אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שלישי › דף כד:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שלישי · דף כד:

דף כד.

נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין. ואיכא נוסחי דגרסי כך שבועות הבאי מותרין. ומוקי לה אביי באומר שבועה שראיתי כו', ופריך עליה רבא למה לי למימר. ופירש הר"ן ז"ל לפי הגירסא דמותרין דאביי לא מיירי אלא בכעולי מצרים דהוי מידי דגוזמא, ובהא הוא דפריך עליה רבא פשיטא דמותרין, כיון דגזים ואמר קושטא קאמר. והא דתנן בשבועות (כ"ט דלוקה משום שבועת שוא היינו דוקא בנחש כקורת בית הבד וגמל הפורח באויר, דתרי גווני הבאי איכא. ורבא מסיק דתלי באכילת פירות, והפירות מותרים בכל גווני בין בהבאי דגוזמא בין בהבאי דלית ביה גוזמא, אלא דלענין מלקות לא לקי אלא בהבאי דנחש כקורת בית הבד, אבל כעולי מצרים לא לקי, דקושטא קאמר.

והרא"ש ז"ל גריס שבועות הבאי אסורות, והיינו משום דלא מחלק בין בהבאי דעולי מצרים לשאר הבאי, ולפי זה מוכח מהא דאביי דגרסינן אסורות, וכדתנן בשבועות דלוקה משום שבועת שוא, והיכי מצינן למימר דמותרות לאביי דמוקי לה בשבועה שראיתי, ועל כרחך אסורות גרסינן. ורבא מוקי לה בתולה באכילת פירות. ויש לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל, דאוקימתא דרבא פירש לשני הגירסאות, משמע דמספקא ליה איזה נוסחא עיקר. ואם כן אמאי לא פירש נמי לאביי לישב נוסחא זו דמותרת. ובפסקיו (פ"ג סימן ו') הביא דברי הירושלמי דמחלק בין מעמיד לאינו מעמיד. ולפי זה הא דשבועות גם לאביי ניחא, דהתם מיירי במעמיד, ומשום הכי לוקה משום שבועת שוא. והכא דאמר אביי דמותר מיירי באינו מעמיד, אלא בדרך גוזמא. ולפי זה לרבא נמי בין לענין פירות בין לענין מלקות מותרים, כיון דמיירי באינו מעמיד ודרך גוזמא.

ובשם הרמב"ן ז"ל הביא הרא"ש לחלק בין פירות למלקות, דהפירות מותרים, אבל לוקה משום שבועת שוא, כדתנן בשבועות. ומשמע דלא נחת לחלק בין מעמיד לאינו מעמיד, ואם כן הדק"ל אליבא דאביי מאי איכא למימר, אמאי מותר בשבועה שראיתי. וכי יש לחלק בין פירות למלקות, במעמיד הוא דיש לחלק. וכדאיתא להדיא בירושלמי. אבל הא דהכא דשבועות הבאי על כרחך צריך לאוקמי באינו מעמיד, ואינו לוקה גם כן, וכדמוקי לה אביי. והרא"ש ז"ל בפסקיו לא ניחא ליה לחלק בין פירות למלקות, דאי פירות מותרים משום דגזים וקושטא קאמר אם כן מלקות גם כן ליכא. וכתב לתרץ בשם ר"י ז"ל לחלק בין פירות העולם לכל פירות העולם. דהא דחשבינן לה בשבועות שבועת שוא הוא משום דאמר כל פירות. ולפי זה להך גירסא דכך שבועות הבאי מותרים יש שלש שיטות בישובה עם הא דשבועות דלוקה עליה משום שבועת שוא.

שיטת הר"ן ז"ל דבמידי דגזים כמו עולי מצרים אינו לוקה משום שבועת שוא, ובהא מיירי אביי למאי דאוקים שבועה שראיתי. ולרבא מיירי בכל גוונא הבאי, ולענין פירות, דהפירות מותרין אפילו בנחש כקורת בית הבד, אבל לוקה משום שבועת שוא.

שיטת הרא"ש ז"ל וכן כתב הרשב"א על פי חילוק הירושלמי בין מעמיד לאינו מעמיד, והכא מיירי באינו מעמיד, דליכא שבועת שוא כלל, כיון דלפי דבריו קושטא קאמר דרך גוזמא, והיינו דמוקי אביי בשבועה שראיתי. והא דשבועות מיירי במעמיד. ולרבא מצי איירי הכא נמי אפילו במעמיד, ואפילו הכי הפירות מותרין. ולשיטה זו אין חילוק בין כיוצאי מצרים ובין נחש כקורת בית הבד. דכולהו דבר גוזמא הוא, וראה קרוב לזה וגזים ואמר דהכי הוא, אלא דיש חילוק בין מעמיד לאינו מעמיד.

שיטת ר"י ז"ל לחלק בין פירות אלו או כל הפירות, דבפירות אלו ליכא שבועת שוא כלל. והא דתנן בשבועות דלוקה משום שבועות שוא הוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם, דשוא הוא זה, דאינו יכול לאסור כל פירות שבעולם. אלא דשיטה זו צריך ביאור, כיון דאם אומר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי כו' מותר, היינו משום דגזים וקושטא קאמר, וכן לאביי כשאמר שבועה שראיתי, אם כן אפילו אם אסר כל פירות עליו אמאי לוקה משום שבועת שוא, דהא לא אסר עליו אלא אם לא ראה, והרי הוא ראה, ועוד דהא אביי מוקי התם בשבועה שראיתי. וקשיא דאביי אדאביי, דהכא מתיר. והתם תנן דאוסר ולוקה.

וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל (ד"ה תנא כשם) שכתב לשיטת התוס' לחלק בין פירות אלו לכל פירות. היינו לפי הנוסחא דשבועות הבאי אסורות. ולרבא הפירות גם כן אסורות. ואם כן דהפירות אסורות אמאי לוקה התם משום שבועות שוא. ולזה כתבו דהתם מיירי באומר כל פירות. אבל בפירות אלו הפירות אסורות בשבועה, משום דבשבועה דחמורה דייק ולא גזים. אבל בנדרים אפילו פירות אלו מותרין, משום דגזים וקושטא קאמר. ולשיטה זו הא דשבועות אסורות היינו מדאורייתא.

ומדברי ר"ת בתוס' שבועות (כ"ט ע"א ד"ה באומר) נראה דמוקי הא דנדרים גם כן באוסר כל פירות. ואפילו הכי מותר, משום דנדר שוא לא אשכחן. ולפי זה בין בנדר בין בשבועה לא אמרינן דגזים ואמר. ובפירות אלו בין בנדר בין בשבועה אסור. והתוס' ז"ל מסקו דבנדר טעמא הוא משום דעביד דגזים. ואפילו בחד פירא שרו. והא דבשבועות אסור. היינו משום דהחמירו בשבועה מדרבנן. והא דתנן בתוספתא (נדרים פ"ב ה"ב) דשבועות הבאי גם כן מותרים. היינו מדאורייתא, משום דמדאורייתא בשבועה גם כן עביד דגזים.

ודברי הרמב"ם ז"ל בזה גם כן צריך עיון דבפ"ג מהלכות שבועות (ה"ה) כתב דשבועות הבאי מותרות. וכדאוקימתא דאביי שבועה שראיתי כעולי מצרים, ומותר משום דעביד דגזים, ולא זכר אכילת פירות כלל. ולענין שבועת שוא כתב גם כן (שם פ"ה הכ"א) כאביי שם בשבועות, שבועה שראיתי גמל הפורח באויר, ואמר שנתכוין על עוף גדול, דהוי שבועת שוא. וצריך לחלק לדבריו ז"ל בין כעולי מצרים דשייך ביה לשון גוזמא והבאי. אבל בגמל פורח לא שייך ביה לשון גוזמא. ונחש כקורת בית הבד לא הזכיר כלל לא בשבועות הבאי ולא בשבועות שוא. בית הבד לא הזכיר כלל לא בשבועות הבאי ולא בשבועות שוא. ובכעולי מצרים גם כן אשכחן שבועות שוא. כגון שאמר דקינא דשומשמני חזי. ואסיק שמא עולי מצרים. ויפלא בעיני שלא דקדקו מפרשי דבריו ז"ל בזה.

ועיין בדרכי משה (יו"ד) סי' רל"ב, שהקשה על הר"ן ז"ל שכתב בכעולי מצרים דהוי נדר הבאי. היינו דוקא אם ראה סך מסויים דאפשר להגזים ע"ש עולי מצרים. אבל אם ראה מעט ונדר אם לא ראיתי כו' חל הנדר. ולענין נחש כקורת בית הבד כתב דאע"ג דלא ראה הוי נדר הבאי, ואין כאן קושיא. דבדבר שאי אפשר הוא דכתב הר"ן ז"ל דלא נתכוין לנדר, דאי לאו הכי הוי ליה לקבל נדרו סתם. אבל בכעולי מצרים דדבר שיכול להיות הוא כי לא ראה כלל נדר גמור הוא. ועי' בב"י שם.

גמרא אלא אמר רבא כו'. לאו אמר רב עמרם כו' כך היא נוסחת הר"ן והרשב"א ז"ל. ולפי נוסחא זו נמי משמע דגרסינן כך שבועות הבאי מותרות, ושפיר מייתי כדרב עמרם. אבל לגרסא דשבועות הבאי אסורות לא שייך להביא דרב עמרם. ועי' רשב"א ז"ל (ד"ה אלא).

ואימא קינא דשומשמני חזי כו'. למאן דגרס אסורות אתי שפיר הקושיא כפשטא. דאמאי אסורות, דלמא קינא דשומשמני חזי. אבל למאן דגרס מותרות. אם כן מאי קשיא ליה דלמא קינא כו', הא בלאו הכי מותרות. וצריך לומר דאלישנא דקרי לה שבועות הבאי קשיא ליה, דלמא לא גזים וקינא דשומשמני חזי. וכן כתב הרשב"א ז"ל, וזה דחוק, דעל כרחך לא תלינן בקינא דשומשמני בסתמא. אלא היכא דאמר כן בפירוש. דלא עדיף מחרמו של ים. ואי גרסינן אסורות פריך היכא דאמר דלקינא דשומשמני איכוין אמאי אסורות. אבל אי גרסינן מותרות מאי קושיא, דלהכי קרי לה שבועות הבאי דאפילו אי לא אמר דקינא דשומשמני חזי גם כן מותר, משום דלשון גוזמא והבאי קאמר. ועוד דבכלל שבועות הבאי הוא גם כן אם לא ראה נחש כקורת בית הבד. ומשום הכי קרי לה שבועות הבאי. וי"ל דהכא אין צריך לפרש. ומסתמא אמרינן דלקינא דשומשמני איכוין, דזה עדיף מלומר דלשון הבאי קאמר. ומסיק כי משתבע על דעתנו הוא משתבע, ולא על מנת שבלבו. וכתב הרא"ש ז"ל אף על גב דבנדר בחרמו של ים מהימנינן ליה היינו משום דהתם אינו משונה כל כך, וכל העולם קרו לחרמו של ים חרם. אבל לבדות לשון מלבו אינו יכול.

והתוס' ז"ל לעיל דף כ"ג (ע"ב ד"ה ואת) דקדקו על נוסח כל נדרי ושבועתנא לא שבועות, הא אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) דאין תנאי בשבועות, וכתבו דלא קאי על ביטול ר"ה, אלא על ביטול תנאי בלב, כמו חרמו של ים. ובשבועה אינו יכול לומר כן. ועל כרחך צריך לומר משום דמשתבע אדעתא דידן, כדאמר הכא לענין קינא דשומשמני. ואם כן בנדרים לא אמרינן דאדעתא דידן קנדר. כיון דנאמן בחרמו של ים. ואם כן אכתי תיקשי על מתניתין דקרי לה נדרי הבאי ודלמא קינא דשומשמני חזי, וי"ל דהתוס' גרסי כך שבועות הבאי אסורות. ואהא הוא דפריך אמאי אסורות, דלמא קינא דשומשמני חזי. אבל אמתניתין דנדרי הבאי לא תיקשי ליה כלל, כיון דמותר בלאו הכי. אבל דברי התוס' ז"ל צריך עיון, דבהדיא מוכח בירושלמי לעיל דאתנאי דראב"י קאי. ומייתי התם פלוגתא בזה אי יש תנאי בשבועה, דמוכח התם מהא דשבועות הדיינים (ירוש' סוטה פ"ז ה"א) לא על תנאי (שבלבך) [שבלבכם] כו'. משמע דיש תנאי, וקאמר דאין תנאי. ומפני הדיוטות הוא דאמרינן הכי שלא יאמרו יש תנאי. ומייתי התם מקרא (דברים כ"ט י"ד) דאת אשר ישנו פה כשם שאין בלבם תנאי כך אין בלבנו תנאי. אבל יש תנאי. ואם כן משמעתין נמי מוכח דיש תנאי, ודוקא בדבר משונה שהוא נגד לשון בני אדם הוא דלא חיישינן, כמו קינא דשומשמני. אבל שאר תנאים גם בשבועה יש תנאי. ועוד נראה לי דהא דמחלק בירושלמי בתנאי דר"ה בין נדר לשבועה. היינו לפי שיטת הירושלמי (פ"ג ה"א) ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. וזה הוי תנאי בשבועה, כי אין פיו ולבו שוין. אבל לפי מאי דאמרינן בתלמודין דדוקא אם אינו זכור תנאו בשעת הנדר. כשיזכור בתנאו הוי כנדרי שגגות. דאין חילוק בין נדר לשבועה. ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה