אור ברסלב

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק חמישי

פרק רביעי

השותפין שנדרו כו' אסורין ליכנס לחצר. ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו כו'. ובגמרא (מ"ו ע"ב) פליגי רבה ורב יוסף, רבה אמר דבחצר שיש בו כדי חלוקה פליגי, ובהא הוא דאסרי רבנן. אבל אין בו כדי חלוקה לרבנן נמי שרי. ופריך עליה רב יוסף מהא דתנן לקמן (מ"ח ע"א) דשניהם אסורין בדבר של אותו העיר, היינו ביהכ"נ, (דבחצר) [דכחצר] שאין בו כדי חלוקה הוא. ואפילו הכי (אמרי) [אסרי] רבנן, ומסיק רב יוסף איפכא, דבאין בו דין חלוקה פליגי, ובהא הוא דשרי ראב"י. אבל ביש בו כדי חלוקה גם לראב"י אסור. ובעיקר טעם מחלוקת רבנן וראב"י מוקי לה רבינא בב"ק (נ"א ע"ב) דבברירה פליגי, רבנן סבירא ליה אין ברירה, ומשום הכי לא אמרינן דנכנס לתוך שלו. וראב"י סבירא ליה יש ברירה, וזה נכנס לתוך שלו. ולפי זה בין בנדרו בין בהדירו פליגי, כיון דרבנן סבירא ליה דאין ברירה, ומן הדין אסורין, ובגמרא דמיבעי להו אי פליגי בהדירו על כרחך סבירא ליה דבקנסא פליגי, וכ"ע מודים דיש ברירה, וכמו שכתב הרא"ש והר"ן ז"ל.

ורבה דאמר דביש בו כדי חלוקה פליגי כתב הר"ן ז"ל גם כן לפרש מטעם ברירה. דראב"י סבירא ליה אפילו בכה"ג דיש ברירה, אבל באין בו כדי חלוקה לכ"ע יש ברירה.

ויש לפרש נמי דרבה משום קנסא סבירא ליה, וביש בו כדי חלוקה קנסו, משום דאפשר לחלק, אבל באין בו כדי חלוקה לא קנסו. אלא דאם כן בהא דהיה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנאה לא שייך לחלק בין יש בו כדי חלוקה או אין בו, דלאחד מן השוק אפילו אין בו כדי חלוקה שייך למיקנסיה, ואם כן לא דמיא הך בבא לתרתי בבי קמייתא, ועל כרחך טעמיה דרבה גם כן משום ברירה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל. ולרב יוסף דאמר דבאין בו כדי חלוקה פליגי הוא דאיכא למימר או דוקא נדרו, ומשום קנסא, וכולי עלמא סבירא להו דיש ברירה. או בברירה פליגי.

ויש לדקדק היכי בעי הש"ס למימר דבנדרו פליגי ומשום קנסא, וכ"ע סבירא להו דיש ברירה, אם כן תיקשי מהא דרבנן סבירא להו בב"ק (דף נ"א ע"ב) גבי בור של שני שותפין דהשני חייב משמניחו משתמש. והיינו משום דאין ברירה, וכדאיתא התם. וכן קשה לרבה דאמר דבאין בו כדי חלוקה כ"ע מודים דיש ברירה, אם כן מאי טעמא דרבנן גבי בור דכאין בו כדי חלוקה דמי. ועוד דפליגי התם רבה ורב יוסף, חד אמר משמניחו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו. ואמאי לא קאמרינן תסתיים דרבה הוא דאמר משימסור לו דליו, דלדידיה כולהו סבירא להו דיש ברירה. ועל כרחך צריך לחלק דדוקא גבי בור הוא דסבירא להו לרבנן דאין ברירה, והשני הוי שואל אכולו. אבל לענין מודר הנאה מודו דלשלו הוא נכנס, כיון דאין בו דין חלוקה. ורבינא הוא דמדמי לפלוגתייהו אהדדי. ויש ליישב בזה דברי הר"ח ז"ל דפסק גבי בור כרבנן דראב"י, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל.

והראשונים ז"ל הקשו לטעמא דברירה אמאי פסקינן הלכתא כראב"י. הא קיי"ל (ביצה ל"ח ע"א) דבדאורייתא אין ברירה. ותירץ ר"ת ז"ל (ר"ן ד"ה ואיכא) דפסקינן כראב"י ולאו מטעמיה. אלא משום דסבירא לן כרבנן דר"א (לעיל ל"ב ע"א) דוויתור מותר במודר הנאה. וכבר כתב הר"ן ז"ל דאין זה נראה. ועוד דהא לכמה שינויי בב"ב פ' חזקת (נ"ז ע"ב) אין זה בכלל וויתור. ובחצר לכ"ע קפיד. והר"י ז"ל כתב דקיי"ל דבדאורייתא גם כן יש ברירה. וגם על זה הקשו הראשונים. והרשב"א ז"ל (ד"ה ושניהם) כתב עוד בשם יש מי שאומר דאיסור וויתור אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן יש ברירה. וגם זה אינו למאן דסבירא ליה דחצר לא הוי בכלל וויתור. ועוד דכבר כתבתי לעיל דמדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דוויתור אסור מהתורה, ולוקה עליו. וכן משמע בסוף פרקין (מ"ח ע"ב) דאמר ליה רב נחמן לרבא באיסור מתנת בית חורין הוא משום וויתור. ואי נימא דאינו אסור אלא מדרבנן. אם כן אמאי גזר ר' יוסי (לעיל מ"ג ע"ב) גבי הפקר משום מתנת בית חורין הא היא גופא גזירה וניקום ונגזור גזירה לגזירה.

