל בד' הירושלמי (פ"ז ה"ג) נראה דכל אלו לאו מלבושים גמורים הם, ואין אסורין אלא בנודר מן הכסות. אבל אם נדר מן המלבוש מותר בהם ע"ש.

שם כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר. עי' ר"ן ז"ל שכ' דר"י דמתניתין סבירא ליה דלהתיר טעינה לא בעינן הוכחה, ואפילו אמר סתם צמר ופשתים עולה אסור בלבישה ומותר לטעון. ור"י דברייתא סבירא ליה דבסתם אסור בלבישה ובטעינה, ולא הותר בטעינה אלא היכא דיש הוכחה, כמו היה לבוש צמר והצר כו'. והרא"ש ז"ל (פ"ז סימן ג') כתב דמברייתא נמי הוכחה זו דגבי לבישה לאו דווקא, מדלא פליג ר"י ארישא דמתניתין דבסתם נמי מתיר בטעינה. ולא ידענא מהיכא משמע ליה הכי מרישא. דאי משום דתנן ומותר להתכסות בגיזי צמר, מזה אין ראיה, דדווקא בגיזה מותר להתכסות, משום דמצמר נדר, דמשמע מלבוש של צמר. ולא הגיזין. וי"ל דאי טעינה נמי בכלל סתם עולה עלי. אם כן בטעינה ליכא נפקא מינה בין צמר לגיזין. ותרווייהו אסירי. אלא על כרחך לא נאסר אלא בלבישה. ומשום הכי מותר בגיזי צמר. אלא דאם כן מאי איריא בגיזין דמותר, הא בצמר גופא מותר בטעינה. וי"ל דבגיזין מותר אפילו להתכסות. דהיינו דרך מלבוש. וק"ל.

דף נו.

הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ, וחכ"א עליה בכלל בית. וכ' הרא"ש ז"ל בפירושו דמודו רבנן בחדר ויציע דמותר. כי היכי דבמכר אינן מכורים. ואם כן יקשה מכאן לפי' הרי"ף ז"ל שם (ב"ב ל"ג בדפי הרי"ף), דאפתא היינו עליה דאינה מכורה. אטו סתמא דמתני' כר"מ, ולא כרבנן דאמרי עליה בכלל בית. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מכירה פכ"ו ה"ה) דבמתנה נתן את כולן החדר והיציע. אלמא דכולן בכלל בית הם. אלא דבמכירה אמרינן דבעין רעה מוכר. ואם כן אתי שפיר, דאפילו אם לא מכר את העליה. מכל מקום לענין נדרים אזלינן לחומרא, והוי בכלל בית. ויש לישב בזה קושית הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פ"ט הט"ו) דהא הרמב"ם ז"ל כ' בהל' מכירה (פכ"ה ה"א) דאין העליה מכורה אלא אם פתוחה לבית. אבל אם אינה פתוחה לבית לא הוי בכלל בית, ואמאי סתם הכא דכל עליה בכלל בית. ולפי הנ"ל ניחא. אלא דאם כן תיקשי מאי טעמא דר"מ דאמר גבי נדרים דעליה לאו בכלל בית. והא במתנה כולהו בכלל בית.

אבל לפי האמת נראה דלא שייכא פלוגתייהו הכא לדינא דמכירת בית או מתנה. דהכא פליגי אי העליה לחודיה שם בית עליה, או דמיקרי העליה שם לעצמה. אבל התם מיירי דמכר לו בית מיוחד. ובהא איכא למימר דאפילו חדרים דלא מיקרי בשם בית לעצמן, מכל מקום גם הם בכלל הנתינה והמכירה. כמו חדר ויציע דהוי בכלל מתנה לד' הרמב"ם ז"ל. והיינו משום דהם טפלים לעיקר הבית. וכשנתן לו הבית נתן לו עם כל החדרים. וכן איפכא, אפילו אי נימא דעליה אינה מכורה התם לאו משום דלא מיקרי בית, אלא משום דלא מכר לו אלא בית לחוד, אבל לא שאר החדרים והבתים השייכים לעיקר הבית. ועי' בשלטי גבורים בריש המוכר את הבית (שם אות א') שהביא בשם הרמ"ה דעליה אינה מכורה בכלל בית. והיינו אפילו לרבנן דהכא, וכנ"ל. אבל לענין נדרים עיקר פלוגתייהו אי מיקרי בשם בית אי לא. ורבנן סבירא להו דגם עליה מיקרי בית. ומשום הכי כי נדר מן הבית גם עליה בכלל. ור"מ סבירא ליה דעליה לא מיקרי בית. ונפקא מינה גם לענין מכירה אם מכר לו בית סתם. לרבנן יכול ליתן לו עליה. ולר"מ אינו יכול ליתן לו עליה. כיון דלא מיקרי בית. וזה ברור.

שם אפילו תימא רבנן בעיא קרא. יש לדקדק לפי גירסת הראשונים ז"ל בבית לרבות הצבוע, תיקשי לרבנן דר"מ למה לי קרא דהא עורות נמי מטמאין צבועים כדאיתא בפי"א דנגעים (מ"ג) ע"ש. ויש לישב.

רא"ש בד"ה מאי עליה מעולה שבבתים כו'. וכתב לישב מסקנא דהכא כמסקנא דמנחות בד"א, דלא כמו שכתב הר"ן ז"ל. ועי' רמ"א ז"ל (חו"מ) בסי' רי"ד (סעי"ב) ובסמ"ע שם. ולישנא דהש"ס שם במנחות (ק"ט ע"א) אפילו תימא עליה ממש. משמע כד' התוס' ז"ל והר"ן והרשב"א ז"ל.

דף נו:

גמ' יכול ילך לביתו ויסגיר כו'. עיין מה שכתב בזה המשנה למלך ז"ל בפי"ד מהלכות טומאת צרעת (הלכה ה').

ועיין בירושלמי (פ"ז ה"ו עיין שם) דאמרינן לית הדא פליגי על ר' יונתן דאמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, לית אורחיה דבר נש מיחמי חבריה בתחומא בעי מימר בטבריה חמיתיה. ועי' מה שפי' הקרבן העדה. ולי נראה דאמתניתין פריך דמותר בתחומא. ופריך לר"י לית אורחיה דבר נש מיחמי חבריה בתחומא ואמר בטבריה חמיתיה. אלא דלעיל ריש פ' הנודר מן המבושל (פ"ו ה"א) מסיק בירושלמי דלחומרא גם ר' יאשיה מודה דאזלינן אחר לשון בני אדם, כמו בקונם יין שאני טועם בחג. ואם כן תיקשי לכ"ע אמאי מותר בתחומא אי מיקרי עיר בלשון בני אדם. ולפי הקרבן העדה ניחא, דבהא הוא דפליגי. לר"י הולכין אחר לשון בני אדם גם לקולא. ולר' יאשיה אזלינן לחומרא בתר לשון תורה ע"ש.

ועיין בד' הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים) בפרק ט' הלכה י"ח הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו. ואצ"ל הנמשכות ממנו. וקצת צ"ע אם נדר מן המים הנמשכים ממעין פלוני למה יאסר גם ביונקות, כיון שאין נמשכין מן המים של המעין. ובסוף בכורות (נ"ב ע"א) אמרינן דנדר ממיא דאתו מפרת. והיינו שנדר בכל המימות, דכולהו מקורן ממי פרת. אבל היכא דאמר הנמשכים מפרת אפשר דלא נדר אלא מאלו שנמשכים מן המעין. אבל לא הנהרות הרחוקות מן המעין שאין משיכתן מן המעין אלא מנהר אחר. רק יניקתן הוא מן המעין. ואולי לזה כיון הראב"ד ז"ל בהשגתו ע"ש.

דף נז.

ר"ן בד"ה קונם פירות עלי כו'. וכתב דלא נאסר בחילופיהן וגידוליהן. אלא בפורט אותו המין דשויה עליה כהקדש. אבל אם אסר עליו כל המין בכלל לא עשאן עליו הקדש, שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין, ולא מיתסר בחילופיהן וגידוליהן עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל דלכאורה משמע מד' הרמב"ם ז"ל דאם אסר עליו סתם כל המין בקונם לא נתכוין אלא לאיסור אכילה. אבל לא בהנאה, אפילו אם לא פירש שאני אוכל שאני טועם. דאי אסור גם בהנאה. אם כן אמאי מותר בחילופיהן וגידוליהן. ומסוף דבריו ז"ל משמע דבלא אלו גם כן מיתסר. ודווקא לענין החליפן אחר הוא דבעינן אלו. אבל החליפן בעצמו בלא אלו נמי אסור בחילופין אי בכל איסורי הנאה החליפין אסורים. אלמא דבסתם קונם מכל המין גם כן מיתסר בהנאה, דאי לא מיתסר בהנאה מאי קשיא ליה מהא דלעיל. וי"ל דמה שכתב שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין הוא לאו דוקא, אלא לאפוקי אתי דלא שוי' עליה כהקדש. אבל בהנאה נמי מיתסר. ומש"כ דמותר בחילופיהן היינו אם החליפן אחר. וזה דוחק. ועוד דאכתי תיקשי אמאי מותר בגידוליהן. כיון דאיסור הנאה הם, דהא לעיל פשיטא לן דבאוסר על חבירו גם כן אסור בגידולין.

והרא"ש ז"ל כתב דבאמת אלו לאו דוקא, דבקונם סתם כל שלא הזכיר אכילה אסור הוא בחילופיהן וגידוליהן. אלא דכתב דאיסור החליפין הוא מטעם דכל איסורי הנאה נאסרו למחליף מדרבנן. וכבר הקשיתי לעיל על דבריו ז"ל, דגבי בעיא דרמב"ח לעיל (מ"ז ע"א) משמע דאוסר על עצמו לכ"ע אסור בחילופיהם. ובשאר איסורי הנאה מיבעי לן. וצריך לומר דכתב כן למאי דקי"ל לחומרא בכל איסורי הנאה לאסור החליפין למחליף מפרשינן למתניתין נמי משום האי טעמא. ואין חילוק בין אוסר על עצמו לאוסר על חבירו. ומכל מקום קשה, הא אי נימא דטעמא דמתניתין הוא משום דאזלינן בתר כוונת הנודר, ושויה עליה כהקדש. אם כן אסור בחליפין אפילו החליפן אחר, והוי לן למיזל לחומרא בהא לאסור אפילו החליפן אחר. וכל שכן לפי מה שכתב הכסף משנה ז"ל (ה' נדרים פ"ה הי"ג) דלד' הר"ן ז"ל אסור בחילופיהן וגידוליהן מדאורייתא דהוי לן למיזל לחומרא בהא.

וראיתי להרשב"א ז"ל שכ' גם כן כלשון הר"ן ז"ל דדווקא בפורט הוא דאסור בחילופיהן ובגידוליהן. משום דשויה עליה כהקדש. ואפילו הכי כתב דלא מיתסר החליפין אלא למחליף עצמו. והוא על פי שיטתו לעיל בבעיא דרמב"ח, אי טעמא דמתניתין משום דכוונת הנודר לאסור גם החליפין. אבל במודר נהי דאסור עליו בהנאה, מכל מקום החליפין לא מיתסר, דכל חליפי איסורי הנאה אין אסורין בדיעבד. אי טעמא דמתניתין משום דשויה עליה חתיכה דאיסורא, וחליפי אסורי הנאה אסירי. והיינו דווקא למחליף עצמו. ומדבריו ז"ל ודאי נראה דהיכא דאסר עליו כל המין בכלל לא מיתסר אלא באכילתו. וצריך לומר לדבריו ז"ל דאפילו אי נימא דטעמא דמתניתין משום כוונת הנודר לאסור החליפין גם כן לא אסרן אלא כשהחליפן בעצמו. אבל לא כשהחליפן אחר. דאי לא תימא הכי אכתי ליתסר אפילו החליפן אחר, דשמא טעמא משום כוונת הנודר על החליפין. ומכל מקום דברי הרשב"א ז"ל צ"ע. דהא הוא ז"ל פסק לעיל קולא בחליפי אסורי הנאה. והיכי כ' הכא בפשיטות דמשום האי טעמא אסור בחליפין. והנה בהא הרשב"א והרא"ש ז"ל שוין דליכא חומרא בחליפי קונם יותר משאר חליפי איסורי הנאה אי נימא דאסורין. ודוקא להמחליף עצמו אסורים. אבל לא בהחליפן אחר.

ודברי הר"ן ז"ל דבין משום כוונת הנודר ובין משום דפרט ואמר אלו אפילו בהחליפן אחר אסור, משום דשויה עליה כהקדש, וחליפי הקדש אסורים. וכבר כתבתי לעיל גבי בעיא דרמב"ח דהא לא דמיא לחליפי הקדש, כיון דאין לו פדיון, ואין החליפין אסורין תופסין בקדושה. ועל כרחך צריך לומר דמדרבנן בעלמא הוא דהוי כחליפי הקדש. ודלא כמו שכתב הכסף משנה ז"ל (ה' נדרים פ"ה הי"ג) דלד' הר"ן ז"ל החליפין אסורין מדאורייתא. והכי מוכח ממה שכתב הר"ן ז"ל דבמתניתין לא מיתסר אלא בחליפין, אבל לא בחליפי חליפין. וכדמשמע לעיל גבי מכרן וקידש בדמיהם. ואי נימא דחליפין אסורין מדאורייתא כחליפי הקדש ממש. אם כן אפילו חליפי חליפין יאסרו. אלא ודאי אין איסור חליפין לכ"ע אלא מדרבנן. ומכל מקום גם לפי זה אין ראייתו של הר"ן ז"ל מהא דמכרן וקידש כו' מוכרחת. דחליפין דמתניתין דחמירי משאר חליפי איסורי הנאה לאסור אפילו החליפן אחר משום דדמי להקדש. אם כן אפשר דאפילו חליפי חליפין אסורים כמו בהקדש.

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נדרים (הלכה י"ג) משמע דסבירא ליה כשיטת הר"ן ז"ל, דבכל גווני חליפין אסור בין החליפן הוא בין החליפן אחר. ולא נתבאר טעמו של דבר בדבריו ז"ל. אי משום דאזיל בתר כוונת הנודר ואסר על עצמו גם החליפין. או משום דדמו להקדש. ואף על גב דבשאר חליפי איסורי הנאה פסק להיתר (ה' מאכ"א פ"ח הט"ז). הכא להקדש מדמינן לה והחליפין אסורין. וכבר כתבתי לעיל (מ"ז ע"א) דמפרש לבעיא דרמב"ח גם כן דווקא בנדרים. ודלא כמו שפי' הראשונים ז"ל דבכל חליפי איסורי הנאה מיבעי ליה. ועי' מה שכתבתי לעיל בישוב דבריו ז"ל. ונראה דהיינו דמספקא ליה לרמב"ח באוסר על חבירו דאי משום כוונת הנודר, דווקא על עצמו יכול לאסור החליפין והגידולין, דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. אבל על חבירו אינו יכול לאסור. והוא הדין דבגידולין אין חבירו נאסר להאי טעמא, דגידולין גם כן הוי דבר שלא בא לעולם, או משום דדמי להקדש. וגם חבירו אסור בחילופיהן ובגידוליהן.

והא דקאמר הש"ס התם או דילמא חילופיהם כגידוליהם דמי, לאו דבגידוליהם פשיטא ליה דגם חבירו אסור. אלא הכי קמיבעי ליה דבחילופיהן מסתברא ליה טעמא משום כוונת הנודר, דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. ולא משום דהוי חליפי איסורי הנאה. כי היכי דבעלמא סבירא ליה דחליפי איסורי הנאה מותרין, ובגידולין מסתברא ליה יותר טעמא משום דהוי גידולי איסור. וכדאשכחן בעלמא בשאר גידולי איסור. וכמו שיתבאר לקמן בשמעתין. והיינו דמיבעי ליה, כיון דתנא תנא חליפין וגידולין משמע וודאי דחד טעמא לתרווייהו. והשתא טעמא מאי, אי משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. כי היכי דמסתבר בחליפין, וגידולין נמי מהאי טעמא הוא, וחבירו שרי בתרווייהו, או דילמא טעמא דחליפין נמי משום דהוי חליפי הקדש. כי היכי דמסתבר למימר הכי בגידולין דהוי כגידולי הקדש. הכי נמי בחליפין אף על גב דלא תפיס פדיון, מכל מקום הוי כחליפי הקדש. ועל פי זה אתי שפיר הא דבעי למיפשט ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת, היינו דבעי למיפשט לחומרא, דבכל איסורי הנאה החליפין אסורין, מדתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת. משמע דווקא דיעבד הוי קדושין. אבל לכתחלה החליפין אסורין אפילו בשאר איסורי הנאה. וכל שכן הכא גבי קונם. ודחי דילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד. ועדיין צ"ע.

ויש לי עוד מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ה הט"ז) בזה. שכתב האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה ה"ז ספק אי אסור בחילופיהן ובגידוליהן. האי שבועה היכי דמי, על כרחך כשענה אמן, או שקיבל עליו. כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בהל' שבועות (פ"ב ה"א). ואם כן הרי זה כאילו נשבע בעצמו. ואין זה אוסר פירות על חבירו. ועוד דלענ"ד שבועה לא באה לכלל דינים אלו, דדווקא בנדר דהוי כהקדש אסור בחילופיהן וגידוליהן, דהוי כחליפי וגידולי הקדש. אבל בשבועה ליכא למימר הכי.

ואשר על כן אני רואה דטעמו של הרמב"ם ז"ל במתניתין דאסור בחילופיהן וגידוליהן הוא כפשטא דשמעתא לעיל בבעיא דרמב"ח, דהכי משמע לשון וכוונת הנודר לאסור גם חילופיהן וגידוליהם, ובאוסר על חבירו מיבעי ליה אי יכול לאסור על חבירו החילופין והגידולין דהוי דבר שלא בא לעולם או לא. וסלקו בספיקא. ולפי זה אין נפקא מינה בין שבועה לנדר. כיון דלשונו משמע כן. ואף על גב שענה חבירו אמן מכל מקום לא קיבל עליו אלא מה שהשביעו חבירו, ואי אינו יכול להשביעו על חילופין וגידולין חבירו מותר בהם אף על גב שענה אמן. וכן משמע לשון הטור ז"ל שכ' (ביו"ד) בריש סי' רי"ו לשון תורה כיצד, קונם פירות אלו עלי כו'. משמע דממשמעות הלשון נאסר בחילופיהן, והטור ז"ל אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל בזה. ומשום הכי כתב בחבירו דהוי ספק, דהוא דלא כד' הר"ן ז"ל דאזלינן בזה לקולא כמו בכל חליפי איסורי הנאה דהוי ספיקא דרבנן. דלשיטת הרמב"ם ז"ל הא דבעי רמב"ח הוא בנדרים דווקא משום משמעות הנדר. ואם כן אפילו החליפן אחר יש לאסור. וכן משמע מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל. וצ"ע בזה בהא דקי"ל דצריך לקיים שבועתו אפילו בדבר שלא בא לעולם. וכן בדין מקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם דאיכא מאן דאמר דקנה. ועי' בש"ע ח"מ סימן ר"ג ור"ח.

ולפי הנ"ל אין דברי הב"י ז"ל מובנים מה שכתב הך ספיקא אי דוקא החליפן בעצמו או אפילו החליפן אחר לדברי הטור ז"ל. כיון דשיטה אחרת לו ז"ל בזה. ולאו מטעם חליפי איסורי הנאה. גם מה שכתב שם דהסמ"ג בשם ר"י ז"ל חולק עם הר"ן ז"ל אינו מובן, דבאוסר על חבירו גם הר"ן ז"ל סבירא ליה דאין סברא לאסור אלא אם החליפן בעצמו. ובש"ע (יו"ד סימן רט"ז סע"ב) סתם הדברים בזה. ועי' בדברי הש"ך והט"ז (שם סק"ז) ז"ל. ובקונם סתם נראה מדברי הטור והש"ע דמותר בחילופיהן. ודלא כמו שכ' הרא"ש ז"ל בפי'. ומה שכתב הבאר הגולה בזה (שם אות כ') כבר השיג עליו הגר"א ז"ל (שם אות ד'). ומה שכתב הרא"ש ז"ל דאלו לאו דווקא אלא משום גידוליהם נקט הכי, לא משמע כן לעיל (נ"ב ע"ב), דבעינן למידק מינה הא (כיוצא) [ביוצא] מהן מותר. ולפי ד' הרא"ש ז"ל ליכא למידק, כיון דאלו לאו דוקא. משום הכי תנן איסור חילופיהם, דאפילו בלא אלו אסור בהן. ועוד דהיכי קאמר התם דחילופיהן עדיפא ליה משום דיוצא מהן חמיר מחילופיהן, הא לד' הרא"ש ז"ל חילופיהן חמיר, דאסור בהן אפילו בסתם קונם. ואילו יוצא מהם בסתם קונם לכ"ע מותר. ועי' ט"ז ז"ל (שם סק"ג) שכתב דטעות סופר בדברי הר"ן ז"ל היתר גידולין בקונם כללי, דהא נאסר בכל הפירות. וכ' דאיכא לאשכוחי אם אמר פירות שנה זו עלי. וי"ל דזה הוי כפורט. כמו פירות מקום פלוני. ויש לחלק. אבל הרא"ש ז"ל בעצמו כתב דאיכא לאשכוחי גידולין שלא הגיעו לכלל פירות. ודו"ק בכל הנ"ל.

דף נז:

גמ' בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו גידולים מעלין את האיסור. או לא. ופי' הרא"ש ז"ל דהגידולין פשיטא ליה דמותרין ואינו מתבטל בעיקר. כי היכי דבאיסור לא בטיל קמא קמא. ואי הוסיף מאתים אסור. והכי משמע לישנא דהש"ס. והכי מיבעי ליה גידוליו היתר ועיקרו איסור כו'. משמע דפשיטא ליה דגידוליו היתר הם.

אבל הר"ן ז"ל פי' דתרווייהו מיבעי ליה, דאם העיקר אסור גידולים נמי אסירי, כיון שנמשכין מן העיקר. ואי גידולין הוי היתר ממילא מעלין את האיסור, היינו העיקר. ולפי זה לשיטת הרא"ש ז"ל עיקר הספק הוא אי שייך ביטול בעיקר עם גידולים. כיון דאין זה תערובות גמורה. אבל הגידולין עצמן היתר הם.

ולשיטת הר"ן ז"ל מיבעי ליה אי שדינן גידולין בתר עיקר, והגידולין נמי אסירי, או הגידולין היתר הם ומבטלי לעיקר. וגם העיקר מותר. וכל זה דווקא בדבר שאין זרעו כלה. אבל בדבר שזרעו כלה לכ"ע הגידולין מותרין. ויש לדקדק אמאי לא יהיו כל גידולי איסור אסורין מטעם כל היוצא מן הטמא טמא, כדאשכחן בביצת עוף טמא ובדבר שזרעו כלה. י"ל דהוי כאפרוח שנולד מביצת טריפה דלכ"ע שרי. משום דמסרחא והויא כעפרא. כדאיתא בתמורה סוף פ' כל האסורין (ל"א ע"א). והכי נמי הזרע עצמה נרקבת ואחר כך היא גדלה. אבל דבר שאין זרעו כלה. אם כן הגידולים מאיסור קא גדלו. ומידי דהוי אולד טרפה לר"א דאסור (שם ל' ע"ב). ואפילו לרבנן לא פליגי עליה (שם) אלא בולד טריפה דמאוירא קא רבי. אבל בגידולי איסור לרבנן נמי יהיו אסורים.

ולשיטת הר"ן ז"ל יש לומר דהא גופא מספקא ליה אי הגידולין נמשכין אחר העיקר, וגם הם אסורין כיון שיצאו מאיסור, או דילמא כיון דרבו הגידולין גם העיקר נתבטל ונעשה היתר, ולא הוי יוצא מן האיסור, כיון דאין כאן איסור כלל. אבל לפירוש הרא"ש ז"ל דהגידולים פשיטא ליה דמותרים אף על גב דהעיקר אסור צ"ע טעמא מאי, כיון שיצאו ונתגדלו מן האיסור. וי"ל דגידולי הפירות והצמחים לא באו לכלל זה דיוצא מן הטמא, משום דהגידולין הם בריה חדשה. ועיקר גדילתן הוא מן הארץ והאויר. ולא דמו לולד טריפה שמתגדלת בבטן אמה הטריפה. ומשום הכי גידולי איסור בכל גוונא מותרין מהתורה (ככל) [בכל] האיסורין.

ועוד נראה דאפילו לשיטת הר"ן ז"ל הא דמספקא לן אי הגידולין אסורין גם כן הוא מדרבנן בעלמא. אבל מדאורייתא וודאי דהגידולין מותרין. וכדמוכח מהא דאין מועלין בגידולי הקדש. והיינו משום דלא אסירי מדאורייתא. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל לעיל גבי בעיא דרמב"ח ע"ש.

אלא דאדרבא משם מוכח דאיכא איסור תורה בגידולי הקדש, מדפליג ר' יוסי (מעילה י"ג ע"א) וסבירא ליה דמועלין בגידולין. משמע דלרבנן נמי איכא איסורא דאורייתא. וכל שכן לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ו) כר' יוסי דמועלין בגידולין. אלמא דגידולין נמשכין אחר עיקרן, ואם נתגדלו מאיסור גם הם אסורים. ונראה לחלק, דדווקא באילן האסור או שדה האסורה הוא דאיכא איסורא דאורייתא בגידוליהן. כיון דהאיסור קיים ויניקת הגידולין הוא מן השדה או מן אילן האסור. משום הכי גם הם אסורין. אבל הכא מיבעי ליה בגוונא דהזרע הוא האיסור, י"ל דאפילו אין זרעו כלה מכל מקום מתבטל הוא בגידוליו. וגם הוא אינו אסור. ויתבאר עוד בזה בשמעתין.

והרשב"א ז"ל כתב דר' ישמעאל לא מיבעי ליה אלא מדרבנן, דמדאורייתא וודאי בטל העיקר בגידולין. וכן כתבו התוס' ז"ל. אלא דהקשו כנ"ל אמאי הגידולין מותרין. הא הוי זה וזה גורם. העיקר שהוא איסור. והקרקע שהוא היתר. ותירצו דסבירא ליה זה וזה גורם מותר. והקשו על זה דהקרקע לא חשבינן לה בגורם היתר, כמו בביצה דספנא בארעא, דגורם דקרקע אינו דומה לגורם התרנגולת. והכי נמי אין גורם הקרקע דומה לגורם הזרע. וכמו שכ' גם כן בע"ז דף (מ"ח) [מ"ט ע"א ד"ה שאם]. ואם כן אכתי יאסרו הגידולין עצמן. ותי' דהכא שהעיקר עצמו מתבטל אין זה גורם דאיסור כיון שאינו בעין, והוא קצת כמו שכתבתי. אלא דאכתי קשה לזה מהא דמשמע שם במס' ע"ג דנטיעת אגוז של ערלה לא שרי בדיעבד לר' יוסי אלא משום דהוי זה וזה גורם. וכדאמרי' התם. אבל בלאו הכי היה אסור אף על גב דהוי דבר שזרעו כלה, דהא אגוז וודאי כלה הוא. ואפילו הכי גידוליו אסורין.

והתוס' ז"ל (שם ד"ה שאם נטע) הקשו התם מאי שנא מגידולי תרומה וטבל ומעשר שני דגידוליהם מותרין. וכ' לחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה. דבאיסור הנאה בכל גווני הגידולין אסורין, דמכל מקום הנאה היא. אבל באיסורי אכילה גידוליהם מותרין מהתורה. ולפי זה לא הוי צריכי לחלק הכא גבי בצל של שביעית משום דאינו בעין. הא בלאו הכי שביעית איסור אכילה הוא וגידוליהן מותרין. וי"ל דאם האיסור בעין אסור אפילו באיסור אכילה. כמו בשאור של תרומה דהגורם בעין. להכי צריכי הכא למימר דאין גורם האיסור בעין. והשתא לשיטת התוס' ז"ל באיסור הנאה גידוליו אסורין. ובכל גוונא, אפילו בדבר שזרעו כלה. ובאיסורי אכילה גידולין מותרין אפילו בדבר שאין זרעו כלה כמו בצל, ומיבעי ליה אי מבטלי נמי לעיקר.

ולשיטת הר"ן ז"ל באיסורי אכילה גם כן מיבעי ליה באיסור הגידולין בדבר שאין זרעו כלה. ואי העיקר אסור הגידולין נמי אסורין. אבל באיסור הנאה על כרחך מוכרח דגידולין אסורים אפילו אם זרעו כלה, כמו אגוז של ערלה. ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק לכל חד כשיטתיה.

ונראה עוד דלשיטת הרא"ש ז"ל הגידולין מותרין אפילו כי לא רבו על העיקר. וכמו שכתב להדיא. כי העיקר אינו מבטל הגידולין. ולד' הר"ן ז"ל היכא דלא רבו פשיטא דהגידולין גם כן אסורים. כיון דאין בהם כח לבטל העיקר ממילא נמשכין אחר העיקר. וגם הם אסורים, ומה שהצריך רבייה גמורה כמו במידי דאתו מעלמא יתבאר לקמן.

והתוס' ז"ל שוין בזה עם הרא"ש ז"ל בהיתר הגידולין, אלא דאין טעמן שוה. דהתוס' ז"ל כתבו מטעם דגידולי שביעית מותרין, דלא החמירו בהם כמו בגידולי תרומה, ואפילו אם אין זרעו כלה מכל מקום אין האיסור בעין. ולפי זה באיסור הנאה הגידולים אסורים, וכמו שכתבו התוס' ז"ל במס' ע"ג.

והרא"ש ז"ל כתב דילפינן לה מקרא דהמלאה והזרע דהוסיף מאתים אסור אף על פי שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל, והכי נמי בגידולי היתר לא בטלי. ולפי זה אפילו גידולי איסור הנאה לא בטלי ומותרין. ואם כן תיקשי מהא דאגוז של ערלה, דמשמע דגידולי איסורי הנאה אסורין. וי"ל דהרא"ש ז"ל גם כן מודה בגידולי איסורי הנאה דאסורין, ולאו מטעם דבטילי, אלא מטעם דגם זה הנאה חשיבא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל (ע"ז שם), ואפילו בדבר שזרעו כלה.

גמ' ופשיט ליה מן הדא בצל של תרומה כו'. ופירש הר"ן ז"ל מיהו טבל הוי, דהא רבו גידוליו על עיקרו עכ"ל. משמע דהעיקר נמי הוי טבל גמור. וצריך להפריש עליו תרומה ומעשרות. ולפי מה שכתב דצריך ריבוי גמור מאה ואחד. משמע דהיתר העיקר הוא מטעם ביטול, ככל האיסורין. ואם כן אמאי הוי טבל גמור, ומידי דהוי אסאה תרומה שנתערבה בטבל גמור דאינה נעשית טבל להפריש עליו ממקום אחר. וכיון דסבירא ליה דהוי טבל משמע דביטולו לא הוי כביטול האיסורין, אלא נתבטל שמו לגמרי, והרי הוא כגידוליו החדשים. ואם כן מנ"ל דבעינן מאה ואחד, דילמא בריבוי לחוד סגי לבטל שמו וימשוך אחרי גידוליו. ולקמן בשמעתין משמע כדברי הר"ן ז"ל דבעינן שיעור הריבוי, ושם יתבאר.

שם שביק מר תרין ועביד כחד, דאמר ר"א אמר ר"י ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אף על פי שהוסיפה מאתים של היתר אסור. ואידך בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור. אלמא דאין גידולי היתר מבטלין לעיקר האיסור. ויש לדקדק, לפי מה שכתבתי לעיל בשם התוס' ז"ל דבאיסור הנאה הגידולין נמי אסורים. אם כן מאי קושיא מהני תרין, דילמא איסור הנאה שאני דהגידולין נמי אסורים. והתוס' ז"ל כתבו דהגידולין שגדלו אחר שסיבכה היתר הם משום דבטלה בזקינה. ולא משמע הכי במס' ע"ז שם (מ"ט ע"א) דמתיר ר' יוסי אם נטע והבריך והרכיב, משום דהוי זה וזה גורם, ולא מטעם דבטלה בזקינה. והיינו משום דלא אמרינן בטלה בזקינה אלא בנטיעה ילדה דבטלה בזקינה, והרי היא כאילו עברו עליה שני ערלה, אבל לא בנטיעה הבא מגוף האיסור, כמו מאגוז של ערלה. ואם כן הכי נמי כיון דהיו בה פירות איסור ומינייהו קא גדיל אם כן לא מהני הביטול בזקינה. ועל כרחך צריך לומר דהיתר הגידולין הכא משום זה וזה גורם הפרי עם האילן, ואם כן היכי מוכח מינה דר"י סבירא ליה דלא מבטלי גידולין לעיקר, דילמא סבירא ליה דזה וזה גורם אסור, והגידולין עצמן אסורים. וכן משמע מהא דאמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה. ולמה ליה הביטול, תיפוק ליה דהוי זה וזה גורם, אלא משמע דסבירא ליה זה וזה גורם אסור.

ועוד מאי פריך מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דש"מ דאין הגידולין מבטלין העיקר. הא התם ודאי הגידולין גם כן אסורים, דליכא אלא חד גורם דאיסור דהקרקע לא חשיב גורם לשיטת התוס' ז"ל (ע"ז שם ד"ה שאם). וי"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבנן דר"י בהא דאגוז של ערלה, דסבירא ליה דגידולי איסורי הנאה נמי מותרים. כמו שכתבו התוס' ז"ל התם במס' ע"ז. ובירושלמי פ"א דערלה (ה"ה עיין שם) ראיתי דפליגי חזקיה ור' יוחנן בפירות מאגוז של ערלה, ובאפרוח מביצה של עבודת כוכבים (חזקיה) [רב כהנא] אמר אסור ור"י אמר מותר, וכן פליגי התם בביצה של הקדש ויצא ממנה אפרוח. ולפי זה אתי שפיר, דר' יוחנן סבירא ליה להדיא דגידולי איסורי הנאה גם כן מותרין. ושפיר מוכח מינה דאין גידולי היתר מעלין את העיקר. אלא דאכתי לא שמעינן מינה אלא בדבר שזרעו כלה, כמו אגוז של ערלה ודומיא דאפרוח מביצה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, כמו פירות דילדה ובצל של כלאי הכרם אכתי איכא למימר דגידוליהם אסורין באיסור הנאה. וי"ל דלמאן דסבירא ליה גידולי איסורי הנאה מותרין, ולא חשבינן לה הנאה מן האיסור, אין חילוק בין דבר שזרעו כלה או לא, וכמו שכתבתי לעיל.

אלא דגם בזה מצאתי דפליגי בירושלמי פ"ה דכלאים (ה"ו) דאמר התם פעמים שהקש אסור והדגן מותר, כגון שזרע באיסור והעביר הסכך הקש אסור והדגן מותר. ופריך עליה ר' זעירא גדל מתוך איסורו ואת אמרת הדגן מותר, ר' זעירא כדעתיה, דאמר ר' זעירא בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם ועקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מעלין את האיסור, אלמא דסבירא ליה לר' זעירא דהגידולין גם כן איסור הם, כיון שגדילים מן האיסור. ומשמע דר' זעירא מודה לר"י באגוז של ערלה ובביצה שיצא ממנה אפרוח, משום דהתם זרעו כלה, לאפוקי גבי בצל שאין זרעו כלה וגדל מתוך האיסור. וכדמדמי לה התם לקש ודגן.

ובאמת יש לדקדק מאי טעמא דר"ל דשרי התם הדגן אף על פי שהקש אסור, מאי שנא מגידולי הקדש דמועלין בו לר' יוסי, ולרבנן נמי עכ"פ איסורא איכא, ומ"ש דמתיר בכלאי הכרם. וצריך לומר דמתיר משום דהוי זה וזה גורם, הקרקע דהיתר, ועיין במפרש שם. ואם כן הדק"ל מאי מוכח מהא דבצל שנטעו בכרם דאין גידולי היתר מעלין את העיקר, דילמא סבירא ליה דגידולין נמי אסורים כר' זעירא. וצריך לומר דסוגיא דשמעתין סבירא ליה דטעמיה דר"י לאו משום דהגידולין עצמן אסורין, אלא משום דאין מעלין. וגם דברי הירושלמי יש לפרש כן לפירוש הר"ן ז"ל, דאי אין מעלין העיקר הגידולין גם כן אסורין.

ועוד נראה דהדבר מוכרח דבדבר שזרעו כלה אפילו באיסורי הנאה הגידולין מותרין, מהא דתנן בהדיא בפ"ט מתרומות (מ"ד) דגידולי הקדש חולין ע"ש, והרי הקדש חמור משאר איסורי הנאה, דלר' יוסי מועלין בגידולין. ועל כרחך צריך לחלק בין דבר שזרעו כלה, אפילו בהקדש דאיסור הנאה הוא הגידולין מותרין. והא דאמר ר' יוסי דמועלין בגידולין היינו בדבר שאין זרעו כלה, וכדמסיק התם בירושלמי (תרומות פ"ט ה"ב) דבדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר. אלא דקשיא לי, הא דפליגי כהנא וחזקיה (ערלה פ"א ה"ה עיין שם) באגוז של ערלה שנטעו וביצת עבודת כוכבים שנעשה אפרוח, מאי טעמא דחזקיה דאוסר, הא תנן בהדיא דגידולי הקדש חולין, ואגוז וביצה הוי כדבר שזרעו כלה. ויותר קשה על כהנא דמיקל בערלה ובעבודת כוכבים ומחמיר בהקדש, בביצת הקדש שנעשית אפרוח. ומסיק התם אליביה דפודה אותה כמות שהיא האפרוח בשלימות. ומאי שנא מהא דתנן גידולי הקדש חולין, ופודה אותן בזמן זרעם.

אלא דממתניתין דמעילה (י"ב ע"ב) משמע דגידולי חלב וביצה עדיפי משאר גידולין, דבחלב וביצה תנן סתמא דמועלין בהם ובגידולי פירות פליגי אחר כך (שם י"ג ע"א) ת"ק ור"י. ועיין תוי"ט ז"ל שם ומה שכתבתי בחידושי שם במעילה. ואם כן י"ל דאפרוח הנעשה מביצת הקדש גם כן חמירא ליה מגידולי הזרעים, והדברים ארוכים. ועוד יתבארו לקמן בשמעתין בס"ד. ובהא דר' יחנן ילדה שסיבכה בזקינה גם להרא"ש ז"ל הכל אסור גם מה שניתוסף. ועל כרחך לא כתב הרא"ש ז"ל דהגידולים מותרין אלא היכא דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו. אבל לא בכה"ג דהפרי עצמו נתגדל, והכל מעורב.

שם ופשיט ליה מן הדא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא דגידולין מבטלי לעיקר ועושין אותו טבל, וקאמר דילמא לחומרא. ופירש הרא"ש ז"ל דיכול לעשר מינה ובה, אף על גב דחיוב הליטרא הוא מדרבנן, משום דהכא יש בילה. והר"ן ז"ל כתב כשיטתו, דממ"נ אי העיקר אינו חייב אלא מדרבנן הגידולין נמי אין חייבים במעשר אלא מדרבנן, משום דנמשכין אחר העיקר. ומשמע מהכא דמדאורייתא מיבעי ליה אי הגידולים נמשכין אחר העיקר, מדמהני נמי לקולא לפוטרן ממעשר. ויש לדקדק לדבריו ז"ל אם כן היכי משכחינן חיוב מעשר בדבר שאין זרעו כלה, אי נימא דאין גידולין מבטלין העיקר אלא נמשכין אחריו, וכבר עישר על העיקר. הן אמת דבלאו הכי בכל הני דאין זרען כלה כמו השום והבצלים מעשר דידהו מדרבנן בעלמא, וכן כתב הרשב"א ז"ל לישב בזה הא דמפריש מינה ובה ע"ש. אבל מכל מקום אשכחן כה"ג בדבר שחייב מן התורה וכדאיתא במנחות פרק ר"י (ס"ט ע"ב) בשבולת שהביאה שליש ואמדינהו ואעשרינהו ושתלינהו והוסיפה, דבעי רבה התם אי צריך לעשר על העיקר. אבל התוספת פשיטא ליה דבעי עשורי, ולא אזלינן בזה בתר עיקר לפטור גם התוספת, (ז"ל) ולדברי הר"ן ז"ל ליכא ספיקא, אלא אי תרווייהו אסירי או תרווייהו שרו. אבל לחלק בין עיקר לתוספת ליכא למ"ד, אלא דגבי הא דמיבעי ליה התם לענין עומר אי בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר משמע כדעת הר"ן ז"ל, דאפילו לקולא אי אזלינן בתר עיקר בטלי הגידולין לגביה, וכל שכן לחומרא. והתוס' ז"ל (שם ד"ה בצל) הקשו התם מקרא דהמלאה והזרע דשמעינן מינה דאזלינן בתר תוספת, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ותירץ דהתם גזה"כ הוא.

וצריך לומר דהא דמספקא ליה לענין מעשר בעיקר, ובתוספת פשיטא ליה דבעי עשורי, היינו משום דכיון דלאו היינו [דרך] זריעתו אפשר לא בטיל העיקר לגבי התוספת, אבל הכא דהוי דרך זריעתו אי אזלינן בתר עיקר בטל התוספת גביה. ואי אזלינן בתר תוספת בטל העיקר גביה. ומהך שמעתא מוכח דאין גידולין מבטלין עיקר (לאו) בתורת ביטול כשאר איסורין. דאם כן אמאי מתעשרת לפי כולה, דהא בתורת תערובות אינו מתהפך המיעוט להיות כרוב לגמרי. אלא על כרחך הביטול הוא בשמו לגמרי, דבטל שמו ונקרא ע"ש גידוליו, וכדמשמע נמי במנחות (שם ע' ע"א) דהא דמתעשר לפי כולו היינו משום דהיינו זריעתו, ועל ידי הזריעה בטליה. ואם כן מהיכי תיתי נימא דבעינן שיעור גמור כמו בכל תערובות, ומסתבר דסגי ברובא בעלמא, והיה נראה דהכא באמת לא בעינן שיעור, אלא ברובא בעלמא סגי. והיינו משום דעל ידי זריעתו שנית נתבטל העיקר לגבי התוספת. כדאיתא במנחות. ואתי שפיר בזה דלא תיקשי דר"י אדר"י, למאי דסלקא דעתך דר"י דבצל סבירא ליה דגידולין מבטלי עיקר. וכמו שהקשה הר"ן ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא, דדווקא הכא הוא דבטל העיקר, דהיינו זריעתו. אבל גבי ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות לא שייך ביטול כזה בפירות. אלא ביטול בהיתר ככל תערובות, ובהא סבירא ליה לר"י דאינה בטל. ועי' תוס' מנחות שם. ובעיא דישמעאל איש כפר ימא שפיר פשיט מינה, דהתם נמי חזר ונטעו בשמינית.

ומש"כ התוספות ז"ל (ד"ה והכי) דמיבעי ליה מדרבנן, אבל מהתורה פשיטא דמבטלי לעיקר תיקשי, היכי פשיט ליה מהא דבצל, הא ישמעאל נמי מודה דמהתורה מבטלי גידולין לעיקר, ושפיר מתעשר לפי כולו. וי"ל דהיינו דקאמר דילמא לחומרא שאני. אבל מהא דמיבעי להו (מנחות שם ס"ט ע"ב) גבי חדש אי אזלינן בתר עיקר. וגם התוספת מותר. ודאי קשה לשיטת התוס' ז"ל. כיון דמהתורה גידולין מבטלי לעיקר אם כן פשיטא דלא שריא עומר. הן אמת דרש"י ז"ל פי' התם (שם ד"ה ושתלה) דבהוסיף משהו מיבעי ליה. ולפי זה אתי שפיר, אלא דתיקשי איפכא. אם כן פשיטא דבטלי הגידולים בעיקר, כיון דלא הוסיף אלא משהו. ואי כד' הרא"ש ז"ל דעיקר אינו מבטל הגידולין אפילו הוסיפו כ"ש אם כן פשיטא דלא שריא עומר. ועל כרחך משמע מהא דמנחות דלאו מטעם רובא הוא דמיבעי לן, אלא בכל דבר הנזרע והוסיף אי בטל הוא לגבי גידוליו כיון שזרעו. או הגידולין בטלי לגביה. וכ"ז יתבאר עוד לקמן בשמעתין בס"ד.

גמ' אלא מן הדא. ר"ש אומר כו'. אמרו לו והלא שביעית כו', אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור. ופי' הרא"ש ז"ל היינו שעומדים בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה בהא הוא דאוסרת בכ"ש, וש"מ דגידולי איסור מבטלין העיקר. והכי נמי גידולי היתר יתירו את העיקר ברוב. וקשיא טובא, היכי יליף מדאסרי הגידולין לעיקר כמו כן יתירו גם כן, דילמא הא דאסרי משום דגידולין לא בטלי העיקר. וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בעצמו בריש שמעתא. וממילא אסור גם העיקר. אבל מנ"ל שיבטלו הגידולין את העיקר להיתרא אפילו ברובא. וצריך לומר דדייק מדהחמירו לאסור אפילו בכ"ש ש"מ דאזלינן בתר הגידולין. והעיקר בטל לגבייהו. והכי נמי להיתרא ברוב גידולין. ולפי זה אסרי גידולין בכ"ש מן הדין, ולא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין. ולא משמע כן, בהא דהמעביר ציץ נקוב בכרם, דבעינן דווקא הוסיף מאתים. אבל כ"ש אינו אוסר. ועל כרחך צריך לומר דהטעם הוא משום דבר שיש לו מתירין. וכמו שכתב הר"ן ז"ל, ואם כן הדק"ל דבהאי טעמא לא ליבטלי נמי גידולין לעיקר.

והתוס' ז"ל (נ"ח ע"א ד"ה אמר) הקשו גם כן מהא דמעביר עציץ נקוב בכרם, דמשמע דאינו אוסר בכ"ש. ותירצו דהכא שעקרו וחזר ונטעו בשביעית דהוי זרוע מעיקרא דנאסר בכ"ש. ואין זה מובן. ועי' רשב"א ז"ל שישב קצת דבריהם ז"ל. ועי' שם מה שפירש הוא ז"ל בסוגיא דשמעתין. דבכלאים הוא דשייך למימר דכל שזרע באיסור נאסר הכל. אבל בשביעית מנ"ל למימר הכי. ועוד דאם כן אמאי לא מייתי מכלאים דנאסרה בהשרשה לחוד. אף על גב דלא הוסיף כלל. והיכי מייתי ראיה מינה דגידולין מבטלי לעיקר. ועוד הקשו התם כיון דשביעית אוסרת בכ"ש, אם כן מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר. ולפי שיטתם לא ידענא מאי קשיא להו, דדווקא בשל ששית שזרעו בשביעית איכא למימר דעל ידי זריעה נאסר הכל. אבל בשל שביעית בשמינית ליכא למימר הכי. ושפיר מיבעי ליה אי גידולין מבטלי לעיקר. גם מה שחילקו בין לח ליבש אינו מובן דהא תרווייהו בגידולין מיירי.

והר"ן ז"ל פי' דטעמא דאוסרת בכ"ש לביעור הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, דיכול לאכול קודם הביעור. ומכל מקום שמעינן מינה דגידולין אינן נמשכין אחר העיקר. דאי לאו הכי לא היה נאסר כלל בגידולי שביעית. כיון דהעיקר מותר. ולפי זה הוי מצי לאתויי נמי מהא דלאכילה אוסרת בנותן טעם, דמיירי נמי בין בתערובת פירות בפירות לאחר הביעור בין בגידולין. וכיון דאוסרת בנותן טעם ש"מ דגידולין עיקר. דאי לאו הכי לא הוי אסרי כלל, דנמשכין אחר העיקר.

וראיתי בירושלמי פ"ו דשביעית (הלכה ג') דמייתי התם פלוגתא בבצל שעקרו בשביעית ושתלו בשמינית, דר' זירא אמר כיון שרבה עליהם החדש מותר, ור' לא ור' אמי אמרין אסור, ולא מהני הריבוי. ופריך לר' לא ולר' אמי מהא דלאכילה אסור בנותן טעם. אבל אם אין בו בנותן טעם מותר. אלמא דמהני ריבוי החדש, דלאכילה משמע ליה דהיינו בצל של שביעית ושתלו בשמינית. ומשני ר' לא דהתם מיירי בתערובות, אבל בגידולין חומר הוא בגידולין דאין מבטלין לעיקר. וכהא דר"ז בשם ר' יונתן בבצל של כלאי הכרם ונעקר הכרם דאפילו הוסף כמה אין מבטלין, והוא דלא כסוגיא דשמעתין דפשיט מהא דאוסרת בכ"ש. ופריך התם לר"ז מהא דתנן ספיחי שביעית גידוליהן מותרין. ותני במד"א בדבר שזרעו כלה. אבל אין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורים. אלמא דלא מהני ריבוי. ומשני דזה מיירי לענין ביעור. ומשמע מד' הירושלמי דבעינן ריבוי גמור, היינו שלא יהיה בנותן טעם. ויבואר עוד בזה בשמעתין.

ודרך אגב צריך לבאר בהא דמשמע בשמעתין דשייך דבר שיש לו מתירין בגידולי איסור לאסור בכ"ש מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, וזה דלא כמבואר בש"ע יו"ד (סימן ק"ב סע"ד) דבדבר המתערב מתחלתו לא שייך דבר שיש לו מתירין. וכן הוא דעת כמה ראשונים. והגר"א ז"ל בי"ד (שם אות ט"ז) הביא ראיה ממה שהקשו התוס' ז"ל בב"ק דף ס"ט (ע"א) בד"ה כל המתלקט כיון דלא מהני חילול למה שגדל אחר כך מאי אהני במה שאמר כל המתלקט, הא אינו מועיל למה שגדל אחר כך. וכתב דבטל ברוב, אף על גב דהוי דבר שיש לו מתירין, מכל מקום מדאורייתא בטל. ולפי הנ"ל ניחא, דלא שייך בזה דבר שיש לו מתירין. כיון דמעורב מתחלתו. וכן כתב בשיטה מקובצת שם בב"ק.

ולדידי קשיא למאי דבעי למימר התם דר' יהודה היא דאמר כל המתלקט. תיקשי, הא ר"י סבירא ליה דמין במינו מהתורה במשהו. והא אינו מועיל למה שגדל אחר כך. וזה הוי כמו בלח בלח דיש בילה, כמו שכ' הרא"ש ז"ל. ואין כאן מקומו בזה. עכ"פ משמעתין משמע דשייך דבר שיש לו מתירין אפילו אם לא הוכר האיסור. וי"ל דשביעית לביעור לאו בכלל דבר שיש לו מתירין הוא, אלא עדיפא מינה. וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ח'). וראיתי בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל שכ' בפ"ז דשביעית (מ"ז) דרבנן פליגי עליה דר"ש וסבירא ליה דאפילו לאכילה במינה בכ"ש. וצריך עיון טעמא מאי, כיון דלאו דבר שיש לו מתירין הוא. ואפילו הכי אוסרת בכל שהוא. ועוד דאם כן מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר. כיון דאוסרת בכ"ש. ובד' הרמב"ם ז"ל לקמן יבואר יותר בס"ד.

דף נח.

אלא מן הדא בצלים כו'. וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. ופי' הר"ן ז"ל דבעלין וודאי רבו גידולין על עיקר הבצל. ומשני דמיירי במדוכנים. היינו שדך ושחק הבצל קודם זריעתו, דלא חשיב ולא ממשיך גידולין אבתריה. וכשיטתו לעיל דמיבעי ליה או שדיין גידולין בתר עיקרו או איפכא, וכנ"ל. והרא"ש ז"ל הביא בשם הר"ש ז"ל דסיפא קאי ארישא, ובאלו בצלים שנאסרו בשביעית על ידי תוספת כל שהן אם חזר וניתוסף מעט במוצאי שביעית מותר, דחזרו להיתרן הראשון. ולפי זה קשה היכי מוכח מינה דגידולין מבטלין העיקר, דילמא הכא שאני דעיקר גם כן מותר. וי"ל דמכל מקום שמעינן דשייך ביטול בגידולין ועיקר אף על גב דאין זה תערובת גמור. וכי משני במדוכנין היינו שעירבן אחר כך ועשה תערובת גמור. וכתב הר"ש ז"ל לשיטתו דסיפא קאי ארישא. אם כן ברישא לחוד ליבטיל התוספת כ"ש כיון דמיירי במדוכנין. וכתב כיון דגמרו באיסור הוא לא מהני דיכון. ובאמת לא ידענא טעמא למה לא ליבטיל משהו גידולין בעיקר ההיתר. ונהי דשיטתו הוא כהא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור. היינו לענין גידולין דחשיבי ומבטלי העיקר, והיינו דוקא כשהן בעין, אבל לא כשדכן ועירבן ממש. ומאי שנא מכל איסורין, כיון דלא סבירא ליה טעמא דדבר שיש לו מתירין. ועוד לשיטתו דלרבנן שביעית אוסרת בכ"ש אפילו באכילה אם כן בלאו הכי לא מהני דיכון, דהא סתמא דמתניתין רבנן היא, ובכל גוונא אוסרת בכ"ש. אלא דלרבנן תיקשי גם בסיפא מאי מהני הדיכון, כיון דכבר נאסרה בכ"ש שביעית. ומאי אהני התוספת היתר אחר כך כיון דבכל גוונא אוסרת בכ"ש.

והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שמטה השמיט להך סיפא וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. וברישא (שם הלכה כ') כתב דבין כך ובין כך אפילו השחירו העלין הבצלים עצמן מותרין. וכתב הכסף משנה ז"ל דפשוט הוא, ופשיטותיה לא ידענא. והרי כל הראשונים כתבו כאן דנאסרו גם הבצלים היינו העיקר בתוספת כ"ש. וגם היכן מצינו דהגידולין יהיו אסורים והעיקר מותר. ונראה דסבירא ליה כיון דצמחו בלא נטיעה בארץ כלל, אלא צמחו מאליהם מפני הגשמים. וכמו שכתב רש"י ז"ל גם כן. אין הבצלים עצמן נאסרים. אלא דאם כן תיקשי סיפא אמאי כנגדן למוצאי שביעית מותרין. היינו בצל של שביעית שצמחו עליו בשמינית, ואמאי הותרו הבצלים עצמן. ומה אם אין כח בגידולין לאסור העיקר כל שכן שאין בהן כח להתיר. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהוא ז"ל מפרש כנגדן למוצאי שביעית מותרין. היינו אם יש זמן במוצאי שביעית, שיגדלו העלין כל כך. אז גם העלין מותרים דלאו פירות שביעית הם, אלא של מוצאי שביעית. ועיין בפירוש המשנה שלו שם. אלא דבשמעתין לא משמע הכי, דאם כן לא שייכי כלל להא דבעי לן בביטול גידולין את העיקר. וי"ל דסוגית הירושלמי שהבאתי לעיל מסייע ליה, דאמשנה זו מייתי הך פלוגתא דגידולין אי מבטלי לעיקר, ופריך עלייהו מדוכתי אחריתי. וכמו שהבאתי לעיל, ולא מייתי ממתניתין דבצלים דעלה קיימינן, שמע מינה דמתניתין מילתא אחריתי אמרה, ועדיין צ"ע.

שם גמ' ודלמא במדוכנין. ופירש הרא"ש ז"ל לכאורה הוי כמבטל איסור לכתחלה, כמו נתפצעו האגוזים בידים. ועיין בירושלמי פ"ה דשביעית (הלכה ב') במשנה דהטומן לוף דמשמע כפירוש הר"ן ז"ל בהאי דיכון ע"ש.

דף נח:

גמ' אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר. ושמע מינה דגידולי היתר מעלין את האיסור. לפי מה שפי' התוס' ז"ל דלא מיבעי ליה אלא מדרבנן אם כן היכי דייק מינה. דלמא כיון דאינו אלא חשוד בעלמא. וספיקא הוא אם הם של שביעית לא חיישינן לספיקא דרבנן. וצריך לומר דלא ניחא ליה להש"ס למימר הכי. תדע דהא לכ"ע אין איסור אכילת פירות שביעית אלא מדרבנן, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שמיטה פ"ד ה"א - ב').

שם ודלמא במדוכנין. ופירש הרא"ש ז"ל שדכן ועירבן עם פירותיו ובטילין בנותן טעם. לא הבנתי למה שינה לשונו ז"ל הכא מהך דלעיל. ולפירוש דדיכון היינו שחיקה ועירוב הגידולין עם העיקר מאי משני חשוד קתני ולא טרח. דילמא אמנכש קאי, דהוא מותר לאכול על ידי דיכון. גם מה שפירש בתערובות היינו שעירב בידים גם כן קשה כנ"ל, הא מבטל איסור לכתחלה. וי"ל דמטעם זה אין לפרש מדוכנים אמנכש, דלדידיה הוי מבטל איסור לכתחלה והיו אסורין לו. אבל על ידי דיכון של החשוד מותרין למנכש. והיינו דפריך דילמא בתערובות, דילמא מיירי שעירבן החשוד ומותר למנכש. ולא ניחא לפרש דנתערבו מאליהן כפירוש הר"ן ז"ל. דאם כן מאי קמ"ל רבי שמעון בן אלעזר (ז"ל). אבל לפירושו קמ"ל דאפילו עירבן החשוד בידים מותר למנכש. ומדברי הר"ן ז"ל נראה דגרס תחלה לקושיא ודילמא על ידי תערובות, ואם כן מוכרח פירושו במדוכנים כמו שפירש הוא ז"ל. דאי כפירוש הרא"ש ז"ל מאי פריך, כיון דכבר שני המנכש קתני, וק"ל.

שם לימא תיהוי תיובתא דר"י ור"י. ולא ניחא ליה להש"ס לחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה. וכבר הארכתי בזה לעיל (משני) [ומשני] דשביעית איסורה על ידי קרקע. ופירשו התוס' והרא"ש ז"ל האיסור נעשה מאליו מששית לשביעית. וכן ההיתר נעשה מאליו משביעית לשמינית. ומשום הכי מבטלי גידולין את העיקר. אבל בערלה וכלאי הכרם דהביטול נעשה בידי אדם הוי כמבטל איסור לכתחלה. ולפי זה מדרבנן בעלמא הוא דאסירי. אבל מדאורייתא שפיר מבטלי גידולין את העיקר גם בערלה וכלאי הכרם. ויש לדקדק בפירושם ז"ל, חדא דעקירת הכרם היכי חשיב מבטל איסור בידים, כיון דמותר לעוקרו. ועוד דאטו לא מיירי דנעקר הכרם מאליו. ועוד דאם כן היכי פשיט מינה במנחות (ס"ט ע"ב) דאזלינן בתר עיקר גם לקולא לענין חדש. כיון דהכי מדרבנן בעלמא הוא משום מבטל איסור לכתחלה. והעיקר כפירוש הר"ן ז"ל, כיון דאיסורה על ידי קרקע בטילתה על ידי קרקע, וברוב גידולין גם העיקר חוזר להיתר, כיון דגדל בקרקע דהיתרא. אבל ערלה וכלאים דאין איסורן על ידי קרקע, אלא על ידי חסרון זמן ותערובות המינים אין בטילין על ידי קרקע, ומהתורה אזלינן בתר העיקר.

גמ' והרי מעשר כו'. ותניא ליטרא מעשר טבל כו'. אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. מכאן משמע דברובא בעלמא סגי, ולא בכדי נותן טעם, דהרי הוא כעשר ליטרין קאמר. ומוכח מינה דאע"ג דאיסורה על ידי קרקע אין בטילה על ידי קרקע. ומשני מעשר דיגון הוא דגרם לה. וגם בזה כתב הרא"ש ז"ל לפי שיטתו דהאיסור והביטול בא על ידי מירוח, והיינו על ידי אדם. ובזה ודאי לא שייכא סברתו דהוי כמבטל איסור בידים, דהא תערובתו ממילא באה. והר"ן ז"ל לפירושו כשיטתו דהאיסור אינו בא על ידי קרקע משום הכי אינו מתבטל על ידי קרקע. והוי מצי לשנויי דטבל שאני דהוי דבר שיש לו מתירין, וכדמשני לקמן (נ"ט ע"א) על הא דפריך רמב"ח ממתניתין דקונם. וי"ל דלפי מאי דקיי"ל השתא דדבר שנאסר על ידי קרקע בטל על ידי קרקע אין ביטולו כביטול האיסורין, דאם כן אין חילוק אם נאסר על ידי קרקע או לא. אלא על כרחך מדברי תורה קאמר דדבר שנאסר על ידי קרקע בטל על ידי קרקע, והעיקר עצמו נעשה היתר, ואם כן לא שייך בזה חומרא דדבר שיש לו מתירין, כיון דהכל היתר הוא. אבל לקמן משני שפיר, כיון דלר' ינאי פריך, דסבירא ליה דאפילו אין איסורן על ידי קרקע בטלי. והיינו כביטול כל האיסורין. בזה שפיר משני דהיכא דהוי דבר שיש לו מתירין לא בטיל. אלא דזה אינו אלא לשיטת הר"ן ז"ל. אבל לשיטת הרא"ש ז"ל הכל משום ביטול איסור הוא. ואם כן הוי מצי לשנויי דטבל הוי דבר שיש לו מתירין.

ועוד יש לנו לדקדק אמאי לא מותיב ממתניתין דתרומות (פ"ט מ"ו), דתנן גבי טבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין, וכדמותיב רמב"ח ממתניתין. וי"ל דהתם גבי טבל הוי פשיטא ליה דהוי דבר שיש לו מתירין לענין אכילת עראי, דיכול להפריש תרומה ומעשרות, אבל הכא בליטרא מעשר לא הוי כ"כ דבר שיש לו מתירין, דמן החיוב אין יכול להפריש עליו, וכמו שכתבתי לעיל בפ' הנודר מן המבושל בזה. ולישנא דאותה ליטרא מפריש עליו ממקום אחר משמע דיכול להפריש עליו מחיוב הגמור, ושמע מינה דמדאורייתא לא בטיל. ויתבאר עוד בזה בסוף פירקין.

והא דתניא דחייבת במעשר ובשביעית, דמשמע דתרוייהו נהגו בה קצת קשה, כיון דשביעית נהגו בה אם כן הפקרא היא, ואמאי חייבת במעשר. ועיין בר"ה דף ט"ו (ע"ב) גבי אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שמטה (הי"ב).

דף נט.

גמ' מתיב רמב"ח קונם כו'. ופירש הרא"ש ז"ל דלכ"ע פריך, דנדרים תערובתן גם כן ממילא, ולא דמי למעשר, ואפילו הכי לא מבטלי גידולין את העיקר דהא גידולין היתר הם, דלא נדר אלא מגוף הפירי, ומשני דהוי דבר שיש לו מתירין, ואין העיקר בטל. וגם הגדולין אסורים, דטעם העיקר מתפשט בהם. ויש לדקדק, דתיפשוט מהא (לעיל נ"ב . דבשאני אוכל אסור ביוצא מהן, דאי לאו הכי אכתי אמאי אסור בגידולין, דבטעם העיקר הבלוע בהם לא נאסר, כמו בכל טעם היוצא מהם. וצריך לומר דהכא עדיפא, וחשוב כגוף העיקר מעורב בהם, ולעיל בריש שמעתין גבי בצל של שביעית משמע מדברי הרא"ש ז"ל דאפילו אי לא מבטלי גידולין לעיקר מכל מקום הגידולין מותרים, וצריך לומר כמו שכתבתי לעיל דיש חילוק בגידולין, דאיכא דמינכרי לעצמן והן מותרים, ואיכא דלא מינכרי כל כך וגם הגדולין אסורים. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לקמן בשמעתין.

והר"ן ז"ל פי' דרמב"ח לר' ינאי הוא דמתיב, דסבירא ליה בכל האיסורין גידולין מבטלי לעיקר אפילו אין איסורן על ידי קרקע, כמו בבצל של תרומה. וכתב דהוי מצי למיפרך עליה מהא דליטרא מעשר, אלא דממתניתין אלימא ליה. ולפי הנ"ל ממתניתין (תרומות פ"ט מ"ו) דטבל גידולי גידוליו אסורין נמי הוי מצי לאקשויי, לר' ינאי. ולפמש"כ דמעשר פשיטא ליה דהוי דבר שיש לו מתירין גם זה אתי שפיר.

ויש לדקדק מאי פריך רמב"ח ממתניתין לר' ינאי, הא לדידיה נמי תיקשי אמאי אסור בגידולי גידוליהן, הא אפשר לדוכן. ולכ"ע בטלי. וי"ל דלכתחלה אסור לדוכן, וכמו שכתבתי לעיל בדברי הרא"ש ז"ל.

בתרומה ביד כהן. ופי' ז"ל דתו אינו יכול לשאול עליה אחר שנתנה. והר"א ממיץ פי' דאכהן קאי, ע"ש בפי' הרא"ש ז"ל. ולהאי פירושא דאתרומה שנתנה לכהן אין הישראל שואל עליו קשה מאי פריך מסיפא, דילמא מיירי דאיערב ביד ישראל תרומה שכבר נתנה לכהן, אבל לפירוש הר"א ז"ל אתי שפיר.

ובעיקר הך סברא דאין יכול לשאול על תרומה שבא ליד כהן צריך עיון טובא, כיון דהוי הקדש טעות אפילו בא ליד כהן מאי הוי. וכבר הקשה כן הש"ך ז"ל בח"מ בסי' (ש"ן) [רנ"ה סק"ו עיין שם]. וכתב הש"ך ז"ל דהטעם הוא דלא אתי דיבור דהתרתו ומבטל מעשה הנתינה לכהן. כי היכי דאמרינן בקדושין (נ"ט ע"ב) דלא אתי דיבור ומבטל נתינת המעות לאשה בקדושין הראשונים דהוי מעשה. ואין זה מוכרח, דהכא שאני כיון דעושה אותה הקדש טעות הנתינה ממילא בטל, ואין לכהן זכות בה. ועוד דהכא לאו דיבור הוא אלא טעות בנדרו. ועוד דלפי זה לא יועיל שאלה בחטאות ואשמות לאחר שנתנם ליד כהן להקריב. וזה ודאי אינו דאפילו לאחר שעשה בה מעשה לשחוט בחוץ אמרינן דישנה בשאלה. וכן אפילו הקריבה בפנים ועשה בה מעשה עבודתה גם כן איתא בשאלה, כדמוכח בשבועות (כ"ד ע"ב) גבי הא דיש אוכל אכילה אחת ע"ש. ונהי דיש לחלק, דנתינת הקרבנות לא חשיבא נתינה, דכהנים משולחן גבוה קזכו. מכל מקום נתינה לגבוה גם כן נתינה היא. ועוד דשחיטה ושאר עבודות גם כן מעשה הוי, ואפילו הכי יכול לבטל הכל בדיבורו על ידי שאלה.

ובנודע ביהודה (מהד"ת יו"ד סימן קנ"ד) כתב בזה דאינו יכול להוציא מידו של כהן. דהכהן יאמר לו דאינו מאמין לו על החרטה. וגם זה לא אבין דמכל מקום האיך יאכלנה הכהן, שמא חרטה גמורה היא, והרי זו טבל ביד כהן. ועוד הכא גבי תרומה טמאה שנתערבה גם לכהן ניחא ליה דישאל עליה ולהתירה. ואכתי הוי דבר שיש לו מתירין.

ועוד יש להשיב לדברי הש"ך ז"ל והנודע ביהודה ז"ל מהא דאיתא בירושלמי בכתובות (פ"ז ה"ז) וקדושין (פ"ב ה"ד) בכנסה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת. ופליגי התם. ואיכא מ"ד דלא תינשא לאחר, שמא תשאל על נדרה ונמצא בניה מן השני ממזרים. והשתא לדברי הש"ך ז"ל היכי אתי דיבור ומבטל מעשה הקדושין השניים, ואמאי הוי בניה ממזרים. ולדברי הנודע ביהודה גם כן אמאי נאמנת להפקיע עצמה מבעלה השני, הלא יכול לומר איני מאמינה, והתרתה לאו התרה היא. אלא ודאי כל שהיא אומרת פתחה וב"ד שרו לה (ודחי) [ודאי] היתר גמור.

ולדברי הש"ך ז"ל י"ל דהכא שאני, דהנדר הוא מילתא אחריתי, ונדר לחוד וקדושין לחוד. ולא שייך בזה דיבור מבטל מעשה. משא"כ הכא דהדיבור והמעשה הכל אחד, וסותרין זה את זה. ומכל מקום אין לזה טעם ברור וכנ"ל. ופירוש הר"א ממיץ הוא יותר נכון.

והנה לשיטת הר"ן ז"ל סלקא שמעתא דבשביעית דאיסורה על ידי קרקע לכ"ע בטלו גידולין את עיקרו, וכדמוכח מהא דהמנכש אבל בדבר שאין איסורו על ידי קרקע לר' יוחנן ולר' יונתן לא בטלי גידולין את עיקרו. ומשמע דמהתורה לא בטיל, דהגידולין נמשכין אחר העיקר. ולדידהו אתיא מתניתין כפשטא דאסור בגידולי גידולין, ואין אנו צריכין לטעם דבר שיש לו מתירין. ונפקא מינה דאם אכל הגידולין אפשר דלקי עלייהו, כיון דלא בטיל העיקר מהתורה, והם אזלי בתריה.

אבל לר' ינאי דסבירא ליה גבי תרומה גם כן דמבטלי גידולין את עיקרו. אף על גב דאין איסורו על ידי קרקע. על כרחך צריך לומר דטעמא דמתניתין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ולפי זה אינו לוקה אגידולי גידולין ולא על העיקר, כיון דמהתורה בטיל.

אבל הרא"ש ז"ל כתב דמתניתין לכ"ע טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, משום דזה דמי טפי לשביעית, דאיסורו הוי ממילא. וכן תערובתו ממילא היא. ולא דמי למעשר דתערובתו נמי על ידי אדם על ידי מירוח, ואם כן גם לר"י ור"י תיקשי ממתניתין אמאי לא בטלי גידולין את עיקרו כמו בשביעית, ועל כרחך צריך לומר משום דהוי דבר שיש לו מתירין, אבל במעשר וערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר מהתורה גם לדעת הרא"ש ז"ל, כמ"ש בד"ה ואותה ליטרא כנ"ל ע"ש. ולשיטתו גם ר' ינאי בבצל של תרומה לא פליג עם ר"י ור"י דבצל של תרומה גם כן תערובתו ממילא היא (קונמות) [כקונמות] דמתניתין. ומאי שנא אם האיסור הוא משום קונם או משום תרומה, והוי דומיא דשביעית דמבטלי את עיקרו. אלא בזה צ"ע דלשיטתו משמע דערלה וכלאים גם כן מהתורה מבטלי גידולין את העיקר, ואין בזה אלא חומרא דרבנן, משום דדמי למבטל איסור בידים. ומאי שנא דגבי ליטרא מעשר כנ"ל כתב דמדאורייתא לא מבטלי גידולין את העיקר.

ועוד לפי מה שכתב דנדרים הוי דומיא דשביעית, כיון דתערובתו ממילא. אם כן מאי פריך במנחות (ס"ט ע"ב) על הא דמיבעיא ליה התם לענין חדש אי אזלינן בתר תוספת או בתר עיקר מהא דר"י ור"י גבי ערלה וכלאים דאזלינן בתר העיקר, דילמא חדש שאני דתערובתו ממילא גם כן כמו בנדרים ותרומה, ואדרבה ליפשוט משביעית איפכא דאזלינן בתר תוספת והעיקר בטיל. ובשיטת הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה.

גמ' אמר ליה ר"ח מאן ציית לך כו' היתר שבו להיכן הלך. ופירש הרא"ש ז"ל דרב חסדא לא סבירא ליה דגדולין מבטלי לעיקר, ואמר ליה רבה מי לא תנן בצלים וכו', שחורים אסורים, ומשמע דגם העיקר אסור, ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך. ולפי זה תרווייהו רבה ורב חסדא לא סבירא ליה לחלק בין שביעית לאיסורים אחרים. וכתב הרא"ש ז"ל דרבה הוי מצי לאתויי מהא דהמנכש דהגידולין מבטלי לעיקר. (וצ"ע) [וצריך לומר] דלא סבירא ליה גם כן הא דאמרינן לעיל (נ"ז ע"ב) לחומרא שאני, דלפי זה לא הוי פריך רב חסדא היתר שבו להיכן הלך, כיון דאינו אלא חומרא בעלמא, אלא סבירא ליה דמן הדין צריך לעשר לפי כולה, ורב חסדא גם כן הוי מצי לאותובי לרבה מהא דליטרא מעשר, דצריך לעשר על אותה ליטרא בפני עצמו, ולא מבטלי גידולין לעיקר.

דף נט:

ושני ליה ר"ח לרבה דהא דתנן שחורין אסורין היינו התוספת. אבל העיקר עצמו היתר הוא אם ניכר, או לענין תערובות. ופריך ליה רבה אם כן מאי אתא רשב"ג לאשמעינן, הא ת"ק נמי הכי סבירא ליה. ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו רשב"ג דאמר (גיטין כ"ב גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד בח"ל דגדל בחיוב חייב וגדל בפטור פטור, ות"ק לאו דוקא, ולא הבנתי פי' ז"ל, דמה ענין רשב"ג דאילן להכא. דהתם במפסיק צונמא פליגי, ורשב"ג סבירא ליה דאוירא לא מבלבל זרעא. ומה ענין זה לגידולין ועיקר דודאי יונקין זה מזה. ועוד דרבי נמי לא קאמר אלא טבל וחולין מעורבים זה בזה, אבל לא קאמר דהוי כוליה טבל, ואם כן תיקשי גם מרבי אמאי הוי הכא כוליה שביעית וטבל, אלא ודאי גידולין ועיקר שאני. והנכון דרשב"ג עלה קאי, וכמו שפירש רש"י ז"ל. ומה שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך בשביעית לשון חיוב ופטור, עיין בר"ה דף ט"ו (דאתמר התם גבי שביעית חיוב ופטור. ומסיק דת"ק נמי רשב"ג, וכוליה רשב"ג היא. ולפירוש הרא"ש ז"ל פליגי רבה ורב חסדא בפלוגתא דרבי ורשב"ג. רב חסדא כרשב"ג. ורבה כרבי. ואם כן מאי מתמה רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך.

ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג. גם בזה פירש הרא"ש ז"ל לפי שיטתו. דת"ק עדיף מרשב"ג, דאפילו היכא דטרח סבירא ליה דלא מבטלי אהדדי, כמו בבצלים. ורשב"ג לא קאמר אלא גבי אילן דלא טרח, אבל היכא דטרח מודה דבטל ברוב. וגם זה קשה, דאם כן ת"ק דלא כמאן. דלא כרבי ודלא כרשב"ג. ועוד דמאי פריך מהא דליטרא מעשר טבל דלא בטיל אפילו טרח, דלמא אתיא כתנא דבצלים, דאפילו היכא דטרח לא בטיל. על כן פירוש הרא"ש ז"ל צ"ע.

והר"ן ז"ל פירש בזה דרב חסדא פריך וכי היתר שבהן להיכן הלך, נהי דמודינא לך דגידולין מבטלי לעיקר, היינו בתורת ביטול איסור, אבל שיתהפך היתר להיות לאיסור לחייבו במעשר לא, ולפי זה לא תיקשי מהא דהמנכש, דרב חסדא נמי מודה דגידולין מבטלי לעיקר, כמו האסורין דבטלין ברוב, ואמר ליה רבה מי לא תנן שחורים אסורים, ומדתני סתמא אסורים משמע דהכל אסור לגמרי לתפוס פדיונו כשביעית עצמה, ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך, אלמא דהעיקר משתנה ונעשה כגידולין. וגם לשיטת הר"ן ז"ל משמע דלא סבירא ליה לרבה ורב חסדא לחלק בין שביעית לשאר איסורין, ורב חסדא מודה דבתורת ביטול איסור מבטלי גידולין לעיקר, אבל לא שישתנה להיות כגידולין. ורבה סבירא ליה דהרי הוא כגידולין ממש, ומוכח הכי ממתניתין דשחורים אסורים, ואמר ליה רב חסדא דאסור אתוספת קאי, והעיקר באמת אין לו דין שביעית לתפוס פדיונו ומכל מקום אסור הכל משום תערובות, ורשב"ג נמי הכי קאמר, דגדל בפטור פטור, היינו דאינו מתהפך לאיסור, אבל מכל מקום אסור הכל, הואיל ורוב איסור. אלא דלא משמע כן בדברי הר"ן ז"ל לקמן, כמו שיבואר, וסלקא מסקנא הכי אליבא דרב חסדא דאין היתר מתהפך להיות איסור וכרשב"ג, וליכא מאן דפליג עליה, כיון דכוליה רשב"ג היא, ורבה מתרץ שמעתיה אפילו לרשב"ג, דעד כאן לא קאמר רשב"ג דהיתר בעינו עומד אלא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים דלא טרח, אבל בליטרא בצל שתקנה וזרעה דקטרח גם רשב"ג מודה דהיתר נעשה איסור.

ודקדק הר"ן ז"ל למאי דמתיב בריש שמעתין דבזה ליכא ספיקא שיהיו הגידולין לחוד והעיקר לחוד, אלא אם העיקר לא בטיל ומכש"כ גידולין, וכן איפכא, והיכי אמרינן הכא דגדל בפטור פטור וגדל בחיוב חייב. ותי' דהיתרא אין דרכו להתבטל. ולא הבנתי כיון דביטול דהכא לאו ביטול איסורין דעלמא, אלא להתהפך מהיתר לאיסור או מאיסור להיתר, אם כן היכן מצינו חילוק בזה בין איסור להיתר, דאיסור עביד דבטיל והיתרא לא עביד דבטיל, הא גם איסור לא אשכחן דליבטיל ויתהפך להיתר. ועוד דהא מוכח בגמרא דאפילו איסור אינו מתבטל אלא היכא דטרח, וכדפריך מליטרא מעשר, ואם כן למה ליה לחלק בין היתר לאיסור. עכ"פ סלקא מסקנא הכי דהיכא דטרח בטיל העיקר לגמרי, ונעשה מהיתר איסור ומאיסור היתר. לבד במעשר היכא דזרע באיסור לא בטיל האיסור, דאיסורי לא זרעי אינשי אבל בשאר מילי נעשה מהיתר איסור, כמו בליטרא בצלים שתקנה דחייב לעשר גם עליו. ומאיסור היתר, כמו בבצל שנטעו בשמינית, והשתא אתי שפיר הא דבצל שנטעו בכרם דאסור אפילו נעקר הכרם, משום דהתם לא טרח, אבל דר' יוחנן אדר' יוחנן תיקשי אמאי אסור בילדה שסיבכה בזקנה, הא התם קטרח. ועוד למסקנא זו דהאיסור נעשה היתר אם כן תיקשי ממתני' אמאי אסור בגידולי גידוליהן, כיון דהכל נעשה היתר, וצריך לומר דגם למסקנא זו החמירו בדבר שיש להן מתירין.

והר"י אדר"י נמי לא תיקשי. דר"י ספוקי מספקא ליה אי גידולין נמשכין אחר העיקר או העיקר אחר הגידולין, וכדאמרינן במנחות (ס"ט ע"ב) ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, אבל לרבה נראה דפשיטא ליה דאזלינן בתר גידולין, וכדפריך עליו מהא דליטרא טבל, וגבי זריעת איסור לחוד הוא דמסיק הש"ס דלא בטיל העיקר מקרא דעשר תעשר אפילו היכא דטרח.

והר"ן ז"ל הקשה היכי ילפינן מקרא דעשר תעשר, הא לא אשכחן מעשר מהתורה בדבר שאין זרעו כלה, ולהכי כתב דאסמכתא בעלמא היא, ועיקר טעמא דאיסורין אין מבטלין זה את זה. וכבר כתבתי דבביטול כהאי לא שייך האי כללא, כיון דלאו ביטול תערובות הוא, ועוד דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן, ור' יוחנן סבירא ליה (פסחים קט"ו ע"א עיין שם) דאיסורין מבטלין זה את זה וכמו שכתבתי לעיל (נ"ב ע"א ד"ה ועפ"ז) פרק הנודר מן המבושל.

ויותר נראה דהא דאמרינן איסורא לא זרעי אינשי היינו הך דאמרינן במנחות (ע' ע"א) לחלק בין ליטרא בצלים שתקנה ובין שבולת שהביאה שליש, דבבצלים היינו זריעתו, ושבולת לאו דרך זריעה היא, והכי נמי באיסורא, כיון דלאו דרך זריעה הוא לא בטיל. והתוס' ז"ל כתבו דהך סברא דטרח ולא טרח היינו הך דמנחות דמחלק בין דרך זריעתו או לאו. ולא הבנתי, דהא בשבולת התם נמי טרח, ואפילו הכי כיון דלאו דרך זריעה הוא מספקא ליה לסבא אי בטיל עיקר בגידולין או אזלינן בתר עיקר.

וסלקא שמעתא דרבה ורב חסדא הכי. דלרב חסדא לא מבטלי גידולין לעיקר לגמרי, שיהיה מהיתר איסור או מאיסור היתר, ומכל מקום יכול להיות דלענין אכילה שפיר בטיל עיקר ברוב גידולין, וכהא דהמנכש. ורבה סבירא ליה דלגמרי בטל העיקר ומשתנה דרך גדילתו, ודוקא היכא דטריח ובדבר דזרעי אינשי לענין מעשר, ומודה רבה להא דבצל שנטעו בכרם דלא טרח, אבל בילדה שסיבכה בזקנה על כרחך פליג, וי"ל עוד דילדה שסיבכה בזקנה גם כן הוי כלא טרח, דהא בלאו הכי הוי גדלי אפילו אם לא סיבכה בזקנה. אבל לחלק בין מעשר לשביעית לא סבירא ליה.

והנה בין למאי דמסיק רבה דהיכא דטרח בטל העיקר בגידולין בכל האיסורין, ובין למאי דמסקינן לעיל דבדבר שאין איסורו על ידי קרקע לא בטיל העיקר בגידולין, נראה דאיפשטא בעיא דמנחות (ס"ט ע"ב) בשבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה וחזר וזרעה אחר העומר והוסיפה. לרבה פשיטא דצריך שימתין על עומר הבא, כיון דטרח בטל העיקר בגידולין, ובתר תוספת אזלינן. ולמסקנא דלעיל הוי איפכא, דחדש כיון דאין איסורו על ידי קרקע לא בטל העיקר בגידולין. וסוגיא דמנחות נראה דאזלי כפי מסקנא דהכא, דאין חילוק בין איסור על ידי קרקע או לא, אלא בתר טרחא אזלינן, וכדמיבעי לה התם רבה גופא לענין מעשר, ומייתי הא דליטרא בצל שתיקנה דבטל העיקר בגידולין, אלמא דגם במעשר דאין איסורו על ידי קרקע מבטלי גידולין לעיקר, וכדמסיק רבה הכא, ועיין תוס' התם דף ע' (ע"א) בד"ה ליטרא בצל שתיקנה, שכתבו דצריך ליישב הא דליטרא מעשר טבל כו'. והוא פלא, דהא פריך הש"ס מינה, ומשני דאיסורא לא זרעי אינשי, ובדברי הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה בס"ד.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה