אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שישי › דף נב:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שישי · דף נב:

דף נב.

גמ' ורמינהו מן העדשים אסור באשישים, ור' יוסי מתיר. והוי מצי למירמי נמי מרישא דמתניתין לקמן (נ"ג מן הגריסין אסור במקפה של גריסין, ור' יוסי מתיר. וי"ל דממקפה ליכא לאקשויי לר' יוסי, משום דמקפה הוי גריסין מעורבים בתבשיל, אבל אשישים הם פסולת של עדשים לפירוש הרא"ש ז"ל, דהוי דומיא דקום, שהוא פסולת החלב. ועיין לקמן במתניתין דסוף פרקין שכתב הרא"ש ז"ל ור"י מתיר משום דסבר לא מיקרי גריסין, אלא מקפה של גריסין ולא גריסין. דאין זה מובן דאי קרו לה מקפה של גריסין לר"י נמי ליתסר, כמו הכא בקומא דחלבא דאסר ר"י משום דנקרא על שם אביו. ולפי הנ"ל בקומא דחלבא שאין בו תערובות אחר מהני מה שנקרא ע"ש אביו. אבל במקפה דהגריסין מעורבין בתבשיל אף על גב דנקראת מקפה של גריסין אינה בכלל גריסין. אבל הר"ן ז"ל פירש לקמן דלר"י קרו לה מקפה לחוד. ובירושלמי בסוף פרקין (פ"ו ה"ט) אמר נמי על הא דר"י מתיר במקפה משום דשם אבו קרוי עליו, דמיקרי מקפה של גריסין, וכבר עמד שם הקרבן העדה ע"ז (בשירי קרבן כ"ג , דבקום אוסר משום דשם אביו קרוי עליו והכא מתיר בשביל זה. ויותר היה נראה דגרסינן מ"ט דר"י, דאין שם אביו קרוי עליו, אלא מקפה לחוד הוא דמיקרי. והיינו נמי דמתיר שם בקונדיטון משום דלא נקרא ע"ש היין, אלא קונדיטון לחוד, ודו"ק. ועיין ב"י (יו"ד) סי' רט"ז.

בעי רמב"ח אלו דוקא או שאיני טועם דוקא כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דרמב"ח גם כן הוי פשיטא ליה מתניתין בבשר זה עלי דאסור בטעמו. אלא דסלקא דעתך דוקא בטעמו וברוטבו הוא דאסור. אבל לא ביוצא מן הזיתים וענבים, משום דהיין והשמן דבר אחר הוא, ומיפקד פקיד בתוכם. ולפי זה היה נראה דלא מיבעי ליה לרמב"ח אלא בזיתים וענבים, דהמשקין בהם מיפקד פקידי. אבל בשאר פירות דלא מיפקד פקידי מסתבר דלא גרע מטעם היוצא על ידי בישול, ואסור גם ביוצא מהן. אלא דאם כן היכי פשיט רבא מהא דקונם פירות אלו כו'. הא ביוצא מהן מותר. הא בסתם פירות לכ"ע אסור ביוצא מהן. וצריך לומר דלהאי (דוקא) [דיוקא] על כרחך מיירי בזיתים וענבים.

ולפי גרסת הר"ן ז"ל במתניתין לעיל (נ"א ע"א) קונם יין שאני טועם אסור בתבשיל שיש בו טעם יין, דכיון דאמר שאני טועם אסור גם בטעמו. אם כן צריך לחלק על כרחך גם לענין שאני טועם כמו שחילק הרא"ש ז"ל לענין אלו. דדוקא בטעם הוא דאסור, אבל לא ביוצא מזיתים וענבים, דדבר אחר הם. הא ביוצא משאר פירות אסור ביוצא מהם גם בשאני טועם. אם כן כי דייק מסיפא לענין שאני טועם הא ביוצא מהן אסור אמאי לא משני אין הכי נמי ומיירי בשאר פירות. אבל גי' הר"ן ז"ל צ"ע, דהא למסקנא דפשיט מהא דבשר זה עלי לא סבירא ליה להש"ס לחלק בין טעמו ליוצא ממנו. ואם כן ליפשוט נמי לשאני טועם דאסור ביוצא מהן, כמו בטעמו. ודוחק לחלק בין טעמו וממשו, כמו יין שנפל לתבשיל. ובין טעמו ולא ממשו. או ביוצא מהן. וגם מאי דמשמע מלשון הר"ן ז"ל דשאני טועם עדיף משאני אוכל. לא משמע כן בגמרא. אלא שאני אוכל דמי לשאני טועם, ובתרווייהו מיבעי ליה לרמב"ח (באסור) [באיסור] יוצא מהן. ולפי הנוסחא שלפנינו היה אפשר לומר דלא מיבעי ליה אלא בשאני טועם. אלא דלא משמע הכי מהא דבעי למידק מסיפא שאיני אוכל שאיני טועם, הא ביוצא מהן אסור, משמע דבשאני אוכל גם כן מיבעי ליה. והרא"ש ז"ל גריס בהדיא במסקנא כי מיבעי ליה בשאיני אוכל שאיני טועם.

ועיין רשב"א ז"ל (ד"ה בעי רמי בר חמא) שרצה לפרש דרמב"ח לא מיבעי ליה אלא אי אלו לחוד מהני או שאיני טועם דוקא, היינו דבעינן תרווייהו. אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני. ולא הבנתי דאם כן היכי פשיט מדג דגים דמותר בציר. ודאי דמותר כיון דלא אמר אלא שאני טועם לחוד.

ולענין הלכה כתב הרשב"א ז"ל דבאלו אסור ביוצא מהן ולוקה. ובשאיני טועם ספיקא הוי בין ביוצא מהן בין בנתינת טעמו, דתרווייהו דמיין להדדי. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ו סימן ד'). אלא דלפי מה שכתב (הר"א) [הרא"ש] ז"ל בהא דפשיט מסיפא שאני אוכל שאני טועם הא ביוצא מהן אסור, דאע"ג דשאני טועם קאי ארישא דאמר קונם פירות אלו עלי, אפילו הכי פשיט שפיר, דאי שאני טועם לחוד לא מהני אפילו כי אמר נמי אלו לא מהני. אם כן תיקשי מהא דתנן (לעיל נ"ב ע"ב) יין זה שאני טועם אם נפל לתוך התבשיל ויש בו טעם יין אסור. אלמא דבנתינת טעם אסור גם בשאני טועם. וי"ל דבעיא דרמב"ח קאי גם עליה דהאי מתניתין אי אלו דוקא או שאני טועם דוקא, כמו בזיתים וענבים אלו שאני טועם. ואכתי דברי הרא"ש ז"ל נפלאו ממנו, היכי מצינן למימר דאי שאני טועם לחוד לא מהני לאיסור יוצא הכי נמי לא מהני אפילו אם אמר אלו גם כן. אם כן אמאי אסר במתניתין ביוצא מהן כיון דאמר תרווייהו. וצריך לומר דמפרש דאו או קאמר. וקמ"ל דאי אמר שאני טועם לא מיתסר אלא דוקא אי אמר אלו לחוד.

והרמב"ם ז"ל בפ"ה (מהלכות נדרים הלכה י"ג) כתב בקונם פירות אלו אסור בחלופיהן ובגידוליהן. וכל שכן ביוצא. ובשאני אוכל ושאני טועם כתב (שם הי"ד) דיוצא מהם ספק הוא, לפיכך אם שתה מהם אינו לוקה, משמע דבפירות אלו לוקה אמשקין היוצא מהן. ובנתינת טעם לא כתב דספק הוא בשאני טועם. וכתב הלחם משנה (שם הי"א) בדעת הרמב"ם ז"ל דלענין נתינת טעם לא מיבעי ליה, ופשיטא דאינו אסור בשאני טועם, ע"ש בדבריו ז"ל. ולדידי צ"ע. דאם כן מאי מיבעי ליה לרמב"ח ביוצא מהן, וכי היכי דברישא אלו דוקא בקונם יין זה שאני טועם, ה"ה דבקונם זיתים וענבים אלו דוקא, ומאי קאמר נמי אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי. ולדברי הלחם משנה תיקשי ליה ארישא בפשיטות שאני טועם למה לי, אלא ודאי נראה דבתרווייהו מיבעי ליה.

עוד דנתינת טעם חמיר מיוצא מהן לענין שאר איסורים, דעל נתינת טעם לוקין עליהם בכל האיסורים. וביוצא מהן ליכא אלא איסורא בעלמא ביוצא משאר פירות לבד זיתים וענבים. וכיון דספק הוא אי אסור ביוצא מהן כל שכן דאסור בנתינת טעם.

ובמאי דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דבזיתים וענבים אלו אסור ביוצא מהן ולוקה. וכן הוא משמעות הרמב"ם ז"ל. ואפילו בשאר פירות, וכמו שכתבתי לעיל. יש לי בזה מקום עיון, דהא חומר דאסור ביוצא מהן היכא דאמר אלו הוא משום דעשאן הקדש, והוי כאיסור גמור. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (שם הי"א) דהוי כמו שקצים ורמשים. ואם כן לא עדיף משאר איסורין דאין לוקה ביוצא מהן, כמו ציר טריפה דלא ילפינן לה אלא מהטמאין לאסור צירן ורוטבן (חולין קי"ב ע"ב). וכן במשקין היוצאין משאר פירות אין לוקין אלא על היוצא מזיתים וענבים (עיין שם ק"כ ע"ב). ומהיכי תיתי נימא דלוקה הכא. וכן מבואר הדבר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מאכלות אסורות (הלכה כ"ב) הטבל והחדש והקדש וכלאים משקין היוצא מהן כמותן. ואין לוקין עליהם אלא על יין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם. הרי מפורש דבהקדש נמי אין לוקין על המשקין היוצאין מהן, ולא עדיף קונם מהקדש גמור.

והנה דין משקין היוצאין מן האיסורין הוא ענין עמוק. ויש לי בזה התווכחות עם הפני יהושע ז"ל בקונטרס חדש שלו. על כן צריך אני להאריך קצת בזה. ומקורן של דברים הוא בחולין פרק העור והרוטב דף ק"כ (ע"א) דיליף התם מקראי בחלב וחמץ ונבילה ושרצים דאפילו המחה אותן ושתה מהן דחייב אף על גב דכתיב בהו אכילה. ופריך התם אלא הא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים משקין היוצא מהן כמותן מנ"ל. וכי תימא ליגמר מהנך, כי היכי דהתם חייב אפילו המחהו אף על גב דכתיב בהו אכילה. הכי נמי באלו דמשקין היוצא מהן הוי כהמחהו. תינח היכא דאיסור הבא מאליו. אבל הקדש לפרש"י (שם ד"ה שכן) או כלאים לפירוש התוס' (שם ד"ה היכא) דלאו איסור הבא מאליו הוא מנ"ל. ומה שפי' התוס' דכלאים לאו איסור הבא מאליו הוא ודאי צ"ע, דמה שנאסר על ידי מעשה הזריעה בשביל זה לא מיקרי איסור על ידי אדם. כיון דעיקר איסורו מאליו הוא, דאטו בשר בחלב לא הוי איסור הבא מאליו. ועיין שבועות דף כ"ד ע"ב ובכריתות דף י"ד (ע"א) דמשמע דפיגול גם כן מיקרי איסור הבא מאליו ולא מיקרי לאו איסור הבא מאליו אלא הקדש, דהוא עצמו אסרו עליו.

אלא דהתוס' ז"ל הקשו אהקדש מאי פריך מנא לן הא לא כתיב ביה אכילה. ונהי דאכלאים נמי תיקשי הא לא כתיבא ביה אכילה. כבר כתבו התוס' ז"ל דמסברא אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא כשהוא בעין. אבל בהקדש לא מסתבר להו למימר הכי, משום דבכל גווני שהוא הרי הוא הקדש ואסור בהנאה, אף על גב דכלאים נמי אסור בהנאה. מכל מקום יש לומר דגם איסור הנאה לית ביה אלא כשהאיסור בעין. אבל בהקדש ליכא למימר הכי, דאיך שהוא הרי הקדישו לשמים. ומה שכתבו התוס' לעיל (חולין שם ע"א ד"ה אלא) גבי חמץ אף על גב דאסור בהנאה לית ביה כרת, היינו למאי דפריך מלשון אכילה. אבל לפמש"כ כאן דמסברא לא נאסר אלא כשהוא בעין לא תיקשי גם מהנאה.

ואפילו לפמש"כ בשם הרשב"ם ז"ל (שם ע"ב ד"ה היכא) דהכא פריך אמשקין היוצאין מהם שאין גוף הפרי, דלענין זה אפילו לא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי. מכל מקום לענין הקדש מסתבר להו דבכל גווני אסור. אלא דלדברי הרשב"ם צ"ע מנ"ל דבכל הני דלעיל איתרבו משקין היוצאין מהם כמותן. דלמא לא איתרבו אלא גוף האיסור כשהוא נימוח. ועל כרחך צריך לומר דגם זה חשוב כמו נימוח גוף האיסור. והמהרש"א ז"ל כתב דמנפש איתרבו גם כל היוצא מהן, כי היכי דמרבינן מהטמאים דשרצים צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ואין זה מספיק, דבאמת מנ"ל הא, דלמא לא איתרבו אלא מיחוי גוף האיסור, אבל לא משקה וציר היוצא מהן. אלא דהתוס' ז"ל שם בחולין דף קי"ב (ע"ב ד"ה ורוטבן) כתבו כד' המהרש"א ז"ל דציר וקיפה ורוטב שקולים הם ויבואו שניהם, וחד מחבריה לא אתי. דקיפה ורוטב הוא כמו גוף האיסור. אלא דאיצטריך לרבויי משום דכתיב אכילה, וציר יש לו קולא דלאו גוף האיסור הוא. ואפילו הכי לא הוי שמעינן מינה קיפה ורוטב, משום דמצינן לאוקמי דמיירי כגון שהקפהו דהוי דרך אכילה. ויתבאר יותר בזה לקמן.

והקשו עוד על פרש"י ז"ל דלהקדש מצי למילף חטא חטא מתרומה, וליישב דברי רש"י ז"ל יתבאר לקמן. ומסיק הש"ס דכל איסורין אלו ילפינן במה הצד מתרומה וחד מהנך, או מבכורים וחד מהנך. דגבי בכורים איתרבו מתביא דמשקין היוצאין מהן כמותן. ופריך אלא הא דתנן פלוגתא דר"א ור"י בדבש תמרים ויין תפוחים, דלר"א משלם קרן וחומש ולר"י פטור. במאי פליגי, בדון מינה ומינה או אוקי באתרא. ר"א סבירא ליה דון מינה ומינה, וילפינן מבכורים דבכל הפירות משקין היוצאין כמותן, דריבויא סתמא כתיב. ומסברא אין לחלק. ור"י סבירא ליה אוקי באתרא, דגבי תרומה תירוש ויצהר כתיב. אבל משאר פירות משקין היוצאין אינן כמותן.

ויש לדקדק אם כן למה ליה לר"י לדון כלל תרומה מבכורים, כיון דכתיב תירוש ויצהר גבי תרומה. אלמא דמשקה דתירוש ויצהר כמותן. וצריך לומר דודאי לענין איסורא ילפינן מבכורים לכל הפירות. אלא דלענין קרן וחומש הוא דמוקמינן באתרא, דאינו משלם אלא בתירוש ויצהר. ופריך עוד מהא דתנן אין סופגין את הארבעים בערלה אלא על היוצא מן הזיתים וענבים. ומסיק דר"י הוא דיליף מתרומה, והדר ילפינן ערלה מבכורים דאין לוקין אלא על היוצא מן הזיתים וענבים. ולפי מסקנא זו הא דילפינן לעיל טבל וחדש והקדש ושביעית וכלאים במה הצד מתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן היינו גם כן למלקות דוקא בזיתים וענבים. אבל לאיסור ילפינן בכל הפירות. ולפי זה נראה דליכא מעילה במשקה היוצא מפירות הקדש לבד מזיתים וענבים, כי היכי דגבי תרומה אינו משלם קרן וחומש.

ויש ליישב בזה קושית התוס' ז"ל (חולין ד"ה היכא) בהקדש נילף חטא חטא מתרומה, דכיון דלית בה מעילה לא ילפינן לה בגז"ש דחטא חטא. אלא דאם כן דליכא מלקות אלא ביוצא מן הזיתים וענבים בכל האיסורין, אבל בשאר פירות אין בהם אלא איסור בעלמא. אם כן הדק"ל מנ"ל בכל הנך דלעיל דמשקין היוצאין כמותן כמו ציר שרצים. דאין לומר דשקולים הם, וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ז"א, דהא במיחוי גוף האיסור איתרבו לגמרי בין לאיסור בין לכרת, ואילו ציר ומשקה היוצא אין בהן מלקות. אלמא דקיל מגוף האיסור שנמחה. ומנ"ל לרבויי תרווייהו. ועוד בבכורים נמי מנ"ל דבשאר פירות איכא איסורא, דהא מתביא לא מרבינן אלא הביא ענבים ודרכן, אבל לא שאר פירות.

והיה נראה לומר דלמסקנא באמת ליכא אפילו איסור בעלמא מהתורה במשקה שאר פירות. ומה שהקשיתי לעיל אם כן למה ליה לר"י לדון מינה, הא תירוש ויצהר כתיב בהדיא. ז"א, דאיצטריך לדון מינה היכא דקרא שם תרומה על הענבים ואחר כך יצאו מהן המשקין דאסורין, וכדמשמע לישנא דהש"ס מה משקה דקדשי בתרומה כו'. ולפי זה משקין היוצאין כוליה חדא היא עם מיחוי גוף האיסור. אלא דבמשקה שאר פירות פליגי ר"א ור"י. לר"א משקה כל הפירות הוא כגוף האיסור שנימוח. ור"י סבירא ליה דמשקה שאר פירות אינו כגוף האיסור. ואתי שפיר לפי זה הא דילפינן לעיל מחד מהנך ומתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן, משום דהיינו הך, דמשקה היוצא היינו איסור שנימוח.

אלא דאם כן קשיא טובא הא דילפינן בחדש משקה היוצא מהן כמותו היכי משכחת לה, הא לא שייך משקה היוצא אלא בזיתים וענבים, ומשקה היוצא מדגן הוא כמשקה שאר פירות, כמו שכתבו התוס' ז"ל (עיין שם ד"ה דון מינה). ועוד הא ציר שרצים וטמאה ודאי אסור מהתורה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בחולין דף צ"ט (ע"ב ד"ה שאני). וכדמוכח להדיא בבכורות (ו' ע"ב). אלמא דאיתרבי גם משקה היוצא. ולר"י הא לא הוי משקה היוצא כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד. וי"ל דעל כרחך לא ממעט ר' יהושע אלא משקה שאר פירות, וכדאמרינן בפסחים (כ"ד ע"ב). אי משום דהוי שלא כדרך אכילתן, דאין דרך לעשות מהן משקה, או משום דזיעה בעלמא הוא. אבל ציר היוצא מבשר שרצים וטמאה גם ר"י מודה דהוי כמותן, משום דשומן גמור הוא, והוי דרך אכילתן, וגם לאו זיעה בעלמא הוא, חוץ מציר דגים דאמרינן התם דהוי זיעה בעלמא. והא דחשיב חדש בכלל האיסורין שמשקה היוצא מהן כמותן. הוא אגב גררא דאינך. ועיקר ילפותא הוא ללחם חדש שנימוח. דגבי חדש גם כן כתיב אכילה.

העולה לפי הנ"ל דציר שרצים ודאי אסור מהתורה ולוקה, דהרי הוא כגוף האיסור. אבל משקה היוצא מפירות איסור אין אסור ולוקה אלא על היוצא מזיתים וענבים. אבל משאר פירות ליכא אפילו איסור דאורייתא, כיון דלית לן קרא לרבויי, דקראי איצטריך למיחוי גוף האיסור.

ודברי התוס' ז"ל (חולין קכ"א ע"א) בד"ה והדר מייתי לה שכתבו דהא דילפינן עולה מבכורים הוא דיוצא מזתים וענבים חשיב משקה, ולא אמרינן דזיעה בעלמא הן. ובפסחים דף (כ"ג) [כ"ד ע"ב ד"ה אלא] כתבו גם כן הכי באריכות, דבריהם ז"ל אינן מובנים, דודאי עיקר ילפותא הוא דמשאר פירות לא הוי המשקין היוצאין מהן כמותן. ואי לאו ילפותא דבכורים ותרומה מסברא לא הוי מחלקינן. וכן נמי אי לא היה שום צד לחלק בין זיתים וענבים לשאר פירות. גם מבכורים לא הוי ילפינן, משום דבבכורים ותרומה גופא לא הוי ממעטינן להו, כיון דאין טעם לחלק ביניהם. אבל השתא דיש טעם מצד הסברא לחלק ביניהם שפיר ילפינן מתרומה דדוקא תירוש ויצהר אבל שאר פירות לא. וכבר עמד החכם צבי ז"ל (סימן כ') על דברי התוס' ז"ל בפסחים.

