קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי
גמרא מאן תנא, ר"א היא דאמר וויתור אסור במודר הנאה. ופי' הר"ן והרא"ש ז"ל דמיירי בזבינא דרמי על אפיה, דשוה בשוה מותר. ויקשה מכאן למה שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דכל זביני אסור שוה בשוה, דאם כן מאי אריא וויתור. ולא מצאתי כעת דינא דוויתור בדברי הרמב"ם והש"ע ז"ל.
והר"ן ז"ל הקשה מהא דמשמע בב"ב (נ"ז ע"ב) דדוקא שותפין לא קפדי אהעמדה כדי, אבל אינש דעלמא קפיד. ותי' בשם הרמב"ן דוקא העמדה כדי הוא דקפדי אינשי, אבל דריסת הרגל לחוד לא קפיד אינש. והתוס' והרא"ש ז"ל כתבו לחלק בין חצר לבקעה, דבבקעה לא קפיד אבל בחצר קפדי אינשי דעלמא. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו שותפין קפדי אהדדי בחצר מהא דראב"י לקמן. והא דמשמע בב"ב דשותפין לא קפדי אפילו אהעמדה כדי, י"ל דסבירא ליה כשארי שינויי שם בב"ב, וכמו שכתב הוא ז"ל שם בפסקיו (פ"ג סימן ע') דהתם מיירי ברחבה שאחורי הבתים, ומכל מקום מה שכתב דקשיא ליה לר"ת ז"ל מהא דהשותפין שנדרו כו' אין קושיא זו מכרעת, דהא רבינא משני בב"ב (שם) דמתניתין דהשותפין אתיא כר"א דוויתור, אבל לרבנן אפילו בחצר לא קפדי. ועיקר קושייתם הוא מהא דמשמע דדוקא שותפין לא קפדי, אבל אינשי דעלמא קפדי, וכמו שהקשו התוס' ז"ל בב"ב (שם ד"ה רבינא) ובביצה, אלא דלא הבנתי דברי התוס' ז"ל במגילה דף ח' (ע"א) בד"ה דריסת הרגל וכו' מה שכתב שם ולא קשה מהתם אפרק ה' דביצה. ומה ענין ההיא דביצה (ל"ט ע"ב) להא, דהתם בביצה בדין ברירה מיירי, ולא איירי התם בדין דריסת הרגל. ודברי המהרש"א ז"ל אינן מובנים לי. ועיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בזה באורך, ויתבאר בזה באורך בפ' השותפין (דף נ"ז ע"א) בס"ד.
וטעמא דפלוגתייהו דר"א ורבנן בוויתור נראה, דרבנן סבירא להו דכל שאין דרך להקפיד על זה לא מיקרי נהנה מחבירו, כיון שזה אינו מהנהו כלל, כמו וויתור, דדרך כל אדם כן, וכן כלים שאין משכירין אינו מהנהו בשאילתן, וכמו שכתב רש"י ז"ל לקמן. וכן דריסת הרגל דלא קפדי אינשי לא חשיבא הנאה מחבירו. ור"א סבירא ליה דגם זה בכלל הנאה היא. ויש להסתפק לר"א אי אסור בזה מה"ת או מדרבנן. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו (ה' נדרים פ"ו ה"ב) מבואר דמהתורה הוא דאסור, דכתב בטבעת ליראות בו ומיפסק ומיזל בארעא דאינו לוקה משום דבעיא דלא איפשטא היא. וזה אינו אלא לר"א דוויתור, דדבר שאין משכירין הוא כדלקמן, וגם זה יתבאר שם בפ' השותפין. ועיין תוס' ז"ל שכתבו דמתניתין דלעיל (ל"א ע"א) מוכר בפחות ולוקח ביותר אתיא גם כן כר"א, ולא ידענא מהיכי משמע להו הכי, וגם לא הוזכר בזה בשום פוסק ובשמעתין שם גם כן לא משמע כן, ודו"ק. ובירושלמי ריש פרק השותפין משמע קצת כדברי התוס' ז"ל, ושם יתבאר יותר בס"ד.
דף לג.
אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. והר"ן ז"ל גורס המביאה לידי מאכל עלי וזה נכון יותר. ועי' בפי' המשניות להר"מ ז"ל שכתב לאוקימתא דר"ל הנאת מאכל עלי, וכן כתב הרז"ל, ועיין תיו"ט ז"ל. ובירושלמי (פ"ד ה"א) מוקמינן למתני' בהנאת מאכל, ומסיק התם דדוקא נפה וכברה כו' אסור, דמתקנין את המאכל, וחשיבא הנאה המביאה לידי מאכל. אבל קערות וכוסות מותרין, שאינן אלא מכנסין את המאכל, אבל לא מתקנין. והביאו הבית יוסף והש"ך ז"ל (יו"ד סימן רכ"א סק"ה) ותמה עליהם בקרבן העדה (בשירי קרבן י"ג דירושלמי לטעמיה דמוקי לה בהנאת מאכל עלי משום הכי אינו אסור אלא דבר המכשיר את המאכל. אבל לפי מאי דמוקי בש"ס דילן הנאה המביאה לידי מאכל פשיטא דקערות וכוסות אסורין גם כן, כי היכי דשק וחמור להביא פירות אסורין. ואין דבריו מוכרחין, דשק וחמור שאני דמביאין בהן פירות. וזה חשיב שפיר הנאה המביאה לידי מאכל. אבל כוסות וקערות י"ל דלא חשיבא הנאה לידי מאכל. תדע דעל כרחך הירושלמי סבירא ליה דהנאת מאכל היינו הנאה המביאה לידי מאכל, ואפילו הכי סבירא ליה דכוסות וקערות מותר, אלא דמסיפא דמתניתין דלא התיר אלא נזמים וטבעות משמע דכוסות וקערות אסורין. והירושלמי אפשר דסבירא ליה דנזמים וטבעות מותר אפילו להראות בהם, דזה הוי רבותא טפי מכוסות וקערות. אבל למאי דמיבעי לן בתלמודין ומוקי לה שלא להראות בהן ודאי מוכח דדוקא הני מותרין, אבל כוסות וקערות אסורין, ולפי זה הא דאמר התם ר' אבינא אמר ר' ירמיה בעי אלין קוזמידייא דאית עליהון אסור מישאל להון. אין לפרש כמו שפי' הקרבן העדה דמיבעי ליה בנזמים להראות בהן, דלשיטת הירושלמי על כרחך אפילו להראות בהם מותרין, וכמ"ש. דאי לאו הכי תיקשי דיוקא דסיפא דדוקא נזמים וטבעות מותרין אבל כוסות וקערות אסורין. ולפי' הקרבן העדה הוא סותר דברי עצמו, שכתב שם דשק להביא פירות מותר לשיטת הירושלמי, ובנזמים להראות בהן מיבעי להו. והא בשמעתין מבואר דשק להביא פירות הוי יותר הנאה המביאה לידי מאכל מנזמים להראות בהם. דבשק פשיטא ליה לאיסורא ובנזמים מיבעיא ליה.
ועיין ברא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ד סימן א') שהביא דברי הירושלמי הנאת מאכל מהו. תני אבל משאילו קרדום. והוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע, תיפתר בקרדום של ניכוש, ולית את ש"מ כלום. ואין הבנה לדברים אלו, דמאי קמיבעיא ליה הנאת מאכל מהו, גם מאי דמסיים ולית את שמע מינה כלום אין לזה פירוש, דאהיכא קאי. אבל נראה כנוסחא אשר לפנינו, דמיבעי ליה התם לקצור צריכה לבצור צריכה הניית מהו. פי' דמיבעי ליה אי כלי לבצור ולקצור אי חשיב הנית מאכל אי לא, ובעי למיפשט מהא דתני דמשאילו קורדם, וסברין מימר בקרדום של ביקוע, וזה דומה לכלי לבצור ולקצור, ושמע מינה דמותר, וקאמר תיפתר בקרדום של ניכוש, אבל קרדום של ביקוע אפשר דאסור, והוי בעיא דלא איפשיטא. והרמ"א ז"ל כתב (ביו"ד) בסי' רכ"א (סעיף א') בפשיטות דקרדום של ביקוע אסור, ולפי מה שכתבתי אינו אסור אלא מספק. וגם בזה כתב הקרבן העדה (בשירי קרבן י"ג ע"א) דלשיטת הש"ס דילן פשיטא דאסור, מק"ו משק להביא פירות. וגם זה אינו נראה, דשק להביא פירות הוי הנאה הקרובה יותר לידי מאכל מקרדום של ביקוע, ודו"ק.
מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. עיין במגילה (דף ח' ע"ב) ברש"י ותוס' שם שכתבו דבפרוטה של שכירות יכול לקנות איזה מאכל, משמע דבעינן שיהיה השכירות פרוטה, אבל פחות מפרוטה הוי כדבר שאין דרכו להשכיר, דשכירות פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. ועיין בטורי אבן שם במגילה.
ושוקל את שקלו. עיין רא"ש ז"ל שכתב והמדיר יכול לשוקלו בשבילו, דמצוה בעלמא הוא דעבד, ואין זה כפורע שאר חובותיו עכ"ל. מדבריו נראה דהא דמוקמינן למתניתין כחנן היינו מפורע חובו דוקא, אבל משוקל את שקלו לא קשיא ליה כלל, דהתם מצוה קעביד. ומשמע ליה הכי מהא דרבא מוקי לה (להלן ע"ב) דיהיב לה על מנת שלא לפרוע. ואכתי שוקל את שקלו מאי איכא למימר. אלא ודאי משוקל את שקלו לא קשיא ליה כלל, דמצוה קעביד. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בכתובות פרק שני דייני (ק"ח ע"א). והא דמסיק התם תורמין על האבוד היינו לאשמעינן דיש לו חלק בקרבנות מכל מקום, ע"ש בפי' רש"י ז"ל. ובאמת פי' הר"ן ז"ל ורש"י ז"ל הכא דלרבא מיירי שכבר תרם ונגנב או אבד דחוק הוא, דמאי קמ"ל בזה, פשיטא דשוקל, כיון דכבר נפטר. אבל בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) לא משמע כן כמו שהביאו התוס' ז"ל בכתובות (שם ד"ה הא מני) והר"ן ז"ל הכא, דאמרינן התם דבפורע את חובו כ"ע מודים דהניח מעותיו כו', ואפילו בני כהנים גדולים מודים, ודוקא במזון האשה הוא דסבירא ליה דעבדי תקנתא שלא תמות ברעב, אבל בפורע חובו כולהו מודו דהוי מבריח ארי, ומסיק התם אפילו בבעל חוב דוחק. ומייתי ראיה מהא דשוקל את שקלו, דבעל חוב דוחק הוא, דממשכנין עליהן, אלמא דאין חילוק בין זה לפורע את חובו.
והתוס' ז"ל כתבו (שם ק"ז ע"ב ד"ה חנן) בשם ר"ת איפכא, דבפורע חובו אפילו חנן מודה דחייב לשלם לו, משום דלא חשיב מבריח ארי היכא דברי היזקא, וחנן דוקא במזונות אשתו הוא דפליג, דלא ברי היזקא הוא, דאפשר שתתפרנס ממעשה ידיה. ושוקל את שקלו לא תיקשי כמו שכתב הר"ן ז"ל דתורמין על האבוד. אבל מהא דמקריב עליו קיני זבים ודאי תיקשי, דהא גם זה פורע חובו הוא וכמבואר בירושלמי (פ"ד ה"ב). ונהי דבש"ס דילן מפרשינן ומקריב עליו קאי אכהן המדיר דיכול להקריב קרבנותיו, אכתי תיקשי מתורם את תרומותיו למאן דמוקי לה לקמן (ל"ו ע"ב) משלו על בעל הכרי. ואי נימא כסברת הרא"ש ז"ל דמצוה שאני אתי שפיר, ועי' בדברי הרא"ש ז"ל בכתובות (פי"ג סימן ח') שכתב שם דהא דשוקל את שקלו מוקמינן ליה בגבוי ואבוד. וכ"כ התוס' ז"ל התם לשיטת ר"ת. ולדבריהם ז"ל יקשה מתורם את תרומותיו, וכמש"כ, ועיין ברשב"א ז"ל שהוכיח גם כן מהא דתורם את תרומותיו דחנן אפילו בבעל חוב דוחק קאמר דהוי מבריח ארי. אבל הר"ן ז"ל כתב לקמן דתורם את תרומותיו אתיא ככ"ע ע"ש. ואתי שפיר נמי לשיטת ר"ת ז"ל וכבר האריך בזה הש"ך ז"ל (בחו"מ) בסי' קכ"ח (סק"ג).