והר"ן ז"ל האריך וכתב דברירה דהכא עדיפא מברירה דכולי דוכתי, משום דהכא הרוב מתברר מתחלתו. עיין בדבריו ז"ל באורך. ולדידיה תיקשי מהא דתנן לקמן (מ"ח ע"א) גבי דבר של אותו העיר דכותב חלקו לנשיא. ור' יהודה אומר אחד נשיא ואחד הדיוט. משמע דבלא כתיבת חלקו מודה ר"י דאסור. ואמאי והא ר"י סבירא ליה בגיטין פרק כל הגט (דף כ"ה ע"א) דיש ברירה אפילו בעלמא. ואם כן כ"ש הכא דיש ברירה, ואמאי צריך לכתוב חלקו. ולדברי התוס' ז"ל התם בגיטין (ד"ה ולכי) יש לישב קצת. ובביצה דף ל"ט ע"ב בעי למימר לרב נחמן דבור של עולי בבל גם כן דשותפי היא. ופריך מהא דתנן לקמן (מ"ח ע"א) דמותרין בבור של עולי בבל, ואי דשותפי נינהו הא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ולרחוץ בבור. ומשני דלמלאות הוא דתנן לקמן דמותר משום ברירה, דמר מדידיה קממלא כו'. ופריך מי אית ליה לרב נחמן ברירה כו'. והשתא לשיטת הר"ן ז"ל ליפרך מיניה וביה. היכי מצינן למימר דלמלאות מותר משום דיש ברירה, ומר מדידיה קממלא כו'. הא תנא דמתניתין על כרחך לית ליה ברירה. כיון דאסר ליכנס לחצר אף על גב דברירה זו עדיפא משאר ברירה דעלמא. וכל שכן דלית להו ברירה דעלמא, ולמימר דמר מדידיה קממלא דהוי דומיא דברירה דעלמא, כדמוכח התם מהא דפריך דרב נחמן אדרב נחמן מחלקו טלאים כנגד טלאים ע"ש. (ודרך אגב לא הבנתי התם דברי הפני יהושע, שהקשה התם מאי פריך דרב נחמן אדרב נחמן, דלמא מחלק רב נחמן בין דאורייתא לדרבנן. ואין זה מובן, דהא לענין נדרים גם כן אמרינן דסבירא ליה יש ברירה. וזה בדאורייתא. אלא דהש"ס הוי מצי לחלק דדוקא גבי טלאים הוא דסבירא ליה לרב נחמן אין ברירה משום דבעינן דומיא דהנך, וכדאיתא בבכורות (נ"ו ע"ב). ואין כאן מקומו).

וגם בעיקר סברת הר"ן ז"ל דאסבר ברירה דהכא דבכל עת שישתמש אחד מהשותפין יהיה קנוי לו כל החצר לגופו. וכמו אחריך לפלוני (ב"ב קל"ז ע"א). צריך עיון, דאם כן עבד של שני שותפין אמאי אינו בדין יום או יומים, כיון דהגוף קנוי לכל אחד ביומו. ועיין רש"י ז"ל בפ' החובל (ב"ק צ' ע"א). ועיין בגיטין פרק השולח (מ"ב ע"א) בהא דפריך אלא מעתה יום של עצמו ישא בת חורין כו'. ואי מטעם ברירה אתינן עלה. אם כן מאי פריך, הא קיי"ל אין ברירה. והדברים ארוכים בזה.

על כל פנים העיקר נראה כמ"ש בשם הר"ש בר' אברהם ז"ל דברירה דהכא אין ענין לברירה דעלמא. וכן כתב השיטה מקובצת בב"ק שם, ואפילו מאן דסבירא ליה בעלמא יש ברירה הכא אפשר סבירא ליה דאין ברירה. וכן אפכא. ולפי זה לא תיקשי מהא דר' יהודה לקמן, וכן מהא דביצה דאמרינן לתנא דמתניתין דיש ברירה בעלמא. והא דמייתי התם בביצה אסורין ליכנס לחצר ולרחוץ בבור ליכא הכא במתניתין הא דלרחוץ בבור.

ומשמע משמעתין דהא דתנן לקמן (מ"ח ע"א) ואסורין בדבר של אותו העיר כגון בית הכנסת אתיא נמי כת"ק דראב"י, דבחצר שאין בו כדי חלוקה גם כן אסור. אבל לראב"י דמתיר בחצר ה"ה דבדבר של אותו העיר דמותרין. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות נדרים הלכה ד') פסק כראב"י בחצר. ובדבר של אותו העיר פסק (שם ה"ב) כסתם מתניתין לקמן דאסורין. וכבר תמה על זה הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל לקמן. והלחם משנה ז"ל (שם) כתב לתרץ דהא דמדמי הש"ס בית הכנסת לחצר שאין בו כדי חלוקה היינו לרבה דאמר דביש בו כדי חלוקה פליגי. ועל כרחך סבירא ליה טעמא משום קנסא, כיון דבאין בו כדי חלוקה כולהו מודו דמותר. משום דיש ברירה. אם כן מ"ט פליגי ביש בו כדי חלוקה, על כרחך משום קנסא. ולפי זה שפיר פריך הש"ס מבית הכנסת, דהוי כאין בו כדי חלוקה, ואפילו הכי קנסינן ליה. אבל למאי דמוקי רבינא פלוגתייהו בברירה לא דמי בית הכנסת לחצר, דבחצר קיי"ל כראב"י דיש ברירה. וכל אחד שישתמש בו הרי הוא שלו. אבל בית הכנסת דכ"ע משתמשין בו כאחד ליכא למימר הכי. וגם ראב"י מודה.