ועל פי הנ"ל נתישב מה שהשאירו התוס' ז"ל לעיל דף (כ"ט) [חולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני] ובבכורות דף ו' (ע"ב ד"ה לאסור) בתימא מאי מייתי לעיל מקרא דהטמאים דכתיב גבי שרצים לציר טריפה הא חזינן דאיצטריך קרא בשרצים לחוד ובטמאה לחוד כדאיתא בתורת כהנים (שמיני פ"ד הי"ב) וציר דגים לא ילפינן מינייהו, ומותר מהתורה. אם כן מנ"ל למילף משרצים לציר טריפה. אבל לפי הנ"ל ניחא, דדוקא ציר דגים הוא דלא ילפינן משום דזיעה בעלמא הוא. אבל ציר שרצים וטמאה וטריפה ודאי ילפינן מהדדי. וכיון דאיתרבו בשרצים ה"ה בטמאה וטריפה. והיינו דפרכינן מקרא דהטמאים דכתיב גבי שרצים על בהמה טמאה בבכורות שם (ו' ע"ב). ומה שהביאו התוס' ז"ל דרשת ת"כ גבי טמאה לחוד על כרחך תלמודין לא סבירא ליה להך דרשא. מדלא מייתי לה הש"ס הכא.

והפני יהושע בקונטרס הנ"ל צידד לומר דציר טריפה גם כן דרבנן כמו ציר דגים. משרצים ליכא למילף שכן מטמא בכעדשה. וזה אינו, דאם כן מאי פריך בבכורות למה לי את הגמל לחלב בהמה טמאה, תיפוק ליה מהטמאים לאסור צירן ורוטבן. ולדברי הפני יהושע ז"ל מאי פריך, שרצים שאני. ואפילו נימא דהש"ס סמיך התם אקרא דכתיב גבי בהמה טמאה עצמה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם (ד"ה הטמאים). אכתי תיקשי, מאי משני התם ס"ד אמינא הואיל וחלב חידוש הוא דיוצא מאבר מן החי הוה אמינא דחלב בהמה טמאה גם כן מותר. ואי כנ"ל מאי חידושיה, הא לא שמעינן כלל באבר מן החי דצירו אסור. דמבהמה ליכא למילף, דאיכא למיפרך כמה פירכי. ומשום הכי חלב נמי מותר. אבל בטמאה דצירו אסור חלבו נמי אסור. אלא ודאי מוכח דציר כל האיסורין אסור מהתורה, ושפיר הוי חידושא. וכן מוכח מהא דאיבעי לן פרק בהמה המקשה (חולין ס"ט ע"א) באבר אחד שיצא מהו לגמוע חלבו. אלמא דבאיסור יוצא גם כן אסור החלב, מנ"ל, אלא על כרחך ילפינן כל האיסורין מחד מהנך ומבכורים או תרומה. וכן מוכח מהא דפשיטא לן בכל הש"ס דחלב טריפה אסור. והיינו משום דצירו אסור גם כן. דאי לאו הכי מנ"ל דאסור. דמבהמה טמאה ליכא למילף, דהתם צירו אסור. אלא ודאי בכל האיסורין הציר אסור, דחשיב כגוף המאכל שנימוח. חוץ מציר דגים דזיעה בעלמא הוא.

ומה שכתבו התוס' ז"ל בפסחים (כ"ד ע"ב ד"ה אלא) דיין ושמן נמי זיעה בעלמא הוא. הוא גם כן תמוה, הא מסקינן בפסחים (ל"ג ע"ב) דמשקין מיפקד פקידי בתוך הענבים, ועוד מדמברכינן עלייהו בורא פרי העץ. ובאמת ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בברכות פרק כיצד מברכין (ברכות פ"ו סימן ג') שהקשה בשם הר"א ממיץ ז"ל היכי מברכינן איין ושמן בורא פרי העץ, הא לאו פרי הוא, מדאיצטריך למילף ערלה פרי פרי מבכורים, ובבכורים גם כן לא מרבינן אלא הביא ענבים ודרכן, אבל לדרוך ולהביא אסור, אלמא דלאו פרי הוא. ותירץ הרא"ש ז"ל דבאמת מסברא פרי הוי, והא דאיצטריך קרא בבכורים היינו משום דהוי ילפינן בגזירה שוה מערלה דכתיב בה אכילה. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל, דבערלה ודאי הוי אמרינן דמשקה כל הפירות הוא כמותן, משום דאיסור הבא מאליו הוא, וילפינן ליה מהנך דאע"ג דכתיב בהו אכילה אם עשאן משקה גם כן עבר עלייהו. וכי איצטריך קרא היכא דלאו איסור הבא מאליו. וכדפריך הש"ס (חולין ק"כ ע"ב) בכורים גופייהו מנ"ל, ואף על גב דלא כתיב בה אכילה מכל מקום הוה אמינא דפרי משמע כמו שהיא שלא נשתנית, וכדממעטינן באמת לכתחלה להביא משקה, וכדתנן בסוף חלה (פ"ד מי"א) יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו. להכי איצטריך ריבויא דתביא להביא ענבים ודרכן דיצא, וחשיב כאילו לא נשתנה. ועיין במע"מ שם בברכות שכתב דהביא ענבים ודרכן לאו דוקא, דכיון דפרי הוא אפילו לכתחלה יכול להביא יין. ואין צורך לזה, דעל כרחך הא דאמר ר' יוסי (חולין שם) פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה מיעוט גמור הוא, וכהא דיוסף הכהן. ועיין בזה בדברי התוס' בערכין דף י"א (ע"א ד"ה מנין) ובדברי הר"ש בחלה. וי"ל דהא דממעטינן מפרי דכתיב בבכורים להביא משקה היינו מדכתיב ראשית פרי, משמע שלא נשתנה. אבל הא ודאי פשיטא מילתא דיין ושמן לאו זיעה בעלמא הוא ומיקרי פרי.

ובפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ראיתי שכתב שם דהא דיוסף הכהן דלא קיבלו ממנו יין ושמן פליג אהא דתנן (תרומות פי"א מ"ג) דמביאין ביכורי יין ושמן. ומוקי למתניתין דתרומות כר' יהושע דיליף בכורים מתרומה. ודבריו ז"ל גם כן נפלאו, דחומרא הוא דילפינן מתרומה שלא להביא משאר משקין, אבל מיין ושמן ליכא למאן דפליג. ובחיבורו פ"ב מהלכות בכורים (הלכה ד') כתב ז"ל אין מביאין בכורים משקה חוץ מזיתים וענבים, שנאמר פרי, פרי אתה מביא ולא משקה, ואם הביא אין מקבלין ממנו. משמע דמפרש דברי ר' יוסי דמפרי ממעט שאר משקין. וזיתים וענבים מרבינן מתביא, ואפילו לכתחלה יכול להביא יין ושמן, והביא ענבים ודרכן לאו דוקא ועיין בכ"מ שם. וגם זה צ"ע, דאם כן היכי יליף ר"א תרומה מבכורים, דמכל הפירות המשקין כיוצא מהם. הא אדרבה בבכורים כתיב מיעוטא לשאר משקין. וגם לר"י למה ליה למימר דון מינה ואוקי באתרא. אלא על כרחך לכתחלה אימעטו כל המשקין, ומריבויא דתביא לא מרבינן אלא הביא ענבים ודרכן. ומכל מקום שמעינן מינה דמשקין כיוצא בהם. דאי לאו הכי היה צריך להביא הענבים כמו שהן.

העולה מכל דברי האריכות הנ"ל כי כוליה שמעתא דחולין שקיל וטרי באיסורין אם שינה אותן והמחה אותן או עשה מהן משקין אם חייב בהן כבראשונה. ומסיק דבכל איסורין מיחויין כמותן. ובמשקה היוצא מהן פלוגתא דר"א ור' יהושע. לר"א משקה כל הפירות כמותן. ולר"י לא הוי כמותן אלא יין ושמן בלבד. ואין להקשות ביין ושמן מאי איצטריך קרא לרבויי, הא שתיה בכלל אכילה. ומאי פריך הש"ס בטבל והקדש וחדש ושביעית וכלאים משקין כיוצא בהן מנ"ל. וכמו שהקשה התוס' ז"ל לעיל (חולין ק"כ ע"א) בד"ה לרבות השותה. דנראה דהא דאמרינן בעלמא שתיה בכלל אכילה היינו דשתיה מיקרי גם כן אכילה, כגון גבי מעשר. אבל במאכל איסור שנאמר בו לשון אכילה אי לאו דאתי קרא לרבויי גם אם אכלו בדרך שתיה לא הוי מחייבינן עליו אלא כמו שהוא דרך אכילה, ולא כשעשאו משקה. ואין חילוק בין המחה המאכל עצמו ועשאו משקה או שסחט ממנו משקה. ועל כרחך צריך לומר כן גבי כלאים והקדש דלא כתיב בהו אכילה, ואפילו הכי בעי מנ"ל דמשקה היוצא מהן כמותן. והיינו כמו שכתבו התוס' ז"ל (שם ע"ב ד"ה היכא) דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין.

וצירי טריפה וטמאה ושרצים גם כן בכלל מיחוי האיסור הוא, לבר מציר דגים דזיעה בעלמא הוא, וכן מי פירות לר"י דקיי"ל כוותיה אין בהם איסור מהתורה. ובמי פירות איתמר תרי טעמי בפסחים (כ"ד ע"ב) אי משום דהוי שלא כדרך הנאתן, או משום דזיעה בעלמא הוא. ונפקא מינה בהני תרי טעמי, דלמ"ד משום דהוי שלא כדרך הנאתן אם כן בכלאים והקדש דלא כתיב בהו אכילה אפילו שאר מי פירות כיוצא בהן. ולמ"ד דזיעה בעלמא הוא אפילו בכלאים והקדש אין בהן איסור תורה. וסתמא דהש"ס בברכות (ל"ח ע"א) סבירא ליה כטעמא דזיעה בעלמא הוא, גבי דובשא דתמרי.

נראה עוד לפי הנ"ל דגם על כל היוצא מן הטמא כמו חלב טמאה וביצי עוף טמא לוקין עליהן כגוף האיסור, דהא בבכורות (ו' ע"ב) מקיש הש"ס חלב לציר, וכי היכי דבציר לוקין עליהם כגוף האיסור כדמשמע בשמעתין, הכי נמי בחלב טמאה וביצי עוף טמא לוקין עליהן.

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ו') אינו אומר כן. שכתב שם דאע"ג דאסור בכל היוצא מן הטמא אין לוקין עליו, שנאמר ומבשרם לא תאכלו, והרי זה כאוכל חצי שיעור, דאסור מהתורה ואין לוקין עליו. ואם כן נראה לדעתו דאצירן גם כן אינו לוקה, כיון דהש"ס מדמי להו אהדדי שם בבכורות. ואם כן הדק"ל מנ"ל לרבויי מהטמאים דשרצים לאסור צירן, כיון דאיצטריך קרא לקיפה ורוטב דהוי מיחוי גוף האיסור, ולוקין עליהם כמו על גוף האיסור. ומנ"ל לאסור צירן, כיון דקיל הוא דאין לוקין עליו. ונהי דאיסור תורה שמענו בציר, דבכלל יוצא מן הטמא הוא. אבל היכי כלליה הש"ס בדרשא דהטמאים, דמשמע בכוליה שמעתא דמיירי בגוף האיסור ככל הני דשמעתין.

והכ"מ ז"ל הביא ראיה מכרחת לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דבפרק אלו טריפות (חולין) דף ס"ד (ע"א) אמרינן דאינו לוקה על ביצת השרץ אלא אם רקמה אבל בלאו הכי אינו לוקה, ואמאי, והא כל היוצא מן הטמא טמא, וכמו שהקשו התוס' ז"ל התם (ד"ה שאם) ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא, דאיוצא מן הטמא אינו לוקה דמה שכתבו התוס' ז"ל לתרץ שם דביצת השרץ מותרת משום דטהורה נמי חידוש הוא. ואף על גב דבעוף טמא ילפינן מבת היענה דביצתה אסורה שרץ לא ילפינן מעוף, צ"ע, דאמאי לא נילף עכ"פ שילקה עליה בכזית. כי היכי דהוי ילפינן הכא לענין צירן ורוטבן אי לאו דאתי קרא לאשמעינן דלוקה אפילו בכעדשה. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דציר גם כן הוי בכלל יוצא מן הטמא ולא חשיב גוף האיסור, כמו שהוכחתי לעיל. אם כן בשרצים גופייהו נמי כל היוצא מהן כמותן. וכיון דגלי קרא בעוף טמא דבטמא אסורה הביצה ממילא דאסורה גם בשרץ. אלא על כרחך איסורא איכא, אבל אין לוקין על כל כה"ג, משום שנאמר ומבשרם לא תאכלו, ולהכי קאמר שאם רקמה לוקה עליה.

אבל הא ודאי תיקשי מנ"ל למילף ציר מהטמאים, כיון דאיצטריך לקיפה ורוטב דהוי כגוף האיסור, וכי תימא דלא משמע ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין ציר דגים לשאר ציר. וכיון דאמרינן לעיל דציר דגים זיעה בעלמא הוא הוא הדין לכל ציר דלא הוי אלא זיעה, ולא חשיב כגוף האיסור, והא דחשיב לה בכלל קיפה ורוטב מקרא דהטמאים הוא אגב גררא. דאם כן מאי פריך בבכורות (ו' ע"ב) על חלב טמאה, תיפוק ליה מהטמאים, כיון דציר אגב גררא נסבה היכי שמעינן מינה לחלב טמאה.

על כן היה נראה לומר דלדברי הרמב"ם ז"ל גם כן ציר חמור משאר יוצא מן הטמא. דעל כרחך לא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על יוצא מן הטמא היינו אם יצא ממנו מאכל אחר, כמו חלב וביצה, אבל ציר דטעם אחד לו עם גוף האיסור הרי הוא כגוף האיסור. ואף על גב דבסוגיא דבכורות משמע דדמיין להדדי. מכל מקום יצא לו כן מהני שמעתא דחולין דמשמע דיש חילוק ביניהם. דגבי ביצת השרץ משמע דאין לוקין עליהם, וכמו שכתבתי לעיל מסוגיא דאלו טריפות. וציר מוכח הכא דלוקין עליו, וכדאמרינן התם (חולין ק"כ ע"א) אי מהנך ה"א עד דאיכא כזית אלמא דלוקין על שיעורן. על כרחך שמעינן מהכא דציר חמור משאר יוצא מן הטמא. ולא ממעטינן ליה מקרא דבבשרם לא תאכלו. דגם הוא בכלל בשר הוא כמו קיפה ורוטב.

וראיתי להרמב"ם ז"ל פרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות (הלכה כ"ב) שכתב הטבל והחדש והקדש ושביעית וכלאים משקין היוצאין מפירותיהן כמותן, ואין לוקין עליהם, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם דלוקין עליהם כמו על זיתים וענבים שלהם. משמע מדבריו ז"ל דבכל משקין איכא איסורא דאורייתא, אלא דאין לוקין עליהם. ולכאורה מנ"ל הא, כיון דלמסקנא לא הוי משקין כמותן אלא בזיתים וענבים, כדילפינן להו מבכורים ותרומה. וכן הקשה הלחם משנה ז"ל שם, הגם שדבריו ז"ל אינן מובנים לי מראש ועד סוף, דמה שהקשה על הקדש וכלאים לחוד משום דילפינן להו מבכורים ותרומה ולא בשאר איסורין, משום דבשאר איסורין משמע ליה דבכל פירות משקין היוצאין מהן כמותן, וכמו שהקשה שם גם כן מאי טעמא אין לוקין בשאר איסורין אשאר משקין. זה אינו, דמנ"ל בשאר איסורין גם כן לרבויי שאר משקין, דכל הני קראי דלעיל מיירי במיחוי גוף האיסור. אלא דלר"א דכל משקין חשובין איסור אם כן גם הם כולן כגוף האיסור שנימוח יחשבו, ולר"י דלא חשיב משקה אלא על היוצא מן זיתים וענבים ממילא דבכל האיסורין שאר משקין אין בהם איסור, והא תיקשי איסור תורה בלא מלקות מנ"ל בשאר משקין.

ומה שכתב הלחם משנה ז"ל שם דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דהא דשאר משקין קילי הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן, וכדאיתא בפסחים (כ"ד ע"ב). ובכל שלא כדרך הנאתן איכא איסורא דאורייתא. אין הדבר מוכרח, ואדרבה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה (הלכה ח') משמע דאין בזה אלא איסור דרבנן, וכמו שהאריך שם המשנה למלך ז"ל בתכלית האריכות. ועוד לדבריו תיקשי בכלאי הכרם אמאי אינו לוקה רק על יין, אפילו אשאר משקין נמי ילקה, דהא בכלאים חייב אפילו שלא כדרך הנאתן. אלא הדבר ברור דקיי"ל כהאי לישנא דקולת שאר משקין הוא משום דזיעה בעלמא הוא, וכדמסיק הש"ס בברכות (ל"ח ע"א) גבי דובשא דתמרי, ומשום הכי כל האיסורין שוין בזה.

ומאי דקשיא לן מנ"ל איסור דאורייתא בהני משקין, נראה משום דמכל מקום בכלל יוצא מן הטמא הוא. וכי היכי דיוצא מן הטמא אסור אפילו יצא ממנו מאכל אחר, הוא הדין הני משקין אף על גב דזיעה בעלמא הם מכל מקום מטמא יצאו וטמא יהיו. ועכ"פ אסורים מן התורה ככל היוצא כו', ואף על גב דמשמע בפסחים דאכילה זו הוי שלא כדרך הנאתן, ואביי לא פליג אר"ז אלא דלא שמעינן מהכא דשלא כדרך הנאתן פטור, משום דהכא בלאו הכי פטור דזיעה בעלמא הוא, אבל גם הוא מודה דחשיב שלא כדרך הנאתן. ואם כן לדידן דקיי"ל דשלא כדרך הנאתן ליכא איסורא דאורייתא שאר משקין נמי אין להם לאסור מדאורייתא, י"ל דמהא דר"א מחייב נמי אשאר משקין משמע דחשיב כדרך הנאתן. דאי לאו הכי מאי טעמא דר"א, דאטו פליגי ר"א ור"י בהא אי חשיב כדרך הנאתן או לא, אלא ודאי לכ"ע חשיב כדרך הנאתן, אלא דפליגי אי חשיב משקה, או דהוי זיעה בעלמא. וכפלוגתייהו נמי לענין טומאה משום משקה, כדתנן בתרומות פי"א (מ"ב). תדע דלר' זירא נמי על כרחך לא חשיבי משקין אלו שלא כדרך הנאתן ממש, דאם כן למה ליה להש"ס למימר לר"י דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרא, בלאו הכי פוטר ר"י מסברא דהוי שלא כדרך הנאתן. ודברי התוס' ז"ל בפסחים (כ"ד ע"ב ד"ה אלא) כבר כתבתי דצ"ע. אלא ודאי כמו שכתבתי דלא חשיבי לגמרי שלא כדרך הנאתן, אלא לגבי יין ושמן חשיבי קצת שלא כדרך הנאתן. ומשום הכי מוקים ר' יהושע באתרא, למיפקינהו מקרן וחומש בתרומה. וממלקות בערלה וכל האיסורין. אבל איסורא דאורייתא אית בהו, ולא יצאו מן הכלל כל היוצא מן הטמא טמא. תדע דהא רב ששת אסר שם בבכורות (ז' ע"א) אפילו מי רגלים של חמור, ואפילו דבש דבורים היה אסור (שם ע"ב) אי לאו דשריא רחמנא אף על גב דאין ממצות אותן מגופן, כל שכן מי פירות דמימצו מן הפירות דאסורות. אף על גב דיש לחלק בין מי פירות דהוי זיעה בעלמא למי רגלים של חמור ודבש, כי היכי דמצינו בציר דגים וחגבים מותר. ודבש מדבורים וגזין וצרעין הוו אסורין אי לאו דשריא רחמנא, או משום דאין ממצות אותן מגופן. ועל כרחך היינו משום דציר זיעה בעלמא הוא. מכל מקום מי פירות חשיב יותר [גוף הפרי] מציר חגבים, דאין בהם לחלוחית כלל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג שם (ה' מאכא"ס פ"ג הכ"ב). העולה מכל הנ"ל דמפשט לשון הרמב"ם ז"ל משמע דאיכא איסור דאורייתא בכל מי פירות. והא דתני בכל איסורין משקין היוצאין מהם כמותן בכל מי פירות איירי, אבל לאיסורא בעלמא. אבל למלקות אין לוקין אלא על יין ושמן דחשיבי גוף האיסור.

ונראה להביא ראיה דמי פירות אסורין מהתורה אפילו לר' יהושע, מהא דאמרינן בעבודת כוכבים פרק אין מעמידין (ל"ה ע"ב) מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה, ומסיק התם דבקטפא דפירי ר"י נמי מודה, וכדתנן בערלה (פ"א מ"ז) אמר ר"י שמעתי שהמעמיד בשרף הפגין אסור, ופגין היינו פגי תאנה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות (הי"ד) שדרך להעמיד במי תאנים. ואי נימא דאין בהם אלא איסור דרבנן. משום איסור דרבנן לא הוי גזרינן. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בחולין דף קט"ז (ע"א ד"ה המעמיד) בהא דאמרינן מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה, ולא קאמר בקיבה עצמה, משום דלא הוי אלא איסור דרבנן. ועוד מאי פריך התם (ע"ז ל"ה ע"ב) בהנאה נמי (לישתרי) [ליתסרי], כיון דהוי הכא תרתי דרבנן, דהאיסור עצמו אינו אלא מדרבנן. ודבר המעמיד דלא בטיל גם כן דרבנן משום הכי לא החמירו לאסור בהנאה. וכש"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ח הט"ז) דאיסור הנאה קיי"ל בכל האיסורין דאין לוקין עליה. אלא ודאי משמע דמהתורה אסור גם לר' יהושע.

אלא דבריש נדה (ח' ע"ב) פליגי אמוראי בהא, ואיכא מ"ד דר"י פליג אפילו בקטפא דפירי, ושמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה, ולפי הנ"ל מאי טעמא דר"י בהא. וי"ל דשרף הפגין היינו פירות שאין מבושלים. ובהא הוא דסבירא ליה לר"י דלאו פרי הוא. אבל במי פירות מבושלים לכ"ע פירי הוא. ועוד דאין הדבר מוכרח דר"י פליג בקטפא דפירי. והתוס' ז"ל (ד"ה בקטפא) כתבו הכי בדרך אפשר לר' פדת ע"ש בנדה. ובקטפא דגווזא נמי איכא התם תרי לישני. לחד לישנא בכל קטפא דגווזא פליג ר' יהושע, אפילו באילן שאינו עושה פירות. ולאידך לישנא מודה באילן שאינו עושה פירות, ולא פליג אלא באילן העושה פירות, דבזה קטפא דגווזא לאו פירא הוא, וההוא סבא אמר משום ר"י דבכל גוונא פליג ר"י אפילו באילן שאינו עושה פירות לא אמרינן דקטפו זהו פריו. ואיך שיהיה שמעינן מהתם דקטפא דפירי עדיף מקטפא דגווזא.

ומטעם זה נראה להכריע כדעת הרמב"ם ז"ל (ה' ברכות פ"ח ה"ה) שכתב דעל צוקער מברכין שהכל דלא עדיף מדובשא דתמרי. והשיג עליו הטור ז"ל (או"ח סימן ר"ב) דקני הצוקער שאני שעומדין לכך. והרי חזינן הכא דקטפא דפירי עדיף מקטפא דגווזא אפילו באילן שאינו עושה פירות, דאיכא למ"ד דר"י מודה בקטפא דפירי, ופליג בקטפא דגווזא אפילו אינו עושה פירות. וכיון דבקטפא דפירי מברכין שהכל כל שכן בקטפא דגווזא. ונהי דהרמב"ם ז"ל פסק (ה' שמיטה פ"ז ה"כ) כהאי לישנא דמודה ר"י בקטפא דגווזא, באילן שאינו עושה פירות, עכ"פ לא עדיף מקטפא דפירי דבכל הפירות מברכין שהכל.

אלא דיש מקום לקיים דברי הטור ז"ל לטעמיה דר' זירא דאמר דמי פירות לאו פירא גמור הוא לענין מלקות, משום דהוי שלא כדרך הנאתן. ואם כן יש לומר דקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות חשיב דרך הנאתו, כיון דקטפו זהו פריו, ואין לו פרי אחר. וי"ל דר"ז גופיה הוא דקאמר בנדה שם ואי בעית אימא כי פליגי חכמים באילן העושה פירות. אבל באילן שאינו עושה פירות מודו, משום דר"ז לטעמיה דמשום דהוי שלא כדרך הנאתן הוא דקילי, אם כן באילן שאינו עושה פירות דהוי כדרך הנאתן גם ר' יהושע מודה דאסור. ועדיף משרף הפרי בעצמו, דשרף הפרי הוי שלא כדרך הנאתן, דהפרי עצמו הוא עיקר ההנאה. ואפשר דפליגי רבנן אפילו בשרף הפרי עצמו באילן העושה פירות. וכן משמע קצת דלואי בעית אימא אין צריך לחלק בין קטפא דפירי לקטפא דגווזא באילן שעושה פירות, דבתרווייהו פליגי רבנן. ור"י הוא דמודה לר"א בקטפא דפירי. אבל רבנן פליגי עליה גם בקטפא דפירי באילן שעושה פירות. או להאי שינויא ר"י שמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה.

ולפי זה י"ל דצריך לברך בורא פרי העץ אקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות. וההוא סבא דאמר ליה משום ר' יוחנן דמאן חכמים ר"א סבירא ליה כאביי דהוי זיעה בעלמא, משום הכי לא ניחא ליה לחלק בין אילן העושה פירות לאילן שאינו עושה פירות, דבכל גוונא זיעה בעלמא הוא. אלא דאכתי אין זה מספיק, דהא קיי"ל כאביי דזיעה בעלמא הוא. וכמר בר ר"א דסבירא ליה הכי בברכות (ל"ח ע"א) לענין דובשא דתמרי. ואם כן אכתי לא עדיף קטפא דגווזא מקטפא דפירי. אם לא שנחלק דבקני הצוקער השרף שבהם מיפקד פקיד בתוך הקנים, והוי כמו יין ושמן, אבל מנ"ל הא.

ולמאי דמחלק הרא"ש ז"ל (ברכות פ"ו סימן י"ב) לדעת ה"ג בדבש תמרים דדבש הזב מאיליו הוי פרי, ומברכין בורא פרי העץ. גם כן י"ל דקני הצוקער השרף זב מאליהם, כמ"ש (ש"א י"ד, כ"ז) ויטבול אותה ביערת הדבש. אלא דגם לזה תיקשי מהא דפליגי רבנן עליה דר"א בשרף, אף על גב דשרף זב מאיליו.

וכן למאי דמבואר בהג"א שם לדעת הלכות גדולות דבלא נתן מים לא אהני השינוי לגריעותא אלא להורידו חד דרגא ולברך עליה בורא פרי האדמה, אם כן בקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות דלא אישתני לגריעותא שפיר מברך עליה בורא פרי העץ. אבל לא קי"ל כהה"ג ז"ל בזה.

ודרך אגב קצת צ"ע אצלי. מה שפירשו מפרשי המקרא דיערת הדבש הוא קני הצוקר ובגמ' לא משמע הכי בהא דדרשינן (שבת צ"ה ע"א) מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת, אלמא דקרא לאו בקני הצוקר מיירי. ואין כאן מקומו. ועיין (באו"ח) בסי' ר"ב בדברי הט"ז. ובביאורי הגר"א ז"ל. ולי נראה כמו שכתבתי. ועיין בזה בדברי הר"ש ז"ל בפ"ז משביעית (מ"ו). תבנא לדידן דמסוגיא דע"א מוכח דאיכא איסור תורה במי פירות.

והתוס' ז"ל בב"ק דף ק"א (ע"א ד"ה ולא יצבע) כתבו דליכא איסור תורה במשקין היוצאין משאר פירות. והקשו שם למה לי קרא דלא יצבע בו. כיון דליכא איסור תורה. וכתבו לחד תירוצא דמשקה השומר חמור ממשקה הפרי עצמו. והוא צ"ע, למה שכתבו דסוגיא דפסחים (כ"ד ע"ב) וסוגיא דהעור והרוטב (חולין ק"כ ע"ב) כולא חדא היא וטעמא דממעטינן משקה שאר פירות הוא משום דזיעה בעלמא הוא. אם כן מהיכי תיתי למימר דמשקה השומר חמור ממשקה הפרי. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ח הט"ז) דבכל הנאה ליכא מלקות ניחא, דנהי דאין סופגין את הארבעים משום אכילה, משום דזיעה בעלמא הוא. ואין זה אכילת איסור. מכל מקום מכלל הנאה לא יצאו, והיינו דמרבינן ליה (ב"ק שם) מוערלתם ערלתו. ולד' התוס' ז"ל שכ' דלוקין על הנאה (עיין חולין ק"כ ע"א ד"ה אלא), צריך לומר דלא חשיבא הנאה מן האיסור, דכיון דזיעה בעלמא הוא הרי הוא כמין אחר, ולא מיקרי נהנה מן האיסור.

עוד נראה להביא קצת ראיה דמי פירות אסור מדאורייתא מהא דתנן בקדושין (נ"ו ע"א) המקדש בערלה אינה מקודשת. והקשו התוס' ז"ל (שם ד"ה המקדש) הא חזיא שלא כדרך הנאתו. ותירצו דלא שויא פרוטה הא דחזי שלא כדרך הנאתן. ואי נימא דמי פירות גם כן אין בהם איסור אלא מדרבנן. אם כן הא חזי לעשות מהן משקין. ולא מסתבר למימר בהא דלא שוי פרוטה, דהא פליגי ר"א ור"י לענין תרומה אי משלם קרן וחומש, ור"י מודה דקרן משלם, כדאיתא בירושלמי (תרומות פי"א ה"ב). אלא שמע מינה דעכ"פ איסור בעלמא אית בהו מהתורה. אלא דיש לומר דגם אי נימא דליכא במי פירות איסור דאורייתא היינו לאחר שעשאן משקין. וכמ"ש דחשיב מין אחר. מכל מקום לכתחלה אסור לעשותן משקין, דזה ודאי חשיב הנאה מן האיסור. וכי היכי דאסור למוכרו ולהחליפו אף על גב דהחליפין מותרין בהנאה מהתורה. מכל מקום אסור להחליפו. הכי נמי אסור לעשות מהן משקין. ובלאו הכי קושית התוס' ז"ל אינה מכרחת. וכמו שהאריך בזה המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ח).

והפני יהושע ז"ל האריך בזה בקונטרס חדש שלו. וכבר כתבתי שדעתו דכל מי פירות והצירין אין אסורין אלא מדרבנן. ועוד הוסיף דאפילו המחה לגוף האיסור בשאר איסורין אין בזה איסור תורה. לבד מחמץ וחלב ונבילה ושרצים דמרבינן בהו המחה את האיסור, ובהם אסורין גם משקין היוצאין מהם, כן נראה שם תוכן דבריו. ודבריו ז"ל נפלאו ממני, ומה שכתב להקל בציר כבר כתבתי להוכיח משמעתא דבכורות דמבואר להדיא דבכל האיסורין אסור מהתורה. ומש"כ לישב הא דמשמע מעובדא דרב מרי בר רחל (חולין קי"ב ע"ב) דציר טריפה אסור מהתורה. היינו משום דנבלע במאכל, והוי דרך אכילה, אבל ציר אין בו איסור משום דמשקה הוא. משמע מדבריו ז"ל דפטורא דציר ומי פירות בשאר איסורין הוא משום דבעינן דרך אכילה דוקא, ומשום הכי אפילו המחה לגוף האיסור גם כן פטור. אבל בחמץ וחלב ונבילה ושרצים דאיתרבי המחה לגוף האיסור הוא הדין דמשקין היוצאין מהם אסורין. והדבר מתמיה, דאם כן מאי האי דקאמר דזיעה בעלמא הוא, משמע דפטורא הוא משום דאין זה גוף האיסור, אלא זיעה בעלמא, ומאי מהני אם נבלע אחר כך במאכל, כיון דאין כאן איסור. והתוס' ז"ל בבכורות (ו' ע"ב ד"ה רוטב) ובחולין (קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן) שפיר כתבו כן לענין קיפה ורוטב, שכתבו דאיצטריך לריבוי גוף האיסור שנמחה ואכלו דרך שתיה, ועל זה הקשו הא שמעינן לה מריבויא דציר דמשקה הוא, ע"ז כתבו (דהתם) [דמהתם] לא שמעינן, דהוה אמינא דהא דאיתרבי ציר הוא כשהקפהו ואכלו. אבל לענין מי פירות אי אמרינן דזיעה בעלמא הוא אפילו הקפהו ואכלו דרך מאכל גם כן פטור. ועוד אי בשאר איסורין פטור השותה. אם כן בזיתים וענבים אמאי סופגין את הארבעים, הא דרך שתיה הוא, אלא ודאי ילפינן מבכורים דאיתרבו מתביא דמביא יין ושמן לתרומה ולערלה גם כן דשותה הוי כאוכל. וכדאמרינן בגמ' (שם ק"כ ע"ב) דר"י גם כן איצטריך לדון מינה, היינו תרומה מביכורים, אלא דשאר מי פירות ממעטינן משום דהוי זיעה בעלמא, ולא הוי כגוף האיסור. אבל אם המחה גוף האיסור פשיטא דבכל האיסורים אסור ולוקה.

ואף על גב דהדברים פשוטים אצלי מצד הסוגיא דהעור והרוטב עצמה דהמחהו לגוף האיסור שוה בכל האיסורין למלקות. עוד אביא ראיה לזה מהא דאיתא בזבחים פרק חטאת העוף (ס"ט ע"ב) נבילה וטרפה לא יאכל פרט לעוף טמא שאיסורו משום בל תאכל טמא, והיינו משום דאין איסור נבילה חל על איסור טמא. והשתא אי נימא דבשאר איסורין אפילו המחהו לגוף האיסור פטור. אם כן אפילו בעוף טמא אשכחן דליכא איסורא אלא משום בל תאכל נבילה, ולא משום טמא, כגון שהמחה אותה באור, דמשום נבילה חייב, דכי היכי דאיתרבי לטומאה הכי נמי איתרבי לענין אכילה. ומשום טמא ליכא. אלא ודאי דאין חילוק בזה, וכל האיסורין שוין לענין זה, ובין אכלו בעין ובין המחהו חייב.

ויש לי מקום עיון בזה בדברי הרמב"ם ז"ל דלענין טומאה בנבילת העוף כתב (ה' אבות הטומאות פ"ג הי"א) דאפילו נפסלה מאכילת אדם מטמאה עדיין עד שתפסל מאכילת כלב. ולכאורה מנ"ל הא, דמשמע דאינה מטמאה אלא היכי דלוקין עליה משום נבילה. ומלקות ליכא כל שנפסלה מאכילת אדם. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות (הלכה י"א). וכי תימא דמדמינן לה לטומאת נבילת בהמה, דמטמאה עד שיפסל לכלב וכר' יוחנן (בכורות כ"ג ע"ב) דכוותיה פסקינן. דאם כן היכי בעינן למילף הכא מנבילה לעלמא דאפילו המחהו חייב, דלמא שאני הכא דלענין טומאה מטמאה אפילו שלא כדרך הנאתן, ואף על פי שאינה ראויה לאדם. וי"ל דלענין שתיה כאכילה שפיר ילפינן, דאכילה וטומאה שוין בזה, וכמ"ש לעיל, דאפילו באיסורין דלא בעינן כדרך הנאתן היה מותר דרך שתיה אי לאו דרבי קרא. אבל לענין שיהיה ראוי לאכילת אדם בזה אינו שוה איסור לטומאה, דלענין איסור כל דלא חזי לאדם הוי שלא כדרך הנאתן. אבל לענין טומאה אפילו נבילת העוף מטמאה בבית הבליעה עד שתפסל לכלב, וכדמוכח בנזיר דף נ' (ע"א) גבי הא דבעי התם אי יש נצל בבהמה, ובעי למיפשט מהא דהמחה בחמה טהור דאתמר בנבילת העוף. ומשמע התם דפלוגתייהו בטומאה חמורה איתא בנבילת העוף. ועי' מ"ש שם בחי' לנזיר.

ומכל מקום מ"ש הרמב"ם ז"ל דנפסל מאכילת אדם הוי בכלל שלא כדרך הנאתו. ואם כן בהני דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן, לוקה אפילו אם נפסל מאכילת אדם, ואם כן נותן טעם לפגם אסור בהני איסורין, דהא מנבילה ילפינן נותן טעם לפגם (ע"ז ס"ז ע"ב). ולא משמע דבאיסור עבודת כוכבים גם כן שרי בנותן טעם לפגם, אף על גב דסבירא ליה להתוס' (שם י"ב ע"ב ד"ה אלא) דבע"א אסור אפילו שלא כדרך הנאתן. אלא נראה דאין זה דומה לזה, ואיכא מאן דמיקל בהא ומחמיר בהא, וכן איפכא, דר"מ דמחמיר בנותן טעם לפגם וסבירא ליה דקרויה נבילה אפילו אינה ראויה לגר. מכל מקום מודה דשלא כדרך הנאה פטור. וכן איפכא, מאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם מותר שייך היתרו אפילו באיסורין דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן, דזה לאו אכילה היא כלל. וכן צריך לומר לשיטת התוס' ז"ל בשבועות (עיין שם כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי ובמהרש"ל שם) דלר"ש דסבירא ליה כ"ש למכות איכא איסורא דאורייתא בשלא כדרך הנאתן, ואפילו הכי סבירא ליה נותן טעם לפגם מותר. אף על גב דדבריהם ז"ל צריך עיון, וכבר האריך בזה המשנה למלך ז"ל (ה' שבועות פ"ה ה"ה). ועי' בזה בפרי מגדים בשער התערובות, ואין כאן מקומו להאריך בזה כי ענין גדול ועמוק הוא בפני עצמו. וגם דברי התוס' ז"ל בפסחים פרק כל שעה (כ"ד ע"ב ד"ה פרט) שכתבו בטעמא דהמחה את החלב בחמה פטור משום דהוי שלא כדרך הנאתן, דחלב חי הוא. צ"ע כי עדיפא הוי להו למימר דהוי סרוח, וכדאיתא בנזיר (נ' ע"א).

ובעיקר היתר בשכר מן החדש שתלה הפני יהושע הדבר בדין משקין היוצאין גם כן צ"ע. דלענ"ד זה לכ"ע אסור מהתורה, משום דזה שייך לכללא דטעם כעיקר בכל האיסורים, דהתוס' ז"ל בפסחים (כ"ד ע"ב ד"ה אלא) הקשו אהא דאמרינן דשאר מי פירות זיעה בעלמא הוא, ואמאי הוי זיעה בעלמא, הא קיי"ל טעם כעיקר, ונהי דאין קושיא זו מכרחת מתרי טעמי, חדא דאין לוקין על טעמו ולא ממשו, וזה כיון דזיעה בעלמא הוא הוי כטעם ולא ממש, ומשום הכי אין סופגין את הארבעים. ועוד דבלאו הכי אין זה ענין לטעם כעיקר, דטעם כעיקר הוא דוקא על ידי בישול או כבישה, אבל על ידי סחיטה אין יוצא טעמו, אלא זיעה בעלמא. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק כיצד מברכין (ברכות פ"ו סימן י"ח) לענין מיא דשלקי, ופירות עצמן שנתבשלו, דמברך עליהן בורא פרי העץ דע"י בישול נכנס טעם הפירות במים. ואפילו למאן דפליג על הרא"ש ז"ל בזה היינו דאין לברך עליה בורא פרי העץ, דאין זה פרי, כיון דליכא אלא טעמא. אבל מודו דטעמא איכא. והכי נמי שכר מן החדש ודאי אסור משום טעם כעיקר. ואף על גב דמודה ביה הרא"ש ז"ל דברכתו שהכל, היינו משום דאישתני לגריעותא. אבל טעמא דשעורים אית ביה, ופשיטא דאית ביה איסור תורה דטעם כעיקר. ומדברי התוס' ז"ל בחולין דף קי"ב (ע"ב ד"ה ורוטבן עיין שם) משמע גם כן דציר לאו בכלל טעם כעיקר הוא, דהקשו התם ארוטב וקיפה למה ליה קרא דהטמאים, ותיפוק ליה דקיי"ל טעם כעיקר, ותי' דהטמאים איצטריך לציר, והיינו משום דציר לא בא לכללא דטעם כעיקר, משום דהוה אמינא זיעה בעלמא הוא כמו ציר דגים דבאמת מותר, וכן כתבו התוס' ז"ל בבכורות דף ו' ע"ב (ד"ה רוטב).

ומה שתירצו התוס' ז"ל בחולין (שם) ובבכורות (שם) דאע"ג דקיי"ל טעם כעיקר איצטריך לקיפה ורוטב דאפילו דרך שתיה גם כן חייב. לכאורה יקשה, דהא גופא נילף מגיעולי מדין דאפילו דרך שתיה אסור, דהא בכל גוונא אסרה תורה בלא הגעלה אפילו דרך בישול ושתיה. ועיין מה שכתב הפני יהושע ז"ל שם. ולדידי לא תיקשי, דודאי טעמו נאסר בכל גוונא בין שמובלע במאכל בין שמובלע במשקה. אבל גוף האיסור שנשתנה מאוכל למשקה הוה אמינא גרע, דלא נאסר אלא כשהוא בעין. ולפי מאי דקיי"ל דאין לוקין על טע"כ בלאו הכי ניחא.

ועתה נבוא אל הביאור בשמעתין, כיון דלכ"ע ליכא מלקות במי פירות משאר איסורין. אם כן היכי מצינן למימר דלוקין על מי פירות בפירות אלו עלי, הא ודאי לא חמיר מאיסורין גמורים. על כרחך היה נראה דבפירות אלו ודאי אין לוקין אלא על היוצא מן הזיתים וענבים כשאר איסורין. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות נדרים הלכה י"ד) גבי שאני טועם דהיוצא מן השום ובצלים הוי ספק, ואין לוקין עליהם, משמע דאי לאו דהוי ספיקא דדינא היה בהם מלקות. היינו דוקא בשאני טועם, דאיכא לישנא יתירא דשאני טועם, ומספקא לן אי מכוין גם ליוצא מהם אי לא. וכיון דמכוין ליוצא מהם ודאי לוקה עליהם. ובזה אתי שפיר שיטת הר"ן ז"ל דלדבריו בשאני טועם פשיטא לן דאסור בתבשיל שיש בו טעם דבר הנדור, וביוצא מהן מספקא ליה, ואמאי לא פשיט נמי מטעם בבישול ליוצא מהן, כי היכי דפשיט בענבים אלו. ולפי הנ"ל ניחא, דבענבים אלו פשיט שפיר, כיון דאסור במה שנתבשל עמהם על כרחך צריך לומר דענבים אלו עשאן כאיסור גמור, אם כן ממילא דאסור נמי ביוצא מהם. אבל בשאני טועם לא מצי למיפשט מטעם הבישול, דגבי בישול איכא טעם גמור ודאי הוי בכלל שאני טועם, דטעם כעיקר הוא בכל דוכתי. אבל ביוצא מהן שפיר מיבעי ליה כיון דלאו טעם גמור הוא, וכמו שכתבתי לעיל דאין משקה היוצא בכלל טע"כ, משום הכי מספקא ליה אי הוי בכלל שאני טועם או לא.

אלא דאם כן על כרחך צריך לומר דלא מיבעי ליה בשאני טועם אלא ביוצא משאר פירות. אבל לא מזיתים וענבים, דטעם גמור הוא כיון דלאו זיעה בעלמא הוא. ובשמעתין מיבעי ליה אזיתים וענבים. על כן דברי הר"ן ז"ל צ"ע, ועיין בלחם משנה (שם) שדקדק על הטור ז"ל (ביו"ד סימן רי"ו) שלא כתב הא דרבא דהא דתנן בדגים שאני טועם מותר בציר, היינו בציר שכבר יצא מהם. ורציתי לומר דסבירא ליה להטור ז"ל דאפילו אם אמר שאני טועם לא חמיר מאיסור גמור, וכמו דבאיסור גמור ציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן הכי נמי בשאני טועם, אפילו אי נימא דאסור ביוצא מהן. ואם כן ציר דגים הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ומשום הכי לא כתבה. אלא דאכתי תיקשי מטרית טרופה, וכן יקשה מהא דמותר בטרית טרופה לדברי הר"ן ז"ל דאסור בטעם בבישול, דהא טרית טרופה ודאי לא גרע מטעם בעלמא.

ועיין לקמן במשנה (נ"ג ע"ב) הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס, שפירש הרמב"ם (ה' נדרים פ"ט ה"י) דאיספרגוס היינו מי שלקות. וסיים בחבורו דמי שלקות כשלקות, משמע שרמז למאי דאמרינן בברכות (ל"ט ע"א) מיא דשלקי כשלקי, ואם כן מוכח מזה דיש חילוק בין מי שלקות של ירק דאסירי אפילו בנודר סתם מן הכרוב למי פירות על ידי בישול, דלא נאסר אלא בפירות אלו, אבל בסתם לא נאסר לא בטעמו ולא ביוצא מהן, ומוכח מזה דלא כדברי הרא"ש ז"ל בברכות (פ"ו סימן י"ח) דמדמי אהדדי מי פירות על ידי בישול למיא דשלקי, אלא די"ל דנדרים שאני, דאזלינן בהו בתר לשון בני אדם. ומיא דשלקי נקראים על שם השלקות עצמן. ומשום הכי אסור בהן אפילו נדר מן הכרוב סתם. אבל בפירות אין מימיהן נקראים על שם אביהן. ומשום הכי צריך דוקא שיאמר פירות אלו. אבל לענין ברכה דבעינן פרי מסתבר ליה להרא"ש ז"ל דאין לחלק בין ירק לפירות, כיון דבירק גם כן אם סחטן ועשאן משקין מסתבר דאין מברכין עליהן בורא פרי (העץ) [האדמה] דגם היוצא מן הירק הוא זיעה בעלמא. ועל כרחך על ידי בישול וכבישה שאני שיוצא מהם טעם גמור, אם כן הוא הדין בשאר פירות, ומאן דפליג עליה דהרא"ש ז"ל הוא משום דירק שאני, דלהכי עומד לשלקו ולאכול אותו עם מימיו. וכל זה כתבתי במעט עיון בדברי הפוסקים ז"ל, כי אנכי לפרש באתי ולא להלכה.

המל"מ ז"ל שם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (הלכה ח') נסתפק באכילה של מצוה אם אכל שלא כדרך הנאתו אי הוי אכילה. וכתב שלא מצא דין מפורש. ובחולין שם (ק"כ ע"א) גבי הא דהמחה אותו וגמעו דאמרינן אם מצה הוא אינו יוצא ידי חובתו בפסח. ואמרינן בגמרא בשלמא מצה לא יצא ניחא, דבעינן לחם וליכא. וכתבו התוס' ז"ל (שם ד"ה לחם) דהוי מצי למימר דמשום הכי לא יצא במצה משום דאכילה כתיב ביה (ועיין רש"י ז"ל בפסחים פרק כ"ש ל"ה ע"א ד"ה אין אדם) אלמא דאכילה דמצה גם כן היא כדרך אכילה, אבל שלא כדרך אכילה לא. אלא דיש להסתפק אם המחה למאכל מצוה ואכלו דרך גמיעה אי יצא. ומאי דמספקא לי הוא משום דלענין אכילת איסור איתרבי שתיה כאכילה. אי לענין אכילה דמצוה גם כן ילפינן מאכילה דאיסור או דלמא דוקא גבי איסור הוא דאיתרבי שתיה כאכילה, אבל לא לאכילת מצוה. ונפקא מינה לענין אכילת פסחים, אם אכל הרוטב מפסח הנצלה אם יצא בו ידי חובת פסח דהא לענין איסור קיפה ורוטב הוי כגוף האיסור. והכי נמי לענין פסח מיחשב כבשר לצאת בו אי לא.

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות קרבן פסח הלכה י"ב שכתב נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו. שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה, שאינה בשר צלי עכ"ל. משמע מדבריו דהרוטב של פסח אסור הוא, ואינו כבשר, וכן משמע מדבריו ז"ל בפירוש המשנה (פסחים פ"ז מ"ב), שכתב דאסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר בעצמותו, אבל לא מה שישוב ממנו, דהרי הוא כמרק. ויש לפרש דבריו בתרי טעמי, או משום דרוטב לאו בשר הוא. ולפי זה תיקשי איסור מנ"ל, נהי דאין יוצא ברוטב אכילת פסח, דכתיב (שמות י"ב, ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה, אבל מנ"ל דאסור בו. ועל כרחך צריך לומר דלא חשיב צלי אש אלא מרק בעלמא, וזהו שכתב שהרי אינו בשר צלי. ומכל מקום דבריו ז"ל נפלאים הם, ולא משמע כן בגמרא שם בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו ע"א), דמוקי לה התם בחרס רותחת וסולת רותחת, דהוי הרוטב צלי מחמת דבר אחר, אבל אין ברוטב של פסח איסור מצד עצמו.

וגם למעטו מדכתיב ואכלו את הבשר, ורוטב לאו בשר הוא, גם כן קשה קצת. דהא בשמעתא דהעור והרוטב משמע דקיפה ורוטב הוי בכלל בשר, וכגוף האיסור הוא גם למלקות. וכמו שהארכתי לעיל בזה. אלא דבאמת צריך עיון מה בין ציר לרוטב, ולפי מה שכתבתי לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דציר גם כן כגוף האיסור יחשב גם למלקות אם כן אין חילוק בין ציר לרוטב. אבל מדברי התוס' בחולין ובבכורות שהבאתי לעיל משמע דציר אינו נחשב כגוף האיסור. וקיפה ורוטב חשיבי כגוף האיסור שנימוח. וי"ל דאביי מפרש התם (חולין ק"כ ע"א) רוטב היינו חלב דקריש. יש לומר דיש בו ממשות של איסור טפי מציר, וכן קיפה גם פירמא בכלל כמו שכתבו התוס' ז"ל התם דף קי"ב (ד"ה ורוטבן) דהוי גוף האיסור שנימוח. ולפי זה יש דברים דאסורים באכילה משום נבילה, ואינן כנבילה לענין טומאה, כמו קיפה ורוטב. ובנפסל מאכילת אדם הוי איפכא, דמטמא טומאת נבילות, ואיסור אכילה אין בו. ועוד דמשמע התם בהעור והרוטב דלענין טומאה נמי הוי שתיה כאכילה. ואם כן אמאי לא יטמא קיפה ורוטב טומאת נבילות כמו לענין איסור. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אבות הטומאה (ה"ז) כתב דקיפה ורוטב היינו מרק ותבלין. ואפשר דפירמא מטמא נמי טומאת נבילות, וכהא דפריך הש"ס שם (חולין ק"כ ע"א) הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין, וכתבו התוס' שם (ד"ה הוא עצמו) גבי שומנא דהוי מצי למיפרך הוא עצמו יטמא טומאת נבילות. ובהלכות מאכלות אסורות לא הזכיר כלל הא דקיפה ורוטב לענין איסור אכילה, ואם כן אכתי תיקשי היכי ממעטינן מבשר דאינו יוצא ברוטב, כיון דאיכא מין רוטב וקיפה דכבשר הם לגמרי כמו שומנא ופירמא.

וראיתי בירושלמי פרק כיצד צולין (פסחים פ"ז הי"א) גבי פלוגתא דר"י ור"ל בגידין הרכין אי נמנין עליהן קאמר התם דלר"ל אף על גב דלשאר מילי הם כבשר ממש מכל מקום גבי פסח אימעטו מואכלו את הבשר בלילה הזה, בשר ולא גידים. אם כן י"ל דרוטב נמי אף על גב דלענין איסור וטומאה נחשבים כבשר מכל מקום לענין פסח ממעטינן ליה בשר ולא רוטב, דאין יוצאין בו ידי אכילת פסח. אלא דלענין הלכה נראה דלא קיי"ל כר"ל בהא, אלא כר' יוחנן דלא דריש האי מיעוטא דבשר גבי פסח. ואף על גב דהדר ביה מגידין שסופן להקשות ומודה לר"ל דאין נמנין עליהן (פסחים פ"ד ע"א), היינו משום דסבירא ליה באלו שעורותיהן כבשרן דיחידאה הוא, וגם לענין טומאה לא הוי כבשר. תדע דהא בירושלמי פליג ר"ל אפילו בגידין הרכים שאין סופן להקשות. והיינו משום דדריש מיעוטא דבשר ולא גידין. ובש"ס דילן אמרינן דגידין הרכין לכ"ע הוי כבשר להמנות עליהן כיון דהוי כבשר לכל מילי, והיינו משום דלא סבירא ליה להך דרשא דבשר ולא גידים ואין אכילת פסח חלוק משאר אכילות. ולא הבנתי דברי התוס' ז"ל בחולין דף ע"ז (ע"א ד"ה אל תקניטני) שכתבו לשיטת הירושלמי דר"ל לא פליג אלא בגידין שסופן להקשות. והרי הדבר מבואר שם דאפילו באין סופן להקשות פליג ר"ל, כדאיתא התם. כל שכן מחלפא שיטתיה דר"ל, גבי עור דסופו להקשות אמר דהוא כבשר למלקות ולטומאה. כל שכן בגידין שאין סופן להקשות.

גם מה שכתב שם לתרץ דלא תיקשי דר"ל אדר"ל מהא דסבירא ליה כמתניתין דאלו שעורותיהן כבשרן, היינו משום דפסח דלאכילה שאני מטומאה, דאפילו עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין. גם זה לא הבנתי, דהא מתניתין לענין טומאת נבילות איירי, ומאי ענין טומאת אוכלין לכאן. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ד הכ"א) דבין לענין טומאת נבילות בין לאיסור אכילה כ"א עורותיהן כבשרן. ועל כרחך צריך לומר לשיטת הש"ס דילן דר"ל בטומאה גם כן סבירא ליה דלאו כבשר הוא כל שסופו להקשות. ולר"י הוא דפריך ממתניתין והודה לו ר"י דמתניתין יחידאה הוא, וכדמשמע התם בחולין דלר"ל לגמרי לאו כבשר הם, כדאמר התם (חולין ע"ז ע"א) ריש לקיש ואיסורא דאורייתא ע"ש.

והיה אפשר לחלק עוד בין אכילת פסחים לטומאה ואיסור. משום דפסח הוא קדשים, ובעינן אכילה חשובה, כדאיתא בזבחים פרק כל הזבחים (ל"א ע"ב עיין שם). אלא דלא משמע כן מהא דאמרינן ר"ל ואיסורא דאורייתא. ושיטת הירושלמי באמת כן הוא דלר"ל לכל מילי הוי כבשר כל מה שמנו חכמים. אלא דלענין פסח לבד לאו אכילה הוא. ור"י סבירא ליה דלענין טומאה ואיסור לבד הוא דעורותיהן כבשרן, אבל למלקות לאו בשר הוא, כיון דסופו להקשות. ובגידין הרכין לעולם הוא דסבירא ליה דנמנין עליהן, כיון דאין סופן להקשות. ומשמע עוד משיטת הירושלמי דבכל עורות שמנו חכמים לענין טומאה שהם כבשרן לענין מלקות לאו כבשר הם, משום דכולן סופן להקשות.

אבל לשיטת הש"ס דילן ר' יוחנן אינו מחלק בין טומאה למלקות. אלא דגם לטומאה לא הוי כבשר. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אה"ט (ה"ט) ובפ"ד מהלכות מאכלות אסורות (הלכה כ"א). דלא פליג אלא בעור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך דאשכחן גבייהו דאמר ר' יוחנן הכי כדאיתא בחולין (נ"ה ע"ב - קכ"ב ע"ב). אבל בשאר מודה בין לטומאה בין למלקות. אלא דלפי מאי דמשמע בטעמא דפליג ר"י בהני הוא משום דסופן להקשות אם כן עור חטוטרת גמל הרכה גם כן אמאי חשיבי כבשר, הא סופה להקשות. ואי נימא דאינו מתקשה אלא על ידי טעינה יש לחלק, דעור חטוטרת אינו מתקשה בתולדה כי אם על ידי טעינה. אבל עור הפרסות ועור עגל הרך סופם להתקשות בתולדתם. אבל בעיא לא איפשיטא היא (שם ע"א) אי בזמן טעינה הדבר תלוי, ואם כן הוי דומיא דעור עגל, וצ"ע. והשתא דאתינן להכי נראה לישב דר"ל אדר"ל, משום דש"ס דילן מחליף, ור"ל הוא דסבירא ליה דדוקא לטומאה הוא דעורותיהן כבשרן, אבל לא למלקות, ולא לאכילה דמצוה, וכדאיתא התם שם בירושלמי מאן דמחליף.

ומהא דמדמינן אכילת מחשבת פיגול לשאר אכילות, וכדאמר ר"י יחידאה היא, איכא למשמע דאין יוצאין אכילת פסח גם כן ברוטב וקיפה, כי היכא דאם חישב לאכול מרוטב וקיפה לאו מחשבה היא. ומכל מקום אכתי איכא לספוקי אם נמנה על מוח שבראש ונמחה וגמעו דרך שתיה אם יצא. והדברים ארוכים בזה ולא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל שיכתוב דין גידין הרכין דאתמר בברייתא דהרי הן כבשר לענין פסח. ואולי סמך על הירושלמי בזה דבגידין הרכין גם כן פליגי.

ובאותו ענין צ"ע קצת בהא שכתב הש"ע (יו"ד סימן רי"ז סע"ח) דהנודר מן הבשר אסור בגידין. והוא מדברי הירושלמי פרק הנודר מן הירק (נדרים פ"ז ה"א). ולכאורה היה נראה דהירושלמי סבירא ליה כמ"ד (חולין ק' ע"ב) יש בגידין בנותן טעם, אבל לדידן דקיי"ל (שם צ"ט ע"ב) אין בגידין בנותן טעם, ודאי דלא הוי בכלל בשר. אלא דנראה דאפילו למ"ד יש בגידין בנותן טעם אינו בכלל, כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא, דסתם מתניתין בחולין (שם צ"ו ע"ב) בירך שנתבשל בה גיד הנשה סבירא ליה דיש בגידין בנותן טעם, ואפילו הכי איכא כמה סתמי דגידין לאו בכלל בשר הם, כדאיתא במתניתין דפסחים לעיל (פ"ג ע"א) וכן איתא במשנה בזבחים (ל"ה ע"א) דמחשב לאכול בגידין לאו מחשבה היא וכן תנן סתמא (טהרות פ"א מ"ד) דהעור והרוטב הגידין והעצמות אין מצטרפין לטומאת נבילות. מכל הלין משמע דאפילו למ"ד יש בגידים בנותן טעם לאו בכלל בשר הוא. ועל כרחך צריך לומר הא דנודר מן הבשר אסור בגידים הוא משום דהגידין טפלין לבשר, וכדתני התם בירושלמי הנודר מן העיקר אסור בטפילה. ועיין קרבן העדה שפירש דאסור בגידין היינו גידין הרכין דחזו לאכילה. ולא משמע כן, דאם כן לאו טפילה הם, דהם עצמן בשר הוא, כמו לענין פסח.

אבל בפסחים פרק כ"ש (כ"ב ע"א) ובחולין פרק גיד הנשה (ק"א ע"א) משמע דאיסור נבילה בגידין תליא בפלוגתא אי יש בגידין בנותן טעם אי לא. ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ו') שכתב דהאוכל גיד של נבילה וטריפה חייב שתים. דבריו נפלאים המה, וכבר הקשה הרשב"א ז"ל על דבריו. והשער המלך ז"ל גם כן האריך בזה, ואין כאן מקומו. לבד בדבר אשר ראיתי בפמ"ג ז"ל (ביו"ד) בסי' ס"ה (משבצות סק"ד) שכתב דבר החדש דגיד אינו מצטרף בכדי אכילת פרס בק"ו מאבר מן החי דאינו מצטרף, משום דחידוש הוא דגידין ועצמות מצטרפין. אם כן כל שכן גיד דכל עצמו כעץ הוא. ולענ"ד אינו מוכרח, דאטו בכל דברים הפגומים דאסרינהו רחמנא נימא דחידוש הוא, ואין מצטרפין בכא"פ. זה ודאי אינו ואדרבה בזבחים (ע' ע"א) אמרינן גבי נבילת העוף משום דחידוש הוא ה"א דאפילו יותר מכא"פ מצטרף. אלא ודאי דוקא באבר מן החי דעיקר חשיבותו הוא משום דאיכא בשר גידין ועצמות להכי כי חלקו מבחוץ פטור (חולין ק"ג ע"ב), דבטלה חשיבותו, אבל לא בשאר איסורין.

עוד דבר חדש קצת אכתוב פה, דאפילו אי נימא דדם שבישלו אינו עובר עליו ואין בו איסור תורה (מנחות כ"א ע"א), מכל מקום דם שיצא בתחלת שחיטה דהוי דם הנפש לדברי הרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ו ה"ג עיין שם) מכל מקום יש בו איסור תורה אפילו אחר בישול, משום דהוי דבר היוצא מן החי, דחלב הותר ולא דם. ודו"ק היטב בכל הנ"ל.

תוס' בד"ה אלו דוקא, ע"ש שכתבו דבקונם פירות בלא אלו גם כן אסור בחילופיהם, וזה סתירה לדבריהם ז"ל מ"ש לעיל (נ"א ע"ב) בד"ה (הנודר מן הבשר) [בבשר מותר] דבקונם בשר עלי מותר להחליף ולמכור ע"ש.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה