אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שלישי › דף כח:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שלישי · דף כח:

דף כח.

וליתני קדושות ואינן קדושות. (פירושו) [פירש"י] ז"ל בזה דחוק הוא. ועיין תוס' שפירש בזה גם כן בדוחק, והעיקר כמו שכתב הר"ן ז"ל. ובירושלמי (פ"ג ה"ה) פליגי בזה אי למפרע קידשו. היינו כשלא נקצצו על ידי הרוח או על ידי קצוצי המלך כמבואר בירושלמי קדושות למפרע משעת אמירתו, או להבא קידשו אחר שלא נקצצו על ידי הרוח. ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה (הי"א) נראה דלאחר שלא נקצצו היום הן קדושין, כשאר תנאי דההקדש חל אחר קיום התנאי. ועיין קרבן העדה בפרקין (בשירי קרבן י"א מה שכתב בזה. ואין דבריו מוכרחים. ובקדושין פ"ג (ה"ה) אין דבריו מובנים כלל ע"ש.

גמרא סלקא דעתך דמסיק אדעתיה כו'. ופי' הרא"ש ז"ל דה"א דנדרי שגגות הוא, משום דסבר דודאי נקצצו. והתוס' ז"ל כתבו דסלקא דעתך דהוי כנדרי זרוזין ע"ש. והרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים לא כתב להאי דינא. וכן בש"ע לא כתבוה. ויפלא בעיני, כיון דעיקר מתניתין בשביל האי רבותא הוא דתנן אמאי לא כתבוה בש"ע. ונפקא מינה לשאר מילי דכוותה.

עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. עיין ר"ן ז"ל שהביא בזה מחלוקת הרשב"א ז"ל והר"מ מקרטבי. הרשב"א ז"ל כתב דעולא לא פליג אלא לאחר קציצה. אבל קודם קציצה מודה דחוזרות וקודשות. והר"מ מקרטבי ז"ל כתב דהא בהא תליא, לב"ה דסבירא ליה דגם אחר קציצה צריכה פדיון והקדושה לא פקעה בכדי. אם כן לענין מאי קאמר עד שיקצצו, על כרחך שיחזור ויקדשו גם אחר הפדיה. ועולא סבירא ליה דעד שיקצצו דקאמר היינו דלאחר קציצה יצאו לחולין בלא פדיה. ואם כן לא שמעינן מדבריו דקודם קציצה יחזור ויקדשו אחר פדיה. וכן התוס' ז"ל נסתפקו בזה ע"ש.

ויש לדקדק התינח בנטיעות דאחר קציצה גם כן ישנה בעולם, בזה שייך למימר דאתו למעוטי דלא ליקדשו לעולם, אבל בטלית לאחר שריפה לא שייך למעוטי, כיון דאינו בעולם. והתם לענין מאי קאמר עד שתשרף. והיכי שייך למיתני אין להם פדיון לאחר שריפה, ומה יפדה לאחר שריפתו. אלא דבירושלמי (פ"ג ה"ה) פליגי חזקיה ור' יוחנן אי חוזרות וקודשות. ור"י סבירא ליה דאין חוזרות וקודשות. ומוקי למתניתין דאין להם פדיון לאחר קציצה. וכמו שהביא הר"ן ז"ל. ועל כרחך צריך לומר דבטלית שייך פדיה גם לאחר שריפה במה שנשאר ממנו. וע"ש בירושלמי דגרס התם אם נשרפה או נקרעה. ומכל מקום אין הכרח מדברי הירושלמי דהא בהא תליא כשיטת הר"מ ז"ל, דהא בירושלמי פרק האומר (קידושין פ"ג ה"א) אמר ר"י דהקדש אפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, באומר הרי זה עולה כל ל' יום. וליכא מאן דפליג עליה התם. משמע דחזקיה נמי מודה בזה. ואפילו הכי סבירא ליה דחוזרות וקודשות. ואם כן י"ל דפלוגתא דחזקיה ור"י בחוזרות וקודשות פלוגתא אחריתא היא. דלאחר קציצה כ"ע מודים דלא בעי פדיה. ובחוזרות וקודשות פליגי. ובר פדא ועולא דש"ס דילן פלוגתא אחריתי היא. ובלאחר קציצה פליגי אי פקעה קדושה בכדי. אבל תרווייהו מודו דחוזרות וקודשות. ועולא דש"ס דילן סבירא ליה כחזקיה דהירושלמי דחוזרות וקודשות. ולאחר קציצה פקעה קדושה בכדי.

ומכל מקום מש"כ הרשב"א ז"ל לענין מכירה גם כן, דאם מכר עד שיעלה לירושלים וחזר וקנאה ממנו חוזר וזוכה בו הלוקח. ודאי צ"ע דמהיכי תיתי למימר הכי, וכי בשביל שנתנה לו לזמן לא יוכל לחזור וליקח אותה ממנה. וכן משמע מהא דאמרינן בב"מ פרק האומנין (ע"ט ע"א) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, ויליף לה מקרא. ולד' הרשב"א ז"ל למה ליה קרא, תיפוק ליה דבלאו הכי אחר היובל תחזור ללוקח, דהוי כמו שאמר לו שיקננה אחר חזרת יובל, כיון דמכרה לו לששים שנה, ומה לי אם נתן שיעור בזמן או תנאי אחר. אלא ודאי כיון דנותן לו את דמיה וחוזר וקונה אותה ממנו הדמים הם קיום מתנתו, ולא נתכוין שתחזור ותהא קנויה לו. ועל כרחך צריך לומר דהקדש שאני. ובהא דוקא אמדינן דעתיה שנתכוין שיהיה קרבן עד שיקצצו אפילו אחר פדיון. ועיין תוס' ז"ל. ועוד י"ל דדוקא בהאי לישנא דאמר שיהיה קרבן עד שיקצצו וטלית עד שתשרף. והיינו בגוונא דרישא, דאיכא זיקא נפישא ודליקה והקדישן כדי שיצולו. על כרחך אמדינן דעתיה שיהיה קרבן לעולם עד שיקצצו, ולא יהנה בהו פדיון כל זמן שלא נקצצו. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה