קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף כו.
בשלמא לרבה מוקי לרישא דאמר לזה ולזה, וסיפא דאמר כולכם. ופרש"י ז"ל רישא קונם שאני נהנה לכולכם מיירי דאמר בחזרה פלוני ופלוני. וסיפא היינו סיפא דסיפא, ומציעתא לא דייק. ונראה מדברי רש"י ז"ל דלא סבירא ליה לרבה דהוי שינוי היכא דאמר תחלה בפרט ואחר כך בכלל. ומשום הכי לא מצינן לאוקמי מציעתא אליבא דרבה. אבל הרא"ש ז"ל פי' דארישא ואסיפא קאי, ורישא דאמר בשעת חזרה לזה ולזה, וסיפא דאמר בשעת חזרה כולכם. ושמעינן מינה דאפילו באומר בלשון פרט בעינן דוקא משנה, דאם לא כן למה ליה לאוקמי סיפא באומר כולכם, אלא ש"מ דבכל גווני בעינן דוקא משנה.
והר"ן ז"ל פי' דרישא היינו תרתי בבי רישא ומציעתא, ופי' גם כן כפירוש הרא"ש ז"ל. ולפי פירושו אין כאן הכרח דבלשון פרט בעינן גם כן דוקא משנה לרבה. ואדרבה הוי ניחא יותר אי נימא דבפרט אין נפקא מינה גם לרבה בין משנה או מעמיד, דמשום הכי לא איצטריך לאוקמי אלא רישא בלזה ולזה. אבל מציעתא לא הזכיר, דבכל גווני הותר האחד הותרו כולן. וצריך לומר דמסברא לא ניחא ליה בהכי, וכל שמעמיד דבריו בין בכלל בין בפרט לרבה לכ"ע לא הותר כולו.
ומסיק אלא לרבא בשלמא רישא דאמר כולכם, אלא סיפא דאמר לזה ולזה אמאי פליגי רבנן עליה. וכבר הקשה הר"ן ז"ל דלמא סיפא נמי קמ"ל דבמעמיד בפרט פליגי נמי ע"ש. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דסבירא ליה אליבא דרבא כמו שכתבתי, דאם בשעת חזרה אמר כולכם בין שאמר בשעת הנדר בכלל או בפרט בזה פליגי ב"ש וב"ה, וכל שאמר בשעת חזרה לזה ולזה כ"ע מודים דהותר כולו, אפילו אם בתחלה גם כן אמר לזה ולזה, וכן משמע פשטיה דלישנא דברייתא דשאיני נהנה לזה ולזה אשעת הנדר קאי. ואפילו הכי מוקי לה לרבא דאמר בשעת חזרה גם כן לזה ולזה. ומה שכתב הר"ן ז"ל דלרבא תרתי במעמיד לא איצטריך לא הבנתי, וכמו שכתבתי לעיל דבלזה ולזה לא שייך תפוס לשון ראשון.