ומה שכתב שם לפרש דברי הירושלמי דמקריב עליו קיני זבים מיירי גם כן שנתנן לכהן ונאבדו כבר תמה עליו האורים ותומים מסברא דלא נפטר בזה. והדבר פשוט בכמה דוכתי. ועיין מש"כ בחי' למעילה דף י"ט ברש"י שם, גם מה שכתב התם דמד' רש"י בכתובות אין ראיה דשוקל שקלו שאני. ותמיה לי שלא הביא דברי הרא"ש ז"ל הכא בפירושו דמשמע להדיא מדבריו דשוקל שקלו שאני, וכמ"ש לעיל. עיין שם שהאריך עוד בדברי ר"ת ומחלוקתו ובדברי הרא"ש ז"ל. ובאמת פשטיה דשמעתא נראה דאין חילוק בשום חוב, ובכל גוונא יכול לפרוע לחנן דקיי"ל כוותיה, לבד במלוה שיש עליו משכון, ואפילו פרע וקיבל המשכון לידו משמע מדברי הש"ע דמותר לפרוע חובו של חבירו ויכול להוציא המשכון מידו, צריך עיון טובא, דאטו אינו יכול מלוה על המשכון ללוות על המשכון מאחר, ואין זה בכלל פורע חובו, דלא נתכוין כלל לפרוע חובו אלא על המשכון הלוהו. ומש"א בירושלמי דמלוה שיש לה משכון הוי בכלל פורע חובו מיירי דלא קיבל המשכון לידו, אלא שהחזיר המשכון ליד הלוה, וצ"ע.
ועיין רשב"א ז"ל שכתב דמירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) דאמר בטעמא בפורע חובו של חבירו הניח מעותיו כו' משום דמצי אמר מפייס הוינא ומחל לי משמע דשוקל את שקלו מיירי בגבוי ואבוד. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דהא מבואר בירושלמי בשוקל את שקלו דאפילו בבעל חוב דוחק פטור. ואפשר דכתב כן לפי הנוסחא בנדרים (פ"ד ה"ב) דלא גרסינן התם הא דשוקל את שקלו, ובאמת יש לדקדק הך סברא דמפייס הוינא ומחיל נראה דלא שייך אלא לענין דאין הלוה מחויב לשלם לו, משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ודלמא הוי מפייס ליה. אבל לענין מודר הנאה אמאי לא תיחשב הנאה, דדלמא לא הוי מצי מפייס ליה, אלא על כרחך בכל גוונא לא חשיבא הנאה, משום דאינו אלא מבריח ארי, ולא מטי ליה הנאה מידו לידו. אבל לא משמע כן בירושלמי, ויתבאר עוד בזה לקמן גבי תורם את תרומותיו.
דף לג:
גזירה שלא ליפרע משום ליפרע. ובכתובות (ק"ח מסיק נהי דהנאה לית ליה כיסופא מיהו אית ליה, כמו שהביא הר"ן ז"ל, והיה נראה להוכיח משם דאין לחלק אליבא דחנן בין בעל חוב דוחק לבעל חוב שאינו דוחק, דאי נימא דטעמא דחנן הוא משום דמצי מפייס ליה אם כן מנ"ל דלענין מודר הנאה סבירא ליה לחנן דלאו הנאה היא, דלמא הא גופא הנאה היא, דכסיפא ליה מלתא לפייסו, כי היכי דאמרינן לרבנן דהויא הנאה אף על פי שהלוהו על מנת שלא לפרוע. אבל אי נימא דלחנן בכל גוונא פטור, משום דהוי מבריח ארי בעלמא ובכל גוונא אפילו בבעל חוב דוחק, א"ש, דלחנן לא מיחשב הנאה כלל, כיון דאין זה אלא שמירת הנזק, ולא מטי הנאה לידו. אבל רבנן סבירא ליה דאין זה מבריח ארי, וחשיב כמאן דמטי הנאה לידו, אם כן אפילו הלוהו על מנת שלא לפרוע מיחשב הנאה, דמכל מקום כסיפא ליה מילתא.
וי"ל דהיינו טעמא של חילוף הסוגיות, דסוגיא דהכא סבירא ליה דלא חשיבא הנאה אלא אם מחויב לשלם, והיינו דמוקי לה כחנן, אף על גב דטעמיה דחנן משום דמצמצמא נפשא, או בבעל חוב משום דמצי מפייס ליה, לא חיישינן לכסופא דמלתא לענין מודר הנאה. אבל בכתובות סבירא ליה דטעמיה דחנן הוא משום דהוי מבריח ארי, והוא הדין לענין מודר הנאה לא מטי הנאה לידיה. אבל לרבנן דלא סבירא ליה טעמא דמבריח ארי, וכמאן דמטי הנאה לידיה דמי, שפיר קאמר דלדידהו אפילו לוה על מנת שלא לפרוע חשיבא הנאה משום דכסיפא ליה מלתא, ועיין רשב"א ז"ל שכתב בשם יש מפרשים הא דאמרינן הכא דיהיב על מנת שלא לפרוע היינו דזה שפרע בשבילו פרע על מנת שלא לפרוע ממנו, ע"ש באורך, ודחה פי' זה בטוב טעם.
ר"ן בד"ה פרוטה דרב יוסף לא שכיח כו'. ומיהו כיון דאפשר כו'. עי' לחם משנה פ"ו מהלכות נדרים (הלכה ג') שהקשה לד' הרמב"ם ז"ל (ה' אבידה פי"ג ה"י) שפסק כרב יוסף דשומר אבידה שומר שכר הוי, והכא פסק דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ולפי שעה אישתמיט ליה דברי הר"ן ז"ל בשמעתין, ועיין תוס' ז"ל בב"ק (נ"ו ע"ב ד"ה בההוא) ובב"מ (כ"ט ע"א ד"ה והוי).
דף לד.
גמרא אמאי תפול הנאה להקדש. עיין רא"ש ור"ן ז"ל, ותרווייהו בחדא שיטתא קיימי, היכא דנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא שייך למיתני תפול הנאה להקדש, דיעכב בעל האבידה לעצמו, כיון דאין נכסי מחזיר אסורין עליו. והר"ן ז"ל חידש דבר בזה. ודעתו דהמחזיר מותר לקבל השכר, כיון דבטל מסלע אינו נהנה מבעל אבידה כלום. ובירושלמי (פ"ד ה"ב) מפורש שלא כדברי הר"ן ז"ל, שהקשו התם, ולא נכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה, ולמה לא יקח המחזיר השכר, ומשני דמיירי בשניהם אסורים זה על זה, וכפירוש קמא של הרא"ש ז"ל, ולדברי הר"ן ז"ל הא אכתי מותר לקבל השכר. ואליביה מתניתין על כרחך מיירי בגברא יקרנא, ולמה הוצרך לאוקמי בשניהם אסורין, אלא ודאי מוכח דאסור לקבל שכר. ותמיה לי שלא הביא הר"ן ז"ל דברי הירושלמי. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד. ופרש"י ז"ל בזה אינו מובן ע"ש.
ובעיקר פלוגתא דרב אמי ורב אסי בהני תרי לישני עיין בדברי הרשב"א ז"ל באורך בזה. ולי לא קשה דאיכא מאן דאסר להחזיר בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר משום דמהני ליה פרוטה דרב יוסף, ואם כן מודר הנאה משופר אמאי מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה (ר"ה כ"ח ע"א), הא נהנה בפרוטה דרב יוסף בשעת עסק המצוה, ואטו על פי זה נפל כללא דמצות לאו ליהנות נינהו, אלא על כרחך הנאה זו לאו משופר היא, אלא מחמת המצוה, וכיון דעיקר המצוה לאו הנאה היא מותר לתקוע בו. והנאה זו דפרוטה דרב יוסף ממילא קאתי, ואם כן הכי נמי במודר הנאה מחבירו, כיון דצריך להחזיר לו אבידתו, מה שנהנה בפרוטה דרב יוסף לאו מחמתו היא הנאה הלזו, אלא מחמת המצוה. והתוס' ז"ל הקשו הא פרוטה דרב יוסף אין זו הנאה, דאינו אלא מבריח ארי, ותירצו כיון דהוא עצמו מהנה את עצמו ע"י של חבירו חשיבא שפיר הנאה.
ובנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה קאמר בלישנא קמא דמותר להחזיר, משום דמדעם דנפשיה מהדר ליה. משמע דטעמא לאו משום דמצוה היא, אלא משום דאין זו הנאה, דשלו הוא מחזיר. אבל הרמב"ם ז"ל בחבורו (ה' נדרים פ"ז ה"א) כתב משום דמצוה היא. ובפירוש המשניות כתב עוד דבר מחודש, דבמקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש, ואין המחזיר יכול לקבל אפילו אם הוא המדיר, משום דלא התירו להחזיר אלא משום מצוה, אבל אם נוטל שכר יצא מדין תורה. ואין כוונתו בחזרה לשם מצוה אלא בשביל השכר. ואם כן מהנהו בחזירתו. ולפי דבריו ז"ל אתיא שמעתא שפיר, הא דניחא לן מקום שנוטלין כו'. היכא דנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה, ולא איצטריך למימר דמיירי בגברא יקרנא, ודברים נפלאים הם. ובחיבורו נראה דלא סבירא ליה הכי, דכתב (שם) הא דתפול הנאה להקדש היינו בשניהם אסורין זה על זה. וגם בעיקר טעמו שכתב משום דמצוה היא לא משמע כן בירושלמי (פ"ד ה"ב) דרמי אהדדי הא דמחזיר לו אבידתו אהא דתנן לקמן (ל"ח ע"ב) דאין מרפאהו רפואת ממון. ומשני דהתם איירי שיש לו אחר שירפאנו, משמע דמדמי להו אהדדי, ואי משום דמצוה היא אפילו יש לו אחר שיחזיר גם כן מותר, כמו ברפואות גופו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ו ה"ח) דמותר משום דמצוה היא. ומשמע אפילו איכא אחר.
והר"ן ז"ל לקמן כתב כשיטת הירושלמי דמיירי ביש לו אחר, דאי לאו הכי הוי כמחזיר לו אבידה. והרא"ש ז"ל כתב התם דברפואת ממון ליכא מצוה, אבל ברפואת גופו איכא מצוה. ולפי זה אפילו אין לו מי שירפאנו אסור ברפואת בהמתו. אבל בפסקיו (פ"ד סימן ח') הביא דברי הירושלמי, וכתב דש"ס דילן נמי הכי סבירא ליה. והיכא דאין לו מי שירפאנו גם ברפואת ממון איכא מצוה. דהוי כמחזיר לו אבידתו. ואם כן באבידה גם כן אי יש אחר שיחזיר לו אסור. ואמאי לא כתבו כן גבי מחזיר אבידה. ועוד דמסברת הש"ס דמדעם דנפשיה מהדר ליה משמע דבכל גוונא מותר, כיון דשלו הוא מחזיר לו. ומסתימת לשון הרמב"ם ז"ל גם כן נראה דהיכא דאיכא מצוה בכל גוונא מותר. אפילו איכא אחר שיחזיר לו או שירפאנו. ורפואת ממון אין בה מצוה. וכן מבואר בפי' המשנה, גבי אבל לא רפואת ממון.
ובאמת מפשטיה דשמעתא דש"ס דילן לא משמע כלל טעמא דמצוה. דאם כן תיקשי ללישנא בתרא דאוסר להחזיר בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהא דמרפאהו רפואת נפש, אלא על כרחך הכא בסברא בעלמא פליגי, אי חשיבא הנאה, או כיון דמדעם דנפשיה מהדר ליה אין זו הנאה. וגבי רפואת נפש היינו טעמא משום (דמחזותיה) [דמחיותיה] לא אדריה. ורפואת ממון הנאה גמורה היא, כיון שהוא חולה והוא מרפאהו לא שייך למימר בזה מדעם דנפשיה מהדר. ואם כן בכל גוונא אסור אפילו אין לו מי שירפאנו. אבל בטלה דעתי נגד דעת הראשונים ז"ל. וכן הרשב"א ז"ל כתב האי ירושלמי לקמן גבי רפואת ממון. והכא בשמעתין כתב גם כן בטעמא דמחזיר אבידתו הוא משום מצוה. והא דאמרינן מדעם דנפשיה קמהדר הוא כדי שלא יחשב הנאה מה שנהנה אחר כך מאבידתו. לזה אמר דמדעם דנפשיה מהדר ליה. ומשמע שם מדבריו דבאבידה בין יש אחר שיחזיר לו בין אין אחר שרי. ואדרבה היכא דיש אחר קיל טפי, דאינו מהנהו, כיון דיש אחר, והוא דלא כמשמעות הירושלמי, וצ"ע.
ובירושלמי (פ"ד ה"ב) אמרו עוד חילוק אחר בין מדירו מגופו ובין מדירו מנכסיו. הביאו הרא"ש ז"ל (פ"ד סימן ח') לקמן גבי רפואת ממון. וכתב דגמרא דילן לא מחלק בהכי, ולא ביאר פירושא דהאי חלוקא בין מדירו מגופו או מדירו מנכסיו. והיה נראה לפרש דמתניתין דמחזיר אבידה מיירי במדירו מנכסיו, דאמר נכסי עליך, ומשום הכי מותר להחזיר לו אבידה, דהנאת גופו לא אסר עליו. ולקמן מיירי במדירו מגופו, ומשום הכי לא ירפאנו רפואת ממון. אלא דאם כן למה כתב הרא"ש ז"ל דגמרא דילן לא מחלק בהכי. הא כ"ע מודו בהאי חילוקא, דאם הדירו מנכסיו ודאי מותר בהנאת גופו. והא דאמרינן בשמעתין כשנכסי מחזיר כו' כשנכסי בעל אבידה על כרחך לא מיירי בהדירו מנכסיו, דאמר נכסי עליך, דאם כן מאי טעמא דמאן דאסר להחזיר לו אבידה אם המחזיר אסר נכסיו על בעל אבידה. אלא מיירי דאסר הנאתו עליו בסתם. ובין הנאת גופו ובין הנאת נכסיו אסר עליו. ובקרבן העדה פי' מדירו מגופו היינו שנדר שלא יהנה גופו ממנו. ובהכי איירי מתניתין דמחזיר לו אבידה, דלא נדר שלא יהנה ממונו. ועל כרחך היינו שנדר בפירוש שלא יהנה גופו ממנו, דבסתם כל הנאות בכלל. ואם כן פשיטא דפורע לו חובו ושוקל שקלו, דכל זה לאו הנאת הגוף הוא. ופי' תמוה הוא זה, והדבר ברור כמש"כ, ודו"ק. אלא דלפי זה דמתני' מיירי במדירו מנכסיו. אם כן אמאי תפול הנאה להקדש. וי"ל דזה חשיב הנאת נכסים. ועיין רשב"א ז"ל לקמן (ל"ד ע"ב) גבי ככרי עליך.
דף לד:
אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר כו'. פרש"י דרבותא קמ"ל, דמצי זכי בהפקר לחול קדושה עליו. משמע דמפרש דהקדושה קודם שהגביה, ובהגבהתו חל ההקדש. וגבי להורישה לבניו כתב דנטלה להורישה לבניו ואחר כך (הקדושה) [הקדישה] דקודם לכן אינו יכול להקדישה. וגם הוא תמוה, דאמאי מעל, כיון דאחר נטילה הקדישה. גם מה שפי' נטלה לאוכלה מעל היינו אם אכלה, גם כן אינו מובן. דאם כן דבנטילה לחוד לא מעל, למה הוזכר הנטילה כלל. והרא"ש ז"ל פי' בזה דהככר היה מונח בתוך ד' אמותיו. ומשום הכי חל עליו ההקדש, נטלה לאוכלה בנטילה זו מעל, כיון דנתכוין לזכות בה לאכילתהו מעל ויצאה לחולין. ובלבד שיהא שוגג, להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה, לפי שלא זכה בה אדם. והרי היא ברשות הקדש. ומעילה זו לא הבנתי, כיון דלא אהנו מעשיו אמאי מעל, ואי משום דנהנה בהחזקת טובה מבניו. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל, (אינו) [איזו] החזקת טובה היא זו. במחשבה בעלמא. ועוד הקשה הרא"ש ז"ל דלמה נקט ככר של הפקר, ליתני ככר של הקדש. וכתב הוא ז"ל לפרש דאמר לכשאזכה בו יהיה הקדש, והוי כמו שדה זו לכשאפדנה ממך תיקדש. דהכי נמי בידו לזכות. וגם לפי' זה יש לדקדק דעל כרחך הנטילה היא לעצמו, וההקדש חייל אחר כך, דה"ק לכשאזכה יהיה הקדש, אם כן אמאי מעל בנטילה זו. הא לא חל הקדש עדיין בשעת נטילה. ועוד דהר"ן ז"ל צידד לעיל בשמעתא דנטיעות אלו דלרבא יכול לחזור גם בהקדש. ואם כן כי נטלה לאוכלה הא קהדר ביה.
והר"ן ז"ל כתב גם כן דמיירי שהיה בתוך ד' אמות, וקמ"ל דחל ההקדש, וזכה בה להקדש, ולא לעצמו. ומשום הכי כי נטלה לאוכלה הוציאה מרשות הקדש. אבל אם היה הככר שלו והקדישה לא הוי מעל בנטילתה, כמו בגזבר, ומדמי לה למגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו (ב"מ ח' ע"א). ולא הוא. וגם זה צריך עיון, חדא דהיכן מצינו דתקינו לזה קנין ד' אמות בשביל חבירו. ועוד הא זכיה מטעם שליחות, ולא מצינו שליחות להקדש. ועוד מנ"ל דלא זכה תחלה לעצמו, הא כיון שהיה בד' אמותיו מיד נקנה לו. אפילו לא אמר דליקני ליה, כדאיתא בב"מ (דף י' ע"ב). ואם כן קודם שהקדיש קנוי לו, ואמאי מעל בנטילה, כיון שהיה כבר ברשותו, ולא הוציאה מרשותו. ועוד דלכולהו פירושי הוי מצי לאשמעינן חילוק דנטלה לאוכלה או להורישה לבניו בככר של הקדש דעלמא. ואי אתי לאשמעינן להרא"ש ז"ל דיכול להקדיש לאחר שיזכה. ולהר"ן ז"ל דד' אמות קונין להקדש ולא לעצמו, הך מלתא לחודיה הוה ליה לאשמעינן.
ע"כ היה נראה כמו שפירש התוס' ז"ל, ומיירי דאמר שיהיה הקדש לכשיזכה. ועל זה מחלק נטלה לאוכלה, היינו שזכה בה על מנת לאוכלה, ולאו חזרה היא, דכן אמר שיהיה הקדש אחר זכיה, חל עליה הקדש לפי כולה, כיון דזכה בה בכולה. ומשום הכי מעל אחר כך לפי כולה. נטלה להורישה לבניו לא זכה בכולה אלא לפי טובת הנאה שבה, וכמו כן לא חל הקדש אלא לפי טובת הנאה, ולא מעל בה אלא לפי טובת הנאה. אבל גם בזה התוס' ז"ל שדו בה נרגא, דאם כן הוי מצי לאשמעינן דנטלה תחלה ואחר כך הקדישה. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה (הלכה ט') כתב למימרא דרבא כלישנא דהש"ס. ולשיטתו דסבירא ליה דלא מעל בנטילה לחוד עד שיוציא, כמבואר בדבריו בהל' מעילה (פ"ו ה"א). וכמו שהארכתי בזה בחי'. אם כן קשה אמאי מעל הוא בנטלה לאוכלה. ואם נפרש דבריו כפי' התוס' ז"ל אתי שפיר. והלכה זו סתומה היא. וצריך עיון יותר.
תוס' בד"ה היתה לפניו ככר כו'. ומסקו דאיירי בקונם. וכתב דלהכי נקט מילתיה בקונם משום דמעילה לפי טובת הנאה לית ביה שוה פרוטה, ובקונם איכא איסור הנאה אפילו פחות משוה פרוטה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל, דאטו בהקדש ליכא איסור בפחות משוה פרוטה. וכי היכי דשייך לשון מעילה בקונם בפחות משוה פרוטה הכי נמי שייך בהקדש. ובאמת שייכות דמימרא דרבא הכא צריך עיון. ומה שכתב הר"ן ז"ל איידי דבעיא דככרי עליך כו'. היא גופא לא שייכא הכא. ונראה דכמו דתנן במתניתין מקום שנותנין עליה שכר תפול הנאה להקדש הא לאו הכי מעל בהנאתו, הכי נמי בלהורישה לבניו מעל בטובת הנאה אף על פי שלא שינה והוציא מרשות הקדש.
גמרא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו. יש לדקדק, כיון דאסר עליו הככר בהנאה. אם כן זה שנתן לו במתנה הנאה, היא ומאי קמיבעי ליה. דהא בשעת הנתינה עדיין ככר של המדיר הוא. והוא נהנה ממנו בקבלתו במתנה. והיה נראה דבככר כיון דעיקר הנאתו אכילה היא אין דעתו לאוסרה עליו אלא באכילה, אבל בשאר הנאות לא נאסר, ומשום הכי מותר ליתנו לו במתנה, ואחר שנתנה לו מיבעי ליה אי אסור עליו באכילה אי לא. ומצאתי סעד לזה בירושלמי (בפרקין ה"ב) דמיבעי ליה נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו, הביאו הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין. ומשמע התם דהא גופא מיבעי ליה, בנדר מן הככר סתם אי דוקא מאכילה נדר או מכל הנאות, ואסור לחמם בו ידיו. ופשיט לה מהא דתניא לקמן (ל"ה ע"א) ככר זו הקדש ואכלה מעל, משמע דדוקא אכלו, אבל הנאה אחרת לא. ומשני דהתם מיירי שאמר בפירוש אכילת ככר זו הקדש, הא סתם צריכה, וסלקא בתיקו, אלמא דמספקא ליה בסתם אי לא אסר עליו אלא אכילה או גם בהנאה. ואם כן יש לומר דר' חייא בר אבין סבירא ליה דלא נאסר אלא באכילה, ומותר ליתנו לו במתנה. אלא דאם כן לקמן (ל"ה ע"א) בברייתא דהשאילני פרתך היכי סלקא דעתך דנתנה לו במתנה, היינו למודר, הא התם בהנאה אסרה, אלא על כרחך אפילו באיסור הנאה מיבעי ליה, משום דשינוי הרשות והנאה באים כאחד. וכן משמע מהא דרבא דלעיל דסתם נדר בככר אסרה אפילו בהנאה, מדקאמר נטלה לאוכלה מעל. ועל פי זה לא הבנתי מה שכתב ז"ל דלחמם בה ידיו הוי בעיא דלא איפשיטא. ולפי מ"ש לשיטת הש"ס דילן אין כאן ספק, דודאי נאסר גם בהנאה, דאין לומר דמספקא ליה להירושלמי דוקא בחימום ידיו אי חשיבא הנאה, דאם כן היכי פשיט מהא דתניא דוקא אכלו, הא לכ"ע תיקשי מאי אריא אכלו הא שאר הנאה נמי. אלא ודאי הא גופא מספקא ליה אי נאסר גם בהנאה או דוקא באכילה. וכיון דלש"ס דילן פשיטא ליה דנאסר בהנאה אם כן לחמם בו ידיו ודאי אסור.
אלא ככרי עליך לאפוקי מאי כו'. רבו בזה הנוסחאות. רש"י ז"ל גריס אלא לאפוקי דאי גנביה מיגנב. ובעיא אחריתי היא, אם גנבה אחר ואחר כך בא לידו מהו. והוא תמוה, דמאי נפקא מינה אם בא לידו על ידי אחר שניתן לו או על ידי גניבה כו' שנתיאשו בעליו ממנו. ומה שכתב לקמן כיון דיצאה מרשותו שלא מדעתו כעודה בידו דמי. הוא מלתא בלא טעמא. ובהא דאי אזמניה עלויה היינו דאזמניה תחלה, וקמ"ל דאינו יכול לאסור חלקו עליו, דכבר זכה בו המזומן, וגם זה חידוש הוא, דעל ידי הזמנה לחוד יזכה בחלקו. וכן הקשה הרשב"א ז"ל לשיטה זו.
והרא"ש ז"ל כתב לחד נוסחא דרחב"א פריך לרבא אלא ככרי לאפוקי מאי, דאי גנביה מיגנב, בתמיה, ועל כרחך להוציא נתנה לו במתנה. ומשני ליה רבא לאפוקי דאזמניה עלויה. והקשה הרא"ש ז"ל ע"ז ע"ש. וכתב דהנכון דרבא הוא דקאמר פשיטא דנתכוין לאסור אפילו על ידי מתנה, דאי לאו הכי במאי אסרו עליו, דמסתמא לא יאכל כי אם על ידי מתנה. ואמר ליה ר' חייא בר אבין דנתכוין לאוסרה עליו אם יבוא לידו על ידי גניבה, או דאזמניה עלויה. וכתב הרא"ש ז"ל דנהנה מיד שהזמינו, משמע מדבריו דהאכילה מותר משום דנתנה לו, ולאו ככרו הוא בשעה שהוא אוכל. ואם כן אם אסר עליו ככרו באכילה מותר להזמינו לר' חייא בר אבין.
והר"ן ז"ל פירש גם כן כפירוש האחרון של הרא"ש, דרבא הוא דקאמר אלא ככרי עליך לאפוקי מאי, ואי לאוסרה עליו היכא דגנביה מיגנב בתמיה, ואמר ליה רחב"א לאפוקי דאי אזמניה. וכתב הר"ן ז"ל דאי אזמניה עלה תיתסר ליה, דההיא שעתא נמי ככרו הוי. מדבריו משמע דבשעת אכילה נמי אסור הוא, דמשל המדיר הוא אוכל, ולא בתורת מתנה. וכן פירשו התוס' ז"ל, ע"ש בדבריהם כמה טעיות בדפוס. ולפי שיטתם קצת קשה מאי פריך לרבא מברייתא דהשאלני פרתך כו', הא משמע דרבא לא פשיטא ליה דאסור אפילו אי יהבא ניהליה במתנה אלא בככר, דעל כן אסרה עליו שלא יפצור לו ליתנו לו במתנה וכנ"ל, אבל בקרדום ונכסים ופרה הא שפיר אסרן שלא להשאילן לו, אבל לא בנתנן לו במתנה. וצריך לומר דלאו דוקא גבי ככר הוא דקאמר הכי, אלא דבכל מילי מסתברא דכשאסר נכסיו עליו אסרן גם ליתן לו במתנה. ועיין ר"ן ז"ל שכתב דאמאי לא תיפשוט מהא דתנן לקמן (מ"ו ע"א) גבי קונם לביתך שאני נכנס דוקא מת או מכרן לאחר, הא מכרן למודר אסור. ויש לחלק בין מדיר שאוסר על חבירו ובין מודר שאוסר של חבירו על עצמו, דבזה לכ"ע אסור ליקח או לקבל במתנה, וכן כתב הרשב"א ז"ל. ולענין מה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ה ה"ד) ככרי זה אסור עליך. יתבאר לקמן בפרק השותפין בס"ד.
דף לה.
יש מעילה בקונמות כו', ופשיט דיש מעילה. עיין במשנה למלך ז"ל פ"ד מהלכות מעילה (ה"ט) שנסתפק בזה היכא דלא אסר בהנאה אלא באכילה אי יש מעילה. ומירושלמי (פ"ד ה"ב) שהבאתי לעיל דמוקי לברייתא דככר זו הקדש באומר שלא אוכלנו. אלמא דבאכילה לחוד גם כן איכא מעילה. אלא דהא דתניא יש לה פדיון צריך עיון, דהאי פדיון מה דינו, דאי יפול להקדש תיקשי אמאי, הא לא נאסר הככר בהנאה כי אם באכילה, ואם כן הפדיון גם כן לא יאסר בהנאה, וי"ל דקדושה שיש בככר לאוסרו באכילה חלה על הפדיון, ונאסר גם בהנאה. אבל לא מצינו כיוצא בזה שיהיה הפדיון חמור מן העיקר. גם מה שנסתפק שם באוסר הנאתו עליו. וכן היכא דהוא אוסר על עצמו הניית חבירו גם כן פשיטא ליה ממתניתין דתפול הנאה להקדש. ומתניתין איירי באוסר הנייתו, ומי לא מיירי נמי דבעל האבידה אסר על עצמו הניית המחזיר, ואפילו הכי תפול להקדש.
והר"ן ז"ל נסתפק במעילה בקונמות אי משתרי ההוא קונם, כהקדש שיוצא לחולין על ידי מעילה. ולכאורה בקונם כללי כיון דיש לו פדיון הוא הדין דיוצא לחולין על ידי מעילה. אבל בקונם פרטי דאין לו פדיון אפשר דאינו יוצא לחולין על ידי מעילה גם כן, אלא די"ל דלענין פדיון לא אלים למתפס פדיונו ולחול קדושה על הפדיון, אבל על ידי מעילה אפשר שיוצא לחולין. ובירושלמי (בפרקין ה"ב) איתא גבי קונם פרטי הוא מעל בטובת הנאה, משמע דאין כאן מעילה גמורה, אלא לפי טובת הנאה לחוד, ואם כן נראה דאין יוצא לחולין, כמו לעיל גבי להורישה לבניו דמעל לפי טובת הנאה ולא יצאה לחולין, כמו שכתב הרא"ש ז"ל.
ויש לדקדק עוד, אי נימא דלא מישתרי הקונם על ידי מעילה אם כן אמאי קיי"ל כר"מ בהא דיש מעילה בקונמות, דלמא ר' מאיר לטעמיה דסבירא ליה דבשוגג גם הקדש אינו מתחלל, ואפילו הכי מייתי קרבן מעילה, כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש (נ"ד ע"ב). משום הכי סבירא ליה דאיכא מעילה בקונמות גם כן אף על גב דלא מישתרי על ידי מעילה. אבל לדידן דקיי"ל דבשוגג מתחלל, וכר' יהודה. וילפינן לה מדחייבה רחמנא קרבן אשוגג שמע מינה דיוצא לחולין, אם כן הכא בקונמות דלא מישתרי על ידי מעילה גם כן קרבן לא ליחייב, כמו מזיד דהקדש. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי למס' מעילה. ולמאי דמפכינן בשבועות (כ"ב ע"ב) דר"מ לרבנן אתי שפיר. ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם במעילה דמוקי לכמה משניות במזיד. והא דתנן מעל היינו לשלם להקדש, אם כן יש לומר דהכא נמי בהא פליגי אי תפול הנאה להקדש.
גמרא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל. למעול נותן הא לא אסירא. והקשה הר"ן ז"ל מכאן להרמב"ם ז"ל שכתב (ה' נדרים פ"י הי"ב) דהמדיר לוקה משום לא יחל. וי"ל דלענין מעילה שפיר קאמר דלא אסירא, ולגביה לאו הקדש הוא, ומשום בל יחל הוא דעבר, ואצל המודר הוי איפכא, דליכא גביה בל יחל דברו, דהא הוא לא נדר. אבל מעילה איכא גביה, דעליה שויא כהקדש. וכן כתב הלחם משנה ז"ל בפ"ה מהלכות נדרים (ה"א) אלא דמה שכתב סתם אם עבר שמעון ונהנה אינו לוקה, ואמאי לא ילקה משום לאו דמעילה. ועיין במשנה למלך ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה (הלכה ט') אם לא שנאמר כמו שכתבנו לעיל דמעילה דקונמות היינו ליפול הנאה להקדש. אבל קרבן ומלקות ליכא גביה דלאו קודש גמור הוא. אבל בשבועות (כ"ב ע"א) בשמעתין דשני קונמות מבואר דאיכא קרבן במעילה דקונמות ועיין בזה במשנה למלך ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות (ה"א) באורך. ועיין בירושלמי סוף פרק קונם יין (פ"ח ה"ט) דאיתא התם אמר ר' יוסי הדא אמרה ההן (דמשמע) [דמשבע] לחבריה שלא יאכל ההן אוכל וההן עבר. ופירש הקרבן העדה דזה מותר לאכול, והמדיר עובר. והרי זה מבואר כדעת הרמב"ם ז"ל, אלא דמה שכתב הדא אמרה אינו מובן, וכמו שכתב הוא ז"ל בעצמו שם. ונראה לפרש איפכא, ההן אוכל וההן עבר. דזה שאוכל הוא העובר, וצריך עיון.
למעול מקבל, מצי אמר היתרא בעית. איסורא לא בעית. מדברי הר"ן ז"ל נראה דמיבעי ליה אי מעל המקבל בקבלתו לחוד. וכתב דלא דמי למוציא מרשות הקדש דמעל בלקיחתו מרשות הקדש לחוד, משום דהתם הוא המוציא, אבל הכא חבירו נתנה לו. ולפי זה לאו בתורת בעיא אמר ליה, אלא דרך שאלה, מי ימעול בזה, דבהקדש דעלמא מעל הנותן, וכדתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה (לחנוני) [לחברו] הוא מעל, ומקבל בהקדש גם כן לא מעל על ידי קבלה לחוד, דאיסורא לא בעי למיקני. ואמר ליה רבא דמעל לכשיוציא.
אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דרב אחא סבירא ליה דאפילו לכשיוציא לא מעל המקבל מהאי טעמא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, ולא דמי למוציא מעות הקדש, דהתם הוא עצמו לקחם ע"ש. ולפי זה יקשה לרב אחא ממתניתין (שם כ"א ע"א) דחנוני מעל לכשיוציא, אף על גב דאחר נתנה לו. והרשב"א ז"ל כתב גם כן לכשיוציא קמיבעי ליה, ולפי מה שכתבתי לעיל דבקונם פרטי אינו יוצא לחולין על ידי מעילה יש לומר דהכא דוקא מיבעי ליה, כיון דלא מישתרי על ידי מעילה אפילו לכשיוציא לא לימעול, דאיסורא עליה כדקאי קאי. ומהא דאמר רב אחא איסורא לא בעית משמע דמיירי הכא במעילה גמורה ובשוגג. דבמזיד לא שייך למימר לא בעינא באיסורא. ולדברי הר"ן ז"ל דבקבלה לחוד קאמר דאין המקבל מועל קצת קשה, למה ליה טעמא דאיסורא לא בעית, הא בלאו הכי נראה דלא שייך הכא מעילה דהוצאה מרשות הקדש. כיון דלא הוי הקדש גמור אלא קונם פרטי, ואין לו פדיון, ואין רשות הקדש עליו, ועל כרחך לכשיוציא מיבעי ליה, והיכא דאכלו המודר לכ"ע מעל. ובהוצאה לחוד הוא דמיבעי ליה. ובחידושי למעילה הארכתי בדינים אלו.
ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דבכל קונם לית ביה פדיון, דמפרש ככר זו הקדש דרישא היינו הקדש גמור. והעיקר בזה כדברי הר"ן ז"ל, וכן כתבו התוס' ביבמות (פח, א ד"ה אי אקסבר) ושבועות (כב, ב ד"ה וחכמים) וכאן בשמעתין, ודו"ק.
דף לה:
הני כהני שלוחי דידן כו'. משמעתין מבואר דהא דתנן ומקריב עליו כו' קאי אכהן המקריב. וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי (פ"ד ה"ג) מפרש דמקריב עליו היינו דמפריש בשבילו קיני זבין כו'. ולהש"ס דילן נראה דלא ניחא ליה לפרושי הכי, משום דאסור להקריב קרבן מאיסורי הנאה. וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח (ה"ט), ועיין רש"י ז"ל סוף פרק המזבח מקדש (זבחים פ"ח ד"ה מנחות) דבעינן ממשקה ישראל דבר המותר לכל ישראל. ועיין תוס' ז"ל שם (ד"ה מן המדומע). ואפילו לדברי התוס' ז"ל בסוף חולין (ק"מ ד"ה למעוטי) שכתבו דיכול להקריב מאיסורי הנאה משום מצות לאו ליהנות ניתנו. ולא אימעוט ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר. מכל מקום הכא נראה כיון דהוי לגביה כהקדש הוי בכלל כל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין (פסחים . ובלאו הכי דברי התוס' ז"ל בחולין תמוהין, דהא טריפה נמי פסול לקרבן, ומוכח בכמה דוכתי דכל איסורי הנאה פסולין לקרבן, ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח (הלכה ו') שכתב אין מביאין מנחה מן הטבל כו', וכתבו מפרשי דבריו דתוספתא היא (מנחות פ"ח הי"ד). ונראה דאישתמיט להו הא דאתמר האי ברייתא בש"ס פרק המזבח הנ"ל. ועוד כיון דמתכפר עושה תמורה אלמא דשלו הוא, ויש לו זכיה בקרבן. אם כן הרי הוא נהנה משל המדיר, כי היכי דבשוקל את שקלו אי לאו דתורמין על האבוד היה חשוב הנאה מה שיש לו חלק בקרבנות ציבור, וכ"ש הכא דהוא נותן לו כל הקרבן, ומשום הכי מוקי לה הש"ס בכהן המקריב, ודו"ק.
קטנה בת לידה היא. עיין ר"ן ז"ל שהקשה הא מסקינן ביבמות (י"ב ע"ב) שמא תמות ע"ש. ולי נראה דמקטנה בת י"א פריך. דבת י"ב הקדשה הקדש ויש לה דעת, ולא הויא בכלל שאינן בני דעת.
רא"ש בד"ה הכל צריכין דעת כו', והכהן מקריבו אף על פי שאינו יודע שהוא של קטן עכ"ל. ולא הבנתי לשונו ז"ל, דמשמע דהכהן אין צריך לידע של מי הוא. וזה אינו, דהא צריך להקריב לשם בעליו, וצריך להודיע לכהן של מי הוא הקרבן, ודעת בעלים הוא דילפינן דלא צריך.
גמרא שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה. וכתב הר"ן דאי לאו הכי למאן דקמזהר רחמנא, בשלמא בקטן לאבוה קמזהיר רחמנא. משמע דהאב מוזהר להביא קרבנות בנו קטן, ולא ידענא אזהרתו מהיכא, דאי משום חינוך, הא קטן גמור לאו בר חינוך הוא. ועוד דעיקר הקרבן להאכילו בזבחים הוא, ואם הוא אוכל בעצמו קטן אוכל נבילות הוא. אלא להאכילו בזבחים, אם כן כל מי שרוצה להאכילו בזבחים צריך להביא קרבנו. ומש"א שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה כתב הר"ן ז"ל דלפי זה איכא לאוקמי קרא לבעל דמביא קרבנה. וגם על זה יש לדקדק, אטו מהתורה הוא מחויב בקרבנה, דהא מחמת שעבוד בעלמא הוא דמשעבד לה, ואם כן היכי מוקמינן קרא בהכי. ולפי גירסת הר"ן והרא"ש ז"ל דהא דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ד"ה היא יש לומר דמחויב הבעל להביא קרבנה מהתורה, ומשום הכי מביא קרבן עשיר, אף על גב דהיא עניה, משום דעליו רמיא חיובא, ומייתי ראיה מכתיבת שוברה, כל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא, דמשמע פטור מקרבנות גם כן. אבל למאי דאמרינן בנזיר דף כ"ד (ע"א) דרבנן ור' יהודה פליגי בזה. ולרבנן לא משעבד לה ולר"י משעבד לה. משמע דלר"י משועבד לה מחמת כתיבת השעבוד, וכגרסא אחריתי שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי, אם כן היכי מוקי לקרא בהכי. וכבר הארכתי בנזיר שם.
והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מחוסרי כפרה (הלכה ו') כתב לענין זיבה, הכל מתטמאין בזיבה, קטן וחרש ושוטה. ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילן בקדשים. שהרי הן כקטן שאינו בן דעת, משמע דבכל מחוסרי כפרה אם אירע באינו בן דעת מביאין בית דין בשבילו קרבנותיו להאכילו בזבחים. אלא דק"ק מש"כ ויראה לי, דמשמע דמסברא כתב כן, והא מפורש אמרינן הכא שכן אדם מביא על אשתו שוטה. וי"ל דבעל שאני, דאשתו כגופו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעמא דמביא קרבן עשיר בפ"י מהלכות שגגות (עיין פיהמ"ש נגעים פי"ד מי"ב). אבל בשאר מחוסרי כפרה אימא כיון דשוטה הוא ולאו בר מצות הוא לא ליתי קרבן בשבילו. לזה כתב ויראה לי כו', דבכל מחוסרי כפרה כן הדין, וחטאתן נאכלת, אלא דאם כן למה ליה להש"ס למימר דכר"י דאמר אדם מביא כו', כיון דבכל מחוסרי כפרה כן, והב"ד מביאין בשבילן. וצריך לומר דלרווחא דמלתא קאמר הש"ס כן.
ויש לדקדק עוד, דלפי מאי דדריש הכא קרא דזאת תורת היולדת אחת פקחת ואחת שוטה, ולאשמעינן דמביאין קרבן בשביל השוטה, אם כן גבי זיבה נמי דלמא קרא דזאת תורת אתי לאחד פיקח ולאחד שוטה. ולאתויי דמביא קרבן זיבה בשבילן, אבל קטן אינו מטמא בזיבה כלל, משום דאיש כתיב בפרשה. וי"ל דמטמא בזיבה יליף מאיש איש, או מלזכר כל שהוא זכר כדאיתא (מערכין) [בערכין] (ג' ע"א) ונדה (מ"ד ע"א). וכי איצטריך זאת תורת לאתויי דמביאין קרבן בשבילן אף על גב דאין להם דעת. ועיין תוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מייתי ברייתא דבנות כותים (נדה ל"ד ע"ב), זאת תורת בין גדול בין קטן, וליתא התם ברייתא הכי אלא גמרא הוא דקאמר הכי אליבא דבית הלל, וע"ש בתוס' דף (ק"ד) [ל"ד ע"ב ד"ה ובית הלל]. והיינו נמי טעמא דבריש ערכין (ג' ע"א) מרבינן קטן דמטמא בנגעים מאדם, כל שהוא אדם, ולא מייתי מזאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן, כדאמרינן לקמן, משום דזאת תורת איכא למדרש בין פיקח בין שוטה.
ומהא דבכל מחוסרי כפרה איצטריך קרא להכי דמביאין קרבן בלא דעתו משמע דלא ילפינן חד מחבריה להא מלתא, ואם כן בגר ונזיר בעינן דעתו דוקא, דלא אשכחן בהו קרא להא. וי"ל דמשום הכי לא תנן עולה ושלמים, משום דשלמים לא אשכחן אלא בנזיר, ונזיר לאו בכלל מחוסרי כפרה להא מלתא. אלא דאכתי עולה הוי מצי למיתני, דאיכא במצורע ויולדת, אלא על כרחך מתניתין רבותא קמ"ל דאפילו הני דמעכבי כפרה ומתירו בקדשים מותר. ועל כרחך צריך לומר כן, דהא בכל עולה ושלמים אין צריך דעת בשעת כפרה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות (ה"י עיין שם). ואם כן בכל עולה ושלמים לא שייכא שליחות, אלא ודאי רבותא קא משמע לן.
והנה בעיקר מלתא דמיבעי לן בהני כהני נראה דלא מיבעי לן אלא בחטאת ואשם שמכפרים על חטא, דבעולה ושלמים כיון דאין צריכין דעת ודאי שלוחי דשמיא נינהו. וכן בכל קרבנות של מחוסרי כפרה דאין צריכין דעת. ור"י נמי דאמר הכל צריכין דעת, אי אשעת כפרה קאי האי הכל. לא קאי אלא על חטאות ואשמות שבאין לכפר. ואי אשעת הפרשה קאי מיירי בכל הקרבנות, לבד קרבנות של מחוסרי כפרה, דאפילו בשעת הפרשה אין צריך דעת. ולפי זה לא תיקשי קושית התוס' שהביא הר"ן ז"ל לקמן בשמעתין (ל"ו ע"א ד"ה גופא) מהא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות (קידושין נ"ה ע"א), אלמא דאין צריכין דעת. ולפי הנ"ל בעולה ושלמים באמת אין צריכין דעת בשעת כפרה, אלא דלכאורה על כרחך לא מיבעי לן אי שלוחי דידן אלא בעבודות כמו זריקה ושאר עבודות. אבל שחיטה דמצוה בבעלים כי שחיט אחר ודאי מטעם שליחות הוא. וכדילפינן בריש האיש מקדש (קידושין מ"א ע"ב) (מושחט) [מושחטו] דשלוחו של אדם כמותו. ואם כן בשחיטה גם בעולה ושלמים בעינן דעת. ואכתי תיקשי מהא דבהמה שנמצאת. אלא דמהא דאמרינן התם (ערכין כ"א ע"ב) דדוקא בשעת הפרשה צריך דעת, משמע דבשעת (הפרשה) [כפרה] לא בעינן דעתו אפילו בשחיטה. וכן מוכח מהא דבמחוסרי כפרה מביא על קטן ושוטה. אלמא דאפילו בשחיטה לא בעינן דעת.
והתוס' ז"ל ביומא (י"ט ע"ב ד"ה מי איכא) וקדושין (כ"ג ע"ב ד"ה דאמר) כתבו לתרץ הא דלא פשטינן לבעיא דהני כהני כו' מהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר (שם) דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן מי איכא מידי כו'. דרב הונא קאמר דפשיטא דלאו שלוחי דידן לחוד הם. דאי שלוחי דידן לחוד מי איכא מידי כו'. וכי מיבעי לן אי שלוחי דידן נמי הוי או שלוחי דרחמנא לחוד. ונפקא מינה למודר הנאה, דאי שלוחי דרחמנא לחוד הוי מותר במודר הנאה, אבל אי הוי נמי שלוחי דידן אסור במודר הנאה. ובהא דרב הונא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נמי נפקא מינה אם הקריב שלא לדעת בעלים, דאי שלוחי דידן לחוד פסול. ואי גם שלוחי דרחמנא כשר.
ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאם כן למאי דפשיטא ליה לרב הונא דגם שלוחי דרחמנא נינהו יכול להקריב שלא לדעתו. והא לכ"ע בחטאת ואשם בעינן דעתו, ובעולה ושלמים בלאו הכי לא בעינן דעת. וי"ל דהא דבעינן דעת היינו שירצה להתכפר, לאפוקי אם אינו רוצה להתכפר. אבל היכא דרוצה להתכפר אלא שאינו רוצה בכהן זה אלא בכהן אחר בזה אין צריך דעתו, ויכול הכהן להקריב אפילו שלא ברצונו. אלא דאם יכול להקריב אפילו שלא ברצונו אם כן אמאי אסור במודר הנאה, כיון דאין צריך דעתו לשליחותו. ואי תימא דמכל מקום שלוחו הוא אפילו שלא לדעתו. אם כן אמאי משני הכא מחוסרי כפרה שאני דאין צריך דעת. כיון דהוי שלוחו אפילו שלא לדעתו. גם מש"כ ביומא דיכול לעכב על כהנים שבמשמר להקריב קרבנו גם כן צריך עיון, כיון דזכי להו רחמנא לכהנים שבמשמר האיך יכול לעכב על ידם. ודברי התוס' ז"ל צריך עיון אצלי. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין.
דף לו.
גמרא אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא היינו שפיגולן פיגול כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דמשום הכי פריך מברייתא ולא ממתניתין, משום דהוי מצי למימר דהוי פיגול מדרבנן. מדבריו ז"ל משמע דממזיד נמי קשיא ליה. ואם כן למה ליה למיפרך ממתני' דגיטין, אמאי לא פריך מקרא שנאמר בו פיגול. והיכי אשכחן פיגול האמור בתורה. אלא ודאי ממזיד לא קשיא ליה כלל, דגזירת הכתוב הוא שיפסל הקרבן במחשבת פיגול. ומשוגג לחוד הוא דפריך נימא לתקוני שדרתיך, דבתורה לא נאמר אלא במזיד. ואין צורך גם למה שכתב הר"ן ז"ל דבמזיד ניחא ליה משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, דזה הוי מלתא דתליא בפלוגתא, אלא במזיד על כרחך גזירת הכתוב הוא. והרשב"א ז"ל הקשה מאי קאמר אמאי הוי פיגול כו', הא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. ותי' דהני מילי בדבר שאין בו שליחות, אבל בדבר שצריך שליחות אם שינה בשליחותו לאו שחיטה היא כלל. אלא (בחונקו) [כחונקו]. ונהי דפסול הוא. אבל פיגול לא הוי. מדבריו ז"ל נראה דממזיד נמי קשיא ליה.
ולפי שיטת התוס' ז"ל ביומא שכ' לעיל דלא מעכבא דעתו בדיעבד, ואפילו שחט שלא לדעתו כשר. אם כן הדק"ל הא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, כיון דשחיטה כשירה היא. ועוד דלדבריו ז"ל היכא דפיגל בזריקה גם כן צריך לומר דאם זרק שלא לדעת בעלים פסולה הזריקה. ואין זה מבואר דבכל עבודה ועבודה יכול לעכב. והא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, היינו בהקרבה ראשונה, בשחיטה. אבל בזריקה נהי דלכתחלה צריך דעתו. אבל לפסול אם זרק שלא לדעתו זו לא שמענו. אך נראה כיון דזריקה עיקר כפרה גם בזה בעינן רצונו.
ועיין רא"ש ז"ל בד"ה אי אמרת בשלמא כו', שהרי הפקיעה תורה כו'. מדלא בעינן דעת בעלים עכ"ל. ואין זה מובן, דהא באלו הקרבנות דצריכין דעת מספקא לן אי שלוחי דידן או שלוחי דשמיא. ויש לדקדק עוד, לד' הרשב"א ז"ל אפילו אי שלוחי דשמיא הם מכל מקום אמאי הוי פיגול, כיון דהשחיטה והזריקה בלאו הכי פסולין משום דלאו לדעתו הם. וצריך לומר כיון דאין הכהן שלוחו, אלא דעתו בעלמא הוא דצריך. מחשבתו מועלת בזה, וצריך עיון. והא דלא משני הש"ס דמתניתין דהכהנים שפיגלו מיירי באלו הקרבנות שאין צריכין דעת, משום דקושטא משני. ולד' הרא"ש ז"ל יש לומר דקרא דפיגול איכא לאוקמי שנתנו לו הבעלים רשות לפגל. ודוחק.
גמרא אלא מעתה יביא חטאת חלב, שכן אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה כר' יהודה. עיין בר"ש ז"ל סוף נגעים (פי"ד משנה י"ב) שכתב דהבעל אינו מחויב להביא בשבילה חטאת חלב או חילול שבת. והביא שם כן בשם (הת"כ) [ספרי נשא פ"ח]. והכא מוכח דחטאת חלב גם כן בכלל קרבנות שהיא חייבת. וכן מבואר בירושלמי פרק נערה בכתובות (פ"ד ה"ח). ויש לדקדק מאי פריך, הא גבי חטאת חלב לא כתיב קרא, דהתם הוא דכתיב זאת תורת היולדת, בין פקחת בין שוטה. ומזה ילפינן דאין צריך דעת, ולא מייתי הא דר' יהודה לעיל אלא לאשמעינן למאן קמזהר רחמנא. אבל גבי חטאת חלב דלא כתיב קרא מנ"ל דיוכל להביא בשביל אשתו שוטה. ומהיכא תיתי נימא דאין צריך דעת. וי"ל דלמאי דיליף בספרי זוטא מוהביא את קרבנה עליה (במדבר ה' ט"ו), דהבעל חייב בקרבנות אשתו. ונהי דהתם ממעט חטאת חלב דבא לכפרה. אבל לשיטת הש"ס דילן דחטאת חלב נמי בכלל והביא הוא. ממילא דאיכא למדרש והביא מכל מקום בין פקחת בין שוטה, כמו בקרבן יולדת דמיירי ביה קרא.
והתוס' ז"ל הקשו מאי קאמר אלמה א"ר אלעזר, ואמאי לא פריך מר' יוחנן גופא דאמר הכל צריכין דעת. ותירץ דמצינו למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב דצריך דעת. ולא הבנתי דבריהם ז"ל, כיון דילפינן מאשתו שוטה. אם כן בשעת הקרבה גם כן לא בעינן דעתו, כמו במחוסרי כפרה דאין צריך דעת לא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה. ועוד קשה אמאי לא פריך מברייתא דערכין (כ"א ע"ב) חטאתו של פלוני עלי, לדעת יצא שלא לדעת לא יצא. ועוד יש לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דילפינן דאין צריך דעת מהא דמביא על ידי בנו ובתו הקטנים ועל אשתו שוטה, הא בערכין משמע דטעמא דצריך דעת הוא משום דלא ניחא ליה להתכפר בשאינו שלו, למר בשעת הפרשה ולמר בשעת כפרה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם (ד"ה מאי). ואם כן היכי ילפינן מבנו ובתו הקטנים או מאשתו שוטה, הא לא שייך גבייהו דלא ניחא להו. ומשום הכי יביא קרבן בשבילן. אבל בחבירו שלא לדעתו מנ"ל דיביא דלמא לא ניחא ליה.
והיה נראה לומר דהא דאמרינן התם בערכין דטעמא משום דלא ניחא ליה הוא דוקא בעולה ושלמים דלאו לכפרה אתיין, משום הכי אי הוי ניחא ליה היה יכול להקריבן שלא לדעתו. אבל בחטאת ואשם דלכפרה אתיין בעינן דוקא דעתו, שיודע לו שהוא מתכפר בו, אבל שלא לדעתו אינו מתכפר כלל. והוי סד"א דבמחוסרי כפרה גם כן בעינן דעתו דוקא, כיון שגם הם באין לכפר קצת ולהתירן בקדשים. להכי ילפינן שפיר מהא דמביא על ידי בנו ובתו הקטנים או על ידי אשתו שוטה, ומותרין באכילת קדשים, אלמא דאין צריך דעת. ולפי זה יש לומר דמשום הכי לא פריך מברייתא דערכין, משום דהוה אמינא דהתם טעמא משום דלא ניחא ליה. אבל היכא דניחא ליה כמו בנו ובתו הקטנים שפיר מביא בשבילן, להכי פריך מר"א דלא עשה ולא כלום, משמע דבעינן מדעתו דוקא, ובערכין שם הארכנו בחי' שם בזה.
אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו, אלמא אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום. יש לדקדק לעולא דאמר בערכין (כ"א ע"ב) דעולה ושלמים בשעת הפרשה אין צריכין דעת. אם כן משמע דגבי פסח משמע דלכ"ע הפרשה שלא לדעתו לא עשה כלום, דהא פסח נמי לאו לכפרה אתי. ועוד דמאי קמ"ל ר"א, הא ברייתא מפורשת היא בפסחים פרק האשה (פ"ח ע"א) דעל בנו ובתו הגדולים אינו יכול להביא שלא מדעתן, ואי משום דברייתא מיירי דקאמרי לא, והכי מוקמינן לה התם. ור"א קמ"ל דאפילו בלא דעתו וידיעתו גם כן לא כלום הוא. דאם כן מאי קאמר יביא פסח על חבירו שכן מביא על ידי בניו הקטנים, הא גבי בניו הקטנים אפילו אמרי לא אוכלין משל אביהם. וגבי גדול ודאי לא מצי למנותו על שלו בע"כ. ואם כן היכי מצינן למילף גדולים מקטנים. וכי תימא גבי מחוסרי כפרה נמי היכי ילפינן גדול מקטן, הא בקטן אפילו אינו רוצה יכול להביא בשבילו, וגדול במחוסרי כפרה גם כן לא מסתבר שיביא חבירו בשבילו בע"כ. דזה אינו, דהתם שפיר מייתי מקטנים דאין צריך דעת, וניתר בקדשים אפילו שלא בדעתו. ומה שבקטן אפילו מוחה אין שומעין לו היינו כיון דלאו בר דעת הוא. והוא עצמו לאו בר הבאת קרבן הוא, משום הכי אין שומעין לו. אבל גבי פסח דקטן עצמו בר פסח הוא כי היכי דשפחתו העברית אף על גב דקטנה היא עושה לעצמה. ומה שהאב מביא על ידי הקטנים ע"כ גזירת הכתוב הוא מקרא שה לבית דקטנים אין עושין לעצמן, אלא אוכלין משל אביהם. והיכי נילף מינה לגדול דחבירו יביא בשבילו שלא לדעתו וימנה אותו על פסחו.
וצריך לומר דמכל מקום איכא למילף, כי היכי דקטנים אכלי אפילו הביא אביהן שלא לדעתן, וחשיב נאכל למנוייו, כיון שהמנה אותן אביהן אפילו שלא לדעתן. הכי נמי נימא דבגדול אפילו הפריש חבירו והמנהו שלא לדעתו אם הסכים אפילו אחר שחיטה גם זה יחשב נאכל למנוייו מה שהמנה אותו חבירו שלא לדעתו. נהי דבגזירת הכתוב הוא דהקטנים לא ימנו א"ע, מכל מקום אשכחן דחשיב נאכל למנוייו על ידי המנאת אחר, היינו אביהן. והכי נמי בגדול כל שלא מיחה אף על גב שהמנה אותו בלי ידיעתו יהיה בכלל מנוייו, והיינו דפריך מר"א משום דמברייתא לא שמעינן אלא דאינו מביא על ידו שלא לדעתו, היינו היכי דקאמרי לא. אבל בכהאי גוונא שהביא בלי ידיעתו ואחר שחיטה נתודע לו לא שמעינן מברייתא. ור"א הוא דקאמר דלא חשיב מנוייו שלא לדעתו. אלא צריך שיודע לו קודם שחיטה שהוא נמנה עליו. והיינו טעמא נמי דפסח שאני משלמים אליבא דעולא, משום דבפסח בעינן מנויין.
ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא, משמע מפי' הרא"ש ז"ל והתוס' ז"ל ודהא דקטן אוכל בפסח הוא לאו דאורייתא, דמהתורה אין צריך לא לאכול ולא להמנות. והקשו התוס' ז"ל בפסחים (פח, א ד"ה שה לבית) היכי מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו. אבל להאכילו בידים אסור. ותירץ שם דדרך חינוך מותר, והתוס' ז"ל הכא כתבו דהוי רשות, כמו למ"ד נשים רשות (פסחים צ"א ע"ב).
והר"ן ז"ל כתב דמינוי של קטנים לאו דאורייתא, דהא דפסח אינו נאכל שלא למנויו היינו בראוין להמנות. אבל קטנים דאין ראוין להמנות לית לן בה. ולכולהו תיקשי מעבדיו ושפחותיו הכנענים, דמדאורייתא הם כמו נשים. ואפילו הכי מביא על ידן שלא מדעתן. ולד' הר"ן ז"ל גם כן, הא עבדים ראוין להמנות. ועוד קטנים גם כן ראוין להמנות, כמו שפחתו העברית דנמנית על של עצמה. וכן לד' התוס' ז"ל בפסחים (שם) שכתבו דמשום חינוך הוא קשה מהא דפריך בנזיר (כט, א) למ"ד דהאב מדירו כדי לחנכו במצות, והעביד הקפה. ולד' התוס' ז"ל לחנכו במצות שאני. וי"ל דעיקר המצוה הוא הנזירות ולא ההקפה. ומש"כ התוס' ז"ל הכא דקטן רשות הוא כמו נשים. גם כן צריך עיון, דבנשים ילפינן מקרא דרשות הם. אבל קטן מנ"ל, וצריך עיון.
גם הא דאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא קשה קצת, דהוי ליה למימר שה לבית לאו דאורייתא, דמיניה הוא דילפינן דמביא על ידי בנו ובתו. ובילקוט שמות פרשה בא (יל"ש ח"א, קצ"ב) גרס שה לבית לאו דאורייתא. ומד' הרמב"ם ז"ל (ה' ק"פ פ"ב ה"ח) נראה דסבירא ליה כסתמא דסוגיא דפסחים דקטן אינו אוכל אלא למנויו מהתורה, וכדאוקים לה התם (פסחים פ"ט ע"א) מתניתין דמי שיעלה מכם ראשון, דאמנינהו מעיקרא. וכן משמע מהא דממעטינן קטן מכרת דפסח (פסחים צא, ב) משמע דמחויב הוא בפסח. אלא דלא אשכחן שום מצוה שיהא קטן מחוייב, ואי הוי הכא דאורייתא על האב הוא דמוטל להאכיל לבניו הקטנים מפסח. וכן משמע מהא דדרשינן איש זוכה ואין קטן זוכה (קידושין מב, א) דשה לבית אבות דאורייתא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל (שם ד"ה איש זוכה) בקדושין. וצריך עיון יותר בזה.
והנה הא דילפינן בקדושין (מא, ב) דשלוחו של אדם כמותו בקדשים מושחטו אותו כל קהל ישראל. נראה דעיקר הלימוד הוא מהפרשה והמינוי, דגם זה בכלל ושחטו הוא כדאיתא בפסחים (פ"ח ע"ב) צא ושחוט לי דקאי אתחלת מינוי והפרשה. אבל משחיטה עצמה ליכא למילף, כמו שכתבתי כבר דבשחיטת קדשים גם כן לא שייכא שליחות בעלים כמו בכל עבודות. והתוס' ז"ל התם בקדושין (ד"ה נפקא ליה) הקשו אמאי לא יליף מהא דגבי שחיטת פרו של אהרן נאמר דוקא בעלים, מכלל דבשאר קדשים יכול לשחוט על ידי שליח. ותירץ דמינה לא שמעינן אלא בחטאת דמקריבין אותו בעל כרחו, משום הכי יכול לעשות שליח. אבל שאר קרבנות דאין מקריבין בעל כרחך אפשר דאינו יכול לעשות שליח. ואין דבריהם ז"ל מובנים, דהיכן מצינו בחטאת דמקריבין אותו בעל כרחו. ואדרבה חטאת לכ"ע צריך דעת. ובשאר קרבנות הוא דמקריבין בעל כרחו, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה י') דלא בעינן דעתו אלא בשעת הפרשה. ואי בעל כרחו היינו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ערכין כ"א ע"א). כבר הקשה מהרש"א ז"ל (על התוס' שם) דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן. והמהרש"א ז"ל כתב להיפך הגרסא, דבחטאות דאין מקריבין אותן בעל כרחו והדבר תלוי ברצונו יכול לעשות שליח. אבל שאר קרבנות דכופין אותו ואין הדבר תלוי ברצונו הוה אמינא דאינו עושה שליח. וגם זה אינו מובן. ואיפכא מסתברא, אם אין הדבר תלוי ברצונו מסתבר יותר שיעשה שליח גם כן, כיון דאין צריך רצונו ודעתו. ועוד דהא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אם כן הדבר תלוי ברצונו. ומה שאין כופין בחטאת הוא משום [דלא חיישינן] דלמא אתי למיפשע, ומלתא דרבנן הוא הא דבחטאת אין כופין ובשאר קרבנות כופין. וגם בחטאת אם עבר בבל תאחר כופין אותו לפי דעת הרמב"ן ז"ל. ועוד דלא מצינו גבי פסח דכופין אותו. ומסתברא דאין ממשכנין אותו, כיון דבר כרת הוא. ואם כן למה לי קרא גבי פסח.
ולענ"ד נראה כמ"ש דלא יליף משחיטה ממש, משום דלא בעינן שליחות בשחיטה ושאר עבודות, כמו שכתבתי לעיל. ואפילו בקרבנות דבעינן דעת לאו שליחות הוא גם בשחיטה, אלא שלוחי דשמיא. וכמו שכתבתי לעיל. אלא מהפרשה הוא דילפינן, דהמינוי ודאי בעינן או בעצמו או על ידי שלוחו. והנה מצאתי ראיתי בירושלמי שם בקדושין (פ"ב ה"א) מפורש כדברי, דאמרינן התם דחד יליף מושחטו כו' דשלוחו של אדם כמותו. וחד יליף מויקחו להם איש שה כו'. וקאמר התם דמושחטו ליכא למילף משום דאם שחט שלא לדעתו גם כן כשר. אבל מויקחו ילפינן שפיר, דהפריש פסח שלא לדעתו לאו כלום הוא. וכר' אלעזר דהכא, הרי הדבר מבואר כמו שכתבתי. ובעיקר דין שליחות קדשים ותרומה יתבאר לקמן בשמעתין דתורם את תרומתו בס"ד. ועי' בזה בשבת פרק שואל (קמח, ב) גבי הא דמקדיש אדם פסחו, עיין שם.
ויש לדקדק עוד בשמעתין מהא דאמרינן בר"ה (כ"ח ע"א) דמודר הנאה מחבירו מותר להזות עליו בימות הגשמים, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. משמע דלרב יהודה דסבירא ליה מצות ליהנות ניתנו אסור. ומ"ש ממתניתין דמקריב עליו קיני זבים כו' הא הוי דומיא דהזאה. ויש לומר דרב יהודה מודה במודר הנאה. וכן משמע לקמן גבי הא דלא ילמדנו מקרא.
דף לו:
ר"ן בד"ה אלא אדעתא דנפשיה. וכתב בשם הרשב"א ז"ל דאתיא כחנן, דלרבנן לא גרע מפורע חובו. והר"ן ז"ל כתב דהכא אדעתא דנפשיה קעביד משום טובת הנאה, ובעל הכרי בגרמא בעלמא מיתהני. והדבר צריך עיון, דאם כן במחזיר אבידה נמי נימא דהמדיר עביד אדעתא דנפשיה משום פרוטה דרב יוסף. וכן לקמן (מ"א דאמרו דאינו רוחץ עמו באמבטי אף על גב דמתכוין להנאתו. וי"ל דדוקא לענין פורע חובו הוא דאמר כן, דלא הוי הנאה ממש אבל בהנאה גמורה ודאי אסור אף על גב דמכוין להנאת עצמו והמודר מיתהני ממילא, מכל מקום הרי מהנהו.
ומכל מקום יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל, הא לרבנן חשיבא הנאה פורע חובו משום דזה מחויב לשלם למי שפרע בשבילו. ואם אינו משלם לו הרי הוא כנותן לו משלו. ומאי אהני מה שתרם אדעתא דנפשיה, מכל מקום זה מחויב לשלם לו, והוא נותן לו. וכי תימא דאין בעל הכרי מחויב לשלם לו משום דהוי ממון שאין לו תובעים. אם כן בלאו הכי מצי אתיא אפילו כרבנן, כיון דאינו מחויב לפרוע לו, והוי כמו לוה על מנת לפרוע. דרבנן נמי מודו בהא כדאמרן לעיל. וכן נראה דכ"ע מודו בהא דמה שמתקן את טבלו אין זה חשוב הנאה, כמו בקרבנות דמתירו לאכול בקדשים. ומה שפרע את חובו תרומותיו ומעשרותיו גם כן אינו בכלל שאר פורע את חובו, כיון דהוי ממון שאין לו תובעים. ולענין תרומה בלאו הכי יש לומר דאין זה בכלל פורע חובו, כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי. ולענין מעשרות גם כן נראה דמעשר שני אסור להפריש בשבילו, כיון שהמודר עצמו יאכלנו בירושלים. ויש לומר דתליא בפלוגתא דמעשר שני אי ממון בעלים או ממון גבוה.
גמרא לעולם משל בעל הכרי כו'. ובאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. פרש"י ז"ל כיון דלא שוייה שליח לדידיה דוקא לא מהני ליה כלל, דאם הוא לא תרים אחריני תרים. ולפי זה דוקא משל בעל הכרי הוא דאיכא למימר דהוי תרים אחרינא. אבל משלו על בעל הכרי אפילו אי אמר בעל הכרי כל הרוצה כו' מהני ליה, דמי יודע אם אחר ירצה לתרום משלו. ולד' רש"י ז"ל אין צריך לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי יזון דכתובות (ע' ע"ב). משום דהתם הוי דומיא דמשלו על בעל הכרי. ולשון שליחות גמור הוא זה. אלא דלא מהני ליה, כיון דאחר גם כן יכול לתרום.
והתוס' ז"ל כתבו גם כן דאין צריך לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי. וחילקו גם כן בין משל בעל הכרי על בעל הכרי ובין משלו על בעל הכרי. דמשל בעל הכרי אין כאן הנאה אלא במאי דעביד שליחותיה, וכיון דלא עשאו שליח בפירוש מותר. אבל משלו הוי הנאה גמורה, וכל היכא דעביד לדעתו אסור. והיינו דאמרינן גבי כל הזן כו' דשליחותיה קעביד. ולפי זה כל הרוצה הוי שליחות גמורה גם בגיטין וקדושין. ועיין תוס' בד"ה מאן שוייה שליח ובד"ה אלא לאו אין צריך דעת. דמשמע מדבריהם התם דאפילו לדעתו בעלמא ואינו מצוהו אסור משום דשליחותיה קעביד. ומפני טעיות ושיבושים אשר בדבריהם ממס' זו לא נתבאר במאי קמיירי, אי בשל בעל הכרי, הא מסיק הש"ס דאפילו אומר כל הרוצה לתרום כו' גם כן מותר. ואי משלו על בעל הכרי, כיון דמשלו הוא תורם אפילו לדעתו לבד בלי שום ציווי אסור. ומשמע להו הכי מהא דלא מיבעי לן אלא אי צריך דעת, אבל אין צריך שמצוהו. וכן משמע באמת דמשלו אין צריך שליחות גמורה, מהא דבעי למימר כיון דזכות הוא לו אין צריך דעתו כלל, אלמא דמשלו אין צורך בשליחות גמור, דהא משל בעל הכרי אפילו ידעינן דניחא ליה אינו יכול לתרום בלא שליחות בפירוש. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשמעתין.
והקשו התם (ד"ה אלא לאו) מאי שנא דהכא בתרומה אסור לדעתו אפילו בשאינו מצוהו, וגבי מחזיר לו אבידה אפילו לדעתו אסור. ותי' דתרומה שאני דצריך שליחות מדעתו, אבל דבר שאין צריך דעת אפילו לדעתו מותר, אבל כשמצוה אותו נראה מדבריו דאסור גם במחזיר אבידה. והרשב"א ז"ל בשמעתין דמחזיר לו אבידה כתב דאפילו מצוהו להחזיר לו גם כן מותר, ואדעתא דנפשיה קעביד. וכן כתב הרא"ש ז"ל גם כן בפסקיו (פ"ג סימן ד').
והר"ן ז"ל כתב לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי. דכל הרוצה לאו שליחות גמור הוא, ומשום הכי מותר בתרומה דסגי בגילוי דעתא לחוד, ולא בעינן בתרומה שליחות גמורה, ומשום הכי מותר נמי במודר הנאה, דלאו שליחותיה קעביד. וקשיא לי לפי שיטתו מנ"ל לחלק בין תרומה לגיטין וקדושין בשליחות. דבגיטין וקדושין בעינן שליחות גמורה, וגבי תרומה סגי בגילוי דעת דכל הרוצה דהא משמע בריש האיש מקדש (קידושין מ"א ע"ב) דחד דין שליחות לכולהו, מדפריך הש"ס התם נילף חד מחבריה. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות (הלכה ג') כתב דכלך אצל יפות מהני בתרומה אפילו לאשווייה שליח. וכתב הכסף משנה ז"ל דמהני בזה גילוי דעת לחוד, כיון דמצוה היא. ובפ' אלו מציאות (ב"מ כ"א ע"א) מוקמינן לה בדשוייה שליח, אבל אי לאו הכי לא מהני כלך אצל יפות, וי"ל דמשמעתין דאמר רבא דכל הרוצה לתרום כו' סגי בתרומה קצת סיעתא היא דסגי בגילוי דעת. וכן משמע מהא דאפוטרופסים תורמין בשביל יתומים (גיטין נ"ב ע"א) אף על גב דלאו בני דעת הם לעשות שליח, אלא משום דזכות הוא להם יכולים לתרום בשבילם, אלמא דלא בעינן שליחות גמורה. ועיי"ש הלכה ט' מה שכתב הכסף משנה בשם הר"י קורקוס. ועי' במשנה למלך ז"ל שהביא בכלך אצל יפות (שם ה"ג) דברי הירושלמי (תרומות פ"א ה"א) דמכאן ולהבא נעשה תרומה ולא למפרע. ובש"ס דילן לא משמע הכי, מדפריך לאביי (ב"מ שם) דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הא לא ידע ליה, ואי מכאן ולהבא הוי תרומה מאי קושיא, וי"ל דחדא מיתרצא בחברתה, דמשום הכי לא כתב הרמב"ם ז"ל דשוייה שליח, משום דסבירא ליה כהירושלמי דמכאן ולהבא נעשה תרומה, ואין צורך לאוקמי דשוייה שליח, וגם לא תיקשי לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
עכ"פ מסוגיא דריש האיש מקדש ודאי תיקשי היכי בעינן למילף התם קדושין וגיטין מתרומה לענין שליחות, כיון דלא דמיין להדדי, דבגיטין וקדושין בעינן שליחות גמורה, וגבי תרומה סגי בגילוי דעת. ובאמת איכא לאקשויי כהאי גוונא גם משליחות דקדשים, דאמרינן התם דחדא מחדא ליכא למילף משום פרכות דאמרינן התם. והא גבי קדשים גם כן משמע דלא בעינן שליחות גמורה, לפמש"ל דעיקר שליחות קדשים הוא הפרשת הקרבן בשביל חבירו. ובפסחים פרק האשה (פ"ח ע"א) אמרינן דאם הפריש על בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ושתקו הוי כמו שהפריש לדעתן. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' ק"פ פ"ב ה"ח). אלמא דאין צריך אלא דעתו, אבל לא שליחות בפירוש, ובפרק האיש מקדש מדמי הש"ס כולהו שליחות אהדדי. ולמסקנא אמרינן התם דתרומה אתיא מבינייא מגיטין וקדושין וקדשים, והרי אין דין שליחותן דומה זה לזה. ובערכין (כ"א ע"א) בהא דפליגי בהפרשה דעולה ושלמים משמע נמי דלא בעינן שליחות גמור, דעד כאן לא פליגי אלא דמר סבירא ליה דצריך דעתו משום דלא ניחא ליה בדבר שאינו שלו. אבל אי ידעינן דניחא ליה וזכות הוא לו היה קדוש אפילו שלא לדעתו.
והנה גם בשליחות גיטין וקדושין מצינו דזכין לה אפילו שלא בפניו היכא דזכות הוא לה, כדמשמע בגיטין פ"ק (י"א ע"ב) דדוקא משום דחוב היא לה אינו זוכה לה, וכן מצינו גבי קדושין בקדושין דף מ"ה (ע"ב) ודלמא ארצויי ארצי קמיה. ופרש"י ז"ל שגילה דעתו דניחא ליה בה, וזכין אדם שלא בפניו. וכן מבואר בש"ע אה"ע סי' ל"ה וסי' ל"ו בבית שמואל שם. ולפי זה אתי שפיר קצת, דבכל שליחות אין צריך אלא גילוי דעת. אבל מדברי הר"ן ז"ל משמע דשליחות תרומה לא דמי לשליחות גיטין וקדושין, וכמו שכתב גם כן הר"י קורקוס בפ"ד מהלכות תרומות (הלכה ט'). ולדברי צריך עיון מהא דקדושין פרק האיש מקדש (מ"א ע"ב), דמשמע התם דכל שליחות דמי להדדי.
ועיין בדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש (קידושין ט"ז ע"ב בדפי הרי"ף) גבי הא דאמר רבה בר רב הונא מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר ונשיא א' כו', שהאריך שם בדין זכיה אי מטעם שליחות הוא אי לא, ומסקנתו דזכיה מטעם שליחות, ואם כן בכל שליחות כל שגלה דעתו דניחא ליה דזכין לו. ומדברי הרשב"א ז"ל לא משמע כן, שהקשה בשמעתין בהא דאמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת דמאי אהני מה שזכות הוא לו. והא בעינן שליח לדעת. ותי' דתורם משלו אין צריך דעת, משמע דמשל בעל הכרי אף על גב דזכות הוא לו וידעינן דניחא ליה אינו יכול לזכות לו ולתרום עד שיצוהו. וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל, שכתב דאם אמר כל התורם אינו מפסיד לא מהני גבי תרומה, והדברים ארוכים בזה, וצריך עיון בדברי הראשונים ז"ל. ואני לפרש באתי. ועיין עוד בדברי הר"ן ז"ל (שם י"ח ע"ב) גבי שמא נתרצה האב, שכתב דקדושין חלין למפרע, כיון שנתרצה השתא מסתמא למפרע ניחא ליה, וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו, וזה דומיא דכלך אצל יפות ואפילו הכי משמע בפ' אלו מציאות (ב"מ כ"ב ע"א) דדוקא שוייה שליח. ודו"ק בכל הנ"ל.
ולענין איבעיא דמיבעי לן בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת לא איפשיטא בגמרין. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות (ה"ב) כתב דתורם אפילו שלא מדעתו. וכתב הכסף משנה ז"ל דמהא דאמרינן דטובת הנאה של התורם משמע דאין צריך דעת, דאי הוי צריך דעת אמאי טובת הנאה שלו, הא הוי שלוחו של בעל הכרי, ואין זה מוכרח, וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם. ומה שכתב המשנה למלך ז"ל סעד לדבריו מדברי התוס' ז"ל פרק מרובה (ב"ק ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר) שכתב, דהא דפודה פטר חמור של חבירו, דמיבעי לן (בכורות י"א ע"א) אי פדיונו לפודה או לבעלים היינו שלא מדעתו, דאי מדעתו דומה שיהיה פדיונו לבעלים, והכי נמי אי בעינן דעת טובת הנאה של בעל הכרי. דז"א, דהכא לא מיבעי לן אלא אי צריך דעת או לא, משום דזכות הוא לו, ומסתמא ניחא ליה. ואם כן הכל בשליחותו הוא, ואפילו הכי מסקינן דטובת הנאה של התורם, והיינו משום דכיון דעיקר התרומה לא שייכא לבעל הכרי, ואין בה אלא טובת הנאה, משום הכי אפילו כי תרם לדעתו טובת הנאה להתורם. אבל גבי פדיון פטר חמור אי נימא דבעי דעת בעלים וכיון דשלוחו הוא שייך הפדיון לבעלים.
והמשנה למלך ז"ל (שם) כתב דאיפשיטא הבעיא מהא דיכול לפדות פטר חמור של חבירו שלא לדעתו, והביא כן בשם הריטב"א ז"ל. וגם זה לא הבנתי דהתם שאני, דפודה אפילו שלא לדעתו לגמרי, דהיינו בעל כרחו, והכא בתרומה שלא לדעתו לגמרי ודאי אינו יכול לתרום, אלא היכא שלא נודע לו מספקא לן אי זכות הוא לו אי לא. וכ"כ התוס' ז"ל בבכורות (י"א ע"א ד"ה הפודה) דלא דמי פדיון פטר חמור לתורם משלו על של חבירו, דגבי תרומה נאמר גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם (ב"מ כ"ב ע"א), והיינו דבעינן רצון הבעלים, אבל גבי פדיון פטר חמור לא בעינן [רצון] בעלים כלל, ואפילו שלא ברצונם יכול לפדותו, כמו הקדש דעלמא. והמשנה למלך ז"ל תמה על דברי התוס', ולא ידעתי למה, אלא דמש"כ התם דמיבעי ליה אי צריך דעת משום דכתיב אתם מה אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם. והכא כתבו התוס' ז"ל דגבי תורם משלו לא נאמר אף שלוחכם לדעתכם, וכן כתב הרשב"א ז"ל דלא בעינן שיצוהו, ומכל מקום עיקר דבריהם מוכרחים, דבעל כרחו ודאי לא הוי תרומה. ואם כן לא שמעינן מהא דפודה פטר חמור להכי.
אבל מדברי הירושלמי (פ"ד ה"ג) משמע דפשיטא להו דאין צריך דעת, דמפרש ותורם את תרומותיו משלו על בעל הכרי. ומייתי התם פלוגתא בטובת הנאה, המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הנאה של מי, ר' אבהו אומר של מתקן, ור' זעירא אמר של בעל הפירות. הרי מפורש דיכול לתקן שלא מדעת בעל הכרי, וגם משמע כדברי הכסף משנה ז"ל (ה' תרומות פ"ד ה"ב עיין שם) דלא פליגי אלא בתורם שלא מדעתו. אבל לדעתו לכ"ע טובת הנאה של בעל הפירות, ומדמי התם הא דמתכפר עושה תמורה לטובת הנאה, ובש"ס דילן מחלקינן בינייהו. וכיון דבירושלמי פשיטא לן דתורם שלא מדעתו, משום הכי פסק הרמב"ם ז"ל כן בפשיטות. ועוד יש להביא קצת סמך מהא דעולא דסבירא ליה בערכין (כ"א ע"א) דאפילו עולה ושלמים מפריש שלא לדעתו, ושמואל פליג עליו, משום דניחא ליה להתכפר בשלו, משמע דתרומה דלאו לכפרה עבידא לכ"ע תורם שלא לדעת, ודו"ק.
גמרא אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא כו'. ופי' [רש"י] ז"ל דאסור ללמדו מקרא כיון דמותר ליטול שכר והוא אינו נוטל הרי הוא מהנהו, ואם כן בשכר משמע דמותר ללמדו, ואם כן אמאי תנן סתמא לא ילמדנו מקרא. ועוד דהאיכא תקנה להפיל הנאה להקדש, וכן הקשה הרשב"א ז"ל. ועוד קשה אמאי שרי ללמד לבניו מקרא, הא מהנהו שאינו נוטל שכר ממנו, דהאב מחויב ללמד את בנו בשכר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת (ה"ג). אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ו ה"ז) נראה דמפרש לה דאפילו בשכר אסור ללמדו מקרא, דדוקא מדרש דמצוה ללמדו בחנם אין זה הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל מקרא דמותר ליטול שכר אין כאן מצוה כל כך, והלימוד עצמו הוי הנאה, וכמו שאסור ללמדו אומנות לר"מ בירושלמי (פ"ד ה"ה) אלא דלמאי דמסקינן דהא דנוטל השכר הוא שכר שימור בעלמא, או שכר פיסוק טעמים, אם כן בעיקר לימוד המקרא מצוה הוא דעביד, ומה שמשמרו אין זה חשוב הנאה, דאין זה אלא מבריח ארי, ולמ"ד משום פיסוק טעמים יש לומר דבלימוד פיסוק טעמים מהנהו כמו באומנות, אבל למ"ד שכר שימור ליכא למימר הכי. ועוד דלרבנן דלר"מ מותר ללמדו אומנות.
ולענין הלכה כתב הר"ן ז"ל דקייל כר"י דאמר שכר פיסוק טעמים, ולגדול נמי מותר ללמד מקרא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (שם). ואם כן קיי"ל דפיסוק טעמים לאו דאורייתא, וי"ל דפיסוק טעמים לחוד וטעמים לחוד, דטעמים נראה דלכ"ע הלכה למשה מסיני הם, וכמבואר בזוה"ק (עיין ח"ג הל"ו ע"א). אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תלמוד תורה (הלכה ז') נראה דסבירא ליה כדברי הירושלמי דמקרא עצמו מותר ללמד בשכר, משום שנאמר חוקים ומשפטים, חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם, היינו תורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב אין אתה מלמדו בחנם אלא בשכר.
דף לז.
גדול בר שימור הוא, בקטן. וכתב הר"ן ז"ל דאף על גב דאין מצווין להפרישו מכל מקום לא ספינן ליה בידים, וכ"כ הרשב"א ז"ל. וזה לכאורה דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל בפסחים (פ"ח ד"ה שה) דהיכא דאיכא חינוך מצוה מותר לספות לו בידים, והכי נמי איכא מצוה. ויש לחלק. ולהרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"ב) שכתב דהמדיר עובר אם מהנהו אתי שפיר בלאו הכי. והרשב"א ז"ל כתב עוד דאיכא לאוקמי במופלא הסמוך לאיש ע"ש, ומדברי התוס' ז"ל נראה דשימור לא שייך אלא בקטן גמור, ומשום הכי במדרש לא שייך שימור, אף על גב דבן עשר למשנה ע"ש.
רש"י בד"ה היה גדול מלמדו לו ולבניו מקרא, ולבניו נמי הואיל ואביהן כו'. ואין זה מובן, דאפילו איכא שכר שימור בבניו אין זה הנאה לו, כמו למ"ד משום פיסוק טעמים. ובאמת הנאה זו שאינו נוטל עליה שכר לא ידענא היכי שייך בקטן, וכי קטן בר נותן שכר הוא. גם מש"כ הר"ן ז"ל דהוי כספי ליה בידים גם כן צריך עיון, דהלימוד לאו הנאה הוא אלא מה שאינו מקבל שכר ממנו, זה אינו כספי ליה בידים, אלא הוא נהנה בעצמו מן השכר, ודו"ק.
דף לז:
גמרא בנות מי בעי שימור. עיין ברא"ש ז"ל דלא הוי גרס במתניתין ובנותיו. ועל עיקר גירסא זו קשיא לי מאי קאמר בנות מי בעי שימור, הלא אשה בלאו הכי אסור ללמדה, כיון דיכול לקבל שכר בשביל זה, דעל כרחך לא הזהירה תורה ללמד בחנם אלא בזכרים שישנן בכלל מצות תלמוד תורה, ומה אני בחנם אף אתם בחנם, אבל אשה דאינה במצות תלמוד תורה מנלן דאסור לקבל שכר, ואפילו לבן עזאי דאמר בסוטה (כ' חייב אדם ללמד את בתו תורה. מודה דאין בזה חיוב גמור כמו באיש, וכדאמרי' בקדושין (כ"ט ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ועי' בש"ע א"ח (סימן מ"ז סעי"ד) לענין ברכת התורה.
פיסוק טעמים דאורייתא היא, ור"י סבירא ליה דלאו דאורייתא היא. וכתב הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ו (סע"ה) דכל מילי דרבנן שרי ללמדן בשכר. ולענ"ד צ"ע, דכיון דכל מילי דרבנן הוי בכלל לא תסור, אם כן בכלל חוקים ומשפטים הם. ודוקא פיסוק טעמים דאין זה אלא הבנת המקרא הוא דסבירא ליה לר"י דאין זה בכלל חוקים ומשפטים, אבל לא שאר דברי סופרים, ורוב תורה שבעל פה הם חידושי סופרים. וקצת ראיה לזה מהא דפריך בקדושין (נ"ח ע"ב) המקדש באפר פרה מקודשת מהא דנוטל שכר להזות הזייתו פסולה. ולפי הנ"ל הא יכול ליטול שכר להזות בטומאה דרבנן דהאיסור שכר הזאה הוא גם כן מקרא דואותי צוה, כדאיתא בבכורות (כ"ט ע"א) ואם כן אין זה אלא בטומאה [דאורייתא]. ואף דיש לדחות, מכל מקום דין זה צ"ע.
דף לח.
וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שחייב במזונותיהם. וכתב הר"ן ז"ל דאתיא אפילו כרבנן דחנן (כתובות ק"ז דהכא בתורת מצוה עסקינן, ולא בתורת פרעון, וזה על דרך שיטתו דלעיל גבי ותורם את תרומותיו. וכבר כתבתי לעיל מה שיש לדקדק בזה. ולעיל (ל"ג בשמעתא דפורע חובו הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שכתב בשם יש מפרשים דיהיב ליה על מנת שלא לפרוע, היינו דהמדיר נתן על מנת שלא לפרוע מהמודר, והוא ז"ל דחה פירוש זה, אלא דהכא יש לומר דכיון דמצוה עביד אדעתא דנפשיה קעביד.
והתוס' ז"ל כתבו גם כן דמיירי שנתן בתורת מתנה, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דחנן אלא בסתם, דרבנן סבירא ליה דהוי כיורד שלא ברשות והשביח דנוטל מה שהשביח, והכי נמי יכול לתבוע מבעל, והרי הוא מהנהו. וחנן סבירא ליה דהוי מבריח ארי ואינו יכול לתובעו, אבל אם נתן בתורת מתנה לכ"ע מותר, כיון דאינו יכול לתבוע מבעל, וזה נראה כשיטת היש מפרשים דלעיל (ל"ג ע"ב) אליבא דרבא. ואם כן תיקשי לרב אושעיא דגזר שלא לפרוע אטו לפרוע. ועוד דהם ז"ל אליבא דרב אושעיא קיימי, דמוקי לעיל הא דפורע חובו כחנן. ואם כן מאי מהני אליביה מה שנותן בתורת מתנה.