וכבר כתבתי לעיל דליכא למימר דלרבה טעמא משום קנסא. ועוד דלרבה נמי מאי פריך הש"ס מבית הכנסת, כיון דלא שייכא ביה ברירה, משום הכי אסורין אפילו אין בהן כדי חלוקה. והיה נראה לומר דעל כרחך רבה דאמר דבאין בו כדי חלוקה כולהו מודו דשרי לאו משום דלכ"ע יש ברירה. דהא מצינו דפליגי ראב"י ורבנן גבי בור בב"ק (נ"א ע"ב). וסבירא ליה לרבנן דאין ברירה. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה לרבה דבאין בו כדי חלוקה אינו יכול לאסור על חבירו, כיון דמשועבד (לן) [לו] כל החצר, ואין קונמות מפקיע מידי שעבוד, דלאו כ"ע סבירא ליה הא דקונמות מפקיע מידי שעבוד. כדמוכח בפרק בתרא (להלן פ"ו ע"א). ולפי זה פריך שפיר מבית הכנסת אמאי אסור, כיון דמשועבדת לכל אחד. אבל למסקנא דפליגי בברירה שפיר יש לחלק בין בית הכנסת לחצר שאין בו כדי חלוקה, וכנ"ל.

ויש סעד לדבריו מהא דר' יהודה לקמן דאוסר בבית הכנסת. אף על גב דסבירא ליה יש ברירה בעלמא. וכן יש קצת סמך לדבריו מהא דבביצה שם (ל"ט ע"ב) פריך לרב נחמן מהא דתנן ברישא השותפין כו' אסורין ליכנס לחצר. ולא פריך מהא דתנן בסיפא גופא דאסורין בדברים של אותו העיר. ועיין תוספות ישנים שם (ד"ה והתנן). אלא דאם כן מאי פריך התם מרישא דמתניתין אסיפא דמותרין בבור של עולי בבל, דלמא סיפא אתיא כראב"י דשותפין מותרין ליכנס בחצר, ומשום הכי מותרין נמי בבור של עולי בבל, ובדבר של אותה העיר כמו בית הכנסת ומרחץ ורחבה הוא דאסורין, כיון דמשתמשים בו כאחד. ולזה יש לומר דאם כן מאי אריא בור של עולי בבל, אפילו בור של אותה העיר נמי מותר לראב"י. אלא שמע מינה דלת"ק דראב"י קמ"ל דבשל עולי בבל מודו רבנן, ובדבר של אותה העיר מודה ראב"י דאסור. והיינו דלא תנן לקמן במתניתין בור של אותה העיר, משום דלא תנן התם אלא מה דאסור לכ"ע או מותר. אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה דאטו במרחץ לא נאסר אלא כשרוחצין בבת אחת, אבל כל אחד לבדו מותר. וכן בכניסה לחצר, וכי לא התיר ראב"י אפילו אם שניהם נכנסים כאחד. אלא על כרחך עיקר ברירה הוא משום דכל אחד משתמש בשלו. כיון דמשתעבד לכל אחד, ואין זה נהנה מזה. ואם כן אפילו בית הכנסת לישתרי. וגם בעיקר דברי הר"ן ז"ל שכתב דצריכינן הכא להא דקונמות מפקיע מידי שעבוד יש לי לדקדק, דהא משמע לקמן בפרק בתרא (פ"ו ע"א) דרב יוסף לא סבירא ליה הא דקונמות מפקיע מידי שעבוד. דמשני התם שינויא אחריתי. ואם כן מאי טעמא דת"ק דאסור ליכנס בחצר.

והתוי"ט ז"ל כתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל, דבית הכנסת כיון דאפשר לכתוב חלקו (ונשיא) [לנשיא] לא סמכינן אברירה, כמו בחצר שיש בו דין חלוקה. וכבר הקשה על זה בתוס"ח דאם כן מאי פריך לרבה, ע"ש מה שתי' בדוחק. ונראה לקיים סברת הלחם משנה ז"ל דאין הדבר תלוי בשימוש כל אחד, אלא דגבי דבר של אותה העיר כיון דשל רבים לא שייך ברירה, דכל אחד נכנס בתוך שלו. ועדיין צריך עיון.

ולענין מאי דכתיבנא לעיל הא דלא מוקים הא דמותרים בשל עולי בבל לרב נחמן כראב"י, משום דאם כן מאי אריא בור של עולי בבל ושבאמצע הדרך, אפילו בור של אותה העיר נמי. הך קושיא תיקשי לכ"ע, כיון דמפרש רב נחמן משום דיש ברירה, והאי מדידיה קממלא כו'. אם כן מאי אריא שבאמצע הדרך, אפילו של אותה העיר נמי. שוב ראיתי בתוס' לקמן (מ"ח ע"א) בד"ה (רחבה וביה"מ) [אסור ברחבה ובביהכ"נ] שהקשו גם כן מהא דביצה דבעינן למימר דתנא דמתניתין אית ליה ברירה. והאי מדידיה קממלא כו'. ותי' דהתם סבירא ליה דטעמא משום קנסא. ובשל עולי בבל כיון דשל רבים הוא לא קנסו. ואין זה מובן, דהא משמע התם דלמלאות מותר אפילו בבור של שותפין, ע"ש.

דף מו.

גמרא בנדרו פליגי. עיין ר"ן ז"ל שהקשה אמאי לא פשיט מהא דלקמן (מ"ז הריני עליך חרם כו'. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דדברים של אותה העיר חמורים מחצר. ואפילו ראב"י מודה. אתי שפיר, דהתם אפילו הדירו אסורין.

דף מו:

ר"ן בד"ה אבל יש בו כדי חלוקה כו'. וכתב בשם הרשב"א ז"ל דאפילו לאחר חלוקה אסור, משום דהוי כמכרו לו או נתנו לו במתנה לעיל, גבי ככרי עליך (ל"ד . ולכאורה ליכא הכא שום הנאה, כיון דמוכרין זל"ז וחלקם שוה. עיין ברשב"א ז"ל שכ' דמכל מקום הוא נהנה מה שמשתמש לבדו, ע"ש.

גמרא וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב"י. על כרחך צריך לומר דר"א לא סבירא ליה כרבינא דמוקי לטעמיה דת"ק משום דסבירא ליה כרבי אליעזר דוויתור אסור. דאם כן למה ליה לר"א למימר הלכה כראב"י, הא בלאו הכי מותר, משום דר"א סבירא ליה (נדה ח' ע"א) דאין הלכה כר"א אלא בארבעה בכוליה ש"ס. אלא די"ל כיון דעל כרחך רבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה גם כן דוויתור אסור גם ר"א סבירא ליה כן להלכה. כיון דראב"י סבירא ליה כוותיה דר"א. וכה"ג אמרינן שם בנדה. אלא דאכתי לשיטת הר"ן ז"ל דברירה דהכא עדיפא מברירה דעלמא. אם כן הא ר"א סבירא ליה בברירה דעלמא גם כן יש ברירה, כדאיתא בבכורות דף נ"ו (ע"ב). ומאי אריא דפסק הכא כראב"י. וכבר כתבתי לעיל דנראה עיקר כדברי המפרשים דברירה דהכא לא דמיא לשאר ברירה דהש"ס.

ר"ן בד"ה ואיכא למידק אשמעתין כו'. עיין בזה בחידושינו בערכין שהארכנו שם בזה.

דף מז.

גמרא אמר רבא ת"ש כו'. עיין מ"ש לעיל (מ"ב בפלוגתא דרב ושמואל בנכסים אלו. עיין שם.

שם בעי רמי בר חמא קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהם כו'. והסכימו כל המפרשים דלאו דוקא בקונם מיבעי ליה, אלא בכל חילופי איסורי הנאה מיבעי ליה, ולא מיבעי ליה אי מותר להחליף לכתחלה, דזה ודאי אסור מהתורה. דהרי זה נהנה מגוף האיסור. וכדמוכח בפסחים (כ"א ע"ב) בקרא דנבילה, ומהתורה ודאי החליפין מותרין, דאין לך דבר שתופס את דמיו כו'. ואפילו המחליף עצמו מותר מהתורה בחליפין. ולאחר נמי פשיטא דאפילו מדרבנן מותר, כדמוכח מהא דחמצן של עוברי עבירה (חולין ד' ע"א). ולא מיבעי ליה אלא למחליף עצמו אי עבר והחליפן אי החליפין אסורים מדרבנן. או בדיעבד מותר אפילו מדרבנן. ופשיט מהא דאומר לאשתו קונם שאת נהנה לי, לווה ובעל חוב באין ונפרעין, וזה הוי כחליפין. ודחי דלמא לכתחלה, היינו אם החליף בידים החליפין אסורים. אבל הכא דיעבד דהחליפין באו אחר כך בהא הוא דמותר. ופשיט ליה מהא דמכרן וקידש בדמיהם גבי ערלה דמקודשת. וכתב הר"ן ז"ל דס"ד דחליפי חליפין נמי אסורין, היינו האשה. ואם כן היה צריך לקדש אותה פעם אחרת. והוצרך לזה, דאי לאו הכי מאי קפשיט, כיון דעבר ונהנה מאי דהוי הוי. וקדושין הוי קדושין, דהא האשה מותרת בהנאה בקידושיה, ולא אמרינן כיון דלדידיה אסור לא יהיב לה מידי, דבתר דידה אזלינן. אלא על כרחך סלקא דעתך דחליפי חליפין נמי אסורין. ואם כן אמאי הוי קדושין. אלא שמע מינה דהחליפין מותרין. ודחי דלמא דיעבד שאני, היינו דהחליפין אסורין. אבל אם עבר והחליף אותן חליפי חליפין מותרין, והוי קדושין. כן הוא שיטת הר"ן ז"ל.

אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דמפרש דלמא לכתחלה, היינו דעיקר בעיא דרמב"ח הוא אי לכתחלה שרי להחליפן וליהנות מן הדמים. אבל בדיעבד הדמים מותרין. וכן פי' בהא דמכרן וקידש בדמיהם. דפשיט דבדיעבד מותרין החליפין. דאי לאו הכי הא לא יהיב לה מידי. דבתר דידיה אזלינן. ומשני דבדיעבד באמת מותרין הדמים, ולכתחלה הוא דמיבעי ליה. ושיטתו ז"ל צ"ע, דלכתחלה פשיטא דאסור להחליף, וכמו שכתבתי לעיל. ועוד דאמרינן או דלמא חילופין כגידולין דמי. אלמא דאפילו בדיעבד מיבעי ליה אי אסור בחלופיהן כמו בגידולין. ובפסקיו (פ"ח) [פ"ז סימן ה'] כתב כשיטת הר"ן ז"ל ע"ש. ולפי הנ"ל אי נימא דלענין קדושין בתר דידיה אזלינן וכל שאסור בהנאה לגביה לא הוי קדושין משום דלא יהיב לה מידי. על כרחך איפשטא מהא דקידש בדמיהם דלא נאסר אלא להחליף לכתחלה. אבל בדיעבד הדמים מותרין. אבל אי בתר דידה אזלינן לא שמעינן אלא דחליפי חליפין מותרין. והיינו דיעבד שעבר ונהנה בחליפין. אבל חליפין עצמן אסורין בהנאה.

והתוס' ז"ל כתבו דחליפי חליפין נמי אסורין. ודוקא גבי קדושין הוא דהתירו בדיעבד ליהנות מחליפי איסורי הנאה, היינו מחליפי חליפין. ולדידי צ"ע עיקר הך סברא שיצטרך לקדשה פעם אחרת. ומה יועיל בזה, כיון דהקדושין הראשונים קדושין גמורין הם. אם כן כבר עבר ונהנה. ומה יתקן במה שיקדשנה פעם אחרת. הלא המעות האלו מעות מתנה הם. ועיקר הנאתו ממנה הוא על ידי קדושין הראשונים אפילו יקדשנה אחר כך מאה פעמים, ואם נאסר בהנאתה יחויב לגרשה ולקדשה אחר כך. וצריך לומר דאם נאסר בהנאתה גם הקדושין בטלין, והוי כמו קדושין שאין מסורין לביאה (קידושין נ"א ע"א). ואליבא דרבא קיימינן הכא דלא הוי קדושין.

שוב ראיתי במשנה למלך ז"ל פ"ה מהלכות אישות (הלכה א') שהאריך בזה, ונסתפק שם בחקירה זו אם קידש בדבר האסור לדידיה ושרי לדידה אי הוי קדושין. ע"ש שהביא דברי הראשונים ז"ל החלוקים בזה. ולענ"ד מוכרח משמעתין דהוי קדושין. דאי לא הוי קדושין. אם כן שפיר מוכח מהא דקידש בדמיהם מקודשת דחליפי איסורי הנאה מותרין גם למחליף. דאי לאו הכי הא לא יהיב לה מידי, כיון דלדידיה אסורין בהנאה. ועיין בדברי הר"ן ז"ל בריש חולין (א' ע"ב בדפי הרי"ף). ודבריו ז"ל צ"ע. כמו שעמד עליו המהרש"א ז"ל שם (ד' ע"ב ד"ה תד"ה מותר). ועיין בזה באורך בדברי התוס' ז"ל בחולין (שם) ובע"ז (נ"ד ע"ב ד"ה מכרן) ובד' הרא"ש ז"ל בקדושין (פ"ב סימן ל"א). ומשמעתין לא הבנתי גם כן מה שכתב הרא"ש ז"ל שם בקדושין דמכרן וקידש בדמיהן מיירי שלא הכיר בה, ומקח טעות הוא, וחייב להחזיר הדמים. אלא דדמים אלו ניתנו להוצאה. דאם כן היכי פשיט מינה דחליפי איסורי הנאה מותרין, הא הכא לאו חליפין הם כלל. כיון דמקח טעות הוא. וצ"ע בזה בדברי הפוסקים. וכל זה הוא לשיטת המפרשים דבעיא דרמב"ח לאו דוקא בקונם פירות אלו על פלוני. אלא בכל איסורי הנאה הוא דמיבעי ליה.

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבעיא דרמב"ח הוא בקונם לחוד. שהרי בכל דמי איסורי הנאה כתב דהדמים מותרין כמבואר בדבריו בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ט"ו). והכא (ה' נדרים פ"ה הט"ז) בקונם פירות אלו על פלוני כתב דאיסור חילופיהן הוי ספק. ובאמת הכי משמע פשטא דשמעתין דבקונם הוא דמיבעי ליה, דאי בכל איסורי הנאה מאי אריא דבעי לה הכא גבי קונם, ליבעי בעלמא בכל איסורי הנאה. אלא דלזה י"ל דהא גופא מיבעי ליה בפירות אלו עלי גופא טעמא מאי, אי משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. ומשום הכי אסור בחלופיהן. אבל באוסר על חבירו ליכא למימר הכי, ומותר בחלופיהן. או דלמא הא גופא טעמא משום דאסור בחליפי איסורי הנאה. והוא הדין בכל איסורי הנאה. ואתי שפיר לפי זה דברי הרא"ש ז"ל בפירושו לקמן (נ"ז ע"א) במתניתין דקונם פירות אלו עלי. שפי' דהא דאסור בחלופיהן היינו משום דאסור בכל חליפי איסורי הנאה. והיינו כפי האי סברא דמתני' גם כן היינו טעמא. אבל אי טעמא דמתניתין משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם ודאי דאסור מן הדין בפירות אלו עלי, ואפילו בחליפי חליפין אסור כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ז סימן ה').

ועיין בש"ע (יו"ד סימן רטז סעיף א') שכתב דחליפי חליפין מותרין גם באוסר על עצמו פירות אלו. וכתב שם הגר"א ז"ל דט"ס הוא בדברי הרא"ש ז"ל. ולא ידענא טעמא מאי, כיון דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. וכוונתו לאסור על עצמו כל הנאה שיבוא לידו מפירות אלו. אם כן אפילו חליפי חליפין אסורין. ולא הבנתי דברי הר"ן ז"ל שכתב דלרמב"ח נמי פשיטא דבאוסר על עצמו פירות אלו אסור בחלופיהן אפילו החליפן אחר, משום דכיון דאמר אלו עשאן כהקדש, והוי כמו חלופי הקדש. והא בגמרא אמרינן טעמא משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם, ולא משום דהוי כהקדש. ועוד אי אמרינן דהוי כהקדש. אפילו באוסר על חבירו נמי נימא הכי. אלא ודאי לא דמי להקדש לאסור חליפיו, כיון דלכ"ע אין לו פדיון. וכן כתב הרשב"א ז"ל.

אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל יש לפרש דלא מיבעי ליה אלא בקונם על חבירו. דעל עצמו ודאי טעמא משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם. אבל גבי חבירו דאינו יכול לאסור על חבירו דבר שלא בא לעולם מותר בחילופיהן. או דלמא חילופין כגידולין דמי, ולא הוי כדבר שלא בא לעולם, כמו גידולין, ולא שנא הוא ולא שנא חבירו. אלא דדרך אחרת לו. ובגידולין גופייהו גם כן כתב (ה' נדרים פ"ה הט"ז) דהוי ספק. ועוד לשיטתו היכי פשיט מהא דמכרן וקידש בדמיהן. וכמו שהקשה על זה הלחם משנה ז"ל (שם). ואפ"ל דבע"ז פרק השוכר את הפועל (דף נ"ד ע"ב) משמע מסתמא דהש"ס דבערלה הדמים מותרין אפילו מדרבנן. ודלא כרבא דמספקא ליה הכא. ומשום הכי סבירא ליה דבעיא דרמב"ח הוא בקונם לבד. ועיין בכ"מ (שם הי"ג) שכתב דבאוסר על עצמו אסור בחלופיהן מהתורה. והכי משמע ליה מדברי הר"ן ז"ל. ומשום דדמי להקדש. וכבר כתבתי דמטעם הקדש ודאי אין לאסור חילופין מדאורייתא. כיון דאין לו פדיון. ואם תמצי לומר דמדאורייתא אסור בחלופיהן הוא משום דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם.

ועוד נראה לקיים סברת הר"ן ז"ל דמטעם הקדש הוא דאסור בחילופין. ואף על גב דאין לו פדיון, דהא בערלה וכלאי הכרם גם כן היה נאסר בחלופיהן משום דהוי ילפינן מע"א ושביעית, אי לאו דכתב רחמנא הוא למעוטי או משום דהוי ע"א ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, כדאיתא בע"ז דף נ"ד (ע"ב). ולפי זה לא אימעוט אלא שאר איסורי הנאה. אבל קונם דדמי להקדש לא אימעוט. וילפינן מהקדש דהאיסור חל על החילופין אף על גב דאין לו פדיון. אלא דאם כן אפילו באוסר על חבירו יאסר גם כן בחילופין, דלגבי חבירו הרי הוא כהקדש. ומה שכתב הכסף משנה ז"ל (שם הט"ז) על דברי הרמב"ם ז"ל ואם עבר ונהנה כוונתו דאינו לוקה כיון דספק הוא אינו מובן, דהא אפילו היה אסור בודאי בחילופין לא היה לוקה על מה שהדירו חבירו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם (ה' נדרים) בריש פ"ה (ה"א). ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתא דגידולי איסור. יעזרני ה'.

וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל בא"ח סי' תמ"ז שכתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דסלקא דעתך דהפשטן דרמב"ח מיבעי ליה בכל איסורי הנאה. ואפילו בדיעבד. ולהכי פשיט ממכרן וקידש בדמיהן דשרי אפילו לכתחלה. ודחי הכי נמי לכתחלה הוא דלא, ואי עבד עבד. וקאי אנדרים, דבהא דוקא הוא דמיבעי ליה, משום דדמי לחלופי הקדש. ולכתחלה דוקא. אבל אי עבד עבד. וגם זה לא זכיתי להבין, דאם כן דמחלק בין איסורי הנאה לנדרים הוי ליה למימר הכי נדרים שאני. ולמה ליה לאסוקי ואי עבד עבד. ועוד האי חילוקא גופא בין לכתחלה לדיעבד אינו מובן. ופשיטא דאם עבר ונהנה מה שנהנה נהנה. דלענין מלקות ליכא למימר, כמ"ש לעיל דבלאו הכי אינו לוקה על מה שהדירו חבירו. ואם נאמר דלענין חליפי חליפין קאמר דאין נאסרות ומה שנהנה נהנה. גם זה לא איצטריך לאשמעינן דהא אפילו באוסר על עצמו פסק בש"ע (יו"ד סימן רט"ז סע"א) דחליפי חליפין מותרין. ועיין במשנה למלך ז"ל מ"ש על לשון הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ה הט"ז) דאם עבר ונהנה ע"ש.

ולענין חקירת המשנה למלך ז"ל (ה' אישות פ"ה ה"א) אי יכול לקדש בדבר שאסור בהנאה לו ולא לה, אפשר דשייכא בפלוגתא (תמורה ד' ע"ב) דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וי"ל דהאי כללא לא נאמר אלא בלאו פרטי, כמו לא תגזול וכל אינך דמיירי הש"ס התם בתמורה. אבל הכא לא נאמר האיסור בפרט על הקדושין, אלא על כל הנאות. וכבר כתבתי בזה בריש תמורה שם. ואין כאן מקומו להאריך בזה.

דף מח.

גמרא מעשה לסתור כו'. אם הוכיח סופו על תחלתו כו'. ואמר רבא תרי לישני. ללישנא קמא דוקא היכא דאמר ליה ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא כו', וללישנא א' אפילו לא אמר בלשון תנאי אלא יבוא אבא ויאכל אסור, משום דסעודתו מוכחת עליה. וכתב הרשב"א ז"ל דוקא כשאמר כן בשעת מתנה, אבל לאחר שעה לא איכפת לן, דכבר נתנה לו במתנה. והרמב"ם ז"ל כתב (ה' נדרים פ"ז הט"ו) דאפילו לאחר שעה אם פייס אותו שיבוא אבא ויאכל גם כן אסור, דהוכיח סופו על תחלתו דעל מנת כן נתנה לו. וריבוי הסעודה מוכחת [דעל מנת] שיאכל אביו נתן לו. ונראה דמפרש הכי אידך לישנא דרבא דהיינו דחדיש דאפילו לא אמר בשעת מתנה. וגם לשון הוכיח סופו על תחלתו משמע הכי. וכתב הכסף משנה (שם) דהרמב"ם ז"ל גם כן סבירא ליה דוקא היכא דאמר ליה מיד אחר המתנה, אבל לאחר שעה לא. ולא משמע כן מלשון פירוש המשנה, שכתב ואחר כך אמר לו דרך מקרה רצונך שיאכל פלוני עמנו, משמע דאחר כך דרך מקרה אמר לו כן, והיינו משום דהוכיח סופו על תחלתו על פי ריבוי הסעודה.

דף מח:

ליקני הדין, ואי הואי בר בריה צורבא מרבנן ליקני ניהליה. והקשה הרשב"א ז"ל (ד"ה או דלמא) כיון דאסר על בנו נכסיו הרי הם כהקדש אצלו, והיכי יכול להקנותם לו. ותי' דהיינו דאמרי פומבדיתא קני על מנת להקנות לא קני, כיון דלעצמו לאו בר קנין הוא. ולפי זה הא דפריך רבא לרב נחמן ממתניתין דמתנת בית חורין, הא לפומבדיתא נמי תיקשי, דעל כרחך לא פליגי אלא היכא דהוא עצמו לאו בר קניה הוא, אבל במתניתין מודו. ועוד דאמאי לא קאמר רב אשי לחלק כן בין הא דשמיט כיפי לסודרא דבר קניה הוא. ונראה יותר דאע"ג דנאסר עליו בהנאה מכל מקום יש לו בה קנין, ומשום הכי יכול לקדש בה אשה, כדמוכח לעיל, דאע"ג דהחליפין אסורים עליו אם קידש בהם מקודשת. ויפלא בעיני על הרשב"א ז"ל שכתב דאינו יכול לקדש אשה במה שנאסר עליו, והוכיח כן מסוגיא דלעיל, והביא דברי הראב"ד ז"ל גבי גידולין. ולעיל מוכח איפכא דהוי קדושין. והא דפשיט לעיל ממכרן וקידש בדמיהן הוא משום דסלקא דעתך דחליפי חליפין נמי אסורין ואסור ליהנות בה, כמו שכתב הוא ז"ל בעצמו שם. ועיין משל"מ ז"ל (ה' נדרים פ"ה הט"ז) מה שכתב על דברי הראב"ד ז"ל גבי גידולין.

ורב נחמן אמר דקני על מנת להקנות קני. והביא ראיה מקנין סודר, ודחי רב אשי מאן כו'. ועוד סודרא קני מן השתא, אבל הכא לאימת קני. (וכי) [לכי] הוי בר בריה צורבא מרבנן, לכי הוי, הדר סודרא למאריה. ולפי זה דבריה לא קני אלא לעת שיקנה אותו לבר בריה היה נראה דבעינן שיהיה בר בריה בעולם, דאי לאו הכי הא הוי כמקנה לדבר שלא בא לעולם, כיון דאין קנין ראשון אלא על מנת להקנות לדבר שלא בא לעולם. אבל לרב נחמן דסבירא ליה דקנין הראשון מתחיל מיד י"ל דאפילו אם לא בא בר בריה לעולם עדיין הוי קנין.

ורש"י ז"ל כתב דמיירי הכא דלא הוי בר בריה בעולם, וי"ל גם בזה דכיון דקנין הראשון לדבר שבא לעולם הוא שפיר חייל. ומשמע דמודה רב אשי היכא דיכול להקנות להשני מיד דקני, ואם כן לרב אשי נמי תיקשי ממתניתין, דהא יכול להקנות לשני מיד, וצריך לשינויא כשינויא דהש"ס. ואם כן יש לדקדק (כמו) [במה] שכתב הר"ן ז"ל סתמא דבקני על מנת להקנות לא קיי"ל כרב נחמן, דרב אשי פליג עליה, ואמאי לא ביאר דדוקא בכהאי גוונא דשמיט כיפי הוא דלא קיי"ל כוותיה דרב נחמן, משום דהדר סודרא למריה, אבל בסתם קני על מנת להקנות גם רב אשי מודה. והרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ה סימן ה') כתב כן דבקני על מנת להקנות קיי"ל כרב נחמן, דרב אשי מודה, ובההוא דשמיט כיפי הוא דלא קיי"ל כוותיה.

וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דרב אשי דאמר לכי הוי הדר סודרא. לאו דוקא בכה"ג דשמיט כיפי הוא דאמר, אלא בכל קני על מנת להקנות הוא דהוי הכי דעיקר קנין הראשון נגמר כשהוא מקנה לשני, וכבר הדר סודרא למאריה. ולפי זה כתב דוקא בסודר, אבל בשטר קני. ומדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן, אלא דוקא הכא שהקנה לבריה, וקנינו לא יתחיל אלא כשיהיה בר בריה צורבא מרבנן, אבל בסתם קני על מנת להקנות מתחיל קנין הראשון מיד. וסברת הרשב"א ז"ל לא הבנתי, דעל מנת כאומר מעכשיו דמי, ומתחיל קנין הראשון מיד, ולא הדר סודר למאריה קודם קניה.

גמרא זימנין אמר ליה סעודתו מוכחת עליו. וזמנין אמר ליה ר"א היא דאמר וויתור אסור במודה הנאה. אי נימא דוויתור אסור מדרבנן י"ל דהא דזימנין אמר ליה הכי וזימנין הכי, היינו דלרבנן דר' יוסי לעיל גבי הפקר (מ"ג ע"א) י"ל דטעמא דמתנת בית חורון הוא משום וויתור. אבל לר"י דאסר בהפקר משום גזירת מתנת בית חורון על כרחך ליכא למימר דטעמא משום וויתור, דהוי גזירה לגזירה. ולפי מ"ש הר"ן ז"ל לפרש הא דסעודתו מוכחת עליו היינו דניחא ליה שיאכל אביו משלו י"ל איפכא, דלהאי טעמא לא שייך למגזר משום מתנת בית חורון, כיון דלא שייכא אלא גבי אביו, אבל לא באינש אחרינא, ולר' יוסי על כרחך צריך לומר דטעמא דמתנת בית חורון הוא משום וויתור וכר"א, ולת"ק מצינן למימר דטעמא משום סעודה המוכחת עליו.

ולהאי שינויא דמתניתין משום וויתור הא דתנן כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה צריך לומר דלאו בעלמא קאמר, דודאי מתנה היא, אלא לענין מודר הנאה לאו מתנה היא, וכן כתבו התוס' ז"ל בב"ב דף קל"ד (ע"א ד"ה כל מתנה) אבל להאי שינויא דסעודתו מוכחת עליו לענין דינא קאמר דלאו מתנה היא. והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נדרים (הט"ז) כתב ללישנא דמתניתין דכל מתנה שאינה כו' אינה מתנה. ובתר הכי כתב דקני על מנת להקנות קני. ודבריו צריכין ביאור, כיון שכתב דכל מתנה כו', על כרחך לאו לענין נדרים ומשום וויתור. מה זה שכתב בתר הכי דקני על מנת להקנות קני, על כרחך בעלמא לענין דינא קאמר ומאי איריא בהלכות נדרים בהל' קנין הוה ליה למכתב כן. ועל כרחך צריך לומר דמשום וויתור הוא דאסר, מדלא כתב דבעינן הוכחת הסעודה אלא היכא דנתן לו סתם ואחר כך אמר לו יבוא פלוני ויאכל עמך, על זה כתב (שם הט"ו) כגון שהיתה סעודה גדולה כו' אבל היכא דאמר בשעת מתנה על מנת שיבוא אבא ויאכל לא הוצרך להוכחת הסעודה, והיינו משום דבכל גווני אסור משום וויתור.

ועוד יש לדקדק בזה להאי שינויא דשני רב נחמן דמתניתין משום וויתור הוא כל מתנה לאתויי מאי, כיון דלית ליה סברא דסעודתו מוכחת עליו, וי"ל דרב נחמן נמי מודה היכא דאיכא הוכחת הסעודה דלאו מתנה הוא, אלא דקושטא דמלתא קאמר, (י"ל) [די"ל] דמשום הכי הוכחת סעודה אסור במודר הנאה משום וויתור. ועל פי זה יש לומר דמשום הכי אמר ליה זימנין הכי וזימנין הכי, דללישנא קמא דרבא דהוכחת הסעודה לא מהני היכא דנתן לו סתם ואחר כך אמר שיאכל אבא אם כן על כרחך צריך לאוקמי כר"א, וכל לאתויי אפילו היכא דליכא הוכחת סעודה, אבל ללישנא בתרא דרבא אין צריך לאוקמי כר"א, וכל לאתויי לישנא בתרא דרבא. ודו"ק היטב.

דף מט.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה