אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שלישי › דף כה:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שלישי · דף כה:

דף כד:

תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות. עיין בתוס' שבועות דף כ"ח (ד"ה כשם) שהקשו דתלי כתיבא בדלא כתיבא, ע"ש מה שתירצו. ומשמע מדבריהם דנדרים גם כן משבועות ילפינן, ובשבועות ילפינן (שם כ"ו מקרא דהאדם פרט לאנוס, וכל שכן בנדרים דקילי. וכ"כ הרא"ש ז"ל. ולדידי קשה, אם כן אמאי חשיב לה בכלל נדרים שהתירו חכמים, כיון דמהתורה לאו נדר הוא, וכל הד' נדרים משמע דחכמים התירו מסברא בעלמא. על כן נראה דמקרא דהאדם לא ילפינן אלא היכא דאנוס בשבועה עצמה, כגון שנשבע שלא אכל ושכח שאכל. אבל בכה"ג דתלה אכילת פירות בתנאי אכילה להבא או לשעבר לא שמעינן לה כלל מקרא דהאדם. והוה אמינא דאפילו אם שגג בתנאו לא שמעינן לה כלל מקרא באכילת פירות. אבל חכמים אמרו דאין זה נדר, ושגגה היא, כיון דהיה שוגג בתנאו, והיינו דקמ"ל בברייתא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין. אלא דלפי זה קשה הא דאמרינן (שבועות שם) היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי, וזה מקרא דהאדם ילפינן. וי"ל דקמ"ל דגם עונש ליכא. (ועיין תוס' שבועות דף כ"ו ד"ה את). ואפילו הכי איצטריך קרא דהאדם, דהוה אמינא דמכל מקום חייב קרבן, כיון דשוגג הוא.

והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות (הלכה ט"ז - י"ח) כתב אף על גב דהוי שוגג באכילת התנאי חייב על השבועה. ונראה דהוא מפרש דהא דקאמר הש"ס ה"ד שבועות שגגות דוקא קאמר דכה"ג הוא דהוי שבועות שגגות, היכא דהוי שוגג בשבועה עצמה. והיינו דמייתי התם (שם כ"ח ע"ב) רב מרי אף אנן נמי תנינא מברייתא דכך שבועות שגגות מותרות לשוגג באכילת איסור, אבל אם שגג בתנאי שפיר חיילא שבועה, ולא מצאתי כעת בחיבורו גם בנדרים דין זה דאם אכלתי ושתיתי, שאני אוכל שאני שותה ולא כתב אלא האי דינא שגנבה את כיסי כו' ונודע שלא גנבה (ה' נדרים פ"ח ה"ג). וקצת נראה דמפרש לה כפשטיה, ולא שאסר פירות בתנאי האכילה, דהתנאי אפילו בשוגג חיילא השבועה והנדר. וקצת סעד לזה מהא דאמרינן לעיל (ט"ו ע"א) בתנאה לא מזדהר איניש. והיינו דחיישינן שמא ישכח תנאו ויישן [ועיין תוס' ז"ל בשמעתין] ואפילו הכי עבר למפרע על האיסור. אבל א"א לפרש המשנה כפשטיה, דאם כן מה התירו חכמים בזה, כיון דכבר עבר. ועוד בנדר לא שייך כלל לא אכלתי אם לא בתנאי, ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע.

ר"ן בד"ה כשם כו' הביא דברי הירושלמי (בפירקין ה"ב) דשבועות זרוזין גם כן מותרין. ומדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג משבועות ה"ה) דקדקו דשבועות זרוזין אסורין וכן הביא בש"ע (יו"ד סימן רלט סע"א) ב' דיעות בזה. ובעיני יפלא מדוע לא הביאו כל דברי הירושלמי, דמסיק התם דהא דשבועות זרוזין מותרין היינו לענין איסור פירות. אבל ללקות לוקה, כמו בשבועות הבאי. וכגרסת הרשב"א ז"ל (ד"ה כשם) בדברי הירושלמי. אלא דצ"ע מפני מה לוקה, דשבועת שוא לא שייך הכא, דהא יכול לקיים שבועתו, ואי משום שבועת שקר אם כן על כרחך מיירי במעמיד, ואם כן הפירות גם כן אסורין, כדאיתא בירושלמי לענין נדרי זרוזין. ועיין שם בירושלמי הנוסחא אשר לפנינו, וצ"ע.

גמרא אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר כו' כולכם אסורין כו'. דכולהו אסורין אפילו לב"ה, כיון דמעמיד לשונו הראשון, כי פליגי דאמר הייתי אומר לזה ולזה, דמשנה דבורו הראשון. וכתב הרא"ש ז"ל דבכל גווני דמעמיד כ"ע מודים, בין שאמר תחלה וסוף בלשון כולכם, ובין שאמר תחלה וסוף בלשון פלוני ופלוני. ובמשנה פליגי בכל גוונא משנה, בין שאמר תחלה בלשון פרט ואחר כך בלשון כלל, בין תחלה בלשון כלל ואחר כך בלשון פרט. וסבירא ליה לרבה דכל שהעמיד דבריו הראשונים לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובמשנה הוא דפליגי, ב"ש לא ס"ל כלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וב"ה ס"ל דהותר כולו. ורבא אמר איפכא, דבמשנה כ"ע מודים ואפילו ב"ש דהוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו. וכי פליגי באומר הייתי אומר כולכם, ב"ש כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון, וב"ה כרבנן. ויש לדקדק למה ליה לרבא לחדושי דבפלוגתא דר"מ ורבנן פליגי, ואמאי לא סגי ליה בהאי סברא גופא דלב"ש מעמיד לא הוי בכלל נדר שהותר מקצתו, כי היכי דלרבה אליבא דכ"ע מעמיד לאו נדר שהותר מקצתו הוא, הכי נמי לרבא אליבא דב"ש. ועוד דבמעמיד בלשון פרט לכאורה לא שייך בפלוגתא דר"מ ורבנן, כיון דבחזרה היה אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר היכי שייך בזה תפוס לשון ראשון או אחרון.

ולכאורה היה נראה לומר דלרבה אין מעלה לכולכם דחזרה אלא במעמיד ובתחלה נמי אמר כולכם, וכמו במתניתין, אבל היכא דאמר תחלה לזה ולזה, וכן אפילו מעמיד בפרט הוי נדר שהותר מקצתו, ופליגי בזה ב"ש וב"ה. ורבא אמר כל היכא דאמר בחזרה לזה ולזה כ"ע מודים דהוי נדר שהותר מקצתו, בין שאמר תחלה גם כן בפרט בין שאמר תחלה בכלל. וכי פליגי דאמר בשעת חזרה כולכם, ובזה פליגי גם כן בין במעמיד בין במשנה, ובתפוס לשון ראשון פליגי, וכיון דס"ל לב"ש תפוס לשון ראשון כל שאמר כולכם בסוף הנדר הראשון במקומו עומד. ולפי זה אתי שפיר הא דאמר רבא דבתפוס לשון ראשון פליגי, משום דאפילו במשנה אי אמר כולכם בשעת חזרה ס"ל לב"ש דלא הותר כולו. אבל הר"ן והרא"ש ז"ל הוכרחו לפרש בשיטתם מהא דלקמן קונם שאני נהנה לכולכם, כמו שיתבאר.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה