קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שישי · דף נג.
ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו'. דכיון דהוי מצי למימר קונם פירות אלו באכילה עלי כו'. מה שכתב פירות אלו לאו דוקא, דהכא מיירי בלא אלו, אלא בשאני אוכל לחוד. ומשמע מדבריו ז"ל דקונם פירות עלי סתם גם כן אסור בין באכילה בין בהנאה. וכבר כתבתי דאם כן אמאי מותר ביוצא מהן ובנותן טעם ובחילופיהן. וכן משמע מדבריו לקמן דבסתם פירות לא נאסר אלא באכילה. ולפי מה שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל דלאו משום יתור לישנא הוא דמספקא לן, אלא ממשמעות לשון אכילה, היה נראה דאפילו אי הוי פשיטא לן דאסור ביוצא מהן מכל מקום אינו לוקה ביוצא מפירות, דלא עדיף מאיסור גמור דכתיב ביה לשון אכילה. ואם כן הדק"ל מה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ה הי"ד) דמשום דמספקא לן הוא דאינו לוקה, הא אפילו אי הוי פשיטא לן לאיסורא אינו לוקה, וצ"ע. וכבר הארכתי לעיל בזה.
הנודר מן התמרים מותר בדבש כו', מסתוניות מותר בחומץ כו'. ואמרינן בגמ' דתלתא תנאי איכא במתניתין, לת"ק בין בדבר שדרכו לאכול בין בדבר שאין דרכו לאכול אין אסור אלא בו, אפילו אם שם תולדתו עליו. וריב"ב סבירא ליה דבין בזה ובין בזה אסור בו וביוצא ממנו, כיון דשם תולדתו עליו אסור. וחכמים סבירא ליה כרשב"א, ומתירין בסתוניות דאין דרכן לאכול. כן פרשו רש"י והר"ן והרא"ש ז"ל. והתוס' ז"ל כתבו לחד פירושא איפכא, דת"ק סבירא ליה כרשב"א, ודוקא תמרים וסתוניות שדרכן לאכול הוא דמותר ביוצא מהן, אבל אין דרכו לאכול, כמו נודר מן הדבורים אסור בין בהם בין ביוצא מהם, וחכמים מתירין ביוצא מהן כמו בדבר שדרכו לאכול. ומה שכתב דלת"ק אסור בין בהם בין ביוצא מהן גבי דבר שאין דרכו לאכול הוא דלא כמאן, דלרשב"א אין אסור אלא ביוצא מהן, ולתנא דפליג עליה מותר ביוצא מהן. וריב"ב אוסר בתרווייהו בדבר שדרכו לאכול. אבל בדבר שאין דרכו לאכול ליכא למ"ד דאסור בו וביוצא ממנו. ועוד דגבי נודר מן הדבורים י"ל דלכ"ע אסור ביוצא מהם, כיון דבהם עצמן לא שייך הנדר, דבלאו הכי אסירי.
והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פי' גם כן על דרך התוס' ז"ל, דת"ק כרשב"א, ודוקא תמרים דחזו לאכילה מותר ביוצא מהן, אבל סתוניות דלא חזו לאכילה לא נתכוין אלא על היוצא מהם. וחכמים מתירין ביוצא מהן אפילו בסתוניות. ודבריו נפלאו ממני, הא ת"ק נמי קאמר מסתוניות מותר בחומץ סתוניות. והיכי קאמר דלת"ק דוקא דבר הראוי לאכילה. וכן כתב הרע"ב ז"ל לפירוש הרמב"ם ז"ל, ויפלא בעיני על התוס' יום טוב ז"ל שלא כתב בזה דבר.
והנה מתני' על כרחך מיירי בתמרים סתם. דאי בתמרים אלו פשיטא דאסור בדבש לכ"ע. וריב"ב אוסר, משום דשם תולדתו עליו אסור. ורשב"א נמי ברישא בכל שדרכו לאכול דאסור גם ביוצא ממנו היינו גם כן בנודר סתם, ובדבר דשם תולדתו עליו. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דלא פליג אמתניתין דלעיל (נ"ב ע"ב) דנודר מן הענבים דמותר ביין ושמן. והא דאמר רשב"א נדר מיוצא ממנו אסור בו. לא מצינו מאן דסבירא ליה הכי. ואדרבה לעיל (נ"א ע"ב) גבי קום תנן איפכא, דאפילו לר"י דאסור בקום אם נדר מן החלב מכל מקום אם נדר מן הקום מותר בחלב. וקצת סיוע מכאן לדברי הר"ן ז"ל לעיל. דלר"י נדר מן הקום אסור נמי בחלב. דכן משמע הכא כל שנודר בו אסור ביוצא ממנו הוא הדין דנדר ביוצא ממנו אסור בו, וליכא מאן דפליג עליה דרשב"א בהא. אבל סיפא דמילתא דרשב"א כל שאין דרכו לאכול נודר בו אין אסור אלא ביוצא ממנו מצי איירי אפילו באומר אלו.
וראיתי בירושלמי (פ"ו ה"ו) מלתא דרשב"א בנוסחא אחריתי, דבר שדרכו לאוכלו. ודרך היוצא ממנו לאוכלו, נדר בו מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך, כגון זיתים וענבים. דבר שדרכן לאכול ואין דרך היוצא לאכול, נדר בו מותר ביוצא, כגון אלין תותיא. דבר שאין דרכו לאכול ודרך היוצא לאכול, נדר בו לא נתכוין אלא ביוצא ממנו. כגון זרעוני גינה שאין נאכלין. ולפי גירסא זו קצת קשה, דאם כן אין חילוק בין דבר שדרכו לאכול אותו והיוצא ממנו (דטעמא) [וטעמא] דמותר בשמן שומשמין הוא משום דלא מיקרי שמן סתם אלא שמן שומשמין, ויש לו שם לווי, והוא משמן סתם נדר. ועל פי זה יש לפרש גם כן החילוק בין ארץ ישראל לבבל. דבארץ ישראל דרוב הסיפוק הוא משמן זית הוא מיקרי שמן סתם. ובבבל הוי איפכא, דשמן שומשמין מיקרי שמן סתם, כיון דרוב סיפוקן ממנו. ולפי זה לא א"ש רבותא דהש"ס במקום שמסתפקין בזה ובזה, דממ"נ, אי תרווייהו מיקרי שמן סתם פשיטא דאסור בתרווייהו. ואי חד יש לו שם לווי מאי טעמא אסור בו. כיון דמשמן סתם נדר. וצריך לומר דשם השמן תליא בסיפוק. ואלו שמסתפקין בו קורין אותו שמן סתם, וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ט ה"ה) דהרוב והמיעוט היינו שהרוב קורין אותו שמן שומשמין, ומיעוט קורין אותו שמן סתם ע"ש. וכן פי' הרא"ש ז"ל גבי ירקות שדה, דבשביעית נקראין סתם ירקות, מפני שמסתפקין מהן. וכללא דמילתא דעיקר ההיתר הוא משום שם לווי דאית ליה. אבל אם אין לו שם לווי אף על גב דאין מסתפקין כל שנקרא בשם דבר הנדור אסור בו. ולשון המשנה שהוא שם לווי קאי על כל הני דמתניתין.
וכתב הר"ן ז"ל דמכל מקום אסור ביין מבושל אף על גב דיש לו שם לווי, כיון דחד מינא הוא. וכן הביא הרא"ש ז"ל (פ"ו סימן ג') מהירושלמי דלעיל (פ"ו ה"ד) גבי ר' יוסי דאוסר בקום, דלדידיה אסור ביין מבושל, כי היכי (דמתיר) [דמחמיר] בחלבא מקטרא. והגר"א ז"ל בש"ע (יו"ד סימן רי"ז ס"ק י"ח עיין שם) כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ט ה"ח) דמותר בקום אפילו באתרא דקרו ליה קומא דחלבא מותר נמי ביין מבושל. ואין זה מוכרח, למאי דמפרשינן קום היינו נסיובי. ודוקא בזה הוא דשרו רבנן, אבל לא ביין מבושל, דיין גמור הוא אלא שנתבשל. ולשיטת הירושלמי גם כן קשה היכי מצינן למימר דלרבנן מותר ביין מבושל כיון דאסרי רבנן (שם פ"ו ה"ט) אפילו מקפה של גריסין, דאינו נקרא אלא מקפה לחוד. והיינו טעמא דמתיר ר' יוסי התם משום דאין שם אביו עליו. ואמרינן התם בירושלמי דלר"י מותר נמי בקונדיטין, היינו יין מבושם, משום דאינו נקרא ע"ש יין, משמע דלרבנן אסור בקונדיטין. וכן כתב הרא"ש ז"ל (פ"ו סימן ה'). וכיון דאפילו בקונדיטין אסרי רבנן אף על גב דנקרא שם בפני עצמו, כל שכן יין מבושל דנקרא יין דאסור לרבנן. אלא דלשיטת הירושלמי דקום היינו חלבא מקטרא תיקשי דרבנן אדרבנן, מאי שנא דבקום שרו רבנן ובמקפה אסרו רבנן. וכן באשישים. דאין לומר כמו שכתב הר"ן ז"ל דאשישים הן גופן של עדשים, דהא חלבא מקטרא נמי היינו גוף החלב, וצריך לומר דמכל מקום מינא אחרינא הוא, דאין בו טעם חלב כיון שנתחמץ. אבל מקפה ואשישים אית בהני טעמא דמעיקרא. אבל יין מבושל ודאי לא גרע ממקפה ואשישים דאסרי רבנן.
ועל כן נראה איפכא, דהא דאמרינן בירושלמי דיין מבושל אסור לר"י היינו גם לר"י, אבל לרבנן פשיטא דאסור, כמו מקפה של גריסין ואשישים. והא דאמרינן דלר"י מותר ביין קונדיטין היינו דוקא לר"י, כיון דיש לו שם בפני עצמו, אבל לרבנן אסור בקונדיטין כמו מקפה ואשישים. אם לא לפמ"ש הרא"ש ז"ל לעיל בפירושו דר"י ורבנן בתרווייהו לא פליגי, אלא באתרא דרבנן לא קרי אלא קום לחוד. ומשום הכי מותר בקום. ואשישים קרו להו אשישים דעדשים, ומשום הכי אסרו באשישים. ולר"י הוי איפכא, לפי זה יין מבושל לתרווייהו אסור, וקונדיטין לתרווייהו שרי, כיון דאינו נקרא ע"ש אביו. ועל פי זה יש מקום לישב דברי הש"ע (יו"ד) בסי' רי"ז (סעט"ו) שכתב דעת המתירין בקונדיטין בסתמא, ודעת האוסרין בשם יש מי שאוסר, דהדבר תמוה, דלא מצינו בפירוש למאן דשרי, דנוסחת הירושלמי כבר כתב הרא"ש ז"ל כתיקונו. אבל לפי הנ"ל ניחא, דלשיטת הש"ס דילן משמע דמותר בקונדיטין, וכנ"ל דרבנן ור"י לא פליגי. ודו"ק היטב.