קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי
מאן תנא ארבעה נדרים, ר"י משום ר"ט היא, דאמר לעולם אין אחד מהן נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ופי' ז"ל דבין בנזירות ובין בנדרים לר"ט לא הוי נדר ונזיר אם תלה באיזה תנאי, דבעינן שיהא הדבר מפורש בלי שום תנאי. ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ' - כ"ב) אם יהיה אלהים עמדי כו', וכל אשר תתן לי כו', ונענש על איחור נדרו (ב"ר פ"א, ב'). ולר"ט הא לא חל הנדר כלל, כיון שתלה בתנאי. וכן נאמר מפורש (במדבר כ"א, ב') וידר ישראל נדר אם כו' והחרמתי את עריהם כו', משמע דהוי נדר אפילו אם תלאו בתנאי. וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי. ובסנהדרין פרק זה בורר (כ"ה ע"א) אמרינן דהא דמשחקי בקוביא הוי אסמכתא הוא משום דר"י משום ר"ט. ופי' ז"ל דאי אסמכתא קניא אם כן ניתן להפלאה, ולמה ממעט ליה מכי יפליא. אלא ודאי שמע מינה דאסמכתא לא קניא משום דלא סמכא דעתיה, ומשום הכי לאו נדר הוא. ור' יהודה אליביה דנפשיה פליג התם וסבירא ליה דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא. אבל גם הוא מודה דאיכא גוונא דאית ביה אסמכתא. כגון אם תלה בתנאי שהוא בידו. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בסנהדרין (כ"ד ע"ב ד"ה כל כי האי) ובעירובין (פ"ב ע"א ד"ה אמר). ואם כן לדידיה נמי איכא למידרש דרשא דכי יפליא להאי גוונא, כגון שתלה בתנאי שבידו. וכן משמע בריש מכילתין (ה' ע"ב) דסתמא דגמרא דריש מה נזירות בהפלאה אף נדרים בהפלאה, עיין שם בדברי הר"ן ז"ל. אבל בחגיגה סוף פ"ק (דף י' ע"א) משמע דלרבנן דר"ט לא דרשינן כי יפליא להאי דרשא ע"ש. ומכל מקום צריך עיון בכל הני תנאים שהוזכרו אצל נזירות ונדרים והקדש אי שייך בהן אסמכתא. ואמאי פליג ר"ט בכולהו. ונדרים האמורים בכתובים יש לומר דנודר בעת צרה שאני, דגמר ומשעבד נפשיה, וגם ר"ט מודה, וצ"ע בזה.
ר"ן ז"ל בד"ה תו גרסינן התם כו', היה מעמיד אצל זה ואצל זה אינו מעמיד כו', ופירש במוכר לשנים. והוא לפי גירסתו, אבל הרא"ש ז"ל גריס היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד, היינו הלוקח והמוכר, ואם אחד מהם נדר לזרז בלבד אפילו השני מעמיד דבריו בטלו דבריו. ולפי הרא"ש ז"ל טעמא בעי, כיון דהלוקח או המוכר מעמיד דבריו ואומר דלנדר גמור נתכוין שלא לפחות מסלע, או שלא ליתן יותר משקל, אמאי אין נדרו נדר, דאטו מתניתין דוקא בנדרו שניהם מיירי הא הוא הדין אם לא נדר אלא אחד מהן באינו מעמיד הוי נדרי זרוזין. ובמעמיד הוי נדר, אף על גב דהשני לא נדר כלל. וכי מפני שהשני נדר גם כן לזרז תיבטל נדרו של ראשון. ואיפכא הוא דאפשר לומר, אם הראשון אינו מעמיד והשני מעמיד בזה אמרינן דמסתמא גם השני נדר לזרז בעלמא, כיון דהראשון אינו מעמיד. אבל אם הראשון שנדר מעמיד דבריו מה יועיל מה שהשני אינו מעמיד. וצריך לומר דבזה גם כן אמדינן דעת הנודר, כיון דזה אינו מעמיד ניחא ליה גם כן שלא להעמיד דבריו, ודו"ק.
רא"ש בד"ה מותר ליכנס לביתו כו' וכל שכן שמותר באכילה ושתיה כו'. ודעת הרמב"ם ז"ל דאסור באכילה ושתיה כמבואר בתוספתא (ספ"ד ה"ח). ועיין לחם משנה פ"ח מהלכות נדרים (הלכה י') מה שכתב בזה.
דף כא:
גמרא אמר רב יהודה א"ר אסי ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. קצת קשה מאי סלקא דעתך דרב אסי, הא תנא תני התירו חכמים, וכדמקשי שמואל עליה. ונראה דלהאי לישנא גם כן סבירא ליה לר' אמי דאין פותחין בחרטה בשאר נדרים, ובארבעה נדרים אלו סגי בחרטה לחוד, והיינו דתנן התירו חכמים, אבל שאלה בעי. אבל מדברי התוס' בנזיר דף י"א (ד"ה נדרי הבאי) משמע דמ"ד צריך שאלה לחכם היינו מדרבנן, ולפי זה יש לומר דהתירו חכמים מדאורייתא קתני. ובירושלמי (פ"ג ה"א) פריך למ"ד דצריך שאלה לחכם מהא דתנן לקמן (כ"ד אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, ומשני כמ"ש דאין צריך פתח ממקום אחר ע"ש.
רש"י בד"ה קסבר אין פותחין בחרטה. ע"ש שפירש דהחכם אינו יכול לפתוח לו בחרטה, אבל אם הוא עצמו פתח בחרטה מתירין לו לכ"ע, והיכא דאיכא פתח הוא דיכול החכם גם כן לפתוח לו תחלה, ועיין רשב"א (ד"ה אמר ליה אלו) שכתב כן בשם הגאונים ז"ל. אבל פירוש דשמעתא כל הראשונים ז"ל לא פירשו כן. ועיין רש"י ז"ל בעירובין (דף ס"ד ע"ב ד"ה אין פותחין) שפירש גם כן בע"א. ועיין תוס' ז"ל שם (ד"ה פותחין) ובדברי המרדכי (פ"ב) [סופ"ג] דשבועות באורך.
ועיין בלחם משנה ז"ל (פ"י) [פ"ו ה"ה] מהלכות שבועות מה שכתב בשיטת רש"י ז"ל כאן. והיפך הגירסאות לקמן דף ע"ז (ע"ב). ובאמת רש"י ז"ל לקמן גריס כגרסת רש"י בעירובין. דר"ג סובר פותחין בחרטה ע"ש. אבל רש"י הכא נראה דגריס כגירסת הראשונים ז"ל דפותחין בחרטה קולא היא, וכמבואר בפירוש רש"י בכולא שמעתין, ויש לישב ודו"ק. ומה שכתב דשיטת הרמב"ם ז"ל היא כשיטת רש"י ז"ל אין זה מוכרח.
דף כב.
בד"ה אילו לא כו', הכא ליכא למישמע אי פותחין או לא עכ"ל. ולי נראה דר' יוחנן נמי סבירא ליה דאין פותחין בחרטה, אלא בעינן דוקא פתח ממקום אחר, דבירושלמי אמר רבי יוחנן ארבעה נדרים צריכין היתר חכם, וע"כ סבירא ליה דאין פותחין בחרטה כמ"ש לעיל וק"ל.
ר"ן בד"ה ההיא שעתא לא עבר ירדנא. ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר עכ"ל. ולא הבנתי כי לא נתבאר זאת לא במשנה ולא בגמרא דהעומר אינו בא מעבר הירדן. גם מ"ש למקצת קדושות לא ידענא מאי נינהו. ולענין בכורים הוא דאיכא פלוגתא אי מביאין מעבר הירדן. משום דאין זה שבח ארץ. אבל לכל הקדושות הרי היא כארץ ישראל, אם לא לאחר שבטלה קדושת ארץ, ובביאה שניה לא קידשוה, ואינה קדושה לכל מילי, ומאי אריא הבאת עומר, אבל הסרת לב רגז נראה דאינה אלא בארץ שבעת עממין, דבגלעד שכיחי רוצחים, וכדאיתא במכות (ט' ע"ב).
דף כב:
גמרא אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר אין אלהים כל מזמותיו. ר"י אמר משכח תלמודו כו', ר' יצחק אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו. יש לכוין בדבריהם ז"ל, כי נודע שחלקי נפש הטהורה הם שלשה, נר"ן, ופעולותיהן. הנפש הטובה על ידי מצוה יעשו המעשים הטובים והזכיות. הרוח תפעל את לימוד החכמה והשכל בתורה. הנשמה היא כח המחשבה לטהר מזימותיו להתבונן בנפלאות היוצר, ולהיות אהבתו ויראתו תמיד לנגד עיניו, כמו שכתוב (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד. ועל ידי הכעס יסתלקו ממנו כל חלקי הנפש הטהורה, כמו שכתוב (איוב יח, ד') טורף נפשו באפו, וזש"א רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה כו', שנאמר אין אלהים כל מזימותיו, כי יסתלק ממנו חלק הטוב, וישאר כח מחשבתו ריק, ואין פחד אלהים לנגד עיניו. ר' ירמיה אמר משכח תלמודו כו', כי גם חלק השני יסתלק ממנו, וישכח תלמודו ויוסיף טפשות. רב נחמן אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו. כי לא ישאר גם נפשו בו וירבו עונותיו, וזה שנאמר (ישעיה ב', כ"ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ב .
שם ר"ן בד"ה חוץ מקונם אשתי נהנית לי כו'. עיין שם מה שכתב בשם הרשב"א ז"ל דבנדרי שגגות נמי אם מעמיד דבריו הוי נדר גמור. ולענ"ד צריך עיון דלא מצינו בירושלמי (פ"ג ה"א) הך סברא דמעמיד אלא לענין נדרי זרוזין ונדרי הבאי, דהתם בתר מחשבתו אזלינן, ואמרינן דלא נתכוין לנדר. התם שייך שפיר למימר אם מעמיד דבריו ואומר דלנדר גמור מכוין הוי נדר, אבל נדרי שגגות שלא נדר אלא בשביל שגנבה את כיסו, וכי נודע שלא גנבה אין כאן נדר כלל. וכן בש"ע (יו"ד) סי' רל"ב (סע"ג - ה') לא כתב האי דינא אם מעמיד דבריו אלא בשני אלו בנדרי זרוזין והבאי. וצריך לומר לדברי הרשב"א ז"ל דעל כרחך נדרי שגגות לא הוי כנודר על תנאי גמור, מדאיכא מ"ד דארבעה נדרים צריכין שאלה לחכם, ובנודר על תנאי גמור ליכא למ"ד דצריך שאלה אם לא נתקיים התנאי, אלא ודאי לאו תנאי גמור הוא, אלא לרווחא דמילתא הוא דאמר הכי, ומשום הכי אם מעמיד דבריו ואמר דבלא גניבה גם כן דעתו להדירה הוי נדר.
וכעין זה יש להסתפק הא דאמרינן לעיל (כ"א ע"א) משמיה דר' יהודה נשיאה מאן תנא ארבעה נדרים ר' טרפון היא, אבל לרבנן הוי נדר, אי קאי אכולהו ארבעה נדרים, או דוקא בנדרי זרוזין הוא דמוקי לה כר"ט, ובמעמיד, דלכאורה באינך שלשה נדרים נדרי הבאי ושגגות ואונסין לא שייכא הא דר"ט כלל. וי"ל דכל אלו בכלל הפלאה הם, דבעינן שיהא מפורש הנדר בלי שום כוונה אחרת.
דף כג:
גמרא אי זכור עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. עיין ר"ן ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתב דמן הדין לא בטל התנאי אפילו אם זכור הוא בשעת הנדר. אלא חששא בעלמא הוא דחוששין בעם הארץ שמא בטלו לתנאי. אבל תלמיד חכם נאמן לומר דעל דעת הראשונה נדר. ואף על פי שהיה זכור התנאי בשעת הנדר הנדר בטל. והא דלעיל (אמרינן לא שמע ליה ולא אתי בהדיה היינו אפילו בע"ה כיון שפירש התנאי על זה הנדר. עיין שם בדברי הרשב"א ז"ל. ובאמת מסתברין דבריו, ומידי דהוה אחרמו של ים (לעיל כ' , דבתלמיד חכם נאמן, אף על פי שכוונה רחוקה היא מכל מקום הוא נאמן על עצמו, הכי נמי למה לא יהיה נאמן דעל דעת הראשונה נדר, כיון שהתנה כך שאם ידור יהיה בטל. ומה שכתב דאי לאו דעקריה לתנאיה למה נדר אין זה מוכרח. דבחרמו של ים למה נדר. ומכל מקום לכ"ע אם אינו זכור התנאי בשעת הנדר עדיף, ויכול לבטל הנדר על ידי שיזכור בתנאי, וכהא דאביי דמגיה במתניתין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. ורבא גם כן מודה לאביי, כמו שכתב הר"ן והרא"ש ז"ל. ומשמע דכל זמן שיזכור בתנאי אפילו כמה ימים אחר הנדר מכל מקום יכול לבטל הנדר. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בטעם הציבור שאומרים פסוק ונסלח. ומסתפק אנכי עוד אפילו כשיזכור התנאי ובלבו לבטלו ולקיים הנדר אפשר גם כן לאו כלום הוא. דהנדר כבר בטל על ידי תנאו. ואילו זכר אז התנאי לא היה נודר.
אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב פירוש מחודש, דצריך שיזכור בתנאי תוך כדי דיבור אחר נדרו. אבל אם נזכר בתנאי אחר כדי דיבור הנדר קיים. וכן אם נזכר תיכף ובלבו היה לקיים הנדר ולבטל התנאי הנדר קיים. ולפי שיטה זו אתיא מתניתין כפשטיה. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, היינו שיזכור את התנאי תוך כדי דיבור לנדרו. אבל פי' זה מנין לו, הא זה דלא כאביי ודלא כרבא. ובחבורו פ"ב מהלכות נדרים (ה"ד) כתב גם כן דבעינן בשעת זכירת התנאי שיהיה בלבו לקיימו. אבל שיהיה זכירת התנאי דוקא תוך כדי דיבור אחר שנדר כתב זאת בשם יש מי שהורה ע"ש. והראב"ד ז"ל הסכים להוראה זו. אבל לא בזכירת התנאי, דלזה לא בעינן תוך כדי דיבור, וכל אימת שיזכור התנאי ובלבו לקיימו הנדר בטל. אלא קיום התנאי בלבו צריך שיהיה תוך כדי דיבור לזכירתו. והכסף משנה ז"ל כתב דכוונת הרמב"ם ז"ל גם כן הכי הוא. וזה אינו, כמבואר בפירוש המשניות דבין זכירת התנאי לנדרו לא יהיה יותר מכדי דיבור. והלחם משנה ז"ל האריך שם. וכתב דיש מי שהורה שזכר הרמב"ם ז"ל הוא שיטת ר"י ז"ל בתוס' (ד"ה רבא) דרבא פליג על אביי, וסבירא ליה דאם אינו זוכר התנאי הנדר קיים. וכשזוכר התנאי עדיף, דעל דעת התנאי הוא נודר. ומשמע מדבריו שם דאפילו לא אמר בפירוש דעל דעת תנאו הוא נודר התנאי קיים והנדר בטל. ולא הבנתי דבריו ז"ל. דאם כן היש מי שהורה קולא היא, דאפילו זוכר תנאו לא אמרינן דעקריה לתנאו. והרי הרמב"ם ז"ל כתב זאת בפשיטות דאם זוכר התנאי דעקריה לתנאיה שם בפ"ב הלכה ד' וה'. והיש מי שהורה להחמיר הוא, כמבואר בדבריו ז"ל שם.
ושיטת ר"י בתוס' גם כן דלא כמו שהבין הלחם משנה ז"ל דסברת רבא הוא איפכא מדאביי, דאם זוכר התנאי קיים ואם אינו זוכר התנאי בטל. דאם כן אתיא מתני' כפשטיה, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. והלחם משנה ז"ל הרגיש בזה, ויישב בדוחק ע"ש. ועוד דהא רבא גופא קאמר לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. אלמא דלרבא גם כן בזוכר התנאי בעינן שיאמר בפירוש על דעת הראשונה. ומדבריו נראה התם דדוקא בזוכר מקצת התנאי הוא דבעינן שיאמר על דעת הראשונה כו'. אבל אם זוכר כל התנאי לא בעינן שיאמר על דעת הראשונה כו'. ואין לזה טעם. ומה שכתבו התוס' ז"ל דלרבא זוכר בשעת התנאי עדיף מאינו זוכר, היינו בזוכר ואומר על דעת הראשונה אני נודר. וכן מבואר התם בד' התוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מוקי רבא מתניתין כפשטיה ובלבד שיהא זכור ויאמר על דעת כו'. אבל כשלא אמר על דעת הראשונה כו' ודאי עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.
ובאמת להשוות דברי היש מי שהורה עם שיטת ר"י ז"ל לא הוצרך לזה דרבא בזוכר בשעת הנדר פליג עם אביי, אלא בהא גופא סגי לפי שיטת ר"י ז"ל דרבא פליג באינו זוכר בשעת הנדר. לפי זה לא מהני אלא היכא שנזכר תוך כדי דיבור אחר הנדר. דהנדר בטל אפילו לרבא, אף על גב דלפי שיטת ר"י ז"ל לא שמענו. ואדרבה נראה דלא מהני זכירת התנאי בלב, אלא צריך שיאמר בפירוש שחוזר מנדרו, כיון דלשיטתו אמרינן דכל שאינו זוכר מסתמא רוצה בנדרו. ולא מצי לחזור בו אף כשיזכור בתנאו, אפילו אם נזכר תוך כדי דיבור לא מהני קיומו בלב. כיון דכבר בטלו לתנאו, וזכירת התנאי הוי דברים שבלב. וכן מוכח מדברי התוס', מדלא הקשו לרבא לוקמי מתניתין בהכי. מכל מקום בדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר כן. והטעם כמו שכתב הכסף משנה דכל שהתחיל בנדרו תו לא מהני זכרון התנאי. אבל תוך כדי דיבור מהני זכרון התנאי, כי היכי דחזרה מהני. אלא דאם נאמר כן מנ"ל דאביי ורבא פליגי בהא, דלמא אביי נמי לא קאמר תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר היינו באופן שיזכירנו תוך כדי דיבור, דהא רבא נמי מודה דאם זכר התנאי בשעה שנדר עקריה לתנאיה.
ודברי הרע"ב ז"ל גם כן צ"ע, דהוא ז"ל כתב ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. היינו בשעת הנדר ממש, ובלבו לקיים התנאי. וכבר כתבתי לעיל דבשעת הנדר ממש אמרינן דעקריה לתנאיה, ואפילו רבא מודה בזה ולא מהני אלא שיאמר בפירוש על דעת הראשונה אני נודר. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לא כתב [אלא] שנזכר בשעת הנדר היינו תוך כדי דיבור לנדר. אבל לא בשעת הנדר ממש. ובירושלמי משמע קצת דזכור בשעת הנדר עדיף ע"ש. וצ"ע בדין מתנה דמהני גילוי דעת בעלמא.
גמרא הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב ומדירו נדרי זרוזין הוא. יש לדקדק לדברי ר' יהודה נשיאה דאמר (לעיל כ"א ע"א) מאן תנא ד' נדרים ר"ט היא. אם כן ראב"י נמי סבירא ליה כר"ט, ואמאי לא הודו לו חכמים כיון דדין נדרי זרוזין לר"ט הוא משום דתלאו בתנאי, ואין זה הפלאה. אם כן הוא הדין בחבירו מסרב שתלה נדרו אם אינו אוכל אצלו דלא הוי הפלאה. וגם מה הוסיף ראב"י בזה. וצריך לומר דר' יהודה נשיאה מודה דלרבנן נמי הוי נדרי זרוזין באינו מעמיד, אלא דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במעמיד, משום הכי מוקי לה כר"ט, ועי' בזה בירושלמי (פ"ג ה"א).
דף כד.
ר"ן בד"ה משום דאמר ליה לאו כלבא אנא. ע"ש שחילק בין הך דהכא למתניתין. משום דהכא אסר המזמן על עצמו נכסי המזומן אם לא יקבל גם כן ממנו הנאה. ומשום הכי שייך למימר לאו כלבא אנא, ולנדרא מכוין. אבל במתניתין מיירי דהמזמן אוסר נכסיו על המזומן אם לא יקבל ממנו גם הנאה זו, וליכא למימר לאו כלבא כו'. עוד כתב לחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת. ולפי זה מיירי מתניתין נמי דהמזמן אוסר על עצמו הנאת המזומן. ואפילו הכי לא שייך למימר לאו כלבא אנא במתנה מועטת. ולקמן פריך הש"ס מנדרי אונסין, הדירו חבירו שיאכל אצלו, דדוקא חלה, אבל לא חלה לא, והא נדרי זרוזין הוי, אלא שמע מינה דפליגי רבנן עליה. ולפי מה שחילק בין מתנה מרובה למועטת ומיירי שהדיר על עצמו הנאת המזומן. אם כן אכתי תיקשי, נהי דלאו נדרי זרוזין הוא. מכל מקום אפילו לא חלה יכול לומר כלום אמרת אלא בשביל כבודי זהו כבודי. וי"ל דמהא לא תיקשי, דהא דוקא בסתם חלוקים. וכמו שכתב הר"ן ז"ל בשם הירושלמי (פ"ג ה"ג). והכא מיירי בזה אומר דוקא מפני כבודי. משום הכי בעינן דוקא חלה. אלא דאם כן מאי פריך דלר"א בן יעקב נדרי זרוזין הוי, ומאי קושיא, דלמא מיירי במעמיד דבריו ואומר דבדוקא נדר, דבכה"ג לאו נדרי זרוזין הוא. וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל בשם הירושלמי. שוב מצאתי בירושלמי (שם) דבעי לאוקמי מתניתין דנדרי אונסין כר"מ דפליג אחכמים. אבל לחכמים אפילו לא חלה נמי. ומשני דמתניתין מיירי במפרש זה אומר מפני כבודי.
ולקמן מייתי הש"ס ברייתא דיתר על כן, דמיירי במזמן אוסר על עצמו הנאת המזומן אם לא יתארח אצלו כו'. וכתב הר"ן ז"ל דאם לא נחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת מוכח דלא סבירא ליה לר"א בן יעקב הך סברא דלאו כלבא אנא, ונדרי זרוזין הוי. אבל אם נחלק בין מתנה מרובה למועטת מודה ראב"י בהא היכא דמתנה מרובה הוי דלאו נדרי זרוזין הוי. ועל פי זה נסתפק להלכה גם כן למאי דקיי"ל כראב"י. ולכאורה אין שום נפ"מ לדינא דאפילו אי לאו נדרי זרוזין הוא מכל מקום יכול להתיר שלא על פי חכמים, וכחכמים דר"מ. וצריך לומר דלחכמים צריך שיאמר זהו כבודי. ואי נדרי זרוזין הוי אין צריך שיאמר דבר, וסגי שיאמר דלזרז בלבד נתכוין. והרא"ש ז"ל בפירושו נראה דמחלק גם כן בין מתנה מרובה למועטת. ובד"ה מאי לאו כו'. כ' דמהך ליכא למיפשט, משום דאיכא למימר לאו כלבא אנא, אף על גב דהא דיתר על כן מיירי במתנה מועטת. וצריך לומר דלראב"י לא אמרינן הך סברא דלאו כלבא אנא אלא במתנה מרובה. אבל לרבנן י"ל דאפילו במתנה מועטת איכא למימר הכי. ומשום הכי ליכא למיפשט מבתרייתא דרבנן פליגי עליה בנדרי זרוזין. וכן כתב הלחם משנה ז"ל בפ"ד (ה"כ) [ה' נדרים פ"ד ה"ג].
גמרא אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם. שיכול לומר הריני כאילו נתקבלתי. הא דלא אמרינן ברישא בהאי לישנא שיאמר המודר הריני כאילו התקבלתי, משום דזה לא מהני לגבי מדיר שהוא רוצה דוקא שיקבל. אבל הכא גבי נפשיה מצי למימר הכי ולמחול לו הנתינה. ובש"ע (יו"ד) סי' רכ"ח (סעיף ל"ט) כתב הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם, ויאמר הריני כאילו התקבלתי. וקצת צ"ע מנ"ל דאמירת חבירו מהני לזה שנשבע, כי היכי דברישא לא מהני אם יאמר המודר הריני כאילו התקבלתי. ויש לחלק.
וכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה יכול לומר הריני כאילו עשיתי, אבל בביטול מעשה כגון נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני אינו יכול למחול לו לומר לו לך והרי את כאילו לא הלכת. ואיכא מאן דפליג דאפילו בכה"ג יכול למחול, ויאמר כבר נשלם רצוני. ולכאורה תנאי דקיום מעשה אינו דומה לתנאי דביטול מעשה. דבתנאי דקיום מעשה הנדר חל מיד עד שיקיים. ובתנאי דביטול מעשה אין הנדר חל עד שיעשה מעשה. וקודם חלות הנדר אפשר לכ"ע יכול לבטל דבריו ולמחול על תנאו. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"ב) גבי שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג.
אבל לפי דעה זו דבכל תנאי יכול למחול ולומר הרי זה כאילו נעשה רצוני. אם כן מאי אריא דתנן במתניתין בהאי גוונא דוקא, הלא בכל תנאים יכול למחול על תנאו. ועוד ברישא נמי יתיר לו שלא על פי חכם. ויאמר לו הרי את כאילו נטלת לבנך כור של חטים. אלא נראה דלא מהני אלא בכה"ג דמתניתין, דהתנאי הוא שיתן לבנו כור של חטים, וכאשר יאמר הריני כאילו התקבלתי, הרי זה כאילו קיים תנאו. דמה יתן לו, כיון דאין זה רוצה לקבל והיינו דקרי לה פתח והתרת נדר, כיון שהוא מקיים התנאי. אבל בשאר מילי ותנאי אחריני ודאי לא שמענו דמהני מחילה, וצריך לקיים תנאו, ואפילו בקיום מעשה כמו נכסי אסורין עליך אם לא תלך למקום פלוני, אינו יכול לומר הרי את כאילו הלכת, דאין זה קיום התנאי אלא מחילה וביטול, וזה לא מהני אפילו לחכמים.
ובירושלמי סוף פרק קונם (פ"ח ה"ז) בעי לאוקמי דברי חכמים כרשב"ג בגיטין (ע"ה ע"ב) כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט, כיון דמניעת התנאי לאו מחמתה היא. והכי נמי אין מניעת התנאי אלא מחמת זה שאינו רוצה לקיים ולקבל. ומסיק דכ"ע מודים בזה, משום דהוי פתיחת נדר. ופריך עליה, ומסיק דהוי כתולה נדרו בדבר, וקאמר עוד, עד כדון דבעי למיתן וזה אינו רוצה לקבל אתי שפיר, אבל אם הוא אינו רוצה ליתן מאי, ומסיק דיכול הוא אמר ליה לא בעי אלא (מיבדק כך) [מיבדקינך] כיון דחמותך מצטער הריני כאילו התקבלתי, משמע גם כן דדוקא בכה"ג יכול להתיר שלא על פי חכם, אבל לא בשאר תנאי. אלא דמש"א שם לא בעי אלא (מיבדק כך) [מיבדקינך] הוא קצת דלא כמו שכתב ז"ל בתלמודין בגיטין (ע"ד ע"ב) דלהרווחה מכוין ולא לצעורי. וצ"ע.
גמרא דזמינא אדריה למזמנא כו'. ופירש הר"ן דהמזומן ביקש מהמזמן שידור ויאסור עליו נכסיו או נכסי המזומן אם לא תעשה כן ותזמינני, ונדר כן המזמן. והרא"ש ז"ל נראה דמפרש דהמזומן נדר שלא יהנה מהנכסיו אם לא יאכל אצלו. אבל מדברי הטור ז"ל (ביו"ד) בסי' רל"ב נראה דגרס בדברי הרא"ש ז"ל הדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך, ולא מודרני, וכן משמע לישנא דנדר זה עליך. ועיין רבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ד', ובמשנה למלך פ"ג מהלכות שבועות.
יתר על כן כו'. ובין במתניתין ובין בברייתא לא מצינו דהוי נדרי זרוזין אלא בהדרת המזמן ואוסר הנאתו על המזומן, או הנאת מזומן עליו, ואמרינן דלזרז בלבד נתכוין. אבל אם נדר המזומן נגדו שלא יאכל אצלו לא מצינו בזה דליהוי נדרי זרוזין. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד (הלכה ג') מהלכות נדרים כתב דאם נדר המזומן שלא (אכל) [יאכל] גם כן הוי נדרי זרוזין, דומיא דמקח דרישא. וקצת קשה ממתניתין דפרק קונם (ס"ג ע"ב) היה מסרב בו שיאכל אצלו, ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם, מותר בצונן, אבל באכילה ושתיה אסור, ואמאי לא הוי נדרי זרוזין. ואין לומר דדוקא היכא דשניהם נודרים הוא דהוי נדרי זרוזין, אבל אם אחד נודר אין זה נדרי זרוזין, דהא במתניתין לא תנן אלא שנדר המזמן, ואפילו הכי הוי נדרי זרוזין. ונראה דיצא לו להרמב"ם ז"ל מהא דתני בברייתא (כאן) והלה הקפיד כנגדו, היינו שנדר גם הוא, ובנדר המזומן לא הוי נדרי זרוזין אלא אחרי שכבר נדר המזמן. ועל פי זה יש לפרש הא דאמרינן מאי לאו דאפילו בקמייתא לא הודו לו היינו בנדר המזמן, וקאמר לא, בבתרייתא, היינו בנדר המזומן, ומשום הכי תני בברייתא יתר על כן דאפילו נדר המזומן גם כן נדרי זרוזין הוא.
ולענין שבועות זרוזין לא אתמר בגמרא אי מותרין אי אסורין. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב וכל ד' נדרים אין בהם הפרש בין נדר ושבועה, ולכך אין צריכין הפרה אלא נדרי זרוזין. והיכן מצינו דנדרי זרוזין חלוק לענין הפרה משאר השלשה נדרים. והלחם משנה ז"ל פירש דבריו שם בפ"ד מהלכות נדרים (ה"ג) דבנדרי זרוזין אשכחן דצריך הפרה היינו במעמיד. ואין זה מספיק, דהא בנדרי הבאי גם כן צריך הפרה במעמיד, כמבואר גם כן בירושלמי הביאו הראשונים ז"ל. וכן מבואר בש"ע (יו"ד) סימן רל"ב. ובירושלמי (פ"ג ה"ב) איתא כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין. הביאו הר"ן ז"ל לקמן, ושם יתבאר עוד בזה.
דף כד:
נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין. ואיכא נוסחי דגרסי כך שבועות הבאי מותרין. ומוקי לה אביי באומר שבועה שראיתי כו', ופריך עליה רבא למה לי למימר. ופירש הר"ן ז"ל לפי הגירסא דמותרין דאביי לא מיירי אלא בכעולי מצרים דהוי מידי דגוזמא, ובהא הוא דפריך עליה רבא פשיטא דמותרין, כיון דגזים ואמר קושטא קאמר. והא דתנן בשבועות (כ"ט דלוקה משום שבועת שוא היינו דוקא בנחש כקורת בית הבד וגמל הפורח באויר, דתרי גווני הבאי איכא. ורבא מסיק דתלי באכילת פירות, והפירות מותרים בכל גווני בין בהבאי דגוזמא בין בהבאי דלית ביה גוזמא, אלא דלענין מלקות לא לקי אלא בהבאי דנחש כקורת בית הבד, אבל כעולי מצרים לא לקי, דקושטא קאמר.
והרא"ש ז"ל גריס שבועות הבאי אסורות, והיינו משום דלא מחלק בין בהבאי דעולי מצרים לשאר הבאי, ולפי זה מוכח מהא דאביי דגרסינן אסורות, וכדתנן בשבועות דלוקה משום שבועת שוא, והיכי מצינן למימר דמותרות לאביי דמוקי לה בשבועה שראיתי, ועל כרחך אסורות גרסינן. ורבא מוקי לה בתולה באכילת פירות. ויש לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל, דאוקימתא דרבא פירש לשני הגירסאות, משמע דמספקא ליה איזה נוסחא עיקר. ואם כן אמאי לא פירש נמי לאביי לישב נוסחא זו דמותרת. ובפסקיו (פ"ג סימן ו') הביא דברי הירושלמי דמחלק בין מעמיד לאינו מעמיד. ולפי זה הא דשבועות גם לאביי ניחא, דהתם מיירי במעמיד, ומשום הכי לוקה משום שבועת שוא. והכא דאמר אביי דמותר מיירי באינו מעמיד, אלא בדרך גוזמא. ולפי זה לרבא נמי בין לענין פירות בין לענין מלקות מותרים, כיון דמיירי באינו מעמיד ודרך גוזמא.
ובשם הרמב"ן ז"ל הביא הרא"ש לחלק בין פירות למלקות, דהפירות מותרים, אבל לוקה משום שבועת שוא, כדתנן בשבועות. ומשמע דלא נחת לחלק בין מעמיד לאינו מעמיד, ואם כן הדק"ל אליבא דאביי מאי איכא למימר, אמאי מותר בשבועה שראיתי. וכי יש לחלק בין פירות למלקות, במעמיד הוא דיש לחלק. וכדאיתא להדיא בירושלמי. אבל הא דהכא דשבועות הבאי על כרחך צריך לאוקמי באינו מעמיד, ואינו לוקה גם כן, וכדמוקי לה אביי. והרא"ש ז"ל בפסקיו לא ניחא ליה לחלק בין פירות למלקות, דאי פירות מותרים משום דגזים וקושטא קאמר אם כן מלקות גם כן ליכא. וכתב לתרץ בשם ר"י ז"ל לחלק בין פירות העולם לכל פירות העולם. דהא דחשבינן לה בשבועות שבועת שוא הוא משום דאמר כל פירות. ולפי זה להך גירסא דכך שבועות הבאי מותרים יש שלש שיטות בישובה עם הא דשבועות דלוקה עליה משום שבועת שוא.
שיטת הר"ן ז"ל דבמידי דגזים כמו עולי מצרים אינו לוקה משום שבועת שוא, ובהא מיירי אביי למאי דאוקים שבועה שראיתי. ולרבא מיירי בכל גוונא הבאי, ולענין פירות, דהפירות מותרין אפילו בנחש כקורת בית הבד, אבל לוקה משום שבועת שוא.
שיטת הרא"ש ז"ל וכן כתב הרשב"א על פי חילוק הירושלמי בין מעמיד לאינו מעמיד, והכא מיירי באינו מעמיד, דליכא שבועת שוא כלל, כיון דלפי דבריו קושטא קאמר דרך גוזמא, והיינו דמוקי אביי בשבועה שראיתי. והא דשבועות מיירי במעמיד. ולרבא מצי איירי הכא נמי אפילו במעמיד, ואפילו הכי הפירות מותרין. ולשיטה זו אין חילוק בין כיוצאי מצרים ובין נחש כקורת בית הבד. דכולהו דבר גוזמא הוא, וראה קרוב לזה וגזים ואמר דהכי הוא, אלא דיש חילוק בין מעמיד לאינו מעמיד.
שיטת ר"י ז"ל לחלק בין פירות אלו או כל הפירות, דבפירות אלו ליכא שבועת שוא כלל. והא דתנן בשבועות דלוקה משום שבועות שוא הוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם, דשוא הוא זה, דאינו יכול לאסור כל פירות שבעולם. אלא דשיטה זו צריך ביאור, כיון דאם אומר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי כו' מותר, היינו משום דגזים וקושטא קאמר, וכן לאביי כשאמר שבועה שראיתי, אם כן אפילו אם אסר כל פירות עליו אמאי לוקה משום שבועת שוא, דהא לא אסר עליו אלא אם לא ראה, והרי הוא ראה, ועוד דהא אביי מוקי התם בשבועה שראיתי. וקשיא דאביי אדאביי, דהכא מתיר. והתם תנן דאוסר ולוקה.
וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל (ד"ה תנא כשם) שכתב לשיטת התוס' לחלק בין פירות אלו לכל פירות. היינו לפי הנוסחא דשבועות הבאי אסורות. ולרבא הפירות גם כן אסורות. ואם כן דהפירות אסורות אמאי לוקה התם משום שבועות שוא. ולזה כתבו דהתם מיירי באומר כל פירות. אבל בפירות אלו הפירות אסורות בשבועה, משום דבשבועה דחמורה דייק ולא גזים. אבל בנדרים אפילו פירות אלו מותרין, משום דגזים וקושטא קאמר. ולשיטה זו הא דשבועות אסורות היינו מדאורייתא.
ומדברי ר"ת בתוס' שבועות (כ"ט ע"א ד"ה באומר) נראה דמוקי הא דנדרים גם כן באוסר כל פירות. ואפילו הכי מותר, משום דנדר שוא לא אשכחן. ולפי זה בין בנדר בין בשבועה לא אמרינן דגזים ואמר. ובפירות אלו בין בנדר בין בשבועה אסור. והתוס' ז"ל מסקו דבנדר טעמא הוא משום דעביד דגזים. ואפילו בחד פירא שרו. והא דבשבועות אסור. היינו משום דהחמירו בשבועה מדרבנן. והא דתנן בתוספתא (נדרים פ"ב ה"ב) דשבועות הבאי גם כן מותרים. היינו מדאורייתא, משום דמדאורייתא בשבועה גם כן עביד דגזים.
ודברי הרמב"ם ז"ל בזה גם כן צריך עיון דבפ"ג מהלכות שבועות (ה"ה) כתב דשבועות הבאי מותרות. וכדאוקימתא דאביי שבועה שראיתי כעולי מצרים, ומותר משום דעביד דגזים, ולא זכר אכילת פירות כלל. ולענין שבועת שוא כתב גם כן (שם פ"ה הכ"א) כאביי שם בשבועות, שבועה שראיתי גמל הפורח באויר, ואמר שנתכוין על עוף גדול, דהוי שבועת שוא. וצריך לחלק לדבריו ז"ל בין כעולי מצרים דשייך ביה לשון גוזמא והבאי. אבל בגמל פורח לא שייך ביה לשון גוזמא. ונחש כקורת בית הבד לא הזכיר כלל לא בשבועות הבאי ולא בשבועות שוא. בית הבד לא הזכיר כלל לא בשבועות הבאי ולא בשבועות שוא. ובכעולי מצרים גם כן אשכחן שבועות שוא. כגון שאמר דקינא דשומשמני חזי. ואסיק שמא עולי מצרים. ויפלא בעיני שלא דקדקו מפרשי דבריו ז"ל בזה.
ועיין בדרכי משה (יו"ד) סי' רל"ב, שהקשה על הר"ן ז"ל שכתב בכעולי מצרים דהוי נדר הבאי. היינו דוקא אם ראה סך מסויים דאפשר להגזים ע"ש עולי מצרים. אבל אם ראה מעט ונדר אם לא ראיתי כו' חל הנדר. ולענין נחש כקורת בית הבד כתב דאע"ג דלא ראה הוי נדר הבאי, ואין כאן קושיא. דבדבר שאי אפשר הוא דכתב הר"ן ז"ל דלא נתכוין לנדר, דאי לאו הכי הוי ליה לקבל נדרו סתם. אבל בכעולי מצרים דדבר שיכול להיות הוא כי לא ראה כלל נדר גמור הוא. ועי' בב"י שם.
גמרא אלא אמר רבא כו'. לאו אמר רב עמרם כו' כך היא נוסחת הר"ן והרשב"א ז"ל. ולפי נוסחא זו נמי משמע דגרסינן כך שבועות הבאי מותרות, ושפיר מייתי כדרב עמרם. אבל לגרסא דשבועות הבאי אסורות לא שייך להביא דרב עמרם. ועי' רשב"א ז"ל (ד"ה אלא).
ואימא קינא דשומשמני חזי כו'. למאן דגרס אסורות אתי שפיר הקושיא כפשטא. דאמאי אסורות, דלמא קינא דשומשמני חזי. אבל למאן דגרס מותרות. אם כן מאי קשיא ליה דלמא קינא כו', הא בלאו הכי מותרות. וצריך לומר דאלישנא דקרי לה שבועות הבאי קשיא ליה, דלמא לא גזים וקינא דשומשמני חזי. וכן כתב הרשב"א ז"ל, וזה דחוק, דעל כרחך לא תלינן בקינא דשומשמני בסתמא. אלא היכא דאמר כן בפירוש. דלא עדיף מחרמו של ים. ואי גרסינן אסורות פריך היכא דאמר דלקינא דשומשמני איכוין אמאי אסורות. אבל אי גרסינן מותרות מאי קושיא, דלהכי קרי לה שבועות הבאי דאפילו אי לא אמר דקינא דשומשמני חזי גם כן מותר, משום דלשון גוזמא והבאי קאמר. ועוד דבכלל שבועות הבאי הוא גם כן אם לא ראה נחש כקורת בית הבד. ומשום הכי קרי לה שבועות הבאי. וי"ל דהכא אין צריך לפרש. ומסתמא אמרינן דלקינא דשומשמני איכוין, דזה עדיף מלומר דלשון הבאי קאמר. ומסיק כי משתבע על דעתנו הוא משתבע, ולא על מנת שבלבו. וכתב הרא"ש ז"ל אף על גב דבנדר בחרמו של ים מהימנינן ליה היינו משום דהתם אינו משונה כל כך, וכל העולם קרו לחרמו של ים חרם. אבל לבדות לשון מלבו אינו יכול.
והתוס' ז"ל לעיל דף כ"ג (ע"ב ד"ה ואת) דקדקו על נוסח כל נדרי ושבועתנא לא שבועות, הא אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) דאין תנאי בשבועות, וכתבו דלא קאי על ביטול ר"ה, אלא על ביטול תנאי בלב, כמו חרמו של ים. ובשבועה אינו יכול לומר כן. ועל כרחך צריך לומר משום דמשתבע אדעתא דידן, כדאמר הכא לענין קינא דשומשמני. ואם כן בנדרים לא אמרינן דאדעתא דידן קנדר. כיון דנאמן בחרמו של ים. ואם כן אכתי תיקשי על מתניתין דקרי לה נדרי הבאי ודלמא קינא דשומשמני חזי, וי"ל דהתוס' גרסי כך שבועות הבאי אסורות. ואהא הוא דפריך אמאי אסורות, דלמא קינא דשומשמני חזי. אבל אמתניתין דנדרי הבאי לא תיקשי ליה כלל, כיון דמותר בלאו הכי. אבל דברי התוס' ז"ל צריך עיון, דבהדיא מוכח בירושלמי לעיל דאתנאי דראב"י קאי. ומייתי התם פלוגתא בזה אי יש תנאי בשבועה, דמוכח התם מהא דשבועות הדיינים (ירוש' סוטה פ"ז ה"א) לא על תנאי (שבלבך) [שבלבכם] כו'. משמע דיש תנאי, וקאמר דאין תנאי. ומפני הדיוטות הוא דאמרינן הכי שלא יאמרו יש תנאי. ומייתי התם מקרא (דברים כ"ט י"ד) דאת אשר ישנו פה כשם שאין בלבם תנאי כך אין בלבנו תנאי. אבל יש תנאי. ואם כן משמעתין נמי מוכח דיש תנאי, ודוקא בדבר משונה שהוא נגד לשון בני אדם הוא דלא חיישינן, כמו קינא דשומשמני. אבל שאר תנאים גם בשבועה יש תנאי. ועוד נראה לי דהא דמחלק בירושלמי בתנאי דר"ה בין נדר לשבועה. היינו לפי שיטת הירושלמי (פ"ג ה"א) ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. וזה הוי תנאי בשבועה, כי אין פיו ולבו שוין. אבל לפי מאי דאמרינן בתלמודין דדוקא אם אינו זכור תנאו בשעת הנדר. כשיזכור בתנאו הוי כנדרי שגגות. דאין חילוק בין נדר לשבועה. ודו"ק.
דף כה:
תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות. עיין בתוס' שבועות דף כ"ח (ד"ה כשם) שהקשו דתלי כתיבא בדלא כתיבא, ע"ש מה שתירצו. ומשמע מדבריהם דנדרים גם כן משבועות ילפינן, ובשבועות ילפינן (שם כ"ו מקרא דהאדם פרט לאנוס, וכל שכן בנדרים דקילי. וכ"כ הרא"ש ז"ל. ולדידי קשה, אם כן אמאי חשיב לה בכלל נדרים שהתירו חכמים, כיון דמהתורה לאו נדר הוא, וכל הד' נדרים משמע דחכמים התירו מסברא בעלמא. על כן נראה דמקרא דהאדם לא ילפינן אלא היכא דאנוס בשבועה עצמה, כגון שנשבע שלא אכל ושכח שאכל. אבל בכה"ג דתלה אכילת פירות בתנאי אכילה להבא או לשעבר לא שמעינן לה כלל מקרא דהאדם. והוה אמינא דאפילו אם שגג בתנאו לא שמעינן לה כלל מקרא באכילת פירות. אבל חכמים אמרו דאין זה נדר, ושגגה היא, כיון דהיה שוגג בתנאו, והיינו דקמ"ל בברייתא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין. אלא דלפי זה קשה הא דאמרינן (שבועות שם) היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי, וזה מקרא דהאדם ילפינן. וי"ל דקמ"ל דגם עונש ליכא. (ועיין תוס' שבועות דף כ"ו ד"ה את). ואפילו הכי איצטריך קרא דהאדם, דהוה אמינא דמכל מקום חייב קרבן, כיון דשוגג הוא.
והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות (הלכה ט"ז - י"ח) כתב אף על גב דהוי שוגג באכילת התנאי חייב על השבועה. ונראה דהוא מפרש דהא דקאמר הש"ס ה"ד שבועות שגגות דוקא קאמר דכה"ג הוא דהוי שבועות שגגות, היכא דהוי שוגג בשבועה עצמה. והיינו דמייתי התם (שם כ"ח ע"ב) רב מרי אף אנן נמי תנינא מברייתא דכך שבועות שגגות מותרות לשוגג באכילת איסור, אבל אם שגג בתנאי שפיר חיילא שבועה, ולא מצאתי כעת בחיבורו גם בנדרים דין זה דאם אכלתי ושתיתי, שאני אוכל שאני שותה ולא כתב אלא האי דינא שגנבה את כיסי כו' ונודע שלא גנבה (ה' נדרים פ"ח ה"ג). וקצת נראה דמפרש לה כפשטיה, ולא שאסר פירות בתנאי האכילה, דהתנאי אפילו בשוגג חיילא השבועה והנדר. וקצת סעד לזה מהא דאמרינן לעיל (ט"ו ע"א) בתנאה לא מזדהר איניש. והיינו דחיישינן שמא ישכח תנאו ויישן [ועיין תוס' ז"ל בשמעתין] ואפילו הכי עבר למפרע על האיסור. אבל א"א לפרש המשנה כפשטיה, דאם כן מה התירו חכמים בזה, כיון דכבר עבר. ועוד בנדר לא שייך כלל לא אכלתי אם לא בתנאי, ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע.
ר"ן בד"ה כשם כו' הביא דברי הירושלמי (בפירקין ה"ב) דשבועות זרוזין גם כן מותרין. ומדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג משבועות ה"ה) דקדקו דשבועות זרוזין אסורין וכן הביא בש"ע (יו"ד סימן רלט סע"א) ב' דיעות בזה. ובעיני יפלא מדוע לא הביאו כל דברי הירושלמי, דמסיק התם דהא דשבועות זרוזין מותרין היינו לענין איסור פירות. אבל ללקות לוקה, כמו בשבועות הבאי. וכגרסת הרשב"א ז"ל (ד"ה כשם) בדברי הירושלמי. אלא דצ"ע מפני מה לוקה, דשבועת שוא לא שייך הכא, דהא יכול לקיים שבועתו, ואי משום שבועת שקר אם כן על כרחך מיירי במעמיד, ואם כן הפירות גם כן אסורין, כדאיתא בירושלמי לענין נדרי זרוזין. ועיין שם בירושלמי הנוסחא אשר לפנינו, וצ"ע.
גמרא אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר כו' כולכם אסורין כו'. דכולהו אסורין אפילו לב"ה, כיון דמעמיד לשונו הראשון, כי פליגי דאמר הייתי אומר לזה ולזה, דמשנה דבורו הראשון. וכתב הרא"ש ז"ל דבכל גווני דמעמיד כ"ע מודים, בין שאמר תחלה וסוף בלשון כולכם, ובין שאמר תחלה וסוף בלשון פלוני ופלוני. ובמשנה פליגי בכל גוונא משנה, בין שאמר תחלה בלשון פרט ואחר כך בלשון כלל, בין תחלה בלשון כלל ואחר כך בלשון פרט. וסבירא ליה לרבה דכל שהעמיד דבריו הראשונים לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובמשנה הוא דפליגי, ב"ש לא ס"ל כלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וב"ה ס"ל דהותר כולו. ורבא אמר איפכא, דבמשנה כ"ע מודים ואפילו ב"ש דהוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו. וכי פליגי באומר הייתי אומר כולכם, ב"ש כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון, וב"ה כרבנן. ויש לדקדק למה ליה לרבא לחדושי דבפלוגתא דר"מ ורבנן פליגי, ואמאי לא סגי ליה בהאי סברא גופא דלב"ש מעמיד לא הוי בכלל נדר שהותר מקצתו, כי היכי דלרבה אליבא דכ"ע מעמיד לאו נדר שהותר מקצתו הוא, הכי נמי לרבא אליבא דב"ש. ועוד דבמעמיד בלשון פרט לכאורה לא שייך בפלוגתא דר"מ ורבנן, כיון דבחזרה היה אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר היכי שייך בזה תפוס לשון ראשון או אחרון.
ולכאורה היה נראה לומר דלרבה אין מעלה לכולכם דחזרה אלא במעמיד ובתחלה נמי אמר כולכם, וכמו במתניתין, אבל היכא דאמר תחלה לזה ולזה, וכן אפילו מעמיד בפרט הוי נדר שהותר מקצתו, ופליגי בזה ב"ש וב"ה. ורבא אמר כל היכא דאמר בחזרה לזה ולזה כ"ע מודים דהוי נדר שהותר מקצתו, בין שאמר תחלה גם כן בפרט בין שאמר תחלה בכלל. וכי פליגי דאמר בשעת חזרה כולכם, ובזה פליגי גם כן בין במעמיד בין במשנה, ובתפוס לשון ראשון פליגי, וכיון דס"ל לב"ש תפוס לשון ראשון כל שאמר כולכם בסוף הנדר הראשון במקומו עומד. ולפי זה אתי שפיר הא דאמר רבא דבתפוס לשון ראשון פליגי, משום דאפילו במשנה אי אמר כולכם בשעת חזרה ס"ל לב"ש דלא הותר כולו. אבל הר"ן והרא"ש ז"ל הוכרחו לפרש בשיטתם מהא דלקמן קונם שאני נהנה לכולכם, כמו שיתבאר.
דף כו.
בשלמא לרבה מוקי לרישא דאמר לזה ולזה, וסיפא דאמר כולכם. ופרש"י ז"ל רישא קונם שאני נהנה לכולכם מיירי דאמר בחזרה פלוני ופלוני. וסיפא היינו סיפא דסיפא, ומציעתא לא דייק. ונראה מדברי רש"י ז"ל דלא סבירא ליה לרבה דהוי שינוי היכא דאמר תחלה בפרט ואחר כך בכלל. ומשום הכי לא מצינן לאוקמי מציעתא אליבא דרבה. אבל הרא"ש ז"ל פי' דארישא ואסיפא קאי, ורישא דאמר בשעת חזרה לזה ולזה, וסיפא דאמר בשעת חזרה כולכם. ושמעינן מינה דאפילו באומר בלשון פרט בעינן דוקא משנה, דאם לא כן למה ליה לאוקמי סיפא באומר כולכם, אלא ש"מ דבכל גווני בעינן דוקא משנה.
והר"ן ז"ל פי' דרישא היינו תרתי בבי רישא ומציעתא, ופי' גם כן כפירוש הרא"ש ז"ל. ולפי פירושו אין כאן הכרח דבלשון פרט בעינן גם כן דוקא משנה לרבה. ואדרבה הוי ניחא יותר אי נימא דבפרט אין נפקא מינה גם לרבה בין משנה או מעמיד, דמשום הכי לא איצטריך לאוקמי אלא רישא בלזה ולזה. אבל מציעתא לא הזכיר, דבכל גווני הותר האחד הותרו כולן. וצריך לומר דמסברא לא ניחא ליה בהכי, וכל שמעמיד דבריו בין בכלל בין בפרט לרבה לכ"ע לא הותר כולו.
ומסיק אלא לרבא בשלמא רישא דאמר כולכם, אלא סיפא דאמר לזה ולזה אמאי פליגי רבנן עליה. וכבר הקשה הר"ן ז"ל דלמא סיפא נמי קמ"ל דבמעמיד בפרט פליגי נמי ע"ש. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דסבירא ליה אליבא דרבא כמו שכתבתי, דאם בשעת חזרה אמר כולכם בין שאמר בשעת הנדר בכלל או בפרט בזה פליגי ב"ש וב"ה, וכל שאמר בשעת חזרה לזה ולזה כ"ע מודים דהותר כולו, אפילו אם בתחלה גם כן אמר לזה ולזה, וכן משמע פשטיה דלישנא דברייתא דשאיני נהנה לזה ולזה אשעת הנדר קאי. ואפילו הכי מוקי לה לרבא דאמר בשעת חזרה גם כן לזה ולזה. ומה שכתב הר"ן ז"ל דלרבא תרתי במעמיד לא איצטריך לא הבנתי, וכמו שכתבתי לעיל דבלזה ולזה לא שייך תפוס לשון ראשון.
דף כו:
רש"י בד"ה והא אמרת כו' אין לשונו ז"ל מדוקדק בזה ע"ש.
גמרא איתביה רבינא לרבא, ר' נתן אומר יש נדר שמקצתו מותר כו', ואמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר, הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות. מאי לאו כו' הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות כו'. והקשו התוס' ז"ל (כ"ז ע"א ד"ה לא) מאי שנא דהכא דייקינן דאמר תאנים שחורות ולבנות, ולעיל גבי בצלים דייקינן דאמר כל הבצלים ע"ש. ובירושלמי פרק פותחין (פ"ט ה"ו עיין שם) גרס בדברי ר' נתן אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר כלל כולן מותרות. אבל אם אמר לא הייתי נודר מבנות שוח, בנות שוח מותרין והשאר אסורות. ולפי זה אתי שפיר דדייק מרישא דאין כולן מותרות אלא באומר לא הייתי נודר כלל. משמע דבסיפא אפילו באומר הייתי נודר תאנים שחורות ולבנות אסורות כו' גם כן לא הותר כולו.
ולענין הלכה כתב הר"ן ז"ל דאיכא לספוקי אי הלכה כרבה דהוא רביה דרבא או כרבא דבתראה הוא. וכן נסתפק הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פסק (ה' נדרים פ"ח ה"ו) כרבה, ובכמה מקומות מצינו שפסק כרבא נגד רבו. אבל נראה דרבא דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן בתפוס לשון ראשון לטעמיה אזיל דסבירא ליה (זבחים ל' ע"א) דבהא פליגי, ואפילו אמר תמורת עולה ושלמים פליג רבי מאיר, והיינו משום דתפוס לשון ראשון. אבל לדידן דקיי"ל (תמורה כ"ו ע"א) דלאו בתפוס לשון ראשון פליגי, אלא בכוונתו, דר"מ סבירא ליה תמורת עולה תמורת שלמים הוא כמו אחר כך תמורת שלמים. מדלא אמר ושלמים. ור' יוסי סבירא ליה דהוי כאומר ושלמים, ואם כן לא פליגי כלל בתפוס לשון ראשון, ולא שייך לאוקמי פלוגתייהו בהכי. וע"כ בנדר שהותר מקצתו אי הותר כולו פליגי, והיינו במשנה. אבל במעמיד לא הוי נדר שהותר מקצתו. ואף על גב דעל כרחך רבא פליג עליה דרבה וסבירא ליה דאם לא מחמת תפוס לשון ראשון אין חילוק בין מעמיד למשנה מצד הסברא. ואם כן נהי דע"כ פליגי בנדר שהותר מקצתו, אבל נימא דבין במעמיד ובין במשנה פליגי, וכרבא דלא מחלק בין מעמיד למשנה בסברא בעלמא. מכל מקום כיון דלא קיי"ל כרבא באוקימתא דפלוגתייהו דב"ש וב"ה. לא קיי"ל כלל כוותיה, אלא כרבה דבמעמיד כ"ע מודים דלא הותר כולו.
וכתב הר"ן ז"ל עוד, דאיכא מאן דאמר דעל כרחך לא אמר רבה דבמעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו אלא דוקא בנדרי שגגות, דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם. וכן הא דבצלים ובנות שוח, דכולהו הוי נדרי שגגות. אבל נדר שהותר על ידי שאלה אין חילוק בין מעמיד למשנה, ובכל גוונא הותר מקצתו הותר כולו. והקשה הר"ן ז"ל עליהם דאם כן רבנן דפותחין (להלן ס"ו ע"א) על כרחך פליגי בין במעמיד בין במשנה דלא הותר כולו, כיון דהתם על ידי שאלה הוא דהותר, ואפילו הכי סבירא ליה לרבנן דלא הותר כולו ואם כן מאי פריך רבינא עליה דרבא מבנות שוח דרבנן פליגי עליה דר"ע, אין הכי נמי דרבנן דפותחין פליגי ע"ש באורך. ודבריו ז"ל מיותרין קצת.
ולדידי קשיא לי על סברת איכא מאן דאמר דהיכא דהותר על ידי שאלה אמרינן ביה טפי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובירושלמי בפרקין (פ"ג ה"ב) אמרינן איפכא, דמה בנדר שעל ידי חקירת חכם אמרינן הותר כולו כ"ש בנדר שהותר שלא על ידי חקירת חכם, והכי איתא התם, (אמר) [בעא] ריש לקיש קומי ר' בא, ר"ע בא להוסיף על ב"ה, [כי] היכי דתנינן עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, א"ל כן הוא שבא להוסיף, מה אם תמן שצריך חקירת חכם הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו כ"ש כאן שאין צריך חקירת חכם, ר' יוסי בשם ר' הילא משום נדר טעות נגעו בה, שאילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר, ולא איצטריך למימר דלב"ה טעמא משום נדר שהותר מקצתו. ובתלמודין על כרחך סבירא ליה דטעמא דב"ה משום נדר שהותר מקצתו, מדמשוי לפלוגתא דב"ש וב"ה לפלוגתא דר"ע ורבנן. ואם כן מוכח דכל שאמרינן בהותר על ידי שאלה נדר שהותר מקצתו הותר כולו כ"ש בהותר שלא על ידי שאלה. והיכי מצינן למימר דעל ידי שאלה אפילו במעמיד הותר כולו ובשלא על ידי שאלה בעינן דוקא משנה. וי"ל דמכל מקום נהי דמסתבר יותר לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו היכא דהותר שלא על ידי שאלה. היינו היכא דהנדר היה הכל בכלל. אבל במעמיד דלא היה אביו בכלל אין כאן נדר שהותר מקצתו.
ועל פי זה יש לישב גם קושית הר"ן ז"ל מאי פריך לרבא מברייתא דבנות שוח דפליגי רבנן, ואין הכי נמי דרבנן דפותחין פליגי אפילו במשנה. דזה אינו, דעל כרחך לא פליגי רבנן אלא בהותר על ידי שאלה. אבל שלא על ידי שאלה מודו דהותר כולו כב"ה. ולא איצטריך למימר דרבנן דר"ע סבירא ליה דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, כמו שכתב הרא"ש ז"ל.
אלא דעל כרחך צריך לומר דבנדר שהותר שלא על ידי שאלה גם כן פליגי רבנן ור"ע, כדמוכח מברייתא דר' נתן, עד שבא ר"ע ולימד, משמע דרבנן פליגי עליה, וכדאמרינן בכולה שמעתא דפלוגתא דר"ע ורבנן גם בנדר שהותר שלא על ידי שאלה. וכן מוכח ממתניתין דכיצד אמר ר"ע נדר שהותר מקצתו, קונם שאני נהנה לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם. ולשיטת איכא מאן דאמר על כרחך צריך לפרש דהיה אביו או אחיו ביניהם. מדמחלק בין מעמיד לזה אחר זה. אבל מדברי הירושלמי נראה דכל הני דמתניתין דפרק פותחין כולם הותרו על ידי חקירת חכם, דאם לא כן הדק"ל, וכי בא להוסיף על ב"ה.
ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כדעת האיכא מ"ד. דבפ"ח מהלכות נדרים (ה"ו עיין שם) כתב להא דאביו ואחיו ביניהם. וכתב על זה דוקא אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני כו' וכן בהא דקונם יין שאני טועם. ובפ"ד (הי"א) כתב לבבא דתנן התם קונם שאני נהנה לכולכם והותר אחד מהם על ידי שאלה הותרו כולם, ולא כתב התם דוקא באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני. והב"י ז"ל כתב דמלשון הרמב"ם ז"ל נראה דאפילו על ידי שאלה בעינן דוקא משנה, ולא ידעתי מהיכן משמע ליה הכי. ומדברי הטור ז"ל (יו"ד) בסי' רכ"ט גם כן נראה דסבירא ליה כאיכא מ"ד. אלא דמה שכתב בריש סי' רכ"ט גבי פותחין בשבתות וי"ט, אומרין לו אילו שמת אל לבך דשבתות וי"ט בינתיים כלום היית נודר. וכן פירש הרא"ש ז"ל שם במתניתין דפותחין. ובכה"ג לכאורה גם ת"ק מודה דהותר כולו וכמו שהבאתי לעיל מהירושלמי בדברי ר' נתן.
ועיין בדברי הרא"ש ז"ל (פ"ג סימן ח') שנסתפק אם נדר משני דברים דלא שייך בזה לא משנה ולא מעמיד אי הוה כמעמיד ולחומרא, או דילמא דאזלינן לקולא, כיון דלא שייך הכא לא זה ולא זה. ונראה דמהא דמוקמינן (לעיל י"ח ע"א) ברייתא דמי שנשאל על נזירות עלתה (ראשונה בשניה) [שניה בראשונה] בקיבל עליו שני נזירות בבת אחת. ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכדאמרינן בירושלמי בנזיר (פ"ג ה"ב) והיינו משום דהירושלמי לא מחלק בין מעמיד למשנה, ובכל גוונא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אבל לשיטת תלמודין דבמעמיד לא אמרינן הותר כולו. אם כן התם בקיבל שני נזירות הרי הוא מעמיד, ולא הוי נדר שהותר מקצתו, ולא הותר כולו. והתוס' ז"ל בשבועות (כ"ז ע"ב ד"ה הכי השתא) שהקשו כנ"ל, וכמו שהבאתי לעיל, יש לומר דסבירא ליה לריב"ם כשיטת איכא מאן דאמר דבכל גוונא הוי נדר שהותר מקצתו בנדר שניתר על ידי שאלת חכם. ועיין בדברי הר"ן ז"ל לעיל בריש פרקין (כ"א ע"א ד"ה שניהם) שהביא דברי הירושלמי (פ"ג ה"א) היה מעמיד לזה ולזה אינו מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה. מכאן נראה דאזלינן לקולא, והוי בכלל נדר שהותר מקצתו. אלא דכבר כתבתי דלשיטת הירושלמי אין חילוק בין מעמיד למשנה. ואם כן לדידן לא קיי"ל הכי והנדר להשני במקומו עומד. ובש"ע (יו"ד סימן רל"ב סע"ב עיין שם) פסקינן הכי. ולהרא"ש ז"ל לא תיקשי, דגירסא אחרת היתה לו בדברי הירושלמי, וכמו שכתבנו לעיל. ועיין בש"ע ז"ל (שם סימן רכ"ט סע"א) מה שהביא בשם רבינו ירוחם בנשבע לפרוע לחבירו והתיר לו מקצתו דלא הוי נדר שהותר מקצתו, כיון דאין הנדר נעקר מעיקרו. ובדרכי משה שם שכתב דנדר שאין צריך התרה אלא מספק אין אומרים בשבילו נדר שהותר מקצתו. ומהירושלמי הנ"ל לא משמע כן.
והנה כוליה שמעתין מיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני. אבל היכא דהלך לו ולא שאלוהו מה בדעתו צ"ע. ונראה דאזלינן לחומרא, ואמרינן דלגבי אחרים רוצה לקיים נדרו, והם אסורים ואביו ואחיו מותרין. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ויפלא בעיני על הלחם משנה ז"ל בפ"ח מהלכות נדרים (הלכה ו') שכתב בפשיטות דסתמא נמי כולן מותרין, משום דמסתמא דעתו שיתקיים כולו. והרי הרשב"א ז"ל כתב להיפך. וכן מסתבר דלגבי אחרים רוצה שיתקיים נדרו. ודיוקו מדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח ע"ש ודו"ק.
דף כז.
ר"ן, ודאמר הותר מקצתו כו' דוקא בשכללם כו'. יישוב דברי הר"ן ז"ל דהכא עם דבריו בפרק פותחין, ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה יתבאר שם בפ' פותחין בס"ד.
משנה נדרי אונסין, הדירו חבירו שיאכל אצלו. קצת קשה למאן דמוקי הא דארבעה נדרים כר"ט (לעיל כ"א ע"א) הדק"ל מאי אריא חלה, אפילו לא חלה נמי, וכבר דקדקתי לעיל כעין זה.
והתנן נדרי אונסין כו'. ופירש הר"ן ז"ל דרב הונא לא חש להשיבו משום דגבי מתפיס (דכוותיה) [זכוותיה] הוי ליה לאתנויי, אבל הכא המדיר לא הוי ליה לאתנויי. ולפי זה נראה דרב הונא לא קאמר אלא באונסא דשכיח ולא שכיח, דשייך למימר בזה הוי ליה לאתנויי. אבל אונסא דלא שכיח כלל גם רב הונא מודה דלא בטלו זכוותיה, דלא אסיק אדעתיה לאתנויי. והוא לטעמיה אזיל דפירש לעיל (כ"ד ע"א) דאדריה זמינא למזמנא, היינו שנדר המזמן לבקשת המזומן. והרא"ש ז"ל כתב דרב הונא סובר דגבי נדר הוא דמהני, משום דבעינן פיו ולבו שוין, ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס. אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו, ואין אונס מבטל התנאי. ולפי זה לרב הונא אין אונס כלל, אפילו אונסא דלא שכיח לגמרי. ולא ניחא ליה לפרש כדברי הר"ן ז"ל דהתם הוי ליה להתנות, משום דבאונסא דלא שכיח קצת גם כן לא אמרינן דהוי ליה לאתנויי. ועוד דבנדרים גם כן הוי ליה לאתנויי לפי פירושו באדריה זמינא למזמנא. וכפי מה שפירש רבינו ירוחם ז"ל דבריו, כמש"ל.
ולפי שיטתו צריך לומר דלא סבירא ליה לרב הונא הא דשלחו מתם (גיטין ע"ג ע"א) אכלו ארי אין לנו, דאונסא דלא שכיח הוא, דלרב הונא אפילו אונסא דלא שכיח כלל אין אונס, אלא צריך לומר התם בברייתא טעמא משום דאם מתי מחולי זה קאמר היינו מחמת חולי זה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם בגיטין (שם ד"ה איתיביה). אבל לרבא יש אונס, אפילו אונסא דשכיח ולא שכיח. ודוקא בגיטין הוא דאין אונס משום צנועות ופרוצות. והתוס' ז"ל כתבו דהכא מיירי דוקא באונסא דלא שכיח כלל, אבל באונסא דשכיח ולא שכיח גם כן הוי ליה לאתנויי, כדאיתא בריש כתובות (ב' ע"ב). ולא הבנתי דבריהם ז"ל דבההוא (דספק) [דפסק] מברא הוא דאמרינן התם דהוי ליה לאתנויי. ועוד דמאי פריך לרבא מהא דמעכשיו אם לא באתי כו' ומת, כיון דרבא איירי דוקא באונסא דלא שכיח כלל. והעיקר כמ"ש, דלשיטת הר"ן ז"ל מיירי הכא דוקא באונסא דשכיח ולא שכיח, וסבירא ליה לרב הונא דבכה"ג נמי הוי ליה לאתנויי, אבל באונסא דלא שכיח כלל רב הונא נמי מודה דלא בטלו זכוותיה. ובנדרים היה נראה לשיטת הר"ן ז"ל דאפילו אונסא דשכיח סגי, כיון דהמדיר לא הוי ליה לאתנויי, אלא דאם כן היכי מייתי רבא ראיה מנדרים, כיון דלרבא גופא יש חילוק בין נדרים לשאר מילי באונסא דשכיח. אלא צריך לומר דבאונסא דשכיח גם בנדרים לא מהני. ועכבו נהר על כרחך היינו על ידי הפשרת שלגים.
ולשיטת הרא"ש ז"ל מיירי הכא בין באונסא דשכיח ולא שכיח בין באונסא דלא שכיח כלל. רב הונא סבירא ליה דבשאר מילי אין טענת אונס כלל, כיון דלא אזלינן בתר מחשבת לבו. ולרבא יש טענת אונס אם לא באונסא דשכיח, משום דהוה ליה לאתנויי. ולפי שיטה זו מצינן למימר דבנדרים אפילו באונסא דשכיח סגי. ואפילו הכי מייתי רבא שפיר ראיה דיש טענת אונס ואזלינן בתר מחשבתו. אלא דהוא ז"ל פירש בפירושו ובפסקיו דעכבו נהר היינו על ידי הפשרת שלגים. ולפי פירושו של רבינו ירוחם באדריה זמינא למזמנא דהמזומן נדר אתי שפיר, משום דהכא נמי הוי ליה לאתנויי. אבל לפי פירושו של הטור ז"ל דהמזמן נדר, וכמ"ש לעיל, אינו מוכרח לפרש דבנדרים בעינן גם כן אונסא דלא שכיח קצת. וצריך לומר דמשמע ליה דלגמרי מדמי להו רבא אהדדי נדרים עם שאר מילי.
ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גירושין ובפי"א מהל' מכירה משמע דלמסקנא אפילו אונסא דשכיח יש אונס בשאר מילי. לבד בגיטין אין אונס. ועיין במשנה למלך ז"ל פ"ג (הלכה א') מהלכות שבועות שהאריך קצת בזה.
דף כז:
רש"י בד"ה והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאינש כו'. ואין דבריו מובנים, דמי הכריחו לזה. ועיין במשנה למלך ז"ל בפרק ג' (הלכה א') מהלכות שבועות.
גמרא והילכתא אסמכתא קניא כו'. הנה פרטי דיני אסמכתא רבו הדעות בין הראשונים ז"ל, וכבר האריכו בזה הפוסקים ז"ל, וגם אני בעניי אכתוב קצת בזה דרך פלפול בעיקר דין אסמכתא, אי הא דאין קנינו קנין הוא מדאורייתא או מדרבנן. בסנהדרין (כ"ד ע"ב) חשיב משחק בקוביא בפסולי עדות מדרבנן. משמע דאין זה אלא מדרבנן. אבל אין זו ראיה, וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בסנהדרין (שם ד"ה ואילו) דמשום הכי לאו פסול דאורייתא הוא משום דאין דעתו לגזילה גמורה. ואדרבה משם מוכח דמהתורה הוא דלא קניא, מדמוקי להא דמשחק בקוביא הוי אסמכתא כר' יהודה משום ר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אלמא דדין אסמכתא מהתורה הוא. ונהי דבכה"ג קיי"ל דלאו אסמכתא הוא, וכדאידך דר' יהודה שם, מכל מקום שמעינן דבשאר אסמכתות מהתורה לא קניא מסברא בעלמא דלא גמר ומקני. והמרדכי פרק שור שנגח (ב"ק סימן מ"ו) כתב בשם ר' נתנאל דאסמכתא לא קניא רק מדרבנן. ויליף מדערב משתעבד אף על גב דהוי כעין אסמכתא. אבל מהא דסנהדרין מוכח דמהתורה הוא דלא קניא.
ויש לדקדק בהא דפסקינן דלא כר' יוסי גבי מי שפרע מקצת חובו (ב"ב קס"ח ע"א). אלא כר' יהודה דאסמכתא לא קניא. דלמא האי ר' יהודה לשיטתו משום ר"ט דאפילו אסמכתא כמשחק בקוביא לא קניא. וכל שכן כה"ג דמי שפרע מקצת חובו. אבל לדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא. הוא הדין דבשאר מילי הלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא. וי"ל דלא מסתבר לאוקמי הא דר' יהודה אליבא דר"ט, כיון דהוא עצמו לא סבירא ליה הכי. וכדאמר בסנהדרין (כ"ד ע"ב) אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא. וכן ר' יהודה דכרי (לעיל י"ט ע"א) לא סבירא ליה כר"ט וכמו שפי' לעיל הר"ן ז"ל. ודלא כהתו' ז"ל בנזיר (ל"ד ע"א ד"ה אלא) שפירש ר' יהודה דכרי כר"ט. ועוד דאי ר' יהודה משום ר"ט היא מאי אריא השליש שטרו, אפילו היה השטר ביד מלוה גם כן אסמכתא הוא. כיון דר"ט סבירא ליה אסמכתא אפילו בנזירות והקדש. דאמירתן לגבוה הוי כמסירה להדיוט. אלא ודאי ר' יהודה אליביה דנפשיה הוא, ודוקא השליש שטרו. אבל אם הוא ביד המלוה לית ביה אסמכתא. וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל דכל שבא ליד חבירו לית ביה משום אסמכתא. אלא דיש לומר דלענין זה לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. דדוקא במסירה להדיוט דעביד מעשה אמרינן דגמר ומקנה. אבל באמירה לגבוה אכתי אית ביה משום אסמכתא. וכבר דקדקתי לעיל מנדרים האמורים בתורה כמו נדרו של יעקב אבינו דחזינן דלא הוי אסמכתא.
וראיתי במרדכי פרק שור שנגח (ב"ק סימן מ"ד) שכתב מפני זה דלענין הקדש לית ביה דין אסמכתא כלל, משום דגמר ומקני. אף על גב דלדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא לית ביה משום אסמכתא. והיינו משום דבדבר שאין בידו לגמרי גמר ומקני. וכמו שכתבו רש"י (ד"ה כל) ותוס' ז"ל (ד"ה כל) בסנהדרין שם (כ"ד ע"ב). אם כן לא שמעינן מהני נדרים דלית בהקדש משום אסמכתא גמורה, צריך לומר דהמרדכי סבירא ליה במשחק בקוביא כשארי תירוצים שכתבו התוס' ז"ל. אבל בכה"ג דנדרו של יעקב אבינו אית ביה משום אסמכתא. אלא דאכתי תיקשי מאי קאמר בסנהדרין (שם כ"ה ע"א) ר"י משום ר"ט היא, הא לרבנן נמי בכה"ג דר"ט אית ביה משום אסמכתא. אלא דבמילי דהקדש לא חיישינן משום אסמכתא. ועוד דלר"ט גופא תיקשי מהני נדרים, דהא לדידיה על כרחך בהקדש נמי איכא אסמכתא. וכדאמר שלא ניתן נזירות אלא להפלאה.
ועוד יש לדקדק לפי זה דבהקדש ליכא משום אסמכתא משום דלגבי הקדש גמר ומקנה. אם כן מאי שנא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ערכין כ' ע"ב). דהא דבר שלא בא לעולם גם כן טעמא הוא משום דלא גמר ומקני, כדמוכח בב"מ פ"ק (ט"ז ע"א) גבי מה שאירש מאבא היום מכור לך. ואם כן גבי הקדש נימא דגמר ומקנה כמו לענין אסמכתא. ובש"ע ח"מ סימן ר"ז כתב גם כן דבנדר והקדש אין כאן אסמכתא. אבל לאו משום דגמר ומקני, אלא דחייב לקיים משום נדר, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' ערכין פ"ו הל"א - לג) לענין דבר שלא בא לעולם גם כן. ועיין בזה בטור יו"ד סימן רנ"ח ובב"י שהביא שם מחלוקת הראשונים ז"ל בזה, ומבואר שם גם כן מה שכתבתי לעיל דנודר בעת צרה שאני, דודאי לית ביה משום אסמכתא. ולפי הנ"ל הוא פלוגתא דתנאי, דלר"ט ודאי איכא בהקדש משום אסמכתא. והוא הדין דדבר שלא בא לעולם אינו יכול להקדיש אליביה. כיון דחד טעמא הוא. ולרבנן דפליגי אר"ט הוא דמצינן למימר דהקדש שאני. אבל מהא דסנהדרין משמע דרבנן לא פליגי עליה דר"ט אלא משום דסבירא ליה דזה לאו אסמכתא הוא, וכמו שכתבתי לעיל. וכבר הקשיתי לעיל אם כן לרבנן נמי איצטריך כי יפליא בגוונה דהוי אסמכתא. ולא משמע הכי דהא דרשינן כי יפליא לידות כדאיתא בנזיר. ובחגיגה (י' ע"א) נמי לא משמע כן כמש"ל. ויש לומר דלאסמכתא גמורה לא איצטריך קרא למאן דסבירא ליה דהקדש כהדיוט הוא לענין זה. ולמאן דסבירא ליה דבהקדש ליכא משום אסמכתא גם כן אתי שפיר, דמשום הכי לא דרשי כי יפליא לענין זה.
והנה הרמב"ם ז"ל כתב (ה' גזלה פ"ו ה"ז) דמשחק בקוביא יש בו משום גזל וכתבו מפרשי דבריו דהוא ז"ל פסק דאית ביה משום אסמכתא, והביאו ראיה לזה מהא דשבת פרק שואל (קמ"ט ע"ב) אוסר שמואל בני חבורה לשקול מנה כנגד מנה משום קוביא. והתוס' ז"ל (ד"ה מאי טעמא) כתבו התם בשבת דאתיא כר"י משום ר"ט. ואי אפשר לומר כן דשמואל סבירא ליה כר' יהודה משום ר"ט, כדמוכח בכמה דוכתי במכילתין ובריש פרקין (י"א ע"ב) גם כן בהא דפליג שמואל עליה דרב אסי דהתירו חכמים קתני. ועל כרחך צריך לומר דשמואל סבירא ליה דלרבנן נמי איכא אסמכתא כה"ג. והא דפליגי עליה דר"ט הוא משום דנזירות והקדש שאני, דלא חיישינן לאסמכתא. הן אמת דלפי מה שכתבו התוס' ז"ל לעיל (ה' ע"ב ד"ה ואמאי) דשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות הוין ידים. אם כן על כרחך צריך לומר אליביה דכי יפליא אתי לכדר"ט. דלידים לא איצטריך. ולהיתר נדרים גם כן לא איצטריך, דיליף מלא יחל דברו. ועל כרחך אתיא לכדר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. וכדאיתא בנזיר פרק הכותים (ס"ב ע"א). אבל מכל מקום אין נראה דשמואל יסבור כר"ט. ועיין בסמ"ע (באה"ע) סי' ל"ז שהאריך בזה. וכתב דהרמב"ם ז"ל גם כן לא סבירא ליה דהוי אסמכתא. ומ"ש דיש בו משום גזל היינו אבק גזל, ע"ש ובט"ז שם. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בדין נדר בדבר שלבל"ע. ומ"ש לדמות דין דבר שלא בא לעולם לדין אסמכתא יש לחלק, דהתם הוא משום דלא סמיך דעתיה דלוקח, והכא משום דלא סמיך דעתיה דמוכר. ודברים אלו צ"ע יותר. ואין כאן מקומן.
דף כח.
וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין. יש לדקדק דמשמע דוקא משום דסבירא ליה דיכול לפתוח לו בנדר. ואפילו במה שאין מדירו, משום הכי הוא דאלו ואלו מותרין, הא לאו הכי אשתו מותרת ובניה אסורין, ואמאי לא נימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וי"ל דלא שייך הכא הותר מקצתו. כיון דלא נתכוין לנדר כלל. דאמר בלבו היום, כדמסקינן בגמ'. ועיין מה שכתבתי לעיל בשמעתין דנדר שהותר מקצתו. ובהך פלוגתא דב"ש וב"ה יש לומר דלתרווייהו רבותא קמ"ל, אף על גב דכבר איפליגו בלא יפתח לו בנדר. ולכאורה היינו הך. אלא דלב"ש רבותא קמ"ל אף על גב דהוא פתח לו בנדר. וסד"א דמותר להוסיף, קמ"ל דאינו רשאי לידור אלא במה שמדירו. ולב"ה נמי רבותא קמ"ל. דסד"א דאין רשאי להוסיף על מה שפתח לו קמ"ל דגם זה מותר. והיינו טעמא שלא כתב הרמב"ם ז"ל להא דיפתח לו בנדר, משום דשמעינן לה מכל שכן מהא דמותר להוסיף לו, וכמ"ש. ולענין שבועה לא כתב כל הני דיני, אלא כתב (ה' שבועות פ"ג ה"א) אם השביעו אנס מותר לישבע, משמע דסבירא ליה דגבי שבועה ב"ה גם כן מודים דלא יפתח לו בשבועה. וברייתא מפרש לה כרב אשי, דביש שאלה בשבועה פליגי. ועיין לחם משנה ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים (ה"א).
ועל פי זה יש לפרש הא דאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ד) הוין בעי מימר בנדרים. אבל בשבועות לא. תנא דבי ר' ישמעאל לא תשבעו בשמי לשקר, אבל נשבעין להרגין ולחרמין. והקשו ע"ז התוס' י"ט והש"ך ז"ל (יו"ד סימן רל"ב סקל"א) הא במתניתין תנן ב"ה אומרים אף בשבועה. והיכי סלקא דעתך למימר בשבועה לא. ע"ש מה שכתב. ולפי הנ"ל ניחא, דאלפתוח לו בשבועה קאי, דלא שמעינן ממתניתין אלא בנדרים. אבל בשבועה אסור לפתוח, [ואהא] תנא דבי ר' ישמעאל כו'. וכיון דמקרא ילפינן דהיתרא הוא אפילו לפתוח לו מותר. וכן פי' בקרבן העדה.
ועיין פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב לפי שישביענו בשביל אחר כמו כן ישבע לו. ולא הבנתי לשונו ז"ל בזה, דאי שמותר לישבע לזה בשביל חבירו מנ"ל הא. ולאיזה מכוון כתב כן. ועוד משמע שם דמתניתין באונס נפשות נמי איירי, ובאונס נפשות פשיטא דיכול לישבע. וא"צ לשום תנאי. ועיין בדברי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ב.
תוס' בד"ה ב"ה אומרים יש שאלה בשבועה. ולמ"ד אין נזקקין לאלהי ישראל (לעיל כ"ב ע"ב) מיירי הא דב"ה בנדר בודאי עכ"ל. ואין זה מובן, דהא שבועה קתני. ואולי איזה ט"ס יש, וכוונתם דמוקי לה בנדרי אונסין. וכדאוקימתא קמייתא. ועיין ר"ן ז"ל לעיל גבי הא דאין נזקקין כו'.
משנה הרי נטיעות האלו קרבן כו'. הר"ן ז"ל כתב דאיכא לפרושי נמי בקונם וכר"מ. אבל התוס' והרא"ש ז"ל כתבו כיון דלא קאמר עלי או עליך ודאי לדמי קרבן קמכוין. ועיין לקמן דף ל"ה בדברי התוס' והרא"ש ז"ל.
דף כח:
וליתני קדושות ואינן קדושות. (פירושו) [פירש"י] ז"ל בזה דחוק הוא. ועיין תוס' שפירש בזה גם כן בדוחק, והעיקר כמו שכתב הר"ן ז"ל. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) פליגי בזה אי למפרע קידשו. היינו כשלא נקצצו על ידי הרוח או על ידי קצוצי המלך כמבואר בירושלמי קדושות למפרע משעת אמירתו, או להבא קידשו אחר שלא נקצצו על ידי הרוח. ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה (הי"א) נראה דלאחר שלא נקצצו היום הן קדושין, כשאר תנאי דההקדש חל אחר קיום התנאי. ועיין קרבן העדה בפרקין (בשירי קרבן י"א מה שכתב בזה. ואין דבריו מוכרחים. ובקדושין פ"ג (ה"ה) אין דבריו מובנים כלל ע"ש.
גמרא סלקא דעתך דמסיק אדעתיה כו'. ופי' הרא"ש ז"ל דה"א דנדרי שגגות הוא, משום דסבר דודאי נקצצו. והתוס' ז"ל כתבו דסלקא דעתך דהוי כנדרי זרוזין ע"ש. והרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים לא כתב להאי דינא. וכן בש"ע לא כתבוה. ויפלא בעיני, כיון דעיקר מתניתין בשביל האי רבותא הוא דתנן אמאי לא כתבוה בש"ע. ונפקא מינה לשאר מילי דכוותה.
עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. עיין ר"ן ז"ל שהביא בזה מחלוקת הרשב"א ז"ל והר"מ מקרטבי. הרשב"א ז"ל כתב דעולא לא פליג אלא לאחר קציצה. אבל קודם קציצה מודה דחוזרות וקודשות. והר"מ מקרטבי ז"ל כתב דהא בהא תליא, לב"ה דסבירא ליה דגם אחר קציצה צריכה פדיון והקדושה לא פקעה בכדי. אם כן לענין מאי קאמר עד שיקצצו, על כרחך שיחזור ויקדשו גם אחר הפדיה. ועולא סבירא ליה דעד שיקצצו דקאמר היינו דלאחר קציצה יצאו לחולין בלא פדיה. ואם כן לא שמעינן מדבריו דקודם קציצה יחזור ויקדשו אחר פדיה. וכן התוס' ז"ל נסתפקו בזה ע"ש.
ויש לדקדק התינח בנטיעות דאחר קציצה גם כן ישנה בעולם, בזה שייך למימר דאתו למעוטי דלא ליקדשו לעולם, אבל בטלית לאחר שריפה לא שייך למעוטי, כיון דאינו בעולם. והתם לענין מאי קאמר עד שתשרף. והיכי שייך למיתני אין להם פדיון לאחר שריפה, ומה יפדה לאחר שריפתו. אלא דבירושלמי (פ"ג ה"ה) פליגי חזקיה ור' יוחנן אי חוזרות וקודשות. ור"י סבירא ליה דאין חוזרות וקודשות. ומוקי למתניתין דאין להם פדיון לאחר קציצה. וכמו שהביא הר"ן ז"ל. ועל כרחך צריך לומר דבטלית שייך פדיה גם לאחר שריפה במה שנשאר ממנו. וע"ש בירושלמי דגרס התם אם נשרפה או נקרעה. ומכל מקום אין הכרח מדברי הירושלמי דהא בהא תליא כשיטת הר"מ ז"ל, דהא בירושלמי פרק האומר (קידושין פ"ג ה"א) אמר ר"י דהקדש אפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, באומר הרי זה עולה כל ל' יום. וליכא מאן דפליג עליה התם. משמע דחזקיה נמי מודה בזה. ואפילו הכי סבירא ליה דחוזרות וקודשות. ואם כן י"ל דפלוגתא דחזקיה ור"י בחוזרות וקודשות פלוגתא אחריתא היא. דלאחר קציצה כ"ע מודים דלא בעי פדיה. ובחוזרות וקודשות פליגי. ובר פדא ועולא דש"ס דילן פלוגתא אחריתי היא. ובלאחר קציצה פליגי אי פקעה קדושה בכדי. אבל תרווייהו מודו דחוזרות וקודשות. ועולא דש"ס דילן סבירא ליה כחזקיה דהירושלמי דחוזרות וקודשות. ולאחר קציצה פקעה קדושה בכדי.
ומכל מקום מש"כ הרשב"א ז"ל לענין מכירה גם כן, דאם מכר עד שיעלה לירושלים וחזר וקנאה ממנו חוזר וזוכה בו הלוקח. ודאי צ"ע דמהיכי תיתי למימר הכי, וכי בשביל שנתנה לו לזמן לא יוכל לחזור וליקח אותה ממנה. וכן משמע מהא דאמרינן בב"מ פרק האומנין (ע"ט ע"א) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, ויליף לה מקרא. ולד' הרשב"א ז"ל למה ליה קרא, תיפוק ליה דבלאו הכי אחר היובל תחזור ללוקח, דהוי כמו שאמר לו שיקננה אחר חזרת יובל, כיון דמכרה לו לששים שנה, ומה לי אם נתן שיעור בזמן או תנאי אחר. אלא ודאי כיון דנותן לו את דמיה וחוזר וקונה אותה ממנו הדמים הם קיום מתנתו, ולא נתכוין שתחזור ותהא קנויה לו. ועל כרחך צריך לומר דהקדש שאני. ובהא דוקא אמדינן דעתיה שנתכוין שיהיה קרבן עד שיקצצו אפילו אחר פדיון. ועיין תוס' ז"ל. ועוד י"ל דדוקא בהאי לישנא דאמר שיהיה קרבן עד שיקצצו וטלית עד שתשרף. והיינו בגוונא דרישא, דאיכא זיקא נפישא ודליקה והקדישן כדי שיצולו. על כרחך אמדינן דעתיה שיהיה קרבן לעולם עד שיקצצו, ולא יהנה בהו פדיון כל זמן שלא נקצצו. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין.
דף כט.
קדושה שבהן להיכן הלכה. ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי כו'. ופי' הרא"ש והתוספות ז"ל דפשיטא ליה דלא נפקא בלא גט, מהא דגבי גרושין (גיטין פ"ג אם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי. כיון דפסקא פסקא, והוי גרושין גמורין, הכי נמי לענין קדושין, דאיתקש הויה ליציאה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל בזה. דהתם ספיקא לחוד והכא ספיקא לחוד. דגבי גרושין לא מיבעי לן אלא אי הוי גרושין. אף על גב דאמר למחר את אשתי לאו כלום קאמר, והוי כריתות גמורה. או דלמא כיון דאמר למחר את אשתי אין זה כריתות, ולא הוי גיטא. אבל הא פשיטא לן דמה שאמר למחר את אשתי לאו כלום הוא, דבמה תתקדש לו למחר, וכיון דפסקא פסקא. והכא גבי קדושין הוי איפכא. דפשיטא לן דקדושין חלין, ולמחר הוא דמספקא לן אי פקעי קדושין בכדי. ונפקא בלא גט. או דלא פקעי הקדושין בכדי. והיכי שייך למימר בזה דאיתקש הויה ליציאה. דהתם ודאי פסקא, דבמה יחולו קדושין (שנים) [שניים] כיון דכבר פטרה, אבל הכא כיון דלא קדשה אלא לזמן אפשר אחר כך פקע קנינו ממילא. ועוד אי מהיקשא דויצאה והיתה ילפינן אם כן היכי פריך מינה לקדושת הגוף דלא פקעה בכדי, דלמא אשה שאני דאיתקש לגרושין. אלא ודאי לא שייך היקשא בזה וכנ"ל. ודוקא בחוץ מפלוני (שם הוא דמקשינן קדושין לגרושין. וכי היכי דבגרושין אין שיור הכי נמי בקדושין. אבל לענין קדושין לזמן ליכא לאקושי לגרושין, ואפילו נימא דהתם לאו גרושין הוא משום דלאו כריתות הוא מכל מקום גבי קדושין שפיר הוי קדושין. וכה"ג כתבו התוס' בקדושין (ז' ד"ה חצייך) לענין חציך בפרוטה וחציך בפרוטה דהוי קדושין, משום דפשטא קדושי בכולא. אף על גב דבגרושין כה"ג לאו כלום הוא, ועל כרחך הא דפשיטא ליה לרב המנונא דלא נפקא בלא גיטא היינו מסברא בעלמא, דלא אשכחן אשה יוצאה בלא גט, ושפיר הוי קדושין אפילו אי נימא דבגרושין כה"ג לאו גיטא הוא.
אלא דבירושלמי פרק האומר (קידושין פ"ג ה"א) אמרינן דהרי את מגורשת שלשים יום לא הוי גרושין. והוא הדין הרי את מקודשת שלשים יום בשטר לאו קדושין הוא משום דבשטר איתקש הוויה ליציאה. ואם כן לשיטת הש"ס דילן דכל הקדושין איתקשו ליציאה, בכסף נמי לאו קדושין הוא. ומטעם זה כתב הר"ן ז"ל ריש פרק האומר (שם כ"ג ע"ב בדפי הרי"ף) דלשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' גירושין פ"ח ה"ט) דפסק בגירושין כה"ג לאו גרושין הוא ודלא כדפשיט רב נחמן. הוא הדין דבקדושין לאו קדושין הוא. ולענ"ד לא משמע כן בשמעתין דבהא לא מספקינן דהוי קדושין. אלא דלא נפקא בלא גיטא, משום דקדושין לא פקעו בכדי. ועוד לפי מאי דגרסינן (גיטין פ"ה ע"ב) אתקין רבא בגיטין כו' לעלם לאפוקי מהיום אי את אשתי. דמינה משמע ליה להרמב"ם ז"ל דלא כר"נ דאמר כיון דפסקא פסקא. ואפילו הכי משמע הכא דסבירא ליה לרבא דהיום את אשתי כו' הוי קדושין, ולא נפקא בלא גיטא, ועיין במשנה למלך ז"ל פ"ו מהלכות אישות הלכה י'.
ר"ן בד"ה וכי קדושה שבהן כו'. וכתב לחלק בין קונם כללי לקונם פרטי. דקונם כללי גם כן לא פקע בכדי. ולפי זה אם אמר קונם ישראל נהנים לי עד הפסח אסור לעולם, כיון דהוי קונם כללי. ול"נ דדוקא בגוונא דמתניתין דאמר נטיעות האלו קרבן הוא די"ל קדושה שבהן להיכן הלכה, משום דחלה קדושה עלייהו כהקדש גמור לר"מ. אבל אמר קונם ישראל נהנין לי היינו שאוסר הנאתו על כל ישראל בכה"ג לא שייך למימר דקדושה חלה עליו לענין מעילה ופדיון, ואין כאן אלא איסור בעלמא, ואין האיסור חל אלא על זמן שאסר. ועיין במשנה למלך ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה הלכה ט'. ועיין בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ו ע"א) גבי ככר זו היום.
גמרא אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה בכדי, והתניא שור זה עולה שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים, לאחר שלשים יום שלמים אלמא דקדושת הגוף נמי פקעה בכדי היכא דאינו מקדיש אלא לזמן. וכתב הר"ן ז"ל דאפשר דסבירא ליה לאביי דבאשה נמי נפקא בלא גיטא, ולא משמע כן, מדלא אשכחן אשה יוצאה בלא גט אלא בקדושי טעות כדאיתא ביבמות (פ"ט ע"א). וכן מהא דאיצטריך קרא (קידושין י"ג ע"א) דמיתת הבעל מתיר נמי משמע דאין לאשה יציאה בלא גט. דאי לאו הכי הא ודאי לא קידשה אלא לימי חייו, ולמה תהא אסורה לאחר מיתה. וכן משמע מהא דפריך רב חסדא בריש האומר (שם נ"ט ע"ב) קדושי שני במאי פקעי ע"ש. ולשיטתו פרק האומר הוי מצי למימר דאביי סבירא ליה דלא הוי קדושין כלל, כמו בגרושין. וכתב הוא ז"ל לחלק בין קדושת הגוף דעולה לקנין הגוף דאשה, משום דכל קנין לזמן אינו אלא קנין פירות, ובהקדש דאשכחן קדושת דמים הוא הדין דאשכחן קדושת הגוף לזמן, דנהי דלא הוי אלא קדושת דמים, הרי מצינו קדושת דמים בהקדש. אבל באשה קנין דמים באשה לא אשכחן, ואי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע, וכן כתב הרשב"א ז"ל. ולפי זה קשה קצת מאי פריך אביי לרבא וקדושת הגוף לא פקעה בכדי. דלמא רבא נמי מודה בכה"ג דפקעה בכדי, כיון דהוי כמו קדושת דמים. ורבא בקדושת הגוף ממש קאמר דלא פקעה בכדי, כמו אשה. ועוד אי כל שלשים יום לא הוי אלא קדושת דמים אם כן היכי מקריבה עולה, כיון דאין בה קדושה גמורה, ולזה י"ל כיון דמקריבה עולה ממילא חלה עליה קדושת הגוף גמורה, דהא לא יהיה עליה עוד קדושה אחרת.
ובירושלמי (קידושין פ"ג ה"א) פליגי במעילתה כל שלשים יום. ור' יוחנן אמר התם דמעילתה ברורה. ור' הילא אמר דמעילתה תלויה. היינו דאם יקריבנה עולה מעל, אבל אם לא יקריבנה עולה לא מעל. משמע דלר' הילא קדושתה תלויה, ואם הקריבה עולה חלה קדושה עליה למפרע, ואם לא הקריבה תוך שלשים ויצתה לחולין למפרע אין קדושתה קדושה גמורה ולא מעל. ולפי זה יש לחלק בפשיטות בין קדושת הגוף דעולה לאשה. דגבי אשה על כרחך ליכא למימר דתלויה היא בקידושיה. ועל כרחך קדושין גמורין חלין עליה, ומשום הכי תו לא פקעי. והא דאיצטריך לחלק בירושלמי משום דמצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, היינו לשיטת ר' יוחנן בעצמו דסבירא ליה דמעילתה ברורה, ובעולה גם כן חל עליו קדושה גמורה. ואביי דפריך עליה דרבא ובעי למימר דקדושת הגוף נמי פקעה בכדי על כרחך צריך לומר דסבירא ליה כר"י דמעילתה ברורה, וחייל עליה קדושת עולה בבירור, דאי לאו הכי לא הוי מוכח מינה דקדושת הגוף פקעה בכדי, כיון דהקדושה תלויה ועומדת. ועי' בחידושי שכתבתי שם דקנין לזמן יש בו קנין הגוף, ואפילו הכי יש לחלק בין עולה לאשה וכמבואר בדברי הירושלמי (שם) דבהקדש מצינו הקדש יוצא בלא פדיון בשדה מקנה, באשה לא מצינו יוצאת בלא גט. ואביי דלא מחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים שפיר איכא למילף משדה מקנה אף על גב דלא הוי אלא קדושת דמים. ועיין בשבועות פ"ק (י' ע"ב) בשמעתא דתמידין שלא הוצרכו לצבור בהא דפריך רב חסדא התם וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. ובמעילה דף י"ב (ע"א) גבי קדשים שמתו דפריך רב חסדא נמי הכי ע"ש.
גמרא הכא במאי עסקינן דאמר לדמי. וכתב הר"ן ז"ל כגון דהוי בעל מום, דאילו תם אפילו לדמי קדוש קדושת הגוף. דקיי"ל (תמורה ל"ג ע"ב) המתפיס (תרומות) [תמימים] לבדק הבית כו'. ואין זה מדוקדק, דמה ענין בדק הבית לכאן, הא לדמי עולה הקדיש ומלתא הוא דאתמר בה (שבועות י"א ע"א) הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, והא דמתפיס תמימים לבדק הבית לא שייכא הכא ומדרבנן בעלמא הוא כדאיתא במנחות (ק"א ע"א), והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה ז') כתב דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים, אם הקריבן בתוך שלשים יום מביא כמו שנדר, ואם הקריבן לאחר שלשים מביא כמו שנדר. וגם עליו הקשה הראב"ד ז"ל (שם) מהא דקדוש קדושת הגוף. ותירץ הכסף משנה ז"ל דנהי דקדוש [קדושת] הגוף מכל מקום כיון דהקדיש לדמיו לא אלים הקדושה כל כך ופקעי בכדי. וי"ל עוד דבכה"ג לא נחתא קדושת הגוף, כיון דאמר לאחר שלשים יום שלמים. ומה שכתב התם בשם הר"י קורקוס דלהכי נקיט לה הרמב"ם ז"ל דמי פרה זו דהוי נקבה דאינה ראויה לעולה. לא הבנתי, דהא נקבה לעולה נמי חייל עליה קדושת הגוף, כדאיתא בתמורה (י"ח ע"ב). ועוד סיפא דמיה לשלמים כל שלשים יום מאי איכא למימר, אמאי לא קדשי קדושת הגוף. ולפי לשונו של הרמב"ם ז"ל דמי פרה זו לעולה היה נראה דלא הקדיש אלא הדמים ולא הפרה, וכמו שכתבו התוס' בערכין (כ' ע"ב ד"ה אמר). אלא דהרמב"ם ז"ל לא סבירא ליה הכי, וגם התוס' ז"ל בערכין דף כ' (שם ד"ה מיתיבי) מסקי דאפילו בכה"ג קדוש קדושת הגוף וע"ש מה שכתבתי בחידושי.