קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי
הרשב"א ז"ל (ד"ה הנודר) הביא דברי הירושלמי (בפרקין ה"א) דמיבעי ליה הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן. מהו במטוגן, מהו בחמי טבריא. ותו מיבעי ליה התם מעושן מהו שיהא בו משום בישולי עובדי כוכבים, מהו שיהא בו משום תבשילי שבת, מהו שיהא בו משום בשר בחלב. והנה מבעיא ראשונה משמע דמעושן ומטוגן וחמי טבריא נקראים בישול יותר מצלי, דהא בצלי פשיטא לן דמותר, ובמעושן ומטוגן וחמי טבריא מיבעי ליה אם הוא בכלל מבושל. ובבעיא אחריתא דמיבעי ליה גבי מעושן אם יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ומשום תבשילי שבת ומשום בשר בחלב משמע דמעושן גרע מצלי דהא בצלי ודאי יש בו משום (גיעולי) [בישולי] עובדי כוכבים, ויש בו משום תבשילי שבת ומשום בשר בחלב.
וי"ל דבעיא הראשונה הוא בלשון בני אדם, ואפשר דמעושן מיקרי יותר בישול מצלי, דיש לו שם אחר, ומיקרי צלי. ורבנן דקיסרין מיבעי להו בלשון תורה אי מקרי בישול, כיון דלאו בישול גמור על האש הוא ובבשולי עובדי כוכבים לא גזרו אלא מבושל באש, וכן לענין בישול שבת ובשר בחלב בעינן דוקא בישול באש, והיינו דבבעיא ראשונה מיבעי לן בנודר מן המבושל אי אסור בחמי טבריא, אף על גב דבלשון תורה ודאי לא מיקרי בישול, כדאיתא בשבת (מ' ע"ב) (לענין בישולי עובדי כוכבים) ובפסחים לענין פסח (מ"א ע"א) אפילו הכי בלשון בני אדם אפשר דמיקרי יותר בישול אפילו מצלי דנקרא בישול בלשון תורה, והיינו נמי דלא מיבעי להו לרבנן דקיסרי לענין בישולי עובדי כוכבים ושבת ובב"ח אלא במעושן, אבל לא במטוגן וחמי טבריא, דבטיגון פשיטא לאיסורא בכל הני, דבישול באש הוא, ובחמי טבריא פשיטא להיתרא, דודאי לאו בישול הוא. כן נראה לכאורה לפרש דברי הירושלמי. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ו') כתב גבי בשר בחלב דמעושן וחמי טבריא אסור ואינו לוקה. וכתב הרב המגיד ז"ל דמעושן בעיא הוא בירושלמי (נדרים בפרק הנודר מן המבושל) וחמי טבריא נמי משמע שם דדמי למעושן. ולא ידענא משמעות זה מנין, ואדרבה משמע איפכא, וכמו שכתבתי. וגם לא ידענא מהיכי תיתי למיסר בישול בחמי טבריא בב"ח, כיון דלא מיקרי בישול בלשון תורה, כמו בשבת ופסח. ועיין פמ"ג ביו"ד בהלכות בשר בחלב (סימן פ"ז משבצות סק"א) שכתב לחלק בין שבת לבשר בחלב. אבל מהא דלענין פסח לאו בישול הוא לא משמע כן.
ולענין מעושן כבר כתב הפר"ח שם ביו"ד, כיון דקיי"ל דלענין שבת הוי בישול, וכדתניא (ירוש' שבת פ"ז ה"ב) אחד הצולה והמטגן והשולק והמעשן בכולהו חייב משום מבשל, אם כן הוא הדין דלענין בשר בחלב דהוי בישול. ולפי זה צריך עיון נמי מה שפסק בש"ע (יו"ד סימן קי"ג הי"ג) לענין בישולי עובדי כוכבים, דמעושן לאו בכלל בישול הוא, ולקולא באיסור דרבנן, כיון דפשיטא לן בדוכתי אחריתי דמעושן כמבושל הוא הדין דלענין בישולי עובדי כוכבים דאסור. ומהא דתני אחד השולק משמע כדברי המפרשים דשלוק היינו לא בשיל כל צרכו, דאי בישול יותר מדאי אם כן פשיטא דחייב משום מבשל.
ועיין רש"י (ד"ה דרך) ותוס' ז"ל (ד"ה דרך) ריש סנהדרין (ד' ע"ב) שכתבו גבי בשר בחלב דרך בישול אסרה תורה, ולא דרך טיגון. משמע דאפילו טיגון לא מיקרי בישול, והרי הכא בשמעתין אמרינן דאפילו צלי מיקרי בישול. הן אמת די"ל דסתם בישול לא מיקרי אלא במים, אבל צלי לא מיקרי בישול סתם, אלא בישול באש, וכמש"נ (דהי"ב ל"ה, י"ג) ויבשלו את הפסח באש. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר כו'. אבל מדברי הירושלמי דלא מיבעי ליה אלא במעושן משמע דבצלי וטיגון פשיטא דמיקרי בישול ואסור, וכן הא דאסר ר' יאשיה בצלי לשיטת הירושלמי משום דאזלינן בתר לשון תורה. אלמא דבלשון תורה נקרא נמי סתם מבושל צלי כמו מבושל במים. ועיין בזה כרתי ופלתי ביו"ד (סימן פ"ז סק"ב) שכתב (להדיא) [להביא] ראיה דצלי מותר, מהא דיליף ר"ל בחולין (קט"ו ע"א) בב"ח ממבושל יתירא שנאמר בפסח, ומה פסח לא נאסר אלא מבושל במים, גם בשר בחלב כן. ואין זה מוכרח, דגבי פסח לא אסרה תורה אלא בישול מים, והכשירו דוקא בבישול צלי, אבל גבי בשר בחלב דנאמר סתם בישול בכל גוונא אסור. ולענין חמי טבריא הוא דאיכא למילף מהתם דלאו בישול הוא, כמו בפסח דפטור ולא מיקרי בישול.
ומהא דאמרינן בפסחים סוף פרק כל שעה (דף מ"א ע"א) אין לי אלא במים בשאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל אין להוכיח דלא מיקרי בישול סתם אלא במים ולא בשאר משקין, וכל שכן צלי וטיגון, דזה אינו, דהתם משום דכתיב במים איצטריך לרבות שאר משקין, אבל סתם בישול כל על ידי אש מיקרי בישול. ואין להקשות לא לכתוב במים ולא איצטריך מבושל יתירא, כבר הקשה כן הרא"ם ז"ל הביאו המהרש"א ז"ל סוף פרק הנ"ל (שם ד"ה רבי אומר), ועל כרחך צריך לומר דבמים אורחיה דקרא, וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם, ועל כרחך סתם בישול הוי אפילו במשקין מהא דסנהדרין (צ' ע"ב). דדרך בישול אסרה תורה, אבל בחלב הוי דרך בישול. ולא הבנתי דברי התוס' ז"ל (שם ד"ה דרך בישול) שכתבו דהא דמרבינן צלי קדר ממבושל היינו מקרא יתירא, אבל לא מיקרי בישול. וכבר כתבתי דצלי מיקרי בישול, כדמוכח בשמעתין ובירושלמי.
ועוד לשיטתם דצלי לא מיקרי בישול, אם כן כי אמרינן בפסחים שם (מ"א ע"א) דאיכא בינייהו בין ת"ק דיליף שאר משקין מק"ו, ובין מאן דיליף מבשל מבושל צלי קדר. ופרש"י ז"ל דלת"ק דיליף מק"ו אין עובר על צלי קדר בלאו דמבושל, ולמאן דיליף מבשל מבושל גם בצלי קדר עובר. וכן מוכח בש"ס התם דהכי פירושו, מדפריך לת"ק בשל מבושל מאי עבדי. ולדברי התוס' ז"ל מנ"ל להש"ס דלמאן דמרבי שאר משקין מרבי נמי צלי קדר, דלמא לא מרבינן אלא שאר משקין דהוי דרך בישול, אבל לא צלי קדר דלאו דרך בישול הוא, והוי לן למימר איפכא, דלת"ק דלא איצטריך לשאר משקין על כרחך מבושל אתי לצלי קדר, אבל למאן דיליף ממבושל לשאר משקין לא מרבינן אלא דרך בישול, אבל בצלי קדר אינו עובר. אלא ודאי כולהו הוי דרך בישול, והא דאיצטריך לרבויי התם הוא משום דכתיב במים. ואם כן אתי שפיר, דת"ק על כרחך לא דריש מבושל יתירא להוציא ממשמעותיה דמים, דאם כן למה להו ק"ו בשאר משקין, תיפוק ליה ממבושל יתירא, כיון דמרבינן צלי קדר בישול שלא במים, הוא הדין שאר משקין, אלא ודאי דרשי מבושל יתירא לצלאו ואחר כך בישלו, ושאר משקין מק"ו, ובצלי קדר דליכא ק"ו אינו עובר, אבל למאן דיליף ממבושל דלאו דוקא מים הוא הדין דמרבי צלי קדר, דהוי בישול שלא במים.
ואין לדקדק, אכתי כי היכי דלת"ק אינו עובר בצלי קדר אף על גב דלדידהו נמי במים לאו דוקא, והיינו משום דאינו עובר אלא במים או שאר משקין, דעל כל פנים מפיג טעמא קצת, הכי נמי לרבי דיליף מריבויא דמבושל, דלמא לא מרבינן אלא שאר משקין דמפיג טעם, אבל לא צלי קדר, דאין כאן הפגת טעם כלל, דזה אינו, דעל כרחך רבי לא חייש להפגת טעם כלל, מדלא יליף בק"ו, ולדידיה לא איצטריך אלא לאפוקי ממיעוטא דבמים, וכיון דמפקינן ליה איתרבי כל מיני בישול שאינן צלי אש. ועיין בפ"ח מהלכות קרבן פסח (הלכה ח') שכתב הרמב"ם ז"ל דעבר בתרווייהו בצלי קדר ובצלאו ואחר כך בשלו. וכבר הקשה הכסף משנה ז"ל, כיון דפסק בצלאו ואחר כך בשלו כרבנן, אם כן לדידהו ליכא קרא לצלי קדר. וכתב דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה דרבנן נמי מודו דצלי קדר ילפינן ממבושל ע"ש, ואין זה מובן. דאם כן מאי פריך הש"ס ורבנן בשל מבושל מאי עבדי, הא איצטריך לצלי קדר, אלא ודאי כמו שכתבתי, דרבנן לא דרשי מבושל להוציא ממשמעותיה דמים, ומשקין לבד הוא דילפי בק"ו, אבל בצלי קדר אינו עובר. ויותר נראה דברי הלחם משנה ז"ל (שם) דהרמב"ם ז"ל פסק כרבי, וכן מבואר מדבריו שם דשאר משקין מבשל מבושל ילפינן, וצלאו ואחר כך בישלו מסברא ידעינן, וכר' יוסי ברקיק המבושל, וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל. אלא דגם בזה יש לפקפק, דלכאורה לר' יוסי דבישול מבטל הצלי איצטריך קרא לבשלו ואחר כך צלאו, דלא נימא דהצליה מבטל הבישול, ואין זה מוכרח. ועיין תוספות שם בפסחים (מ"א ע"א) בד"ה עולא אמר. ואחר כל הנ"ל נראה דהא דאמרינן בסנהדרין (צ' ע"ב) דרך בישול אסרה תורה לאו למימרא דטיגון לא מיקרי בישול, אלא דרוב בישול הוא בדבר לח. ומדכתב רחמנא סתם לא תבשל ש"מ דבחלב הוא, אבל פשיטא דגם על ידי צלי אסור מהתורה, דבכלל בישול גם צלי. ודו"ק.
דף נא.
גמרא דלעת הרמוצה אמר שמואל קרא קרקוזאי. עיין בפי' הרא"ש ז"ל שכתב דלשמואל נמי נקראת רמוצה על שם שמטמינין אותה ברמץ, שכן דרכה. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה. ועיין בכלאים פ"א (מ"ב) בדברי הרוהתוס' יום טוב ז"ל ולה"מ ז"ל.
ואם אמר כל מעשה תנור עלי כו'. עיין תוספות ז"ל שדקדקו אי כל דסיפא דוקא או לאו דוקא. ובירושלמי (פ"ו ה"ב עיין שם) מבואר דלאו דוקא דתני התם מן הנעשים (בקדירה) [בתנור] אסור בכל הנעשה (בקדירה) [בתנור] ע"ש. ועיין עוד בלשון הירושלמי בהא דיורד לקדירה ויורד לאלפס. ולענין נודר מן המבושל כתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ט ה"א) סתם ולא חילק בין מבושל לתבשיל שאני טועם. וכתב הלחם משנה ז"ל דסבירא ליה דברייתא דאסר בצלי ושלוק בתבשיל שאני טועם מיירי באתרא דקרי לצלי מבושל. ובירושלמי (פ"ו ה"א) מבואר להדיא דלכ"ע אסור בצלי ושלוק בתבשיל שאני טועם. וכמו שהביאו הראשונים דבריו ז"ל.
דף נא:
משנה מן הכבוש כו'. כבר כתבו הראשונים ז"ל חילוק בין רישא לסיפא. והרמב"ם ז"ל (שם) לא כתב גם בזה שום חילוק אלא תלה הכל לפי המקום. ומה שכתב הכסף משנה ז"ל לפרש דהכי מפרש למתניתין דהדבר תלוי במקומות. כבר כתב הלחם משנה ז"ל דאין זה נראה. ועוד דמאי מיבעי ליה דכבוש מאי. דשלוק מאי. ולפי דברי פי' המשניות שכתב דאין הלכה כר"י, יפה כתב הלחם משנה ז"ל דלמאן דפליג ליכא שום חילוק. אבל גם לזה תיקשי מהא דבעי בגמ' דכבוש מאי דשלוק מאי, משמע דסבירא ליה כר"י דמתניתין. וי"ל כיון דמשמע ליה דפלוגתא היא על כרחך הניח הדבר על מנהג המקום, וכמו שכתב בהקדמתו בפי' המשנה.
שם דג דגים שאני טועם כו'. עיין בפי' הרא"ש ז"ל שכתב דאו או קאמר, ופליגא דרשב"א. ועיין מ"ש בפסקיו (פ"ו סימן ב') ובב"י (יו"ד) סי' רי"ז באורך. ובירושלמי (פ"ו ה"ג) איתא בהדיא בדברי רשב"א (ד"ה דלמה) דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים. ודגים משמע בין גדולים בין קטנים. וליכא פלוגתא בין תנא דמתניתין לרשב"א.
הנודר מטרית טרופה מותר בציר ומורייס. כך היא גרסת הר"ן ז"ל. והרא"ש ז"ל גורס אסור בציר ומורייס. ובירושלמי (שם) גריס נמי מותר בציר ומורייס. וכן מוכח שם בגמ', דדייק התם מותר בציר ומורייס הא בצחצה אסור. והא אמר ר"י הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. לית אורחיה דבר נש למימר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנה. ומשני תמן קריין לטריתא צחנה, אלמא דגרסינן מותר בציר ומורייס. וכן מוכח מינה דלא כמו שכתב הר"ן ז"ל לחלק בין שלמים וטרופים. אבל באמת הרשב"א ז"ל (ד"ה הנודר) גרס בירושלמי (בפירקין ה"ג) דאמציעתא קאי הנודר מן הצחנה אסור בטרית. על זה קאמר והא בלשון בני אדם לית בר נש אמר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנה. אלמא דצחנה לא מיקרי טרית, וכן טרית לא מיקרי צחנה, ואמאי אסור בטרית, ומשני תמן קרינן לטריתא צחנה, ומשום הכי אסור בטרית כי נדר מן הצחנה, וגירסא זו נכונה היא, ודו"ק.
דף נב.
הנודר מן הבשר מותר כו' ור' יהודה אוסר, אמר ר' יהודה כו'. [עיין בתוספתא (פ"ג ה"ב) משמע דר' יהודה בשאני טועם פליג, ולקמן (מיבעי לן בשאני טועם לכ"ע] וכתב הר"ן ז"ל דלסייע לר' יוסי מייתי הך עובדא, משמע דהוי גרס ר' יוסי אוסר גם בסיפא גבי בשר ורוטב. וקשיא לי, אם כן על כרחך סבירא ליה לר' יוסי דבנודר מסתם בשר אסור בנותן טעם, דכיון דאסר עליו בשר אסור אפילו בטעמו. כמו אם אמר בשר זה עלי לרבנן. ואם כן אמאי מתיר רבי יוסי באשישים (להלן אם נדר מעדשים, הא לא גרע מרוטב וקיפה דלא הוי אלא טעם בעלמא. ועל כרחך ר' יהודה דמייתי עובדא דר' טרפון סבירא ליה דכל שיש בו טעם דבר הנדור אף על גב דאינו נקרא על שמו, כמו ביצים שנתבשלו עם הבשר, מכל מקום אסורים, ואם כן יאסר אפילו באשישים. ועוד דלמה ליה למימר דמשום הכי אסר ר' יוסי בקום משום דמיקרי קומא דחלבא, הא בלאו הכי אסור, דעל כל פנים יש בו טעם חלב קצת, כמו היכא דאסר עליו חלב זה דודאי אסור בקום, וכמ"ש רש"י ז"ל דיש בו צחצוחי חלב.
אלא דצריך לדקדק ר' יהודה דאמר דאפילו בקונם בשר סתם עלי דאסור ברוטב ובקיפה, אי לא קאמר אלא ברוטב וקיפה שיצא ממנו אחר נדרו, וסבירא ליה דגם בבשר סתם נעשה כהקדש, וכל היוצא ממנו אסור, או סבירא ליה דאסור אפילו ברוטב שהיה בשעת נדרו, דכיון שיש בו טעם בשר הרי הוא בכלל בשר אף על גב דלא מיקרי בשר. ומהא דאמרו לו רבנן כן הדבר אימתי בזמן שאומר בשר זה עלי כו' משמע דברוטב היוצא ממנו לאחר נדרו פליגי. דר"י סבירא ליה דבשר סתם הוי כבשר זה, והיוצא ממנו אסור. ורבנן סבירא להו דוקא בבשר זה הוא דאסור, אבל אם כבר היה הרוטב קודם נדרו גם ר"י מודה דמותר ברוטב, כיון דלא מיקרי בשר. ולפי זה אתי שפיר, דרישא דפליגי בקום היינו בקום שהיה בשעת הנדר, ומשום הכי אמרינן דטעמא דר"י הוא משום דמיקרי קומא דחלבא, דאין לומר דברישא נמי פליגי בקום שיצא ממנו לאחר הנדר, דאם כן תרתי למה לי.
ועוד יש לומר דקום וחלב תרי מילי נינהו, ולא הוי בכלל יוצא מהן או נתינת טעם הראשון. ומש"כ רש"י ז"ל דיש בו צחצוחי חלב אינו מוכרח. דבגמרא קאמרינן דטעמיה דר' יוסי הוא משום דמיקרי קומא דחלבא, ועיין תוי"ט ז"ל, אף על גב דיש לומר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאי לאו דיש בו צחצוחי חלב לא היה מועיל מה שנקרא קומא דחלבא, כיון דמינא אחרינא הוא. וביו"ד בש"ע (יו"ד סימן פ"א) פליגי הפוסקים בקום אי שרי למיכל משום איסור אמ"ה, דחלב הותר ולא קום לדברי הט"ז ז"ל שם (סק"ז), וכן נראה כדברי הט"ז ז"ל, דלהר"ר אליעזר (עיין יראים סימן ס"ב) אפילו מי חלב אסורין, דמה שכתב הרא"ש ז"ל בחולין (פ"ח סימן נ"א) דנסיובי אסור מהתורה בבשר משום דנקרא חלב לא משמע הכי בשמעתין, דאי מיקרי חלב בלשון תורה אמאי לא קאמר טעמיה דר' יוסי משום דאזיל בתר לשון תורה לחומרא. ונהי דש"ס דילן סבירא ליה דלא אזלינן בתר לשון תורה כלל. הא בירושלמי (פ"ו ה"ד) נמי אמרינן דטעמיה דר' יוסי משום דשם אביו עליו, אבל הוא עצמו ודאי לא מיקרי חלב. וי"ל דמה שכתב הרא"ש ז"ל דאסור מהתורה היינו משום דיש בו צחצוחי חלב, וכמ"ש רש"י ז"ל. אבל הוא עצמו ודאי לא מיקרי חלב אפילו הנסיובי. ואם כן לדברי הר"א ז"ל דסבירא ליה דחלב הותר דוקא ודאי דנסיובי נמי אסור.
אלא דלפי זה דברי הר"א ז"ל צ"ע [ועיין פירוש הראב"ד ז"ל בקום] מהא דתנן הכא דמותר בקום, וכמו שהקשה הט"ז ז"ל (שם). ומה שתירץ הט"ז ז"ל דהכא לא מיירי באכילה אלא בהנאה אינו מובן. דהא מיירי הכא דנדר סתם מחלב, אם כן לא נאסר אלא באכילתו, דאי נאסר נמי בהנאתו אם כן גבי נודר מן הבשר אמאי שרו רבנן ברוטב וקיפה, כיון דאסר עליו הנאת בשר ממילא גם הרוטב בכלל הנאה היא, אלא ודאי לא נאסר אלא באכילת בשר או אכילת חלב. וכמו שכתב הר"ן ז"ל לקמן לענין חלופיהן גם כן, דהיכא דאסר איזה מין סתם לא נאסר אלא באכילה, ומשום הכי מותר בחלופיהן וכן כתבו התוס' ז"ל הכא. ועיין לעיל בפרק אין בין המודר דף ל"ד (ע"ב) גבי ככר זו הקדש דמשמע דהיכא דאמר סתם ככר זו הקדש אסור אפילו בהנאה. והיינו דוקא בככר זה. אבל אם אסר עליו איזה מין סתם נראה דלא אסר עליו אלא אכילתו. ואפילו בככר זה כתב שם דבירושלמי מספקא ליה אי נאסר עליו בהנאה, וכדבעי לה התם (פ"ד ה"ב) מהו לחמם ידיו. אלא דצריך עיון מאי מיבעי ליה, הא הכא במתניתין מבואר באומר בשר זה עלי דאסור אפילו בהנאתו. וכן מבואר בירושלמי הכא (פ"ו ה"ה), כיון שאמר זה אוסר עליו הוא והנייתו. ועל כרחך צריך לחלק בין הנאה דמתניתין בנתינת טעם ובין הנאה דחימום ידיו. וכבר כתבתי לעיל בזה.
ומלשון התוס' ז"ל משמע קצת דר' יהודה אוסר אפילו ברוטב שכבר יצא, משום דסבר דאסר עליו בשר הוא וטעמו. ועל כרחך צריך לומר דלא הוי גרסי ר' יוסי בסיפא, מדמתיר באשישים ובמקפה של גריסין לקמן, ודו"ק. וגם צ"ע קצת אמאי לא פליג ר' יהודה לעיל גבי דגים שאני טועם דמותר בטרית ובציר, ואמאי נקט פלוגתא דר"י דוקא ברוטב ובקיפה.
ר"ן בד"ה וקשיא להו לרבוותא כו'. ע"ש שהאריך ליישב דברי הרי"ף ז"ל בחולין בפת שאפאה עם הצלי, שכתב דלא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין, אף על גב דהוי מין בשאינו מינו. ותוכן דבריו ז"ל, דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל לרבנן הוא משום דרבנן אזלי בתר חלוקת האיסור, והוא העיקר. ומשום הכי כל ששוין באיסור כמו עולין הוי מין במינו, אף על גב דבעצם הן חלוקין. ואם חלוקין באיסור אפילו אם שוין בעצם הוי מין בשאינו מינו ובטיל. דחילוק האיסור חשיב יותר לרבנן, וכל שחלוקים באיסור לא אזלינן בתר שיווי העצם. והיינו דוקא היכא דחלוקים לעולם באיסור. אבל כל שיש לו היתר לאחר זמן אין חילוק האיסור מבטל השתוות העצם. ומשום הכי מין במינו לא בטיל בדבר שיש לו מתירין. והיכא דיש לו היתר עכשיו אפילו מין בשאינו מינו לא בטיל, כיון דשוין יותר בהיתר, והיינו פת שאפאה עם הצלי.
ויש לדקדק בדבריו ז"ל אם כן דלרבנן נמי חשיב קצת השתוות העצם, אלא דחשיב להו השתוות האיסור יותר, וכן איפכא בהתחלקות. אם כן הדק"ל מנ"ל לרבנן דעולין אין מבטלין זא"ז אפילו בשאינו מינו. דלמא דוקא במין במינו כמו דם הפר והשעיר, וכדפריך הש"ס שם במנחות (כ"ב). אלא על כרחך צריך לומר דלרבנן השתוות העצם לא מעלה ולא מוריד. וגם הא דעולין אין מבטלין זא"ז לאו משום שינוי הוא, אלא גזירת הכתוב הוא. תדע דהא אפילו קומץ ושיריים אין מבטלין זא"ז אף על גב דחלוקים באיסור. וכן מוכח מהא דפליגי אמוראי בזבחים פרק התערובות (ע"ט ע"א) אי איסורין מבטלין זא"ז. ור"א דסבירא ליה דאין איסורין מבטלין זא"ז יליף מהא דאית ליה להלל דמצות אין מבטלות זא"ז. אלמא דבעולין לחוד הוא דגלי רחמנא דאין מבטלין זה את זה, מדאיצטריך קרא למצות דאין מבטלין זא"ז, ולא ילפינן לה מסברא משום דהוי מין במינו. אלא ודאי בכל חדא גזרת הכתוב הוא ולא שייך למילף חדא מחברתה. ולפי זה לו יהי כדברי הר"ן ז"ל דהיתר בהיתר לא שייך ביה ביטול. מכל מקום לא שייכא לפלוגתא דר"י ורבנן בעולין. אלא בפלוגתא דאמוראי באיסורין אי מבטלין זא"ז. ואי איסור באיסור לא בטיל היתר בהיתר נמי לא בטיל.
אבל באמת נראה דבהיתר בהיתר לא שייכא הך סברא כלל. דדוקא באיסורין או מצות הוא דלא מבטלי אהדדי, אלא דכל אחד מחזק את חבירו ונשאר האיסור במקומו. אבל היתר בהיתר אם ההיתר מחזיק את חבירו כל שכן דמתבטל הוא והרי הוא היתר, ולא יחול עליו שום איסור.
על כל פנים זה נראה ברור דסברת הר"ן ז"ל לא שייכא אלא למאן דסבירא ליה במצות ואיסורין דאין מבטלין זא"ז. אבל למ"ד דאיסורין ומצות מבטלין זא"ז על כרחך צריך לומר טעמיה דדבר שיש לו מתירין עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר.
ועפ"ז יש ליישב קצת בדרך פלפול קושית הפני יהושע בביצה על הר"ן ז"ל מהא דאמר רב אשי התם בריש ביצה (ד' ע"א) דכל שיש לו מתירין ספיקו אסור. ובספק לא שייך סברת הר"ן ז"ל, ועל כרחך צריך לומר דמשום עד שאתה אוכלו כו' הוא דמחמרינן. ולפי הנ"ל יש לומר דרב אשי התם אליבא דר' יוחנן הוא דמשני התם הכי, דסבירא ליה את שדרכו למנות שנינו, ור' יוחנן משמע בפסחים דסבירא ליה דמצות מבטלות זא"ז, דקאמר התם (פסחים קט"ו ע"א) חלוקין חבריו על הלל, וכיון דמצות מבטלות זא"ז הוא הדין דאיסורין מבטלין זא"ז. ואליביה ליכא למימר כסברת הר"ן ז"ל. אלא משום דעד שאתה אוכלו כו', ואם כן הוא הדין בספיקא דיש להחמיר. ואפשר עוד לומר בזה דרב אשי ביבמות (פ"ב ע"א) דאמר דחטאת הוי דבר שיש לו מתירין, משום דלכהן שרי, הוא משום דסבירא ליה בדבר שיש לו מתירין כטעמיה דהר"ן ז"ל. ולפי זה כיון דאיכא עליה שם היתר לכהן לא בטיל. והש"ס דקאמר בדותא היא הוא משום דקיי"ל כטעמא דעד שאתה אוכלו כו', וכיון דלישראל אסור מאי אהני לן דלכהן שרי. והרבה יש לפלפל בזה, אך אין רצוני לצאת הרבה חוץ לדרך הפשט.
עוד יש לדקדק על הר"ן ז"ל לפמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי (יבמות פ"א ע"ב ד"ה רבי יהודה) דלר"י מין במינו לא בטיל דוקא בדבר לח, כמו דם הפר והשעיר, אבל בדבר יבש בטל. ואם כן הוא הדין לרבנן בעולין וכדומה בהשתוות ההיתר ואיסור, ואם כן ביבש לישתרי אפילו דבר שיש לו מתירין, וזה ודאי אינו. ועוד לשיטתו ליכא לחומר דבר שיש לו מתירין אלא לרבנן, אבל לר' יהודה ליכא חומרא בדבר שיש לו מתירין כ"א מטעם מין במינו, ואם כן הא דתנן בביצה (ל"ז ע"א) ר"י פוטר במים מפני שאין בו ממש, בלאו הכי ליבטל דהא מין בשאינו מינו הוא, וחומרא דדבר שיש לו מתירין לא שייכא אליבא דר' יהודה, ואפילו למ"ש ז"ל (שם ל"ט ע"א תוד"ה משום) דמים ומלח הוי כמין במינו, ודאי דאין זה אלא לחומרא דדבר שיש לו מתירין, אבל לא לדין מין במינו דר"י.
ובעיקר הדבר מה שהחמירו חכמים במין במינו יותר ממין בשאינו מינו נראה משום דכל בשאינו מינו ואין בו בנותן טעם הרי הוא כמאן דליתיה, כיון שאינו נרגש כלל, ולא החמירו בה חכמים, לא בדבר שיש לו מתירין, ולא בתרומה לענין אחד ומאה. ודוקא במינו הוא שהחמירו כיון שנרגש הטעם, כיון שנתערב במינו. וכן לענין איסור יין נסך במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות מאכא"ס (הלכה י"ב) שכתב יראה לי דדבר שיש לו מתירין אינו אסור אלא במינו. שלא יהא חמור מטבל דאפשר לתקנו ע"ש. ונראה מדבריו ז"ל דטבל לאו בכלל דבר שיש לו מתירין. דדבר שיש לו מתירין לא מיקרי אלא דבר שניתר מאליו על ידי הזמן, כמו חמץ וחדש ומוקצה. אבל טבל אינו ניתר אלא על ידי תיקון, ואין זה מסוג דברים שיש לו מתירין, אלא דעדיף מיניה כיון דאפשר לתקנו מיד. ולפי זה י"ל דנדרים לא חשיבי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך שאלה, וכ"ש למאן דסבירא ליה דאין פותחין בחרטה אלא בפתח, ושמא לא ימצא פתח לנדרו. וכן כתב הר"מ ז"ל שם (עיין ה' שבועות פ"ו ה"ה). ודברי הק"ע הכא (בשירי קרבן כ"א ע"א) מה שהשיג על הכסף משנה ז"ל אינם מובנים לי כלל ע"ש. אלא דבזה יפה השיג דבפ"ה מהלכות נדרים (הט"ו) כתב בהדיא דנדרים נמי מפני שיכול לשאול עליו נעשה כדבר שיש לו מתירין. וזה שהשיג הראב"ד ז"ל (ה' מאכא"ס שם) זו משנה שלימה היא הא דתנן הכא בנותן טעם, ועל כרחך מיירי באינו מינו. ועל כל זה אין כאן השגה כל כך, דנדרים גריעי מדבר שיש לו מתירין דעלמא דניתרין ממילא אחר זמן. וי"ל דבדבר שיש לו מתירין אפילו באינו מינו מחמרינן, להכי כתב יראה לי כו'.
ולפי גירסת הר"ן ז"ל בדברי הירושלמי (פ"ו ה"ד) מסתברא מעבדינא כדבר שיש לו מתירין, דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, משמע דדוקא על ידי היתר חכם הוא דמיקרי דבר שיש לו מתירין, משום שעושהו היתר מעיקרו. אבל על ידי הפרת הבעל לא מיקרי דבר שיש לו מתירין, כיון דאינו עוקר מעיקרו. אלא דאם כן הקדש ומעשר שני אמאי הוי בכלל דבר שיש לו מתירין משום דאית להו פדיון, הא אין ההיתר מתחיל אלא אחר פדיה. וצריך לומר דדוקא גבי נדרים דצריכי שאלה לחכם הוא דלא הוי כדבר שיש לו מתירין אלא משום דעוקר מעיקרו ונעשה היתר למפרע. אבל הקדש ומעשר שני דהוא בעצמו יכול לפדותו שפיר מיקרי דבר שיש לו מתירין אפילו אם ההיתר מכאן ולהבא. ואם כן הוא הדין דעל ידי הפרת הבעל מיקרי דבר שיש לו מתירין. וי"ל כיון דלאו בדידה תליא מילתא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין.
אבל הרא"ש ז"ל גרס הא תני שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הוא בלשון קושיא. כיון דעוקרו מעיקרו לאו דבר שיש לו מתירין הוא, ומשני דמכאן ולהבא הוא עוקרו, דמכל מקום מתחלה היה אסור. ועיין ביו"ד סימן ק"ב (עיין שם פתחי תשובה אות ד') מה שהביאו בשם הצ"צ בביצה ספק טריפה. ותו איתא התם בירושלמי, דו מתניתא עביד כדבר שיש לו מתירין, דתנן בהקדש ומעשר שני דגידולי גידולין אסור משום דהוי כדבר שיש לו מתירין, ומהקדש פשיט לה, וכמו שפירש הק"ע. ולדידי קשה, הא הקדש לאו מטעם דאי בעי מיתשיל עליה הוא דהוי כדבר שיש לו מתירין, אלא משום דיש לו פדיון, וכדאיתא לקמן פרק הנודר מן הירק (נ"ט ע"א) כיון דליכא מצוה לאיתשולי עליה, והיכי פשיט מינה לנדרים. ועפ"ז לא הבנתי ספיקו של הפרמ"ג ביו"ד (סימן ק"ב משבצות סק"ז) בנשבע שלא לאכול נבילה דחל לענין איסור לקוברו בין רשעים גמורים אי חשיב דבר שיש לו מתירין לאיסור אחד. ולפי הנ"ל ודאי לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דליכא מצוה לאיתשולי עליה.
ואחר כל הנ"ל כיון דבירושלמי מספקא ליה אי נדרים חשיבי יש לו מתירין. אם כן אין כאן קושיא כל כך על הרי"ף ז"ל ממתניתין, די"ל דסבירא ליה דלא הוי דבר שיש לו מתירין. אלא דלקמן בפרק הנודר מן הירק (נ"ט ע"א) מסקינן בש"ס דילן דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין. ויתבאר עוד בזה בשמעתין דבצל לקמן בס"ד.
ויש לי לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דאי בעי מיתשיל עליה, והיכי מצי לשאול עליה, כיון דכבר נתבטל והוי כמי שאינו בעולם תו לא שייך ביה שאלה. ומידי דהוי אם נשבע על ככר ואכלו דאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ז ע"ב) דאינו יכול לשאול עליו. וי"ל דמכל מקום איסורא כמאן דאיתיה, כי הא דאמרינן דחוזר וניעור בתוספת איסור וכדאיתא בבכורות (כ"ב ע"א). וכיון דכמאן דאיתיה הוא שפיר יכול לשאול עליו. ועוד י"ל דמסתמא הבשר עצמו בעין הוא, אלא שטעמו נתערב. וכיון דיכול לשאול על בשר עצמו ממילא דהותר גם הטעם שנתן בתבשיל.
וביו"ד סימן שכ"ג כתב רמ"א ז"ל לענין חלה שנתערבה בפחות ממאה ואחד דישאל עליה ויפריש חלה אחרת. ומשמע התם דאפילו נאכלה יכול לשאול עליה ולעקור האיסור למפרע. וכן כתב הט"ז ז"ל שם (סק"ב) דהאוכל תרומה טמאה ושוחט קדשים בחוץ יכול לשאול עליה ולעקור האיסור. וכן כתב הרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין (ב"ב ק"כ ע"ב ד"ה שיש שאלה) כמו שהביא הט"ז ז"ל התם. וקשיא לי מה שכתב מככר זה עלי ואכלה דלרבא אינו יכול לשאול עליו. ואפילו לאמימר (שם) דאמר בשבועות דכל זמן שלא לקה יכול לשאול עליו גם כן נראה דהיינו דוקא היכא דאיכא מלקות, אבל בזמן הזה דליכא מלקות אין בו שאלה גם כן. ועי' בכרתי ופלתי בהלכות תערובות שהאריך בזה, וכתב שם דשער נזיר גם כן יכול לשאול עליו. ולדידי צ"ע, דאפילו אמימר לא אמר אלא קודם מלקות. ואליביה גם כן צריך לשנויי בהא דמי שקיבל עליו שני נזירות דיכול לשאול על הראשונה אפילו אחר גילוח. היינו משום דמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה, והרי אינה. אבל חדא נזירות ודאי ליתא בשאלה אחר גילוח. ודברים אלו צ"ע רב.
וראיתי בכרתי ופלתי ז"ל שם (עיין בפלתי סימן ק"י סק"ג) שהקשה הא דחשיב פטר חמור בדברים החשובים לאסור בכל שהוא. ותיפוק ליה דהוי דבר שיש לו מתירין על ידי פדיה. ולפי מש"כ לעיל דלר' יהודה ליתא לחומרא דדבר שיש לו מתירין וכסברת הר"ן ז"ל. אם כן י"ל דפטר חמור דאסור בהנאה מני ר' יהודה היא (בכורות ט' ע"ב). ולדידיה ליתא לחומרא דדבר שיש לו מתירין. וכבר כתבתי לעיל דדברי הר"ן ז"ל צ"ע אצלי.
ובאותו ענין יש לדקדק גם במה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פט"ו ה"ו) דטבל לא בטיל משום דיכול לתקנו, וכר"ש לקמן (נ"ח ע"א) דחשיב לטבל בכלל דברים שיש להם מתירין. ובאיזה אופן יכול לתקנו, אי להפריש עליו מן החיוב זה א"א, כיון דכבר נתבטל, ומהתורה פטור הוא. וגמרא ערוכה היא במנחות פרק הקומץ רבה (ל"א ע"א) אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט, ואיכא התם תרי לישני. לחד לישנא אמר ליה לך קח מן השוק ועשר עליו, דתרווייהו דרבנן, דרוב ע"ה מעשרין הן, ולא אמר לו ליקח מן העובד כוכבים, משום דסבירא ליה אין קנין לעובד כוכבים כו'. ולאידך לישנא אמר לו איפכא, לך קח מן העובד כוכבים ולא מן השוק, משום דלא סבירא ליה רוב עמי הארץ מעשרין הן. אלמא דמודאי טבל אין יכול לעשר עליו, אלא מדמאי, או משל עובד כוכבים, ואם כן אמאי חשיב דבר שיש לו מתירין, כיון שהוא צריך לטרוח ולקנות טבל לעשר עליו. והרא"ש ז"ל פירש לקמן דיכול לתקן מעציץ שאינו נקוב. והתוס' ז"ל במנחות (שם ד"ה קסבר) לא כתבו כן מדלא אמר ר"ט הך תקנתא.
ודרך אגב יש לדקדק בהך שמעתא דמנחות, דלהאי לישנא דאמר ליה לך קח מן העובד כוכבים מאי פריך ולימא ליה לך קח מן השוק, דלמא מיירי שנתערב לו טבל טבול לתרומה גם כן, ומן השוק היינו דמאי פטור מן התרומה. וי"ל דלתרומה בלאו הכי איכא תקנתא אפילו מטבל גמור, כיון דאין לו שיעור, וחטה אחת פוטרת את הכרי מהתורה. על כל פנים לפי הנ"ל הא דטבל חשוב דבר שיש לו מתירין תליא בפלוגתא דתנאי, דלמ"ד אין קנין כו' ואין רוב עמי הארץ מעשרין ליכא תקנתא, ומסתמא דברייתא דחשיב טבל בדברים שיש לו מתירין משמע דליכא מאן דפליג בהא. הן אמת דלדברי הרמב"ם ז"ל (ה' תרומות פ"א ה"ו) דהא דאמרינן אין קנין היינו דוקא היכא דחזר הישראל ולקחה ממנו, אבל ביד עובד כוכבים לכ"ע פטור. אם כן לכ"ע איכא תקנתא ליקח מן העובד כוכבים. אלא דלא משמע כן במנחות שם.
ועוד דאפילו איכא תקנתא היינו אחר שחייבו חכמים ואמרו דטבל לא בטיל ברוב, אבל קודם תקנה לא היה אפשר לתקנו. ואם כן לא לחייבו חכמים ולא תיהוי דבר שיש לו מתירין. ועוד הא בפ"ג דחלה (מ"י) תנן הא דטבל אוסר בכ"ש גבי חלה. ובחלה ליכא כל הני תקנתא, דע"ה לא חשידי אחלה, ועיסת עובד כוכבים פטורה לגמרי כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל (ס"ז ע"א) והטבול לתרומה גם כן ליכא תקנתא דדמאי, דלא שייכא ביה תרומה, וכן בטבול למעשר עני, דמדמאי אין צריך להפריש. על כרחך היה נראה דעיקר הטעם בטבל היא משום דכהיתרו כך איסורו. וכדאיתא בסוף עבודת כוכבים (ע"ג ע"ב) והיינו דקאמר הש"ס מ"ט. ולא מייתי ברייתא דלקמן דחשיב ליה בדברים שיש להם מתירין, משום דאין זה מספיק בחלה ותרומה, ועיקר החומרא משום דכהיתרו כך איסורו. וכיון שהחמירו לאסור בכ"ש בטבול לתרומה החמירו גם כן בכל הטבלים. והא דחשיב לה בברייתא בכלל דברים שיש לו מתירין הוא אגב גררא. ועיין בזה בדברי הר"ש ז"ל פ"ג דחלה (מ"ט) גבי הא דזיתי מסיק שנתערבו כו'. ובמשנה למלך ז"ל פ"ה מהלכות תרומות (הי"ז) שהאריך קצת בזה, ועיין תוס' ע"א שם. ודברי הרמב"ם ז"ל סתומים המה, ולא ביאר אופן התיקון דאין לתקן תערובות טבל אלא בטבל דרבנן. וכן בש"ע מסתם לה סתומי, וצ"ע.
דף נב:
גמ' ורמינהו מן העדשים אסור באשישים, ור' יוסי מתיר. והוי מצי למירמי נמי מרישא דמתניתין לקמן (נ"ג מן הגריסין אסור במקפה של גריסין, ור' יוסי מתיר. וי"ל דממקפה ליכא לאקשויי לר' יוסי, משום דמקפה הוי גריסין מעורבים בתבשיל, אבל אשישים הם פסולת של עדשים לפירוש הרא"ש ז"ל, דהוי דומיא דקום, שהוא פסולת החלב. ועיין לקמן במתניתין דסוף פרקין שכתב הרא"ש ז"ל ור"י מתיר משום דסבר לא מיקרי גריסין, אלא מקפה של גריסין ולא גריסין. דאין זה מובן דאי קרו לה מקפה של גריסין לר"י נמי ליתסר, כמו הכא בקומא דחלבא דאסר ר"י משום דנקרא על שם אביו. ולפי הנ"ל בקומא דחלבא שאין בו תערובות אחר מהני מה שנקרא ע"ש אביו. אבל במקפה דהגריסין מעורבין בתבשיל אף על גב דנקראת מקפה של גריסין אינה בכלל גריסין. אבל הר"ן ז"ל פירש לקמן דלר"י קרו לה מקפה לחוד. ובירושלמי בסוף פרקין (פ"ו ה"ט) אמר נמי על הא דר"י מתיר במקפה משום דשם אבו קרוי עליו, דמיקרי מקפה של גריסין, וכבר עמד שם הקרבן העדה ע"ז (בשירי קרבן כ"ג , דבקום אוסר משום דשם אביו קרוי עליו והכא מתיר בשביל זה. ויותר היה נראה דגרסינן מ"ט דר"י, דאין שם אביו קרוי עליו, אלא מקפה לחוד הוא דמיקרי. והיינו נמי דמתיר שם בקונדיטון משום דלא נקרא ע"ש היין, אלא קונדיטון לחוד, ודו"ק. ועיין ב"י (יו"ד) סי' רט"ז.
בעי רמב"ח אלו דוקא או שאיני טועם דוקא כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דרמב"ח גם כן הוי פשיטא ליה מתניתין בבשר זה עלי דאסור בטעמו. אלא דסלקא דעתך דוקא בטעמו וברוטבו הוא דאסור. אבל לא ביוצא מן הזיתים וענבים, משום דהיין והשמן דבר אחר הוא, ומיפקד פקיד בתוכם. ולפי זה היה נראה דלא מיבעי ליה לרמב"ח אלא בזיתים וענבים, דהמשקין בהם מיפקד פקידי. אבל בשאר פירות דלא מיפקד פקידי מסתבר דלא גרע מטעם היוצא על ידי בישול, ואסור גם ביוצא מהן. אלא דאם כן היכי פשיט רבא מהא דקונם פירות אלו כו'. הא ביוצא מהן מותר. הא בסתם פירות לכ"ע אסור ביוצא מהן. וצריך לומר דלהאי (דוקא) [דיוקא] על כרחך מיירי בזיתים וענבים.
ולפי גרסת הר"ן ז"ל במתניתין לעיל (נ"א ע"א) קונם יין שאני טועם אסור בתבשיל שיש בו טעם יין, דכיון דאמר שאני טועם אסור גם בטעמו. אם כן צריך לחלק על כרחך גם לענין שאני טועם כמו שחילק הרא"ש ז"ל לענין אלו. דדוקא בטעם הוא דאסור, אבל לא ביוצא מזיתים וענבים, דדבר אחר הם. הא ביוצא משאר פירות אסור ביוצא מהם גם בשאני טועם. אם כן כי דייק מסיפא לענין שאני טועם הא ביוצא מהן אסור אמאי לא משני אין הכי נמי ומיירי בשאר פירות. אבל גי' הר"ן ז"ל צ"ע, דהא למסקנא דפשיט מהא דבשר זה עלי לא סבירא ליה להש"ס לחלק בין טעמו ליוצא ממנו. ואם כן ליפשוט נמי לשאני טועם דאסור ביוצא מהן, כמו בטעמו. ודוחק לחלק בין טעמו וממשו, כמו יין שנפל לתבשיל. ובין טעמו ולא ממשו. או ביוצא מהן. וגם מאי דמשמע מלשון הר"ן ז"ל דשאני טועם עדיף משאני אוכל. לא משמע כן בגמרא. אלא שאני אוכל דמי לשאני טועם, ובתרווייהו מיבעי ליה לרמב"ח (באסור) [באיסור] יוצא מהן. ולפי הנוסחא שלפנינו היה אפשר לומר דלא מיבעי ליה אלא בשאני טועם. אלא דלא משמע הכי מהא דבעי למידק מסיפא שאיני אוכל שאיני טועם, הא ביוצא מהן אסור, משמע דבשאני אוכל גם כן מיבעי ליה. והרא"ש ז"ל גריס בהדיא במסקנא כי מיבעי ליה בשאיני אוכל שאיני טועם.
ועיין רשב"א ז"ל (ד"ה בעי רמי בר חמא) שרצה לפרש דרמב"ח לא מיבעי ליה אלא אי אלו לחוד מהני או שאיני טועם דוקא, היינו דבעינן תרווייהו. אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני. ולא הבנתי דאם כן היכי פשיט מדג דגים דמותר בציר. ודאי דמותר כיון דלא אמר אלא שאני טועם לחוד.
ולענין הלכה כתב הרשב"א ז"ל דבאלו אסור ביוצא מהן ולוקה. ובשאיני טועם ספיקא הוי בין ביוצא מהן בין בנתינת טעמו, דתרווייהו דמיין להדדי. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ו סימן ד'). אלא דלפי מה שכתב (הר"א) [הרא"ש] ז"ל בהא דפשיט מסיפא שאני אוכל שאני טועם הא ביוצא מהן אסור, דאע"ג דשאני טועם קאי ארישא דאמר קונם פירות אלו עלי, אפילו הכי פשיט שפיר, דאי שאני טועם לחוד לא מהני אפילו כי אמר נמי אלו לא מהני. אם כן תיקשי מהא דתנן (לעיל נ"ב ע"ב) יין זה שאני טועם אם נפל לתוך התבשיל ויש בו טעם יין אסור. אלמא דבנתינת טעם אסור גם בשאני טועם. וי"ל דבעיא דרמב"ח קאי גם עליה דהאי מתניתין אי אלו דוקא או שאני טועם דוקא, כמו בזיתים וענבים אלו שאני טועם. ואכתי דברי הרא"ש ז"ל נפלאו ממנו, היכי מצינן למימר דאי שאני טועם לחוד לא מהני לאיסור יוצא הכי נמי לא מהני אפילו אם אמר אלו גם כן. אם כן אמאי אסר במתניתין ביוצא מהן כיון דאמר תרווייהו. וצריך לומר דמפרש דאו או קאמר. וקמ"ל דאי אמר שאני טועם לא מיתסר אלא דוקא אי אמר אלו לחוד.
והרמב"ם ז"ל בפ"ה (מהלכות נדרים הלכה י"ג) כתב בקונם פירות אלו אסור בחלופיהן ובגידוליהן. וכל שכן ביוצא. ובשאני אוכל ושאני טועם כתב (שם הי"ד) דיוצא מהם ספק הוא, לפיכך אם שתה מהם אינו לוקה, משמע דבפירות אלו לוקה אמשקין היוצא מהן. ובנתינת טעם לא כתב דספק הוא בשאני טועם. וכתב הלחם משנה (שם הי"א) בדעת הרמב"ם ז"ל דלענין נתינת טעם לא מיבעי ליה, ופשיטא דאינו אסור בשאני טועם, ע"ש בדבריו ז"ל. ולדידי צ"ע. דאם כן מאי מיבעי ליה לרמב"ח ביוצא מהן, וכי היכי דברישא אלו דוקא בקונם יין זה שאני טועם, ה"ה דבקונם זיתים וענבים אלו דוקא, ומאי קאמר נמי אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי. ולדברי הלחם משנה תיקשי ליה ארישא בפשיטות שאני טועם למה לי, אלא ודאי נראה דבתרווייהו מיבעי ליה.
עוד דנתינת טעם חמיר מיוצא מהן לענין שאר איסורים, דעל נתינת טעם לוקין עליהם בכל האיסורים. וביוצא מהן ליכא אלא איסורא בעלמא ביוצא משאר פירות לבד זיתים וענבים. וכיון דספק הוא אי אסור ביוצא מהן כל שכן דאסור בנתינת טעם.
ובמאי דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דבזיתים וענבים אלו אסור ביוצא מהן ולוקה. וכן הוא משמעות הרמב"ם ז"ל. ואפילו בשאר פירות, וכמו שכתבתי לעיל. יש לי בזה מקום עיון, דהא חומר דאסור ביוצא מהן היכא דאמר אלו הוא משום דעשאן הקדש, והוי כאיסור גמור. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (שם הי"א) דהוי כמו שקצים ורמשים. ואם כן לא עדיף משאר איסורין דאין לוקה ביוצא מהן, כמו ציר טריפה דלא ילפינן לה אלא מהטמאין לאסור צירן ורוטבן (חולין קי"ב ע"ב). וכן במשקין היוצאין משאר פירות אין לוקין אלא על היוצא מזיתים וענבים (עיין שם ק"כ ע"ב). ומהיכי תיתי נימא דלוקה הכא. וכן מבואר הדבר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מאכלות אסורות (הלכה כ"ב) הטבל והחדש והקדש וכלאים משקין היוצא מהן כמותן. ואין לוקין עליהם אלא על יין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם. הרי מפורש דבהקדש נמי אין לוקין על המשקין היוצאין מהן, ולא עדיף קונם מהקדש גמור.
והנה דין משקין היוצאין מן האיסורין הוא ענין עמוק. ויש לי בזה התווכחות עם הפני יהושע ז"ל בקונטרס חדש שלו. על כן צריך אני להאריך קצת בזה. ומקורן של דברים הוא בחולין פרק העור והרוטב דף ק"כ (ע"א) דיליף התם מקראי בחלב וחמץ ונבילה ושרצים דאפילו המחה אותן ושתה מהן דחייב אף על גב דכתיב בהו אכילה. ופריך התם אלא הא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים משקין היוצא מהן כמותן מנ"ל. וכי תימא ליגמר מהנך, כי היכי דהתם חייב אפילו המחהו אף על גב דכתיב בהו אכילה. הכי נמי באלו דמשקין היוצא מהן הוי כהמחהו. תינח היכא דאיסור הבא מאליו. אבל הקדש לפרש"י (שם ד"ה שכן) או כלאים לפירוש התוס' (שם ד"ה היכא) דלאו איסור הבא מאליו הוא מנ"ל. ומה שפי' התוס' דכלאים לאו איסור הבא מאליו הוא ודאי צ"ע, דמה שנאסר על ידי מעשה הזריעה בשביל זה לא מיקרי איסור על ידי אדם. כיון דעיקר איסורו מאליו הוא, דאטו בשר בחלב לא הוי איסור הבא מאליו. ועיין שבועות דף כ"ד ע"ב ובכריתות דף י"ד (ע"א) דמשמע דפיגול גם כן מיקרי איסור הבא מאליו ולא מיקרי לאו איסור הבא מאליו אלא הקדש, דהוא עצמו אסרו עליו.
אלא דהתוס' ז"ל הקשו אהקדש מאי פריך מנא לן הא לא כתיב ביה אכילה. ונהי דאכלאים נמי תיקשי הא לא כתיבא ביה אכילה. כבר כתבו התוס' ז"ל דמסברא אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא כשהוא בעין. אבל בהקדש לא מסתבר להו למימר הכי, משום דבכל גווני שהוא הרי הוא הקדש ואסור בהנאה, אף על גב דכלאים נמי אסור בהנאה. מכל מקום יש לומר דגם איסור הנאה לית ביה אלא כשהאיסור בעין. אבל בהקדש ליכא למימר הכי, דאיך שהוא הרי הקדישו לשמים. ומה שכתבו התוס' לעיל (חולין שם ע"א ד"ה אלא) גבי חמץ אף על גב דאסור בהנאה לית ביה כרת, היינו למאי דפריך מלשון אכילה. אבל לפמש"כ כאן דמסברא לא נאסר אלא כשהוא בעין לא תיקשי גם מהנאה.
ואפילו לפמש"כ בשם הרשב"ם ז"ל (שם ע"ב ד"ה היכא) דהכא פריך אמשקין היוצאין מהם שאין גוף הפרי, דלענין זה אפילו לא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי. מכל מקום לענין הקדש מסתבר להו דבכל גווני אסור. אלא דלדברי הרשב"ם צ"ע מנ"ל דבכל הני דלעיל איתרבו משקין היוצאין מהם כמותן. דלמא לא איתרבו אלא גוף האיסור כשהוא נימוח. ועל כרחך צריך לומר דגם זה חשוב כמו נימוח גוף האיסור. והמהרש"א ז"ל כתב דמנפש איתרבו גם כל היוצא מהן, כי היכי דמרבינן מהטמאים דשרצים צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ואין זה מספיק, דבאמת מנ"ל הא, דלמא לא איתרבו אלא מיחוי גוף האיסור, אבל לא משקה וציר היוצא מהן. אלא דהתוס' ז"ל שם בחולין דף קי"ב (ע"ב ד"ה ורוטבן) כתבו כד' המהרש"א ז"ל דציר וקיפה ורוטב שקולים הם ויבואו שניהם, וחד מחבריה לא אתי. דקיפה ורוטב הוא כמו גוף האיסור. אלא דאיצטריך לרבויי משום דכתיב אכילה, וציר יש לו קולא דלאו גוף האיסור הוא. ואפילו הכי לא הוי שמעינן מינה קיפה ורוטב, משום דמצינן לאוקמי דמיירי כגון שהקפהו דהוי דרך אכילה. ויתבאר יותר בזה לקמן.
והקשו עוד על פרש"י ז"ל דלהקדש מצי למילף חטא חטא מתרומה, וליישב דברי רש"י ז"ל יתבאר לקמן. ומסיק הש"ס דכל איסורין אלו ילפינן במה הצד מתרומה וחד מהנך, או מבכורים וחד מהנך. דגבי בכורים איתרבו מתביא דמשקין היוצאין מהן כמותן. ופריך אלא הא דתנן פלוגתא דר"א ור"י בדבש תמרים ויין תפוחים, דלר"א משלם קרן וחומש ולר"י פטור. במאי פליגי, בדון מינה ומינה או אוקי באתרא. ר"א סבירא ליה דון מינה ומינה, וילפינן מבכורים דבכל הפירות משקין היוצאין כמותן, דריבויא סתמא כתיב. ומסברא אין לחלק. ור"י סבירא ליה אוקי באתרא, דגבי תרומה תירוש ויצהר כתיב. אבל משאר פירות משקין היוצאין אינן כמותן.
ויש לדקדק אם כן למה ליה לר"י לדון כלל תרומה מבכורים, כיון דכתיב תירוש ויצהר גבי תרומה. אלמא דמשקה דתירוש ויצהר כמותן. וצריך לומר דודאי לענין איסורא ילפינן מבכורים לכל הפירות. אלא דלענין קרן וחומש הוא דמוקמינן באתרא, דאינו משלם אלא בתירוש ויצהר. ופריך עוד מהא דתנן אין סופגין את הארבעים בערלה אלא על היוצא מן הזיתים וענבים. ומסיק דר"י הוא דיליף מתרומה, והדר ילפינן ערלה מבכורים דאין לוקין אלא על היוצא מן הזיתים וענבים. ולפי מסקנא זו הא דילפינן לעיל טבל וחדש והקדש ושביעית וכלאים במה הצד מתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן היינו גם כן למלקות דוקא בזיתים וענבים. אבל לאיסור ילפינן בכל הפירות. ולפי זה נראה דליכא מעילה במשקה היוצא מפירות הקדש לבד מזיתים וענבים, כי היכי דגבי תרומה אינו משלם קרן וחומש.
ויש ליישב בזה קושית התוס' ז"ל (חולין ד"ה היכא) בהקדש נילף חטא חטא מתרומה, דכיון דלית בה מעילה לא ילפינן לה בגז"ש דחטא חטא. אלא דאם כן דליכא מלקות אלא ביוצא מן הזיתים וענבים בכל האיסורין, אבל בשאר פירות אין בהם אלא איסור בעלמא. אם כן הדק"ל מנ"ל בכל הנך דלעיל דמשקין היוצאין כמותן כמו ציר שרצים. דאין לומר דשקולים הם, וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ז"א, דהא במיחוי גוף האיסור איתרבו לגמרי בין לאיסור בין לכרת, ואילו ציר ומשקה היוצא אין בהן מלקות. אלמא דקיל מגוף האיסור שנמחה. ומנ"ל לרבויי תרווייהו. ועוד בבכורים נמי מנ"ל דבשאר פירות איכא איסורא, דהא מתביא לא מרבינן אלא הביא ענבים ודרכן, אבל לא שאר פירות.
והיה נראה לומר דלמסקנא באמת ליכא אפילו איסור בעלמא מהתורה במשקה שאר פירות. ומה שהקשיתי לעיל אם כן למה ליה לר"י לדון מינה, הא תירוש ויצהר כתיב בהדיא. ז"א, דאיצטריך לדון מינה היכא דקרא שם תרומה על הענבים ואחר כך יצאו מהן המשקין דאסורין, וכדמשמע לישנא דהש"ס מה משקה דקדשי בתרומה כו'. ולפי זה משקין היוצאין כוליה חדא היא עם מיחוי גוף האיסור. אלא דבמשקה שאר פירות פליגי ר"א ור"י. לר"א משקה כל הפירות הוא כגוף האיסור שנימוח. ור"י סבירא ליה דמשקה שאר פירות אינו כגוף האיסור. ואתי שפיר לפי זה הא דילפינן לעיל מחד מהנך ומתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן, משום דהיינו הך, דמשקה היוצא היינו איסור שנימוח.
אלא דאם כן קשיא טובא הא דילפינן בחדש משקה היוצא מהן כמותו היכי משכחת לה, הא לא שייך משקה היוצא אלא בזיתים וענבים, ומשקה היוצא מדגן הוא כמשקה שאר פירות, כמו שכתבו התוס' ז"ל (עיין שם ד"ה דון מינה). ועוד הא ציר שרצים וטמאה ודאי אסור מהתורה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בחולין דף צ"ט (ע"ב ד"ה שאני). וכדמוכח להדיא בבכורות (ו' ע"ב). אלמא דאיתרבי גם משקה היוצא. ולר"י הא לא הוי משקה היוצא כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד. וי"ל דעל כרחך לא ממעט ר' יהושע אלא משקה שאר פירות, וכדאמרינן בפסחים (כ"ד ע"ב). אי משום דהוי שלא כדרך אכילתן, דאין דרך לעשות מהן משקה, או משום דזיעה בעלמא הוא. אבל ציר היוצא מבשר שרצים וטמאה גם ר"י מודה דהוי כמותן, משום דשומן גמור הוא, והוי דרך אכילתן, וגם לאו זיעה בעלמא הוא, חוץ מציר דגים דאמרינן התם דהוי זיעה בעלמא. והא דחשיב חדש בכלל האיסורין שמשקה היוצא מהן כמותן. הוא אגב גררא דאינך. ועיקר ילפותא הוא ללחם חדש שנימוח. דגבי חדש גם כן כתיב אכילה.
העולה לפי הנ"ל דציר שרצים ודאי אסור מהתורה ולוקה, דהרי הוא כגוף האיסור. אבל משקה היוצא מפירות איסור אין אסור ולוקה אלא על היוצא מזיתים וענבים. אבל משאר פירות ליכא אפילו איסור דאורייתא, כיון דלית לן קרא לרבויי, דקראי איצטריך למיחוי גוף האיסור.
ודברי התוס' ז"ל (חולין קכ"א ע"א) בד"ה והדר מייתי לה שכתבו דהא דילפינן עולה מבכורים הוא דיוצא מזתים וענבים חשיב משקה, ולא אמרינן דזיעה בעלמא הן. ובפסחים דף (כ"ג) [כ"ד ע"ב ד"ה אלא] כתבו גם כן הכי באריכות, דבריהם ז"ל אינן מובנים, דודאי עיקר ילפותא הוא דמשאר פירות לא הוי המשקין היוצאין מהן כמותן. ואי לאו ילפותא דבכורים ותרומה מסברא לא הוי מחלקינן. וכן נמי אי לא היה שום צד לחלק בין זיתים וענבים לשאר פירות. גם מבכורים לא הוי ילפינן, משום דבבכורים ותרומה גופא לא הוי ממעטינן להו, כיון דאין טעם לחלק ביניהם. אבל השתא דיש טעם מצד הסברא לחלק ביניהם שפיר ילפינן מתרומה דדוקא תירוש ויצהר אבל שאר פירות לא. וכבר עמד החכם צבי ז"ל (סימן כ') על דברי התוס' ז"ל בפסחים.
ועל פי הנ"ל נתישב מה שהשאירו התוס' ז"ל לעיל דף (כ"ט) [חולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני] ובבכורות דף ו' (ע"ב ד"ה לאסור) בתימא מאי מייתי לעיל מקרא דהטמאים דכתיב גבי שרצים לציר טריפה הא חזינן דאיצטריך קרא בשרצים לחוד ובטמאה לחוד כדאיתא בתורת כהנים (שמיני פ"ד הי"ב) וציר דגים לא ילפינן מינייהו, ומותר מהתורה. אם כן מנ"ל למילף משרצים לציר טריפה. אבל לפי הנ"ל ניחא, דדוקא ציר דגים הוא דלא ילפינן משום דזיעה בעלמא הוא. אבל ציר שרצים וטמאה וטריפה ודאי ילפינן מהדדי. וכיון דאיתרבו בשרצים ה"ה בטמאה וטריפה. והיינו דפרכינן מקרא דהטמאים דכתיב גבי שרצים על בהמה טמאה בבכורות שם (ו' ע"ב). ומה שהביאו התוס' ז"ל דרשת ת"כ גבי טמאה לחוד על כרחך תלמודין לא סבירא ליה להך דרשא. מדלא מייתי לה הש"ס הכא.
והפני יהושע בקונטרס הנ"ל צידד לומר דציר טריפה גם כן דרבנן כמו ציר דגים. משרצים ליכא למילף שכן מטמא בכעדשה. וזה אינו, דאם כן מאי פריך בבכורות למה לי את הגמל לחלב בהמה טמאה, תיפוק ליה מהטמאים לאסור צירן ורוטבן. ולדברי הפני יהושע ז"ל מאי פריך, שרצים שאני. ואפילו נימא דהש"ס סמיך התם אקרא דכתיב גבי בהמה טמאה עצמה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם (ד"ה הטמאים). אכתי תיקשי, מאי משני התם ס"ד אמינא הואיל וחלב חידוש הוא דיוצא מאבר מן החי הוה אמינא דחלב בהמה טמאה גם כן מותר. ואי כנ"ל מאי חידושיה, הא לא שמעינן כלל באבר מן החי דצירו אסור. דמבהמה ליכא למילף, דאיכא למיפרך כמה פירכי. ומשום הכי חלב נמי מותר. אבל בטמאה דצירו אסור חלבו נמי אסור. אלא ודאי מוכח דציר כל האיסורין אסור מהתורה, ושפיר הוי חידושא. וכן מוכח מהא דאיבעי לן פרק בהמה המקשה (חולין ס"ט ע"א) באבר אחד שיצא מהו לגמוע חלבו. אלמא דבאיסור יוצא גם כן אסור החלב, מנ"ל, אלא על כרחך ילפינן כל האיסורין מחד מהנך ומבכורים או תרומה. וכן מוכח מהא דפשיטא לן בכל הש"ס דחלב טריפה אסור. והיינו משום דצירו אסור גם כן. דאי לאו הכי מנ"ל דאסור. דמבהמה טמאה ליכא למילף, דהתם צירו אסור. אלא ודאי בכל האיסורין הציר אסור, דחשיב כגוף המאכל שנימוח. חוץ מציר דגים דזיעה בעלמא הוא.
ומה שכתבו התוס' ז"ל בפסחים (כ"ד ע"ב ד"ה אלא) דיין ושמן נמי זיעה בעלמא הוא. הוא גם כן תמוה, הא מסקינן בפסחים (ל"ג ע"ב) דמשקין מיפקד פקידי בתוך הענבים, ועוד מדמברכינן עלייהו בורא פרי העץ. ובאמת ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בברכות פרק כיצד מברכין (ברכות פ"ו סימן ג') שהקשה בשם הר"א ממיץ ז"ל היכי מברכינן איין ושמן בורא פרי העץ, הא לאו פרי הוא, מדאיצטריך למילף ערלה פרי פרי מבכורים, ובבכורים גם כן לא מרבינן אלא הביא ענבים ודרכן, אבל לדרוך ולהביא אסור, אלמא דלאו פרי הוא. ותירץ הרא"ש ז"ל דבאמת מסברא פרי הוי, והא דאיצטריך קרא בבכורים היינו משום דהוי ילפינן בגזירה שוה מערלה דכתיב בה אכילה. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל, דבערלה ודאי הוי אמרינן דמשקה כל הפירות הוא כמותן, משום דאיסור הבא מאליו הוא, וילפינן ליה מהנך דאע"ג דכתיב בהו אכילה אם עשאן משקה גם כן עבר עלייהו. וכי איצטריך קרא היכא דלאו איסור הבא מאליו. וכדפריך הש"ס (חולין ק"כ ע"ב) בכורים גופייהו מנ"ל, ואף על גב דלא כתיב בה אכילה מכל מקום הוה אמינא דפרי משמע כמו שהיא שלא נשתנית, וכדממעטינן באמת לכתחלה להביא משקה, וכדתנן בסוף חלה (פ"ד מי"א) יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו. להכי איצטריך ריבויא דתביא להביא ענבים ודרכן דיצא, וחשיב כאילו לא נשתנה. ועיין במע"מ שם בברכות שכתב דהביא ענבים ודרכן לאו דוקא, דכיון דפרי הוא אפילו לכתחלה יכול להביא יין. ואין צורך לזה, דעל כרחך הא דאמר ר' יוסי (חולין שם) פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה מיעוט גמור הוא, וכהא דיוסף הכהן. ועיין בזה בדברי התוס' בערכין דף י"א (ע"א ד"ה מנין) ובדברי הר"ש בחלה. וי"ל דהא דממעטינן מפרי דכתיב בבכורים להביא משקה היינו מדכתיב ראשית פרי, משמע שלא נשתנה. אבל הא ודאי פשיטא מילתא דיין ושמן לאו זיעה בעלמא הוא ומיקרי פרי.
ובפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ראיתי שכתב שם דהא דיוסף הכהן דלא קיבלו ממנו יין ושמן פליג אהא דתנן (תרומות פי"א מ"ג) דמביאין ביכורי יין ושמן. ומוקי למתניתין דתרומות כר' יהושע דיליף בכורים מתרומה. ודבריו ז"ל גם כן נפלאו, דחומרא הוא דילפינן מתרומה שלא להביא משאר משקין, אבל מיין ושמן ליכא למאן דפליג. ובחיבורו פ"ב מהלכות בכורים (הלכה ד') כתב ז"ל אין מביאין בכורים משקה חוץ מזיתים וענבים, שנאמר פרי, פרי אתה מביא ולא משקה, ואם הביא אין מקבלין ממנו. משמע דמפרש דברי ר' יוסי דמפרי ממעט שאר משקין. וזיתים וענבים מרבינן מתביא, ואפילו לכתחלה יכול להביא יין ושמן, והביא ענבים ודרכן לאו דוקא ועיין בכ"מ שם. וגם זה צ"ע, דאם כן היכי יליף ר"א תרומה מבכורים, דמכל הפירות המשקין כיוצא מהם. הא אדרבה בבכורים כתיב מיעוטא לשאר משקין. וגם לר"י למה ליה למימר דון מינה ואוקי באתרא. אלא על כרחך לכתחלה אימעטו כל המשקין, ומריבויא דתביא לא מרבינן אלא הביא ענבים ודרכן. ומכל מקום שמעינן מינה דמשקין כיוצא בהם. דאי לאו הכי היה צריך להביא הענבים כמו שהן.
העולה מכל דברי האריכות הנ"ל כי כוליה שמעתא דחולין שקיל וטרי באיסורין אם שינה אותן והמחה אותן או עשה מהן משקין אם חייב בהן כבראשונה. ומסיק דבכל איסורין מיחויין כמותן. ובמשקה היוצא מהן פלוגתא דר"א ור' יהושע. לר"א משקה כל הפירות כמותן. ולר"י לא הוי כמותן אלא יין ושמן בלבד. ואין להקשות ביין ושמן מאי איצטריך קרא לרבויי, הא שתיה בכלל אכילה. ומאי פריך הש"ס בטבל והקדש וחדש ושביעית וכלאים משקין כיוצא בהן מנ"ל. וכמו שהקשה התוס' ז"ל לעיל (חולין ק"כ ע"א) בד"ה לרבות השותה. דנראה דהא דאמרינן בעלמא שתיה בכלל אכילה היינו דשתיה מיקרי גם כן אכילה, כגון גבי מעשר. אבל במאכל איסור שנאמר בו לשון אכילה אי לאו דאתי קרא לרבויי גם אם אכלו בדרך שתיה לא הוי מחייבינן עליו אלא כמו שהוא דרך אכילה, ולא כשעשאו משקה. ואין חילוק בין המחה המאכל עצמו ועשאו משקה או שסחט ממנו משקה. ועל כרחך צריך לומר כן גבי כלאים והקדש דלא כתיב בהו אכילה, ואפילו הכי בעי מנ"ל דמשקה היוצא מהן כמותן. והיינו כמו שכתבו התוס' ז"ל (שם ע"ב ד"ה היכא) דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין.
וצירי טריפה וטמאה ושרצים גם כן בכלל מיחוי האיסור הוא, לבר מציר דגים דזיעה בעלמא הוא, וכן מי פירות לר"י דקיי"ל כוותיה אין בהם איסור מהתורה. ובמי פירות איתמר תרי טעמי בפסחים (כ"ד ע"ב) אי משום דהוי שלא כדרך הנאתן, או משום דזיעה בעלמא הוא. ונפקא מינה בהני תרי טעמי, דלמ"ד משום דהוי שלא כדרך הנאתן אם כן בכלאים והקדש דלא כתיב בהו אכילה אפילו שאר מי פירות כיוצא בהן. ולמ"ד דזיעה בעלמא הוא אפילו בכלאים והקדש אין בהן איסור תורה. וסתמא דהש"ס בברכות (ל"ח ע"א) סבירא ליה כטעמא דזיעה בעלמא הוא, גבי דובשא דתמרי.
נראה עוד לפי הנ"ל דגם על כל היוצא מן הטמא כמו חלב טמאה וביצי עוף טמא לוקין עליהן כגוף האיסור, דהא בבכורות (ו' ע"ב) מקיש הש"ס חלב לציר, וכי היכי דבציר לוקין עליהם כגוף האיסור כדמשמע בשמעתין, הכי נמי בחלב טמאה וביצי עוף טמא לוקין עליהן.
אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ו') אינו אומר כן. שכתב שם דאע"ג דאסור בכל היוצא מן הטמא אין לוקין עליו, שנאמר ומבשרם לא תאכלו, והרי זה כאוכל חצי שיעור, דאסור מהתורה ואין לוקין עליו. ואם כן נראה לדעתו דאצירן גם כן אינו לוקה, כיון דהש"ס מדמי להו אהדדי שם בבכורות. ואם כן הדק"ל מנ"ל לרבויי מהטמאים דשרצים לאסור צירן, כיון דאיצטריך קרא לקיפה ורוטב דהוי מיחוי גוף האיסור, ולוקין עליהם כמו על גוף האיסור. ומנ"ל לאסור צירן, כיון דקיל הוא דאין לוקין עליו. ונהי דאיסור תורה שמענו בציר, דבכלל יוצא מן הטמא הוא. אבל היכי כלליה הש"ס בדרשא דהטמאים, דמשמע בכוליה שמעתא דמיירי בגוף האיסור ככל הני דשמעתין.
והכ"מ ז"ל הביא ראיה מכרחת לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דבפרק אלו טריפות (חולין) דף ס"ד (ע"א) אמרינן דאינו לוקה על ביצת השרץ אלא אם רקמה אבל בלאו הכי אינו לוקה, ואמאי, והא כל היוצא מן הטמא טמא, וכמו שהקשו התוס' ז"ל התם (ד"ה שאם) ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא, דאיוצא מן הטמא אינו לוקה דמה שכתבו התוס' ז"ל לתרץ שם דביצת השרץ מותרת משום דטהורה נמי חידוש הוא. ואף על גב דבעוף טמא ילפינן מבת היענה דביצתה אסורה שרץ לא ילפינן מעוף, צ"ע, דאמאי לא נילף עכ"פ שילקה עליה בכזית. כי היכי דהוי ילפינן הכא לענין צירן ורוטבן אי לאו דאתי קרא לאשמעינן דלוקה אפילו בכעדשה. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דציר גם כן הוי בכלל יוצא מן הטמא ולא חשיב גוף האיסור, כמו שהוכחתי לעיל. אם כן בשרצים גופייהו נמי כל היוצא מהן כמותן. וכיון דגלי קרא בעוף טמא דבטמא אסורה הביצה ממילא דאסורה גם בשרץ. אלא על כרחך איסורא איכא, אבל אין לוקין על כל כה"ג, משום שנאמר ומבשרם לא תאכלו, ולהכי קאמר שאם רקמה לוקה עליה.
אבל הא ודאי תיקשי מנ"ל למילף ציר מהטמאים, כיון דאיצטריך לקיפה ורוטב דהוי כגוף האיסור, וכי תימא דלא משמע ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין ציר דגים לשאר ציר. וכיון דאמרינן לעיל דציר דגים זיעה בעלמא הוא הוא הדין לכל ציר דלא הוי אלא זיעה, ולא חשיב כגוף האיסור, והא דחשיב לה בכלל קיפה ורוטב מקרא דהטמאים הוא אגב גררא. דאם כן מאי פריך בבכורות (ו' ע"ב) על חלב טמאה, תיפוק ליה מהטמאים, כיון דציר אגב גררא נסבה היכי שמעינן מינה לחלב טמאה.
על כן היה נראה לומר דלדברי הרמב"ם ז"ל גם כן ציר חמור משאר יוצא מן הטמא. דעל כרחך לא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על יוצא מן הטמא היינו אם יצא ממנו מאכל אחר, כמו חלב וביצה, אבל ציר דטעם אחד לו עם גוף האיסור הרי הוא כגוף האיסור. ואף על גב דבסוגיא דבכורות משמע דדמיין להדדי. מכל מקום יצא לו כן מהני שמעתא דחולין דמשמע דיש חילוק ביניהם. דגבי ביצת השרץ משמע דאין לוקין עליהם, וכמו שכתבתי לעיל מסוגיא דאלו טריפות. וציר מוכח הכא דלוקין עליו, וכדאמרינן התם (חולין ק"כ ע"א) אי מהנך ה"א עד דאיכא כזית אלמא דלוקין על שיעורן. על כרחך שמעינן מהכא דציר חמור משאר יוצא מן הטמא. ולא ממעטינן ליה מקרא דבבשרם לא תאכלו. דגם הוא בכלל בשר הוא כמו קיפה ורוטב.
וראיתי להרמב"ם ז"ל פרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות (הלכה כ"ב) שכתב הטבל והחדש והקדש ושביעית וכלאים משקין היוצאין מפירותיהן כמותן, ואין לוקין עליהם, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם דלוקין עליהם כמו על זיתים וענבים שלהם. משמע מדבריו ז"ל דבכל משקין איכא איסורא דאורייתא, אלא דאין לוקין עליהם. ולכאורה מנ"ל הא, כיון דלמסקנא לא הוי משקין כמותן אלא בזיתים וענבים, כדילפינן להו מבכורים ותרומה. וכן הקשה הלחם משנה ז"ל שם, הגם שדבריו ז"ל אינן מובנים לי מראש ועד סוף, דמה שהקשה על הקדש וכלאים לחוד משום דילפינן להו מבכורים ותרומה ולא בשאר איסורין, משום דבשאר איסורין משמע ליה דבכל פירות משקין היוצאין מהן כמותן, וכמו שהקשה שם גם כן מאי טעמא אין לוקין בשאר איסורין אשאר משקין. זה אינו, דמנ"ל בשאר איסורין גם כן לרבויי שאר משקין, דכל הני קראי דלעיל מיירי במיחוי גוף האיסור. אלא דלר"א דכל משקין חשובין איסור אם כן גם הם כולן כגוף האיסור שנימוח יחשבו, ולר"י דלא חשיב משקה אלא על היוצא מן זיתים וענבים ממילא דבכל האיסורין שאר משקין אין בהם איסור, והא תיקשי איסור תורה בלא מלקות מנ"ל בשאר משקין.
ומה שכתב הלחם משנה ז"ל שם דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דהא דשאר משקין קילי הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן, וכדאיתא בפסחים (כ"ד ע"ב). ובכל שלא כדרך הנאתן איכא איסורא דאורייתא. אין הדבר מוכרח, ואדרבה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה (הלכה ח') משמע דאין בזה אלא איסור דרבנן, וכמו שהאריך שם המשנה למלך ז"ל בתכלית האריכות. ועוד לדבריו תיקשי בכלאי הכרם אמאי אינו לוקה רק על יין, אפילו אשאר משקין נמי ילקה, דהא בכלאים חייב אפילו שלא כדרך הנאתן. אלא הדבר ברור דקיי"ל כהאי לישנא דקולת שאר משקין הוא משום דזיעה בעלמא הוא, וכדמסיק הש"ס בברכות (ל"ח ע"א) גבי דובשא דתמרי, ומשום הכי כל האיסורין שוין בזה.
ומאי דקשיא לן מנ"ל איסור דאורייתא בהני משקין, נראה משום דמכל מקום בכלל יוצא מן הטמא הוא. וכי היכי דיוצא מן הטמא אסור אפילו יצא ממנו מאכל אחר, הוא הדין הני משקין אף על גב דזיעה בעלמא הם מכל מקום מטמא יצאו וטמא יהיו. ועכ"פ אסורים מן התורה ככל היוצא כו', ואף על גב דמשמע בפסחים דאכילה זו הוי שלא כדרך הנאתן, ואביי לא פליג אר"ז אלא דלא שמעינן מהכא דשלא כדרך הנאתן פטור, משום דהכא בלאו הכי פטור דזיעה בעלמא הוא, אבל גם הוא מודה דחשיב שלא כדרך הנאתן. ואם כן לדידן דקיי"ל דשלא כדרך הנאתן ליכא איסורא דאורייתא שאר משקין נמי אין להם לאסור מדאורייתא, י"ל דמהא דר"א מחייב נמי אשאר משקין משמע דחשיב כדרך הנאתן. דאי לאו הכי מאי טעמא דר"א, דאטו פליגי ר"א ור"י בהא אי חשיב כדרך הנאתן או לא, אלא ודאי לכ"ע חשיב כדרך הנאתן, אלא דפליגי אי חשיב משקה, או דהוי זיעה בעלמא. וכפלוגתייהו נמי לענין טומאה משום משקה, כדתנן בתרומות פי"א (מ"ב). תדע דלר' זירא נמי על כרחך לא חשיבי משקין אלו שלא כדרך הנאתן ממש, דאם כן למה ליה להש"ס למימר לר"י דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרא, בלאו הכי פוטר ר"י מסברא דהוי שלא כדרך הנאתן. ודברי התוס' ז"ל בפסחים (כ"ד ע"ב ד"ה אלא) כבר כתבתי דצ"ע. אלא ודאי כמו שכתבתי דלא חשיבי לגמרי שלא כדרך הנאתן, אלא לגבי יין ושמן חשיבי קצת שלא כדרך הנאתן. ומשום הכי מוקים ר' יהושע באתרא, למיפקינהו מקרן וחומש בתרומה. וממלקות בערלה וכל האיסורין. אבל איסורא דאורייתא אית בהו, ולא יצאו מן הכלל כל היוצא מן הטמא טמא. תדע דהא רב ששת אסר שם בבכורות (ז' ע"א) אפילו מי רגלים של חמור, ואפילו דבש דבורים היה אסור (שם ע"ב) אי לאו דשריא רחמנא אף על גב דאין ממצות אותן מגופן, כל שכן מי פירות דמימצו מן הפירות דאסורות. אף על גב דיש לחלק בין מי פירות דהוי זיעה בעלמא למי רגלים של חמור ודבש, כי היכי דמצינו בציר דגים וחגבים מותר. ודבש מדבורים וגזין וצרעין הוו אסורין אי לאו דשריא רחמנא, או משום דאין ממצות אותן מגופן. ועל כרחך היינו משום דציר זיעה בעלמא הוא. מכל מקום מי פירות חשיב יותר [גוף הפרי] מציר חגבים, דאין בהם לחלוחית כלל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג שם (ה' מאכא"ס פ"ג הכ"ב). העולה מכל הנ"ל דמפשט לשון הרמב"ם ז"ל משמע דאיכא איסור דאורייתא בכל מי פירות. והא דתני בכל איסורין משקין היוצאין מהם כמותן בכל מי פירות איירי, אבל לאיסורא בעלמא. אבל למלקות אין לוקין אלא על יין ושמן דחשיבי גוף האיסור.
ונראה להביא ראיה דמי פירות אסורין מהתורה אפילו לר' יהושע, מהא דאמרינן בעבודת כוכבים פרק אין מעמידין (ל"ה ע"ב) מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה, ומסיק התם דבקטפא דפירי ר"י נמי מודה, וכדתנן בערלה (פ"א מ"ז) אמר ר"י שמעתי שהמעמיד בשרף הפגין אסור, ופגין היינו פגי תאנה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות (הי"ד) שדרך להעמיד במי תאנים. ואי נימא דאין בהם אלא איסור דרבנן. משום איסור דרבנן לא הוי גזרינן. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בחולין דף קט"ז (ע"א ד"ה המעמיד) בהא דאמרינן מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה, ולא קאמר בקיבה עצמה, משום דלא הוי אלא איסור דרבנן. ועוד מאי פריך התם (ע"ז ל"ה ע"ב) בהנאה נמי (לישתרי) [ליתסרי], כיון דהוי הכא תרתי דרבנן, דהאיסור עצמו אינו אלא מדרבנן. ודבר המעמיד דלא בטיל גם כן דרבנן משום הכי לא החמירו לאסור בהנאה. וכש"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ח הט"ז) דאיסור הנאה קיי"ל בכל האיסורין דאין לוקין עליה. אלא ודאי משמע דמהתורה אסור גם לר' יהושע.
אלא דבריש נדה (ח' ע"ב) פליגי אמוראי בהא, ואיכא מ"ד דר"י פליג אפילו בקטפא דפירי, ושמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה, ולפי הנ"ל מאי טעמא דר"י בהא. וי"ל דשרף הפגין היינו פירות שאין מבושלים. ובהא הוא דסבירא ליה לר"י דלאו פרי הוא. אבל במי פירות מבושלים לכ"ע פירי הוא. ועוד דאין הדבר מוכרח דר"י פליג בקטפא דפירי. והתוס' ז"ל (ד"ה בקטפא) כתבו הכי בדרך אפשר לר' פדת ע"ש בנדה. ובקטפא דגווזא נמי איכא התם תרי לישני. לחד לישנא בכל קטפא דגווזא פליג ר' יהושע, אפילו באילן שאינו עושה פירות. ולאידך לישנא מודה באילן שאינו עושה פירות, ולא פליג אלא באילן העושה פירות, דבזה קטפא דגווזא לאו פירא הוא, וההוא סבא אמר משום ר"י דבכל גוונא פליג ר"י אפילו באילן שאינו עושה פירות לא אמרינן דקטפו זהו פריו. ואיך שיהיה שמעינן מהתם דקטפא דפירי עדיף מקטפא דגווזא.
ומטעם זה נראה להכריע כדעת הרמב"ם ז"ל (ה' ברכות פ"ח ה"ה) שכתב דעל צוקער מברכין שהכל דלא עדיף מדובשא דתמרי. והשיג עליו הטור ז"ל (או"ח סימן ר"ב) דקני הצוקער שאני שעומדין לכך. והרי חזינן הכא דקטפא דפירי עדיף מקטפא דגווזא אפילו באילן שאינו עושה פירות, דאיכא למ"ד דר"י מודה בקטפא דפירי, ופליג בקטפא דגווזא אפילו אינו עושה פירות. וכיון דבקטפא דפירי מברכין שהכל כל שכן בקטפא דגווזא. ונהי דהרמב"ם ז"ל פסק (ה' שמיטה פ"ז ה"כ) כהאי לישנא דמודה ר"י בקטפא דגווזא, באילן שאינו עושה פירות, עכ"פ לא עדיף מקטפא דפירי דבכל הפירות מברכין שהכל.
אלא דיש מקום לקיים דברי הטור ז"ל לטעמיה דר' זירא דאמר דמי פירות לאו פירא גמור הוא לענין מלקות, משום דהוי שלא כדרך הנאתן. ואם כן יש לומר דקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות חשיב דרך הנאתו, כיון דקטפו זהו פריו, ואין לו פרי אחר. וי"ל דר"ז גופיה הוא דקאמר בנדה שם ואי בעית אימא כי פליגי חכמים באילן העושה פירות. אבל באילן שאינו עושה פירות מודו, משום דר"ז לטעמיה דמשום דהוי שלא כדרך הנאתן הוא דקילי, אם כן באילן שאינו עושה פירות דהוי כדרך הנאתן גם ר' יהושע מודה דאסור. ועדיף משרף הפרי בעצמו, דשרף הפרי הוי שלא כדרך הנאתן, דהפרי עצמו הוא עיקר ההנאה. ואפשר דפליגי רבנן אפילו בשרף הפרי עצמו באילן העושה פירות. וכן משמע קצת דלואי בעית אימא אין צריך לחלק בין קטפא דפירי לקטפא דגווזא באילן שעושה פירות, דבתרווייהו פליגי רבנן. ור"י הוא דמודה לר"א בקטפא דפירי. אבל רבנן פליגי עליה גם בקטפא דפירי באילן שעושה פירות. או להאי שינויא ר"י שמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה.
ולפי זה י"ל דצריך לברך בורא פרי העץ אקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות. וההוא סבא דאמר ליה משום ר' יוחנן דמאן חכמים ר"א סבירא ליה כאביי דהוי זיעה בעלמא, משום הכי לא ניחא ליה לחלק בין אילן העושה פירות לאילן שאינו עושה פירות, דבכל גוונא זיעה בעלמא הוא. אלא דאכתי אין זה מספיק, דהא קיי"ל כאביי דזיעה בעלמא הוא. וכמר בר ר"א דסבירא ליה הכי בברכות (ל"ח ע"א) לענין דובשא דתמרי. ואם כן אכתי לא עדיף קטפא דגווזא מקטפא דפירי. אם לא שנחלק דבקני הצוקער השרף שבהם מיפקד פקיד בתוך הקנים, והוי כמו יין ושמן, אבל מנ"ל הא.
ולמאי דמחלק הרא"ש ז"ל (ברכות פ"ו סימן י"ב) לדעת ה"ג בדבש תמרים דדבש הזב מאיליו הוי פרי, ומברכין בורא פרי העץ. גם כן י"ל דקני הצוקער השרף זב מאליהם, כמ"ש (ש"א י"ד, כ"ז) ויטבול אותה ביערת הדבש. אלא דגם לזה תיקשי מהא דפליגי רבנן עליה דר"א בשרף, אף על גב דשרף זב מאיליו.
וכן למאי דמבואר בהג"א שם לדעת הלכות גדולות דבלא נתן מים לא אהני השינוי לגריעותא אלא להורידו חד דרגא ולברך עליה בורא פרי האדמה, אם כן בקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות דלא אישתני לגריעותא שפיר מברך עליה בורא פרי העץ. אבל לא קי"ל כהה"ג ז"ל בזה.
ודרך אגב קצת צ"ע אצלי. מה שפירשו מפרשי המקרא דיערת הדבש הוא קני הצוקר ובגמ' לא משמע הכי בהא דדרשינן (שבת צ"ה ע"א) מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת, אלמא דקרא לאו בקני הצוקר מיירי. ואין כאן מקומו. ועיין (באו"ח) בסי' ר"ב בדברי הט"ז. ובביאורי הגר"א ז"ל. ולי נראה כמו שכתבתי. ועיין בזה בדברי הר"ש ז"ל בפ"ז משביעית (מ"ו). תבנא לדידן דמסוגיא דע"א מוכח דאיכא איסור תורה במי פירות.
והתוס' ז"ל בב"ק דף ק"א (ע"א ד"ה ולא יצבע) כתבו דליכא איסור תורה במשקין היוצאין משאר פירות. והקשו שם למה לי קרא דלא יצבע בו. כיון דליכא איסור תורה. וכתבו לחד תירוצא דמשקה השומר חמור ממשקה הפרי עצמו. והוא צ"ע, למה שכתבו דסוגיא דפסחים (כ"ד ע"ב) וסוגיא דהעור והרוטב (חולין ק"כ ע"ב) כולא חדא היא וטעמא דממעטינן משקה שאר פירות הוא משום דזיעה בעלמא הוא. אם כן מהיכי תיתי למימר דמשקה השומר חמור ממשקה הפרי. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ח הט"ז) דבכל הנאה ליכא מלקות ניחא, דנהי דאין סופגין את הארבעים משום אכילה, משום דזיעה בעלמא הוא. ואין זה אכילת איסור. מכל מקום מכלל הנאה לא יצאו, והיינו דמרבינן ליה (ב"ק שם) מוערלתם ערלתו. ולד' התוס' ז"ל שכ' דלוקין על הנאה (עיין חולין ק"כ ע"א ד"ה אלא), צריך לומר דלא חשיבא הנאה מן האיסור, דכיון דזיעה בעלמא הוא הרי הוא כמין אחר, ולא מיקרי נהנה מן האיסור.
עוד נראה להביא קצת ראיה דמי פירות אסור מדאורייתא מהא דתנן בקדושין (נ"ו ע"א) המקדש בערלה אינה מקודשת. והקשו התוס' ז"ל (שם ד"ה המקדש) הא חזיא שלא כדרך הנאתו. ותירצו דלא שויא פרוטה הא דחזי שלא כדרך הנאתן. ואי נימא דמי פירות גם כן אין בהם איסור אלא מדרבנן. אם כן הא חזי לעשות מהן משקין. ולא מסתבר למימר בהא דלא שוי פרוטה, דהא פליגי ר"א ור"י לענין תרומה אי משלם קרן וחומש, ור"י מודה דקרן משלם, כדאיתא בירושלמי (תרומות פי"א ה"ב). אלא שמע מינה דעכ"פ איסור בעלמא אית בהו מהתורה. אלא דיש לומר דגם אי נימא דליכא במי פירות איסור דאורייתא היינו לאחר שעשאן משקין. וכמ"ש דחשיב מין אחר. מכל מקום לכתחלה אסור לעשותן משקין, דזה ודאי חשיב הנאה מן האיסור. וכי היכי דאסור למוכרו ולהחליפו אף על גב דהחליפין מותרין בהנאה מהתורה. מכל מקום אסור להחליפו. הכי נמי אסור לעשות מהן משקין. ובלאו הכי קושית התוס' ז"ל אינה מכרחת. וכמו שהאריך בזה המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ח).
והפני יהושע ז"ל האריך בזה בקונטרס חדש שלו. וכבר כתבתי שדעתו דכל מי פירות והצירין אין אסורין אלא מדרבנן. ועוד הוסיף דאפילו המחה לגוף האיסור בשאר איסורין אין בזה איסור תורה. לבד מחמץ וחלב ונבילה ושרצים דמרבינן בהו המחה את האיסור, ובהם אסורין גם משקין היוצאין מהם, כן נראה שם תוכן דבריו. ודבריו ז"ל נפלאו ממני, ומה שכתב להקל בציר כבר כתבתי להוכיח משמעתא דבכורות דמבואר להדיא דבכל האיסורין אסור מהתורה. ומש"כ לישב הא דמשמע מעובדא דרב מרי בר רחל (חולין קי"ב ע"ב) דציר טריפה אסור מהתורה. היינו משום דנבלע במאכל, והוי דרך אכילה, אבל ציר אין בו איסור משום דמשקה הוא. משמע מדבריו ז"ל דפטורא דציר ומי פירות בשאר איסורין הוא משום דבעינן דרך אכילה דוקא, ומשום הכי אפילו המחה לגוף האיסור גם כן פטור. אבל בחמץ וחלב ונבילה ושרצים דאיתרבי המחה לגוף האיסור הוא הדין דמשקין היוצאין מהם אסורין. והדבר מתמיה, דאם כן מאי האי דקאמר דזיעה בעלמא הוא, משמע דפטורא הוא משום דאין זה גוף האיסור, אלא זיעה בעלמא, ומאי מהני אם נבלע אחר כך במאכל, כיון דאין כאן איסור. והתוס' ז"ל בבכורות (ו' ע"ב ד"ה רוטב) ובחולין (קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן) שפיר כתבו כן לענין קיפה ורוטב, שכתבו דאיצטריך לריבוי גוף האיסור שנמחה ואכלו דרך שתיה, ועל זה הקשו הא שמעינן לה מריבויא דציר דמשקה הוא, ע"ז כתבו (דהתם) [דמהתם] לא שמעינן, דהוה אמינא דהא דאיתרבי ציר הוא כשהקפהו ואכלו. אבל לענין מי פירות אי אמרינן דזיעה בעלמא הוא אפילו הקפהו ואכלו דרך מאכל גם כן פטור. ועוד אי בשאר איסורין פטור השותה. אם כן בזיתים וענבים אמאי סופגין את הארבעים, הא דרך שתיה הוא, אלא ודאי ילפינן מבכורים דאיתרבו מתביא דמביא יין ושמן לתרומה ולערלה גם כן דשותה הוי כאוכל. וכדאמרינן בגמ' (שם ק"כ ע"ב) דר"י גם כן איצטריך לדון מינה, היינו תרומה מביכורים, אלא דשאר מי פירות ממעטינן משום דהוי זיעה בעלמא, ולא הוי כגוף האיסור. אבל אם המחה גוף האיסור פשיטא דבכל האיסורים אסור ולוקה.
ואף על גב דהדברים פשוטים אצלי מצד הסוגיא דהעור והרוטב עצמה דהמחהו לגוף האיסור שוה בכל האיסורין למלקות. עוד אביא ראיה לזה מהא דאיתא בזבחים פרק חטאת העוף (ס"ט ע"ב) נבילה וטרפה לא יאכל פרט לעוף טמא שאיסורו משום בל תאכל טמא, והיינו משום דאין איסור נבילה חל על איסור טמא. והשתא אי נימא דבשאר איסורין אפילו המחהו לגוף האיסור פטור. אם כן אפילו בעוף טמא אשכחן דליכא איסורא אלא משום בל תאכל נבילה, ולא משום טמא, כגון שהמחה אותה באור, דמשום נבילה חייב, דכי היכי דאיתרבי לטומאה הכי נמי איתרבי לענין אכילה. ומשום טמא ליכא. אלא ודאי דאין חילוק בזה, וכל האיסורין שוין לענין זה, ובין אכלו בעין ובין המחהו חייב.
ויש לי מקום עיון בזה בדברי הרמב"ם ז"ל דלענין טומאה בנבילת העוף כתב (ה' אבות הטומאות פ"ג הי"א) דאפילו נפסלה מאכילת אדם מטמאה עדיין עד שתפסל מאכילת כלב. ולכאורה מנ"ל הא, דמשמע דאינה מטמאה אלא היכי דלוקין עליה משום נבילה. ומלקות ליכא כל שנפסלה מאכילת אדם. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות (הלכה י"א). וכי תימא דמדמינן לה לטומאת נבילת בהמה, דמטמאה עד שיפסל לכלב וכר' יוחנן (בכורות כ"ג ע"ב) דכוותיה פסקינן. דאם כן היכי בעינן למילף הכא מנבילה לעלמא דאפילו המחהו חייב, דלמא שאני הכא דלענין טומאה מטמאה אפילו שלא כדרך הנאתן, ואף על פי שאינה ראויה לאדם. וי"ל דלענין שתיה כאכילה שפיר ילפינן, דאכילה וטומאה שוין בזה, וכמ"ש לעיל, דאפילו באיסורין דלא בעינן כדרך הנאתן היה מותר דרך שתיה אי לאו דרבי קרא. אבל לענין שיהיה ראוי לאכילת אדם בזה אינו שוה איסור לטומאה, דלענין איסור כל דלא חזי לאדם הוי שלא כדרך הנאתן. אבל לענין טומאה אפילו נבילת העוף מטמאה בבית הבליעה עד שתפסל לכלב, וכדמוכח בנזיר דף נ' (ע"א) גבי הא דבעי התם אי יש נצל בבהמה, ובעי למיפשט מהא דהמחה בחמה טהור דאתמר בנבילת העוף. ומשמע התם דפלוגתייהו בטומאה חמורה איתא בנבילת העוף. ועי' מ"ש שם בחי' לנזיר.
ומכל מקום מ"ש הרמב"ם ז"ל דנפסל מאכילת אדם הוי בכלל שלא כדרך הנאתו. ואם כן בהני דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן, לוקה אפילו אם נפסל מאכילת אדם, ואם כן נותן טעם לפגם אסור בהני איסורין, דהא מנבילה ילפינן נותן טעם לפגם (ע"ז ס"ז ע"ב). ולא משמע דבאיסור עבודת כוכבים גם כן שרי בנותן טעם לפגם, אף על גב דסבירא ליה להתוס' (שם י"ב ע"ב ד"ה אלא) דבע"א אסור אפילו שלא כדרך הנאתן. אלא נראה דאין זה דומה לזה, ואיכא מאן דמיקל בהא ומחמיר בהא, וכן איפכא, דר"מ דמחמיר בנותן טעם לפגם וסבירא ליה דקרויה נבילה אפילו אינה ראויה לגר. מכל מקום מודה דשלא כדרך הנאה פטור. וכן איפכא, מאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם מותר שייך היתרו אפילו באיסורין דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן, דזה לאו אכילה היא כלל. וכן צריך לומר לשיטת התוס' ז"ל בשבועות (עיין שם כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי ובמהרש"ל שם) דלר"ש דסבירא ליה כ"ש למכות איכא איסורא דאורייתא בשלא כדרך הנאתן, ואפילו הכי סבירא ליה נותן טעם לפגם מותר. אף על גב דדבריהם ז"ל צריך עיון, וכבר האריך בזה המשנה למלך ז"ל (ה' שבועות פ"ה ה"ה). ועי' בזה בפרי מגדים בשער התערובות, ואין כאן מקומו להאריך בזה כי ענין גדול ועמוק הוא בפני עצמו. וגם דברי התוס' ז"ל בפסחים פרק כל שעה (כ"ד ע"ב ד"ה פרט) שכתבו בטעמא דהמחה את החלב בחמה פטור משום דהוי שלא כדרך הנאתן, דחלב חי הוא. צ"ע כי עדיפא הוי להו למימר דהוי סרוח, וכדאיתא בנזיר (נ' ע"א).